קשת היה ילד שלא היה אפשר להתעלם מנוכחותו מרגע שנולד, ולא רק כי היה יפה תואר.
"היו לו חיוך ענק ולב עצום מגיל צעיר", מספרת נטליה. "אם הייתי נותנת לו קוביית שוקולד, הוא היה מתעקש לתת לי חצי, תמיד שמח לעזור לכולם: לסחוב, לפנות, להעיף את הגזם.
לאחרונה הבנתי שהגישה הזו שלו רק הלכה והקצינה ככל שגדל. חברים שלו סיפרו לי שהוא קנה בקבוק וויסקי במאות שקלים וחילק צ'ייסרים לאנשים זרים. הוא אמר: 'למה ליהנות לבד אם אפשר ליהנות ביחד?'.
הוא גם היה ילד נורא אנרגטי. בגיל חמש התחיל לעשות גלגלונים והיה הולך על הידיים מהבית עד חדר האוכל. כל הקיבוץ חשב שהילד הזה צריך להגיע לקרקס. אבל החלום הכי גדול שלו בגיל הזה היה להיות פיראט. היה לו ספר על שודדי ים שהקראתי לו סיפורים מתוכו, היה לו מחנה של שודדי ים מחוץ לבית, ובפורים הוא כמובן התחפש לפיראט.
משפחה
×
גלריה
סיפורים
"מסיבות, אנשים, טבע, זה מה שהילד שלי אוהב" מספרת אימו. גשם, שטפונות במדבר, כל אלה לא ימנעו ממנו לצאת למסיבות האהובות עליו כל כך.
כבר היו להם תכנונים לאחרי המסיבה. הם תכננו לחזור לביתו בקיבוץ בערבה. קשת השתוקק להראות לחבריו את הקיבוץ - להתפאר בדיונות השופעות, במטע התמרים והרפת, דברים שמעולם לא ראו לפניי. לאחר מכן תכננו לטייל בסיני.
קשת הוא ילד של הרפתקאות. "הוא כזה ברדקיסט" מספרת אימו, "הוא שבר שיא כשכבר בכיתה א' השעו אותו מבית הספר מרוב הבלגאן שעשה". קשה לשכוח דמות מלאת חיים ואהבה כמו קשת, כך מוכיחות ההודעות שקיבלו משפחתו, גם מבית הספר היסודי בו למד.
ראה עוד > >
ילד יפה שכולו טוהר ותום, עיניים כחולות שמבקשות לבלוע את החיים, שרק ביקש לרקוד ולחגוג.
ראה עוד > >
אמא
קמתי לבוקר של מלחמה.
ווטסאפ לבן שלי, "דבר איתי".
מתקשרת. מנסה לא להיות אמא לחוצה. אין תשובה. וכך עוד כמה פעמים.
עוברות השעות. מבינה שהוא היה במסיבה. כבר אין מנוס, אני לא היסטרית, אני רק רוצה לדעת שהכל בסדר. מעלה פוסט בפייסבוק. מיד עשרות שיתופים, טלפונים, דאגות מכל הסובבים.
ואני רק מתפללת שהוא סתם סטלן בלי סוללה. שיתקשר ויכעס עלי, מה את מגזימה אמא, כל הפייסבוק תמונות שלי, מה קרה, כולה הייתי במסיבה... למה את לחוצה כזאת.
ואני כבר לא נושמת. מתייגים אותי ברשימות ולא רואה את השם שלך. אני רק מנסה לנשום. אני רוצה לשמוע אותך.
מה אני אומרת לסבים?
מתחילות להתגנב מחשבות לא טובות. ואני כ"כ מפחדת. לא מצליחה להתנתק מהטלוויזיה, מהטלפון. אני מבועתת. אני רק מתפללת שבסוף תכעס עליי שדאגתי והגזמתי.
כולם יצרו קשר עם המשפחות ואתה לא. נווווו, תתקשר אליי.
איך אפשר לדמיין חיים שאתה לא חלק מהם? אתה אמור לבוא בעוד שלושה ימים.
