הספד נכדתה חנה שפיגל
כל הלילה בכיתי
ריבונו של עולם
אולי יש מוות שאין בו אלימות
מוות שדומה לפרח.
כל הלילה הפלתי תחנוני
אפילו אני עפר
תהיה בי מנוחה
להביט אל גבהי שמים
עוד ועוד ועוד
להיפרד מיפים,
כל הלילה חשבתי
בריות רבות נרות
בחזי הכואב
וסיפורים שונים,
צריך להדליק נר
ולהביט עליהם
בטרם אישן המות.
(זלדה)
בריות רבות גרו בחזה הכואב של סבתא, דמויות אינספור מצאו בליבה משכן חם ואוהב, בריות אינספור היא נשאה בליבה המתגעגע והדואב, ואת כולן היא זכרה. ערב ובוקר, בכל יום תמיד היתה עומדת סבתא מול תמונות בני משפחתה שניספו ומזכירה אותם בשמם.
היא נשאה בתוכה את סיפור חייהם ומיתתם של כל כך הרבה מבני העיירה, של חולים במחלקה, של אנשים שעבדו איתה, ולכל אחד היה מקום מלא בליבה של סבתא.
כל כך הרבה נתינה היתה לסבתא, היא ידעה לתת זמן ולתת עצה, לתת מקום ולתת ברכה, היא ידעה לתת חיוך ומבט עיניים מאיר, ידעה לתת מממונה ואהבה לעשות זאת. אבל עבורי סבתא היית פשוט סבתא ובשנים האחרונות סבתא שהיא שכנה צמודה צמודה.
ואני באמת לא יכולה לדמיין את החיים שלנו פתאום בלעדייך. את הגינה היפה שלך בלעדייך, את הבית החמים שלך בלי את, סבתא.
באמת לא נשב יותר יחד לארוחות בוקר אינטימיות עם אבא ונחמה והתינוקות התורנים?
איך לא נשמע יותר את דעותייך ההחלטיות?
את מאמצייך הכנים להבין מה עובר עלינו ואיך אנחנו מרגישים?
למי נתקשר לספר על ילד שעלה לו החום או על הצלחה קטנה שתתענגי ממנה,
מי תביט בי ככה בעיניים מוארות עמוק לתוך עיני ותגיד עם יד על הלב: יופי! אני גיאה!
סבתא, כמה הכיל הלב הקטן הזה שלך
כמה כאב ראית וכמה מוות, כמה שכול וכמה צער
ואיך יחד עם כל זאת החזקת, הכי חזק שיש, בכח החיים?
עד הרגע האחרון ממש היית עבורנו סמל של חיים, של האחזות בחיים, של אהבת החיים
נכון, לא פשוטה עבורך היתה הזיקנה
היא העבירה אותך מסע ארוך ומייגע של לימוד קבלה, בעוד שכל כולך היית נתינה
אבל כל כך הרבה פעמים עצרת ואמרת בקול גדול: היה שווה לצלוח את כל הדרך עד לכאן.
וכאן באמת המקום שלי כנכדה להודות לנחמה אחותי האהובה על שנים של טיפול בך במסירות גוף ובמסירות נפש, טיפול פיזי אבל בעיקר נפשי, על האהבה הרבה שהחזירה לך, מתוך כבוד, נאמנות וחום אינסופי, על הלב שלה שנשא יחד איתך את תלאות הזקנה ותהפוכויותיה, על הידיים שעיסו את גופך וסכו אותו בשמן ובמשחות, על הדאגה לאוכל ולתרופות, ולקשר תמידי עם כולנו.
ואת, כמי שטיפלה בסבתא רוחל ע"ה, ידעת להכיר במה שנחמה עבורך ואמרת – אני חיה בזכות נחמה, אז תודה נחמה על שנות חיים נוספות שהענקת לנו במחיצת האשה הגדולה הזו.
