נהוראי היה סמל מחלקה בגדוד 13 בגולני,
אך היה על תקן מ״מ לאחר שהחליף את המ״מ שיצא לחפש״ש.
בשבת השחורה נהוראי היה בשמירת חמ״ל,
הוא רץ למיגונית פצוע עם שני חיילים שגם הם פצועים,
פיקד, טיפל ולחם במיגונית מספר שעות עד רגעיו האחרונים.
נהוראי לוי אמיתי נולד במושב רינתיה, להורים חגית והראל.
גדל והתחנך בגן ובבי"ס בנחלים, משם המשיך לישיבת שלהבת בשהם עד כיתה י' ואז עבר לתיכון נחשון בשהם. בתיכון למד במגמות ספורט וביולוגיה וסיים בהצלחה רבה.
נהוראי היה ילד כמו בשיר - יפה הבלורית והתואר, ילד עם עיניים כחולות גבוה וחייכן,
מגיל קטן אהב כדורגל, סקייטבורד, ואת בית"ר ירושלים, כל דבר חדש שניסה לעשות לא ויתר עד שהצליח.
הייתה בו רגישות אין סופית לסובבים אותו, תמיד בבית הכנסת מספרים כמה היה צנוע ושקט.
היה עוזר לאנשים בצניעות בלי שמרגישים.
אחים שלו אהבו אותו והעריצו כל אחד בדרכו:
מתן אחיו הגדול היה חבר לכל דבר. איתמר רצה תמיד להיות כמו נהוראי. ומאיה אוהבת אותו עד אין סוף.
נהוראי היה סמל מחלקה על תקן מ"מ במוצב נחל עוז בעוטף עזה. נפל ב7.10 כאשר נכנסו לפחות 150
מחבלים והיו מעט לוחמים בכדי להגן.
משעה שש וחצי לא הפסיק להילחם והפצמרים והרקטות לא הפסיקו. תוך כדי לחימה הגיע למיגונית שם המשיך להילחם לאחר שנפצע בידו, המשיך ונפגע שוב וקם, בפעם השלישית נפצע קשה ונהרג.
לצער המשפחה, הפרטים המלאים על אותו היום טרם התגלו, אנו גאים בו על מי שהוא ולא חשבנו לרגע
שיפעל אחרת.
״חיכיתי עם הנייד כל השבת לשמוע את הצילצול שלך
“או או אתה החיים שלי”
ובמקום זה שמעתי את הדפיקה בדלת ברבע לארבע בבוקר יום ראשון
ואני לא רצתי לפתוח את הדלת ידעתי שבשעה כזו לא באים סתם
“חיים שלי” כך היה רשום השם שלך אצלי בנייד.
נהוראי ילד מדהים שלי, שלא ידע לעשות רע לאף אחד עם חיוך תמיד על הפנים.
ילד יפה תואר שלי עם העיניים הכחולות והתמימות שאהב את הצבא ונלחם למען החיילים שלו עד הדקה אחרונה, עד שנפגע ולא יכל לעזור יותר לחיילים שלו.
כמה געגוע יש לכל המשפחה איזה חור בלב נשאר לנו
עדין מתקשה להאמין שלא תחזור חיים שלי
אני עדין מחכה שתכנס ותחבק אותי שיגידו לי שזה טעות שאתה בסדר
מחכה שתפתח את החלון בחדר שלי כמו בפעם אחרונה שבאת הבית ותגיד אמא עם חיוך על הפנים ואני רק אחבק אותך שוב ואתן לך מלא נשיקות ואריח שוב אותך
לפחות עוד פעם לפחות עוד פעם״
בתמונה האחרונה- הפעם האחרונה של נהוראי והגר ביחד ב5.10 בנחל עוז.
יהי זכרך ברוך גיבור🥀
ראה עוד > >
בת זוגתו הגר כותבת 🕯️
״ היה ברור לכולם סביבנו שזאת לא אהבה רגילה, היה שם מעבר.
