סמ"ר דביר חיים רסלר הי"ד

אודות

דביר חיים נולד בתאריך י"ז סיון תשס"ב, 28/5/2002 בביה"ח בליניסון בפתח תקווה.
דביר חיים, הבכור מבין 4 אחים, נולד להוריו רוית ועמיחי רסלר משכונת מצפה ישי בישוב קדומים בשומרון.
דביר חיים למד בביה"ס היסודי "נחשון בנים" בקדומים, אח"כ בחטיבת הביניים ב"ישיבת השומרון", ובהמשך למד בישיבת "חברותא" ברעננה.
לאחר סיום הישיבה התיכונית, דביר חיים למד במכינה הקדם צבאית "חוסן" בישוב פדואל, וחיכה בקוצר רוח לשלב הגיוס לצבא במגמה להצטרף למשפחת גולני.

דביר חיים עסק בספורט, ובפרט בקפוארה, ניגן על תופים והיה מאד אהוב ומקובל על חבריו בכל מסגרת חברתית אליה הגיע, בחור דומיננטי וכריזמטי מאד!

כבר בילדותו, מעידים עליו הוריו, היה ילד יפה תואר עם עיניים כחולות. "שלמות של ילד" – כהגדרת אימו – "ישן לילה שלם מרגע שנולד. תמיד היה מנומס ואדיב, נחמד מאד, אוהב לעזור ודואג לאחרים".

חבריו לצבא סיפרו שתמיד דאג לכולם, היה לו חשוב שלכולם יהיה טוב, לא יחסר דבר, ולעולם לא השאיר מישהו מאחור...

דביר חיים הי"ד נפל בתחילת המערכה במלחמת "חרבות ברזל" ביום שמחת תורה תשפ"ד.
דביר חיים היה עם חבריו לפלוגה בבסיס מו"פ דרום כשהתחילו אזעקות המזהירות מפני שיגור טילים לכיוון הבסיס בשעת בוקר מוקדמת. באופן טבעי, כל החיילים רצו במהירות למיגוניות ולחדרי הממ"ד, אבל דביר חיים עבר בין כל החדרים כדי לוודא שכולם התעוררו מהשינה ונכנסו למקום מחסה. באותן דקות ארוכות, בכל פעם כשהגיע למיגונית או ממ"ד בכדי לוודא שכולם מוגנים – החברים הפצירו בו להישאר איתם ולהגן על עצמו, אבל דביר חיים המשיך במשימה האישית שלו – דאגה ואכפתיות מהאחר. רק כשהזמן הלך ואזל ודביר חיים השתכנע שכולם מוגנים ובטוחים, הוא עצמו הצטרף לשני חברים בממ"ד. אלא, שאז היה כבר מאוחר... מחבלים חדרו לבסיס ודביר חיים נאלץ להחזיק חזק במשך דקות ארוכות את דלת הממ"ד בכדי למנוע את כניסת המחבלים. דביר חיים הגן על חבריו ששהו בתוך החדר, בעוד הוא מנהל מאבק פנים אל פנים עם המחבלים, עד אשר המחבלים הניחו מטען חבלה על דלת הממ"ד, וכתוצאה מהפיצוץ – דביר חיים הי"ד נהרג במקום. למעשה דביר חיים במותו העניק חיים לשני חבריו שניצלו.

משמעות השם דביר היא קודש הקודשים. דביר חיים נרצח על קידוש ה' בשבת שמחת תורה, בשיא הקדושה, בחג שחותם את כל תקופת החגים, ובמותו העניק חיים לחבריו.
מעשה הגבורה של דביר נעשה בשמחה ובאופן טבעי. ככלל, שמחת החיים ליוותה את דביר מלידתו ועד יומו האחרון.

הוריו נפרדים ממנו ומספרים עליו: "אנחנו כהורים גאים בו מאד ומודים להקב"ה שנתן לו את החיים ובחר בנו להיות ההורים שלו... השמחה שלו זו דרך חיים! כל אחד מהחברים שלו היה בטוח שהוא יחיד ומיוחד בעיניו, ורק לו הוא נותן תשומת לב... כך הוא נתן שמחה וחיים לכולם. הגוף שלו חסר לנו מאד, אין סוף לגעגוע של אבא ואמא, אבל מה שיעזור לנו במצב הזה – זה להפוך את הכאב לשמחה, להמשיך את השמחה של דביר חיים. איך חיים בשמחה? ע"י שמשמחים את האחרים! השמחה מדבקת וגורמת לאחדות בעם ישראל!"

הוריו מספרים שבדר"כ בליל שבת היה סועד עם המשפחה ואח"כ הלך לבלות עם חברים עד למוצאי שבת. בשבת שלפני שמחת תורה, חג ראשון של סוכות, דביר חיים החליט להישאר כל השבת בבית, וכך הוריו, אחיו ואפילו סבא וסבתא של דביר שהגיעו לחג, נהנו ממחיצתו לאורך כל החג. סבא סיפר לדביר סיפורי גבורה ממלחמת יום הכיפורים בה לחם, ואין ספק שסיפורים אלו הוסיפו תעצומות נפש לדביר חיים שמסר את נפשו על הגנת חבריו, עם ישראל וארץ ישראל כשבוע לאחר מכן...

עמיחי, אביו של דביר חיים הי"ד, מדגיש שאינו משתמש במונח "נופלים", כי אותם קדושים שנרצחו במערכה, אינם נופלים אלא עולים למעלה, מתקדמים, מוסיפים קדושה בעם ישראל. לדבריו – "הכל מהכל זה הקב"ה, הוא בתוכנו, הוא מנהל אותנו, ואנחנו צריכים תמיד להיות בשמחה ובאמונה, כי השמחה מביאה לידי אחדות. כל אחד עוזר לאחר, מפיץ את האור שלו, וכולנו יחד הופכים את עמ"י לאור אחד גדול. כשכל אחד חושב על האחר ועושה דברים טובים למען ביאת המשיח – אז יבוא המשיח".

דביר חיים נטמן בבית העלמין בקדומים בחלקה הצבאית.