סמל אופיר טסטה מירושלים, טען מרכבה בגדוד 77 שבחטיבה 7. נפל ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד. בן 21 בנופלו.
אופיר וצוות הטנק חיסלו מחבלים רבים בעת הפריצה אך ספגו פגיעת רימון בתוך הטנק. אופיר נלחם כשהוא פצוע עד שנפל בתוך איזור המסיבה ברעים לאחר שמסר את נשקו לסדרן.
אופיר, ילד שני במשפחה, בן ראשון.
אח לשחר הגדולה ממנו בשנתיים, לדביר הצעיר ממנו ב-3 שנים ולשירה הודיה הצעירה ממנו ב-6 שנים.
אופיר רצה לתת הכל למדינה. מבחינתו מוות בעת שירותו הוא מוות על קידוש השם, למען הגנת העם והמולדת.
הוא תמיד חתר להתקדם בלימוד התורה, להתעלות בקיום מצוות. אמו בטי כינתה אותו "הרב שלי". הוא הביא הביתה עוד ועוד תורה ומצוות.
ביום נפילתו, בעת טבח שמחת תורה, אופיר היה הטען בצוות של טנק שעוד הספיק להילחם על הגדר. "המצלמה שלי לא טובה, אחרת הייתי מצלם לכם כמה יפה כאן, הכל ירוק ויפה...", שלח להוריו הודעה מוקלטת שעות ספורות לפני התקדש החג, ושלח תמונות פסטורליות ממרומי צריח הטנק. התמונה הפסטורלית הפכה לתופת שבה נלחמו הוא וחבריו כמעט לבדם, כשהם הורגים לא מעט מחבלים לפני שהגיעו לאיזור מסיבת ה"נובה" ברעים. בשלב הזה אופיר כבר היה פצוע מרימון שנזרק אל תוך הטנק, והראייה שלו נפגעה. במסיבה הוא הבחין בסדרן שניסה להילחם במחבלים בידיים חשופות, לצד שוטרים חמושים.
הוא ירד מהטנק, מסר את הנשק האישי שלו לסדרן, תוך שהוא אומר לו "אני לא יכול להילחם, אני פצוע קשה, זרקו לנו רימונים לתוך הטנק".
לדברי הסדרן, אופיר היה מלא כוויות ורסיסים, הסתובב לחזור אל הטנק, נורה ונהרג. לאחר שראתה אותו מתראיין בטלויזיה ומדבר על הטנק שהגיע לנובה, ועל החייל שנתן לו את הנשק, יצרה עם הסדרן בטי, אמו של אופיר, קשר דרך אינסטגרם. הוא התקשר אליה, וסיפר לה את הדברים.
בוקר יום שישי, שמונה שבועות שאתה אינך. הבוקר צריך להגיע המ"פ שלך. שלא הכרת בכלל, כי היית במוצב שלך סה"כ שלושה ימים עד השבת הרעה ההיא, בה איבדנו אותך.
אני נזכרת בילדות שלך, שלכם, כל אחד שבא לעולם הביא איתו אור גדול. ואז בגיל 35 כשמצאנו את עצמנו "משפחה" והתחלנו להבין את המשמעויות של החיים, אז חישבנו בינינו את הגיל בו נהיה כששחר תתגייס, ואמרנו לעצמנו אבא ואני שאנחנו מתחתנים עם הצבא לעשר שנים, כי שחר תתגייס, ואז כשהיא תשתחרר אתה תתגייס, וכשאתה תשתחרר אז דביר יתגייס ובעז"ה כשדביר ישתחרר אז שירה תתגייס... וככה, גידלנו אתכם בינתיים כזה...
אנחנו בני חמישים עכשיו אבא ואני..
השבוע "חגגתי" 50, כל שנה ביום ההולדת - בניגוד לשאר הנשים שלא רצו לגדול בעוד שנה, אני תמיד אמרתי שיום הולדת זה נקודת ציון, במסע, בדרך, כי אני מסתכלת אחורה ומונה את כל מה שהיספקנו עד עכשיו.
ולא. זה לא היה בחשבון שלי, כי לאבד אותך בגיל 21 לא היה מתוכנן. כבר דיברנו לא פעם על השידוך שיהיה לך, על האשה המסתורית שתביא לנו הבייתה, ועל איך אני אסתדר איתה, כבר אמרת שתגדל את הילדים שלך בשומרון, ותלך ליישב את הארץ כמו שכתוב בתורה.
ועכשיו אני מבינה, כל כך הרבה דברים שלא קלטתי קודם. הרי בניגוד לאיך שגידלנו את אחיך, לדרך שאנחנו טווינו להם, אתה טווית לעצמך את הדרך, כשהבנת איך אתה רוצה להתפתח, לאיזה כיוונים אתה הולך. אני זוכרת שאחד המורים שלך בקריית נוער, פגע בך פעם, ואני כל כך כעסתי ורציתי להעביר אותך לרנה קסין. ניסיתי לשכנע אותך ששם תוכל להתפתח במגמת תיאטרון, כי זה כל כך התאים לך, היית שחקן תיאטרון בלי ללמוד, היה לך חוש הומור מהמם, ויכולתי לראותך מתפתח בכיוון הזה, כולם אמרו לך שאתה מבוזבז ושיש לך כישרון טבעי, אבל אתה בצניעותך אמרת לי אמא, אני אסתדר עם המורה, וכמו גבר בוגר, פתרת איתו לבד את העניין, והמשכת ללמוד בבית הספר. כרגיל. תקופה מסויימת אחכ, כשעלה הנושא של מעבר בית ספר, לא הבנת איך בכלל חשבנו על המהלך.
אופירי שלי. היחיד שנולד בהדסה הר הצופים, כי פחדתי שלא תצא בדרך. נולדת בצ'יק... לא היה לך זמן אף פעם, וככה כמו שיצאת לעולם במהירות, רצית להספיק הכל. בגיל חצי שנה כבר זחלת והגעת לכל מקום אפשרי, בגיל עשרה חודשים כבר רצת בבית... ואנחנו לא הבנו לאן אתה רץ. 4 שנים ראשונות של החיים לא ישנת, וכך גם אנחנו, במה היית טרוד כל כך- אף פעם לא הבנו. ויש סיפורים ככ מצחיקים, ואפילו מעט מפחידים. למשל בשבעה של דודה שושנה, יצאת מהבית של סבתא בתיה ופשוט נעלמת... היית בן שנתיים וחצי, לא יודעת מה הלכת לחפש, אבל מי שמצא אותך שאל אותך איך קוראים לאמא שלך והחזיר לנו אותך בריא ושלם.... כשאנחנו על סף התקף לב. ויום אחד כשסבתא ציונה שמרה עליך ועל שחר, ורצתה לפתוח את הדלת כשגרנו באדם, היית בעגלה - תינוק בן כמה חודשים והעגלה נפלה מהרוח והתגלגלה במדרגות . מזל שהיית קשור הייטב, למזלנו, לך לא קרה כלום... וסבתא לא הפסיקה להתייסר שבוע...
או הסיפור הזה שהלכת למגרש והיו לך סנדלים לרגליך, והחלטת שלא בא לך סנדלים, הוצאת אחד אחד ופשוט העפת לצפרדע הירוקה שהייתה שם מול המגרש... סתם כי לא בא לך לנעול אותם...
הוי אופוף שלנו המהמם, שיחקת כדורגל תקופה לא מבוטלת, ואחכ פשוט גדלת והבנת את החיים כל כך מהר.ידעת להבחין בין עיקר לתפל, כשהיינו מגיעים לאסיפות הורים, תמיד היה לנו נחת, המורים שלך תמיד היו שבעי רצון, והציונים שלך תמיד היו טובים. אף פעם לא ביקשת עזרה, גדלת כאילו באוויר, הכל בא לך בקלות, ראוי להערצה. כנער וכגבר שנהיית, היכן שלא הלכת היית מושא להערצה של אחרים, בכל מקום שאליו הגעת הבאת את האור איתך. הסיפורים עליך לא נגמרים וכולם כל כך כואבים את לכתך בטרם עת. 21 שנים שקיבלנו אותך במתנה... אם רק הייתי יודעת שהזמן שלנו איתך כל כך קצר... אני מבינה שחיית חיים מלאים, שאהבת את כל מה שעשית, שטווית לך דרך שרק אתה יכולת להבין כמה היא נכונה לך, רק אתה לימדת אותי באמת שהכל הבל הבלים...
ועכשיו אני מבינה כל כך הרבה דברים שלא הבנתי קודם... בלכתך, נתת לי שיעור לחיים... הדברים שעוד לא מצאתי להם פתרון, זה איך מתקנים לב שבור?? איך מתמודדים עם געגוע... ואיך חוזרים לשגרה? כשיש כזה בור בנשמה, איך משלימים את החסר?
ילד שלי. נוח על משכבך בשלום. אוהבת אותך כל כך... שלך תמיד, אמא
ראה עוד > >
10/10/2023
שחר, אחות גדולה
אופירי, אחי הקטן…
בשום סיטואציה בעולם לא דמיינתי שאצטרך לקבור אותך מוקדם כלכך...
משבת בבוקר אני מספרת לעצמי שאתה ״המאמין שלא מפחד״.
האמונה שלך היא זאת שהרגיעה אותי…
הידיעה שאתה נמצא בשטח מתוך שליחות, מתוך קידוש השם..
טובת העם תמיד הייתה לפני טובתך האישית.
וגאולת ישראל תמיד הייתה בראש מעייניך.
אני גאה בך אחי, אני אוהבת אותך, אני יודעת שאתה שלם, אני יודעת שאתה לא מפחד אופיר, אף פעם לא פחדת מכלום… תמיד הרגשת את אלוהים איתך, לא היה לך ספק מעולם…
אופוף, נשמה גבוהה שאתה, גיבור ישראל, תודה על הזמן איתך… תודה על הצחוק, על ההומור המשובח שלך, תודה על ההזדמנות להכיר אותך, תודה על המאמצים התמידיים שלך לזכות אותנו, להפוך אותנו ליהודים טובים יותר… תודה על הזכות להיות אחותך.