סבתא, אני מניחה שבימי השבעה נשמע עלייך סיפורים מפעימים מכל הכיוונים,
אחיות ורופאים, מכרים ובני משפחה, חברים ושכנים, ובאמת יכלו המילים ולא נוכל לתאר מה היית עבור העולם וכמה אור הותרת אחרייך,
רק אגיד שאתגעגע, אתגעגע מאד, אתגעגע אל העיניים הצוחקות בתוך עיני התינוקות שסבבו אותך – איזה עיינייםלאך את אומרת באהבה ואיזה יופי של כובע, טוב שחם לו. אני אתגעגע לדאגה שלך, לסיפורי החיים וסיפורי המוות, להבנה העמוקה שלך ולרצון לדעת עוד ועוד.
אתגעגע לשבת איתך בגינה ולהגיד לך שבת שלום עם הילדים
ולצחוק יחד איתך מאיזו חכמה של ילד או מאיזו בדיחה שלך על עצמך
סבתא, אני מבקשת סליחה בשם כולנו על שלא כיבדנו אותך מספיק, רצינו ואהבנו והשתדלנו, אבל לפעמים גם ציערנו ואיכזבנו, באמת לא היה מגיע לך זאת מאיתנו.
ביום ההולדת האחרון שלך, לפני כחודשיים הבטת על הנכדים והנינים שסבבו אותך ואמרת: הם לא יכלו להאמין, ההורים שלי, שילדו אותי לפני כל כך הרבה שנים בלילה הקר הזה, שזה מה שיצא ממני.. הם לא יכלו לתאר לעצמם. ואכן, הם באמת לא יכולים לתאר לעצמם היכן תעבור הילדה הקטנה הזאת וכמה אוקיינוסים היא תצלח, כמה זוועות תראינה העיניים היפות הללו, ובכמה אנשים היא תטפל במסירות... הם לא יכלו לתאר לעצמם, אבל בטח עכשיו הם מחבקים אותך בגאווה, מתפעלים ממה שהפכ להיות סבתא, ממה שפעלת ועשית והיית.
באותו ערב אמרתי לך שעלייך אמר הנביא: והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד.
מברכת אותנו שמי שקיים בך את נבואות השיבה אל הארץ והתקומה בה, יקיים בנו גם את דברי הנביא: לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר, שמן שון תחת אבל, מעטה תהילה תחת רוח כהה, ויבולע המוות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים".
נוחי בשלום אשה אמיצה, גיבורה ומעוררת השתאות, נוחי בשלום סבתא שלי.
עד תחיית המתים.
ראה עוד > >
הספד בשלושים לפטירתה - נכדתה חנה שפיגל
סבתא היתה נאמנות יוקדת. היתה בה הנאמנות העזה לסבתה ולהוריה, לאחיותיה ולבני משפחתה, היתה בה נאמנות לסבא נח ולסבא יקיר, לסבתא רוחל ולישראל. היתה בה נאמנות למשפחתו של נח, לחולים במחלקה, לאנשי הצוות ובעצם לכל מי שבא איתה במגע.
נאמנות עזה כזו שברור היה לה שהיא הולכת אחרי בנה ודואגת לרווחתו הרוחנית והגשמית, גם כשהפנה לה עורף בתחושתה.
ובזכות אותה נאמנות זכינו בה בסבתא, קרובה ואוהבת, מתעניינת ומתבוננת, רווה נחת ונוזפת.
יותר מכל היתה חשובה לסבתא היושרה הפנימית, דבקות בערכים, הקשבה לצו המצפון ובקיצור נאמנות.
וככזו - היא התפעלה מאמונה. אמיתית. ישרה. עמוקה.
סבתא בעיני היתה גדולת המאמינות. אחת התנועות המאפיינות את סבתא היתה הרמת עיניים לשמיים. הלואי. היא היתה אומרת עם כל הגוף. הלואי, ומבטה מעלה מעלה.
הנקודה הזאת, נאמנותה של סבתא שזורה בסיפור חייה ובבחירותיה, והיא היא לשד עצמותה. שתיקתה נבעה מאמינותה, וגם דיבוריה. ובעצם כמעט בכל סיפור שאספר עליה תהיה נוגעת תכונה מהותית זו שלה, כל הנהגה שלה הושפעה מהכח הזה בנפשה.
סופרו כאן סיפורים ועוד יסופרו, אך בעיני יותר מכל באה לידי ביטוי התכונה הזו, בדבר אליו כולנו חוזרים שוב ושוב וסימל אותה יותר מכל - הבטה כנה ועמוקה לתוך העיניים. קשר ישיר, אמיתי ובלתי מתפתל.