מגיע טלפון שראו אותך, מבקשת צילום להאמין. מתברר שזה היה בלונדיני אחר. שוב נזרקים לאי ודאות. יושבת עם שמש וענן. פתחנו חמ"ל. כולנו על הודעות, שיתופים, טלפונים.
קיבינימט איתך קש, תענה כבר.
זה כבר לא בדיחה. עוברות השעות ועדיין כלום. הפוסט בפייסבוק תוך שלוש שעות מעל 1400 שיתופים. והודעות וטלפונים והמון דאגה שנשלחת והמון תקווה ותפילות.
כבר 15:40. התחלתי לחפש אותך בתשע בבוקר. חטפו לעזה אזרחים, רק שלא תהיה ביניהם. מריצה תרחישי אימים. מה יותר כדאי? פצוע? מת? שבוי? אלוהים, תן לי את הבן שלי. תן לי תשובות.
טלפון מחבר שאומר שיש שמועות שהוא פצוע. אולי בסורוקה. לא יכולה לחיות עם "אולי" אבל זה עדיף מחטוף בעזה, לא? ואם הוא נפצע קשה, והוא בבי"ח, ונותרו לו כמה שעות, ואני לא איתו? לנסוע שלוש שעות בשביל לחפש בתוך בי"ח כאוטי? אני אבודה, אין לי מושג מה לעשות.
כבר שעתיים בסורוקה, אין שום מידע. טלפונים, תפילות, ואין לי מושג איפה אתה.
הדרך היתה קשה. דמיינתי תרחישים, כל אחד יותר מפחיד מהשני. הגענו לבית החולים, מרכז קבלה. התיישבתי מול האישה ו... לא ידעתי. התחלתי לבכות. "איך מתחילים?", שאלתי אותה. באתי מאילת, שאם הבן שלי פצוע קשה ונותרו לו כמה שעות, שאהיה איתו. שרק יהיה חי בבקשה. עם השאר נסתדר.
אנחנו במשטרה בבאר שבע. סרט רע שלא נפסק. קשת, יאללה, תתעורר, איפה שלא תהיה. תתקשר אלי. בכל שעה. אני ארוץ אליך. כבר קראתי תהילים, אתה מאמין? לא מסוגלת לחשוב על כלום. רק אתה.
שהזוועה הזאת תיגמר, תהיה חי. בבקשה.
נתתי דגימת דנ"א. מתפללת שיגידו שאתה חסר הכרה, שעד עכשיו לא זיהו. חוזרים לסורוקה. אי אפשר בכלל ללכת לישון. מיטלטלת בין תקווה לייאוש. עד שאין ודאות, אין תשובות. אלוהים, זה הזמן שלך, תעזור לי ולמשפחה.
2 ורבע בלילה, כבר די ריק בבית החולים. נותרו פה 20 מאושפזים אנונימיים. ממשיכים להגיע מסוקים ואמבולנסים. ואנשים טובים ומרגשים שמציעים לאכול ולשתות, הביאו מהבית ופתחו שולחן גדול לכל הבאים. לא יכולה להכניס פירור כל היום. לא מרגישה צורך בכלל לישון, איך אפשר? ועדיין ממשיכים בכל מקום להתפלל עליך קשת אהוב שלי. יאללה, הגיע הזמן שתחזור כבר.
נכנסת שוב לפייסבוק, התמונה שלך ניבטת אלי מכל פוסט, כולם משתפים, אפילו הגיע לעומר אדם, אתה מאמין?
העליתי פוסט עדכון בקטנה, כי לא מפסיקים לכתוב לי, וככה אולי יהיה לי קצת שקט.
5:10, ועדיין כלום. מתהפכת לי הבטן. חייל פה בחוץ אמר שיש עוד גופות בשטח, מאות. באזור המסיבה. אני לא מצליחה לנשום.
