סרן איתן יצחק אוסטר הי"ד

אודות

ילדות
איתן נולד בי״ד בטבת תשס״ב (29.12.2001), אח שביעי במשפחת אוסטר שמונה 8 אחים ואחיות.

הוא היה ילד שובה לב: שובב ובלונדיני ועם מבט כל כך תמים עד שלא היה אפשר לכעוס עליו גם כשהוא היה לגמרי אשם. מגיל צעיר הוא אהב לנהל שיחות עם מבוגרים, כשווה אל שווה: ״אז מה חדש בעבודה?״
בגיל חמש הוא כבר ידע לשיר את כל המילים של ״זמר הפלוגות״ של נתן אלתרמן:
אֶת זֶמֶר הַפְּלֻגּוֹת נָשִׁיר נָא לְמַזְכֶּרֶת,
אָפֵל, אָפֵל הַוָּאדִי: הַמִּשְׁמָר, הָכֵן!
הָלְכָה, הָלְכָה פְּלֻגָּה בַּלַּיְלָה בְּשַׁרְשֶׁרֶת,
הָלְכָה פְּלֻגַּת שָׂדֶה לָאֵשׁ וְלַמָּגֵן.

נעורים
איתן היה מצטיין בכל דבר: מצטיין כפֹּעַל, לא כתיאור. דברים לא באו לו בקלות. הוא פחד מנטישה, ומגנבים, ומהחושך – אבל הוא עבד בלהצטיין. כשהוא חזר הביתה מהסניף, הוא תמיד בחר בדרך החשוכה יותר: לא בגלל שהוא לא פחד מהחושך, אלא בדיוק להיפך – כי הוא בחר להתמודד איתו.

איתן היה תלמיד מצטיין בתיכון אמי״ת מודיעין, מחזור ג׳. השתתף בפרויקט המצוינות ״אות רמון״ לחיבורים בחברה הישראלית. אחרי התיכון, איתן למד בישיבת מחניים בגוש עציון, מחזור ט׳. אחרי התלבטות בין תפקיד במודיעין למסלול קרבי, איתן התגייס לאגוז, בגיוס נוב׳ 20. התחיל טירונות בצוות עידו, וסיים את המסלול בצוות אבי, בפברואר 22.

צבא
במהלך המסלול, איתן היה מ״כ, מה ששם אותו בסיטואציה מסובכת: הוא היה חלק מהצוות אבל גם המפקד שלהם. הם היו צריכים לעשות פינוי של פצוע בשטח סבוך מאוד; זה היה מאמץ מאד קשה והצוות קצת וויתר, ורצה שה״פצוע״ יילך ברגל. איתן מצא את עצמו בדילמה פיקודית – מצד אחד, הוא רצה להיות חלק מהצוות, ומצד שני, לא רצה לוותר על האמינות והמקצועיות שלו. בסוף, במקום לריב עם כולם, הוא השתמש בכוח-העל שלו כמפקד: דוגמא אישית. הוא הרים את הפצוע לבדו, והלך איתו כמה מאות מטרים עד שהוא לא היה מסוגל יותר פיזית, ואז עצר לרגע, והמשיך עוד. אחרי זה, הצוות שלו הצטרף אליו.

"הדבר הכי חשוב למפקד הוא דוגמא אישית", איתן כתב במחברת שלו.

(גם אחר כך, בחאן יונס, איתן קיבל כמפקד משימה שהוא לא האמין בה. אמרו להם לנקות את הזבל מבית חולים נאצר, לקראת ביקור הרמטכ״ל. הוא הרגיש שהמשימה לא ראויה, ושהוא לא יכול לדרוש מהחיילים לעשות דבר כזה. לכן הוא אמר להם ״זאת המשימה שקיבלנו, אני לא חושב שהיא נכונה, אבל זה מה שאני הולך לעשות". ואז ירד לנקות את הזבל לבד. די מהר הצטרפו אליו החיילים: לדוגמא אישית כנה יש כוח אדיר.)

אחרי המסלול, איתן היה קשר מ״פ בקו מבצעי, פלגה ב׳, אצל אבמן. הוא יצא לקורס קצינים, סיים בה״ד אחד במגמת להב בהצטיינות, ואז סיים את השלמת חי״ר ״גפן״ בסוף פברואר 23. הוא קיבל את התפקיד שרצה: מפק״צ טירונים של אגוז, גיוס מרץ 23. כמפקד בהכשרה, איתן נבחר להיות מצטיין מח״ט הקומנדו.