השם יקום דמך
נוח על משכבך בשלום אחי
ראה עוד > >
מיכל שטרית
אופיר..עבורנו, משפחת שטרית, אופיר מסמל לב ענק.
נבו הבן שלנו חגג בר מצווה מיד עם פרוץ הקורונה.
בזמנו לא אפשרו התקהלות, וזה היה מאוד קשה לחגוג או אפילו לעשות עליה לתורה.
אופיר יקירנו ז"ל.ומנשה החבר שלו שיבדל לחיים טובים , עשו הכל לשמח ולשמוח.הגיעו ורקדו איתנו,
ליוו את נבו בכל התהליך.
והכי מרגש..בשבת הביאו ספר תורה לבית שלנו. והעלנו את נבו לתורה בבית..
אין מילים לתאר את אופיר עושה הכל לשמח אותי ואת נבו בתקופה כל כך לא ברורה!
אופיר בלב שלנו לנצח
ראה עוד > >
כפיר ליאוצ'י
אני לא אשכח מאופיר את חשיבותו ללימוד תורה.זה לא בא לו בקלות, אבל הוא ישב כל הפסקת צהריים. הוא לא חשש והתחיל ללמוד סוגיות כשהוא מתרגם במילון ארמי עברי כל מילה שהוא לא מבין, ככה כל הפסקה.
ראה עוד > >
יינון, חבר מהמכינה
תחילת שנת המכינה:
זכיתי להכיר את אופיר, להיות חברותא שלו בגמרא, לשבת לידו למשך שנה שלמה ולראות את ההתפתחות והגדילה של הבן אדם.
אני זוכר איך רק כשהתחלנו את השנה היינו הרבה חברה ובשיעור הראשון הרב אמר לנו שחשוב לעשות לעצמך לו"ז, ולבחור איזה ספר לשבת עליו. סיימנו את השיעור והלכנו לכיוון ארונות הקודש ואני לידו הולך לוקח איזה ספר אמונה קליל ולא מחייב יותר מידי. אני זוכר שהוא הולך לתלמוד בבלי ואומר לי ״וואלה אני לא כזה אוהב גמרא אבל אני רוצה להבין למה אומרים שזה כזה חשוב״ טוב אני מהצד אמרתי לעצמי ״מעניין מאיפה האומץ לקפוץ ככה למים העמוקים, וגם בטח הוא יתחיל ואוטוטו יראה שזה קשה ושלבד מאוד קשה להבין וללמוד את השפה ובכללי ללמוד לבד…"
מפה לשם הייתי רואה את אופיר כל בוקר אחרי השיעור בוקר יושב לומד מסכת ברכות, לידו ספר פירושים, ליד הספר פירושים, ספר משפטים כאלה, ועוד ועוד, בקיצור יום יום כל הזמן יושב ושובר את השיניים על הלימוד. מידי פעם הייתי מתיישב לידו ומצטרף אליו, ומופתע כמה מהר הוא קלט את הגמרא. אחרי חצי שנה, קצת יותר בערך, אופיר מסתובב אלי באיזה זמן הפסקת צהריים, אומר לי ינון אחיי סיימתי מסכת ברכות!!! אני קופץ אליו בהתרגשות ונזכר בתחילת הדרך.🥲❤️
ראה עוד > >
ידידיה, חבר חדר מהמכינה
הייתי עם אופיר בחדר רוב שנה א' ולמדתי איתו באופן קבוע פעמיים בשבוע עין אי"ה.
אני הגעתי למכינה מצד אחד עם רצון ללמוד תורה ולהיחשף לאמת גדולה אך מצד שני עם ספקנות שתמיד ישבה עליי כברירת מחדל ומנעה ממני להיפתח לתורה.
החברותא שלי עם אופיר הייתה המשמעותית ביותר עבורי בתקופת המכינה. הייתה לנו מן מודעות רחבה של הקיום והחיים ורצון גדול לצאת מתחום הנוחות ולעשות בירורים גדולים. אני מצאתי לי חבר שבתודעה שלו כאילו נמצא איתי בפתח הדרך ללימוד תורה ורק הוא ידע מתוך חיבור והזדהות נפשית של התסכולים והבלבול של נער שמגלה שהוא קיים ומפתח מודעות לכך שהוא מודע. לקחת לי תיד ולרוץ על הלימוד - בלי ציניות. בלי זלזול. בלי הנחות יסוד - הכי נקי שיש.
היה לנו כיף, כל חברותא החלה עם שתיה חמה ו-5 דק צחוקים ואז היינו שוברים ת'ראש ומצליחים להבין ולספוג דברים יפים.
הוא היה חייכן וחברותי תמיד, פתוח בפניי האינסוף. כמו שהוא למד מדוייק, כך הוא גם חי לאור התורה בצורה מדוייקת - מועצם ושמח, רואה יופי ומשמעות בהכל. חברמן כזה, אפילו הטון דיבור שלו שידר שמחה ומבסוטיות.
הוא הקפיד על הלכות לשון הרע וראה את כולם בעין טובה. גם את החברה שעשו שטויות רוב השנה הוא ראה בעין טובה וכל פעם שהיה לי תלונות בהקשר הוא היה עושה 🤷🏻♂️ עם חיוך על הפנים. הוא באמת שידר לכולם אהבה ושמחה תמיד ללא יוצאים מן הכלל וכך בהתאם אני מדבר עם אנשים מהמכינה שלאו דווקא היו קשורים אליו או שהיו קופצים לחדר לכמה דקות בערב לומר שלום והם אומרים בכאב - 'אחלה טסטה', 'איזה איש' גם הדתל"שים גם החבר'ה שלא התחברו לבית מדרש.
בלוויה שלו שמעתי את המשפחה מדברת עליו שבחים ולא הפסקתי לבכות.... כל מילה בסלע. אין אמירה אחת שנראתה לי מאולצת או מוגזמת. הוא באמת היה מלאך.
יש 2 דברים שמנחמים אותי, מוטל עלינו כבני אדם לידע את ריבונו של עולם ונראה שאופיר השלים את התהליך הזה ב21 שנה כשלאחרים לוקח חיים שלמים.
הבחור עיצב אותי ונגע בכל כך הרבה אנשים. האמונה שהוא היה התגלמות של נשמה גדולה שירדה לעולם לתיקונו בוערת בי.
ראה עוד > >
אושרת, דודה של אופיר
אופירי האהוב שלי היה ממש כאח גדול לילדיי שאהבו אותו ( ועדיין אוהבים !!) כמו אח גדול.
כל יום שישי היו נפגשים איתו אצל סבתא ואהבו " להציק" לו כדי לקבל ממנו תשומת לב ויחס.
אופירי תמיד תמיד התיחס לילדיי כמו אח גדול ואוהב.
תמיד שיחק איתם.נתן להם תשומת לב.
תמיד היה עם חיוך ביישני ומתוק.
תמיד צחק!!! תמיד!!!
אני זוכרת כמה הוא צחק כשטל אמר לו לפני שהתגייס שעכשיו כל הלחימה בטנק היא בלייזר.
נשמה שלי כמה הוא צחק על זה. ממי.
והזיכרון האחרון שלי ושל ילדיי ממנו שוב ביום שישי כשנפגשנו אצל סבתא שהוא ודביר עשו הדמייה של חייל שזקוק לפינוי בעת מלחמה ודביר הרים את אופיר ורץ איתו בבית.ושניהם צחקו ונהנו .
נשמה שלי אופיר תמיד צחק.תמיד היה שמח.תמיד דיבר בכבוד ובדרך ארץ.תמיד כיבד .
אוהבת אותו לנצח ❤️❤️❤️
אושרת
ראה עוד > >
בארי, חבר מהמכינה
לפני פורים אמרתי לו שאני רוצה לעזוב את המכינה, והוא ניסה לשכנע אותי להישאר.
הוא היה קובע איתי חברותות, היינו עולים לתל שליד המכינה ומנגנים בגיטרה והוא גם היה לוקח אותי באמצע הלילה לתל לראות את הכוכבים, כמעט ולא היה רגע שלא היינו צוחקים.
בסוף הרבה בזכותו נשארתי במכינה.
ראה עוד > >
החברים מהישיבה, בפתח אוסף דברי הזכרון שכתבו
אופיר טסטה הי"ד
לימד את כולנו מהי אהבת תורה, אהבת עמ"י ואהבת הארץ מתוך צניעות וענווה גדולה .
לימד אותנו לחיות חיים מלאים ושמחים מלאי השפעה הנובעים מתוך דבקות בה', אהבה, שקידה ועמל בלתי מתפשר בתורה ובמידות .
ראה את הטוב בכל אדם, בכל מקום ובכל משימה ותפקיד .
התקדמות וצמיחה מתמדת מתוך שקט, שמחה, ושלווה פנימית.
חיפוש בלתי פוסק אחר האמת והטוב .
חבר יקר, אוהב ואהוב על כולם, מצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם .
חי חיים מלאי קידוש ה' ונפל בדמי ימיו על קידוש ה' בקרב על הגנת העם והארץ ביום שמחת תורתנו .
ראה עוד > >
ינון שרף, חבר מהישיבה
אופיר :
• לפעמים כשהגעתי מוקדם לתפילה(6:40) ועוד לא היה מניין בבית מדרש, אופיר היה כבר עם טלית ותפילין והתחיל את התפילה .
* כשהיה חוזר מהחדר אוכל לבית המדרש ללמוד בהפסקת צהריים, היה מתחיל ללמוד מיד כאילו הוא ממשיך בענין שלמד לפני דקה.
היה מתמיד ללמוד רש"י על הפרשה בהפסקת צהריים, וככלל היה מתמיד ללמוד בהפסקת צהריים.
*היה ישן צהריים בכל יום בבית המדרש במשך כעשרים דק', והיה מניח סוודר על השולחן ועליו מניח את ראשו. ובאחד מן ימי הקיץ שאלתיו: מדוע עדיין יש לך על הכסא (בבית מדרש) סוודר. וענה לי: זה סוודר המיוחד לשנת צהריים.
כל פעם שהיה מגיע למקומו בבית המדרש (ומבטינו נפגשו) היה מחייך וצוחק קצת.
