סמל עדי אודיה ברוך ז"ל

אודות

עדי, שקיבלה בהולדתה גם את השם אודיה, הייתה בת בכורה לשני אחיה. היא נולדה וגדלה בקריית־נטפים, יישוב קהילתי דתי בשומרון, לאורית ואבי ברוך. הוא מכהן כיו"ר היישוב, היא מנהלת אגף תרבות יהודית בעיריית פתח־תקווה. "מגיל צעיר אפיינו אותה חיוך ושמחה, לצד עקשנות ונחישות", מספרת אורית האם. "היא הייתה חברותית מאוד וערכית מאוד. היה לה חשוב לתרום. מגיל 16 היא התנדבה בארגון 'משפחה אחת' לנפגעי פעולות איבה, במקביל להיותה מדריכה בתנועת 'בני עקיבא'".
כשהייתה בת 15, התאהבה עדי בצילום, ובהתמדה התמקצעה בתחביב שהפך לה למקצוע. "הייתה לה טביעת עין ייחודית", אומרת אורית. "היא תפסה דברים שאחרים לא ראו, ובשלב מוקדם למדי הפכה לצלמת אירועים. כשהתגייסה דרשה לשרת בתפקיד משמעותי, שובצה כסמב"צית חי"ר בחטמ"ר יהודה ושירתה בחברון. במהלך השירות קיבלה תעודת מצטיינת מח"ט".
לפני כשלוש שנים השתחררה ופתחה עסק לצילום, שהתמקד בצילומי חתונות. "אני אוהבת לתעד את הרגע הזוגי הכי שמח", נימקה את בחירתה, ואמה מספרת: "בשבעה הגיעו זוגות שהיא צילמה ונכנסה להם ללב. ביומן שלה היו מתוכננות חתונות עד יולי 2024".
את נבו ינאי (24), אף הוא תושב קריית־נטפים, הכירה מגיל הגן. לפני שש שנים וחצי הפכו לזוג רשמי. את החודש שסביב ל"ג בעומר, שבו לא מתקיימות חתונות, ניצלו בני הזוג לטיול במזרח. אחרי שבילו חודש וחצי ביפן, בפיליפינים ובתאילנד, חזרה עדי ארצה ונבו המשיך להודו, כדי ללמוד יוגה, ושב לפני כשלושה חודשים.
"כשהיה בהודו, התקשר אליי נבו וסיפר שמצא טבעת שתתאים לטעמה של עדי. הוא ביקש שאמדוד את מידת האצבע שלה, כדי להציע לה נישואים בעזרת הטבעת, וביקש שאשמור על כך בסוד. כך עשיתי, אף שידעתי שהיא מאוד מחכה להצעה", מגלה אמה.
בשבת השחורה גויס אביה של עדי בצו 8. נבו גויס למחרת. לדברי האם, עדי "אכלה לאנשים את הראש", כדי לקבל צו 8, ולבסוף אכן קיבלה. המפקד שלה בסדיר ייעד אותה להקים מערך הגנה על בסיס מצלמות הפועלות בעיר שדרות. ביום חמישי בבוקר צילמה סלפי עם אביה, שניהם במדים ("באופן מצמרר, בתמונה רואים שהרווח ביניהם נראה כמו מפת ישראל", מעירה אורית). לאחר מכן הביא אותה האב למודיעין, לפגישה עם המפקד, שעמו יצאה בדרך לשדרות.
"הייתי בחמ"ל בפתח־תקווה", מספרת אורית, "וב־12:06 קפץ אצלי פוש מהטלגרם על צעירה בת 20 וגבר כבן 30, שנפצעו קשה מפגיעת רקטה בשדרות. נעצרה לי הנשימה. שלחתי לעדי הודעה והיא לא ענתה. הרגשתי שמשהו קרה לה. לבקשתי, הבן שלי עשה איכון לטלפון שלה והתברר שהוא בבית החולים ברזילי באשקלון".
בני הזוג ברוך יצאו לאשקלון. "נסענו באמונה שהיא רק פצועה, אבל הרגשתי שבלב נעוץ לי סכין. כשהגענו, לא הצלחתי לצאת מהמכונית. אמרתי לבעלי שאני מרגישה שהיא לא בחיים". דקות ספורות לאחר הגעתם, קיבלו את ההודעה הרשמית על נפילת בתם. "התברר שעדי והמפקד הספיקו להיכנס לעיר כשנפל מטח מטורף של רקטות", מספרת האם. "הם הספיקו לצאת מהמכונית ושניהם נפגעו. המפקד נפצע מרסיסים בגוף, עדי נהרגה מרסיס שפגע בראשה ומפגיעות הדף. מצאנו נחמה בכך שהיא נשארה שלמה ולא עברה אף אחת מהזוועות. עדי נהרגה כפי שחיה, כשעשתה מה שרצתה".
בשבת, לפני הלוויה, שאל בן זוגה נבו את הוריה אם יוכל לענוד את טבעת האירוסין על אצבעה של אהובתו. כשנענה שזה לא אפשרי על פי ההלכה, ביקש לתת את הטבעת להוריה. "אמרתי לו שישמור אותה אצלו ובירכתי אותו שביום מן הימים בעזרת השם, ימצא אהובה ויקים איתה בית. למחרת, בלוויה, הוא כרע ברך מול הקבר והציע לעדי נישואים, מה שלא הספיק לעשות בחייה".
אחרי השבעה נכנסה אורית למחשב של בתה ומצאה בו שירים שכתבה. אחד מהם נשמע כמו צוואה: "ואם אי פעם אמות טרם זמני/ אני רוצה שתחגגו את החיים/ ולא תתאבלו על מותי./ שתקומו כל בוקר עם חיוך וגעגוע בלב/ ולא תיתנו לאף שנייה מחייכם להתבזבז./ תעריכו כל רגע קטן/ ומדי פעם תחייכו לעננים/ אני אהיה שם".
השיר הפך ויראלי ברשת, והולחן על ידי כמה מלחינים ובהם סי היימן. "היא הייתה החברה הכי טובה שלי. יש ימים שאני לא יודעת איך אקום מהמיטה", אומרת אורית. "אני לא תופסת איך מישהי כל כך חיה, יכולה להיות כל כך מתה.
"בתמונה שבחרתי אפשר לראות את השילוב של החיוך, שכל כך אפיין אותה, עם המדים, שהיתה כל כך גאה בהם, על רקע העננים שהיא כל כל אהבה לצלם".

https://www.ynet.co.il/laisha/article/sk11o3vqs6