חזרנו הביתה. הגענו בתשע בבוקר. 24 שעות ערים ברציפות. וכלום. בדרך שמעתי ברדיו בחור שמתאר את התופת והטבח שהיו במסיבה. ואני כבר לא מצליחה להחזיק את הדמעות והכאב. מדמיינת אותך, מה אתה עובר, מה עברת, מה ראו עיניך... מימדי הגיהינום כל פעם גדלים. אני חנוקה.
סיפרתי לסבים. כבר אי אפשר היה להסתיר מהם. ראיתי שעולמם קרס עליהם. מתפללים לשלומך בכמעט כל דת אפשרית ועל פני כל הגלובוס, קשת שלי. אתה רק צריך לחזור עם החיוך שלך.
הצלחתי לישון שעתיים בקושי. היום הזה הולך להיות ארוך כ"כ.
כשקמתי דיברתי עם אלעזר ויצחק שהיו איתך. הבנתי שנפצעת ברגל כנראה מרכב, אולי שברח, אולי שלהם. ואז הם אמרו לי משהו שאני לא מסוגלת בכלל להעלות על שפתיי. או לדמיין. הם אמרו שאתה כנראה בידיהם. פצוע או חלילה מת.
אני בסרט שבו אני חלק מהקאסט. איך זה יכול להיות. זה סרט רע והזוי. ואין לי מושג, כי לא שמעתי משום גורם, מה עם הבן שלי.
שמונה בערב. היום הזה לא נגמר. המתנה מורטת עצבים. כמה ימים כאלו יהיו לנו? שוב שמועות על תמונה בה רואים אותך. מסרבת בתוקף להתייחס לתמונות האלה. אמשיך לחכות למידע מהימן. אבל זה מרפה את הידיים. ואת הלב.
יום שלם עבר. ועדיין כלום. דברים הזויים שלא הייתי חולמת לעשות: להצטרף לקבוצת ווטסאפ של נעדרים וחטופים דרגה ראשונה. להתראיין לתקשורת. להגיד "שב"כ" לפחות פעם בשעה. והרשימה עוד ארוכה.
קשת, אתה לא מתאר לעצמך כמה אנשים אוהבים אותך. אותנו. בכל יבשת, בכל שפה, בכל דת, מתפללים לחזרתך בשלום ובמהרה.
אני שומרת על שלווה יחסית. שומרת על קור רוח. אבל היום, כשנסענו להביא בגדים למפוני העוטף באילת, השמיעו ברדיו את השיר "התשמע קולי", שם כבר לא יכולתי יותר. בשירים אני נשברת. ורציתי לצעוק את השיר ולא הצלחתי להוציא מילה. רק לבכות. אחכה לך עד יכלו ימיי.
ראה עוד > >
פסטה בולונז / המתכון האהוב על קשת
המצרכים:
1 בצל גדול חתוך לקוביות קטנות
1 גזר מגורד גס
3 שיני שום קצוצות
0.5 ק"ג בשר טחון
עלי זעתר טרי
2 קופסאות מוטי עגבניות מרוסקות
מלח, פלפל, סוכר
שמן זית
חבילת
אופן ההכנה:
1. מחממים שמן זית בסיר נמוך (סוטאז')
2. מזהיבים את הבצל
3. מוסיפים שום וגזר מגורד
4. מערבבים ונותנים לירקות להתקרמל קצת
5. מפנים את הירקות לצידי הסיר, מפזרים במחבת את הבשר הטחון.
6. לאחר צריבה קלה, בעזרת כף עץ מפוררים את הבשר לפירורים.
7. מוסיפים את העגבניות וקצת סוכר
8. מתבלים במלח, פלפל שחור טחון טרי ועלי זעתר קצוץ (אפשר גם אורגנו).
9. מבשלים את הפסטה בהתאם להוראות על גבי החבילה.
10. רגע לפני הסינון מוסיפים לרוטב קצת מי בישול שיפתחו את הרוטב
11. מערבבים את הרוטב ומצרפים לפסטה המסוננת.
