רבי נחמן מברסלב

אודות

את ימי ילדותו עשה רבינו הקדוש בבית זקנו הבעל שם טוב, שם נולד בראש חודש ניסן בשנת תקל"ב, ושם החל את מסכת חייו. ביתו של הבעל שם טוב, שעבר בירושה לביתו אדל, וממנה לאם רבינו, ביתה פיגא, היה בית ועד לצדיקי וגדולי תנועת החסידות שבאותו דור, תלמידי המגיד ושרידי תלמידי הבעל שם טוב. בצילם גדל רבי נחמן, ומהם קיבל; שם היה מצוי בצילם של גדולים וענקים, שנהגו להתכנס שם בנסיעותיהם ומדרך חייהם ואוצר תורתם למד וקיבל.

עודו ילד, ורבינו מתחיל להתייגע בעבודת ה'. עובד, נופל – וקם. לעולם לא מתייאש, מתחיל תמיד מהתחלה, מתפלל ומתבודד לה' שיזכה לעבדו באמת וללכת בדרכו; משתטח רבות על קבר זקנו הבעל שם טוב ושופך שם את צקון לחשו לפני בורא עולם שיוליכהו בדרך המיועדת לו – דרך עבודת ה' באמת.

שם, בעודו ילד, החל רבינו לעצב את דמותו הרוחנית, שלאחר שנים עתידה להתגלות בעולם כדמות שאין שניה לה, כבעל השדה, כשליחו של בורא עולם להצלת הדור ההוא והדורות הבאים אחריו.

בגיל שלש עשרה, נכנס רבינו בברית הנישואין עם ביתו של רבי אפרים מכפר הוסיאטין, צדיק ותלמיד חכם, שגם בביתו נהגו להתאכסן צדיקי אותו דור בעת עברם שם בנסיעותיהם.

שם, בחדר מיוחד לו – ובשדות המקיפים את הכפר – עובד רבינו את בוראו בחשאי, בעבודות עצומות ובהסתרה מוחלטת. מלבד רעייתו, אותה השביע שלא לגלות את סודו לאיש, לא ידע איש על עבודותיו ועלייתו בדרגות העבודה וההשגות.

חמיו, שגם הוא לא ידע על דרגת חתנו, עד כי חשב שטעה בלקיחתו לחתן, התלונן פעם בפני אחד מאורחיו הצדיקים, שהוכיח לאחר מכן את רבינו ואף סטר לו, על ה"בושה" שהוא גורם לזקנו, הבעל שם טוב. רבינו פרץ בבכי, אולם לא גילה מאום.

לאחר מכן, כאשר יצא אותו צדיק לביתו, מצא את רבינו ביער, בעבודתו. הוא ביקש את סליחת רבינו, שהסכים לסלוח לו בתנאי שלא יגלה לאיש את אשר ראה. אותו צדיק הסכים, אולם שב לבית חותן רבינו ואמר לו שיניח לחתנו: "איננו מבינים כלום בנכדי הבעל שם טוב", אמר לו.

עתידה לעבור עוד תקופה טרם יגלה רבי אפרים את מדרגת חתנו, ובנתיים מתבודד רבינו שעות ארוכות בסבך היערות המקיפים את הכפר, ושם, בטבע הנושא קולו לשבח לה' בכל רגע, עובד רבינו את בורא בהסתר, ומבלה שם את מרבית זמנו.

לאחר התגלותו, עתיד רבינו לומר למשמשו ולראשון תלמידיו, רבי שמעון, שהתקרב אליו ביום חתונת רבינו, כמה הוא מתגעגע לאותה תקופה, כאשר כתפיו היו פנוים מעול ההנהגה והפרסום; כאשר יכול היה להתבודד בהסתר, לעבוד את ה' בהשקט ובשלווה בלא טרדות: "כמה היה טוב לפני בכאן… כי בכל פסיעה ופסיעה הרגשתי טעם גן-עדן. הלא כאן היה טוב לפני מאד…"

את העבודות והיגיעות העצומות בעבודת ה', קיבל רבינו על עצמו בין גיל שלש-עשרה לגיל שמונה-עשרה. בשנים אלה הרבה להסתגף, לצום משבת לשבת ולזכך את גשמיות הגוף בכל מיני דרכים וסיגופים.