כשנודע לו שלא הצליח לדחות את הגיוס, לא הראה עצבות מבחוץ, והמשיך ללמוד בלימודו הקבוע מלבד שלמד בהתמדה בהפסקת צהריים 'הלכות צבא. '
ראה עוד > >
חבר מהישיבה
שני מעגלים משלימים, היוו את ציר חייו ומותו של אופיר .
מעגל ראשון- השאיפה, ההתקדמות, הרצון לעוד- להבין, ללמוד, להשתייך, שמכחו בחר אופיר את דרכו החל מהתיכון בקרית נוער, דרך המכינה בקשת לישיבה במצפה רמון, בחירה שדרשה ממנו התמודדות והתקדמות מתוך שקט פנימי, מתוך שמחה וברק בעיניים המסתקרנות להבין, ללמוד, בלי לוותר, גם כשקשה. ואכן הדרך הייתה לא קלה אבל מלאת סיפוק.
עמל, התקדמות, שמחה, פשטות ושקט- אלו היו המאפיינים הבולטים באישיותו.
נראה שדרך לימוד הגמרא אפשר היה לפגוש את כל אלו: רצון להבין, צמא- צמא אמיתי לעוד ועוד, מתוך השקעה יום-יומית, בנחת ובשמחה.
ועם זאת עדינות וחכמת חיים המבינה ומכילה מורכבויות, הבנה מה חשוב ומה פחות, איפה אפשר לוותר איפה אפשר למשוך קדימה, וזה כל כך משך ובלט בקרב משפחתו שגרם לכולם לראות בו דמות .
ומעגל שני- מותו- מיתת הרוגי מלכות שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם .
חז"ל אומרים "יגעת ומצאת תאמין" משום שכך היא הדרך- היגיעה והעמל הם העבודה ואח"כ מציאה שהיא לא תוצאה ישירה של העמל ובכל זאת מגיעה רק אחרי העמל, אז תאמין- דהיינו- זו הדרך בחבור שלנו לרבש"ע.
וכך אצל אופיר- מיתתו על קידוש ה' היא המציאה שאחרי היגיעה, מדרגת החיים שאמנם הייתה הבסיס לכל העמל, אך אי אפשר היה להגיע אליה רק מכחו, וממילא מהוה השלמה לתמונה- תאמין .
כך אצל אופיר- שייך לדרך העולה, השואפת גבוה ומטפס בה לאט ובשמח ה- "יגעת". וממילא ביום
מותו הושלמה התמונה "מצאת", ואז "תאמי ן"- עכשיו נראה החבור השלם והתמונה השלימ ה- חיים של דבקות בה', מלאי שאיפה, ובסופם התעלות עליונה .
ראה עוד > >
נהוראי כהן, חברך ותלמידך
בס"ד
אופיר, מה רב האובדן, עדיין לא הבנתי, עדיין לא עיכלתי את חסרונך וכנראה שלא אבין אף פעם .
אלו מילות פרדתי ממך אחי, מילות זכרון לאדם, שהיית לאדם שקצרות המילים מלהכיל .
אופיר הכרתי אותך חצי שנה אך זה מרגיש הרבה יותר שאני חושב על כמות הדברים שלמידת אותי ושספגתי ממך .
אני עוד זוכר את תחילת שיעור א' שלי.. הגעתי מפוחד ועם חששות בלי לדעת מה מצפה לי במסגרת הישיבה, למזלי שיבצו אותי לדירה איתך ושנכנסתי עמדת שם עם החיוך שלך, אותו חיוך שאף פעם לא ירד מפניך, אותו חיוך שעודד ודחף את כולם, אותו חיוך שעודד ודחף אותי .
תמיד חייכת תמיד צחקת תמיד ראית את הטוב, זה לא שהתעלמת מהרע זה פשוט שמבחינתך אין רע בכלל, למדת אותי עין טובה מה היא .
תמיד היית תעלומה בשבילי למה אתה תמיד הולך לישון מוקדם, פעם אחת ניגשתי אליך ושאלתי מ אתי אתה קם שבגלל זה אתה הולך לישון כל כך מוקדם, חייכת אליי כמו תמיד ואמרת עזוב לא
משנה, המשכתי לשאול.. ועדיין אותה תשובה, אז שאלתי לפחות תגיד לי מה אתה עושה שבגללו
אתה קם מוקדם ועוד פעם אותה תשובה עם אותו חיוך...עזוב לא משנה .
רק כאשר שמעתי את ההספד שאמר הרב צבי הבנתי, הבנתי מה היא ענווה.. רק כאשר הרב צבי סיפר את סודך שקמת בחמש בבוקר כל יום טבלת והלכת ללמוד, אז הבנתי מה היא המשמעות של ענווה, של לעשות בלי רעש וצלצולים בלי רצון לכבוד ותהילה, אלא לשם שמיים .
התחלת הטור, ספר ההלכות היהודי, אינו מתחיל כמצופה בהלכות אלא במשנה:
"יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי ,גיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמיים " זה הבסיס להתנהג כעבד ה', משם מתחילים ללמוד איך י הודי צריך להתנהג, לפני שיהודי מתחיל
ללמוד הוא צריך להיות מוכן ללמוד, אופיר היית עבד ה', לא עניין אותך מה יגידו ומה יאמרו היית עז כנמר, היית תמיד יודע מה צריך לעשות ולמה צריך להתקרב וממה צריך להתרחק היית קל כנשר , תמיד רצת לבית המדרש בלי לבזבז את הזמן.. קדימה בכל הכח! היית רץ כצבי, תמיד קמת בבוקר מוקדם, ולא התעצלת בלימוד התחלת במכינה עברת לישיבה ודחית צבא כמה שיכלת תמיד התגברת תמיד נלחמת... אם זה בבית המדרש ואם זה בשדה בקרב, לא וויתרת אפילו לא חשבת על לוותר, לא ידעת פחד, היית גיבור כארי .
למדת אותי מה היא מעלה של שנייה של לימוד תורה, למדת הרבה וכל שנייה שיכלת פתחת ספר אף פעם זה לא היה נראה לך מספיק, לעולם זה לא היה נראה לך שמגיע לך לנוח קצת, לעולם לא זלזלת בשנייה של לימוד" אם תבקשנ ה ככסף וכמטמונים תחפשנ ה אז תבין יראת ה' ודעת אלוקים תמצא"
אופיר, למדתי ממך רבות: עין טובה, אהבת ישראל, תמימות, ענווה, לימוד תורה, אהבת ויראת ה '
תמיד חיית כלוחם וכך גם נפלת, לעולם לא עצרת תמיד נלחמת, תמיד ראית לעניך את ערכי תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל. ועל שלושת אלה נלחמת כל החיים ובשמחת תורה, ביום בו אנחנו שמחים ומודים לה' על התורה שמסמלת את ערכים אלו את בחירת ה' בנו לעמו ולתת לנו את תורתו, על הבטחתו לנו את ארץ אבותינו. ביום זה לחמת את מלחמתך האחרונה, אופיר אני מצדיע לך .
ראה עוד > >
ישי, חבר מהישיבה
אופיר, הרבה זמן לא התראינו.
אני כותב לך בדמעות וגעגוע עמוק. ביום הראשון שהגעתי לישיבה לא ראיתי אותך, רק בלילה שבאתי לחדר ראיתי אותך ישן. נשמתי לרווחה אם אתה ישן אז גם אני אוכל ללכת לישון בשעה סבירה. בהמשך התחלתי להכיר אותך, ראיתי מישהו עם שמחה פנימית, עם חיוך אמתי ותמידי, ראיתי אדם שקדן ורציני אדם שלא מוותר לעצמו. אתה אדם שאפשר לומר עליך " יגעת ומצאת תאמין" לאן שהגעת הגעת בגלל שעבדת ויגעת גם בתקופות קשות יותר וגם בתקופות קשות פחות.
כל לילה לפני שהלכנו לישון היינו מדברים, מתווכחים וגם סתם צוחקים, אני ראיתי בן אדם חכם ואיש שיחה אדיב.
תמיד בבוקר שהייתי קם לא הייתה במיטה הייתי שואל אותך לפעמים מתי אתה קם? הייתה עונה "קצת לפניך" "עזוב לא משנה" או משהו בסגנון. אבל אחרי כמה חודשים ראיתי שאתה קם כל בוקר ב5:17 לא משנה מתי ואיך הלכת לישון. לא שמעתי פעם אחת אותך שם את השעון על נודניק, הייתה שומע וקם ישר כמו שאומר השולחן ערוך "יתגבר כארי לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר" שאלתי אותך פעם "אופיר אם אתה קם כזה מוקדם למה אתם מחכה לתפילה של הישיבה תתפלל כבר בנץ" הוא ענה לי שהוא לא רוצה כי רש"י אומר שמי שקמים לנץ הם "ענוותנים ומחבבים המצוות" "ואני לא כזה" אמרת .
פעם אחת הלכנו לישון מאוחר וראיתי אותך הולך לבית מדרש, שאלתי אותך לאן אתה הולך ענית לי "אני הולך כבר לעשות מישמר אני אשן מחר בבוקר " למדת עד הנץ והלכת לישון מאחרי התפילה עד סדר בוקר ואת המשך היום עשית כמו גדול .
בפורים אני הגעתי קצת שיכור בלילה לדירה והרעשתי והערתי אותך, שהתעוררת אני הבנתי שהערתי אותך והתחלתי לבכות על זה שהערתי אותך והתחלתי לבכות לפחות שעה וחצי שהערתי אותך ניסית להסביר לי שזה לא נורא והכל טוב עד שבסוף לא הייתי בשקט והלכת ולמדת כל ליל פורים וישנת איזה שעה למחרת בבוקר ואחרי זה המשכת כרגיל בלי עצבים .
