עידו זולדן הי"ד

אודות

עדו (עדודי), בן מרים ונחמן, נולד בישראל בכ"ה בחשוון תשל"ט (25.11.1978). גדל בקדומים, אח לשלומי, אסף, איתמר, נועה והני'ה. למד בבית הספר היסודי בקדומים וב"ישיבת השומרון" בקרני שומרון.

במשך לימודיו הדריך בתנועת הנוער "בני עקיבא" בסניף עולים בבארותיים. הוא התנדב במשך כמה שנים וקיבל את פרס הנשיא על כך. מכסף הפרס (סך 1,000 ₪) הוא אירגן טיול לחניכים.

לאחר התיכון פנה עדו ללימודים בישיבה הגבוהה בבית אל במשך שלוש שנים.

את שירותו הצבאי עשה עדו ב"עורב" בחטיבת גולני ואף יצא לקורס קצינים. עדו מעולם לא עיגל פינות והקפיד מאוד על שמירת הצניעות גם בצבא. את ריצת הבוקר סירב לרוץ עם חיילת מד"סית (מדריכת ספורט) ורץ עם המפקד לבדו. למרות השוני בינו לבין חבריו בצבא הם העריכו אותו מאוד ואף הושפעו ממנו בצורת הדיבור, ובשירים שליוו אותם. כל מי שהגיע לחתונה של עדו ותהילה התפעל מהדביקות בה שרו חבריו מהצבא את "זכרני נא", שיר שלימד אותם לפני הכניסה לקרב בג'נין.

כל ימיו הקפיד עדו על קנייה מיהודים ועל עבודה עברית. כבר בגיל שמונה, סיפרו הוריו, סירב לאכול אבטיח שנקנה מערבים. לאחר שחרורו מהצבא התחיל לעסוק בבניין, אך סירב לעבוד בחברה של אביו שהעסיקה עובדים זרים. הבוץ של אדמת הארץ והטיט של הבנייה העברית נחשבו בעיניו כקישוט של ממש. ברגליו הוא "חרש" את מסלולי הטיול המוכרים וגם הנידחים ביותר, ובידיו ממש בנה בתים חדשים בהתיישבות העברית. מאוחר יותר הצטרף לאביו ובעיקשות והתמדה הביא למהפכה בחברת הבנייה שלו, "קדומים 3000", שהחלה לעבוד עם בנאים עבריים בלבד, גם אם נאלצו להביא אותם מכל קצווי הארץ.

"עבודת הבניין לא הייתה עבור עדודי ברירת מחדל, מקור פרנסה", סיפרו בני המשפחה, "אלא מלאכת שמים. הוא אהב את המלאכה. לקום כל בוקר בשמחה, תמיד עם חיוך. את הריחוק ממלאכות של עמל כפיים ראה כמחלות גלות. נהנה מהמגע הישיר עם האדמה, הלבנים. אף פעם לא הסכים לעבוד עם כפפות. ולא הייתה זו פשטות של 'ראש קטן'. עדודי חיפש פיתרונות יצירתיים, מורכבים. שמח על מיכשור חדש ומקצועי, והקפיד על עבודה מדויקת ומשוכללת... כבן של בעל הבית יכול היה להיות מנהל הצוות, אך הוא מצא כל דרך להתחמק מהשררה, מהסמכות כלפי אחרים. פעמים שהוא נדרש לכך בצבא ובעבודה ונאלץ לקבל על עצמו את התפקיד, אך העדינות והפשטות שהיו בו לא התאימו לתפקיד שבו צריך להיות מעל שאר הצוות".

עדו נשא לאישה את תהילה, גם היא בת קדומים. בתשרי תשס"ה נולד הבן אהרון, ובטבת תשס"ז הבת רחל. תחילה הם גרו בקדומים, וכשנתיים לאחר נישואיהם עברו להתגורר בחומש.

בזמן קצר נקשרה נפשו של עדו למרחבים של צפון השומרון וכאב את החלטת הפינוי. יחד עם מטה "חומש תחילה" הוא פעל למען החזרה למקום, ולקח על עצמו את תפקיד החייל הפשוט, המוכן לכל משימה, בכל שעה וללא לאות. לאחר הפינוי באב תשס"ה עברה המשפחה לגור בשבי שומרון, בשכונת מפוני חומש ושא-נור.

ביום שני בלילה, אור לי' בכסלו תשס"ח (19.11.2007), חזר עדו מעוד לימוד בחברותא בדרך המוכרת מקרני שומרון לכיוון שבי שומרון. רכב ובו מחבלים ערבים עקף אותו ביציאה מהכפר פונדוק, וארבע יריות שנורו לעברו הביאו אל קיצם חיים קצרים, אך עשירים בתוכן ובחלוציות.

עדו היה בן 29 במותו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בקדומים. השאיר אחריו אישה ושני ילדים, הורים, שלושה אחים ושתי אחיות.

"עדודי הקפיד לקבוע עיתים לתורה", סיפרה רעייתו, "הרב דודקביץ מיצהר העיד עליו שהיה משתתף בשיעורי תורה, גם אם היה נרדם בהם, העיקר להיות מקושר לתורה. בזכות שמירת העיניים, עליה הקפיד כל ימיו, אמר רב היישוב כי ראוי עדודי להיקבר לצדו של הקדוש הרב בנימין הרלינג הי"ד, שמסר את נפשו על יישוב הארץ ונהרג בקרב בהר עיבל".

בשלושים לרצח עדו הוציאה המשפחה קובץ בעניין עבודה עברית – "עבודת ישראל עמך", ובו דברים על עדו ועבודתו ומאמרי רבנים אודות חשיבות העבודה העברית.

בחוברת כתבו בני המשפחה: "עדודי, לימדת אותנו שיעור גדול ונדיר, שיעור של חיים. לא שיעור שמסביר איך 'משלבים' את הקודש והחול, אלא איך חיים בעולם הזה חיי קודש שלמים ומופלאים, בתוך תוכו ובעומקו של העולם הזה. נכנסת לעולם הזה טהור, והוא לא נגע בתומתך וטהרתך...

יהיו מעשיך לנחת רוח ולעילוי לנשמתך, ובזכותם תהיה מליץ יושר בעדנו ובעד כל עם ישראל וארץ ישראל".