סגן מרדכי קדמון ז"ל

קדמון, איזה בן אדם,במשך 8 חודש היית מפקד שלי, רוב הזמן לא תפסתי ממך כלוחם מטורף, ראיתי את הקצינים מיהלו''ם ולא הבנתי איך משהו כמוך עומד אתם באותה שורה, בשבוע של הרימונים הבנתי. במשך יומיים רצת כמו משוגע בסטריפ כדי שנסיים כמה שיותר מהר. היה חום אימים ולא הבנתי מאיפה יש לך את הכוח לרוץ ככה, ואז לאט לאט הבנתי מה אני רואה, בחיים לא ראיתי משהו עם משמעת עצמית כמו שלך, אתה קראת לזה עקשנות אבל זה היה התמדה ודבקות באמת שלך בכל הכח. לא ראיתי משהו שלמרות שחם ושהוא מטוויח כבר יומיים ממשיך באותו קצב ולא מוריד לשנייה את הרגל מהגז. היית עקשן למחלקה כי כל-כך האמנת בדרך שלך ושום דבר לא עניין אותך חוץ מטובתנו, ויחד עם זאת היית צנוע ועניו. תמיד שאלת אותנו איך אפשר להעלות את המחלקה עוד רמה. אותי אישית לקחת לשעתיים וחצי כדי לשמוע מה אני חושב הדרך להוציא מהמחלקה את הטוב ביותר, איזה ענווה! סתם חפ''ש! לשמוע ובאמת להקשיב לו על איך הקצין צריך לנהל את המחלקה שלו. על חוסר השעות שינה שלך בשביל המחלקה כבר סופרו אגדות. היית מצחיק כל-כך וציניקן על תמיד חייכת ועושה הכל במאה אחוז השקעה. מעריץ אותך על התכונה הזאת. גם אחרי ההכשרה תמיד התעניינת בכולם ואיך הולך לכל אחד במקום שלו. היית אגדה עוד בחייך. אדם פשוט אבל כל-כך לא רגיל. אתה אבידה גדולה לעמ''י ובעיקר למוהנדסים. לעד תהיה המפקד שלי והמידות שלך הם נר לרגליי. מעריך את הכל חג'בי

קדמון אח יקר

מוזר לשבת ולכתוב עליך, מוזר לכתוב עליך בלשון עבר...

היית פה איתנו נוכח מלא בשמחת חיים, רק יום אחד לפני היום הארור הזה דיברנו והתרגשנו יחד מבשורה משמחת , התחלנו לתכנן את השחרור שלך, ולהתכווח כרגיל על כל כך הרבה נושאים שקבענו לדבר עליהם כנשב בנחת ביחד אחרי השחרור.
ישיבה שכבר לא תקרה לעולם

לפני חודש בערך זרקת לי בבדיחה בסוף השיחה "ניפגש בהלוויה שלי", אמרתי לך שאתה חי בסרט וניפגש בחתונה שלך בע"ה, ובעוד מלא שמחות בע"ה ...

אמרתי לך את זה פעם, אבל לא נראה לי שהסברתי מספיק כמה אני מעריך ואוהב אותך, ב4 שנים האחרונות ניצלת כל דקה וכל שנייה מהחיים שלך, אם זה בצבא, אם זה בבית ואם זה זמן עם חברים כל הזמן חיפשת איפה לתרום ואיפה לתת, לא עצרת לנוח, את הכל עשית מתוך חיוך וענווה שמיוחדים רק לך, עם המתיקות הזו שלך שאי אפשר באמת להסביר בטח לא במילים.

הספקת לעשות ב4 שנים האחרונות מה שאנשים לא עושים כל החיים שלהם, דאגת למלא את הזמן שלך באופן מעורר השראה , פשוט הסתכלתי מהצד והערצתי אותך כלכך

מעריך את השיאפה לגדלות את החיפוש אחר אמת גדולה ורחבה, חיפשת גודל חיפשת אמת כל הזמן לא הסתקפת בדברים קטנים...

הלכת עם האמת שלך, היית בטוח במה שאתה חושב אבל תמיד היית בתהליך של בירור של של ראש פתוח לשמוע ולהקשיב תודה על הזכות ללימוד איתך בשנתיים בישיבה, תודה על הזכות לברר ולהתברר יחד איתך בנושאים כל כך חשובים, תודה על הבדיחות תודה על הביקורים, הטיולים, העזרה בכל דבר שהייתי צריך שבקשתי ושפשוט שמת לב לבד ועשית מתוך רגישות והלב הטוב והמיוחד שלך.

בטח ראית בהלוויה כמה אנשים הגיעו, בכמה אנשים נגעת בלב, לכמה אנשים נכנסת ללב.

תודה על הזכות להיות חבר שלך, ללמוד מימך.

אוהב אותך.
תמיד תישאר אצלי בלב

אני הולך לבכות לך
תהיה חזק למעלה
געגועי כמו דלתות שנפתחות בלילה..

זיכרון...
זיכרון?! מה איך אפשר?!
מרדכי, תמיד היה לך חיוך יפה על הפנים ואור..
תינוק, ילד, נער, בחור...
23 שנים לנצח.
אספת במהלך השנים חברים
את הצבא ותפקיד הקצין לקחת במלוא הרצינות.
במלחמה כאובה זו, מלחמה על תורת ישראל וארץ ישראל הקדושה.
נלחמת כגיבור באומץ ובנחישות.
כדי שלנו עם ישראל יהיה טוב יותר.

עזרת בבית, אצל סבא וסבתא, לחברים ולמי שצריך..
שיחקת עם האחים והאחינים
נתת מעצמך ובחיוך כי זה פשוט אתה!
באכפתיות ונתינה..

מרדכי היקר, נזכור אותך תמיד
חברים ובני משפחה מעלים תמונות מתחנות חייך...
והתמונות צובטות את הלב חזק..
המבט השמח, החיוך, הטוב הזה שהיה בך...
לנצח תהייה בליבנו!

מרדכי, תהיה מליץ יושר בשמים
על החיילים, החטופים
ועל כל עם ישראל.
תבקש מה' שיתן כוחות למשפחה
אוהבים אין סוף..
מתגעגעים...💔😔

איך הוא אהב אתכם...❤‍🔥


היה מראה לי את התמונות של המחלקה שלו- שלכם והיה מבסוט עד הגג כאילו אתם הנכדים והוא סבתא גאה!!

🙌🏼😊✌️

קוראים לך מרדכי קדמון, למרות שתכלס רוב הזמן קראנו לך המ"מ
שם מפחיד כזה ומרחיק, ובאמת דיסטנס היה בשפע, אבל הדיסטנס הזה, היה בו משהו כל כך אנושי, כל כך מבין.
לא אשקר היו פעמים רבות שלא הסכמתי איתך, אתה גם יודע את זה, היו פעמים שדווקא הרגשתי שאתה לא מקשיב, שאתה יותר מידי נאמן למערכת הצבאית, מערכת שלא עוברת לי חלק בגרון..
אבל אתה בחכמתך ידעת שאת המסלול הזה צריך לעבור, ואתה תעביר אותו לנו בגרון גם אם הוא לא עובר כל כך חלק.
אז גם כשלא הסכמנו תמיד שמעת את דעתנו, תמיד שאלת מה צריך לשפר, אשכרה מ"מ שיושב ויוזם שיחת תלונות של טירונים מסכנים, כי אתה האמנת בנו, וברצון שלנו להיות יותר טובים.
מאחורי הגב צחקנו עליך שאתה קומונרית, ומצד שני עם הצעדים הענקיים שלך שגרמו לכולנו לשרירים תפוסים, גם היית קצין קשוח. "עדינו העצני".
גם כשהתארסתי במהלך ההכשרה (ואפילו לפני האירוסין) ממש הבנת ושיחררת, החברה נטחנו ואני יצאתי כמעט כל סופ"ש הביתה, כי כשקדמון חותר בשבילך למ"פ, אתה תקבל את מה שאתה מבקש.
לחתונה שלי כבר לא הגעת, היית בתוך עזה, שפגשתי אותך קצת זמן אחרי זה אמרת לי "נו קדימה מה עם ילד?" כאילו איבדת תחושת זמן שם בעזה וכאילו לא עברו רק חודשיים, אבל אתה, היית בזמן משלך. ואחרי 50 פעמים גרמת לנו להוריד ולהחזיר ווסטים בחצי דקה, כי אתה, אתה היית מכופף את הזמן לרצונות שלך.

קדמון, המ"מ, היית מחנך וקצין דגול, כולנו, מחלקת מצפה - החיילים שלך, אתה עיצבת ויצרת אותנו, ורק אתה יודע איזה אריות יצרת
מעריץ אותך מפקד יקר, נמשיך להילחם למען האידיאל שתמיד החדרת בנו -
"מי שיש לו למה, יוכל לשאת כמעט כל איך" והלמה שלנו הוא הכי חזק בעולם!

אחי היקר
קשה לי שמספרים עליך, ששולחים עוד תמונה ועוד משפט שלך, עוד חיוך ועוד בן אדם שהרגיש אותך ושהיית 'ים' בשבילו . למשפחה שלך בוודאי שהיית כזה אבל אשכרה לכל בן אדם שהיה לידך היית המרדכי קדמון ההוא, לא משנה באיזה זמן, באיזה מסגרת ובאיזה מקום - המון מספרים שאתה היית האוזן קשבת, שהבנת אותם, שצחקת איתם גם כשלא נראה פתרון באופק, אבל עדיף לחייך ולצחוק על הדברים השחורים מאשר להיות איתם בבאסה ובעצב, אשכרה יכולת להקשיב לבן אדם ולתת לו לשפוך את הלב על מה שרק היה רוצה - לימוד בישיבה, התלבטויות בחיים, קורס קצינים, קורס מכים, כן דתי לא דתי, אשכרה יכולת להקשיב לטווח ארוך בלי לקטוע, לחייך, להקשיב, ופשוט להיות שם. אחי אני מרגיש שכל פעם שאני שומע עליך עוד זכרון רק סוגרים עליך ואתה מתרחק ממני, וכמה שיהיה לי קשה לחשוב איפה קדמון ולמה אין עם מי לסכם את הכמה חודשים האחרונים, פשוט מעדיף שלא לחשוב על זה, אבל כנראה שזה יבוא בכאפות קטנות גם אם אנסה להכחיש, אחי זה קשה.
כמה שהיית מכבד כל בן אדם, כמה השתדלת לא להיגרר בדיבור על אחרים, אני בתור מד"ש שלך לא הייתי הכי חד והכי יצירתי, ולא זוכר פעם שלגלגת או הפכת את זה ליתרון שלך עליי, זה אפילו לא נכנס למקום כזה, כמה שאתה עדין, כמה שאתה חכם , כמה שהחיוך שלך שובה לב, ולקחת הרבה לבבות איתך!(בעייתי)

כמו בתקופה שהיינו מדריכים יחד, תמיד המדריכים של שאר השבטים היו עושים איזה פעילות יצירתית, הצגה או משהו נחמד, אני הייתי די בנאלי - אותם משחקים, עם חוסר בביטחון עצמי להשתתף כמו כל המדריכים בהצגות, ותמיד קבלתי את התחושה שאני מדריך מספר 1 - המדריך שהכי דואג - שהכי אכפת לו - גם שבפועל הרגשתי שאני לא מספיק ברמה, לא היית לוחץ עליי לנסות לעשות מה שגדול עליי, כן לעשות אבל בנחת, כמה כבוד הייתי מרגיש שאתה נותן לי מול החניכים תמיד, אם משהו לא הסתדר - תמיד זה היה הערה של "כאילו סיכום ביניים בצד" ואני יודע כמה שזה נדיר, כי אני כמוך המשכתי לפיקוד בצבא ויודע על בשרי כמה לא קל להעיר אבל לעשות את זה בצורה חכמה, בונה, עדינה, ולתת כבוד מופגן למי שאיתך(לא רק להעיר בצד, אלא גם ובעיקר לתת כבוד מופגן מול כולם - מול החניכים, שאר הצוות והמדריכים) - זה אתה.

יש בי רצונות לעשות כמה שיותר דברים לכבודך(אני די בטוח שאם לא אעשה לא תכעס), אבל האמת שזה לא קל לי, אין לי מספיק רעיונות, והאמת שגם קשה לי לעשות הרבה דברים עכשיו, כי אתה יודע סיימתי בדיוק עכשיו את ה'הסדר', ומתחיל לעבוד ולחפש כיוון לחיים, ובדיוק עכשיו עמוס במשימות, ועכשיו יותר מתמיד כל עשייה לזכרונך מלחיץ עוד יותר וגורם לזכור את החוסר בך שמתעצם, אז אולי כדאי פחות לחשוב על זה, וכמו ששמעתי מעוד חברים שכרגע התחושה היא שאתה עדיין בעזה ואמור לחזור עוד שבועיים-שלושה, אז לא מורגש ביתר שאת, שאתה איתנו כבר ממקום נוסף.
אחת האחיות שלך אמרה להיות כמוך - "פחדתי כל כך שתבוא הבשורה. אח שלי מרדכי, נעים מזג, אוהב ומקרב. תאהבו כמוהו, תסלחו כמוהו, תוסיפו קרבה בין הבריות. עם ישראל חי וצריך להישאר יחד. שהמוות שלו לא יהיה סתם וננצח את המלחמה מבפנים ומבחוץ", מי שחושב שזה קל ופשוט להגיד טוב אני אקח ממך את הדבר הזה או את הדבר הזה, אני מאחל לו בהצלחה - כי ה'כמוהו' הזה הוא רמה כל כך גבוהה. אחי אין עם מי לדבר ואין עם מי לשתף את הכאב - לכל אחד יש את הכאב הפרטי - אשתדל להיות כואב את הכאב הכללי 'כמוהו'. אני מעדיף לא להגביר בליבי את הכאב, ואני חייב לכתוב למרות שקשה לי - הלב שלי פשוט מתפוצץ מההבנה שאין עוד איזה חודשיים-שלושה, שנפגש ואז נסכם ותשמע מה קורה איתי ומה עובר עליי.
יש עוד מה לכתוב ולהוסיף אחי אבל בגלל שזה לא יישאר רק בינינו, אז אשמור אצלי - אשתדל להתמודד עם זה.
אחי התחלתי לכתוב, תוך כדי נאמר לי שיש עניין שאכתוב בעלון שמוקדש לכבודך - פעם לא הייתי מסוגל לכתוב משהו שייתפרסם מחשש איך זה יראה או מה יגידו, דווקא עכשיו זה קורה, אירוני מה.

אני רוצה להגיד לך, למרות שאתה כבר יודע , יש לך חניכים נהדרים ונדירים והם אשכרה היום המדריכים הוותיקים של סניף שעון והקומונרים בעוד זמן קצר, אחי הם אהבו אותך ברמות


- שותפך לשבט, לקורס מכים, לקורס קצינים, לעוד 'חודשיים-שלושה', נחמן נתנאל שמלה(נוני בשבילך).

כשאני הייתי בקורס מכים, והוא התחיל את התפקיד בגדוד. הוא ממש רוצה לדעת מה שלומנו, ואיך אנחנו מסתדרים.
אז קדמון כמו קדמון, תמיד אהב את השמחה, השטויות, והבדיחות עם הפאנצים הכי מצחיקים שיש לאדם להציע, אז הוא העלה רעיון שנעשה וולוג אחד לשני חחחחח, לפחית הספקנו לעשות כמה סירטונים לפני אבדה הגדול

של מי אתם? אנחנו של קדמון, ככה בגאווה בפשטות אנחנו החברה של קדמון.
זוכר תמיד איך ביציאות בהכשרה שלא היו כל כך רבות, היה לי התנייה כזאת. עולה על א' ורגע קופץ אליך לקבל כמה שעות ביציאה ואז יוצא הביתה. כמובן חמש דקות מדברים על העונש שנינו מסיימים בחיוך ואז מדברים סתם ככה על המחלקה על החיים, אפילו ביציאה האחרונה היתה לי את הזכות לעבור דרכך לקבל כמה שעות שוויתרת לי עליהם בסוף. ואז נשארנו לדבר עוד איזה שעה על איך המחלקה יכולה להתקדם, איך אפשר להפוך אותנו לטובים יותר. כל זה ואתה בכלל עוזב אותנו אבל זה לא משנה נשאר עוד יום שיש אפשרות לקדם אותנו אז אתה הולך על זה.
היכולת שלך לחייך לכל בלת"ם הייתה יוצאת דופן. עשרות דוגמאות עולות לראש עשרות פעמים שבהם כטבעם של דברים בצהל מתבלגנים ואז מגיעים אילך ותמיד אתה היית מביא תחושה כאילו זה היה אמור להיות מלכתחילה.
במסעות אף לא היה אכפת לך כמה קילומטר נשאר, מתי העצירה הבאה, אותך זה לא עניין כמה שצריך ללכת נלך..
אין משימה אחת שאתה תגיד לה לא אני לא יכול, אין שום מטלה שתגיד לה לא, קשה ככל שתהיה מעצבנת ככל שתהיה תמיד בשמחה ובענווה.
האמון שלך בנו היה יוצא דופן! הגענו לרמות אמון שלא היו באף מחלקה אחרת במחזור.
האמונה הפשוטה שלך שאיך שניהיה בתרגיל, באימון, כך נהיה בלחימה. בהתחלה היתה תחושה לא מובנת על למה ההנפצות האלה למה תמיד אנחנו נדרשים ליותר אבל האמונה הגדולה שלך באמת האמנת ורצית שניהיה טובים יותר מוכנים יותר.
הלב הרחב והטהור ובאותה נשימה רוח מקצועית נטולת רגשות, שלפעמים אנחנו בתור חיילים היה קשה לתפוס את הסתירה הזאת אבל זה תמיד היה ברור...
נתגעגע לבדיחות השחורות למרות שלי היה קשה כל כך לשמוע אותם, ל"שלוש שעון", ל"הנה אמרתי", להבנה שאפשר לתפקד ימים שלמים בלי שינה, ולעשות צחוק בקשר ולהיות הכי רציני שצריך, בלהחזיק ראש לכל בעיה של חייל ולדאוג לו מקצה לקצה, בלקחת תרגילים ברצינות יותר מפלוגה שלימה, וקצת גם בסתלבט הקבוע שלי ושלך על ישראל הראשונה והשניה שכמו תמיד חד הם.
מודה לה' על הזכות להכיר אותך ולהיות חייל שלך.
"הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט"
"קווה אל ה' חזק ויאמץ ליבך וקווה אל ה' "
נזכור אותך לעד,
מחזור ביניש מצפה רמון אוגוסט 23.
שהדברים יהיו לעילוי נשמתו הטהורה של מרדכי בן מיכל שנפל מתוך גבורת אמת, טו' תמוז תשפ"ד.