סבתא, מתגעגעת עמוקות למבט הזה שלך, לעיניים היפות, הגדולות, העמוקות עד אין סוף. מתגעגעת לראות בהן אותך, האוהבת, הבלתי מושגת. מתגעגעת למבט הזה שביטא יותר מכל : אני מאמינה בך. אני אוהבת. את חשובה לי.
ראה עוד > >
סבתא מספרת על החיים בעיירה לפני פרוץ המלחמה
מעט אודות החיים בעיירה לפני פרוץ השואה:
אל העיירה היו מביאים הצגות אותן היו מציגים באולם של מכבי האש, את התפאורה; שולחן, כיסא, ארון וכדו' היו אוספים מהתושבים. זה קרה לעיתים רחוקות ולכן זו היתה אטרקציה גדולה. אנחנו היינו הולכות לביתה של שירקה מכטיי, חברתי הטובה שגרה בשכנות למכבי האש ובחורים שבין קרשי המבנה היינו מציצות, וכך רואות את ההצגה כולה. מידי פעם, בתקופת הקיץ היה מגיע אל העיירה גם קרקס, אהבנו אותו מאד וחיכינו הרבה לבואו. בקרקס היה פעלולים ומעט חיות, בעבורנו הוא היה עולם ומלואו.
כאשר מישהו היה חולה בשעלת היו שוכרים בעבורו מזחלת ומוציאים אותו לטיול מאד ארוך באזור היערות שבסביבה. אני חושבת שזה היה חכם להוציא את החולה מן הבית הסגור בחורף, החוצה אל האויר הצח, וזה אכן עזר.
ריבות היו מכינים מכל הפירות ומאחסנים אותן בכדים ענקיים. היתה ריבת דובדבנים אותה שמרו לאירועים מיוחדים כמו שמחות, שבתות וחגים, והוגשה לצד התה. והיתה ריבת פטל, שהייתה טעימה ביותר. משזיפים היו עושים מינים שונים של ריבות, וגם מכל מיני פירות כמו "אגרס" ו"פורצ'קעס" – פירות שאין פה בארץ. מאוכמניות היו עושים ריבות לא לשימור, ואז כל ילדי שטיייפץ היו מסתובבים עם פיות שחורים. עם הבשר היו מגישים ריבת "ברושניצעס" - דומדמניות (פירות יער) חמוצות, לריבה היו מוסיפים פלחי גזר, תפוח ואגס. באחד מטיולי בפראג אכלתי את אותה ריבה, ובכל יום חזרתי לאותה מסעדה לאכול אותה. גם בפינלנד באחת המסעדות אכלתי את אותה הריבה.
הכנת הפתיתים והפארפול היתה אורכת זמן רב. היו מכינים את הבצק ומרדדים אותו ידנית לעלים דקיקים אותם ייבשו זמן מועט על גבי המיטות, לאחר מכן בסכין חדה נחתך הבצק לפסים דקים אותם פורשים לייבוש על סדינים לבנים על המיטות. לאחר מכן היו אוספים את כל האטריות המוכנות לתוך שקיות בד לבנות כשלג ושומרים למשך השנה כולה מעל לתנור. את הפתיתים היו עושים עם שתי סכינים רחבים, בשתי הידיים. לאחר מכן ייבשו אותם בשקיות על גבי התנור.
לילה אחד התעוררתי בחדר בו ישנו עם סבתא, מכאבי תופת בבטן. לאט לאט, בחושך, כשאני מתפתלת מכאבים, הלכתי אל חדרה של אמא. לפנות בקר הזמנו את הרופא שהכיר את כולנו היטב מן הילדות ועד... הרופא בדק אותי ואמר בצער: אין מה לעשות. צריך לחכות לרע ביותר. היה זה יום שישי, ובבית – לא אופים, לא מבשלים, כולם מתאבלים. ופתאום סבתא אומרת לאמא: "טייבל, אין מה להפסיד. אני נותנת לה שלוש טיפות טרפנטין על סוכר". טרפנטין? טרפנטין הוא רעל! אבל כשסבתא אומרת, היא גם עושה. וכך, כעבור זמן קצר כבר קמתי על רגלי והתחלתי להשתולל. כשחזר הרופא הוא לא האמין למראה עיניו.