שני ילדים שמתחילים לצאת בגיל 17 לא יכולים להתחבר ברגש ברמה גבוהה כל כך אבל אצלנו זה בדיוק מה שהיה. היה ברור שזה יהיה לנצח.
ואני עצבנית על זה, כי לא רק איבדתי את האהבה הכי גדולה של החיים שלי, גם הפסדתי את ההזדמנות לממש את הרצון שלי להיות חלק מהמשפחה המדהימה שהוא הכניס אותי אליה. קיבלתי בזכותו הורים, חגית והראל. מתן איתמר ומאיה בתור אחים. משפחה מורחבת ענקית ותומכת, כל כך אוהבים שישר את מרגישה חלק.
הוא רצה להגן עליי, ואני לא רציתי שיגן עליי. האמנתי שהצבא גדול ושמספיק אנשים יוכלו לשמור על שנינו, אבל המציאות גילתה אחרת.
אני אמשיך לאהוב אותך לנצח מלאך שלי, תמיד היית, תמיד תהיה. לנצח, כמו שהבטחת.״
ראה עוד > >
סיפור אחד ביום: הגר טולדו ונהוראי לוי אמיתי🤍
נהוראי האהבה של חיי❤️🩹
לא היינו צריכים אף אחד ושום דבר, רק אחד את השנייה. האהבה שלנו פרחה מידידות וחברות כנה ואמיתית, והיה ברור מההתחלה שזה זה. שום דבר לא יכל לעצור אותנו, הבדלי אורח החיים שלנו, המרחק שנאלצנו לחיות איתו בזמן השירות הצבאי, הגעגוע והזמן היו חלשים לעומתנו.
שום דבר - עד השביעי באוקטובר.
הפעם האחרונה שהתראינו הייתה יומיים לפני, חול המועד סוכות, כשנסעתי לנחל עוז יחד עם הוריו ואחותו, שהם כבר הפכו מזמן למשפחה השניה שלי. אף אחד לא סיפר לי שלא יקחו שבועיים עד שאראה אותו, אלא הנצח.
החיים שלי התהפכו ברגע, כי לא רק שאתה נלקחת ממני בידי הרשע, אלא כל החיים שלנו שסבבו אחד את השנייה נגמרו.
המיטה שלי שלא תיכנס אליה שוב, המושב שלצד הנהג, זה שלא תשב עליו כי לא אאסוף אותך יותר בסופ״ש, אפילו טבלת המקומות שרצינו ללכת לאכול בהם נשארת חצי ריקה.
לא היינו צריכים שום דבר חוץ מאחד את השנייה, הבנו את זה כשהיינו מתחילים להתחרפן ככל שהשבוע עובר עד הרגע שהיית חוזר, והיינו מתכרבלים מתחת לשמיכה, גם בחום של הקיץ, ושוקעים לחיבוק הכי מחמם בעולם.
תוכניות שבנינו אפילו העידו כך, לא חשבנו על המסע הגדול לחיפוש עצמי, רק שנינו בדרום איטליה עם פיצה, זה מספיק.
רצינו למצוא דירת חדר במושב, מספיק קרובה למשפחות שלנו, ולקרוא לזה בית, כי חדר הוא רק חדר, והביחד זה הבית.
רצינו רוטווילר, שיהיה בשביל חץ כחבר חדש.
רצינו בעיקר לסיים את המסע הזה, שהתחיל בסוף התיכון והיה עתיד להיגמר ב17.4, יום אחרי יום ההולדת שלי, להגיד שלום יפה לצבא, ולחיות את החיים המשותפים שלנו סוף סוף.
למדנו וגדלנו ביחד, מילדים קטנים עם אהבה גדולה, לבוגרים עם אהבה ענקית.