התלבטתי הרבה איך להתחיל את הדברים האלה ,איך להספיד חבר, אולי לומר כמה שהיית מוכשר טוב לב וחסר פשרות בדרך שלך או אולי בסיפור מאינסוף הסיפורים והחוויות שעברנו ביחד במשך השנים הלא מעטות שאנחנו מכירים(קרוב לעשר שנים),אני כותב את הדברים האלה לקראת סוף השבעה שלך, מריץ בראש את הסיפורים והחוויות ופשוט לא מאמין,לא מאמין שלא נפגש יותר,לא מאמין שאת כל מה שתכננו שנעשה ביחד כשתשתחרר כבר לא נעשה, לא מאמין שלא אספר לך איזה שבוע מטורף היה לי ואתה תשב ותקשיב בקשב רב כאילו אני היחיד שמעניין אותך ואז אחרי שאני אסיים ואשאל איך עבר לך אתה תגיד "אתה יודע צה"ל קצת שעות שינה והרבה כיף",לא מאמין שלא אוכל לשלוח לך יותר הודעה לשאול לשלומך ומתי נפגש ואתה תשלח לי איזו בדיחה שנונה שראית בפייסבוק או איזה הברקה של טירון שלך במסדר עם איזה אימוגי מחייך ואומר שאתה תצא בקרוב ואז נשב ,לא מאמין שלא נוכל לצחוק ביחד על כמה צהובים הקצינים בצה"ל שאתה הפכת להיות חלק מהם אבל נשארת אתה עם האופי המיוחד שלך איתן בדרך ובערכים שלך אותם העברת לכל מי שפגשת.
בפעם האחרונה שנפגשנו שאלתי אותך מתי אתה מתכוון לסיים את השירות שלך כי כבר יכלת להשתחרר איזה 3 פעמים ובכל פעם בחרת להמשיך,אז ענית לי ש"אני את שלי עשיתי,ואני מסיים בקרוב" חצי מצטט מהשיר הידוע בשנינות האופיינית לך וחצי מתכוון שבאמת את שלך עשית,ועכשיו המילים האלה מקבלות את המשמעות הבלתי נתפסת שכנראה שאת שלך באמת עשית כאן.
אם לומר את האמת לא תמיד היינו חברים אתה ואני,אני הייתי בשלי ואתה בשלך חברים אבל לא קרובים,אבל האמת היא מרגע שזכיתי להכיר אותך הבנתי כמה אתה הבן אדם שארצה שהוא יהיה חבר שלי, התכונות שהיו בך מהרגע הראשון ופשוט לא השכלתי לראות אותן מיד אבל לאט לאט נפל לי האסימון שאתה המושג שאף פעם לא הצלחתי להדביק למישהו חבר אמת, חבר כמוך שתמיד בשעת משבר יבוא ויישב איתך כאילו הזמן עוצר ואין כזה דבר שעות קטנות, חבך כמוך שיודע לראות כל אחד גם אם הוא לא כמוך או גם אם הוא טירון שרק לפני שבועיים התגייס וחושב שהוא מבין איך לעשות הכל בצורה הכי טובה, אתה תשב ותסביר בנחת לא בכעס ולא בהתנשאות מה המחשבה מאחורי מה שעשית ותהיה לו אוזן קשבת בשעת משבר,חבר כמוך שלא כועס ולא מתלונן אף פעם גם אם הוא צריך לעשות את המשימה הכי שחורה שיש,חבר כמוך שגם אם אין לך כוח בגלל מעט שעות השינה שהיו לך השבוע אתה תשב ותתן יחס לכל אחד שתפגוש בדרך ולכל אחד שקבעת איתו שתשבו במהלך הסופ"ש.
איך אוכל לסכם במילים את מה שעברנו וחווינו יחד,כנראה שלא אוכל לעשות זאת כאן,בעזרת ה' אני אמשיך לספר את הסיפור שלך בכל מקום שאליו אגיע, אספר תמיד על המעלות הרבות שהיו לך ואיזה מודל לחיקוי אתה,תודה על הזכות להכיר אותך תודה על הזכות להיות חבר שלך תודה ששמרת עלינו.לא אשכח אותך לעולם חבר.
אוהב ומתגעגע המו

למרדכי המדריך והאח בלב
קשה לי לדבר עליך בלשון עבר אז אני כותב בלשון הווה אתה מדריך מכיל לא אכפת לך משטיות ובלגן
ממלחמות צבע בצביעת קירות מהכל היה קשה מאוד לעצבן אותך היית איתנו בקשר אישי ממש עד שבועיים וחצי לפני שנפלת שחשבת על חניך מכיתה ג,ד אחרי שזכרת שעטיה אוסף דברים הבאת לו דרכון מעזה וחזרת לבית בשביל להביא אותו למרות שהיית עם חברים תמיד חשבת עלינו גם שפגשת אותנו אחרי הרבה שנים בהלוויה אמרו עליך שרצית לשמור על קשר אישי עם חניכים והצלחת ובגדול היית מכין הרבה אוכל אני זוכר(אהרן) שהכנו פתיתים אצלך בבית עוד שגרתם בישיבה ואני זוכר(אורי) אותך מכין פונדו בכיף שלך בסניף לא מעניין אותך שהכל בלגן וצעקות היית תותח ואתה עדין תותח אני לא מעכל שאתה איננו אני(אהרן) לא זוכר שבכיתי הרבה זמן ובהלוויה שלך לא נשארה עין אחת יבשה אפילו חייל שעשה איתך קורס שטפח לי על השחם שבכיתי אחרי זה ירד לו דמעה אתה בלב שלנו לא נשכח אותך לעולם כמו שאתה לא שכחת אותנו אחרי הרבה שנים חולים עליך ומתגעגעים ברמות אורי ישי ואהרן דהן החניכים

קבעתי איתך שיחה,רציתי להתעצבן עליך לומר לך שאתה מנהל את המחלקה לא נכון
באתי כועס התחלתי ישר לתקוף.
אחרי שתי משפטים עצרת אותי ואמרת לי.
תשמע אני פשוט בתפקיד ממם אז אני מחליט אבל אני מבין שמאוד יכול להיות שאתה צודק יותר ולכן נראה לי נעשה דברים בדרך שלך
מחר על הבוקר כבר ראיתי איך דברים משתנים.
הייתה לך פשוט כל כך ענווה שאפילו לא ניסית להסביר או להתווכח.
פשוט שמעת דרך חדשה וניסית.
דרך אגב תוך שבוע עשינו שיחה כדי להבין שאתה צודק ואני טעיתי

סוף הכשרה שבוע מטווחים.
גרמתם לכולנו לישון בשטח, הנפצה של החיים. ישנו על מיטות מתחת צליה אבל עדיין מיותר לאללה.
התלוננו כל היום וכל הלילה אמרנו שקר ואי אפשר לישון ככה ואי אפשר כלום ואתה פשוט עמדת והתווכחת והסברת והתעקשת.
והיינו בטוחים זה עוד פעם אתה והעקשנות שלך ואתם בטח ישנים במגורים כמו מלכים ורק אנחנו נטחנים בשטח.
שמרתי באמצע הלילה וראיתי אותך נכנס לפריקסט באמצע הלילה הלכתי אחריך כדי להבין מה יש לך שם.
וראיתי אותך שוכב ראש על התיק שלך בלי סקש בלי כלום פשוט ישן ככה בלי תלונות בלי אמירות גדולות פשוט ככה.
לא ניסית להוכיח כלום, פשוט זה מה שצריך אז זה מה שעושים.

היה יום אחד כנראה זמן קצר אחרי שמרדכי נהיה קצין אשר בו מרדכי ואני צחקנו על קצין מסוים שהוא צהוב ומרדכי אמר שצריך לזרוק את כל הקצינים לים אז שאלתי אותו אם זה כולל גם אותו. הוא ענה שברור שזה כולל גם אותו

את מרדכי, 'קדמון', הכרתי במהלך הלימודים בתיכונית בשעלבים.
למדתי במחזור שנה מתחתיו בישיבה, ופגשתי בו במעגלים השונים בנוף איילון ושעלבים.

המפגש היותר מעמיק שלי איתו ועם דמותו, הייתה במסגרת העיתון של הישיבה התיכונית, יתו"ש.

קדמון לא היה בזה לבד. יחד עם חבר טוב שהלך איתו בתקופת הישיבה וגם לאחריה, אורי נייהוז, הם ניהלו לא מעט פעילויות בישיבה.

מלבד העריכה והכתיבה השוטפת של העיתון אותו הקימו, הם לקחו חלק פעיל בניהול הישיבה, והיו יד ימינו של הרב שמואל קאופמן בכל מה שקשור לחינוך חברתי, פעילויות ותוכניות העשרה.

אני זוכר אותם יושבים בחדר הקטן שלהם, ליד המעבדה. רשמית, החדר היה של הרב קאופמן, מעשית, שלהם לגמרי. חדר מיושן, תמונות של רבנים מגוונים ברקע, מצבורי ופלים ובקבוקי קולה. כמובן, הכי חשוב, המחשב, זה שאגד בתוכו תיקיות שלמות של חומרים ותמונות שאספו במהלך הלימודים השגרתיים בישיבה.

אם רצית לדעת מה הולך להיות הדבר הבא החם בישיבה, היית מגיע לשם, ושומע על התוכניות שנרקמות.

לקראת סיום השמינית, כשכבר כל אחד כבר חשב על המשך דרכו, הם חיפשו חבר'ה אחרים שיקחו את המושכות ויכנסו לנעלים שלהם.

את התפקידים הם חילקו לכמה חבר'ה ממחזורים נמוכים יותר. אלו שלקחו על עצמם את ניהול החינוך החברתי, ואלו שהתמקדו בכתיבה ועריכת העיתון.

העיתון שהקימו מאפס, עמד בראש סדר העדיפויות של קדמון. יחד עם נייהוז, הוא התייעץ לא מעט עם הרב אלחנן ליבנה, ודחפו כל הזמן חבר'ה לכתוב ולקחת חלק.

השקעת הזמן, בתוכן ובצורה, לא התבצעה רק בתקופת הלימודים בישיבה, אלא גם לאחר שעזב והחל את הלימודים בישיבת אריאל.

אפשר לחשוב באופן די הגיוני שתלמיד ממוצע המסיים את לימודיו בתיכון, יעזוב את הישיבה בה למד, ימשיך לפרק הבא בחיים, ויתמקד יותר בעולם החדש אליו הוא נכנס.

אצל קדמון זה לא היה כך. אני זוכר ויודע, שהוא השקיע לא מעט זמן, אפילו כשלמד באריאל, לטובת המשך פיתוח העיתון אותו הקים.

רק לאחר שעזב, והעביר את המושכות הלאה, התוודענו לכמות הזמן, המחשבה והאנרגיה שהשקיע בזה.

אני מצרף כאן כתבה שמרדכי כתב לפני כחמש שנים, על הליך הצו הראשון, ומשמעותו עבור חבר'ה צעירים.
הוא כנראה שמע על חוסר הסבלנות אצל חבר'ה מסויימים, שמעדיפים לתקתק אותו, ועלולים לפגוע בעצמם בעתיד.
יתכן שכבר אז, הוא הסתכל על הצבא כדבר משמעותי.

בנוסף, קטע שכתב על העיתון הישיבתי, משמעותו לתלמידי הישיבה ויכולת ההשפעה.

אלו קטעים ואנקדוטות קצרות, שבמבט רחב יותר משקפים נקודות עומק במי שהיה.
העיסוק השגרתי באקטואליה, יכולת הניהול והארגון יחד עם התחכום הנלווה.
עבודה בסבלנות עד השעות הקטנות של הלילה, שימת לב לפרטים קטנים, ושמחת חיים פשוטה ואמיתית. כל אלה היו חלק ממעלותיו. בדברים שעסק בהם, הקרין החוצה את תחביביו ויכולותיו למען הכלל.

גם אני עזבתי את הישיבה, ויצא לנו להיפגש פחות.
מדי פעם, יצא לנו לראות אחד את השני בנוף איילון, והחלפנו מילים.

מעט הופתעתי שסיפר לי על היציאה לקצינים, אבל לא עשיתי מזה עניין. במבט לאחור, אני מבין שזה היה שם, לא במצ'ואיזם, אלא פשוט בענווה ובמסירות שלא תמיד פופולרית.

אחת ההתכתבויות האחרונות שלנו בוואצפ נכתבה סביב תמונה שהעלה מסיום הקק"צ, תמונה שתישאר חקוקה עמוק בזכרון

מרדכי קדמון
כשפגשנו אותו בהסעה בדרך מתל השומר לבהלץ ראיתי אדם רזה וחכם ובעיקר צנוע
הגענו לצבא וקדמון היה האיש שהכניס אותנו לעניינים. סדר , משמעת, זמנים, רצון , ערכים,השקעה, פרפקציוניזם, ראש גדול בתוך הגג.
עוד בימינו במטווחי המאה המפקד שלנו היה ער לפני כולם ועובד כל כך קשה מסביב לשעון כדי להטוויח את כולם. ברימוניה כשהיה אישור הטיס את כל המחלקה בשעתיים שלא ליצור פערים. בסוף המסע הראשון אסף את כל המחלקה ודיבר על כך שבמסעו הראשון לא האמין בעצמו שיסיים את ההכשרה ומה שמחזיק אותו מאז ועד היום זה ה"למה" , מי שיש לו למה יוכל לשאת כמעט כל איך ולנו (לעמ"י) יש את הלמה הכי גדול שיש. למדתי ממך המון על הערכיות והמסירות העמיקה לשליחות שבה שירתת את עם ישראל. עשית זאת בככ פשטות כי - אם לא אנחנו אז מי יעשה את זה? זה התור שלנו לתת ולהגן. בצאלים למדתי ממך לפתוח את המחשבה ולהיות לוחם שחושב עם ראש על הכתפיים ולא להידבק לתול, תמיד חיית בצורה חושבת שלא לוקחת מוסכמות או כללים ישר לדרכיך אלא מתוך בירור עם עצמך. היית אדם שלומד מהמציאות, התפלאתי מהיכולת שלך ללמוד מכל דבר, כמה השקעת לכתוב ולסכם מה שעברת בהכשרותיך, כמה פעמים באמצע הלילה באת אליי בשמירה חדיברנו שעתיים שלוש על מה אפשר לקדם ולשפר במחלקה .
איזו איכפתיות ורגישות הפגנת בעת הצורך, הבן שלי היה צריך ללכת למיון כשהיינו בבהלץ ושלחתי לך הודעה של 2 מילים, תוך דקה קפצת לחדר שלי בלחץ כאילו שהבן שלי הוא שלך והטסת אותי ללכת לעזור עם הילדים. ישבת איתי בפגישות כדי לעזור לי מול הסמכויות בבסיס כדי להגן על הצעיר שחדש במערכת. כמה דיברת איתי כדי שנעזור למרכוס להשתלב ולהצליח במסלולו. ארגנת לנו שיעורים ים הרבנים שלנו ודאגת לצניעות ולגבולות של המחלקה , כמו שלקחת אותנו לטקס פתיחה של ההכשרה באיחור היות ובהתחלה יש שירת נשים.
כשאשתי ילדה התקשרת ונתת לי תחושה ככ טובה שאתה דואג לי ולמשפחתי למה שנצטרך. מאז שבאת ביום שישי הראשון שיצאנו לבית שלי כדי לוודא שאני מסתדר. איזו איכפתיות!
היית מאמין גדול בעם ישראל ובצבא, ורצית רק לתת מעצמך כמה שיותר. הארכת שירות כדי לתרום עוד בגדוד וכרגיל נראית תמיד עם שמחה והומור מתמיד בעבודתך כקצין. כשדיברתי איתך בערב גדוד התעניינת בי המון ואני לא אשכח את השמחה שהרגשתי לדבר עם אדם מיוחד ומסור למען האחרים והאידיאלים.
קדמון , מבקש סליחה על מה שפגעתי בך ולמדתי ממך המון. היית אישיות מיוחדת ומתפלל שאזכה לקחת משהו קטן ממך ולהמשיך אותך בדרכך החזקה.
תודה על הכל!
יהיה זכרך ברוך

בתמונה מרדכי בקורס מכי"ם בא לבקר אותי (מפקד בבא"ח).

לא היה צריך לעשות משהו בשביל להיות חבר, הוא היה פשוט חבר של כולם.
גם אם נפגשים לעיתים רחוקות השיחה זורמת, מפגש אחרון בחזור מהלוויה של אסולין.
ימי ראשון, התענינות אמיתית איך היה בבית, ומה עם אשתך (הייתי נשוי כבר אז).

יצחק ביאליק - חבר מהצבא

בסוף ההכשרה היינו בשטח והיה לנו אימון עם המדאג''ית. באימון הזה החלטתי שחלאס, לא יכול להיות שיש מדאג''ית למחלקת בייניש, החלטתי שאני לא נכנס לאימון. קדמון ראה אותי בצד ושאל אותי למה אני לא משתתף, אמרתי לו את הסיבה והוא כעס עלי, "סוף ההכשרה זה לא זמן להפוך את הקערה ולשרוף הכל". הוא אמר לי תשתתף ותהיה בצד ואחרי זה תבוא לדבר איתי. אחרי האימון חיפשתי אותו ולא מצאתי, הוא ישר חזר למטווחים ולעבוד כמו משוגע. גם בארוחת ערב הוא אכל בקושי 10 ד'ק אז זה לא היה רלוונטי לדבר איתו.
יום למחרת היה צריך להפוך את המטווחים מיום ללילה אז הוא קרא לי לבוא לעזור לו. הופתעתי כי אני לא הייתי מהאנשים שהולכים לעזור לו אבל באתי. כשהלכנו למטווחים הוא אמר לי שיש עכשיו אימון עם המדאג''ית והוא הבין שאני לא רוצה להיות שם אז הוא לקח אותי איתו. במשך כמעט שעתיים התווכחנו על הסיפור הזה והוא פשוט בשילוב מיוחד של עקשנות וענווה דיבר איתי, וגרם לי ולו להסיק מסקנות לפעול אחרת, פשוט אדם אחר.

הושעיה חג'בי חייל של קדמון בהכשרה

יוסי ברגוורק

מרדכי היה החבר הכי טוב והכי קרוב שלי. הוא היה חכם, שנון, מצחיק, אדיב, קשוח, אוהב את כל משפחתו וחבריו והיו לו כל תכונות חיוביות אחרות. הוא היה אח גדול וטוב לארבעה אחים ואח צעיר לשלושת אחיו הגדולים. ודוד מטפח לשלושת האחייניות שלו. מרדכי ואני דיברנו על פוליטיקה ואירועים עכשוויים לעתים קרובות, למרות שלא הסכמנו לעתים קרובות אנחנו אף פעם לא נתנו לזה לעכב את החברות שלנו. הוא תמיד היה ואני מתכוונת תמיד שמח ומחייך הוא מעולם לא התלונן על שום דבר. לנצח אתגעגע אליך מרדכי היקר

בדרך כלל מרדכי ואני היינו נפגשים בשובבוס החברות שלנו התחילה לראשונה כשהיינו בני נוער ואף אחד מאיתנו לא נהנה מהתפילות ארוכות (תפילות) אז היינו יושבים בכניסה לבית הכנסת ומפטפטים על זה ועל זה וקוראים את מספר חוברות החדשות שמחולקות כל שבת בשולס ברחבי הארץ. בהמשך, היינו נפגשים במקומות אחרים והחברות שלנו רק התחזקה.

לאחרונה מרדכי סיפר לי שהחליט לסיים את שירותו בחיל ההנדסה הקרבית של צה"ל ולהמשיך בחייו לאחר שהאריך את שירותו מזמן החובה לישיבת הסדר עד ארבע שנים ושירת כקצין. הוא תכנן לקבל השכלה גבוהה. ודחפתי אותו לעשות את המבחן הפסיכומטרי בקרוב כדי שיוכל להתחיל את לימודיו בנובמבר. הוא התרגש לקראת הפרק החדש הזה.

לעשות את מה שאהב בצבא נתן לו גאווה עצומה בשירות שלו ובכל פעם שדיברתי איתו, הוא היה מספר לי בהתלהבות ממה שהוא עושה ומסביר לי איך דברים שלא ידעתי עליהם עובדים בחיל ההנדסה הקרבית. למרבה הצער, פחות מחודש לפני שהיה אמור לחזור לחיים האזרחיים באופן רשמי הוא נהרג מפיצוץ רימון יד ביום שני 22 ביולי בדרום עזה.

כל דבר טוב שאפשר לומר על אדם אפשר לומר על מרדכי. למד בתיכון בשעלבים ולמד בישיבת ההסדר באריאל. בתיכון היה המייסד והעורך של עיתון בית הספר יחד עם חבר נוסף. הוא גרם לי לכתוב מאמרים על עניינים משפטיים שונים שתמיד אהיה אסיר תודה עליהם.

הבחירה להשתתף בישיבת ההסדר באריאל הייתה, עבורי, בחירה מוזרה במוחי בשבילו לעשות. אבל פעם ראיתי אותו שם על שובבוס ביקרתי את מרדכי בישיבה ראיתי כמה ולמה הוא אהב את זה זו הייתה סביבה חמה ואדיבה בה תלמיד יכול לפרוח ולצמוח בתורתו ולהתכונן כראוי לצבא ולחיים. והוא התיידד עם כל מי שפגש שם.

אחרי שהיה בארבע השנים האחרונות בצבא הוא לא חזר הביתה לעתים קרובות וכשהוא חזר זה היה בדרך כלל ביום שישי בבוקר ורק עד יום ראשון בבוקר. הוא תמיד היה עייף מהעבודה הקשה בצבא, תחילה כחייל ואחר כך כמפקד אבל תמיד מצא זמן לעזור בבית ולבלות עם המשפחה והחברים. היה אכפת לו מכולם מאוד למרות שהיה מותש.

כמפקד היו לו חיילים רבים תחת פיקודו. הוא דאג להם הרבה והיה קשוח אבל הוגן איתם. כשחייל תחת פיקודו היה צריך להיות ממושמע מרדכי היה אומר לו את עונשו ונותן לחייל חצי שעה לחשוב על העונש ואם החייל היה יכול לשכנע את מרדכי שלא מגיע לו העונש, מרדכי לא היה מעניש את החייל. כל מפקדיו וכפפיו של מרדכי שרים את שבחיו ומעריצים אותו.

תמיד אתגעגע להתלוצצויות השנונות, לכינויים שהוא נתן לי ולדרך האייקונית שלו לומר את המילה פחות (כלומר פחות). מרדכי היה האדם הכי גדול שפגשתי וכנראה שאכיר אי פעם. הוא היה כל כך צנוע וקיבל את כל מי שפגש כמו שהם ומעולם לא רצה לשנות אותם.

קשה להפסיק לכתוב עליך מרדכי שמור נא עלינו מלמעלה ונעשה כל שביכולתנו שמותך לא יהיה לשווא.

נוח על משכבך בשלום קפטן מרדכי קדמון, שנפטר בעת מילוי תפקידו ב-22 ביולי 2024. לנצח ישאר בן 23.

עבדכם הנאמן,
יוסי ברגוורק

חבר מהמחלקה של מרדכי, יצחק ביאליק

קדמון - זכרונות של חבר מההכשרה
* חיוך
* ביניש שלא צריך פטור זקן
* באת לבד מהישיבה והשתלבת בחבורת המצפאים (להגיע איתנו לשבת חיילים במצפה)
* להתעניין באשתי, חבר נשוי (קראת לה 'ביאליקית')
* לא שוכח לפרגן על האירוח והשהות בבית
•שיחה זורמת גם אם מתראים פעם באף פעם (מפגש אחרון כשעצרת במצפה בחזור מהלוייה של אסולין).
* משום מה אתה שמור אצלי 'קדמון המולשן', לא זוכר אבל כנראה סגרת שבת בגלל משהו שטותי (אולי בקורס מכים).