בכל יום, בשקית האוכל שלקחנו לבית הספר, היה מונח סנדוויץ' נוסף, בשביל שנעביר לילד שהיה זקוק לו. כפי שהזכרתי, בבית תמיד היה שפע של אוכל טוב ומזין ואני אף פעם לא הייתי במסעדה. בכלל, לא אכלנו בחוץ שום דבר חוץ מגלידה ודברי מתיקה. הפעם הראשונה בה אכלתי במסעדה, היתה בזמן שהותי בלודז', כשיצאתי לדייט עם בחור, במסעדה ולא ידעתי איך מתנהגים שם. הגישו לנו דג ממולא אבל לא יכולתי אפילו לטעום אותו, היות והוא היה מידי מתוק. אחרי הדייט לא ראיתי יותר את הבחור משום שכבר באותו שבוע עליתי ארצה, בעליה ב'.
חברות רבות היו לי. למעשה, כל בנות הכיתה היו חברות שלי. אהבתי אותן מאד. כולנו היינו מאותו רחוב, מאותה כיתה, מאותו גן ילדים. היו אלו חברות אמת שלא נותר מהן כלום, חוץ מכאב לב. כולן, פרט לאחת ששרדה וגרה בארצות הברית, נספו בשואה.
חברתי סלבה היתה אהובה עלי ביותר. הוריה היו בעלי מאפייה בה הייתי קונה בכל בוקר מיני מאפה בטעם שלא ניתן למצוא עוד. סלבה היתה יפהיפיה, אבל התקשתה מאד בלימודים. הייתי יושבת איתה במשך זמן רב ללמוד למבחנים, משדלת אותה להתאמץ ולהשקיע, אך לבסוף ברגע האמת – בזמן המבחן היא לא זכרה כלום. זמן מועט לפני כניסת הגרמנים לעיירה , פרצה ברחובנו שריפה שכילתה הכל, כולל את ביתנו ואת ביתה של סלבה, בני משפחתה עברו להתגורר בבית אותה הנשואה שגרה בצדו הימני של אחד מרחובות העיירה. כאשר נכנסו הגרמנים ימח שמם הם הוציאו את כל האנשים ששהו בצד ימין של הרחובות וירו בהם למוות, ככה. סתם. בשביל השעשוע. בגלל הטירוף האכזר שלהם. שמעתי את היריות הללו שהרגו את סלבה, חברתי הטובה.
חיה שיינדל, אחות אימי, היתה נשואה לדוד קומק – שהתמחה בבחירת עצים לכריתה ביערות, את העצים שכרתו היו שולחים על גבי הנהר לליטא. לבני הזוג לא היו ילדים. חיה שייינדל היתה האשה הנקיה ביותר שהכרתי, פרט לדודה חנה. תמיד היה הבית שלה נוצץ ומקושט ביותר. היה לה חוש יופי מפותח בביגוד ובעיצוב הבית . יש לי תמונה של הבית שלה - על כל שידה, על כל ספסל, היו מפות לבנות רקומות ומעומלנות ועד היום אני זוכרת מה היה רקום עליהן בפולנית. היא כל כך אהבה לארח אותנו, ובכל שנה בחופשת הקיץ היתה מקבלת אותנו אליה. היה פחד שלא נלכלך, נזיז או ניגע בחפצים, אבל היא, באהבתה הרבה אלינו, היתה מתגברת על הפחד ומארחת אותנו יפה מאד. מרוב אהבה אני זוכרת שהיתה שולחת אותנו להביא שמנת מתוקה להשמין אותנו... פעם אחת רצינו לעשות לה הפתעה ולקחנו שטיח ארוך שהיה לה בבית כדי לנקות אותו. כשהיא חזרה היא שמה לב שאת הנעץ שהיה על השטיח, שמנו שלא בדיוק במקום... עד כדי כך היא היתה מסודרת.
