סרן עומר מקסים נאוטרה ז"ל

אודות

עומר נולד ב-14 באוקטובר 2001, כמה שבועות לאחר מתקפת הטרור הקטלנית ביותר על אדמת ארצות הברית. קראנו לו עומר, כיון שהוא הבכור שלנו והוא סימל עבורנו את "ראשית" התקווה החדשה.

בננו הצעיר דניאל נולד שנתיים וחצי לאחר מכן. שני ילדינו הם אזרחים כפולים של ארצות הברית וישראל.
עברנו לארצות הברית מישראל כמה שנים קודם לכן וגידלנו את ילדינו להיות מחוברים מאוד לישראל. דיברנו עברית בבית ונסענו לישראל לפחות פעם בשנה. יש לנו קרובי משפחה וחברים רבים שם.

מגיל צעיר היה ברור שעומר הוא מנהיג. הוא למד בבית ספר יהודי בלונג איילנד, חגג בר מצווה בבית הכנסת המשפחתי שלנו, ושימש כנשיא תנועת נוער ארצית באזור מטרופולין ניו יורק.
המדריך שלו אמר לנו, "הבעיות של אחרים הן הפתרונות של עומר; הוא פשוט לא רואה בעיות". יש בו כל כך הרבה אופטימיות. אם יש משהו שצריך להתמודד איתו, הוא מתמודד איתו. הוא מאוד מחובר לקרקע, אבל גם אופטימי באותו זמן.

ב-2019, לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, החליט עומר לדחות את לימודיו באוניברסיטה ולקחת שנת הפסקה בישראל. הוא נרשם לתכנית מכינה קדם-צבאית. ואז פרצה מגפת הקורונה והמכינה נסגרה. עומר חזר הביתה, אך לאחר מכן חזר לישראל כדי להתגייס כחייל בודד.
נפרדנו ממנו בלב כבד ודאגנו לשלומו, במיוחד כשהיה בלחימה. אבל לעולם לא דמיינו שזה יקרה.
דיברנו איתו בטלפון כמעט כל יום. המפקדים שלו זיהו את כישורי המנהיגות שלו, והוא קודם למפקד טנק והוצב בגבול כדי להגן על הקיבוצים ליד עזה. שם הוא נראה לאחרונה, עומד ליד טנק בוער.

לעומר היו כמה ימי חופש במהלך חול המועד סוכות. הוא ביקר משפחה וחברים וחזר לתפקידו לקראת יום טוב. הוא אמר לנו שהיו כמה עימותים בקרבת הגבול בשבועות האחרונים, מעט מהומות ומתח, אבל נראה שהמצב נרגע והוא מצפה לזמן שקט.

זו הייתה הפעם האחרונה שדיברנו איתו.

ברגע ששמענו על הפלישה, שלחנו לו הודעות טקסט. לא הייתה תשובה. התקשרנו אליו. כלום. עשינו שיחת טלפון אחר שיחת טלפון, פנינו לכל מי שהיה לו קשר לצבא או לממשלה. לא שמענו כלום מאף אחד.

חברים של עומר סיפרו לנו שחמאס פרסם סרטון שבו הטנק שלו בוער וחיילים ישראלים נגררים ממנו באלימות. עומר נראה עומד מחוץ לטנק. לא יכולנו לשאת לראות את זה בעצמנו, אז ביקשנו מחברים קרובים שיצפו עבורנו. הם אמרו לנו שהם מזהים את עומר ואת היחידה שלו, אז ידענו שהוא יצא מהטנק והבנו שהוא כנראה נלקח בשבי, אבל לא הייתה לנו שום הודעה רשמית. החיים שלנו התהפכו לחלוטין.