יהי זכרך ברוך,

Yosef Bergwerk

Mordechai was my best and closest friend. He was smart, witty, funny, kind, tough, loving to all his family and friends and had all other positive attributes. He was a good older brother to four siblings and a younger sibling to his three older siblings. And a nurturing uncle to his three nieces. Mordechai and I spoke about politics and current events often, even though we disagreed frequently we never let it impede on our friendship. He was always and I mean always happy and smiling. He never complained about anything. I will forever miss you dear Mordechai.
Ordinarily Mordechai and I would meet on shobbos. Our friendship first began when we were both teenagers and neither of us enjoyed long davening (prayers) so we would sit in the entrance to the shul and chat about this and that and read the several news pamphlets that are given out every Sabbath at shulls across Israel. Later on, we would meet at other locations and our friendship only grew stronger.
Recently Mordechai told me that he decided to end his service in the combat engineers corps of the IDF and move on in his life after extending his service from the obligatory time for a Hesder yeshiva to a total of four years and serving as an officer. He was planning on getting a higher education. And I pushed him to do the psychometric test soon so that he can begin his studies in November. He was excited for this new chapter.
Doing what he loved in the army gave him immense pride in his service and every time I spoke to him, he would tell me with enthusiasm about what he does and explain to me how things I didn’t know about worked in the combat engineer corps. Sadly, less than a month before he was officially supposed to reenter civilian life he was killed by a hand grenade explosion on Monday the 22nd of July in southern Gaza.
Every good thing that can be said of a person can be said of Mordechai. He attended high school at Shaalvim and attended the hesder yeshiva in Ariel. In high school he was the founder and editor of the school newspaper along with another friend. He had me write articles about different legal matters for which I will always be grateful.
Choosing to attend hesder yeshiva in Ariel was, to me, an odd choice in my mind for him to make. But once I saw him there on a shobbos I visited Mordechai in the yeshiva I saw how much and why he liked it. It was a warm and kind environment in which a student can flourish and grow in his torah and prepare properly for the army and life. And he became friends with everyone he met there.
Having been for the past four years in the army he didn’t come home very frequently and when he did it was usually on Friday morning and only till Sunday morning. He was always tired from the hard work in the army, first as a soldier and then as a commander but he always found time to help out at home and spend time with his family and friends. He cared about everyone deeply even though he was exhausted.
As a commander he had many soldiers under his command. He worried about them a lot and was tough but fair with them. When a soldier under his command needed to be disciplined Mordechai would tell him his punishment and give the soldier half an hour to think about the punishment and if the soldier could convince Mordechai that he didn’t deserve the punishment, Mordechai wouldn’t punish the soldier. All of Mordechai’s commanders and subordinates sing his high praises and admire him.
I will always miss the witty banter, the nicknames he gave me and his iconic way of saying the word פחות (meaning less). Mordechai was the greatest person I have ever met and probably ever will. He was so humble and accepted everyone he met as they were and never wanted to change them.
It is hard to stop writing about you Mordechai. Please protect us from above and we will do all that we can so that your death will not be in vain.
Rest in peace Captain Mordechai Kadmon, who died in the line of duty on 22nd of July 2024. He will forever remain 23 years old.
Yours truly,
Yossi Bergwerk

חנוך דאום

הצבי ישראל על במותיך חלל.
בית נוף אילון מודיע בצער רב על נפילתו של סרן מרדכי קדמון הי"ד, בנם של הרב יצחק ומיכל ונכדם של ר' צבי ומרים סמואל.
נפל בעזה.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
תודה ששמרת עלינו גיבור. תודה וסליחה💔

מעיין עטרה גרובר

אח של חברה יקרה מהיישוב
הודיה קדמון ריפקין הלב נשבר!!!
אוהבים בוכים ומחבקים אותך ואת כל משפחתך היקרה
ולנו שנשארנו פה:
וְתָמִיד תָּמִיד
תִּשְׁאֲלִי אֶת עַצְמֵךְ -
הַאִם אַתְּ רְאוּיָה
לְכָל אֵלּוּ
שֶׁחֵרְפוּ אֶת נַפְשָׁם
לְמַעֲנֵךְ.
וְתָמִיד תָּמִיד
תַּזְכִּירִי לְעַצְמֵךְ
שֶׁיֵּשׁ בָּךְ אֶת הַכּוֹחַ
לנווט אֶת הַמָּחָר
עֲבוּר כָּל מִי שֶׁנִּשְׁאַר.
גַּם מֵאָחוֹר.

אלעד קדמון - אח

מרדכי אחי הקטן והאהוב, מה אפשר לכתוב על אח קטן שנהרג בלחימה?
איך אפשר לסכם את השותף מהלידה ובמשך 23 שנה?
איך ניתן להנציח את מורשתך?
איך אוכל להנכיח אותך ולזכור את כל השטויות שהיינו עושים כילדים קטנים ובהמשך כמבוגרים קטנים?
היית איש עשייה מלא בחיות אין סופית, תמיד עם הפנים קדימה ועם מוטיבציה גדולה, לא חששת מעבודה קשה.
כל מה שאכתוב לא יהיה מספיק טוב כדי להעביר את המסר על מה שהיית עבורי כאח, כחבר וכמי שלקח ממני את התואר של בן זקונים (לתקופה קצרה עד לידתו של ישי), רק לאחרונה דיברנו על תכניות לשחרור והמלצתי לך על תכניות להמשך, היית אמור לצאת סופית מעזה בעוד כמה ימים ולהשתחרר משירות קבע בעוד 3 שבועות אחרי שכבר הארכת את השירות כדי להמשיך ללחום לצד הלוחמים שכה אהבת והתייחסת אליהם כשווים אך לצערי תכניות ומציאות לחוד.
מרדכי אחי הקטן והאהוב, מקווה שהייתי עבורך מה שהיית עבורי, מקווה בכל לבי שלא סבלת ברגעיך האחרונים ומודה לך על כל רגע שזכיתי לחיות לצדך בחיים הקצרים, אני כותב את הטקסט בדמעות ובידיעה שלא תשוב עוד אלינו, אני עדיין מתקשה לעכל שלנצח תשאר אחי הקטן בן ה23, זה שתמיד, ידע למצוא את המילה הנכונה, השותף האידאלי, הקצין הערכי והמסור שראה את טובת הזולת לפני טובתו האישית, ה'מהנדס' והמוהנדס עם הידי זהב שהיה בעל 2 יד ימין (מה שמסביר איך אני נשארתי עם 2 ידי שמאל), היית בונה ומשפץ כל מה שזז (וגם מה שלא).
אסיים עם מילותיו של נועם חורב:
אני לא רוצה להצטרף למשפחת השכול.
אחרי הכול
כבר יש לי משפחה
לא רוצה את כל ה"זכרונו לברכה״
אני לא רוצה להצטרף למשפחת השכול.
באמת סליחה,
לא רוצה את כל ה"משתתף בצערך״
אני לא רוצה להצטרף למשפחת השכול.
לא רוצה את הארון
לא את חגיגות יום הזיכרון
לא רוצה את השירים
אני לא רוצה להצטרף למשפחת השכול.
אבל משפחה לא בוחרים.
יהי זכרך ברוך אח קטן ואהוב תהיה מליץ יושר בשמיים، שלח חיזוקים למשפחה ותמשיך את משימת שחרור החטופים היישר מכסא הכבוד💔.

הודיה קדמון ריפקין - האחות

אחי הצעיר מרדכי
האם אתה שומע?
האתם אתה יודע?
כל חבריך הטובים
וכל משפחתך הגאה
נושאים דמותך עמם
ובכל הנמ״רות על קווי הגבול
ובכל רגע משפחתי
תמיד תהיה איתם
אחי הטוב
אני רואה את שתי עיניך
קוראות ״עם ישראל חי!!!!!!״
ויום יבוא
ויהיה לי בן
יפה כמוך
ובשמך אקרא לו
מרדכי

הודיה קדמון ריפקין- האחות

מי ירפא ליבי
אני כל כך מתגעגעת
כמו ים שאין לו חוף
רק תגיד לי מי
מי יחבק אותי
ויבטיח
שאני לא אכנע בסוף

הודיה קדמון ריפקין- האחות

אח שלי ערב שבת זה היה הזמן שלך
הזמן שהיית מתקתק הכל בשקט ועם החיוך והשירים ברקע
שהיית נכנס הביתה לקול תרועות האחים עם התיק הגדול והלכלוך בשיער ״קחי את הרובה תביאי את הילדות״
אח שלי אני נשרפת מבפנים
הולכת חוזרת לא מוצאת מנוחה
הגעגוע היגון לא ניתנים לתיאור במילים
אני לא מצליחה לקבל את המציאות הזאת אח שלי
אני אוהבת אותך כל כך
תחזור,
תחזור היום
כל כך רציתי שתגיע
הלוואי תבוא בלי להודיע עוד היום

הודיה קדמון ריפקין- האחות

אני הולכת לבכות לך תהיה חזק למעלה
געגועיי כמו דלתות שנפתחות בלילה
לנצח אחי
אזכור אותך תמיד
וניפגש בסוף אתה יודע

הודיה קדמון ריפקין - האחות

האנשים המהממים שעוטפים אותנו
המשפחה המדהימה שמחבקת אותנו
הקהילה המרגשת שתומכת בנו
כל מה שאתם רואים כאן זה טעימה מהעיטוף שלנו בשישי הראשון בבית
וזה חוץ מההודעות והנסיעות והטלפונים וההצעות והשמירות והשיחות והחיבוקים..
אח שלי אהוב תראה כמה אור אתה מביא איתך אפילו בלכתך
איך העם שעליו הגנת ושמרת ממשיך בדרכך, בנתינה הטוטאלית שלך באהבה שלך
מתגעגעים אליך עד כלות

הודיה קדמון ריפקין - האחות

זה לא כל כך פשוט להיות כאן ילד 💔
ציור של מעיין בת 7
שהפכה את מרדכי לדוד כי-כי
מתגעגעים

הודיה קדמון ריפקין - האחות

תמונות מיום חמישי, 6 ביוני 2024
לא ידעתי אח שלי אהוב
לא ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה
💔💔💔💔💔💔💔💔💔💔💔💔💔💔💔
מוט
אני מתגעגעת עד טירוף

עידו ניקן

17 שנה במשטרה רובן כחוקר נותנות לך בין השריטות והסיפורים המעניינים גם כלים. האינטואיציה מתחדדת ובמבט חטוף על פניו של אדם אתה יכול להבין מול מי אתה עומד. תמונה אחת של בחור צעיר שאנני מכיר שברה לי את הלב, מרדכי קדמון הי"ד, קצין ולוחם בצהל שנהרג בפעילות צבאית בעזה הצליח לחדור חומות אבן שהתפתחו לאורך השנים סביב הלב שלי. התמונה שלו ליוותה את בני הבית שלי במהלך השבת לפני שיצאה למשלוח אל בית משפחתו. התחושות הן מעורבות מצד אחד אני אומר מזל שיש לנו בנים כמו מרדכי, מצד שני אני אומר, לעזאזל למה זה מה שמזמן לנו הגורל ולמה הייתי צריך להכיר אותו בדרך הזאת ולא בדרך אחרת על איזה בירה בפאב. למרות הכל אני אומר, לא לחינם. אנחנו חייבים להכריע כדי שלא נצטרך לשלם מחירים כל כך כואבים בעתיד.

הודיה קדמון ריפקין - האחות

לפעמים אני חושבת בצבעים
לא יודעת למה, ככה אני
בכל שנה תשעה באב אני חושבת בכתום ואדום של להבות אש, בשחור של עשן מיתמר, בכתמים של אפור של שנאת חינם ולפעמים בחום הבהיר של האבן הירושלמית
השנה הצבע של תשעה באב בראש שלי הוא ירוק
אני מדפדפת בחורבן של המשפחה הזאת והזאת, בחורבן של אלה והם והוא והיא, הילדים היפים לבושים ירוק חאקי מחייכים מהכתבות והפוסטים, כל אחד עולם מלא שנחרב
גוללת את הפיד שלי, חשבון הפייסבוק שלי הפך להיות יומן חורבן אישי חשוף וכואב
החיוך של אחי ניבט מהמסך ומהבלוקים בסלון
ואני יודעת שהחורבן שלנו הוא טרי, הוא מכאיב והוא שורף את הנשמה, והצבעים היחידים שמהבהבים הם שחור ירוק שחור ירוק שחור ירוק , החורבן הירוק זית שלי מתחבר לחורבן של כל האחרים,
אחי היה החלל ה684, כמה עוד משפחות שכולות טריות כמוני חושבות את תשעה באב בירוק היום?
החורבן שלי שחור, אבל אני יודעת שהחיוך הגדול הזה שאני מהופנטת אליו כבר שלושה שבועות, הוא חיוך של כל מה שהפוך משחור, הוא אדום של חיבוק, הוא זהב של לב, הוא כחול של יצירתיות והוא כסוף של הנדסה. אני יודעת שעל כל רגע שהשחור של התשעה באב שלי נוחת ומאכל אותי, אני אעשה הכל כדי שכל הצבעים שלך אחי יפרצו וינהרו וייכנסו לכל לב ולכל הוויה, יאירו את העולם שלנו כאן למטה באור יקרות, וכל השפעה של מי שהיית על כל אדם באשר הוא, היא תהיה הגאולה שלנו.
תשעה באב אצלי אתמול היום וגם מחר,
אבל אחי שלי, את המנגינה שלך
אי אפשר להפסיק.

יוסי חבר של מרדכי

אני עזבתי את ישיבת ההסדר שלי אחרי מספר ימים ספורים ולא הייתי בישיבת הסדר שוב עד שהלכתי לשבת לבקר את מרדכי באריאל.
באריאל פגשתי מרדכי שהיה שונה מהמרדכי שהכרתי עד אז מה תיכונית והישוב.
זה היה מרדכי אשר היה הרבה יותר בטוח בעצמו והכיר את כולם היה נראה שהוא מנהל את המקום והוא התנהל כאילו הוא בעל הבית. פתאום הוא קופץ למטבח לסדר דברים שלא היו בסטנדרט שהוא חשב שהכול צריך להיות כשהוא הגיע למטבח היה נראה שלמי שעבד שם הוקל מאוד שמרדכי הגיע והיה ברור שהם שמחו ומרדכי מיד התחיל לארגן דברים ולעזור במטבח. כך היה גם בארוחת ערב שבת שהן מרדכי עזר לסדר ולארגן דברים. כולם הכירו את מרדכי ורצו לדבר איתו ולהיות בקרבתו במהלך השבת כולל אחד הרבנים
למחרת בצהריים מרדכי קם מהשנ"ץ והלך ללמוד בבית מדרש עם מישהו מרצונו החופשי (זה היה לי מוזר אז והיום כי זה לא כל כך התאים לו) ופשוט היה אפשר לראות בישיבה באריאל למה מרדכי בחר את המקום. הישיבה הייתה בשבילו מקום חם מחבק ומכיל שממש התאימה לו ופשוט הדהים ועדיין מדהים אותי כמה השינוי שהוא עבר שם

הודיה קדמון ריפקין - האחות

אנחנו האחים השכולים, מוצאים את עצמנו בעולם חדש ככה באמצע החיים, תועים ואובדים ומחפשים שייכות
בזמן האחרון אני מתוודעת לעוד ועוד אנשים שחולקים איתי את המשפחה הלא רצויה הזאת, משפחת השכול
לומדים אחד מהשני התמודדויות וחולקים רגעים של קריסה
על כן החלטתי ללמוד מ Yechiel Fisch שבשבעה ימים חשף לעולם עוד מהאור של אחיו איתן פיש היד
ואחרי הכאב של אתמול וההבנה הזאת שיש פה המון אור והמון צבעים שצריכים להגיע ללבבות שלכם,
אני מצטרפת לאתגר,
שבעה ימים נותרו עד השלושים של אחי מרדכי קדמון הגיבור והאהוב
בכל יום אני מתכוונת להעלות קטע קצר מחייו, שממנו תוכלו לקחת להמשך
כל דבר שתלמדו ותיישמו מאחי, יעשה אתכם טובים יותר
הוא היה פשוט אדם שלומדים ממנו.
אז ליום הראשון, אשתף בשורה אחת מתוך קטע שכבש את ליבי , שכתב איתמר חבר של מרדכי מרובאית גדעון , 603:
״קדמון עלה לגדוד, בהתחלה לא הבנתי
מי זה הצעיר הזה שהולך שמח??״
המילים האלה משכו אותי בכנותן, אנשים עולים לגדוד שבוזים ועייפים, מי זה המוזר שהולך שמח?😂
אבל אחי היה כזה, לא משנה איפה זרקת אותו, החיוך לא ירד לו מהפנים. היתה לו שמחה וחיוך בכל מצב, הוא שמח בחלקו ולא התלונן מעולם, כל עוד יש לו איך לפעול ולתת מעצמו. שמחה וחיוך שגם אם נכבו בשעותיו האחרונות, עדיין כל מי שרואה אותם פשוט חייב לחייך גם הוא.
תחייכו❤️ לזכר מרדכי קדמון זל, סגן בהנדסה קרבית, חרבות ברזל

הודיה קדמון ריפקין - האחות

עוד שישה ימים לשלושים.
היום השני להפיץ כאן את האור של אחי מרדכי קדמון הגיבור זל.
אתמול דיברתי על החיוך, החיוך היה הקופסה הכי יפה של התוכן הכי פעלתן שראיתם.
מרדכי אחי היה אדם של עשייה, ועשייה טוטאלית.
המשפט שמתנוסס על הסטיקר שלו, ״אני לא פוחד למות, אני פוחד לחיות בשעמום״, הוא ציטוט אמיתי שלו.
אחי אהב להיות בעשייה בכל מקום, ולא משנה כמה התחבר אליו בכלל.
בישיבה התיכונית, מרדכי לא אהב במיוחד ללמוד (הוא היה לומד דברים שעניינו אותו)
במקום זאת הוא ייסד והחל לערוך את עיתון יתו״ש - ישיבה תיכונית שעלבים, והיה כותב כתבות ומתעסק בחיי החברה בישיבה, וכל זאת מתוך הנועם והשלווה שאפיינו אותו.
חברים שלו מספרים שכדי לדעת מה הדבר החם הבא בישיבה, היית הולך לקדמון.
שתי חברות של אחותי הקטנה סיפרו שכשהן באו אליה יום אחד והשתעממו מהמתמטיקה , הוא התיישב ולימד את שלושתן אוריגמי. בסבלנות ובחדווה. לעשות לעשות לעשות.
גם בישיבה הגבוהה בנצר מטעי, אחי התחבר מאד למקום ולאווירה אך פחות בלימוד עצמו, ובמקום לשבת בטל הוא מצא עצמו במטבח מדי יום, (או מדי לילה, מטגן שניצלים לאור כוכבים)
הוא החליף את השלט של ״פינת הקפה״ ל״פינת שוקו-כי מי החליט שחייבים קפה״ והיה מטפח אותה
השמועה אומרת שכשאחי התגייס, המטבח בישיבה נקלע למצוקה קלה - בענווה ובצניעות הוא היה עושה כל כך הרבה עבודה שהבינו את היקפה העצום רק כשהתגייס.
אחי היה חייל מסור וטוטאלי שרק חיפש איפה לקדם ולעשות, הוא התגייס למסלול של שנה ושמונה, בחר להאריך לשלוש שנים, חתם לעוד שמונה חודשים ואז לעוד ארבעה, הוא כל הזמן חשב איך אפשר להביא את עצמו בצורה שהכי תועיל. כשהקפיץ צוות של יהלום לתוך עזה בנמ״רה שלו, הוא רצה גם לעשות להם הקפצות הלוך ושוב של ציוד, כי יש לו זמן. הוא פשוט לא אהב לנוח. אנחנו דומים בהרבה דברים, בנקודה הזאת פחות ..
אחי היה מגיע הביתה שפוך ועייף משבועות בצבא, והיה ישר מחליף בגדים ומתחיל לשטוף כלים, רצפה, לבשל. הוא היה צובע מדרגות ובונה אדניות ואז הולך לעשות את זה גם אצל סבתא. הוא היה נשאר עם האחייניות שלו, הילדות שלי, ער אחר הצהריים, מספר סיפורים מטייל בעגלה. עושה עושה עושה עושה.
לזמן שלו עם הבנות שלי אני הכי אתגעגע. זה היה טהור ואמיתי וממיס כל כך.
העשייה שלו תישאר אחריו, אנחנו נדאג לזה.
מתגעגעת נורא