אבא שלי היה איש נאה מאד, רזה ומרשים, הוא היה נעים הליכות וישר דרך שעשה הרבה מאד אבל בשקט. נאמן למשפחתו, לעבודתו ולכל הסובב אותו. מימי לא שמעתיו מרים את קולו. אבא היה מאוהב באמא, והאמין בכל ליבו שהיא היפה והחכמה בתבל. אהב גם את סבתא, הוקיר וכיבד אותה מאד. וכמובן, גם אותנו הילדות הוא אהב בלי סוף. אבא עבד בטחנת הקמח והיה מנהל החשבונות של כל סוחרי התבואה בעיר. תמיד היה מפשר, ובמריבות היה משכין "שולם" ומגשר. כאר פרצה המלחמה, נבחר אבא ליודנראט בעיירה. יום אחד אסרו אותו ואת זאב לגסטאפו והיכו אותם מכות מוות, בנס הוא חזר הביתה חי. עד היום אינני יכולה לשכוח את מראה הזוועה של הגב שלו, הוא היה נראה כמו כבד בשל הדם הרב שנקרש.
ראיתי אותו בגדולתו, ובדאגתו העמוקה לאמא לאחר הלילה ההוא... היום אני מבינה כמה הרבה הוא השקיע בלהבריא אותה, ביחס, באהבה. כל זה בתנאים הלא תנאים שהיו לנו בבית העמוס בגטו.
אבא נשלח למחנות עבודה בברנוביץ' ומשם, לאחר מספר חודשים, נלקחו כולם לקולדצ'בו - מקום נידח בלב היער, בו עמד מבנה ששימש בעבר לליבון לבנים. באותו מבנה שרפו אותם חיים. את כולם. אני לא יכולה לומר את המילים הנוראות הללו בקול רם. אי אפשר לחשוב על כך.
כשנסעתי לשטייפץ ביקרתי באותו מקום – יער נידח ובליבו קרחת גדולה. בקרחת הזו מפוזרים כמה מבני איכרים נטושים ובית החרושת לשריפת הלבנים. ובאמצע ה'שום מקום' הכביכול שליו הזה, באמצע הפסטורליה הנוראית בעולם, נמצא בדממת מוות קבר אחים עם שלט המודיע במילים יבשות ופשוטות על הזוועה הבלתי אפשרית: כאן נשרפו חיים 25,000 גרז'דני. כל חיי אני מבכה אותו, כי היתה תכנית ביער, ללכת ולנסות להציל אותו ואת הדודים שלי, אבל זה היה מאוחר מדי וליבי כואב על כך כל החיים. כיצד הגיע סוף כזה לאיש כה עניו וכה ישר שבכל חייו לא נגע באיש לרעה?
אמא שלי, ניהלה את הבית למופת יחד עם סבתא והגויה, והיתה פעילה בויצ"ו. חיצונית לא הייתה גבוהה, לא שמנה ולא מיוחדת במראה - אבל נאה בדרכה שלה, ומאד חכמה. לא רק אני אומרת כך, כולם ידעו זאת ,וקראו לה 'טייבל החכמה'. אמא היתה ביחסים טובים עם סבתא אבל מדי פעם זה 'לא הלך' ביניהן, וסבתא היתה נעלבת. אנחנו, הילדות, ידענו שסבתא כועסת אבל לא ידענו למה... ברגעים כאלו היינו הולכות בזהירות ובשקט עד שהעננה תחלוף.
בתקופה מסוימת נסעה אמא מן הבית על מנת לעזור לדוד שלי להקים, לבנות ולסדר, את טחנת הקמח שליד לכוביץ'. היתה זו טחנה מיוחדת ומתקדמת, ציידו אותה במכונות חדשניות המתאימות לטחינה ולעשיית גריסים. אמא היתה חוזרת הביתה לשבתות פעם בשבועיים. אמא אמיצה היתה לי , חכמה ומעשית מאד. אהבה את אבא, אותנו, את סבתא ואת כל המשפחה.
