3
6
8
ההספד של האח יונתן
בטח בא לך להרביץ לי עכשיו, אבל עשיתי עוד הרבת דברים שהרבצת לי בגללם אז זה לא משנה.
רועי, קקו, אח יקר
תמיד ידעתי שיכול להיות שהפלאפון הזה יגיע יום אחד, ולא כי פחדתי, זה לא עוזר. אלא כי ידעתי שאם צריך שמישהו יבצע את המשימה אתה לא תהסס. אני שזה בדם שלך, גדלנו באותו בית. ראיתי את זה בעיניים שלך. את הכאב והעצב שבשמחת תורה לא היית יותר 'שם'. אמא אמרה לך שמזל כי אז אולי היית נהרג ואתה הסתכלת עליה במבט של "אני לא אוציא את המילים מהפה כי הן יפחידו אותך. אבל את יודעת מה אני חושב על זה, זה בדיוק התפקיד שלי, להיות בחזית לזה הוכשרתי.
ככל שעברו החודשים התרגלתי לעובדה שאתה נכנס ויוצא. דיברת מקצועיות ונחישות וידעתי שאתה עובד בדיוק לפי הספר האימונים והתרגולות. גם אתמול נהגת באותה מקצועיות, חתרת למגע ושמרת עליך ופקודיך. אבא אמר היום שהוא ידע שהם לא יכולים עליך. ובאמת הם לא הצליחו, נפלת בתאונת דו"צ.
השבת האחרונה שהיית בבית, לפני שבועיים שבת 'אחרי מות' כרגיל היה השלב שבו אתה יורד מהשולחן לספה, ענבל משגעת אותך. רק שהפעם כולם זרמו איתה, גם אמא. הפיצים לא הפסיקו לשיר בצעקות כל דבר אפשרי, רצו בסלון, בקיצור היה שם שמח בצורה מיוחדת כאילו ארגנו לך פרידה.
פעם אחרונה שראיתי אותך הייתה שהורדתי אותך לתחנת אוטובוס ביום ראשון. אמרתי לך שבוע טוב, חודש טוב, יום עצמאות שמח. לא ידעתי אם להמשיך או לא, מסתבר שצדקתי שלא המשכתי. כשהלכתי חשבתי לעצמי "ואם זאת השיחה האחרונה את לא רומה להוסיף משהו?" לא הוספתי.
הייתי כל כך גאה בך. הייתי מגיע לבית כנסת בלי רובה הרגשתי קצת בושה, אבל כשהיית נכנס עם הנשק הרגשתי בסדר.
היית אח טוב, חבר ילדות. גם שחר. היינו משחקים הרבה ביחד גם הייתי מצטרף אליכם עם החבר'ה בגיל שלכם לתחרויות עם הסקייטבורדים, רולר הוקי וזה לא הרגיש לי מוזר, ברור שאח גדול לוקח איתו את האח הקטן גם כשהוא עם חברים שלו.
בערב שמחת תורה נפגשנו בטרמפיאדה ביציאה מעלי, אני בדיוק יצאתי למצפה ואתה הגעת הביתה. החלפנו כיפים ואמרת לי שניפגש במוצ"ח, אמרתי לך "לא יודע נראה".
במוצאי החג שאלת מה שלומי ואמרתי לך שאני על הפרצוף. אין לי מושג איך אבל אח שנמצא בחזית באמצע הקרבות מרגיע אח שנמצא במקום הכי בטוח במדינה. כדי לסיים באווירה טובה שלחתי לך 'ניפגש במוצ"ח'
עכשיו אתה לא פה ולכולנו יהיה קשה בלעדיך, לקחתי ממך דוגמא להרבה דברים. נכון גם התווכחנו והלכנו מכות שהלחיצו את אמא, אבל מרחוק תמיד צפיתי והתגאיתי בך. בקורונה כשאבא היה במכינה וגם אמא המשיכה לעבוד, היית הבוס שלנו במשך תקופה לא קצרה ואף אחד לא שוכח את התרגילי כושר שעשינו איתך כל הזמן. השרית סביבך אווירה טובה ונינוחה, לא סתם קבעתי את מקומי הקבוע בשולחן לידך.
במוצאי חג עצמאותנו דודי ירד לגנו ללקוט שושנים, ולי יהיה חוץ מהיום זיכרון שעליו נבנתה המדינה עוד יום זיכרון פרטי שיזכיר לי שלא עצרנו שם, אנחנו בדרך למשהו הרבה יותר גדול שבשבילו שווה למות, לחכות, לעבוד קשה ולא לצעוק 'עכשיו!' בלי שום עבר ועתיד.
אני זוכר שסיפרת לי על דיון שהיה לכם בקורס קצינים על "טוב למות בעד ארצנו" היו שם טענות שלא אהבת ואתה אמרת את שלך, אמרת וקיימת.
הצבא הזה, העם הזה יש בנו רוח אדירה שאנחנו לא מצליחים לנתב למקום הנכון אז הקב"ה שלח לנו רועים, לחלק גם קוראים ככה. רועים שמטווים לעדר דרך ברורה. לא מתת כדי שמישהו אחר יחיה, זה לא שווה זה לא עניין של חיים תמורת חיים. מתת כי החיים שלך כל כך שווים שעדיף למות מלחיות אותם לא נכון. קול דמיכם צועקים מהאדמה למי שעוד לא הבין "עם ישראל חי".
אני מקווה שדוגמתכם האישית תיתן בעם ובעיקר במנהיגיו רוח. רוח גדולה שתעיף את כל המסכים ותחשוף את סיבת אחדותנו. אנחנו עם ישראל, אותו עם ישראל שיצא לפני 3336 שנה -כמו שכתוב בבית מעל השולחן- ממצרים לחירות לעבוד את ה' ועוד לא גמרנו את המסע.
נקראת על שם רועי קליין עוד בחייו ודבקת בדרכו ודרכם של עוד רבים אחרים בחייך ובמותך.
"כי דם עבדיו יקום" לא נקמה מהטנקיסטים שירו בך, אין לי בלב דבר עליהם. נקמה מבני העוולה שסביבנו ואלה שנמצאים באירופה ובאמריקה.
אתה במקום שכולו טוב מקום שראוי לך עם כל מוסרי הנפש, ואנחנו כאן מנסים לאחוז בטוב שהשארת. אנחנו עם רגליים נטועות באדמה וראש מופנה קדימה להמשיך, להמשיך ולהוסיף בחיים שציווית לנו.
רועי ה' ישמור עליך על תום דרכיך, על טובך, על ארץ צבי שנשמתך שזורה לנצח בבגד יום יומה.
יהי זכרך ברוך