הודיה קדמון ריפקין - האחות

אזהרת פוסט ארוך מלב קרוע לחתיכות.
עוד חמישה ימים לשלושים.
יום שלישי לשפוך אור על מי שהיה סגן אחי מרדכי קדמון זל (ותמיד יהיה!!)
דיברתי על החיוך שלך.
גם על העשייה שלך.
היום, אני אכתוב על המקום הכי שורף, מדמם ושובר אותי,
הדוד שהיית.
מחר יום שישי, וערב שבת.
בשבעה, היום שהכי התפרקתי בו ,והפכתי בו לכל הקלישאות הפתטיות של שלב ההכחשה באבל, היה יום שישי.
ישבתי מול השער של הבית, בדשא, היה חם ולח, ודרך מסך דמעות הסתכלתי על הכביש וחיכיתי שתיכנס. ממש שכנעתי את עצמי שתגיע.
ימי שישי ושבת, היו הימים שבהם זכינו , אביאל אני והבנות, לפגוש אותך במהלך 4 שנותיך האחרונות, שנות שירותך בצבא.
אני שגרתי מחוץ לבית גם לא הייתי רואה אותך ברבו״שים או חמש״ושים
רק שישי שבת.
ואיזה שישי שבת זה היה.
אני הבכורה, הנשואה היחידה, ושלוש בנותיי היו האחייניות היחידות שלך.
היית מאוהב בהן, גאה בהן, משוויץ בהן, משקיע בהן.
בשבתות היית מושיב אותן לידך, חותך להן את העוף, מעיף את העייפות ומספר עוד סיפור, מתנדנד מאחוריי בכורסה של אמא רק מחכה שמישהי תצייץ כדי להתערב.
בשנה הראשונה שמעיין נולדה, אני הייתי בשנה המאתגרת ביותר בתואר שלי, ואביאל התחיל לימודי רפואה,
ושנינו היינו חוזרים הביתה לקראת שש-שבע בערב.
אתה זה שהיית אוסף אותה כמעט כל שבוע מהמעון, וביחד עם האחיות המקסימות שלי הייתם מאכילים, מגדלים ומקלחים אותה.
לדעתי היא ראתה הרבה יותר את מרדכי בשנה הראשונה שלה, מאשר אותי.
בהספד שלי סיפרתי על הלילה ההוא לפני שבע שנים, כשמעיין היתה בת כמה חודשים, ואביאל היה במילואים לכמה ימים. באתי לישון אצלכם.
סיפרתי איך מעיין בכתה כל הלילה, ואיך אתה - ילד בכיתה יב, נשארת ער איתי לילה שלם, מנדנד מחבק שר אוהב, נותן לי לישון, חולק איתי את האתגר. (מצורפת תמונה שלך, ילד בכיתה יב, אחרי מקלחת של מעיין)
תמיד צחקתי שצריך להוסיף אותן לתעודת הזהות שלך ושל תהילה, כהורים מאמצים. כששקדי נולדה, אמא צילמה את תהילה ואותך מחבקים אותה, ומתחת נכתב ״מזל טוב לזוג הצעיר להולדת הבת״.
לפעמים היית שולח לי הודעה סתם ככה, ״אתם בבית? אפשר לבוא להיות עם הבנות?״
שעות היית יושב איתן, משחק בסבלנות מספר סיפורים,
היית סבלן כל כך שלפעמים אני למדתי ממך איך לנהוג איתן בסיטואציות מסוימות. (מצורפת תמונה)
לפני שנה היה לי ריאיון עבודה ברבבה. גרתי עדיין בנוף איילון, והייתה לי עדיין תינוקת יונקת ללא מסגרת.
אתה, דוד נסיך שכמוך, באת איתי לרבבה. שמת את שיר עליך במנשא, תינוקת בת 9 חודשים,
ואתה הסתובבת איתה ברחבי בית הספר במשך כל השעתיים של שיעור וריאיון, בדיעבד גיליתי שהצוות חשב שאתה בעלי , מרוב שהיית עדין ומתוק איתה. מישהי סיפרה לי שהציעה לך לשבת, ואתה לא רצית, כדי שהיא לא תבכה. (מצורפת תמונה)
ארבעה חודשים לפני נפילתך, באת לבקר אותי במהלך רגילה.
יצאנו לגרג באריאל, קנית לבנות ופל בלגי ולקחת אותן לגינה, ואותי לקניות.
(מצורפת תמונה מהגינה)
החיוכים שלהן שם לא יכולים להיות אמיתיים יותר. הן אהבו אותך בצורה הכי כנה ואמיתית של ילד שמרגיש בדיוק עד כמה מישהו אוהב אותו.
בפעם האחרונה שנפגשנו, באתי מיקיר להורים לחגוג איתם יום הולדת שבע למעיין. זכיתי ללכת להביא אותך מהתחנה, וכשיצאת מחייך וחתיך על במדי הקצין שכל כך התגאית בהם, סחבת איתך תיק ענק, פנים עייפות, וקופסת פליימוביל למעיין…
מרדכי אחי.
האובדן שלך עבורי כאח הוא עצום, ויחד עם האובדן שלך כדוד הוא עמוק מיני ים.
אני מבטיחה לך כאן, שתמיד אדאג שבנותיי יזכרו אותך, ואת מי שהיית בשבילנו.
אח שלי.
הדוד של מעיין, שקד, ושיר.
הדמעות שוטפות את כולי
אבל אני בהודיה עצומה על כך שבנותיי זכו להכיר אותך ולחוות את האהבה האינסופית שהענקת להן.
מתגעגעים אליך כל כך.

הודיה קדמון ריפקין - האחות

מיכל קדמון אמא אל תאכלי אותי, זה פוסט בשבילך.
ביום שישי לא הצלחתי להעלות עוד מילים עליך אחי.
המילים שכתבתי על הקשר שלך עם הילדות שלי גבו מחיר רגשי והרשיתי לעצמי להתכנס בו ולהתגעגע אליך כל כך.
מקווה שאתה סולח לי כי במקום זאת, הכנתי את הפלייר של השלושים שלך, הקלדתי ועיצבתי ורציתי שיהיה יפה לכבודך. כשסיימתי רציתי לשלוח לך בווטסאפ שתגיד לי מה דעתך. ואז נזכרתי.
ככה זה כשזה טרי, אתה לרגע מוסח, וברגע הבא זה נופל עליך שוב בקול שאגה.
בכל אופן, נשארו שלושה ימים לשלושים.
היום החמישי לספר על אחי אהובי סגן מרדכי קדמון ז״ל.
רציתי היום לספר לכם על תכונה שאפשר לומר שנמצאת בכל בית
אבל אצל אחי היא היתה באמת בעוצמות גבוהות.
כיבוד הורים.
אני חושבת על אמא ואבא הגיבורים.
במשך כמעט שנה שהם חיו לצד הפחד. אלעד במילואים בגולני, מרדכי קבע בהנדסה, ישי סדיר בסיירת צנחנים. אביאל שלי במילואים בשריון.
הרבה שלווה לא היתה להם בשנה הזאת. כל החיים הם חינכו אותנו לתרום ולתת מעצמנו, אחותי ואני שירתנו בשירות לאומי שנתיים במקומות מורכבים, האחים קרביים.
האידיאלים שלנו ושל אחי לא הגיעו מוואקום. יש אמא ואבא לכל החבורה האיכותית הזאת שהיא אנחנו.
אני חושבת על איך שמרדכי היה ילד של אמא. היה חוזר הביתה וישר ״אמא מה צריך לעשות״. כשהבית היה מצוחצח במיוחד, מעקה המדרגות צבוע יפה ואפשר ללקק את הרצפה, ידענו שמרדכי היה בבית. הוא ראה כמה אמא מתאמצת בבית וכל הווייתו בבית היתה להקל עליה ולעזור לה.
הוא היה שומר על אמא, מרים לה, מקשיב בכובד ראש לבקשותיה, מכבד אותה כל כך.
אף פעם לא הרים את הקול על ההורים.
גם כשקצת בחר דרך שונה משלו, הקפיד להתנהל בבית במקסימום כבוד ומינימום התרסה.
כיבד את אמא ואבא ודאג להם, היה מסמס לי ״אמא נראית עייפה, קרה משהו?״
היה מבשל לה דברים חדשים
הולך איתה לשעות של קניות בסופר, כל אחד עגלה ויאללה בלאגן .
הירתמות כזאת באמת לא רואים אצל בחורים בגיל הזה. בדרך כלל חייל חוזר הביתה והולך לים עם חברים או נטרק במיטה עד הלילה או נרגע קצת עם הטלפון.
לא אחי. הזמן שלו בבית היה מוקדש לבית.
חייל שלו מהמחלקה הקודמת שעליה פיקד, הגיע אלינו בשבעה. ישב קצת והקשיב למה שסיפרתי.
ואז אמר , ״אני נדהם לשמוע על התפקוד שלו בבית .
בצבא הוא בדיוק אותו הדבר, דואג לכל אחד ושומר ועוזר ורואה קודם שכולם אוכלים ורק אחר כך הוא,
הייתי בטוח שהבית זה המקום של ההתפרקות שלו, ששם הוא נח, אני קולט פתאום שגם בבית הוא היה כמו חייל״.
וזה נכון, אחי רצה לשמח את ההורים כמה שאפשר ונתן את כל כולו בחופשות.
אני חושבת הרבה על אמא, כמה התפללה, אל תשלח ידך אל הנער.
ביממה שקדמה לנפילת אחי הוא התקשר לאמא חמש פעמים . אני בסדר אמא. אני עוד שבוע בחוץ.
הוא החליט להשתחרר ואמר לה ״אמא אני מרחם על הלב שלך״.
אני חושבת על שרה אמנו. כששמעה על העקידה.
האם גם אצלה דפקו שלושה קצינים בבית ״בנך נעקד על מזבח אמונתו״ והפכו את עולמה?
אחרי שחוויתי את החוויה האיומה של קבלת בשורה נוראה כל כך, אני יכולה להבין איך תמו חייה של שרה.
להבדיל, אמא שלי נשארת חזקה. דואגת לכולנו. שנישאר ביחד.
ילד של אמא אחד הלך, נעקד על מלחמות ישראל.
ומה שהיה לאמא לבקש זה שנשמור אחד על השני.
בזכות הכוח של אמא ואבא החלטנו לעלות ביחד להספיד. לא כל אחד בנפרד.
אמא אמרה.
ואנחנו ממשיכים את צוואתו של אחי,
ולאמא מקשיבים.
בלילה ההוא , אבא, היתה צעקה גדולה.
בלילה ההוא, אמא, מרדכי על במותייך חלל .
מתגעגעים 💔💔💔

הודיה קדמון ריפקין - האחות

השלושים מתקרב במהירות והחנק בגרון עולה.
שלושים ימים ראשונים מתוך מלא מלא מלא ימים בלעדיך.
אני ממשיכה לכתוב עליך כל יום וזה נותן לי אוויר לנשום
זה כאילו אתה כאן אפילו שאתה לא.
היום, יומיים לפני שנגמרים השלושים ימים האלה,
אני מפנה את הבמה לטקסט כנה וכואב של אחי המתוק יונתן קדמון
ששלח לי אותו בארבע לפנות בוקר והרשה לי לשתף אותו איתכם כחלק מהשבעה ימים האלה (ועוד הרבה שיהיו) שמאירים את אורו של אחינו מרדכי:
״מוט
הודיה כותבת עליך שכולם יכירו אז למה שאני לא
מוט הרבה תכונות שהייתי כותב עליך היו נכונות בין אם זה ההומור שלך או המנהיגות שהייתה לך אבל אני רוצה להתרכז דווקא בשתי דברים עיקרים
הודיה כותבת אחד כול פעם אבל אני כותב פעם ב אז מותר לי יותר
הודיה מתייחסת אליך כדוד האהוב וזה מובן לגמרי אבל שאני חושב על מוט קופץ לי בראש האח הגדול שלי האיידול שלי היה לי פעם שיחה עם חבר על מי הדמות להשפעה של כול אחד מאיתנו אני לא זוכר מה הוא אמר אבל אני כן זוכר מה אני אמרתי *אתה*
אני לא מודה בזה לרוב אבל קצת חיקיתי אותך בכול מיני דברים (חבל שזה לא בקטע של הסדר דווקא ) אני זוכר שהייתי מספר בדיחה וכדי לראות אם היא מצחיקה הייתי מסתכל אליך לאישור ואת הכיף של אחרי כול הבדיחה מוצלחת אני לא ישכח.
אני זוכר ששאלתי אותך המון על כול דבר שדיברתי איתך על הגיוס על החיים על הכול אמרת לי שחבל לי לבזבז את הזמן בישיבה וכדאי לי להתגייס אני חשבתי על היום שתראה אותי על מדים ושתהיה גאה בי מקווה שתהיה גאה בי למרות שאתה לא פה. תמיד חשבתי שאני יהיה קצין בגללך בגלל שאתה היית גרמת לזה להראות כזה קליל למרות שברור לכולם שזה לא ממש ככה .
היית יושב איתי ב3 בלילה ששיחקת רד אלרט ודיברת איתי כיאלו יש לך את כול הזמן בעולם ולא עוד איזה שעתיים אתה הולך לקום לרכבת להספיק לחזור לצה"ל למדתי ממך המון וכול פעם שהייתי צריך עיצוב פניתי אליך ותוך חצי שעה זה היה במייל אחרי תיקונים ובאיזה שם של הקובץ מצחיק שלא יהיה משעמם מה אני אגיד מוט אם היית פה בשבעה היה יכול להיות אוירה היית מרים הכול.
אני עכשיו מקליד תוך כדי שאני חייב ללכת לישון כי עוד שעתיים אני הולך לטכני של האיתנים חבל שאתה לא פה היית מה זה גאה בי שאני הולך אני הולך לשם כי אני יודע שזה מה שהיית רוצה והיית גאה בי לאללה מקווה שאתה עדיין גאה בי למרות שאתה לא פה.
הדבר השני שאני חושב עליו שאומרים מוט זה החברים . מרגיש לי שמוט היה שם בשביל כול חבר וחבר לא רק בשבעה שמתי לב לזה גם לפני. הגיעו לשבעה שלו איזה 6 חברים שלו שכול אחד אמר שהוא החבר הכי טוב של מרדכי אני בטוח שכול אחד מהם באמת מרגיש ככה כי מוט היה שם בשביל כול אחד מהם הוא היה חוזר לכמעט כלום זמן מהצהל והיה מספיק להיות עם כול החברים שלו ולכול אחד היה נותן את הזמן שלו בשבעה סיפרו כול החברים על התוכניות שלו איתך (אם כול התוכניות האלה יש סיכוי גדול שרק שנה אחרי השחרור היינו רואים אותך בבית עם כול החברים שתכננת איתם תכוניות) אבל זה מטורף איך היית תמיד שם לב לכול החברים אני מקווה שאני יצליח ללמוד ממך ולהיות שם בשביל החברים שלי לפחות כמו שהם בשבילי (זמן טוב להודות לחברים שמהרגע שידעו שאחי נפל לא עזבו אותי לרגע אני מעריך כול אחד ואחד מכם ויודע שאתם הייתם איתי גם לפני וגם אם הוא לא היה נופל) ומקווה שכמו שהיית בשבילם זהו מוט אני צריך לישון (לא יודע אם אתה זוכר איך העולם הזה עובד ) אבל אם אתה רוצה להפגש אולי תבוא בחלום אני מחכה לך תחזק אותי
נ''ב אני רואה שהרבה אנשים מסיימם את מה שהם כותבים בשיר או פסוק אני רוצה רק לצטט את אריק איינשטיין "לנצח אחי אזכור אותך תמיד וניפגש בסוף, אתה יודע" מקווה לפגוש אותך אחי לנצח כי לנצח תהיה אחי לילה טוב מוט נשתמע

הודיה קדמון ריפקין - האחות

״השמיים נראים אחרת
כשמישהו שאתה אוהב נמצא שם״
מוט
יצאנו להתחזק ולהתאחד
זכרנו כאבנו וגם צחקנו והתחבקנו
והיית איתנו בכל רגע ורגע
תמיד תהיה
לנצח אחי
נזכור אותך תמיד
מתגעגעים ואוהבים אותך
לעולמים

הודיה קדמון ריפקין - האחות

מחר השלושים.
נשאר לי פוסט אחרון לכתוב עליך
ובאמת שאני יושבת והידיים רועדות
יש כל כך הרבה מה לספר עליך
עולם מלא שאתה
חי וצוחק ומלא בתכונות ומידות ואופי וחיים
ואני כאן נחנקת בתוך הגעגוע הנושך הזה
אני רוצה לספר על חוש ההומור שלך, כמה הצחקת אותנו
כמה מוכשר היית בחיקויים וכמה שנון וחד היה הראש שלך
אני רוצה לספר על הענווה שלך, כמה שהיית צנוע ונחבא אל הכלים למרות שידעת כמה שאתה מיוחד (ותודה תודה תודה לאלוהים שאמרנו לך את זה תמיד כבר בחייך)
רוצה לספר על הפשטות שהיתה בך, ילד חסר פייבוקס וביט וכרטיס אשראי, זה לא עניין אותך
או על האידיאלים והשליחות שלך
והמשפחתיות והנעימות
על החייל הבודד שאימצת
על המעבר בין כל החיילים שלך אחרי רדת החושך בשבועות הראשונים בעזה
להבטיח את שלומם ואת חיוכיהם שלא יימחו בכל הרשע והשחור
אני רוצה לספר על האדם שהיית והקצין שהיית והנכד שהיית והחבר שהיית
יש לי המון מוט אתה ילד מאיר כל כך
ושבעה ימים זה לא מספיק
אז החלטתי שבכל ט״ז לחודש עד סוף השנה שלך אני אכתוב על דמותך
וגם אחר כך כל שנה
ואבקש מקוראיי היקרים שינצרו אותך בליבם ולא ישכחו
שיילכו לאורך ויתחממו מזיו מידותיך
האובדן שלך הוא אובדן של כולנו אחי האהוב
העולם הפסיד זרקור אדיר כאן למטה
אעשה הכל מוט כדי שגם משמיים תהיה לנו מגדלור של תום ואש ורוח
אני לא מספרת היום על המסירות שלך כמו שרציתי ותכננתי וצילמתי שיחות שלנו לספר לעולם כמה חדור מטרה היית לפתח ולקדם כל שריר באישיותך
היום אני מספרת לכם שמחר ימלאו שלושים יום שהצחוק של אחי לא מהדהד כאן למטה
ואני
כל כך
מתגעגעת
סגן מרדכי קדמון ז״ל גיבור ישראל
בסיומו של יום ומול המצבה אתה אחי הקטן
הייתי נותנת הכל כדי לחבק אותך שוב

דוד אורן

הייתי עכשיו בשבעה של Mordechay Kadmon. בין מנחה לערבית ביקשו ממני ללמד משניות, וברוח הזמן בחרתי במסכת תענית. למדנו את הפרק האחרון, ולאור הפורמט, קיבלתי סקירה שלמה של הפרק. ולתחושתי, מבנה הפרק יוצר איזשהו תהליך. הפרק מתחיל בדיני ברכת כהנים בתעניות, ממשיך בתיאור המעמדות, ועובר אל חודשים תמוז ואב. במשנה הראשונה, מצויין שבתעניות יש תפילת נעילה. עניינה של תפילה זו, להבנתי, הוא לבטא את מעמדו של היום כיום תפילה. תעניות הן ימי תחינה וזעקה, ולפיכך מוסיפים בהם עוד מועד של תחינה. על גבי ראיית התעניות כיום זעקה, מגיעים המעמדות, שהם תעניות שלא קשורות ישירות לאירוע ספציפי, אלא מבטאות אמירה ש"בכל יום יש צורך לזעוק על המשך קיומו של העולם". וקיומו של העולם, כפי שעולה מהמשנה שם, תלוי בעבודת המקדש. ולפיכך, התעניות הבאות אליהן עוברים הן י"ז בתמוז ותשעה באב, המקושרים ישירות אל בית המקדש, ובעצם זועקות על חסרונו, ועל החסרון שהעולם חווה בשל אי קיומו. והמשנה שם מתארת תהליך של אבלות שמתחיל בר"ח אב, ממשיך בשבוע שחל בו, ומגיע לשיאו בסעודה מפסקתת. אולם התהליך לא נעצר כאן. יש לו עוד שלב אחד. אנחנו לא מסיימים את המשנה בתחושת "הן גווענו אבדנו כולנו אבדנו", ולא בתחושת "דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים", אלא להיפך. המשנה חותמת בזכרונו של היום הטוב שמגיע באמצע חודש אב – יום שבו בנות ישראל חולות בכרמים, הכרמים המבשרים את פריחת האביב ובוא הגאולה, ומקימות שם בתים חדשים בישראל. ועם כל השבר, עם כל הכאב – תגיע צמיחה, יגיעו בתים, שיבנו חורבות בירושלים, עד ל"בניין בית המקדש, שייבנה במהרה בימינו, אמן".
(Elad Kadmon, אני מקווה ש, במידה מסויימת, זה עונה על בקשתך לדברי חיזוק).

