2
6
6
יעל קולא
קשה להזכר.
שמי יעל ואני בת הדודה של יורם.
כשהוא נהרג, באותו יום ארור, היינו משפחה אומנת ובדיוק קיבלנו תינוק בן חמישה חודשים לטיפול. לא יכולתי להגיע להלוויה והגעתי לנחם בשבעה. למרות שהבית היה מלא באנשים, הייתה עלטה, האורות כבו בעיניים, והלב נחמץ לראות את ההורים והאחיות שברגע אחד איבדו עולם ומלואו.
אני לא חושבת שידענו איך להתמודד עם אובדן של חייל, עלם חמודות שהלך בטרם עת.
אנחנו שבט של מאות אנשים, משפחה ענפה ומגוונת ויורם היה הראשון שנהרג בעת מילוי תפקיד במדים, צעיר, מלא הבטחות לעתיד מזהיר. אני זוכרת את הסיפורים והתכנונים שבהם הוא שיתף את בן הדודה, אהוד אחי שהיה בגילו של יורם, רק שלושה חודשים הבדילו ביניהם והם היו חברים טובים. הוא היו אמור להשתחרר ולחיות את החיים הטובים והנה הכול נגדע באיבו
השנים עברו, היו חתונות, לידות וגם הלוויות במשפחה. יש אושר וברכה והצחוק שב להישמע בבית. אבל למרות שעברו עשרות שנים, עדיין אוהבים עד כלות, זוכרים את היותו ומרגישים את אובדנו.
הייתה לי הזכות לכתוב את ההקדשה לפינת הזיכרון שהוקמה בבית המשפחה ואחר כך הודפסה בספר לזיכרו.
הספר עד היום אצלי. לצערי אנחנו מפונים ונמצאים בירושלים ולכן אין ביכולתי להעלות משם את מה שכתבתי.