בגטו הכל התהפך, אמא עבדה קשה, יחד עם אחותי גולה, בהעמסת אבני חצץ על גבי קרונות משא. כל פעם היה עליה להתכופף ולהרים מעדר אדיר מלא בחצץ אל תוך הקרון שעמד במקום. באד מן הימים היה לי אבצס בבית השחי, כך קיבלתי שחרור ליומיים מעבודתי בניקוי הקרונות, ביומיים אלו החלפתי את אמא בעבודתה ורק אז גיליתי עד כמה היא עבדה קשה. העבודה הקשה הזו גרמה לה כאבים איומים וסבל רב ולמרות זאת היא דאגה לנו גם בהיותנו בגטו. אני לא שוכחת אף פעם כמה קשה היה לה להיפרד ממני ביום הבריחה, זה רובץ כל השנים על המצפון. בשכל אני יודעת שלא באמת יכולתי לעזור להם, יכולתי רק ללכת אתם אל המוות. אבל ברגש אני מרגישה אשמה על שבכל זאת הלכתי ליענק'ל וכך עזבתי את משפחתי. מאז אותו יום לא ראיתי אותם יותר, לגדול להתבגר להזדקן, לחיות חיים שלימים בלי משפחה זה קשה מנשוא.
סבתא שלי, אז היתה זקנה, אבל כיום אני זקנה ממנה בעשרות שנים, אני לא יודעת במדוייק בת כמה היא היתה, אבל בטח מעל לששים . סבתא היתה נקיה ומסודרת, היא עבדה ביסודיות ובנקיון - והתוצאות תמיד היו כל כך טובות. בכל בוקר היתה מתיישבת במטבח ליד השולחן מכינה לעצמה כף שום קצוץ דק-דק ובולעת אותו, נגד לחץ דם. היו לה שני זוגות משקפיים אחד לקריאה ואחד למרחק תמיד אהבתי לשים אותם במחזיקי המשקפיים להיפך,זה היה מעשה קונדס, אבל היום אני מבינה שזה מעצבן . סליחה סבתא.
אהבתי אותה בלי גבול והיא גם אהבה אותנו את כולנו,מאז ומתמיד גרה אתנו בבית. כאשר היתה השריפה הגדולה, שמה סבתא כל מיני דברים כמו תה, קקאו, סוכר, מלח וכדו' בתנור ואחרי השריפה הם נשארו. אמנם לא את כל הרכוש היא הצליחה להציל, אבל עד הרגע האחרון היא ניסתה כמה שיותר. בחייה עברה סבתא יותר משריפה אחת שהכחידה לה הכל. סבא – בעלה, מת בהיותה מאד צעירה, ואני כלל לא הכרתי אותו. בשבת היתה לבושה בשמלת השבת ובחגים חגורה היתה בסינר לבן וגדול שקיבלה מאמריקה. סבתא היתה אתנו בגטו, ושם נספתה. תמיד אני רואה אותה בעיני רוחי ומתגעגעת ללא סוף. אהבתי, אוהבת ואוהב אותה תמיד.
יענק'ל פרס. הבחור שאהב אותי והציל אותי ואשר בזכותו נשארתי בין החיים. יענק'ל למד בבית הספר הפולני, ואני למדתי ב'תרבות' – בית הספר העברי, לכן לא הכרנו. ברם, בזמן הכיבוש הרוסי, למדנו יחד באותה הכתה, ואז התחיל יענק'ל לחזר אחרי. לא היה זה חיזור כמו המקובל היום, שכעבור רגע אתם כבר כמעט נשואים.. אלא חיזר ילדותי, אפילו יד הוא לא נתן לי. בזמן ההפסקות נהגו ילדי הכתה לכבות את האור ולהציק לילדות, ובכל פעם, באופן קבוע היה יענק'ל עומד על ידי לשמור שלא יציקו לי. לאט לאט הוא העז יותר והיה ניגש יותר לדבר ולשוחח. במשפחה שלי לא אהבו את זה בכלל בשל ענייני ייחוס, אבל אנחנו בכל זאת המשכנו לטייל. יום אחד הוא נעלם לי ולא הסביר מדוע, במשך תקופה הוא לא בא ולא התעניין בי, ואז יום אחד כאשר הלכתי עם אסתר חברתי לקולנוע, הרגשנו שהשלג מתחתנו 'התפצפץ'– סימן לכך שמישהו הולך אחרינו - היה זה יענק'ל. הוא ביקש מאסתר לזוז הצידה והסביר לי שההיעלמות שלו לא היתה בגללי, אלא בשל איזה שהוא בירור משפחתי.
