סמ"ר שלמה דמיטרי רשטניקוב ז''ל

אודות

שלמה נולד בעיר וולגוגרד ברוסיה בשם דמיטרי, בן לאולג ונטליה ואח קטן לאנדריי.
למד בבית ספר יהודי ברוסיה ולשם הגיעה משלחת מנעל"ה שסיפרו להם על התכנית.
שלמה התלהב מהרעיון לעלות לארץ ומאוד רצה להצטרף לתכנית ולמרות שהיה רק בן 14 והתכנית מיועדת לנוער מעל גיל 15, השליחים ראו את הרצינות שלו והחליטו לתת לו את ההזדמנות להצטרף.
נטליה, אמא שלו מספרת שהיה לה לא פשוט אבל היא הבינה שזה מה שהוא רוצה ושזה המסלול שהוא צריך לעבור, ולכן נתנה לו את ברכתה לעלות בלב שלם.
כששלמה הגיע לארץ, התחיל ללמוד בכפר סיטרין, בית ספר של נעל"ה מטעם חב"ד.
בתחילת חגי תשרי התקשרו מטעם כפר סיטרין לאמא שלנו, לאה שבאותה תקופה הייתה רכזת קהילה של הישוב אבני חפץ בה מתגוררת, וביקשו ממנה למצוא משפחות מארחות לשבתות וחגים עבור תלמידי נעל"ה לצורך החיבור שלהם ליהדות והחגים וכן לצורך חיבור עם משפחות ישראליות כחלק מההטמעה שלהם בארץ.
משם הכל התגלגל ושלמה הגיע אלינו הביתה עם עוד כמה חברים.
פגשנו נער ביישן ומופנם שבקושי יודע מילה בעברית, הנס שלנו היה שאמא דוברת רוסית אז היא יכלה לדבר איתו ולתרגם למשפחה.
התקשורת בין אבא והילדים, הייתה יותר דרך משחקים אבל היה חיבור מיוחד מההתחלה ושמחנו ששלמה ביקש להגיע אלינו לעוד שבתות ובתדירות גבוהה.
בהתחלה התבייש והגיע עם חברים, אחר כך צבר ביטחון והתחיל להגיע לבד. הוא היה מגיע אלינו בסופי שבוע, חגים, חופשות ואירועים משפחתיים וגם נסע איתנו לשבתות במקומות אחרים. עם הזמן שלמה הפך לחלק מהמשפחה.
בהמשך עשה ברית מילה ושינה את שמו מדימטרי לשלמה, שם שרשי מהמקורות, ושמו של שלמה המלך, דמות שהתחבר אליה במיוחד. רצה שם שמבטא מלכות ושלום ובדיעבד מאוד מאפיין אותו.
שלמה תמיד אמר שעם ישראל זה לב אחד גדול ומשפחה אחת גדולה והרגיש שזה הבית שלו!
זה מה שסיפר גם להוריו שברוסיה והוסיף שהוא מאושר בארץ.
החליט שהוא רוצה לבנות כאן חיים. ללמוד, לשרת בצה"ל ולהשתקע בארץ.
בסוף כיתה י"ב, שלמה החליט להתגייס לצבא ובכך לתרום את חלקו למדינה שכל כך אהב. על הדרך שלמה דיבר עם עוד כמה חברים שהתלבטו אם לחזור לחו"ל לצורך לימודים, ושיכנע אותם להתגייס לצה"ל. התרומה למדינה והצבא הייתה מבחינתו ערך עליון.
היה ברור לשלמה שהוא בוחר במסלול הקרבי וכשקיבל את השיבוץ לגדוד 51 בגולני לא היה מאושר ממנו!
בצבא שלמה עבר קורס עברית במחווה אלון. הוא נפתח והכרנו עוד צדדים שלו כמו ההומור שזרם יותר בקלילות בעברית, השימוש בסלנגים ובטחון עצמי שהתגבר.

בשלב מאוחר יותר במהלך השירות הצבאי, הכיר את ליזה, שהפכה לבת זוגו והם עברו להתגורר יחד בחיפה.