פעם אחת כששטפת את הדירה או משהו שמעת רב אחד תוך כדי השטיפה. הפטרתי לך שהוא פנאט ענית לי שאם אני רוצה להגיד דבר שכזה אני חייב לשמוע וללמוד את הדעות ושאלת אותי "אתה מכיר אותן?" עניתי שלא. למדתי ממך מאותה הפעם כשאני מדבר על מישהו אני צריך לדעת על מה אני מדבר והאם אני יודע בכלל את המקרה. דבר נוסף שהלוואי ואני אלמד ממך זה לא
להתלונן אני זוכר שאני הייתי מתלונן על משהו בישיבה אתה בחיים לא התלוננת והייתה מסביר עד כמה האוכל לא גרוע, ושזה לא נורא אם האוכל טיפה לא טעים וכו
צר לי עליך אחי אופיר נעמת לי מאוד
"הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גיבורים"
הלוואי שאהיה ראוי ואצליח להמשיך בדרכך ובמורשת שלך.
ראה עוד > >
חבר מהישיבה
בס"ד
זכרונות שעלו בי מחברי אופיר טסטה ז"ל הי"ד
כידוע אופיר היה בחור צנוע .עדין שקט ועם שמחת חיים .תמיד היה עם חיוך תמיד היה אופטימי .
זכיתי להכיר אותו גם מכך שהייתי איתו בדירה וגם מכך שישבנו זה לצד זה בבית המדרש וע"י זה זכיתי להכירו גם בלימודו וגם בחיי החברה .
זיכרון שעלה בי מתכונת השקדנות בה אופיר ניחן : היה קם בכל בוקר מוקדם מאוד לומד לפני התפילה ואומר את הקרבנות ושאר הקדמות התפילה (התפילה עצמה בשעה מוקדמת-6.45)
וממשיך ללמוד וגם אם היה עייף לאחר מכן לא היה יורד לחדרו לישון אלא היה לוקח את הסוודר שקיבל ממכינת קשת (היה כתוב מאחור קשתי .. כינוי למי שנשאר שנה שניה במכינה) איתו היה הולך בגאווה מקפל לכרית מכוון שעון מעורר לרבע שעה עשרים דק' קם עם חיוך וממשיך ללמוד במרץ .
דבר נוסף בו אני נזכר ..כשאנשים היו פונים אליו ומדברים איתו דברי חולין בסדר הלימוד ניכר היה שהדבר הפריע לו אך הרגיש לא בנח לומר זאת.. סדר צהריים אחד בתקופה שלפני גיוסו (אותה תקופה רצה לנצל במיוחד את זמן הלימוד..) פניתי אליו בדבר מה ואז אופיר שלף כרטיס בו היה כתוב בפתק שהדביק עליו "קיבלתי על עצמי בלי נדר שלא לדבר בשעת הסדר" הראה לי אותו בחיוך מתנצל והמשיך בלימודו ..
כשהיה נתקל בהלכה חדשה שלא הכיר היה מתלהב פותח מקורות ולומד את ההלכה על כל פרטיה ... היה אוהב במיוחד ללמוד בספר "הליכות עולם" של הרב עובדיה שהיה לו במקום.
בתקופה לפני הגיוס בער בו הרצון להגיע לצהל מוכן ומבחינה תורנית במיוחד .. רכש זוג ספרים של הרב רימון –הלכות לחיילים . ולמד אותם בחשק רב ..היה מבקש ממני לבחון אותו מאיזה דף שאני רוצה עד המקום שאליו הגיע ותמיד היה יודע הכל עם כל הסעיפים וכל החילוקים ..ממש לקח את זה ברצינות.כמו כן ארגן חבורה עם אחד הרבנים למתגייסים במרצ ודאג שיהיה בזמן הכי נח לרב ולכולם ..
גם כשהיה יוצא שבתות הביתה היה יוצא בעיקר בשביל מצוות כיבוד הורים ובשביל המשפחה ומצידו להישאר כמה שיותר בישיבה. וכשהיה יוצא –יוצא ביום שישי .היה קם מוקדם מתפלל לומד ויוצא באזור 10 .כששאלתי אותו איך מספיק ענה :מה הבעיה מגיע באזור 2 הביתה מתאפס רגע ועוזר בבית בהכנות לשבת .
דוגמא נוספת לרצינות ולשקדנות שלו- כשיצאנו עם הישיבה לדחות גיוס –הוא היה מחוייל כבר ולא היה צריך לדחות ולכן נשאר בישיבה .. ערב קודם הישיבה הודיעה שהתפילה תהיה בוותיקין ומיד יוצאים .. חשבתי לעצמי אולי אופיר יקום למניין מאוחר יותר שכן אינו צריך לצאת איתנו אבל אופיר כמו אופיר קם לתפילה בישיב ה- בוותיקין וישב ללמוד .. כשחזרנו שאלתי אותו מה עשה כל היום בלי חברותות בלי אף אחד אז הוא ענה בפשטות –למדתי ..
היתה באופיר אופטימיות יוצאת דופן תמיד חשב טוב ותמיד גם האמין שכולם מתכוונים רק לטוב ..
אני זוכר לפני שהתגייס חיפש חברותא חדשה למרות שנשאר לו רק שבוע וחצי עד בין הזמנים
(חופש).
כמו כן אופיר בלט ברגישות שלו לסביבה ובכללי רגישות ושימת לב לדברים שלא כולם שמים לב. כל
פעם שסיפרתי לו סיפור עצר אותי וביקש שאחשוב רגע האם זה לשון הרע .
דוגמא נוספת לרגישותו : בתקופה שלפני שהתגייס רצה להכיר את מצפה אז הציע לי ללכת איתו למכתש לראות כוכבים הצטיידנו בגיטרה מצלמה ובדרך עברנו במכולת הוא קנה לנו שוקולד ואני
קניתי כרטיס לוטו – שנבדוק בחזור אם זכינו... בדרך יש הרבה רוג'ומים (אבנים אחד על גבי השניה שאנשים בונים..) רציתי סתם לזרוק על אחד כזה אבן אך אופיר מיד עצר אותי ואמר בחיוך כמובן שלא לעשות זאת שכן למחרת יבואו מי שבנו ויתבאסו שפירקו להם. כזה היה אופיר תמיד רגיש לסביבה שם לב שאף אחד לא נפגע .
תכונה נוספת שהיתה בו –חשיבה על האחר ולא רק על עצמו
דוגמא לכך כחודש לפני גיוסו לקח חלק פעיל מאוד עם עוד חבר מהדירה בסדר וניקיון יסודי בדירה ואפילו רצה לקנות מכספו מתקן לייבוש כלים לדירה. כששאלתי אותו מה גורם לו לעשות דבר כזה דבר, ענה שאחד מחברי הדירה סיפר לו שקשה לו עם כל הבלאגן והלכלוך בדירה אז הוא רצה לשמח אותו שיהיה מבסוט ..
דוגמא נוספת לכך : בימי שישי היה מתארגן מוקדם לשבת טובל במקווה ובא ללמוד בבית המדרש כמה שעות לפני התפילה והיה פורס מפה לבנה גם לשולחן שלנו וגם לשולחן שלידנו.. תמיד דאג לשנ י
גם בפורים על הבוקר רצה לשמח ולהכניס את החבר'ה לאווירה פורימית ועבר עם בקבוק שוקו וחבילת עוגיות בכל הבניין והציע לכולם ..
באופיר היתה ענווה מופלאה אך היה לו גם ביטחון עצמי ומודעות למה שהוא שווה . כששאלתי איך יסתדר עם שעות השינה בצהל ענה בלי לפקפק בעצמו דווקא בקטע הזה אני חושב שאסתדר ..
אופיר כששאלתי אותך ממש לפני שעזבת את הישיבה האם תחזור אלינו לישיבה אחרי צה"ל אמרת "אני תמיד מוצא את עצמי לומד רחוק מהבית בהתחלה בקשת בצפון ועכשיו במצפה..אני רוצה ללמוד בישיבה בירושלים" היה לי קשה אבל האמנתי שאתה תחזור בסוף.. עכשיו אתה במקום קרוב יותר לקב" ה עם כל הגיבורים של עם ישראל שהגנו עלינו..
איפה שנגמרות המילים . מתחיל תפקידו של הלב . לא אשכח אותך ,את מי שהיית בשבילי, חבר ומודל לחיקוי .
אופיר בשבילי היית דמות ותישאר דמות לתמיד . אשתדל ללמוד ממך אהבת עם ישראל אהבת תורת ישראל אהבת הארץ .
דרך ארץ .עין טובה. ושמחה מתמדת. תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים .. ניפגש בגאולת ציון בעזרת ה' במהרה .
ראה עוד > >
ידידיה שילה
קשה המלאכה לכתוב דברי זכרונות על חברי היקר אופיר טסטה שנפל בדמי ימיו על מערכות צור
ישראל. ננסה קצת לכתוב דברים שאני זוכר מזמנו בישיבה וממה שהתרשמתי מגדלותו, שהוא הגיע לישיבה יצא לי לאכול איתו ארוחת בוקר להכיר אותו קצת, הוא סיפר לי על המכינה ועל המעבר וראיתי בחור נעים הליכות ובעל מידות טובות .
אופיר היה שקדן גדול ועמל על התורה מהבוקר עד הלילה, יושב ושוקד על תלמודו לא מסתובב ולא הולך פשוט יושב ולומד, שיש לו שאלה הולך למתיבתא בחוץ בשקט בודק וחוזר לתלמודו, אוכל בנחת ושוב פעם שב לתלמודו, יום יום שעה שעה. פעם רציתי לשאול אותו משהו בהפסקת צהרים כמובן שהוא ישב במקומו, הוא חזר על תלמודו בע"פ "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו" הוציא בפיו ואף עשה סימנים עם הידיים לא רציתי להפריע עד שהוא שם לב דיבר עימי במתינות ללא שום הרגשה שאני מפריע לו אלא בנחת ולאחר שסיימנו הוא חזר לשינונו .