עמוד הזיכרון באתר ynet

https://names2023war.ynet.co.il/669f5c777259b072ed931107

YNET

https://www.ynet.co.il/news/article/rkgcdsnor

ישראל היום

https://www.israelhayom.co.il/news/defense/article/16121846

סרוגים

https://www.srugim.co.il/1019322-%D7%94%D7%95%D7%AA%D7%A8-%D7%9C%D7%A4%D7%A8%D7%A1%D7%95%D7%9D-%D7%A1%D7%A8%D7%9F-%D7%9E%D7%A8%D7%93%D7%9B%D7%99-%D7%A7%D7%93%D7%9E%D7%95%D7%9F-%D7%A0%D7%94%D7%A8%D7%92-%D7%91%D7%A7%D7%A8%D7%91-%D7%91

הידברות

https://www.hidabroot.org/article/1198777

ערוץ 7

https://www.inn.co.il/news/643719

הספד של האחים

https://drive.google.com/file/d/1mPEfl8KHxV-lxS3qfxdF_k83gbi-HlkW/view

דני סגליס

בס"ד
מרדכי אחיין יקר ואהוב. נשמתך העדינה מלאת תום וטוהר מרחפת לנגד עיני. דמותך האצילית
ניצבת וחיוכך הנצחי לא מש ממנה. האיש שאומר מעט ועושה הרבה, הקצין החרוץ וה משקיען, הבן
המסור שתמיד נמצא שם עם כל הלב, האח האהוב והנערץ ובעיקר זה שאף פעם לא מקטר. מקסים
שכמותך.
רק לפני שבוע חל יום האזכרה הראשון לסבך מו"ר סבא גדליה ז"ל. עם כל הע ומס שהיית נתון בו,
שלחת לנו לספר שהוצאנו לזכרו, זיכרונות שהיו לך מסבא. בסוף דבריך כתבת מה החלטת לקחת
ממנו. כעת אני מבין שבנגלה כתבת על סבא אבל בנסתר בעצם כתבת את עצמך. כתבת את מי שאתה
וכך כתבת:
"מבחינתי אני למדתי בזמן אמת ולומד גם היום מהסיפורים שאני שומע על סבא מה אלה חריצות,
ציונות, נחישות, ערכיות וענווה גדולה. למרות כל מה שהוא עבר בחיים שלו והסיבות להיות הכי בן
אדם פרטי, כבוי וממורמר שיש הוא בחר תמיד את ההפך, לא ויתר לעצמו ואני בטוח שבשורה
התחתונה הוא הסתכל מול עצמו על כל זה מהצד ולא חשב שעשה משהו מיוחד מדי ".
כזה היית מי שלא מוותר ל עצמו. חרוץ, נחוש איש ערכי אוהב העם וארץ ובעיקר נטול אגו וללא
חשש גאוה. אחד שלא חושב שהוא עשה יותר מידי.
מרדכי, כמה כולנו זקוקים לענו וה הזו.
"מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי". "מרדכי קדמון החלל
ה684 של המלחמה" פרסמו בכותרות. אבל שום כותרת לא יכולה לתאר את החלל שהותרת
ושמותיר כל נופל בקרב משפחתו ואוהביו. איזה חלל נפער כעת בלבבות שלנו. הדמעות אינן עוצרות
יומם ולילה.
יחד עם הכאב העצום והבלתי נתפס ישנה גם נחמה וגם תחושת גאוה גדולה. "על ישראל גאוותו".
מסרת נפשך על קידוש השם. נתת את חייך למען כלל ישראל. גיבור שכמותך.
סיפר לי יונתן אחיך היקר הי "ו שאמרת לו "אני לא מפחד למות, אני מפחד למות משעמום". רצית
חיים משמעותיים וכך חיית.
נקברת בליל יז' בתמוז בלוויי ת רבת רושם ורבת משתתפים שבאו לחלוק לך כבוד אחרון. יז' בתמוז
פותח את ימי בין המצרים בהם אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש ועל סיבת חורבנו חטא שנאת
החנם.
מאז קבורתך קול גדול צועק בקרבי יומם ולילה – "הילד איננו ואני אנה אני בא". צעקתו של ראובן
בשעה שאינו מוצא את יוסף . הפירוד בין השבטים הביא למכירת יוסף. קשה להימלט מהתחושה
שאחד הגורמים הגדולים לפרוץ המלחמה הנו תוצאה של חולשת תחושת היחד שקדמה למלחמה.
לא בכדי הסיסמה בכל מק ו ם מאז תחילת המלחמה הנה ביחד ננצח.
"הילד איננו ואני אנה אני בא" מה כל אחד מאיתנו עושה לשנות את המצב? אי אפשר להמשיך
ולשמוע בכל פעם "הותר לפרסום החלל ה..." את החלל בלב של כולנו צריך למלא בתיקון של אהבת
ישראל בכל עומקה ות וקפה. עלינו לתקן את שורש הבעיה.
מרדכי אחיין צעיר ואהוב ש לי. אתה חבריך הצעירים שייכים לדור גדול וענק. כמה עוצמות אתם
מגלים לנו שיש בעם הזה. אולם כאן הנקודה, לא צריך לחכות להגיע לבית עלמין או לשבעה כדי
לשמוע כמה טוב ואיזה גודל יש בכל חלל. את הגודל והטוב הזה צריך לראות עוד בזמן שכולם
בחיים. בכל אחד ואחת קל וחומר בכלל עם ישראל. כמה טוב יש בעם הזה. כמה עוצמות ותעצומ ו ת
נפש. אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלקיו.
משפחת קדמון היקרה והא הובה, ברגע הכי קשה שלרגע לא התכוננתם אליו ואי אפשר להתכונן
אליו, התגליתם אתמול בכוחכם הגדול. הלכידות שלכם, המתיקות שלכם, הערבות ההד דית ובעיקר
האהבה הנטועה בקרב כל האחים, תעצומות הנפש של ההורים גיסי הרב יצחק וגיסתי מיכל היקרים
ביום הקשה בחייכם. כולכם יחד מבלי שהתכוונתם נתתם לאלפי אנשים שצפו בכם שיעור בחוסן
ולכידות משפחתית.
קדמונים אהובים לי מאוד, ברגע אחד הצטרפתם למשפחת השכול. שכ"ל ראשי תיבות שפכי כמים
לבך נכח פני ה'. המשפחות השכולות, אין מחסום לליבם, אין מעצור לתפילתם. "זבחי אלקים רוח
נשברה לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה". "שערי דמע ה לא ננעלו". מי יתן ולא תדעו עוד צער. מי
יתן מרדכי וחיוכו הנצחי ינצחו את הכאב והיגון. מן השמים תנוחמו.
מרדכי, את הדמע ות עליך נ שתדל לקחת לתפילה לפני אבינו מ לכנו שיחוס וירחם על כלל לישראל
ובפרט על החטופים למענם מסרת את נפשך ועל כל בית ישראל בכל מקום שהם. את החור שבלב
נמלא בבניין ירושלים ו בפעולות לתיקון חטא שנאת החנ ם. נשתדל לפרגן כמוך בחיוך וצניעות לכל
אחד. לספור כל אחד. לאהוב כל אחד ולהיות בשבילו היכן שצריך. זה מגיע עד הפרטים הקטנים
אבל אסור לעצור בפרטים הקטנים שינוי גדול ויסודי אנו צריכים. כל כך הרבה מש פ חות הקריבו
את היקר להם מכל. כל כך הרבה משפחות הפכו בן רגע למשפחות של כלל ישראל והנחמה הגדולה
שלהם שהק ורבן לא היה לשווא שאכן עם ישראל התחזק ונבנה מכך. נעשה מה שנוכל מרדכי שרוחך
הטובה תמשיך לפעול במסירות ובנחישות לבנין עם ישראל.
ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך.
ת.נ.צ.ב.ה
החותם בגאוה גדולה בתואר הדוד של מרדכי קדמון
דני סגליס

מרדכי אח אהוב ויקר
אני לא יודע מאיפה להתחיל ואיך לומר לספר ולתאר את מה שהיית כאדם וכחבר עצמאי וכחבר נפש בשבילי.
איך מסכמים חברות נפש איך מסבירים רגשות איך מתמצתים שעות על שעות של שיחות של צחוקים של שיגועים ושל פריקות קשיים (שלי בעיקר לך הרי אף פעם שום דבר לא קשה).
פגשתי אותך בפעם הראשונה בשבוש באריאל זה היה תחילת זמן חורף ואני קצת חיפשתי את עצמי לדעת. הרב מהתיכונית המליץ לי לבדוק באריאל ומכיוון שהכרתי את גיסר מהסניף הסכמתי להגיע.
פגשתי אותך שם בחדר עם גיסר שוכב על המיטה שלך בתנוחה הקבועה עם השמיכה ועם החיוך הקבוע שאיכשהו אף פעם לא מצליח לרדת מהפנים אותה תנוחה ואותו חיוך וצחוק מתגלגל בכל פעם שגיסר ואני היינו רבים או עושים מלחמת דורדורנטים.
לא הכרתי אותך אז אבל משהו בך שבה אותי בחיוך הזה. גם אחרי השבוש הראשון שלחת לי דרך גיסר תמונות ובשבוש השני שאחריו סגרתי בישיבה כבר היינו צמודים אחד לשני.
אתה יודע זה מצחיק ניסיתי לחפש בצאט שלנו את ההודעה הראשונה את הפעם הראשונה שדיברנו והיכרנו אבל לא מצאתי הודעה כזאת כאילו כל החיים היינו ביחד ולא פעם ראשונה נפגשים היה חיבור טבעי כזה פשוט כזה בלי סיבה ברורה ובלי הסברים.
כמה שטויות עשינו ביחד בשיעור א כאילו אף פעם לא נגמרו לך הכוחות כל פעם היית משכנע אותי לעוד איזו שטות עם החיוך הכובש שלך תמיד כזה "מה אכפתך' אהרלה עליי אני אומר לך יהיה צחוקים".
היית הולך כל לילה אי שם בשעות הקטנות של הלילה תמיד שולף איתך איזה חבר להרים שניצלים וציפס באיזה 2 בלילה "ורק שיואלי (האחראי מטבח) לא יראה ולא יתפוס אותנו"
היה לך שם את הפינה שלך בקצה הקידמי השמאלי בבית מדרש הישן איפה שהיה את הכיסאות השווים המסתובבים היית מפתח שם דיונים ומשגע אנשים שחבל על הזמן.
אני לא אשכח איך שבוע אחרי פורים סמוטריץ הגיע להעביר שיחה באוניברסיטה. אתה היית שרוף על פוליטיקה תקופת בחירות הייתה חגיגה והמשבר של רצף מערכות הבחירות היו בשבילך פשוט חגיגה שלא נגמרת. היית צמוד לערוץ של עמית סגל כל הזמן מעדכן בכל דבר קטן שזז. צחקת עלי שאני לא מסתכל בערוץ 12 אמרתי לך אז שהם שמאלנים רצח ואתה הגבת כן אחי אבל יש להם את עמית סגל..
בכל מקרה סמוטריץ הגיע אז לאוניברסיטה להעביר שיחה איכשהו זה הגיע אליך לא יודע איך אבל הזרמת אותי לבוא לכנס שלו. מפה לשם באמצע הכנס אתה מעדכן אותי שמסתבר שמפה הוא ממשיך לשעלבים להעביר שיחה בתיכונית. בצורה לא ברורה שיכנעת אותי שננסה לנסוע איתו ובצורה עוד יותר לא ברורה שכנעת אותו להסכים להסיע אותנו לשעלבים. מפה לשם בדרך לרכב אתה אומר לי שחסר לך חומרים לשעלון שערכת ואולי ננסה לראיין אותו בנסיעה כאילו היה חסר לו מה לעשות שבועיים לפני בחירות חוץ מלענות לשאלות של 2 נערים מטומטמים. כמובן שאיכשהו הצלחת לשכנע אותו ואת העוזר שלו לזרום איתך אתה והחיוך שלך וההצעה שאיכשהו אתה מצליח תמיד לגרום לה להישמע הכי הגיונית והכי טבעית. השורה התחתונה היא שמצאנו את עצמנו ב9 בערב בשעלבים צריכים איכשהו להגיע חזרה לאריאל ידענו שסמוטריץ גר בקדומים וחשבנו אולי לקחת איתו טרמפ גם חזור אבל הפעם אפילו החיוך שלך לא הצליח לשכנע אותו בכל זאת פוליטיקאי ממולח שכמוהו לא חוזר על טעות פעמיים..
התחלנו לעשות ריצות ביחד לקראת סוף זמן חורף נמאס לנו שכולם מסביב רצים ועושים כושר ואנחנו 2 בטטות שוכבים במיטה ולא עושים כלום אז התחלנו לרוץ ביחד. לך זה היה קשה מאוד הייתי צריך בהתחלה לשכנע אותך כל פעם מחדש אבל הייתי מאושר שיש לי סופסוף מישהו לרוץ איתו שלא משפיל אותי בריצות.. הייתה רק בעיה קטנה נכון שבהתחלה התקשית ולא כל כך היית טוב בריצה (גם בצבא זה אחד מהדברים העיקריים שהיו קשים לך ותסכלו אותך), אבל תוך מעט מאוד זמן התחלת לעקוף אותי ופשוט לא ספרת אותי. היינו רצים לאורך רחוב המציל היהודי מעל הישיבה נראה לי שלא עבר יותר מחודש חודשיים עד שהיית עוקף אותי בסיבוב ומעודד אותי להמשיך תוך כדי שאתה חולף על פני בדרך לעקוף אותי פעם שנייה. כזה היית מטרה שהצבת לעצמך לא היית מוותר ולא עוזב עד שהשגת אותה. לקראת יום העצמאות התפתח לי שבר מאמץ ופרשתי מהריצות לפחות היה לי תירוץ טוב (בערך) איך זה שאתה עקפת אותי בסיבוב..
בחול המועד פסח נפגשנו שלושתנו גיסר אתה ואני ונסענו יחד לים נסיעה שהייתה למסורת לאחר מכן בכל חופשה בין בישיבה בין בצבא בין בחורף ובין בקיץ כי מה לעשות שאיתך אי אפשר לשבת לאכול תמיד היית מפונק כזה חומוס אתה לא אוהב בפיצה יש רוטב עגבניות פלאפל עשוי מחומוס הדבר היחיד שהיה אפשר לאכול איתך זה היה המבורגר שאותו היית אוכל כמו ילד בלי כלום רק קציצה ולחמנייה לא פעם היינו יוצאים לחגוג לך יומולדת או סיום קורס ומוצאים את עצמנו אוכלים לבד כשאתה מסתכל עלינו ומבטיח לנו שזה בסדר ואתה בכלל לא רעב ולא רוצה לאכול..
את שיעור ב אני חושב שאפשר לאפיין בתור שנת החיפוש שלך.
היית איש אמת לא יכלת להסתפק בתשובות קטנות ולא לעשות דברים כי ככה אמרו וככה צריך אם אתה לא מזדהה ולא מאמין בזה. חיפשת חברותות והתחלת לחפש לחקור ולבדוק. אני זוכר שלמדנו ביחד את הספר אמונה ברורה של הרב פיירמן אתה לא הסכמת עם אחד הדברים שהוא כתב אדם רגיל היה מושך כתפיים וממשיך הלאה אבל אתה לא ויתרת ובשבת כשהרב פיירמן הגיע להעביר שיעור הלכת אחריו ושאלת אותו והתווכחת איתו כי אתה לא הבנת ולך זה לא הסתדר.
אהבת מאוד את סדרת השיעורים של הרב לונדין יסודות האמונה, אהבת את הכנות והישירות את הדיבור בגובה העיניים בלי מושגים מופשטים. שנים אח"כ ממש חודשיים לפני שנהרגת שלחת הודעה בקבוצה של שלושתנו איך נכנסת לשיחה שלו וש"נשבע שהוא הרב היחיד שבשבילו הייתי מוכן ללכת לבית כנסת". מעולם לא סיימת לחקור ומעולם לא סיימת לברר גם כשהתייאשת מלמצוא תשובה לא ניתקת קשר וגם בשנה שעברה כשחזרת לישיבה למספר חודשים היית נכנס באדיקות לשיעורים של הרב שילר לא מוכן לפספס ולו אחד מהם.
בניגוד ואולי בגלל האנינות טעם שלך אתה אהבת מאוד לבשל. לקחת את התפקיד של רועי והקפדת להכין עוגות לכל בחור ביום הולדת שלו. כשהיית תורן זה היה חגיגה בישיבה אף פעם לא הכנת את הבסיס את מה שחייב תמיד היית מפציץ בכל מיני הפתעות בארוחת ערב אם זה בקטנה בלחם שום או פתאום בפוקצות פנקייקים פיצות ואין סוף רעיונות מקוריים שעלו לך לראש רק לפנק תמיד.
לעולם לא אשכח את התמיכה והשיחות הארוכות שעשינו בזמן הקורונה. אני הייתי סגור בבידוד במלונית וסבתא שלי נפטרה ואתה היית שם בשבילי לחזק לעודד וגם לחרפן אחד את השני בתחלופת הודעות הזויה ב3 לפנות בוקר. הצלת אותי ועזרת לי לעבור את התקופה הקשה הזאת.
בסוף שיעור ב החלטת להתגייס. כל שאר החברה עשו גיבוש צנחנים והלכו לשם אבל לך זה לא התאים אתה קיבלת הנדסה והיית מאושר. את התמונה שלך במסיבת הגיוס מחזיק סמל של חיל ההנדסה מצביע בגאווה על השלט שאחיות שלך הכינו עם החיוך שלך שמרוח מאוזן לאוזן לא אשכח לעולם. באותו יום הלכנו כרגיל שלושתנו לים ובאופן חריג אפילו זרמת איתנו ואכלת איתנו לפה שווארמה לכבוד הגיוס היית מאושר בשיבוץ שלך.
מיד בגיוס שלך פתחנו שלושתנו קבוצה "צנחן שריונר ומוהדנס" צחקנו על זה שצהל כל כך פחד מהשטויות שנעשה יחד שהוא הפריד אותנו לא רק ל3 חטיבות שונות אלא ל3 חיילות שונים. השם של הקבוצה עבר הרבה שינויים במהלך השנים כל פעם בהתאם לשלב בחיים של כל אחד מאיתנו. רק ביום שישי יומיים לפני שנהרגת שינית את השם של הקבוצה ל"נשוי מאורס ורווק הולל". שבוע אחר כך כשישבנו גיסר ואני עברנו על הקבוצה צחקנו בכינו והעברנו צילומי מסך של התכתבויות השם השתנה ל"נשוי מאורס וצעיר לנצח"..
על הצבא אני יודע לספר רק מהמעט שהסכמת לשתף על הקשיים לא סיפרת הייתי שומע בקול שלך כשעבר עליך יום קשה או חוויה רעה והייתי צריך לחלוב ממך את זה במאמץ כי אתה אף פעם לא התלוננת מיוזמתך.
היית חייל מורעל שידע למה הוא בצבא ובשביל מה אבל מצד שני לא צהוב ראש בקיר היית ונשארת שטותניק. איך התגאת לי בקורס קצינים שקיבלת ציון 9 במבדק בגלל שאתה לא מערכתי ולא צהוב כמו שקצין צריך להיות "מסתבר שזה חריג" כתבת לי ומיד הוספת "גאה להיות חריג בזה".
לקראת סוף ההכשרה שלך יצאת שבת וגילית שגיסר בשמירות בלטרון ושיש לו יום הולדת הזרמת אותי להגיע במוצש להכין לו עוגה בקטנה לשמח אותו. עד שהגעתי גיליתי שהכנת ארוחה שלמה ולא רק את עוגה.. את העוגה עצמה קישטנו בכיתוב עד מתי גדול ויפה כדי לפדח אותו כשיחזור לחברה שלו. הגענו לשג ואמרנו לו לצאת רק להגיד שלום ומפה לשם חטפנו אותו למצפה בנוף איילון לחגוג לו יומולדת כמו שצריך תוך כדי שאתה משכנע אותו שכמובן הכל בסדר ואף אחד לא יגלה.
כמעט פספסת את הקורס מכים כי שבוע לפני הממ תפס אותך ישן בשמירה עם ווסט זרוק בצד אחד והנשק בצד השני. שבוע שלם היית בחרדות מהמשפט עד שגילית שהכחישו לך את הסיפור הזה ולא קיבלת כלום והכל רק כדי שתצא פיקוד.
אני זוכר איך בסוף קורס מכים התקשרת אלי שאמור להיות לך בחמס מחר וכרגע אתה לא עובר ואם לא תעבור מחר תקבל תפקיד רוחב ולא לוחם הסברתי לך שחצי דקה זה עניין של רצון והכל תלוי כמה אתה נעול ורוצה להיות מכ לוחמים. את התשובה קיבלתי למחרת כשסיימת את את הבחמס עם דקה וחצי יותר מהר ממה שהיית צריך.
צחקנו עליך שבסוף מחפש תהפוך לקצין אתה הכחשת בכל תוקף אבל זה לא עזר לך כשאחרי חודשים ספורים כבר יצאת לבהד.
אהבת כל כך לצחוק על המפקצ הגולנציק שלך עד שתחזקת סטטוס מצומצם עם הפנינים שלו (לדוגמא בתיקונים בירי מרגמות שאל אם לתקן צפונה שלי או שלך). אותו סטטוס מצומצם שימש אותך נאמנה גם בתפקיד ממ הכשרה עם הפנינים של הטירונים שלך..
אחרי הקורס היית אמור לחזור לישיבה ל4 חודש אבל משכו אותך להיות מפקץ הכנה לקצונה תלית כל כך הרבה תקוות בתפקיד הקצר הזה, היה לך חשוב להיות בתפקיד משמעותי ולא רוחב, קיווית שאולי אחרי התפקיד הזה תקבל משוב חיובי וישבצו אותך לתפקיד טוב. אכן לא התאכזבת בתוך חודש אחד השארת רושם כל כך טוב ומשמעותי שקיבלת לא סתם תפקיד אלא ממ הכשרה!
כמה צחקתי עליך שאתה קצין וצהוב אבל בלב כל כך התגאיתי בחבר הקצין שלי וכל כך הערכתי אותך בשיחות טלפון שהיית כל פעם עושה עם הפקודים שלך גם אם היינו באמצע לשבת ביחד כי התפקיד קודם לכל.
חזרת לישיבה ל3 חודשים שקיבלתי אותך חזרה במתנה. סוף סוף אחרי שנתיים וחצי שנפגשנו רק בחופשות פה ושם מהצבא וביציאות סופש היה לי קדמון אצלי ללא הגבלה. היינו יושבים שעות יחד בחדר בשיחות ארוכות לתוך הלילה שלא נגמרות אף פעם. יחד ישבנו והקלטנו לגיסר את השיר לחתונה משלושה נרד לשניים ביטוי שקיבל עכשיו משמעות כל כך שונה..
לא היית מוכן לבזבז את החודשים של השלת ללא מעש וחיפשת מה לעשות. אף על פי שלבית מדרש לא התחברת על השיעורים של הרב שילר לא ויתרת ובמקביל התחלת לעבוד במטבח יחד עם ישראל שכל כך התחבר אליך שבית אותו מיד בקסם שלך.
לפני שהתגייסת עשינו שלושתנו יחד טיול שקיעה לזריחה מהישוב כרמל לים המלח. צחקנו על זה שזה טיול פרידה לפני שגיסר מתחתן ואתה מתחתן עם הצבא. כל ההכנות ניסית לשכנע אותי שזה ארוך וקשה ואולי נקצר קצת הסברתי לך שזה לא כזה ארוך ושאין איפה לקצר את המסלול כשסיימנו בבוקר את הטיול שפוכים מעייפות ועם רגליים כואבות אחרי 24 קילומטר וירידה וטיפוס של 2 מצוקים הסכמתי לספר לך שבתכלס הארכתי את המסלול ב2 וחצי קילומטר דרומה ו2 וחצי צפונה כי לא יכולתי שנוותר על הר חולד אם אנחנו כל כך קרובים. מעולם לא סלחת לי על זה אבל בסוף המסע כומתה עם הטירונים שלך התקשרת אלי להגיד לי שזה היה בקטנה ומה זה לעומת המסע שאני עשיתי לך..
הזמן עף וחלף מהר והתחלת בהכנות לקראת התפקיד החדש. היית צריך להכין מכתב לחיילים שלך וביקשת ממני לעזור לך בניסוח אני מעתיק את המכתב שכתבת להם בשלמותו כי זה כל כך מייצג את האני מאמין שלך:
"האדם הוא מקור עוצמתו של צה"ל. זה הרואה בשרות הצבאי ערך וזכות ולא רק חובה חוקית." (דן חלוץ, הרמטכ"ל ה-18 של צה"ל).
לוחמים יקרים,
ברוכים הבאים למשפחת חיל ההנדסה.
אתם עומדים פה עכשיו בתוך עולם זר ולא מוכר, עולם שיהפוך להיות ביתכם מהר הרבה יותר ממה שאתם חושבים.
זה המקום בו אתם עומדים לזחול, לרוץ, להתחשל ולהזיע, אבל גם המקום שבו תלמדו להכיר את עצמכם, את היכולות האמיתיות שלכם ולרכוש את החברים שילוו אתכם מרגע זה ועד לסוף חייכם.
זה המקום שבו תלמדו מה משמעותו של חייל בצבא ההגנה לישראל, שתלמדו כיצד למלא את שליחותכם – ההגנה על תושבי ואזרחי מדינת ישראל על הצד הטוב ביותר.
אז עמדו זקוף, ישרו את גבכם ודעו שברגע זה מתחיל המסע ובו החובה (והזכות) שלכם לשמור ולהגן על משפחתכם, על חבריכם ועל האומה הישראלית כולה.
עלו והצליחו.
סגן מרדכי קדמון
מפקד מחלקה
ביקשת ממני לעזור לך למצוא תמונה שתתאר אותך בשביל ההכנת סגל שאלתי אותך מה לדעתך התכונות שמייצגות אותך ענית חפשן והסברתי לך שחפשן לא יוצא למכים וממשיך לקצינים בסוף החלטנו על חתול שיושב על כיסא נוח כי "חתול זאת חיה שאומרים עליה שאיפה שזורקים אותה היא מסתדרת" כזה היית מעולם לא ראית בעצמך משהו מיוחד.
התחלת את התפקיד בתור ממ טירונים והיית כל כך גאה בהם ובעצמך לא הפסקת לספר עליהם כאילו הם הילדים הקטנים שלך. לקחת את הבחור הכי קווניק להיות הקשר שלך כדי "שיהיה לי מעניין במסעות" גם בשיחות איתו לא הפסקת לחפש תשובות אמרת לי פעם אחת "תשמע אחת מהתיים יקרה בסוף ההכשרה או שאני יוצא חרדי או שהוא יוצא גוי".
אחרי חנוכה התחלתי לצאת רציני והייתי נוסע שעות ארוכות על הכביש בשעות הקטנות בהתחלה הייתי שואל אותך אם אתה ער, בשלב כלשהו הפסקתי ידעתי שאתה קצין ולכן אתה אף פעם לא ישן ופשוט הייתי מתקשר אליך. היינו מדברים שעות על שעות על הכל הייתי מוצא את עצמי ב2 יושב ברכב בחנייה כי הגעתי כבר הביתה אבל אנחנו באמצע שיחה ואין סיכוי לנתק עכשיו.
אני זוכר שבאחת השיחות עקצתי אותך שיום יבוא ותשתחרר מצהל ותצטרך להחליט מה אתה רוצה לעשות עם החיים שלך. שאלת אותי למה אני מתכוון, אז שאלתי אותך אם אתה בצהל נטו מאידיאל ולא מבריחה ואם אתה באמת מאמין במה שאתה עושה. לא הבנת בכלל את נקודת המוצא של השאלה מבחינתך זה היה המקום שלך וזאת הייתה השליחות שלך, באמת חיית והאמנת במה שאתה עושה.
הביקור האחרון שלך בישיבה היה בשבת זכור בערב שבת ניגשת אלי ושלפת אותי הצידה והראית לי נפץ וכוסית ייזום שהבאת מעזה. אני פחדתי להתעסק בזה אבל צחקת עלי ואמרת לי שזה ממש בקטנה כמו פיצוץ של פיקה. איכשהו הצלחת לשכנע אותי ועלינו לגג חיברת את הנפץ התרחקנו 2 מטר חיברת את החוטים ופיצוץ מטורף הרעיד את הכל, הסתכלנו אחד על השני באוזניים מצטלצלות המומים לחלוטין וברחנו משם כל עוד נפשנו בנו. התעצבנתי עליך שאמרת לי שזה פיצוץ קטן ואתה התעקשת שבעזה זה לא פיצוץ כזה חזק. במהלך השבת הגעת למסקנה שיכול להיות שבמרחק 100 מטר וכשיש אטמים זה באמת פיצוץ קטן..
חודש לפני שנהרגת היה את אסון הנמרה פתחתי חדשות במוצאי שבת וראיתי שנהרג קצין מהגדוד שלך בגזרת רפיח ואתה רק ביום שישי אמרת לי שאתה סוגר שבת במעבר רפיח. לא היית זמין ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי לא הצלחתי לנשום מחשש שמשהו קרה לך. בסוף דיברתי עם אלעד שהרגיע אותי שאתה לא בין הנפגעים ושוב הצלחתי לנשום..
שלושה שבועות לפני היום הנורא ההוא נסעת איתי לארגן את ההצעת נישואים שלי. כל כך היית מאושר שאני מתחתן ראו עליך באמת כמה אתה שמח יחד איתי. השקעת יום שלם מתוך רגילה של 3 ימים אחרי שחודשים לא היה לך חופשה רק בשבילי לשמח אותי.
ביום שישי האחרון איתך דיברנו שאתה וגיסר תהיו המלווים שלי בחתונה צחקתי על זה שעד אז כבר תהיה משוחרר ולא יהיו לך תירוצים לא להגיע. אתה כבר היית עמוק באמצע לדבר עם גיסר סוגר איתו כבר את הפרטים הקטנים רק שהיום הזה יהיה היום המושלם בשבילי.
ועכשיו אתה אי שם באיזה בית קברות במודיעין ואני בהכנות לחתונה שעוד חודש וחצי מנסה לארגן דברים וכל כמה זמן קורס שוב לשקוע באותם הודעות באותם שיחות ובאותם זיכרונות. נשארת צעיר לנצח הילד עם הבייבי פייס והחיוך הנצחי ולנו השארת חור וקרע בלב שלעולם לא יתאחה..
מרדכי אחי האהוב היית איש אמת חבר אמת עם שמחה אמיתית
לנצח אזכור אותך אחי
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים
מחכה לפגוש אותך יחד עם סבתא וסבא ז"ל מתחת לחופה דיר בלאק אין לך תירוץ לא להגיע.