בזמן הגטו לפעמים היה בא ויושב איתנו במרפסת ליד הבית, עד שלקחו את הגברים למחנה והוא ברח מתחנת הרכבת פעמיים. אמא שלו חיכתה לי ואמרה שהוא לא נסע. בפעם השניה ירו בו כי הוא ברח מתחת לגדר תיל, אך לא הצליחו לפגוע בו. גם בפעם הזאת אמא שלו חיכתה לי ואמרה שיענק'ל אמר שהוא לא ילך בלעדי. עד כמה שזה נשמע מוזר, אהבתו אלי היתה נאיבית שלא התפרשה בכלל כקשר.
ראה עוד > >
סיפור הסנדוויצ'ים של סבתא
עוד יום רגיל של עבודה בניקוי הקרונות, אך הפעם כבד הלב יותר מתמיד ומלא בחשש. יום קודם לכן, הלכו שתי צעירות לשתות מים בזמן העבודה, ונורו למוות. מי יודע איזו סיבה ימצאו להם היום המנוולים, ללחוץ על ההדק. לעולם לא תדע מי הקרבן הבא אשר בעינוייו ישתעשעו המרצחים. לעולם לא תוכל לדעת בבוקר, אם, כיצד ועם מי, תחזור הביתה בערב. בדרך כלל עובדות היינו בצד שמאל אבל באותו יום עמד קרון בצד ימין, ואני נכנסתי אליו. האבזור של הקרון – הספות והעיצוב – העידו על כך שהוא שמור לקצינים רבי דרג. בקרון ישב קצין גרמני, שלידו נער משרת. רציתי לברוח משם, לנוס על נפשי, אך הקצין מסמן לי בידיו לבוא. כך או כך, אני נתונה לחסדיו. יכול הוא לירות בי מטווח אפס, או לירות בגבי כשאברח. אמרתי לו: " אלוקים, אם אני עכשיו חוזרת מפה יהרגו אותי, כי אתמול הרגו שתי בנות, ואף אחד פה איננו, ולי אין מה לעשות פה, יהרגו אותי!", הוא הסתכל עלי ואמר: "לא יהרגו אותך,העוזר שלי ילווה אותך בחזרה, וכעת שבי", הוא הורה באצבעו על הספה ואני התיישבתי בצייתנות. מכאן והלאה נמשכה סצנה הנראית כלקוחה מעולם אחר, שליו, אופטימי נטול דם ואש ותמרות עשן. הקצין הסביר לי שהוא האחראי על תנועת הרכבות הנוסעות אל החזית וחוזרות ממנו, ואז והתחיל לשאול הרבה מאד שאלות אודות השכלתי, אודות משפחתי ותעסוקת הורי. הוא המשיך להתעניין במצבנו הכלכלי ובמקור פרנסתנו בעבר ובהווה, ואני, בלית ברירה ומתוך רעד פנימי, מוצאת את עצמי משיבה לו בכנות על כל שאלותיו. הוא התעניין לגבי כמות המזון המחולקת לנו בגטו, ואני אמרתי לו שמחלקים לנו בכל יום 50 גרם לחם. כשסיים את מסכת שאלותיו, הורה לנער שהיה עמו ללוות אותי לאן שאני מבקשת, ורגע לפני שיצאתי הוא הושיט לי שקית מלאה בסנדוויצ'ים עסיסיים ונפרד ממני בידידות, לא ידעתי את נפשי. יצאתי מן הקרון בסערת רגשות – לא האמנתי שייתכן שילוב כזה של קצין גרמני וחביבות, לא ידעתי מה לחשוב ומה להרגיש כלפיו. בנוסף לכך, ההקלה הגדולה על שיצאתי בשלום מלוע הארי, התערבבה עם הפחד העמוק שמא ינוצל המידע שחשפתי, לרעה על ידי הקצין.