לפני חג סוכות האחרון, שלמה התקשר לאמא שלנו ושאל אם מתאים להגיע יחד עם ליזה לחג הראשון כדי שנכיר אותה ועל מנת לקבל את "ברכתם ואישורם" של ההורים :)
הוא תכנן לקחת את הקשר צעד קדימה לאחר השחרור לכיוון של חתונה.
חג סוכות היה החג האהוב על שלמה, ובכל שנה לפני שהגיע הביתה ביקש שנחכה לו עם הקישוטים של הסוכה. בנוסף גם תמיד הקפיד לישון בסוכה.
החג בחברת שלמה וליזה היה שמח ומרומם, התגעגענו אליו ושמחנו להכיר את ליזה, שיחקנו וצחקנו, כמעט לא יצא מהסוכה באותו חג, זאת הייתה מצווה שאהב מאוד.
במוצאי החג ליזה טסה עם חברה לחו"ל ושלמה חזר לצבא, למוצב מו"פ דרום שבעוטף עזה. שלמה היה תמצית הטוב, בחיבור שלו עם כולם, באהבה לכל אחד, בנתינה לאחר גם כשקשה, בדיבור הטוב.
אהב לנגן בגיטרה והיה מחובר מאוד לבעלי חיים.
שלמה היה חבר טוב. מעל ומעבר. גם בצבא אחרי שמירה כשבאו להחליף אותו והיה רואה שקצת קשה מיד היה הולך ומכין כוס קפה לחבר עייף כדי לעודד אותו. גם כשכבר נשחקו בצבא יום אחרי יום היה משמח ואומר לחברים איזה כיף שאנחנו שומרים כאן בזמן שאנשים בבית יכולים להרגיש בטוחים.
שלמה תמיד נתן מכל הלב והנשמה ושמח כל כך בתפקיד שלו ובזכות שלו לשמור ולהגן על עם ישראל. באחת השיחות עם אמא שלו אמר :"אם נגזר עלינו למות, נמות כגיבורים למען העם והמדינה שלנו". וגם בשיחה אחרת עם חברים אמר פעם שהוא רוצה למות כגיבור ולהיקבר בהר הרצל.
שלמה נלחם בגבורה למען הארץ שאותה הגדיר כמולדת שלו וכמו שביקש נטמן בהר הרצל.
יש סיפור מיוחד שאמו של שלמה סיפרה. בתחילת כיתה י"ב כשכל הבנים חזרו מחופשת הקיץ, הגיעה גם קבוצה חדשה שרק עלו לארץ ישר ללימודים בכיתה ט'. זה היה בתחילת המתח בין אוקראינה לרוסיה ולחבר'ה בשכבה של שלמה הייתה החלטה שלא מערבים פוליטיקה זרה, (על אף שזה נוגע לכולם) בשיח היומיומי ובכלל.
כל בית הספר יצא לפעילות באיזה פארק והשמיניסטים שמו לב לויכוח שהתחיל בין החבר'ה החדשים שחלקם הגיעו מרוסיה וחלקם מאוקראינה וכל אחד ניסה להוכיח את הצד שלו בנושא המלחמה, עם מי הצדק ומי עושה עוול.. הבוגרים ראו צעקות, התלהמות ומצב שעלול להתדרדר גם למכות.
שלמה התרומם בפתאומיות ופנה לעבר הצעירים. מרוב שקם מהר ובנחישות, כולם היו בטוחים שהוא הולך להתערב ולהרביץ שם למישהו, בייחוד שהיה בחור גבוה וחזק.. הוא ניגש לנער שצעק הכי הרבה, תפס אותו בכתפיים, סובב אותו אליו 180 מעלות ושאל כשהוא מסתכל עליו: "מי אתה?" הנער התחיל להסביר אני מאוקראינה.. ושלמה עצר אותו ואמר: "אתה פה כי אתה יהודי וכולנו פה כי אנחנו יהודים ואם אתה כזה פטריוט של אוקראינה אז מה אתה עושה פה בכלל?". הוא השאיר את הנער ללא מילים ושם נגמר הבלאגן. שלמה חזר אל החברים וכולם אמרו זה שלמה שלנו.. מרגיע ומאחד. היה לשלמה משפט קבוע שהיה אומר "מילה יותר חזקה מאגרוף".