תכונה נכרת באגף.
אצים רצים כל מלאכי שרף
חייל חדש הגיע,
קצין בהנדסה, שמועות עוברות בשורה טובה *לשם* מגיעה.
התרגשות קלה נרשמת גם בקרב הקשוחים ביותר הן לא כל יום זוכים לקבל מלאך שלפני רק
רגע היה לקצין מתמרן.
מבירור קצר עולה שמו ומתחיל להנשא בפי כל יושבי המחלקות..
*מרדכי קדמון*
מישהו מכיר?
מישהו יודע עליו?
מנסים.
רצים
מתרוצצים
ואין קול ואין עונה לאמר: בטח, אותו אני מכיר...
הרי זה לא האיש כל מהלכיו בנעם בשקט כמעט מאחורי הקלעים...
ואז פשוט בשקט מהצד ניגש עולה איזה אחד עולה לבתוך ואז שם יד...
והנה בצעד בוטח הןא ניגש מתון אבל תכליתי-איפה זה *טופס טיולים נכנס* גברתי??
ומסתכלים עליו כל מלאכי שרת וכל משק"י ת"ש של מעלה ובפניהם תמיהה משהו לא ברור
קרה הלילה. "שם ומספר אישי בבקשה" מכריזים בלקוניות וקדמון מחייך ומפטיר כלאחר יד
"יאללה מי ישמע מה משנה המספר הרי שום מ"צ לא יעצור אותי מכאן ולעולם".
ועומדים שם כל קציני שרת המקבלים את פניו. ואינם מבינים דבר אחד אך מיוחד, הבטיחו
לנו קצין בהנדסה מפקד קרבי בצבא שמוביל מחלקה , תסתכלו בו רגע בפניו היפות בטוח
שלא נפלה כאן טעות של הסמכות? ומעיפים מבט חוזר במרדכי, נטול הזקן ושוב בטופס
טיולים נכנס ולא מבינים וקצת תמהים, "זה אתה סרן, עוד רגע במילואים? בטוח שאתה לא
קצין אחר או מישהו מהמפח"ת?"
וקדמון מתקרב לו לאיטו בצעד בוטח ובחיוך אופייני, "הלו חברה תקשיבו כן בדוק זה אני"
מניח את הווסט הנשק והקסדה "יאללה שלך, זהו כבר לא צריך אתכם בכלל, איפה כאן
הרספי"ה?"
והקצינים המלאכים קצת איפה עומדים נבוכים, הבטיחו לנו קצין מישהו קשוח מישהו קרבי
איך הגיע לפה כזה עלם חמודות מתוק וטבעי?
וקדמון זורק איזה בדיחה שנונה וממש מצחיקה ותוך רגע כל חברי המחלקה של מעלה אחריו
עונים לו "זהו אתה משלנו ברוך הבא".
והוא נכנס לאגף ומתחיל להתרוצץ בין כל הגיבורים יושבי עליון קדושי האומה שאין כל בריה
יכולה אפילו רק לעמוד במחיצתם. אבל קדמון מחייך לעצמו חיוך כזה מתוק ומהרהר בקול
"וואו איזה כבוד, מה זהו אורגינל אתם? למדתי עליכם המון, אומרים שהמדינה קיימת
בזכותכם".
והוא עובר בין המחלקות שלא מסודרות לא לפי פז"מ ולא לפי דרגות והוא קצת מבסוט, קצת
חושש, קצת מתרגש. מה לי ולכל אלה שאני מכיר עוד מגיל שש. והוא פוגש שם את רועי ואת
נתן ואת דרור ואת רבי עקיבא ואת בר כוכבא ואת שמשון הגיבור ואת חנה סנש ואת כל עולי
הגרדום ואת סבא גדליה ואת אלקנה החבר, את כולם הוא מחבק ולכל אחד הוא מחבק,
זורק איזה מילה, משהו מחבר. וככה הוא מטייל בין כל האגפים ומבסוט עד התקרה והוא
חייב להספיק שלום לכולם. אחד כמו קדמון לא מגיע ואז נעלם.
ואיתו יושב "קפה" למרות שבכלל לא אוהב ועם ההוא סיגריה אף על פי שלזה ולזה לא
התקרב.
והחיוך רק גדל והנשמה מתחילה להתרגל. "פה זה המקום שלי, לא למטה לעזאלזל. וממשיך
לטייל לו בגן עדן האין סופי ורואה שם את כל פלוגות תש"ח ואת לוחמי בארי והוא רואה שם
מוהנדסים מתכליסטים וצנחנים ולוחמי מחתרות ניל"י אצ"ל לח"י פלמ"ח גם כאלה שיותר לא
מדוברים ואיך שהוא עם כולם הוא מצליח להסתדר ולכולם יש לו זמן , אין לו לאן למהר. והוא
רק מתמתח ועוד שניה מגאווה ומאושר הוא עוד מעט מתפוצץ. הגעתי לפה למחלקה הכי
טובה שיש.
והוא ממשיך במסע מתלהב ורואה את לוחמי העצמאות וכיפור והתשה ומתרגש מלראות
משחררי ירושלים הקדושה וממשיך גם להרגיש את כל גיבורי לוחמי המלחמות מלבנון ועד
עזה ומכל הגבולות והוא מבסוט והוא בטח חושב זהו הגעתי לטופ אפשר כבר לנוח? אפשר
פה קצת לשהות?
ואז הם קוראים שם בקול "קדמון עכשיו לרספי"ה" והוא כבר מגיע אליהם לשם בקלילותו
הידועה, "מה יש מה קרה? על מה צריך לחתום פה?" "אה, עונים לו, קח, הנה העטרה."
והוא לוקח והוא מבסוט והוא מרגיש פי אלף מכל סיכת סוף מסלול והוא לוקח ומצלם ומעלה
סלפי עם איזה כיתוב משהו ממש שנון והוא משפצר את העטרה ומתאים אותה לראש
ומסתובב שם כמו ילד מרוגש בן שלוש. והוא מבסוט עד הגג והוא שואל "זהו נגמר?" טופס
טיולים נכנס התקבל ואושר?" ועונים לו כל מלאכי שרת "כן אחינו ברוך הבא, אתה אחד
משלנו ברוך הבא לחבורה"
סרן מרדכי קדמון קדוש ועליון ברוך הבא לחיי העולם הבא.

בניה הרשנסון חבר

היום הייתי צריך לתת לחייל שלי עונש (פעם ראשונה שלי) בגלל כל מיני שטויות שהוא עשה לאחרונה, קיצור אני מתלבט ביני לביני איך לבשר לו ואז נזכרתי שבשבעה החיילים של מרדכי סיפרו שכשהוא היה נותן עונש הוא היה קודם אומר לחייל אם אתה משכנע אותי למה אתה לא צריך לקבל עונש אני מבטל לך אותו. קיצור זה מה שעשיתי ניגשתי אל אותו ברנש ואמרתי לו את זה, בהתחלה הוא ניסה לתרץ את עצמו אבל אחר כך הוא הבין שזה באמת מגיע לו. שאלתי אותו איזה עונש לדעתו הוא צריך לקבל והוא הציע תגובה הולמת סהכ אז זרמתי איתו .
נראה לי אני מאמץ את הטריק הזה
תכלס רציתי להביא לו ארבע שעות אבל הוא הציע יום ביציאה

אחי הקטן מרדכי.