כל שקידתו לא היתה מתוך לחץ אלא במתינות, מתוך חיבור אמיתי לתורה מתוך חיות פנימית, לומד בנחת מבין וחוזר מסכם סוגיות. אני זוכר חמישי בלילה אחד הוא ישב מאחורי לא במקומו הרגיל אולי כי היה שם חושך חוזר על הסוגיא שלומדים בבוקר בסדר עיון בכזו נעימות ומתיקות.. העיון הוא דורש ומאתגר והוא השקיע בו עמל וזמן רב, העמיק ורצה להבין עד הסוף בלי שום נסיון להחצין את עצמו
ובלי שום נצחנות אלא ברצון פנימי לדעת את הסוגיא לעומק כמו שצריך, בלי נסיון לגמור כבר ולעבור לסוגיא הבאה. היה לו שקט פנימי לא חיפש כבוד כלל חיפש ללמוד ולהתקדם . דיברתי איתו אחרי סוכות שנה שעברה שאלתי אותו איך היה מה עשית והוא ענה לי בפשטות הייתי בסוכה בלי ללכת לשום מקום הוא אמר לי אני אוהב לשבת בסוכה ללמוד בשקט. בלי רעש ובלי פרסומים שמח במקומו לא מחפש את האושר מחוץ לו .
מלא במידות זכות ונעלות לא מרים את הקול, שמח עם חיוך על הפנים אצילי אוהב את הבריות בלי שום מחיצות, כולם אותו דבר, לא מחפש להתחבר דוקא לחברה מסוימים בסגנון מסויים, אוהב את כולם ונותן ערך לכל אחד. לא מחפש לשנות את האחר אלא להוסיף בעצמו עוד תורה ויראה שמים והכל בטוב ובנעם. אני זוכר סעודת שבת בישיבה בלי להוציא מילה פשוט ישב ולמד עמדה פנימית לנצל את הזמן ולהוסיף בקודש הוא רצה ללמוד הלכות צבא רציני כמדומה שהוא למד ספר של הרב רימון לבוא מוכן הוא היה מסודר ומאורגן .
השילוב הנאה של שקידה גדולה יחד עם דרך ארץ מתינות ואהבת הבריות היא דורשת לימוד ואופיר עשה זאת בטבעיות ובחכמה להיות רציני לגמרי בלימוד יחד עם חיות ושמחה.
מספרים שהוא קם כל בוקר ב5 טובל ומתחיל ללמוד בלי להחצין את עצמו כלל ובלי שום התנשאות פנימית מלא בעצמה פנימית מלא בענווה לא מחזיק מעצמו הוא ממש הסתיר את עצמו ולא סיפר על פועלו, צדיק נסתר. רב הנסתר על הנגלה, מלא ביראה ובאהבת ה' זך וטהור.
הלכנו פעם לעונג שבת ודיברנו על חילונים נדמה לי, והוא אמר אם מישהו שואל אותי למה אני שומר שבת אני אומר לו כי זה מה שכתוב בתורה! כזאת אמונה ותמימות..
בחור בלי עקשנות בחברה מלא באור לפני שבתות אני זוכר איזה אור על הפנים שלו איזה שמחה שבאה שבת המלכה.. בפורים בהיותי לא צלול כ"כ נראה לי ישבתי והוא בא ולקח אותי לשירים וככה עם ידים אחד על השני שרנו כולם "ידיד נפש" ו"קה אכסוף" )"ויהיו רחמך מתגוללים על עם קודשך"( בכזו דבקות ורוממות רוח.
אופיר הי ה פורץ דרך בחייו נגד הזרם החברתי בו הוא גדל, עלה וצמח במעלות התורה והיראה. אביו הזכיר בהלוויה שהוא שמח בכל מקום שהוא היה בו, זו גדלות לראות את האור ואת הטוב בחיים. לא לקטר, לחיות בנעם כי העולם הזה הוא טוב. ובכך לשנות את העולם. שמחה תמידית, מידות זכות מקובל על הבריות, מלא דרך ארץ מתוך פשטות. שנזכה ללמוד ממך אופיר כמה שאפשר, לראות את הטוב, להוסיף קדושה ואור במציאות. קשה לעכל את המאורע בו נפלת ומסרת נפשך על קידוש ה' אבל האמונה התמימה מעל הכל. כמו שאמרת "כי זה מה שכתוב בתורה", דהיינו כך ה' רוצה שיהיה . תהא נשמתך צרורה בצרור החיים .
הכותב בצער ובקושי על הסתלקותו, חברו מהישיבה ידידיה שילה.
ראה עוד > >
מאור משה כהן, חברו לדירה
אז חיפשתי את המקור לשם אופיר ומצאתי שאופיר היה שם מקום שהיה שם זהב טוב עד שהמלכים היו מסגלים (מלשון סגולה) ואוצרים (לאוצר) זהב זה, ומחמת כן קראו לזהב זה "זהב אופיר" (עיין בספר איוב (פרק כב פס' כד) ברש"י).
והמצודות דוד שם פירש שזהב אופיר הוא החזק שבזהבים .
ובמצודות ציון במשלי (כה, יב)פירש "זהב יקר וטוב."
אחד ממאפייני הזהב הוא שהוא חשוב מכל מיני מתכות, וזהב אופיר, כפי שראינו, חשוב מכל מיני זהבים. וכך גם אופיר – כל מי שהכירו ידע על לב הזהב שהיה לו, אך אופיר לא הסתפק בזהב רגיל, במידותיו הטובות והארת הפנים שהייתה לו הבריק והקרין לכל עבר את ברק זהב האופיר, החזק והיקר שבזהבים, והאיר כל מקום שאליו היה מגיע. הוא זכה לקיים את מה שאמרו באבות )פ"ב משנה ט( "צאו וראו איזוהי דרך ישר שידבק בה האדם....עין טובה, ....חבר טוב, ....שכן טוב, .... הרואה את הנולד, רבי אלעזר אומר לב טוב, אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם".
לזהב מספר תכונות שממש מתאימות לאישיותו של אופיר -
• "תפוחי זהב במשכיות כסף" (משלי כה,יא) - פסוק זה מרמז לנו על החלק הנסתר שבתורה שנחשב כתפוחי זהב שמכוסים במשכיות כסף, מחמת יוקרם ועליונותם, כך שרק המתבונן היטב יוכל לראותם מבעד לחריצי משכיות הכסף. ואכן ידוע שדבר יקר וטוב לא יכול להיות גלוי ומוכן לפני כל דורש אלא מוצנע ומוחבא .וממיל א נלמד שככל שדבר יותר מוצנע ומוחבא זהו אות לגדולת ו .
וכך היה אופיר - ידוע למכיריו על ענוותו וצניעות ו , ומתוך כך נלמד על גדולתו שהיה כמו אותו תפוח זהב המכוסה ומתכסה במשכיות כסף מפאת יוקרתו וחשיבותו.
• אופיר, מתוך אהבת התורה שהייתה בו, היה שוקד ומתמיד בלימוד התורה ולא רק בלימוד חדש אלא גם היה מרבה בחזרות על מה שכבר למד. אני זוכר איך היה לוקח את המחברת שבה סיכם את הסוגיות שלמדנו בעיון בכיתה והיה חוזר עליהם לפעמים בישיבה במקום ולפעמים בעמידה או הליכה ליד המקום מתוך ריכוז והתמדה עם פנים מאירות, היה פשוט נעים
לעבור לידו, להסתכל עליו, ללמוד ממנו (ובכך ממש קיום את הפסוק "והי ו הדברים האלה.. .על לבבך" – שחזר על לימודו כדי שיהי ו על לבבו ולא ישכחם
- "ודיברת בם בשבתך בבית ך ובלכת ך בדרך ובשכבך ובקומך").
ואכן, גם עניין זה מצינו בזהב, שככל שמצרפים אותו יותר בכבשן כך מזדכך יותר. וכן דברי התורה ככל שחוזר יותר ויותר מצרפם ומזככם, וכך אופיר זיכך את תורתו שלמד עוד ועוד ע"י שחזר על לימודו. (עיין בספר כרם שמעון חיים עמ' ס).
• עוד תכונה של הזהב הביא בספר דברי חיים (עמ '72) שהזהב מורה על שתי מידות – היראה והשמחה (שכתוב שהזהב נוצר מהתאחדות האש והעפר ,וכך גם האדם - נשמתו היא מאש של מעלה וגופו הוא מעפר האדמה, וכך יבוא האדם למידת היראה והשמחה, שמצד אחד יזכור תמיד שהוא עפר מן האדמה, ודומה למה שאמרו חז"ל "מאין באת מטיפה סרוחה", שע"י כך יבוא למידת היראה, אך מצד שני יזכור שהקב"ה נפח באפיו נשמת חיים, נשמה טהורה מ"אש של מעלה" ובכך יבוא לשמחה עצומה שהוא חלק אלו-ה ממעל).
וכן מצינו באופיר שהיה ירא שמים וגיבור בעבודת ד' ולא וויתר לעצמו כי ידע שזה האמת והלך עם זה עד הסוף . וכן מצינו בו את מידת השמחה שהיה שמח בצורה הכי פשוטה שיש עם פנים מאירות וחיוך מתמיד.
ידוע שיש לקחת ממעלותיו של הנפטר ולהמשיכם כאן בעולם הזה ודבר זה יעמוד לו למעלה לזכות ונחת רוח, ולכן כולנו נשתדל לקחת וללמוד, כל אחד מה שיכול, ממעלותיו של אופיר ולהתחזק כאן כדי לזכותו ולהעלותו בעולם העליון ולהחזיר לו קצת ממה שאנו חייבים לו .
יה"ר שיראו ענינו וישמח ליבנו ותגל נפשנו בגאולה השלימה, בביאת משיח צדקינו, בבניין ביה"ק ובתחיית המתים במהרה בימינו אמן!
יהי זכרו ברוך .
ראה עוד > >
נ', המפקד של אופיר בטירונות
מצירוף המקרים
יש רגע קצר שהטבע צוהל בכל פה (ד. גרוסמן)
- ״טישויים?״
״לקחתי״
- ״סרבל?״
״כבר בתיק״
- ״תפילין?״
״בחג?״
- ״שאלה. לדעתי תיקח״.
״לוקח״.
- ״אוזניות?״
״זה כבר מוגזם״.
כך בשקט המחריש של צהרי שמחת תורה ארזתי, ואם נדייק - 'מילאתי' את הקיטבג א בציודשאני רגיל לקחת כשמקפיצים אותי בצהריים של חג, בחופשת שחרור. אורי מוודא שאני לאמפספס דבר, כי בשיזפון לא השארנו ציוד, ואני מאשר שכבר הכנסתי או מכניס לפי צורך.