היה חשוב מאוד לשלמה החיבור הטוב בין החברים, מציאת פתרון לויכוחים ומריבות ולעולם לא להשאיר דברים לא פתורים. כשהיינו המשפחה בסיור במו"פ דרום אחרי שמחת תורה, תפס אותנו הטבח של המוצב וסיפר לנו סיפור על פעם אחת ששלמה לא היה כל כך מרוצה מהאוכל והתחיל ביניהם ויכוח. לאחר ארוחת הצהרים, שלמה היה צריך לצאת לסיור עם מספר חברים, אך פתאום ביקש להמתין לו מספר דקות, חזר על עקבותיו, הלך והתנצל בפני הטבח: " סליחה אחי שהוצאתי עליך את התסכול, אני מה זה אוהב אותך!". אפילו שכבר איחר, לא הסכים ללכת עד שפייס אותו.
זאת הייתה הדרך של שלמה, דרך של אהבה, שלום, חברות, שמחה וצחוק.
סיפור הגבורה:
את הסיפור הזה שמענו מחברים ומפקדים וחיברנו את החלקים, מקווים שמדויק.
בשמחת תורה תשפ"ד שלמה נכח במוצב מו"פ דרום שבעוטף עזה.
בשעה שש וחצי באותו בוקר התעוררו כל החיילים מהאזעקות וממטח הטילים הכבד שהתחיל.
חלקם עם פיג'מות, חלקם יחפים, רצו החיילים לחדר האוכל- המרחב המוגן של הבסיס עם הנשק שהיה עליהם.
בזמן שהמטחים לא פוסקים, שלמה שם לב שחבר שלו לא נמצא איתם בחדר האוכל וכנראה לא התעורר. תוך כדי האזעקות, המטחים ונפילות הטילים, שלמה לא היסס ומיד רץ לחדר להעיר את החבר (פעולה שכנראה הצילה את חייו).
כשהם רצו בחזרה לחדר האוכל כבר ראו את המחבלים שחודרים לתוך המוצב.
התחילה לחימה קשה בין המחבלים לחיילים שבתוך חדר האוכל. יריות, rpg ורימונים.
לחדר האוכל יש שתי כניסות. שלמה המאגיסט, התמקם עם הנשק שלו באחת מהכניסות וירה על מנת לחסל את המחבלים ולהגן על החברים. בשלב מסוים שלמה נפצע מרימון בצווארו. חובש שנמצא איתם בדק אותו ואמר שהוא יכול להמשיך בלחימה.
תוך כדי שהוא פצוע ומדמם, שלמה המשיך להילחם בגבורה לא רגילה.
בשעה שמונה התחילה מתקפה רצינית, החיילים סיפרו שהכל התמלא פיח ועשן והם לא ראו אחד את השני.
אחרי כמה זמן כשהעשן התפוגג, הם שמו לב ששלמה נורה יריה אחת בליבו והוא כבר לא בין החיים. בן 20 בנופלו.
בשעה 11:00, המחבלים עזבו את הבסיס וזה דווקא בזכות תרגום המתורגמן שהביאו מראש כדי להבין את מה שהחיילים אומרים. החיילים דיברו ביניהם שיש תגבורת בדרך, אבל מה שהמחבלים לא ידעו שמדובר סך הכל בשני ג'יפים עם כמה מעט מאוד חיילים, וכך אחרי 4 שעות של לחימה עיקשת ובגבורה יוצאת דופן של החיילים עם מעט מאוד ציוד ותחמושת, המחבלים מחליטים לסגת. באותו הקרב במוצב נהרגו גם סרן שילה ראוכברגר הי"ד, סמל עמיחי רובין הי"ד (שנפטר לאחר כמה ימים מפצעיו) וסמ"ר דביר חיים רסלר הי"ד. לאחר שפונה מהבסיס, שלמה הגיע לשורה, עטוף בשני כיסויים, כמו ספר תורה. בד של סוכה (חג הסוכות- החג האהוב על שלמה וחג של אחדות) עם ציור של האושפיזין עליו וטלית תימנית. סרן במילואים, הרב שלום מלול שטיפל בגופתו, סיפר שהפנים שלו קרנו באור מיוחד, משהו לא רגיל.

אנחנו יודעים ששלמה איננו בחור רגיל. גם במותו הוא ממשיך להפיץ את האור שלו.