חודשיים אחרי, ואני עוד מתפללת שהסרט הזה יגמר ושתחזור, ובשקט תיכנס מתחת לשמיכה ותחבק אותי עד שיגמר הכאב.
אני אוהבת אותך פרצוף יפה שלי, המלאך השומר שלי, הנפש שהייתה טובה מדי לעולם הזה, הנפש התאומה שלי, זה שהיה רב איתי עד אמצע הלילה עד שאיכנע ואסכים לקבל שאתה אוהב אותי יותר.
מתגעגעת עם כל הלב. 💔
ראה עוד > >
ההורים האוהבים שלך
שמך נהוראי, כשמך - אור היה בכל מקום שהיית בו, החיוך התמידי שלא נמחה מעל פנייך, העדינות והאצילות
שקרנו מפנייך. היו בך עוצמה מחד וצניעות מאידך.
אתה דוגמא ומופת לכל הסובבים , זכות גדולה הייתה לנו כהורים לגדל אותך ולאחייך לחיות במחיצתך.
תמיד שאפת למצויינות, מילדות היית ספורטאי בכל רמ"ח איברייך, כשחקן כדורגל, באימוניך באיגרוף
תאילנדי, כבוגר וינגייט , כמאמן כושר, בכולם הצטיינת.
השירות הצבאי לא היה עבורך רק שירות חובה , הוא היה משימת חיים.
הצטיינת בכל השלבים אם כחייל ואם כמפקד, חבריך ופקודיך אהבו והעריצו את החבר והמפקד שאתה.
ביום חמישי האחרון לפני ה7/10 קיבלת את פנינו באהבה גדולה ובסבלנות רבה, הסברת לנו על הבסיס
למרות העייפות מחוסר בשעות השינה כי לא היו מספיק חיליים. ואתה נהוראי שלנו תמיד נרתמת למלא את
מקומם של האחרים, מיד לאחר הביקור המשכת הלאה למשימות הבאות שלקחת על עצמך חדור מטרה
ומוטיבציה כהרגלך.
נהוראי אתה מקור גאווה עצום בשבילנו, סמכנו עלייך שתמיד תבחר את הנתיב הנכון , שהמטרה שלך היא
תמיד לעשות טוב אם זה למשפחתך, לסובבים אותך ולכל עם ישראל.
אנחנו מבטיחים לך כי בכוח האמונה נמשיך קדימה ואת מורשתך ולמרות הקושי נמשיך להילחם ולנצח בעזרת
השם.
* התמונה האחרונה שלנו איתך יומיים לפני הטבח
ראה עוד > >
ליעם, חברו הטוב של נהוראי
הייתי מנסה לתאר את נהוראי בקצרה, אך לתמצת בן אדם כזה זאת משימה אבודה מראש. את נהוראי
הכרתי בכיתה י' בתור הילד החדש בכיתה שנכנס עם חיוך מבויש ועיניים קורנות, במבט אסוף שרק מחכה
שהמחנכת תסיים להציג אותו. אני מודה שלי ולילד החדש לקח זמן להתחבר. לאט לאט הכרנו באירועים
שונים שבכל אחד מהם אני מגלה ממנו עוד.
הזיכרון המשמעותי הראשון שלי איתו היה ביום הולדת של חבר, כיאה לילדים עשינו שטויות והתחלנו לעשות
קרבות איגרוף בצחוק, שם נודע לי מקרוב שנהוראי מתאמן באיגרוף.אמנם היינו ביחד בכיתה שעות רבות
והתראנו גם מחוץ ללימודים באירועים שונים, עבורי ההיכרות האמיתית התרחשה בטיול השנתי בכיתה י"א,
בה חבר אמר לי "תקשיב, נהוראי גבר רצח." זה פתח לי את החשיבה ואת הרצון להכיר את נהוראי והבנתי
שמה שהכרתי זה קצה הקרחון, וכשנהוראי נפתח בפניך, הוא החבר הכי מצחיק שבשבילו כל רע הוא נושא
לצחוק המתגלגל שלו.