ראה עוד > >
כשהיה בן 6, קשת קסרוטי כלפא כבר ידע בעל פה את "לו הייתי פיראט" 🏴☠️ ⚔️ בשנים האחרונות, אולי בלי להתכוון, הוא חי את חיי הפיראט כשטייל בכל העולם. אמו, נטליה, הקדישה את השיר במסגרת מיזם #שירפרידה לקשת ז"ל, שנרצח במסיבה ברעים
חבר טוב, בן אדם מדהים. תמיד שמח ועם חיוך גדול על הפנים. לב ענק עם מקול לכולם. לעולם לא אשכח אותך קש. תודה.
ראה עוד > >
נעמה
תודה לך על האור והגבורה סליחה שלא שמרנו עליך, נזכור אותך לעד
ראה עוד > >
מאור
עשית לי אור בלב בכל מסיבה שנפגשנו בה וגם מחוץ למסיבות. אני לא מעכל שאתה לא איתנו יותר.
ראה עוד > >
אורנית
לפני 18 שנה היינו במסיבה ליד סמר.. גיתי הבן שלנו וקשת היו בני 5 בערך. הם התחברו ברגע, ותוך עוד רגע קשת הזמין את גיתי אליו הביתה. לא הכרנו את המשפחה אבל נוצר בין הילדים חיבור טוב אז אישרנו .
גיתי הצטרף לקשת ומשפחתו בשישי, ישן שם, ורק בשבת אחהצ ( אחרי המסיבה) באנו לאסוף אותו. ישבנו קצת עם המשפחה. היה מפגש מקסים שלא נשכח לעולם. לילדים היה חיבור מיוחד וקליל למשך יום וחצי. את השם קשת קשה לשכוח. כשהתפרסמו השמות ובפנים מיד זיהיתי. יהי זכרו ברוך :-(
ראה עוד > >
איור לזכרו של קשת קסרוטי-כלפה שנרצח במסיבה ברעים, איירה ליה ניידיץ' | צילום: מהאינסטגרם של liya_naidich
ראה עוד > >
אמא
קשת היה ילד שלא היה אפשר להתעלם מנוכחותו מרגע שנולד, ולא רק כי היה יפה תואר. "היו לו חיוך ענק ולב עצום מגיל צעיר", מספרת נטליה.
"אם הייתי נותנת לו קוביית שוקולד, הוא היה מתעקש לתת לי חצי, תמיד שמח לעזור לכולם: לסחוב, לפנות, להעיף את הגזם. לאחרונה הבנתי שהגישה הזו שלו רק הלכה והקצינה ככל שגדל. חברים שלו סיפרו לי שהוא קנה בקבוק וויסקי במאות שקלים וחילק צ'ייסרים לאנשים זרים. הוא אמר: 'למה ליהנות לבד אם אפשר ליהנות ביחד?'.
הוא גם היה ילד נורא אנרגטי. בגיל חמש התחיל לעשות גלגלונים והיה הולך על הידיים מהבית עד חדר האוכל. כל הקיבוץ חשב שהילד הזה צריך להגיע לקרקס. אבל החלום הכי גדול שלו בגיל הזה היה להיות פיראט. היה לו ספר על שודדי ים שהקראתי לו סיפורים מתוכו, היה לו מחנה של שודדי ים מחוץ לבית, ובפורים הוא כמובן התחפש לפיראט.
"בשנתיים האחרונות לחייו קשת טייל בכל כך הרבה מקומות בעולם, אפשר לומר שהוא קצת יישם את חיי הפיראט כאדם בוגר. לא מזמן התראיינתי לרדיו ואמרתי שכנראה גם הייתה לו אישה בכל נמל, אבל הייתי עדינה. אני משוכנעת שהיו לו הרבה יותר. למרות שהחודש הוא היה אמור לחגוג יום הולדת 22, חלום הפיראט לא נגוז ממנו. הוא עדיין היה להוט לטייל בעולם ולמצוא אוצרות. ממש לפני שנרצח הוא סיפר לי שהוא מתכנן לטוס לברזיל כי חבר סיפר לו שיש שם מכרות זהב. זה הדליק אותו. הוא אמר: 'אני אמצא שם זהב ואהיה עשיר. את תראי, אמא, שככה זה יהיה'".