שלושים ימים עברו מהלילה שעמדתי כאן, נפרדת ממך, כואבת והמומה ומסרבת לקבל את הידיעה שלא תהיה חלק מחיי יותר.
שלושים ימים ארוכים ומרים שנדמים לי כמו שלושים שנה. אני עדיין כואבת והמומה, אבל מה שהשתנה הוא הידיעה. במשך השלושים ימים האלה הבנתי שאתה כן תמשיך להיות חלק מחיי.
נכון, שלא בגופך. נכון שלא בחיוך שלך. נכון שלא בבדיחות שלך ונכון שלא בחיבוקים שלך לילדות. אבל אתה כן ממשיך להיות חלק מאיתנו, בהמון המון המון צורות שונות.
אז נכון שאני מדברת אליך כל הזמן ומספרת לך ושואלת אותך, אבל עכשיו אני שוב כאן לידך, הכי קרוב שאפשר לאיך שהיית, ואני רוצה לספר לך על הצורות ההן שדרכן אתה נשאר איתנו. אני מתנצלת מראש שלא אנקוב בשמות, אני לא רוצה לפספס אף אחד מהמעטפת המדהימה שאנחנו מקבלים.
מוט, פתחנו קבוצה לספר עליך. יש בקבוצה 575 חברים ויש בה 475 תמונות, ומאות סיפורים.
היה ערב שירת המונים בעמותת איתנים בדרך שהוקדש לזכרך. כמה סמלי שאתה שאהבת כל כך לתת והרגשת שאתה מקבל, תככב באירוע של עמותה שכולה נתינה ללא תמורה.
חוברות לימוד יומי של אמונה לבין הזמנים יוצאות מדי יום לזכרך ולעילוי נשמתך. אתה, שכל כך אהבת אמונה וחקרת וחיפשת ושאלת.
צעדה בארץ ישראל של מחנה תנועת אריאל הוקדשה לכבודך. אתה שנלחמת כל כך על הכושר שלך כדי להיות קצין גאה.
לפחות ארבעה סניפים הוציאו חולצות עם תמונה שלך והמשפט שלך שכל כך הרבה לומדים ממנו – אני לא מפחד למות, אני מפחד לחיות בשעמום.
הוצאנו שני סטיקרים לזכרך שמאפיינים את העשייה שלך והטוב הגולמי שהיה בך. הסטיקרים מתנוססים על עשרות רכבים וגם בכל מקום שמישהו מאיתנו מגיע אליו, תחנות רכבת ודלק ומצפים יפים ונחלים ומחסומים וכל פינה בארץ הזאת שכל כך אהבת להגן עליה. הם קוראים להמשיך את מורשתך – להיות תמיד בעשייה, ולראות תמיד את הטוב באחר.
הוקדשה לזכרך התנדבות חקלאית של מסיק זיתים במושב תפרח. התנדבות שכל כך מסמלת את הנתינה הבלתי נדלית שלך מול המשפחה, החיילים, החברים, המדינה.
במודיעין עילית למדו לעילוי נשמתך למעלה מ200 בחורים של משכן התורה. אתה שידעת תמיד לקרב לבבות, הצלחת לחבר בין בחורים חרדים לבין עילוי נשמת החייל שהיית. כמה סמלי שההצלחה הזאת היא שלך.
החברים המדהימים שלך מההכשרה, מחלקה 2 אוגוסט 20, הביאו לנו כבר אלבום עם תמונות שלך וזכרונות שלהם ממך. מדהים איך כל מי שפגש אותך מרגיש את אותם הדברים, את החיוך והאופטימיות והשליחות בצבא והנתינה המדהימה בעוצמתה. אם כולנו מרגישים אותו הדבר מוט, כנראה שכולנו גם מבינים את עוצמת האובדן והגעגוע.
קיבלנו מארזי בירות של גולדסטאר עם השם והתאריכים שלך עליהן. גם מי שיישב להירגע ולנוח קצת יוכל בזמן הזה להרגיש אותך קצת איתו.
במוצב קרני שומרון הציבו שקית מלאה בתפילה לחייל לחלוקה לשמירה על חיילים, שהוקדשו לעילוי נשמתך. מוט, כל כך מתאים לך להגן על חיילים אחרים גם בנפילתך. זה הרי מה שעשית בכל הארבע שנים האחרונות. שמרת על העם ושמרת על פקודיך. הם מספרים שהיית עובר ביניהם בלילה לשמור על המצב רוח.
אנשים מוכשרים ציירו אותך, הדפיסו את דמותך בענק, העניקו לנו מזכרות ממך. החיוך המתוק שלך, הכנה הזה, פשוט נכנס כמו חץ בלב לאנשים שלא פגשו אותך מעולם. החיוך שלך נישא למרחוק, קצרין עד ערד ומצפה רמון, ואנשים מרגישים שהם פגשו את היופי והטוהר כולו בלי להכיר אותך.
הוכנו עוגות של שבת לכבודך, אתה שהיית מכין עוגה לכל חבר שהיה לו יום הולדת. דברים קטנים שרק אתה יכול לחשוב עליהם ולהבין את ערכם. כמה חברים שימחת במחווה כל כך בסיסית, וכמה חברים שימחת עכשיו אחרי לכתך בעוגות האלה.
בחלוקה של מארזי מזון, נוספו קופסאות שוקולית עם התמונה שלך, אתה שבפשטות שלך אהבת כל כך שוקו. קצין נערץ, מפקד מצטיין, שבסוף היום נותן צאפחה של שייכות וחיבוק, בוא אחי נשב על שוקו.
הוקדשו לזיכרך יריד חסד והפנינג קיץ. אתה שהיית שמח כל כך לבלות עם הילדות שלי ולגרום להם מקסימום של צחוק והנאה. כמה צחוק של ילדים התגלגל בזכותך בפעילויות האלה.
יום עיון ולימוד באולפנת שעלבים, מושקע ומרגש, התקיים לכבודך ולזכרך.
קיבלנו מחיילים שלך כומתה שלך, תג שלך, מחברות שלך. פרטים קטנים לחבק ולהריח. חלקים של מי שהיית והשארת לאחרים, עכשיו חוזרות אלינו. ואנחנו נמשיך לחלוק אותך עם אחרים, כמו שהקפדת לעשות בחייך.
חניכות מקסימות הלכו לשמח חיילים בסורוקה להפיץ את האור שלך.
במודיעין הכינו קופסאות עוגיות לחיילים במוצב נחל עוז עם תמונות שלך. אני בטוחה שחוץ מהעוגיות גם התמונה של החיוך הענק שלך הרים להם את המורל.
הפרשות חלה, סרטונים, מחברות מלאות בסיפורים עליך.
הכוח שאתה נותן לאמא ולאבא הגיבורים, שמנווטים את ספינת משפחתנו בגבורה ובהתנהלות שמעוררת השתאות, בתקופה הכי מטלטלת שידענו – אתה נותן להם ולנו כוח להמשיך ולחיות.
כל כך הרבה אור שקורה, מתפתח, הכל בזכותך – וכל זה כשאתה בכלל לא נמצא איתנו פיזית על האדמה הזאת.
אם כל כך הרבה חסד, לימוד, אהבה ונתינה מתרחשת כאן בעקבות לכתך – יש לזה רק הסבר אחד. אתה ממשיך להיות איתנו כאן למטה מוט, התכונות המאירות שלך פשוט ממשיכות כאן גם כשהגוף שלך כבר לא, יש בזה הבנה מדהימה ומנחמת מאד.
באופן אישי מוט, כאחותך הגדולה, אך טבעי שהגעגוע המזוקק ביותר שלי הוא למאור הגדול שהיית כאן בהתגשמותך הפיזית, ולכן אני כותבת עליך המון. מספרת לעולם שכבר לפני שנתת את כל כולך, את כוחותיך ונשמתך ונפשך, היית אדם באמת לא שגרתי. קיבלנו 23 וחצי שנים של אור יקרות שלשמחתי ידענו להעריך תמיד ולומר לך כמה שאתה מיוחד.
אפשר להמשיך ולהפליג בדיבורים עליך. היית פשוט אדם קורן ללמוד ממנו. אני משתדלת לקצר.
מקודם הקראנו את פרקי התהילים על פי אותיות שמך. מטרת המנהג הזה הוא לסייע לנשמה שלך במעבר לעולם הבא.
אני רוצה לסיים בכמה מאורות עיקריים שלך המתחילים באותיות שמך, ולבקש מכם, האנשים היקרים שבאו לחזק אותנו היום, לבחור דבר אחד ולהמשיך לעזור לאחי לחיות כאן בעולם הזה בדרכו החדשה, דרכנו.
מ – משפחתיות. היכולת להשקיע בכל אח, אחות, הורה, גיס ואחיינית, שמות חיבה ומוכנות להקשיב ולשמוע ולתת יד בכל מצב.
ר – רעות אמיתית. חברות שבכוחה לשנות חיים. מאור פנים וחיוך שלא יורד מהפנים, לכל אדם, ללא הבדל גיל, מראה או דרגה.
ד – דרך ארץ. היית צנוע כל כך, מינימום שחצנות ומקסימום כבוד. הכבוד שלך לכל מי שסביבך יחד עם נועם, אצילות וכנות שבעידן של היום חסרים כל כך.
כ – כיבוד הורים. אחי היה מקדיש את כל זמנו בחופשות לעזרה בבית ולאמא ואבא.
י – קשה לי לסיים. אבחר בתכונת ה"יופי". היית יפה תואר וזה נכון, אבל היופי הפנימי שלך הוא מה שנשאר לנו והוא הדבר שאנחנו עכשיו מחבקים ושומרים כאן לידינו. נזכרים ובוכים וצוחקים ושותקים. את היופי הזה המלא חסד ואמת נמשיך להפיץ ולקיים לנצח.
אני מתגעגעת.
לזיכרו של סגן מרדכי קדמון ז"ל,
גיבור ישראל, ואחי הקטן.

אני עזבתי את ישיבת ההסדר שלי אחרי מספר ימים ספורים ולא הייתי בישיבת הסדר שוב עד שהלכתי לשבת לבקר את מרדכי באריאל.
באריאל פגשתי מרדכי שהיה שונה מהמרדכי שהכרתי עד אז מה תיכונית והישוב.
זה היה מרדכי אשר היה הרבה יותר בטוח בעצמו והכיר את כולם היה נראה שהוא מנהל את המקום והוא התנהל כאילו הוא בעל הבית. פתאום הוא קופץ למטבח לסדר דברים שלא היו בסטנדרט שהוא חשב שהכול צריך להיות כשהוא הגיע למטבח היה נראה שלמי שעבד שם הוקל מאוד שמרדכי הגיע והיה ברור שהם שמחו ומרדכי מיד התחיל לארגן דברים ולעזור במטבח. כך היה גם בארוחת ערב שבת שהן מרדכי עזר לסדר ולארגן דברים. כולם הכירו את מרדכי ורצו לדבר איתו ולהיות בקרבתו במהלך השבת כולל אחד הרבנים
למחרת בצהריים מרדכי קם מהשנ"ץ והלך ללמוד בבית מדרש עם מישהו מרצונו החופשי (זה היה לי מוזר אז והיום כי זה לא כל כך התאים לו) ופשוט היה אפשר לראות בישיבה באריאל למה מרדכי בחר את המקום. הישיבה הייתה בשבילו מקום חם מחבק ומכיל שממש התאימה לו ופשוט הדהים ועדיין מדהים אותי כמה השינוי שהוא עבר שם

יוסי חבר של מרדכי

היום הייתי צריך לתת לחייל שלי עונש (פעם ראשונה שלי) בגלל כל מיני שטויות שהוא עשה לאחרונה, קיצור אני מתלבט ביני לביני איך לבשר לו ואז נזכרתי שבשבעה החיילים של מרדכי סיפרו שכשהוא היה נותן עונש הוא היה קודם אומר לחייל אם אתה משכנע אותי למה אתה לא צריך לקבל עונש אני מבטל לך אותו. קיצור זה מה שעשיתי ניגשתי אל אותו ברנש ואמרתי לו את זה, בהתחלה הוא ניסה לתרץ את עצמו אבל אחר כך הוא הבין שזה באמת מגיע לו. שאלתי אותו איזה עונש לדעתו הוא צריך לקבל והוא הציע תגובה הולמת סהכ אז זרמתי איתו .
נראה לי אני מאמץ את הטריק הזה
תכלס רציתי להביא לו ארבע שעות אבל הוא הציע יום ביציאה
בניה הרשנסון חב

אחי הקטן מרדכי.

שלושים ימים עברו מהלילה שעמדתי כאן, נפרדת ממך, כואבת והמומה ומסרבת לקבל את הידיעה שלא תהיה חלק מחיי יותר.
שלושים ימים ארוכים ומרים שנדמים לי כמו שלושים שנה. אני עדיין כואבת והמומה, אבל מה שהשתנה הוא הידיעה. במשך השלושים ימים האלה הבנתי שאתה כן תמשיך להיות חלק מחיי.
נכון, שלא בגופך. נכון שלא בחיוך שלך. נכון שלא בבדיחות שלך ונכון שלא בחיבוקים שלך לילדות. אבל אתה כן ממשיך להיות חלק מאיתנו, בהמון המון המון צורות שונות.
אז נכון שאני מדברת אליך כל הזמן ומספרת לך ושואלת אותך, אבל עכשיו אני שוב כאן לידך, הכי קרוב שאפשר לאיך שהיית, ואני רוצה לספר לך על הצורות ההן שדרכן אתה נשאר איתנו. אני מתנצלת מראש שלא אנקוב בשמות, אני לא רוצה לפספס אף אחד מהמעטפת המדהימה שאנחנו מקבלים.
מוט, פתחנו קבוצה לספר עליך. יש בקבוצה 575 חברים ויש בה 475 תמונות, ומאות סיפורים.
היה ערב שירת המונים בעמותת איתנים בדרך שהוקדש לזכרך. כמה סמלי שאתה שאהבת כל כך לתת והרגשת שאתה מקבל, תככב באירוע של עמותה שכולה נתינה ללא תמורה.
חוברות לימוד יומי של אמונה לבין הזמנים יוצאות מדי יום לזכרך ולעילוי נשמתך. אתה, שכל כך אהבת אמונה וחקרת וחיפשת ושאלת.
צעדה בארץ ישראל של מחנה תנועת אריאל הוקדשה לכבודך. אתה שנלחמת כל כך על הכושר שלך כדי להיות קצין גאה.
לפחות ארבעה סניפים הוציאו חולצות עם תמונה שלך והמשפט שלך שכל כך הרבה לומדים ממנו – אני לא מפחד למות, אני מפחד לחיות בשעמום.
הוצאנו שני סטיקרים לזכרך שמאפיינים את העשייה שלך והטוב הגולמי שהיה בך. הסטיקרים מתנוססים על עשרות רכבים וגם בכל מקום שמישהו מאיתנו מגיע אליו, תחנות רכבת ודלק ומצפים יפים ונחלים ומחסומים וכל פינה בארץ הזאת שכל כך אהבת להגן עליה. הם קוראים להמשיך את מורשתך – להיות תמיד בעשייה, ולראות תמיד את הטוב באחר.
הוקדשה לזכרך התנדבות חקלאית של מסיק זיתים במושב תפרח. התנדבות שכל כך מסמלת את הנתינה הבלתי נדלית שלך מול המשפחה, החיילים, החברים, המדינה.
במודיעין עילית למדו לעילוי נשמתך למעלה מ200 בחורים של משכן התורה. אתה שידעת תמיד לקרב לבבות, הצלחת לחבר בין בחורים חרדים לבין עילוי נשמת החייל שהיית. כמה סמלי שההצלחה הזאת היא שלך.
החברים המדהימים שלך מההכשרה, מחלקה 2 אוגוסט 20, הביאו לנו כבר אלבום עם תמונות שלך וזכרונות שלהם ממך. מדהים איך כל מי שפגש אותך מרגיש את אותם הדברים, את החיוך והאופטימיות והשליחות בצבא והנתינה המדהימה בעוצמתה. אם כולנו מרגישים אותו הדבר מוט, כנראה שכולנו גם מבינים את עוצמת האובדן והגעגוע.
קיבלנו מארזי בירות של גולדסטאר עם השם והתאריכים שלך עליהן. גם מי שיישב להירגע ולנוח קצת יוכל בזמן הזה להרגיש אותך קצת איתו.
במוצב קרני שומרון הציבו שקית מלאה בתפילה לחייל לחלוקה לשמירה על חיילים, שהוקדשו לעילוי נשמתך. מוט, כל כך מתאים לך להגן על חיילים אחרים גם בנפילתך. זה הרי מה שעשית בכל הארבע שנים האחרונות. שמרת על העם ושמרת על פקודיך. הם מספרים שהיית עובר ביניהם בלילה לשמור על המצב רוח.
אנשים מוכשרים ציירו אותך, הדפיסו את דמותך בענק, העניקו לנו מזכרות ממך. החיוך המתוק שלך, הכנה הזה, פשוט נכנס כמו חץ בלב לאנשים שלא פגשו אותך מעולם. החיוך שלך נישא למרחוק, קצרין עד ערד ומצפה רמון, ואנשים מרגישים שהם פגשו את היופי והטוהר כולו בלי להכיר אותך.
הוכנו עוגות של שבת לכבודך, אתה שהיית מכין עוגה לכל חבר שהיה לו יום הולדת. דברים קטנים שרק אתה יכול לחשוב עליהם ולהבין את ערכם. כמה חברים שימחת במחווה כל כך בסיסית, וכמה חברים שימחת עכשיו אחרי לכתך בעוגות האלה.
בחלוקה של מארזי מזון, נוספו קופסאות שוקולית עם התמונה שלך, אתה שבפשטות שלך אהבת כל כך שוקו. קצין נערץ, מפקד מצטיין, שבסוף היום נותן צאפחה של שייכות וחיבוק, בוא אחי נשב על שוקו.
הוקדשו לזיכרך יריד חסד והפנינג קיץ. אתה שהיית שמח כל כך לבלות עם הילדות שלי ולגרום להם מקסימום של צחוק והנאה. כמה צחוק של ילדים התגלגל בזכותך בפעילויות האלה.
יום עיון ולימוד באולפנת שעלבים, מושקע ומרגש, התקיים לכבודך ולזכרך.
קיבלנו מחיילים שלך כומתה שלך, תג שלך, מחברות שלך. פרטים קטנים לחבק ולהריח. חלקים של מי שהיית והשארת לאחרים, עכשיו חוזרות אלינו. ואנחנו נמשיך לחלוק אותך עם אחרים, כמו שהקפדת לעשות בחייך.
חניכות מקסימות הלכו לשמח חיילים בסורוקה להפיץ את האור שלך.
במודיעין הכינו קופסאות עוגיות לחיילים במוצב נחל עוז עם תמונות שלך. אני בטוחה שחוץ מהעוגיות גם התמונה של החיוך הענק שלך הרים להם את המורל.
הפרשות חלה, סרטונים, מחברות מלאות בסיפורים עליך.
הכוח שאתה נותן לאמא ולאבא הגיבורים, שמנווטים את ספינת משפחתנו בגבורה ובהתנהלות שמעוררת השתאות, בתקופה הכי מטלטלת שידענו – אתה נותן להם ולנו כוח להמשיך ולחיות.
כל כך הרבה אור שקורה, מתפתח, הכל בזכותך – וכל זה כשאתה בכלל לא נמצא איתנו פיזית על האדמה הזאת.
אם כל כך הרבה חסד, לימוד, אהבה ונתינה מתרחשת כאן בעקבות לכתך – יש לזה רק הסבר אחד. אתה ממשיך להיות איתנו כאן למטה מוט, התכונות המאירות שלך פשוט ממשיכות כאן גם כשהגוף שלך כבר לא, יש בזה הבנה מדהימה ומנחמת מאד.
באופן אישי מוט, כאחותך הגדולה, אך טבעי שהגעגוע המזוקק ביותר שלי הוא למאור הגדול שהיית כאן בהתגשמותך הפיזית, ולכן אני כותבת עליך המון. מספרת לעולם שכבר לפני שנתת את כל כולך, את כוחותיך ונשמתך ונפשך, היית אדם באמת לא שגרתי. קיבלנו 23 וחצי שנים של אור יקרות שלשמחתי ידענו להעריך תמיד ולומר לך כמה שאתה מיוחד.
אפשר להמשיך ולהפליג בדיבורים עליך. היית פשוט אדם קורן ללמוד ממנו. אני משתדלת לקצר.
מקודם הקראנו את פרקי התהילים על פי אותיות שמך. מטרת המנהג הזה הוא לסייע לנשמה שלך במעבר לעולם הבא.
אני רוצה לסיים בכמה מאורות עיקריים שלך המתחילים באותיות שמך, ולבקש מכם, האנשים היקרים שבאו לחזק אותנו היום, לבחור דבר אחד ולהמשיך לעזור לאחי לחיות כאן בעולם הזה בדרכו החדשה, דרכנו.
מ – משפחתיות. היכולת להשקיע בכל אח, אחות, הורה, גיס ואחיינית, שמות חיבה ומוכנות להקשיב ולשמוע ולתת יד בכל מצב.
ר – רעות אמיתית. חברות שבכוחה לשנות חיים. מאור פנים וחיוך שלא יורד מהפנים, לכל אדם, ללא הבדל גיל, מראה או דרגה.
ד – דרך ארץ. היית צנוע כל כך, מינימום שחצנות ומקסימום כבוד. הכבוד שלך לכל מי שסביבך יחד עם נועם, אצילות וכנות שבעידן של היום חסרים כל כך.
כ – כיבוד הורים. אחי היה מקדיש את כל זמנו בחופשות לעזרה בבית ולאמא ואבא.
י – קשה לי לסיים. אבחר בתכונת ה"יופי". היית יפה תואר וזה נכון, אבל היופי הפנימי שלך הוא מה שנשאר לנו והוא הדבר שאנחנו עכשיו מחבקים ושומרים כאן לידינו. נזכרים ובוכים וצוחקים ושותקים. את היופי הזה המלא חסד ואמת נמשיך להפיץ ולקיים לנצח.
אני מתגעגעת.
לזיכרו של סגן מרדכי קדמון ז"ל,
גיבור ישראל, ואחי הקטן.

הודיה קדמון ריפקין - האחות

אחי הקטן מרדכי.