עוד טרם עזב רבינו את הוסיאטין החל אורו להתפרסם. בהוסיאטין עצמה, בעקבות כמה סיפורי מופתים, ובמאהליב, שם שהה חמיו בתקופת נישואיו השניים. בתקופת החתונה, שהתקיימה בעיר מאהלוב, היה שם גם רבינו, שהתגורר בביתו של אחד מתלמידי רבי ברוך ממז'בוז', שכיבד את אורחו, נכד הבעל שם טוב, מאוד, וערך לכבודו סעודה, בה הגישו לאורח כוס יין. ומשנכנס יין יצא סוד, ורבינו החל דורש ומגלה תורות נפלאות, לתדהמת הנוכחים, שמעולם לא ראוהו קודם דורש בציבור…

משסיפרו זאת, לאחר החתונה, לרבי בר מזסלב (מגדולי תלמידי המגיד ממזריטש), ענה ואמר: "אברך זה עוד יהיה חידוש גדול בעולם".

ואולם, אם גם בתקופת הוסיאטין כבר חיזק רבינו נפשות נשברות והתחיל שמו להתפרסם, הרי שהתגלותו ממש הייתה בעיר מדבדיבקא.

שנים מספר לאחר חתונתו, נפטרה חמותו של רבינו, וחמיו נישא בזיווג שני. ויהי היום, וכאשר חזר רבינו לבית חמיו, גילה כי אשת חמיו לקחה את החדר שהיה מיוחד לו לעבודת ה' בבית חמיו, וצירפה אותו לשאר חדרי הבית. משכך, החליט רבינו לעזוב את בית חמיו – ועבר לעיר מדוודיבקה.

אם קודם השתדל רבינו להצניע לכת ולהסתיר את דרגתו ככל יכולתו, להעלים את עצמו ואת עבודותיו מעיני סובביו, הרי שכעת הגיע הזמן להתגלות לפי רצון ה'.

ואכן, שם, בעיר מדוודיבקה, עתיד רבינו להתחיל בהנהגתו; שם החלה גדולתו להתפרסם, ותלמידים החלו לשחר לפתחו, ושם החל רבינו להשפיע מאורו על מקורביו ועל הבאים להסתופף בצילו.

במדוודיבקה החלה הדרך החדשה בעבודת ה' להסלל, הדרך אודותיה אמר רבינו הקדוש "אני אוליך אתכם בדרך חדשה לגמרי, ואף על פי כן היא ישנה, שכבר הלכו בה אבותינו, אברהם יצחק ויעקב"…

בראש חודש אייר, ליל שבת קודש, בעוד רבינו עורך שולחנו, פרצה שריפה עצומה בעיר ברסלב. כאשר הגיעה השריפה לבית רבינו, החלו האנשים לנסות להציל מה שאפשר, בעוד רבינו יוצא לכיוון היציאה מהעיר. רבינו עבר את הנהר החוצה את העיר, ישב שם והסתכל על העיר ועל ביתו. רבי נתן, שהיה איתו שם, מציין כי רבינו היה בשמחה גדולה אז.

עוד טרם חלה במחלה ממנה עתיד להסתלק, כבר דיבר רבי נחמן מברסלב על העיר אומן (גם בשל קידוש השם העצום ומסירות נפשם של קדושי אומן). הן בנסיעתו לגור בברסלב, אז, כשעברו ליד בית הקברות העתיק של אומן אמר רבינו "כאן מקום טוב לשכב", והן בהזדמנויות נוספות.
ביום חמישי, יום לפני ערב סוכות, התגברה מחלתו של רבינו, רבי נחמן מברסלב, והוא נחלש מאוד. בלילה שלאחר מכן, ליל ערב סוכות, סדר רבינו צוואה לפני רבי נתן ואמר לו לתת שלש-מאות אדומים (סוג מטבע, לנישואיה) לבתו חיה, ולאשתו – הכתובה. ושאל את רבי נתן "יש עוד מה לומר?" ענה לו רבי נתן "גם זה אין אתם צריכים לומר. כי אתם בעצמכם תשיאו את ביתכם". ענה לו רבינו "אצל ה' יתברך הכל אפשר" והוסיף: "אלו השלש שנים חייתי בנס".
ונסתלק בשלום ביום שלישי, רביעי דסוכות, ח"י תשרי תקע"א. ואני לא רציתי לזרז שיוציאו אותו לקבורה מיד, כי היה צר לי מאד פרידתו, וגם כי מבואר בשלחן-ערוך שעל אביו ורבו אין הזריז משובח. ונתגלגל הדבר עד שנחשך היום, ואמרו כולם שאין להוציא אדם גדול בחשכת לילה, ונתעכב עד למחרתו ביום רביעי.