פיקוד
איתן אהב את החיילים שלו, ואהב להיות מחנך. כמפקד, הכי חשוב היה לו לחבר את החיילים שלו למורשת ולערכים: שיידעו למה הם שם. רעיונית ומעשית: מהיום הראשון בטירונות הוא היה מדבר איתם על החשיבות שבמקצועיות, והיה עסוק בלהכין אותם למלחמה בצפון. אפילו ביום כיף הצוותי הוא בחר לקחת אותם לסיור מורשת קרב בכפר עציון. המוטו שלו בווצאפ היה המשפט של מוש זילברשמידט, מפקד הגוש במלחמת השחרור:

״מה אנו ומה חיינו, העיקר הוא המפעל בו אנו חיים, נכה באויב בכל מקום… תשובתנו נחושה – נצח ירושלים".

7.10
בשמחת תורה תשפ״ד איתן היה בבית. הוא שמע את האזעקות, וקפץ על דעת עצמו בחזרה לבסיס. הוא יצא ישר מבית הכנסת, והספיק עוד לעלות לתורה ולקבל ברכה מאבא. סגל הפיקוד של הקורס התארגן וקפץ להגן על נירים. איתן אסף בדרך את הדיסקית של מג״ד פלס״ר נח״ל, שהוא מצא ירוי בתוך הרכב שלו.

בקרבות של ה- 7.10 נפלו שני חבריו הטובים מצוות אבי: ויטלי סקיפקביץ ואורי שני, הי״ד.

כשאיתן נסע להשתתף בלוויה של אורי, אבא ביקש להיפגש איתו. הוא רצה לראות בעיניים איך השפיעו עליו המראות הקשים של שמחת תורה תשפ״ד. לאיתן לא היה זמן, ולכן הם נפגשו רק לרגע, על הכביש. אבא מתאר שהוא היה ״איתן, כמו צוק. כאילו שום דבר לא נשבר בו, הוא רק היה נחוש יותר. הוא אמר לי, ׳אבא, זאת המשימה של הדור שלנו. ואני מוכן׳״.

עזה
אחרי תקופה של כוננות לכניסה קרקעית, איתן חזר עם הצוות שלו להכשרה תוך כדי מלחמה, אבל הוא רצה להיכנס להילחם בעזה. אחרי תום התפקיד ולפני התפקיד הבא, הוא התעקש והצליח להיכנס לח׳אן יונס בחפ״ק של מפקד היחידה, תהילה. לאחר מכן הוא קיבל פיקוד על צוות לוחמים בוגר בפלגה ב׳ – שייוודע מאז בשם צוות אוסטר. הצוות לא עשה לו חיים קלים: הם היו ותיקים ומנוסים, ואיתן הגיע מהבה״ד, עם קפדנות מאד גבוהה ומקצועיות לא מתפשרת. אבל אחרי תקופה הוא הצליח לכבוש את ליבם, כמו תמיד.

לבנון
עם צוות אוסטר הוא נלחם בח׳אן יונס וברפיח. לאחר יציאת אוגדה 98 מעזה הם עברו למבצעים חשאיים בגבול הצפון, שאיתן לא פירט לגביהם אבל סיפר בהתלהבות שהם יותר מרשימים מדברים שרואים בסרטי משימה בלתי אפשרית. בתאריך 30.9.24 נכנסו ללבנון.

השיחה האחרונה שלו לפני שכיבה את הטלפון (ביום שני בצהריים) הייתה עם אחיו, אביתר. ״הוא אמר שהוא הולך למשימה מאד מסוכנת, שהם יהיו הצוות הראשון שמוביל את כל התמרון של האוגדה. זאת משימה מאד מאד חשובה. הוא אמר לי שהוא יודע שהוא לא בטוח יחזור ממנה, אבל הוא השלים עם זה, והוא יעשה את מה שצריך לעשות. כששאלתי אותו אם הוא היה מעדיף להיות בכוח אחר, הוא אמר, מה פתאום. זאת המשימה הכי ערכית, והוא לא היה מוכן להתחלף בה עם אף אחד אחר.״

איתן נהרג בקרב בלבנון בכ״ט באלול תשפ״ד, ערב ראש השנה. החיילים שלו היו איתו עד הסוף, וגם חילצו אותו תחת אש בכוחות על-אנושיים.

לַשָּׁוְא, לַשָּׁוְא אָמְרוּ: רַק הַיָּמִים הֵם לָנוּ,
לַשָּׁוְא אָמְרוּ: לְאֵשׁ וָשֹׁד נִדּוֹן הַלֵּיל,
הַלַּיְלָה וְהַיּוֹם רַק לַחַיִּים נִתָּנוּ,
הַלַּיְלָה וְהַיּוֹם הֵם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!

עד הניצחון.