אחרי אותו טיול התגבשנו לחבורה, היינו הולכים לפיצה בטטה וסתם לישיבות.
בדיעבד אני מרגיש שניצלנו כל זמן, אפילו בבית הספר, בהפסקות היינו מחברים את השולחנות בכיתה
ומשחקים פינג-פונג. בערבי שישי זה כבר הפך למנהג ללכת לנהוראי ולשחק קטאן, אני מודה שעד היום אני
לא אוהב את המשחק הזה אבל האווירה בבית שבתה גם אותי פנימה וכך כל לילה משחקים ובזמן שלא -
מדברים על החיים. ברגעים האלה הרגשתי מנהוראי תמיד איש שיחה שיודע להיות רציני כשצריך, מצחיק
ואופטימי ברגעים שלא חשבתי שאפשר. חבר אמת שתבטח בו ושרוצה להקשיב, וגם כשכבר מאוחר ואין לך
כוח לחזור הביתה ברגל, הוא יציע ישר אירוח ויתן לך תנאים טובים משלו.
נהוראי היה צנוע ושליו, אפילו כשקיבל מצטיין בטירונות לא סיפר ולא התלונן בזמנים קשים.
נהוראי, החיוך, היופי והעוצמה שבשקט שלך בליבנו לעד.
מתוך שיחה שהוקלטה עם תומר גרינברג ז"ל, מג"ד גדוד 13 - שנהוראי היה תחת פיקדו:
"נהוראי לא עשה קורס קצינים ועדיין בחרנו לשים אותו מ"מ לפני קצינים פנויים אחרים שהיו לנו, רק זה יכול
להסביר מי היה הבן שלך, לא צריך להוסיף עוד על זה..
דבר נוסף חשוב לי שתדעי ,עדיין לא יודעים שנייה אחרי שנייה מה שקרה שם , ואני מבין למה למשפחה
שכולה חשוב לדעת מה קרה שם ומה הוא אמר אבל יש דבר אחד שאין עליו עוררין, הוא נלחם שם כמו גיבור.
ואני אגיד לך יותר מזה, הוא יכל לברוח אבל בחר שלא, כשההתקפה התחילה על המוצב, הוא יכל לקחת את
הדברים שלו, לקפוץ מעל הגדר ולברוח לשדות, ואם היה עושה את זה הוא היה בחיים היום.
הבן שלך, אני אומר בגאווה את זה על מפקד בגדוד שלי ,הוא בחר להישאר שם, הוא ידע שהוא יהיה מעטים
מול רבים וידע שישלם על זה בחיים שלו אבל עדיין בחר לעשות את זה.
..חשוב לי כמג"ד לדעת שזה המפקדים בגדוד שלי ,שהוא מפקד גיבור, בחר להקריב את החיים שלו למען
ישראל , זה הפרט הכי חשוב בעיניי שאת צריכה לזכור ,כי זה מה שמלווה אותנו בפנים בתוך עזה,הרוח
שלו..
..יהיו הרבה מפקדים בגדוד 13 עוד שנה עוד שנתיים וכולם ישמעו את מה שהבן שלך עשה ועל איך אנחנו
מצפים שמפקד יהיה בגדוד...
אתם הפכתם להיות משפחה שכולה ואיבדתם את הבן שלכם למען עם ישראל, תדעי שיש עוד הורים בגדוד
של חיילים שלא נהרגו והם לא הפכו להיות משפחה שכולה בזכות הבן שלך.
ואנחנו נספר את הסיפור שלו, אל תדאגי, זה אני מבטיח לך אישית כמג"ד, ואנחנו גם נגיע בסוף המלחמה
כשהניצחון בידינו, והוא יהיה בידינו הרבה בזכות הרוח של הבן שלך.