שלושים ימים עברו מהלילה שעמדתי כאן, נפרדת ממך, כואבת והמומה ומסרבת לקבל את הידיעה שלא תהיה חלק מחיי יותר.
שלושים ימים ארוכים ומרים שנדמים לי כמו שלושים שנה. אני עדיין כואבת והמומה, אבל מה שהשתנה הוא הידיעה. במשך השלושים ימים האלה הבנתי שאתה כן תמשיך להיות חלק מחיי.
נכון, שלא בגופך. נכון שלא בחיוך שלך. נכון שלא בבדיחות שלך ונכון שלא בחיבוקים שלך לילדות. אבל אתה כן ממשיך להיות חלק מאיתנו, בהמון המון המון צורות שונות.
אז נכון שאני מדברת אליך כל הזמן ומספרת לך ושואלת אותך, אבל עכשיו אני שוב כאן לידך, הכי קרוב שאפשר לאיך שהיית, ואני רוצה לספר לך על הצורות ההן שדרכן אתה נשאר איתנו. אני מתנצלת מראש שלא אנקוב בשמות, אני לא רוצה לפספס אף אחד מהמעטפת המדהימה שאנחנו מקבלים.
מוט, פתחנו קבוצה לספר עליך. יש בקבוצה 575 חברים ויש בה 475 תמונות, ומאות סיפורים.
היה ערב שירת המונים בעמותת איתנים בדרך שהוקדש לזכרך. כמה סמלי שאתה שאהבת כל כך לתת והרגשת שאתה מקבל, תככב באירוע של עמותה שכולה נתינה ללא תמורה.
חוברות לימוד יומי של אמונה לבין הזמנים יוצאות מדי יום לזכרך ולעילוי נשמתך. אתה, שכל כך אהבת אמונה וחקרת וחיפשת ושאלת.
צעדה בארץ ישראל של מחנה תנועת אריאל הוקדשה לכבודך. אתה שנלחמת כל כך על הכושר שלך כדי להיות קצין גאה.
לפחות ארבעה סניפים הוציאו חולצות עם תמונה שלך והמשפט שלך שכל כך הרבה לומדים ממנו – אני לא מפחד למות, אני מפחד לחיות בשעמום.
הוצאנו שני סטיקרים לזכרך שמאפיינים את העשייה שלך והטוב הגולמי שהיה בך. הסטיקרים מתנוססים על עשרות רכבים וגם בכל מקום שמישהו מאיתנו מגיע אליו, תחנות רכבת ודלק ומצפים יפים ונחלים ומחסומים וכל פינה בארץ הזאת שכל כך אהבת להגן עליה. הם קוראים להמשיך את מורשתך – להיות תמיד בעשייה, ולראות תמיד את הטוב באחר.
הוקדשה לזכרך התנדבות חקלאית של מסיק זיתים במושב תפרח. התנדבות שכל כך מסמלת את הנתינה הבלתי נדלית שלך מול המשפחה, החיילים, החברים, המדינה.
במודיעין עילית למדו לעילוי נשמתך למעלה מ200 בחורים של משכן התורה. אתה שידעת תמיד לקרב לבבות, הצלחת לחבר בין בחורים חרדים לבין עילוי נשמת החייל שהיית. כמה סמלי שההצלחה הזאת היא שלך.
החברים המדהימים שלך מההכשרה, מחלקה 2 אוגוסט 20, הביאו לנו כבר אלבום עם תמונות שלך וזכרונות שלהם ממך. מדהים איך כל מי שפגש אותך מרגיש את אותם הדברים, את החיוך והאופטימיות והשליחות בצבא והנתינה המדהימה בעוצמתה. אם כולנו מרגישים אותו הדבר מוט, כנראה שכולנו גם מבינים את עוצמת האובדן והגעגוע.
קיבלנו מארזי בירות של גולדסטאר עם השם והתאריכים שלך עליהן. גם מי שיישב להירגע ולנוח קצת יוכל בזמן הזה להרגיש אותך קצת איתו.
במוצב קרני שומרון הציבו שקית מלאה בתפילה לחייל לחלוקה לשמירה על חיילים, שהוקדשו לעילוי נשמתך. מוט, כל כך מתאים לך להגן על חיילים אחרים גם בנפילתך. זה הרי מה שעשית בכל הארבע שנים האחרונות. שמרת על העם ושמרת על פקודיך. הם מספרים שהיית עובר ביניהם בלילה לשמור על המצב רוח.
אנשים מוכשרים ציירו אותך, הדפיסו את דמותך בענק, העניקו לנו מזכרות ממך. החיוך המתוק שלך, הכנה הזה, פשוט נכנס כמו חץ בלב לאנשים שלא פגשו אותך מעולם. החיוך שלך נישא למרחוק, קצרין עד ערד ומצפה רמון, ואנשים מרגישים שהם פגשו את היופי והטוהר כולו בלי להכיר אותך.
הוכנו עוגות של שבת לכבודך, אתה שהיית מכין עוגה לכל חבר שהיה לו יום הולדת. דברים קטנים שרק אתה יכול לחשוב עליהם ולהבין את ערכם. כמה חברים שימחת במחווה כל כך בסיסית, וכמה חברים שימחת עכשיו אחרי לכתך בעוגות האלה.
בחלוקה של מארזי מזון, נוספו קופסאות שוקולית עם התמונה שלך, אתה שבפשטות שלך אהבת כל כך שוקו. קצין נערץ, מפקד מצטיין, שבסוף היום נותן צאפחה של שייכות וחיבוק, בוא אחי נשב על שוקו.
הוקדשו לזיכרך יריד חסד והפנינג קיץ. אתה שהיית שמח כל כך לבלות עם הילדות שלי ולגרום להם מקסימום של צחוק והנאה. כמה צחוק של ילדים התגלגל בזכותך בפעילויות האלה.
יום עיון ולימוד באולפנת שעלבים, מושקע ומרגש, התקיים לכבודך ולזכרך.
קיבלנו מחיילים שלך כומתה שלך, תג שלך, מחברות שלך. פרטים קטנים לחבק ולהריח. חלקים של מי שהיית והשארת לאחרים, עכשיו חוזרות אלינו. ואנחנו נמשיך לחלוק אותך עם אחרים, כמו שהקפדת לעשות בחייך.
חניכות מקסימות הלכו לשמח חיילים בסורוקה להפיץ את האור שלך.
במודיעין הכינו קופסאות עוגיות לחיילים במוצב נחל עוז עם תמונות שלך. אני בטוחה שחוץ מהעוגיות גם התמונה של החיוך הענק שלך הרים להם את המורל.
הפרשות חלה, סרטונים, מחברות מלאות בסיפורים עליך.
הכוח שאתה נותן לאמא ולאבא הגיבורים, שמנווטים את ספינת משפחתנו בגבורה ובהתנהלות שמעוררת השתאות, בתקופה הכי מטלטלת שידענו – אתה נותן להם ולנו כוח להמשיך ולחיות.
כל כך הרבה אור שקורה, מתפתח, הכל בזכותך – וכל זה כשאתה בכלל לא נמצא איתנו פיזית על האדמה הזאת.
אם כל כך הרבה חסד, לימוד, אהבה ונתינה מתרחשת כאן בעקבות לכתך – יש לזה רק הסבר אחד. אתה ממשיך להיות איתנו כאן למטה מוט, התכונות המאירות שלך פשוט ממשיכות כאן גם כשהגוף שלך כבר לא, יש בזה הבנה מדהימה ומנחמת מאד.
באופן אישי מוט, כאחותך הגדולה, אך טבעי שהגעגוע המזוקק ביותר שלי הוא למאור הגדול שהיית כאן בהתגשמותך הפיזית, ולכן אני כותבת עליך המון. מספרת לעולם שכבר לפני שנתת את כל כולך, את כוחותיך ונשמתך ונפשך, היית אדם באמת לא שגרתי. קיבלנו 23 וחצי שנים של אור יקרות שלשמחתי ידענו להעריך תמיד ולומר לך כמה שאתה מיוחד.
אפשר להמשיך ולהפליג בדיבורים עליך. היית פשוט אדם קורן ללמוד ממנו. אני משתדלת לקצר.
מקודם הקראנו את פרקי התהילים על פי אותיות שמך. מטרת המנהג הזה הוא לסייע לנשמה שלך במעבר לעולם הבא.
אני רוצה לסיים בכמה מאורות עיקריים שלך המתחילים באותיות שמך, ולבקש מכם, האנשים היקרים שבאו לחזק אותנו היום, לבחור דבר אחד ולהמשיך לעזור לאחי לחיות כאן בעולם הזה בדרכו החדשה, דרכנו.
מ – משפחתיות. היכולת להשקיע בכל אח, אחות, הורה, גיס ואחיינית, שמות חיבה ומוכנות להקשיב ולשמוע ולתת יד בכל מצב.
ר – רעות אמיתית. חברות שבכוחה לשנות חיים. מאור פנים וחיוך שלא יורד מהפנים, לכל אדם, ללא הבדל גיל, מראה או דרגה.
ד – דרך ארץ. היית צנוע כל כך, מינימום שחצנות ומקסימום כבוד. הכבוד שלך לכל מי שסביבך יחד עם נועם, אצילות וכנות שבעידן של היום חסרים כל כך.
כ – כיבוד הורים. אחי היה מקדיש את כל זמנו בחופשות לעזרה בבית ולאמא ואבא.
י – קשה לי לסיים. אבחר בתכונת ה"יופי". היית יפה תואר וזה נכון, אבל היופי הפנימי שלך הוא מה שנשאר לנו והוא הדבר שאנחנו עכשיו מחבקים ושומרים כאן לידינו. נזכרים ובוכים וצוחקים ושותקים. את היופי הזה המלא חסד ואמת נמשיך להפיץ ולקיים לנצח.
אני מתגעגעת.
לזיכרו של סגן מרדכי קדמון ז"ל,
גיבור ישראל, ואחי הקטן.

הודיה קדמון ריפקין - האחות

שלושים ימים.
מצבה.
דברים שאמרתי בקבר.
(קבר זו מילה עלובה לפיסת האדמה הכי מדממת שיש.)
אחי הקטן מרדכי.
שלושים ימים עברו מהלילה שעמדתי כאן, נפרדת ממך, כואבת והמומה ומסרבת לקבל את הידיעה שלא תהיה חלק מחיי יותר.
שלושים ימים ארוכים ומרים שנדמים לי כמו שלושים שנה. אני עדיין כואבת והמומה, אבל מה שהשתנה הוא הידיעה. במשך השלושים ימים האלה הבנתי שאתה כן תמשיך להיות חלק מחיי.
נכון, שלא בגופך. נכון שלא בחיוך שלך. נכון שלא בבדיחות שלך ונכון שלא בחיבוקים שלך לילדות. אבל אתה כן ממשיך להיות חלק מאיתנו, בהמון המון המון צורות שונות.
אז נכון שאני מדברת אליך כל הזמן ומספרת לך ושואלת אותך, אבל עכשיו אני שוב כאן לידך, הכי קרוב שאפשר לאיך שהיית, ואני רוצה לספר לך על הצורות ההן שדרכן אתה נשאר איתנו. אני מתנצלת מראש שלא אנקוב בשמות, אני לא רוצה לפספס אף אחד מהמעטפת המדהימה שאנחנו מקבלים.
מוט, פתחנו קבוצה לספר עליך. יש בקבוצה 575 חברים ויש בה 475 תמונות, ומאות סיפורים.
היה ערב שירת המונים בעמותת איתנים בדרך שהוקדש לזכרך. כמה סמלי שאתה שאהבת כל כך לתת והרגשת שאתה מקבל, תככב באירוע של עמותה שכולה נתינה ללא תמורה.
חוברות לימוד יומי של אמונה לבין הזמנים יוצאות מדי יום לזכרך ולעילוי נשמתך. אתה, שכל כך אהבת אמונה וחקרת וחיפשת ושאלת.
צעדה בארץ ישראל של מחנה תנועת אריאל הוקדשה לכבודך. אתה שנלחמת כל כך על הכושר שלך כדי להיות קצין גאה.
לפחות ארבעה סניפים הוציאו חולצות עם תמונה שלך והמשפט שלך שכל כך הרבה לומדים ממנו – אני לא מפחד למות, אני מפחד לחיות בשעמום.
הוצאנו שני סטיקרים לזכרך שמאפיינים את העשייה שלך והטוב הגולמי שהיה בך. הסטיקרים מתנוססים על עשרות רכבים וגם בכל מקום שמישהו מאיתנו מגיע אליו, תחנות רכבת ודלק ומצפים יפים ונחלים ומחסומים וכל פינה בארץ הזאת שכל כך אהבת להגן עליה. הם קוראים להמשיך את מורשתך – להיות תמיד בעשייה, ולראות תמיד את הטוב באחר.
הוקדשה לזכרך התנדבות חקלאית של מסיק זיתים במושב תפרח. התנדבות שכל כך מסמלת את הנתינה הבלתי נדלית שלך מול המשפחה, החיילים, החברים, המדינה.
במודיעין עילית למדו לעילוי נשמתך למעלה מ200 בחורים של משכן התורה. אתה שידעת תמיד לקרב לבבות, הצלחת לחבר בין בחורים חרדים לבין עילוי נשמת החייל שהיית. כמה סמלי שההצלחה הזאת היא שלך.
החברים המדהימים שלך מההכשרה, מחלקה 2 אוגוסט 20, הביאו לנו כבר אלבום עם תמונות שלך וזכרונות שלהם ממך. מדהים איך כל מי שפגש אותך מרגיש את אותם הדברים, את החיוך והאופטימיות והשליחות בצבא והנתינה המדהימה בעוצמתה. אם כולנו מרגישים אותו הדבר מוט, כנראה שכולנו גם מבינים את עוצמת האובדן והגעגוע.
קיבלנו מארזי בירות של גולדסטאר עם השם והתאריכים שלך עליהן. גם מי שיישב להירגע ולנוח קצת יוכל בזמן הזה להרגיש אותך קצת איתו.
במוצב קרני שומרון הציבו שקית מלאה בתפילה לחייל לחלוקה לשמירה על חיילים, שהוקדשו לעילוי נשמתך. מוט, כל כך מתאים לך להגן על חיילים אחרים גם בנפילתך. זה הרי מה שעשית בכל הארבע שנים האחרונות. שמרת על העם ושמרת על פקודיך. הם מספרים שהיית עובר ביניהם בלילה לשמור על המצב רוח.
אנשים מוכשרים ציירו אותך, הדפיסו את דמותך בענק, העניקו לנו מזכרות ממך. החיוך המתוק שלך, הכנה הזה, פשוט נכנס כמו חץ בלב לאנשים שלא פגשו אותך מעולם. החיוך שלך נישא למרחוק, קצרין עד ערד ומצפה רמון, ואנשים מרגישים שהם פגשו את היופי והטוהר כולו בלי להכיר אותך.
הוכנו עוגות של שבת לכבודך, אתה שהיית מכין עוגה לכל חבר שהיה לו יום הולדת. דברים קטנים שרק אתה יכול לחשוב עליהם ולהבין את ערכם. כמה חברים שימחת במחווה כל כך בסיסית, וכמה חברים שימחת עכשיו אחרי לכתך בעוגות האלה.
בחלוקה של מארזי מזון, נוספו קופסאות שוקולית עם התמונה שלך, אתה שבפשטות שלך אהבת כל כך שוקו. קצין נערץ, מפקד מצטיין, שבסוף היום נותן צאפחה של שייכות וחיבוק, בוא אחי נשב על שוקו.
הוקדשו לזיכרך יריד חסד והפנינג קיץ. אתה שהיית שמח כל כך לבלות עם הילדות שלי ולגרום להם מקסימום של צחוק והנאה. כמה צחוק של ילדים התגלגל בזכותך בפעילויות האלה.
יום עיון ולימוד באולפנת שעלבים, מושקע ומרגש, התקיים לכבודך ולזכרך.
קיבלנו מחיילים שלך כומתה שלך, תג שלך, מחברות שלך. פרטים קטנים לחבק ולהריח. חלקים של מי שהיית והשארת לאחרים, עכשיו חוזרות אלינו. ואנחנו נמשיך לחלוק אותך עם אחרים, כמו שהקפדת לעשות בחייך.
חניכות מקסימות הלכו לשמח חיילים בסורוקה להפיץ את האור שלך.
במודיעין הכינו קופסאות עוגיות לחיילים במוצב נחל עוז עם תמונות שלך. אני בטוחה שחוץ מהעוגיות גם התמונה של החיוך הענק שלך הרים להם את המורל.
הפרשות חלה, סרטונים, מחברות מלאות בסיפורים עליך.
הכוח שאתה נותן לאמא ולאבא הגיבורים, שמנווטים את ספינת משפחתנו בגבורה ובהתנהלות שמעוררת השתאות, בתקופה הכי מטלטלת שידענו – אתה נותן להם ולנו כוח להמשיך ולחיות.
כל כך הרבה אור שקורה, מתפתח, הכל בזכותך – וכל זה כשאתה בכלל לא נמצא איתנו פיזית על האדמה הזאת.
אם כל כך הרבה חסד, לימוד, אהבה ונתינה מתרחשת כאן בעקבות לכתך – יש לזה רק הסבר אחד. אתה ממשיך להיות איתנו כאן למטה מוט, התכונות המאירות שלך פשוט ממשיכות כאן גם כשהגוף שלך כבר לא, יש בזה הבנה מדהימה ומנחמת מאד.
באופן אישי מוט, כאחותך הגדולה, אך טבעי שהגעגוע המזוקק ביותר שלי הוא למאור הגדול שהיית כאן בהתגשמותך הפיזית, ולכן אני כותבת עליך המון. מספרת לעולם שכבר לפני שנתת את כל כולך, את כוחותיך ונשמתך ונפשך, היית אדם באמת לא שגרתי. קיבלנו 23 וחצי שנים של אור יקרות שלשמחתי ידענו להעריך תמיד ולומר לך כמה שאתה מיוחד.
אפשר להמשיך ולהפליג בדיבורים עליך. היית פשוט אדם קורן ללמוד ממנו. אני משתדלת לקצר.
מקודם הקראנו את פרקי התהילים על פי אותיות שמך. מטרת המנהג הזה הוא לסייע לנשמה שלך במעבר לעולם הבא.
אני רוצה לסיים בכמה מאורות עיקריים שלך המתחילים באותיות שמך, ולבקש מכם, האנשים היקרים שבאו לחזק אותנו היום, לבחור דבר אחד ולהמשיך לעזור לאחי לחיות כאן בעולם הזה בדרכו החדשה, דרכנו.
מ – משפחתיות. היכולת להשקיע בכל אח, אחות, הורה, גיס ואחיינית, שמות חיבה ומוכנות להקשיב ולשמוע ולתת יד בכל מצב.
ר – רעות אמיתית. חברות שבכוחה לשנות חיים. מאור פנים וחיוך שלא יורד מהפנים, לכל אדם, ללא הבדל גיל, מראה או דרגה.
ד – דרך ארץ. היית צנוע כל כך, מינימום שחצנות ומקסימום כבוד. הכבוד שלך לכל מי שסביבך יחד עם נועם, אצילות וכנות שבעידן של היום חסרים כל כך.
כ – כיבוד הורים. אחי היה מקדיש את כל זמנו בחופשות לעזרה בבית ולאמא ואבא.
י – קשה לי לסיים. אבחר בתכונת ה"יופי". היית יפה תואר וזה נכון, אבל היופי הפנימי שלך הוא מה שנשאר לנו והוא הדבר שאנחנו עכשיו מחבקים ושומרים כאן לידינו. נזכרים ובוכים וצוחקים ושותקים. את היופי הזה המלא חסד ואמת נמשיך להפיץ ולקיים לנצח.
אני מתגעגעת.
לזיכרו של סגן מרדכי קדמון ז"ל,
גיבור ישראל, ואחי הקטן.

הודיה קדמון ריפקין - האחות

״שדה הקרב יהפוך לשיבולים
עוד תראה שנחזור ונגדל פה ילדים
שדה הקרב יהפוך לשיבולים
אנשים יפים ימשיכו לרקוד על השבילים
יכתבו כאן עוד שירים ואלפי כלניות יכסו את הכתמים״
לפני חמישה שבועות אחי הקטן והאהוב מרדכי נהרג ברפיח💔בעת מילוי תפקידו במלחמת חרבות ברזל
מרדכי היה איש של אור, ראיית הטוב, עשייה מתמדת וחשיבה על הזולת.
אנחנו מאוד רוצים להמשיך את האור הגדול שלו ולהנציח אותו.
אנחנו- המשפחה והחברים, יצאנו בקמפיין גיוס לפרוייקטים לזכרו, ביניהם- בניית כיסא אליהו הנביא שיוכנס לבית כנסת וישמש בבריתות, כתיבה והפצה של חוברות אמונה, רכישת עגלת פינוקים וציוד לעמותת "רחשי לב" בעבור מחלקה אונקולוגית ועוד..
נשמח מאוד שכל אחד ייקח חלק ויעזור לנו להמשיך את הטוב של מרדכי ולהנציח אותו בדרך שהכי ראויה לו🙏

הודיה קדמון ריפקין - האחות

עוטפת ספרים
חושבת עליך
מכינה שיעורים
נזכרת בפניך
מדביקה מדבקות עם שם
החיוך שלך מולי
מפרגנת בקטנה לצוות
אתה בראש אצלי
מחר מתחילים והכל חדש וחגיגי
אבל אצלי הכל חסר
מתגעגעת אליך אחי

הודיה קדמון ריפקין - האחות

הפעם הראשונה .
הפעם הראשונה מאז שהלכת
שחזרתי הביתה מהשבעה
וכל מה שבנית היה מולי
הכוורת הארון המיטה
הפעם הראשונה ששטפתי
בתוך הערפל צלחת
וזכרתי איך ישבת ממש כאן על השיש
וצחקת מאיזו בדיחה לא מוצלחת
הפעם הראשונה שלבשתי
את השמלה בצבע הכחול
ורק זכרתי שלבשתי אותה גם ביום
שנולדתי למשפחת השכול
הפעם הראשונה שחניתי
בחניה מחוץ לעבודה
ונזכרתי איך באת עם שיר
ממש כאן עליך במנשא
הפעם הראשונה שאכלתי
משהו קטן סוף סוף
ונזכרתי איך היית מפרק
לילדות בסבלנות את העוף
הפעם הראשונה שצחקתי
והרגשתי נורמלית כזה
אבל ממש ברקע הרגשתי
שהגעגוע אותי מכלה
הפעם הראשונה שהייתי
בסעודת ליל שבת אצל חברים
ועל הספה הזיתי
אותך מנקר עם עלונים
הפעם הראשונה שחזרנו
לגינת משחקים בביג באריאל
ששם שיחקת עם הבנות בפעם האחרונה
ומבחינתי הקניון התקלקל
הפעם הראשונה שנהגתי
ביונדאי שמכוסה עכשיו מדבקות
והדבר הראשון שנזכרתי
איך נסעת לידי אבל מהמראה הצחקת את הילדות
הפעם הראשונה שכיבסתי
בגדים בלי להתבלבל
כי מאז שהלכתי לי אחשלי
הכל נהיה ערפל
הפעם הראשונה שהצלחתי
לספר סיפור שלם לשקד
כי בפעמים שלפני רק דמיינתי
אותה על הכתפיים שלך, רוקד
הפעם הראשונה שאמרתי
״וואי, נהיה קצת נעים״
ונזכרתי איך היית אומר
״נכון, קר או חם, אבל מתמודדים״
הפעם הראשונה שגללתי קצת
בפייסבוק חיים של אחרים
וכל מה שחשבתי היה ״זהו
כולם מסביבי חייזרים״
הפעם הראשונה שהלכנו
כולם למוזיאון המדע
כולם היו כאלה נורמלים
ואני כזאת בודדה
הפעם הראשונה ששרתי
שיר שאהבת ממש
והתלבטתי קצת אם מותר לי
אבל זה הרגיש הכי קרוב למפגש
הפעם הראשונה שהסתכלתי
בעיניים של ההורים והאחים
לא תאמין מוט עד כמה
אתה חסר ואנחנו חזקים
הפעם הראשונה שהתעוררתי
וייחלתי שהיה רק חלום מר
ומאז לישון אף פעם לא הצלחתי
כי תהיה פעם ראשונה גם מחר.