- ״דסקית?״
התחלחלתי. הסיבה שבגללה עונדים דיסקית צוואר מטיחה מכה פיזית ממש על הלב. לא הגיוני.
לא הגיוני.
"אני לא מוצא אותה." הרי ברור שאני אקפיד במשך שנה וחצי לשים את הדסקית בדיוק באותוספל על השידה לפני כל כביסה, ובפעם הראשונה שבאמת צריך אותה (לא! לא צריך! ממש לא. רקנוהל..) היא לא תהיה שם.
״יש פה דיסקית״, אורי אומר ומסתכל לתוך הספל החום.
״היא לא שלי״. חייל שלי מהצמ״פ. סיפור משעמם.
״אתה לא מאוד מרוכז אני רואה. שלך מתחתיה״.
כדרכם של שני חוטים שמונחים באותו מקום, שתי הדסקיות הסתבכו זו בזו. פרמנו את הקשר,שלי נענדה על צוואר ושל אופיר נשארה בחדרי, בספל החום שעל השידה הלבנה.
ווטסאפ: שאטלים יצאו בשלוש מסבידור מרכז לשיזפון. איך מגיעים? מתניעים את הרכב כמובן.
יצאנו. מי חשב שנחזור עוד שלושה חודשים, מי שיחזור.
הנוף חולף מולי, או שאני חולף מולו?(ד.רובס)
״שם?״
- אופיר
״משפחה?״
- ״טסטה״
״מאיפה?״
- ״פסגת זאב״.
״אני בכוונה מתחיל מפרטים טכניים, תכף נדבר כמו בני אדם. פשוט כשחייל נקלט בגדוד עליולעבור 'שאלון 24', פרטים יבשים שנדרש למלא במערכת ביממה הראשונה בגדוד״.
״איפה למדת״?
- ״התחלתי במכינה בקשת והתאהבתי בתורה. הרגשתי שהיא נהיית חלק ממני ואני חלק ממנה.
אז עברתי ללמוד בישיבה במצפה רמון. אחר כך התגייסתי, עשיתי טירונות בפלוגת גרזן ועכשיואני פה.
ישבנו על ספסל מלא בגללי יונים בתוך בניין הדרכה מספר 2. זו הייתה שיחת היכרות נעימהוזורמת, כזו שמתרחשת בין שני ביינישים באותו גיל - אחד מפקד באימון מתקדם של שריון ואחדטירון. הדיבור דיבור צבאי, ההילה - ישיבתית.
״אתה מתרגש להתחיל?״
- ״מאוד. רציתי להגיע לכאן ואני נחוש להשקיע ובעזרת ה גם להצליח״.
״תן לי שלוש תכונות בעייתיות שלך, שלדעתך יקשו עליך בהכשרה ושלוש תכונות טובות שיועילולך״.
את שלוש התכונות הרעות הוא שלף כמו טישו מחבילה של קלינקס. לא בהלקאה עצמית אומירמור אלא במודעות מרהיבה ובנכונות מרשימה להתעלות על שלושתן. ידע לומר במה התקשהבטירונות והתגבר ועל מה עוד נכונה לו עבודה. דיבר, ומבט חדור מטרה נסוך על פניו.
"יפה," עניתי בקיצור שמאפיין תשובות של סמלים באימון מתקדם. ״ותכונות טובות?״הוא שתק.
״אין לך תכונות טובות ומועילות?״
- ״יש, כמובן, אבל... אהה...״
״בוא נחליט שעד מחר בערב אתה מוכן עם תשובה חדה לפחות כמו זאת שענית לפני רגע״.
הנהון.
״בהצלחה במסלול, אופיר״.
החושך מעשן בכל הארובות(נ.אלתרמן)
- ״איך זה להיות מפקד של חבר'ה מירוחם?״
״די מבדר. אנחנו משחקים את המשחק והם זורמים. חבר'ה טובים בסוף, לא עושים בעיות. ישלזה גם יתרונות. אם למישהו קשה הוא רואה בנו כתובת כאנשים שמכירים אותו ממסגרותנוספות בחיים ולא שופטים אותו לפי הכאן ועכשיו הצהלי. טוב שיש לך מישהו עם פרספקטיבהאחרת על המסלול שאתה בעצמך עובר״.
המחזור בפלוגה ע התחיל ברגל ימין. פלוגת בייניש באימון מתקדם של שריון, שעתידה לעלותמוקדם יותר משאר הפלוגות בגדוד ולהחליף את פלוגת מלכות חרמון שתופסת את המוצבים שלקו עזה. רובה מתוכננת להשתחרר לפני שהמחזור הצהלי נגמר. אין ברירה - מחזור מקוצר.
גם בין הביינישים יש גיוון - גושניקים אינם קווניקים, עותניאלים אינם מרכזניקים,וירוחמניקים אינם שדרותים. מכנה משותף אחד: כולם מסתכלים במבט אחר על הסגל שמורכבמשמונה מפקדים, ביניהם ארבעה ביינישים שגדולים מהם בשנה. לכולם זה נח שאת הסמלהמפחיד פוגשים גם בקבלת שבת בבית הכנסת של הבסיס, ואת כולם זה מצחיק לשאול אותו אםלדעתו כתם של שמן 4080 מההינע שנשאר על היד מהווה חציצה לטבילה בערב יום כיפור (מעשה שהיה).
יש פרחים שעד האינסוף נשארים במנגינה (נ.יונתן)
אריאל היה בחור עדין מאין כמוהו. עוד בישיבה, כשלמד עם נריה רוזנבלום בסדר ערב,הוויכוחים על סוגיית תורף ותוקף שטר קידושין לא היו מרקיעים לטונים שאליהם מגיעיםבישיבה בדרך כלל. הכל נינוח, מחושב מאוד. מדוד כזה. רגוע שזה מחרפן. לכן להיות מפקד שלוזה יותר מעניין ממוזר. הוא משקיע מאוד, אבל יודע לומר שעכשיו הוא רוצה לנוח. ממושמע ובובעת מתעקש להבין למה להפריד את תרמילי המאג מהחוליות זו לא הנפצה לדעתי. ״נו נו, אנירוצה לשמוע״.
את ההכשרה לא אהב ולא ראה בהדום התותחן הדום לרגליו. אבל עשה את המוטל עליו לעשותונשך שפתיים.
יום אחד אמר לי כממתיק סוד שהוא רוצה לרדת מלוחמה לתפקיד אחר. זו לא פעם ראשונהשחייל אומר לי דבר כזה, אבל הוא אמר את זה כמו שאריאל אומר: ״אני לא שואל אותך בשבילשתשכנע אותי להישאר ותגיד לי כמה טוב יהיה לי בהמשך. בשביל זה יש מפקדים שלא מכיריםאותי מהישיבה. אני שואל אותך כדי שתגיד לי מה אני צריך לעשות״.
התלבטתי. המערכתיות מול המציאות. הדרישה שבאה מחייל ומבר פלוגתא בסדר ערב בעתובעונה אחת. ״אני מוכן לתת לך עצות״, עניתי אחרי הרהור קצר, ״ואפילו לקצר לך תהליכים כדילהגיע עם זה למפ ולמגד, אבל בתנאי שאת שיחת ׳אתה תהנה במבצעית׳ בכל זאת נקיים״.
מוסכם.
על אף הרקע של ההיכרות ביננו, חלוקת התפקידים בשיחה הייתה כבכל שיחת מפקד ופקודבעניינים מסוג זה. כלומר, אני בעיקר מדבר והוא בעיקר מקשיב. ״אתה יודע, דיברתי על זה עםהרב חיים וצחקנו שהתרופה הכי טובה לכאבים בהכשרה, פיזיים ומנטליים כאחד, היא טקסהסיום והעלייה למבצעית. אתה בטוח שאתה לא רוצה לנשוך שפתיים ולסיים? אני מבטיח מצידילעזור במה שאפשר ולהקל איפה שזה כבר בלתי נסבל״. בלב ידעתי שלרדת מלוחמה בגדוד הצמפזו פרוצדורה מורכבת וארוכה שבדרך כלל נעצרת באמצע כי המחזור נגמר, אבל התחושה שמישהומנסה שזה יקרה בוודאי עשויה להקל על הנפש. ״אני אנסה לפעול מהצירים שלי״, סיכמתי, ״אבלאני בטוח״ - ופה שיניתי מהמשפט הקלאסי - ״שאתה תפרח במבצעית״.
הפרוצדורה כצפוי התארכה ואריאל סיים בגאווה את ההכשרה ועמד כשווה בטקס קבלת סיכתהצפרגול בלטרון, בערב יום כיפור תשפ״ד. הוא עלה לפלוגה המבצעית מלכות חרמון של גדוד 77והיה תותחן בקו ראשון מול הרצועה. כעבור שבועיים, אריאל לחם במשך שעות בגבורה עילאיתבקרבות האיומים בעוטף, ומת מות גיבורים בהגנה על ארץ ישראל. שגיאות מי יבין, מנסתרותנקני. מלפניו יתברך יצא דבר מלכות. פעולותיו פעל ועלילותיו עולל.
כי הנה ככסף ביד הצורף, ברצותו מסגסג וברצותו מצרף
עלייה לגדוד מבצעי בסוף הצמ״פ מותנית בהצלחה בבוחן-צוות (מביני עניין יחלקו על האקסיומההזאת, אבל נניח לזה לעת עתה). הבוחן נפרש על פני שבוע הכשרה, כלומר שלושה ימים - בניקויהגעה מהבית, טפ״ש ויום תורנות. הוא כולל 'אקט' פיזי ומנטלי צוותי, בוחן אישי-מקצועי ובוחןצוותי-מקצועי של תרגולות הצוות. נאמר שגם שלושה מסדרי מימייה ביום שלפני לא מסביריםאת כמות הזיעה הניגרת בזמן הבוחן. בקיצור, תענוג של ממש.
טסטה הטען זכה לבצע את האקט הצוותי כמשלים לצוות חסר, ולחוות אותו בשנית עם הצוותשלו, שהיה בגימלים בזמן שהפלוגה נבחנה. תלונה לא נשמעה מפיו.