"כל הזמן אמרו לו שהוא צריך להיות דוגמן. כשהוא היה בן 14 הלכתי איתו לסוכנות דוגמנות בבאר־שבע, אבל אמרו לנו שאנחנו צריכים לשלם על בוק, ושנינו החלטנו לרדת מזה באותו הרגע. קשת היה ילד חופש והתקשה עם מסגרות. בתיכון הוא למד במגמת נגרות, וממש נאבק לסיים 12 שנות לימוד. לצו הראשון בצבא הוא דווקא הגיע עם הרבה מוטיבציה, אבל באבחון הורידו לו אותה. משהו בשאלות ביאס אותו. הוא לא התגייס וטס לברלין. יום אחד הוא התקשר אליי משם ואמר לי שהציעו לו חוזה דוגמנות. הוא שלח לי את החוזה כדי שאומר לו מה אני חושבת. לא עניין אותו הפרסום, הוא ידע שזה אומר כסף קל, שכך הוא יוכל להמשיך לטייל בעולם. אבל החוזה הזה היה משעבד, לא סיפק לו שום הכנסה קבועה ורק מנע ממנו לעבוד במקומות אחרים בתחום. אמרתי לו שלא כדאי לו לחתום, והוא הקשיב לי. למרות שהוא תמיד קיבל מחמאות מהסביבה וידע שהוא חתיך הורס, הבנות שלמדו איתו בתיכון סיפרו לי שהוא אף פעם לא נתן לזה לעלות לו לראש, שהוא מעולם לא היה הגבר המניאק הזה, שיודע שכולן דלוקות עליו, מנצל את זה ומחרב נשים, שהוא תמיד נשאר נחמד וצנוע".
מחבלים ירו בו צרור בחזה בזמן שנמלט מהמסיבה בנובה. למזלו זה היה מוקדם בבוקר. התודעה שלו לא ספגה מראות אימה של חברים מוטלים מתים או מדממים במשך שעות. זה היה מוקדם וזה היה מהיר. שתי דקות, והוא עזב את העולם הזה.
מאז ה-7 באוקטובר יש אנשים
שלא יוצאים לי מהראש ואחד מהם
זה קשת קסרוטי כלפה ז״ל
לא יודע איך להסביר את זה
אבל ברגע שראיתי את התמונה שלו
הרגשתי פספוס על זה
שלא זכיתי להכיר אותו,
הוא היה נראה כמו איזה מלאך
עם הילה של אור מסביבו
קשת נרצח בנובה,
ובאותה מסיבה ההרכב
אסטרל פרוג׳קשן היו אמורים לעלות לנגן
שעות בודדות אחרי שהכל התחיל ..
מה בסוף כבר לא קרה לצערי
אז אני יודע שנהוג להקדיש שירים עצובים
לאנשים שכבר לא איתנו
אבל אני דווקא רוצה להקדיש לקשת
את הקטע הכי שמח
בטראק של אסטרל ,
טראק שנקרא Mahadeva
טראק שהיה אמור להתנגן שמה
באותו יום ואני בטוח שאם
הכל היה כרגיל אז היית קופץ שמה מאושר
ברגע הזה,
לצערי במקום זה אני מקדיש לך אותו
ועם כמה שזה קלישאתי לכתוב את זה
אבל אני מקווה שאתה תשמע את זה
לזכרו של קשת קסרוטי כלפה ז״ל
״קשת היה ילד מדהים ביופיו ובנפשו תמיד היה מאיר פנים גם למי שלא היה מכיר
כל מי שראה את קשת נדהם מיופיו היה דוגמן של ממש
קשת גדל בערבה והיה ילד טבע מאז ומעולם. היה מסתדר תמיד בכל מקום ובכל מצב
השאיר מאחוריו אמא אוהבת וכואבת
וחברים שקשה להם לעכל בכלל
היה הילד הכי יפה בארץ ובגן עדן
לעולם לא נשכח ולא נסלח״
ה׳ יקום דמו🥀
ראה עוד > >
כמעט ארבעה חודשים שעסוקה בניסיון להרכיב את הפאזל שנקרא "מה קרה לקשת?"