בסנדוויצ'ים המושקעים ומעוררי התיאבון, שכמותם לא הכנסתי אל פי מזה חודשים רבים וארוכים, לא נגעתי מטעמי כשרות. העברתי אותם כמות שהם לפליט יהודי מלודז', ששמח באוצר הזה, שנחת עליו כמו משמיים, שמחת אמת. אך בזאת הסיפור לא תם. זמן מה לאחר מכן, תוך כדי ביצוע עבודתי היומית, אני שומעת קריאות בהולות: סוניה! סוניה! מחפשים אותך! סוניה...! חברותי, בפנים דאוגות ומבוהלות אומרות לי: יש כאן קצין שמתרגז מאד! הוא רוצה רק אותך! רצתי אחריהן, מבוהלת גם אני, אל הרכבת שעמדה לעזוב את התחנה. מבעד לחלון נראתה דמותו של אותו קצין, הוא הושיט את ידו והעביר לי... שקית של סנדוויצ'ים. "את כבר לא תפסיקי להיכנס הנה, חבל שלא הספקנו לשוחח... אבל הנה לך סנדוויצ'ים שאספתי פה מכל הקצינים. ביררתי אודותייך ואודות המידע שסיפקת לי ואני מוכרח לציין שהכל היה נכון. אמת לאמיתה", הוא אמר ונעלם עם צפירת הקטר. זמן קצר לאחר מכן כבר היתה השחיטה הראשונה בגטו ואני ברחתי אל היער ואותו לא ראיתי שוב, אך צמיד כשאני נזכרת בו עולה בי רגש של הכרת הטוב אליו, הוא היה אחד הגרמנים האנושיים היחידים שפגשתי במשך כל זמן שהותם אצלנו.
ראה עוד > >
אני כץ
סוניה הייתה האחות האגדית של פנימית ג' בבלינסון.
כינו אותה כך פרופ' גרטי המנוח, ופרופ' יונתן הלוי (כיום מנהל בית החולים שערי צדק) שיבדל לחיים ארוכים.
שכמו רבים אחרים שעבדו איתה, העריכו את חוכמתה, רגישותה ואת יכולת הניהול שלה.
סוניה הייתה פורצת דרך.
Primary Care הונהג בפנימית ג עוד לפני שקראנו על כך בספרות. זו הייתה שיטה של הפקדה של מספר מטופלים על על אחות, דבר שתרם לביטחונם של המטופלים, ובעיקר העצים את האחיות שלמדות לקבל החלטות ולישם אותן.
בסוף כל בוקר היו נאספים כולם, ודנים בהחלטות שנעשו בפיקוחה של סוניה כמובן.
כאשר כל בית החולים חילקו תרופות בשיטה ישנה עם פתקאות – סוניה פתחה את הדלת לרוקח שהביא מארה"ב שיטה Uni Dose שיטה שאיפשרה בקרה וחתימה של אחות על חלוקת התרופות, ומנעה טעויות רבות.
עד לעידן המחשב שיטה זו הורחבה בכל בית החולים על ידי האחיות של פנימית ג, אשר עברו למחלקות אחרות ולא הסכימו לחזור לשיטה הישנה.
סוניה דאגה למטופלים ולצוות בכל פעולותיה. היא צמצמה למינימום את פעולות שומרות הלילה, על מנת לאפשר למטופלים עוד שעה של שקט לפני שתתחיל ההמולה של עבודת המחלקה.
סוניה התעקשה על ארוחת בוקר משותפת לכולנו בחדר האוכל, למורת רוחה של הנהלת הסיעוד, דבר שנתן לנו אפשרות של חצי שעה ביום לשוחח, להתעדכן ולהכיר טוב יותר אחת את השניה.
סוניה שלחה את זהבה ואותי לאנגליה דבר שאיפשר לנו ללמוד שיטות אחרות של טיפול.
בהמשך, באמצעים הדלים שעמדו לרשותנו דאגתי שגם בנות אחרות יצאו להשתלמויות וכנסים בחו"ל.
סוניה דירבנה אותי אישית ואת כל שאר הבנות, להמשיך ללמוד ולהתקדם.
עם הלימודים והקידום רבות קיבלו תפקידים שונים בבית החולים אך עדין כולן נשארו עם הלב בפנימית ג.
ב- 38 שנים שלאחר פרישתה, היינו בקשר רציף ונעזרתי רבות בעצותיה.
סוניה קראה לכולן "הבנות", היא התעניינה, שמחה בשמחותינו, והשתתפה ברגעים פחות שמחים.
בכל שיחת טלפון, קודם כל שאלה אותי על משפחתי, ואחר כך "מה אצל הבנות"?
כולנו אהבנו אותך, כולנו הערכנו אותך, תודה לך סוניה, יהיה זכרך ברוך.
אני
ראה עוד > >
0
1
2