*בתמונה נהורי מקבל אות הצטיינות
ראה עוד > >
לוחם עוקץ שנלחם לצד נהוראי במיגונית כותב:
בהרבה מקומות כשמבקשים לבחור מישהו שהיה משמעותי בשבילך, נהוג לבחור מישהו מהמשפחה או חבר
קרוב, אבל מה אם אני אגיד לכם שמי שאני אבחר זה דווקא מישהו שהכרתי פחות מ-3 שעות והחלפתי איתו
לא יותר מ5- משפטים.
אז הסיפור מתחיל ב7/10 במוצב נחל עוז, אני נמצא בכוננות שגרתית במהלך השבוע לא מכיר כמעט אף אחד
מהחיילים האחרים. בשעה 6:20 אני יוצא מהחדר עם הכלבה שלי למרחב המוגן אחרי מטח כבד של טילים
מעזה.
אני מגיע למיגונית יחד עם אנשים שלא ראיתי בחיים, מנסים להבין מה קורה שם בחוץ. אחרי כמה זמן מגיעים
3 לוחמים פצועים, אחד מהם הוא נהוראי, מפקד הצוות, הוא מתחיל להסביר לנו שחדרו מחבלים למוצב
ושאנחנו חייבים להגן על עצמנו. מהרגע הזה הוא תופס פיקוד על המיגונית ואני מצטרף אליו. שנינו ביחד
עומדים על הכניסה למיגונית מול גל מחבלים שהולך וחוזר מתוך הבנה שאין סיכוי שאנחנו נותנים להם לעבור
אותנו. אני עומד ונהוראי בכריעה לידי, 2 לוחמים שעד לפני כמה דקות לא הכירו אחד את השני נלחמים זה
לצד זה כאילו מכירים כבר שנים. בין הזמן שבו אנחנו מנהלים את הקרב מול המחבלים ואומרים לשאר
החיילים במיגונית מה לעשות, נהוראי התחיל לשאול אותי שאלות עליי כדי קצת להכיר, רגע של שפיות
בסיטואציה שכזאת. צחקנו שכשהכל יגמר נפגש בים להכיר קצת יותר אבל כמה דקות אחרי הוא נפגע מרימון
ונהרג, בים כבר לא יצא לנו להיפגש.
למרות שכבר הגיע פצוע אלינו למיגונית הוא המשיך להילחם ופיקד על המיגונית עד הרגע האחרון, ובכך הציל
חיים רבים ברגעיו האחרונים.
נהוראי היה סמל במחלקה שלו אחרי שביצע מספר תפקידים פיקודיים לפני, תמיד בצורה הטובה ביותר
וכשהוא מוביל את כולם אחריו.
את נהוראי הכרתי בפחות מ3- שעות אבל אין לי ספק שהוא והסיפורים שלו ימשיכו ללוות אותי בהמשך
החיים.
מתוך 14 שהיינו במיגונית יצאנו רק .10
יהי זכרם ברוך של נהוראי לוי אמיתי, ברק בן דוד, סהר מידני ,בעז מנשה יוגב, ושל כל 66 חיילי מוצב נחל עוז
שנפלו באותה שבת.
* התמונה האחרונה של נהורי לוי במיגונית בה נלחם,
ראה עוד > >
03/08/2024
יהלה
שיר מוקדש למאיושי אחותו של נהוראי
ראה עוד > >
השרבוטים המיוחדים של נהוראי
נהורי היה אמן ומוכשר בתחומים רבים, אחד מהם היה תחום השרבוט, כיום אנו מוצאים את איוריו בכל כך הרבה מחברות ודפים שהשאיר אחריו.
ראה עוד > >
מקומות הנצחה
ביתר ירושלים מנציחה את נהוראי ז"ל
חורשת הנופלים בחבל מודיעין מנציחה את נהוראי ז"ל
עץ החיים שנשתל לזכרו באולפנה של מאיה אחותו
החברים והחיילים של נהוראי ממשיכים להכניע את האויב לזכרו