את בוחן תרגולות הצוות ביצענו כבר כצוות אורגני אחרי שחזרו איש איש מגימליו. נבחנו עלתרגולת פריקה מהטנק - ביצוע סדר הפעולות המדוייק במקרה של פריקת חירום מהטנק, עלייהאליו בחזרה והנעה שמדמה חזרה ללחימה. את התרגולת הזו ביצענו במהירות ובדיוק (אםיורשה לי).
״איך היה לכם?״ שאל הבוחן.
״היה מצויין/בסדר/סבבה-נראה-לי״, ענו אנשי הצוות מה שענו.
״יפה יפה, רואים שהתאמנתם על התירגולת פעמים רבות. בואו נחשב את הציון״.
ואני עומד שם - איתם במעגל אבל עם זווית כלפיהם כדי לבסס את הפער גם במציאות - מזיע, שבערצון ועמוס נחת, מסוחרר מגאווה (או מהחום).
״הציון שלכם הוא...״
״אה רגע״, טסטה חותך את הבוחן,״פרקתי מהטנק בכלל בלי הנשק״. שקט. לקח לי רגע להתעשת
- מה הוא אמר עכשיו? ואז זה מחלחל - למה הוא אמר לו את זה? הוא שאל? הוא בדק? תכחיש!
קבל את הציון ותתקדם הלאה בחייך! כולה נשק. פעם הבאה תפרוק עם.
אבל, כמאמר השיר, תחנוני לא הועילו. אולי כי הם נאמרו בלב. על הפנים רק נרשם מבט שלמפקד מאוכזב שנוזף בלי מילים אבל כמובן שמחזק את ההודאה ומבטיח שנתרגל את זה עודפעמים רבות עד שזה יכנס טוב טוב לראש. ״תודה על הכנות״, השיב הבוחן בחצי חיוך, ״מינוס 3נקודות״.
והיסמין ישיב ניחוח שדות הזמן שלה, האבודים (נ.יונתן)
״שלום״, ענה הקול שמעבר לטלפון.
״ערב טוב, כבודו״, אני עונה, מופתע מכך שאדם כזה עונה למספר לא מזוהה בשתיים עשרה וחציבלילה, ״קיבלנו את המספר שלו מ...״
- ״מה נאבד?״ קטע אותי.
איך מסבירים לרב חרדי מה נאבד?
אני אוזר את מירב היצירתיות. ״נאבד דיסקאונקי מיוחד עם מפות סודיות של הצבא״ פישטתיכמה שאפשר את המהות של דיסקית-שו״ב.
״אוי ווי זמיר! נזדעק שר האבדות בצדו השני של הקו, ממקום מושבו בבני ברק.
״מה שם המאבד?״נתתי את שמו.
״חפשו טוב, גם במקומות שבהם כבר חיפשתם. בהצלחה״. וניתק.
..…………………………
״אתה קולט שעוד 48 שעות אנחנו כבר בדרך הבייתה מלטרון אחרי הטקס, מזוכים מכל ציודומנוקים מכל נשק?!״ כמעט צעקתי.
״מי היה מאמין שהיום הזה יגיע?״ דביר ענה ומבטו ומבטו כלפי שמיא. הלילה היה עמוק, חםומהביל כמו לילות רבים אחרים בשיזפון. אבל כבר לימדנו הרב קוק שכשהשחרור כל כך קרוב גםשמיים רוויי לחות מפיקים אור נעים. עמדנו בנקודה בין המגורים למשטח של הטנקים מפנישרואים משם את השקיעה ואולי גם בגלל מכונת הפחיות שעומדת שם גלמודה ומחכה לשרת חיילצמא.
״בא למגורים?״ שאלתי.
- ״אני הולך להזדכות על הדיסקית שו"ב (דיסקית קטנה המכילה צופן שמאפשר עלייה שלמערכת הניווט והמיקום של הצבא) שהוצאתי היום ומשם אבוא״.
״היא עליך?״
- ״לא, שכחתי אותה בטנק. לא רצוי, אני יודע, אבל קורה לטובים ביותר.
כשדביר התקשר כעבור דקה הבנתי שטוב כבר לא יצא מהשיחה הזאת.
״היא לא שם אה?״ פתחתי.
- ״אתה בטוח שהיא לא אצלך?? הרי נתתי לך אותה היום״. הוא נשמע מבועת ובצדק.
״וגם החזרתי לך״, עניתי. כבר מבין את גודל הברוך.
"וואי וואי, איזה בלאגן".
אין מה להתמרמר, לקחתי את תפקיד המבוגר באחראי. תקנה שתי פחיות ונתחיל לחפש.
וכך 48 שעות טרם השחרור סרקנו את כל הריצפה של הטנק, 47 שעות לפניו את הרצפה התחתית,45.5 שעות לפניו קראנו לשאר הסגל וב43 כבר זחלנו בפודרה של שיזפון - מגרפות ומסננות בידינו
- עם המפ, הסמך, וכל הקצינים.
כל הסגולות נוסו, רבי בנימין שטוען שהכל בחזקת סומין גוייס, ורבי מאיר שמאיר את עיננונקרא לדגל. כל השס-והתהילים-והתניא נקראו על ידי מאמינים וכופרים, בני ברית ושאינם. שוםומלח ובהרט וכוס הפוכה וישרה ושבורה ומודבקת, מלאה וריקה, חד פעמית ורב פעמית.
דיסקית אין.
ב40 נכנענו והחלטנו לחדול מהחיפושים, לא לפני שקיבלנו מספר טלפון של לא אחר מאשר 'שרהאבדות' של בני ברק ושפכנו שיחנו לפניו.
"אם עד מחר בתשע בבוקר היא לא נמצאת אני מחוייב לדווח לפיקוד ויפתחו בנוהל אובדן צל"םבבסיס - נעילה, תשאולים, מ"צים. אנשים עלולים לשבת בכלא״, אמר המ״פ והצביע על סגנוהמבוהל.
"בוא ניתן לשר האבדות לפעול את פעולותיו," אמרנו ולא האמנו שמשפט כזה יוצא מפה שלירוחמניקים, גם אם בציניות.
קמנו עייפים ועצבניים כעבור שעתיים לריצת בראור עם החיילים, שכבר שמעו על מאורעותהלילה מהשומר ששמר במשטח בזמן החיפושים. ניגש אליי חייל:
- ״הקשב הסמל״.
כן..
- ״אני מפחד שתחשוב שאני מתחצף כי אני מדבר איתך על דיסקית עכשיו ושמעתי מה קרהבלילה, אבל אני לא מתכוון לדיסקית שו"ב אלא לדיסקית צוואר אז אולי זה בסדר.…
״אני אחשוב שאתה מתחצף אם תמשיך ללכת סחור סחור. מה צריך?״
״טסטה שם אצלי את הדסקית צוואר שלו, פיקדון לפטיש שהוא לקח מאיתנו (נוהל מקובלבמחוזותינו). אתה יכול לתת לו אותה?״״תביא״.
סיימנו את הריצה, מזיעים אך מרוצים (בכל זאת, מחר שחרור!!) ופסעתי בכפכפיי למקלחת. אתדיסקית הצוואר של טסטה שנתן לי החייל החצוף הנחתי על המיטה. דקה או שתיים אחריי נכנסלתא הסמוך קצין מפלוגה אחרת.
- ״אתה לא מאמין מה חיילים שלי מצאו הבוקר!״, צעק.
״ממש מצחיק״, אני עונה בקרירות. עצבני שבן אדם שקם הרגע מסתלבט על רעו שכבר רץ היוםבראור.
- ״מה יש? למה לא מצחיק?״
״אין לי כח לבדיחות על הדיסקית, ישנתי שעתיים בגללה והיא עוד לא נמצאה״.
״היא שלכם???״ נזעק.
פתאום נפל לי האסימון - הוא בכלל לא יודע שזה קרה! ״מצאתם דסקית???״ אני צועק
- ״כן!!״ הוא צווח. ״חיילים שלי עלו לתורנות רס"ר, באו לרוקן פח בגדוד, ראו חוט שפצורמשתרבב ממנו, שלפו אותו ובקצה הייתה דסקית-שו"ב. לא ידעתי שאתם איבדתם אחת!!״וכך, בהפרש של 2200 שנה, אדם נוסף רץ מהמקלחת וצעק 'מצאתי!,' הפעם לבוש.
………………
מתוך עדותו של עידו סומך, חייל במחזור הראשון שלי, נהג בגדוד 77:
״בסופו של דבר לאחר הרבה זמן נסיעה הגענו לאזור קיבוץ רעים, שם התקיימה מסיבה בשם
׳הנובה׳, וראינו שם באיזור קרב ירי של מחבלים מול שוטרים אשר בו נראה כי המחבליםמנצחים. חסמתי את המחבלים עם הטנק שלא יפגעו בשוטרים, והטען שלי, אופיר טסטה, פרקמהטנק ללא הנשק שלו והלך לעזור לשוטרים״.
.………………
היום הוא העשירי באוקטובר ואני קורא את העדות, נפעם מהגבורה וההירואיות, אבל על זיוהעלומים. נזכר בבוחן הצוות ובשלוש הנקודות שירדו. לא יתכן שעברו רק שבועיים. ואיך הגעתיהבייתה אחרי הטקס, פרקתי את התיק במחשבה שאננה שאני עם הצבא סיימתי, הוצאתי את דיסקית הצוואר של אופיר טסטה מאחד התאים, אליו נכנסה בחיפזון כשסידרתי את המיט האחרי הבראור - אעביר לו אותה בהזדמנות, חשבתי - הנחתי אותה בספל החום שעל השידה הלבנה, הורדתי את שלי מהצוואר והנחתי אותה מעליה. אז מה אם תסתבך שלי בשלו. נפרום.
לשאלתי על שלוש תכונות טובות שלו הוא מעולם לא ענה לי, אבל כנות, גבורה וענווה הן אלה שאני הייתי בוחר.