חלקי הפאזל שלי מתפרקים ומתבלגנים אחת ל... שוב ושוב.
במהלך הזמן הזה בניתי פאזל. בניתי את הסיפור של הסוף. חיברתי קצות חוט. והם נפרמו שוב כי קיבלתי מידע אחר.
אחת הסיבות שה 7.10 הוא אירוע כ"כ גדול ושונה במימדיו זה חוסר הידיעה של מה קרה באותו יום. עבור יותר מדי אנשים.
בכל פיגוע שהיה בארץ, באוטובוסים, בדולפינריום, לא משנה היכן - הסיפור של מה שקרה היה ברור לכולם. כל משפחה קיבלה עדכון מפורט מה קרה ליקיריהם שנרצחו.
בכל הפיגועים הללו, כוחות הביטחון הגיעו לזירה תוך דקות ספורות.
אנשים קברו את מתיהם.
ב 7.10 לא הגיעו כוחות ביטחון ולמעשה איש לא סיפר לנו, המשפחות מה עלה בגורל יקירינו. המשפחות בונות בעצמן חמ"ל ועושות את העבודה הזאת.
בנוסף, לכ"כ הרבה משפחות אין בכלל גופה לקבור כי הגופות בעזה.
מה שקורה לאחרונה זה שהצבא ולהב 433 עושים עבודת נמלים ברזולוציות שאי אפשר לתאר. גובים עדויות מכל מי שראה, שמע, עבר. מחברים חלקי סיפורים. תמונות.
בזכות העבודה הזאת קיבלתי אתמול והיום עוד שתי שיחות טלפון משמעותיות עם מידע חדש.
הייתי משוכנעת עד אתמול שקשת סיים את חייו בעיקול של מפלסים. משם הוא התקשר למד"א ונתן מיקום. משם שני לוק ואוריון הרננדז נחטפו לעזה.
אך לא.
החלק בפאזל שקיבלתי אתמול והיום זה שהבן שלי נפצע ברגל, הוא התקשר לחברה ואמר לה שהוא נפצע ושמפנים אותו לבי"ח.
הוא עלה על רכב. אולי ביקש אולי הציעו לו "אח שלי, בוא, אני אקח אותך לבי"ח".
לאיש שלקח את קשת קוראים מוטי. לא קיבלתי פרטים נוספים לגביו.
4 ק"מ משם. 5 דקות בנסיעה רגילה, 2-3 דקות בנסיעת מנוסה.
הם הגיעו לצומת שער הנגב. שם, מתחת לגשר, הם נורו. שם הסתיים המסע של הבן שלי. בתוך הרכב. לא על האדמה. גופו לא חולל. גם במותו נשאר יפה כ"כ הילד שלי.
וצוותים של אנשים, יושבים מדי יום, עושים זום על תמונות, בודקים, מצליבים, נזכרים ששמעו שם, פרט, מיקום, מצליבים, וכך אנחנו זוכים לקבל עוד מידע. בדיעבד, ההקלטות של השיחות שקשת עשה עם מד"א היו משמעותיות מאוד להבנה מה קרה בעיקול הנורא הזה שרבים בו סיימו את חייהם או נחטפו לעזה. מדהים, גם אחרי מותו הוא עוזר.
קצות החוט הכי משמעותיים מגיעים מפרטים שלא תמיד יש לצוותים האלו גישה אליהם ולמשפחות יש - כמו שיחות שנעשו לחברים, תמונות מהמסיבה, גישה לטלפון וכ"ו.
אני מבקשת, מכל אחד שיודע / ראה / שמע - שיצור איתנו קשר
0
2
4