עברו יומיים. ואז קיבלנו שיחת טלפון מהקונסוליה הישראלית שבה הודיעו לנו שנציגים בדרכם אלינו הביתה כדי לדבר איתנו. הייתה פער של עשר דקות בין השיחה לרגע שהם הגיעו. עשר דקות מייסרות. המחשבות שלנו היו בכל מקום. הרגשנו שאנחנו עלולים להתעלף או לקבל התקף לב. מה הם הולכים לספר לנו? האם זו תהיה הבשורה הנוראה ביותר שהורה יכול לשמוע?

שני גברים בחליפות כהות נכנסו לבית וסיפרו לנו שהצבא ערך חקירה והגיע למסקנה שעומר והיחידה שלו נמצאים בין החטופים בעזה. הרגשנו הקלה. הבן שלנו לא מת.

אף אחד לא ידע מה לעשות. אנשים דפקו על דלתנו ובאו לנחם אותנו. הם בכו, אנחנו בכינו, ובסופו של דבר מצאנו את עצמנו מנחמים אותם.

אנחנו אנשים פרטיים. לפני שזה קרה, אפילו לא היינו ברשתות החברתיות והתרחקנו מפרסום. אבל מהיום הראשון הבנו שעלינו לדבר. הייתה לנו מטרה ברורה: להביא את המסר שלנו לקדמת הבמה כדי להחזיר את הבן שלנו הביתה.

זו עבודה במשרה מלאה. כל יום, כל היום. שישה מהחטופים הם אזרחים אמריקאים. שלחנו מכתבים לנשיא ביידן ולמזכיר המדינה בלינקן, והתחברנו למשפחות שאר החטופים כדי ליצור את פורום המשפחות של החטופים והנעדרים. הם המשפחה החדשה שלנו, כולנו הפכנו להיות חלק ממנה ב-7 באוקטובר.

יום ההולדת ה-22 של עומר היה שבוע אחרי הפלישה. זה אולי היה רק שבוע, אבל הרגיש כמו חודשים. היינו עדיין בהלם. ערכנו מפגש עם קרובי משפחה וחברים שמכירים את עומר מאז שהיה ילד. הדלקנו 23 נרות כי הוא נכנס לשנתו ה-23, אבל לא כיבינו אותם כי עומר לא היה שם לעשות את זה. במקום, אמרנו תפילות ונתנו לנרות להמיס את השעווה על ציפוי השוקולד של העוגה.

התקשורת פנתה אלינו לראיונות. רצינו להביא את תשומת הלב לעומר ולשאר החטופים, אבל הטירוף התקשורתי הפך למעיק מהר מאוד ולא ידענו איך להתמודד עם זה. למרבה המזל, פגשנו אנשים מדהימים לאורך הדרך. אחד מהם, מת'יו הילציק, מנהל חברת יחסי ציבור, עזר לנו עם ההופעות הציבוריות שלנו.

נפגשנו עם מר בלינקן והשתתפנו בפגישת זום עם שאר משפחות החטופים ועם הנשיא ביידן. אחר כך נסענו לבית הלבן ונפגשנו עם הנשיא באופן אישי. הוא אמר, "אין עדיפות גבוהה יותר מאשר הבטחת שחרורם של החטופים המוחזקים על ידי חמאס."

אנחנו מבלים כל רגע ער במאבק עבור עומר. אנחנו בקונגרס, מדברים עם חברי פרלמנט, רצים בין פגישות בקפיטול, מספרים על עומר, משאירים פוסטרים וחומרים אחרים, ודואגים שאף אחד לא ישכח.

אנחנו חוזרים הביתה, והילד שלנו לא איתנו. אין יום ואין לילה. אנחנו לא ישנים טוב, לא אוכלים טוב. יש לנו עסק קטן, ולא עסקנו בו מאז אותו יום נורא. הכול נעצר.
בראלי הגדול בוושינגטון הבירה, דיברנו מול קהל של כמעט 300,000 איש. היה לנו מסר לכל מי שהקשיב: "אנחנו קוראים לכל העולם המתורבת לעמוד יחד ולהגיד, 'זה לא ייתכן.'"