ראה עוד > >
08/04/2024
דוד עמיצור, חבר של אופיר מהצבא
הספד על אופיר טסטה כט אדר ב
לקח לי כ"כ הרבה זמן לכתוב את ההספד הזה ,למרות שהיינו כ"כ קרובים. לא יכולתי להשלים עם המציאות היה לי קשה כי לכתוב הפסד זה להכניס לתבנית. להגיד זה היה אופיר ובשבילי היית הרבה יותר מזה היית חבר קרוב אח יקר וזה היה מתפתח היינו אמורים לעשות עוד הרבה חוויות ביחד והספד זה סיכום זה סיום. לכן היה לי כ"כ קשה לכתוב.
אבל החיים חזקים מאיתנו וגזירה על המת שנשתכח מהלב והיה לי כמה רגעים אפילו ששכחתי שניסיתי להיזכר בסיטואציות בדברים הטובים שלך ולא הצלחתי לכן היה לי ברור שבמוקדם או במאוחר מתישהו אני יצטרך לעשות את זה.
ומצד שני צריך גם להמשיך הלאה להשתחרר לתת ללב להתרפא להתחזק גם כי אני יודע שזה מה שאתה היית רוצה היית אומר לי מה אתה מגזים עכשיו.
ואני יודע שזה רק ניצוץ ממך רק חלק קטן שאפילו אם אתה מסתכל עליו אתה עלול לפחד ולהגיד זה הכל ולדעת שזה היה חלק קטן מהאישיות הגדולה שלך ועל פי השיר: "ואם אחד מאיתנו הולך מעימנו בלי לומר שלום משהו בו נשאר בתוכנו ומשהו נשאר איתו."
רציתי לדבר על ארבעה דברים שהיו מיוחדים באופיר שאני נפגשתי איתם והם הדבר הראשון הרצינות שלו וההתחייבות שלו למקצוע, דבר שני החשיבות של הקודש מעל הכל ודבר שלישי הפשטות והשמחת חיים שלו.
והדבר האחרון שאני ייגע בו זה האופן שבו הוא נהרג על קידוש ה' בגבורה עילאית ובמסירות נפש
אני יתחיל מהראשון אצלינו היה החברה קוראים לאופיר בצחוק "סוטה של טנקים". אנחנו הטענים התפקיד שלנו הוא היותר שחור ומבאס ופחות נוצץ התפקיד הוא לדאוג שהכל יתקתק וזה הלוגיסטיקה של מאחורי הקלעים. לנקות את המאג לתפעל את הבעיות בטנק. ולאופיר היה חשוב מאוד המקצועיות שהכל יהיה טוב יעבוד טוב שהכל יהיה מושלם. גם בצמ"פ שחילקו אותנו לצוותים ולצוות של אופיר לא היה טנק לטפל בו הוא תמיד בא אלינו והצטרף לכל הטנקים ושאל איפה אפשר לעזור ובמה אפשר לתת יד. ואנחנו היינו אומרים לו יגנוב שם בצד רגל על רגל תנוח מה חסר לך פה.
הוא יכל לנקות את המאגים שעות להיות איזה 4 שעות בעמדה של הניקוי מאגים ולנקנש.
היה איזה פעמיים אחרי הצבא שכבר יצאנו הביתה אחרי שכבר ישבנו בקפה נאמן ובהתפללנו שם שהיה איזה 12 בצהריים כבר עדיין נשארנו ביחד והלכנו לאיזה חנות לקנות במיוחד טסטר (סוג של מברג קטן) שנצרך לטיפולים, הוא הזמין במיוחד מחו"ל פלנלית סוג של סמרטוטי ניקוי כדי שהכל יהיה טוב. זה היה חשוב לו וכולם ראו את זה.
הדבר השני זה החשיבות של הקודש, אופיר סה"כ לא היה בעייתי אבל היה לו קווים אדומים שאותם גם עם טרקטור לא היה אפשר להזיז אותו. עיקר הבלגן התחיל כשבעצם הטירונות שלנו התחלק ל 3 חלקים שהחלק הראשון והאחרון היינו במחלקת בינייש ובאמצע חילקו אותנו לפי המקצועות של הטנק ולא היה אפשר לחלק לפי ביינישים. והיינו עם חילונים ואת אופיר שמו בחדר שהוא היה היחיד הדתי שם. וראו שזה ממש הפריע לו הסביבה הזאת של הדיבורים וכו'. באחד הפעמים המפקדים רצו לגזור עלינו זמנים והיינו בשבת בבסיס ,והם קבעו את המסדר של מוצאי שבת אחרי סידור יום של המיטה ועוד איזה משהו אני לא זוכר והם אמרו שקודם נעשה את המסדר ואח"כ נלך להתפלל ערבית והחברה שם עשו קצת בלגן שזה הכנה מקודש לחול ותנו לנו קודם להתפלל ערבית נורמלי להוציא שבת ואז נעה מה שאתם רוצים והחברה קצת התמרמרו אבל סה"כ הקשיבו למפקדים עומדים בשלשות סופרים את המחלקה ומי חסר אופיר. מה מסתבר שהוא הלך להתפלל ערבית בבית כנסת לא שם על אף אחד והלך. היה לו חוסן פנימי כזה של אני עושה את מה שאני רוצה ומאמין בו ויתהפך העולם אני יחטוף מה שאני יחטוף אח"כ אבל כשיש לי ההתלבטות אני הולך עם האמת שלי עד הסוף.
סיפור נוסף בחדר שלו היה שם כמה חילונים וקללות וכזה, ואחד החברה דרוזי עשה לו קטע שהוא מראה לו איזה משהו בפלאפון שלו בוא תסתכל שנייה איזה משהו והראה לו תמונה של בחורה לא צנועה. ואני זוכר שאופיר פשוט התחרפן והוא הלך לשירותים וממש בכה שם וראו עליו כמה זה פגע בו. ואני חושב שזה היה חלק ממהחלטה שלו שהוא שומר על עצמו כ"כ ופתאום דופקים אותו וזה היה ממש קשה ואני ואני לא ישכח את זה כי כולנו משתדלים לא לראות דברים כאלה אבל ברור שכולנו רואים וממשיכים הלאה כולנו נופלים וככה זה. כאן ראיתי מישהו שנלחם על זה שאומר אני לא רוצה שזה יהיה חלק מהחיים שלי.וכמה חשובה לו הקדושה והטהרה.
אחד החברה מהחדר של אופיר שהיה דתי והתחלש בזמן שהיינו ביחד במחלקה בא והתפלל איתנו קבוע והתחזק בזכותו.
הדבר השלישי זה השמחת חיים והפשטות של אופיר. חיל השריון זה חיל קשוח מאוד עם משמעת מאוד קפדנית. והיה לנו טירונות באמת קשה והיה אנשים שבאמת ראו עליהם שקשה להם כל הזמן. והם היו מבואסים איזה חודש חודשיים ואצל אופיר היה מן שמחה כזו שלא משנה מה יקרה הכל טוב.
היה לנו קטע לשבת כל פעם שיוצאים הביתה לשבת שעה שעתיים בקפה נאמן בתחנה מרכזית ולשתות לדבר. קראנו לזה נוהל טסטה כי זה התחיל כשמכל מיני סיבות אופיר חטף כל פעם שעות ביציאה, מכל מיני סיפורים שסיפרתי כמו על התפילת ערבית. והוא היה קצת שכחן ולא הסתדר עם מסגרת, ולמרות כל זה כל פעם זה עבר בסבבה כאילו כשהיית מדבר איתו היית מקבל פרופורציות הוא היה שמח כזה, כאילו הכל טוב כל זה בקטנה.
אחרי שהיה לנו נוהל טסטה להשאר כל פעם איתו ביציאה, פעם אחת חטפתי שבת וסגרתי בבסיס 35 יום. ומה שקרה זה שכל החברים האלופים שלי החליטו לסגור ביחד איתי את השבת, כשהם יצאו פשוט שבת אחרי כי היה צריך צוות שמירה של מתנדבים. ונשארנו שם חבורה מכובדת והיה שבת באווירה טובה סה"כ למרות הניחוס שהיה לי קצת בהתחלה. והרבה זמן שאלתי את עצמי איך זה קרה לי שחטפתי שבת ובעצם 35 יום רצוף לא הייתי בבית וזה היה סתם על איזה גרפיטי מפגר שכתבתי באיזה רגע שטות. רק אחרי שאופיר נהרג בעצם הבנתי שהקב"ה סידר לנו שבת ביחד של כל החברים ביחד עם אופיר וזה הייתה אחת החוויות המשמעותיות שלנו ביחד. היה באזור ר"ח ולא היה כוכבים בכלל. זה היה במוצאי שבת ואופיר עבר איתנו על כל הכוכבים בשמים והסביר לנו את השמות שלהם ואת הכיונים איך יודעים איפה זה צפון לפי כוכב הצפון וכו' וזה חלק מה שסיפרו לנו את סיפור הגבורה של הנפילה של אופיר אז אליה שגיא אחד החברה אמר לי שאין ספק שטסטה ידע כיווני שמים טוב.
הדבר האחרון זה האופן שבו הוא נהרג על קידוש ה' בגבורה עילאית ובמסירות נפש ועד הרגע האחרון גם שהיה פצוע קשה הוא נלחם והביא את הנשק שלו מיוזמתו ללוחם אחר כדי שיוכלו להמשיך להלחם. ואת זה אני רואה בתור הצוואה שלנו להמשיך את המלחמה שאופיר העביר את הנשק אלינו בעצם.
אנחנו לא יודעים מה היה קורה אם אבל את הפציעה מהנ"ט שהטנק של אופיר חטף הוא כנראה היה שורד אם הוא היה חושב רק על עצמו, וזה המיוחדות אצל אופר שגם כשהוא היה פצוע והטנק כבר היה כמעט גמור הוא ימשיך להלחם עד הרגע האחרון וגם אם הוא לא יכול לירות אז הוא יתן למישהו אחר את הנשק שלו שבאזור מתחוללים קרבות שגם זה מטורף אבל עד עכשיו נלחמנו בטנק עכשיו הטנק התקלקל אנחנו יוצאים החוצה וממשיכים להלחם.
שנזכה ללמוד מהגבורה של אופיר מהמסירות נפש שלו ולשאוב מזה עוצמות וכוחות אלינו.
מתגעגע דוד עמיצור חבר מהפלוגה