רבקה (ריקי) בוכריס

אודות

עשור, אמא, עשור שאת לא איתנו.


כשחלית, תמיד את מי שהייתי פוגשת היו אומרים לי אל תדאגי את אמא שלך אנחנו צריכים כאן. היא תבריא. האמת, שלא חשבתי אחרת, על היום שאחרי...

על האובדן על החור העמוק שישאר לנצח. על הקושי בחגים, בלידות בשמחות.

על ההתמודדות בגידול הילדים (האחים), שילכו בדרכך על אף הקושי והמכשולים שבדרך, והיו.

זה לא סתם אמא, שנלקחת דווקא בחודש אלול, אני זוכרת איך לקראת ראש השנה היית מכינה לנו פייקל'ה עם מכתב, ומבקשת ממנו להתפלל חזק שהשנה שתבוא תהייה טובה, שנכתב לחיים.

היית נחרדת מיום הדין, לימים כשגדלתי והייתי שומעת הרצאות וסיפורים על רבנים גדולים שהיו נחרדים מיום הדין, הייתי אומרת בליבי, לא כולם ככה? גם אמא שלי נחרדת נורא ובחודש הזה מרבה בתפילה ובעשיית צדקה וחסד.



ואם הזכרתי צדקה, לאמא היה רגש עמוק ליתומים ואלמנות. היא דאגה להם תמיד.

ביכולות ובפשטות שלה, כל שבת דאגה לסלי מזון למשפחות נזקקות ויתומים.

אבל היא הייתה מנהיגה, היא ידעה לשלב את כולם בעשייה.

היה לה מעגל חברות, שאותם היא הייתה מקפיצה כל שבת, וכל שמחה בשכונה להכנת עוגות וסלטים. וככה בערב שבת היה השולחן שלנו במטבח מתמלא בקופסאות ובשקיות מלא דברים טובים. והשליחים המתוקים שהיו הולכים לחלק, היו בעצם האחים הקטנים שלי.

לאמא היה סנסורים למי שזקוק לעזרה, היו לה גם אינטואיציות חזקות. וככה לא פעם כשהיא הייתה רואה אנשים שלכאורה כלפי חוץ היו נראים בטוב, היא הייתה אומרת "עובר עליו משהו", ובכמה רגעים מפעילה את האנשים שלה, מבררת ועוזרת. בשקט, בסתר.

ככה הגיעו לשבעה סיפורים, אנשים שלא האמנתי שנעזרו באמא, סיפרו שאמא דאגה לסגור להם חובות ענקיים, עשתה שלום בית. על כלה שההורים שלה לא רצו לעזור בחתונה וכדי שהחתונה לא תתפוצץ אמא לקחה עליה את החסות ודאגה שלא יחסר לה כלום. ילד שנזרק מהבית ואמא היתה מכבסת לו את הבגדים.

על זוג חוזר בתשובה שאמא חיתנה מא' – ת' כולל לעשות להם שבת חתן. היום כשאני נזכרת אני מבינה שאמא הייתה בת גילי כשהיא עשתה את כל זה, ואני שואלת איך??

לגדל 9 ילדים, לתת לכל אחד את המקום שלו ואת תשומת הלב, זה היה ידוע שאצלנו פסח כל 3 חודשים. שהבגדים של התינוקות מגוהצים (ורק אמא גיהצה) שאת ידיות הסירים היא מפרקת כל שבוע, כדי לנקות לכלוך שיצטבר. (ורק היא שוטפת כלים). וזה לא מנע ממינה להכניס אורחים. את הבית שלנו היו מכנים "התחנה המרכזית". כן ממש ככה. לא היינו נועלים אותו, זה הבית של כולם אמא היתה אומרת.

וככה כל יום , כל היום שכנה נכנסת שכנה הולכת, זאת צריכה להשאיל משהו, וזאת צריכה לפרוק את אשר על ליבה. זאת מחזירה בגדים שהשאילה וזאת מבקשת עצה.

ואמא, היו לה חברות מכל גווני הקשת. חסידיות, ליטאיות, ספרדיות, חילוניות, דתיות.

הכל מהכל. כולם היו אוהבות להתייעץ איתה, להיות בחברתה.

כשאני נזכרת באמא אני זוכרת בשבתות וחגים. כל שבת היה מתקיים אצלנו בבית שיעור שמירת הלשון, מעגלים של נשים, ממנהלת בית הספר שלי ועד אורחת של שכנה, כולם היו מתקבצות בסלון לשיעור, אחרי סעודת שבת של בוקר אמא הייתה עושה תהילים לילדות קטנות, ומיד לאחר מכן תהילים לגדולות. בצהרי שבת היה תהילים לנשים.

היום כשאני חושבת על זה, שבת שלמה 24 שעות אני סביב משפחתי, שינה וספרים. ואמא...בכלל לא היתה חושבת על מה היא צריכה. היא כל חייה היתה עסוקה בנתינה ובמחשבה על האחר. היתה לה חברה שלא יכלה להרשות לעצמה מזגן, בשבתות קיץ חמות אמא היתה אומרת לה תרגישי בנח לשבת אצלנו. וככה היה יוצא שגם בשעת ההפסקה לכאורה שהיתה לאמא בין תהילים לשיעור היא הייתה מארחת.

דוד שלי, הזכיר אתמול באזכרה את מידת הנתינה והחסד שלה מהסיפור האישי שלו.

נולדה להם ילדה תסמונת דאון, והיה להם מאוד קשה בגידול שלה. הציעו להם להעביר אותה לאומנה ולדוד שלי היה מאוד קשה. אני ואמא היינו ביום סידורים וקניות ופגשנו בדודה שלי (אשתו). כשאמא שלאה לשלומה היא גללה לאמא את הקושי והמשבר שהם עוברים.

ואמא, בשבריר שניה אמרה לה "XXX, מה הבעיה? תעבירו אותה אלי". וכך, בתוך שבוע אחד הצטרפה למשפחתנו אחות. וככה הצליחו הצדדים לצלוח את המשבר מצד אחד הילדה מחוץ לבית ומצד שני היא אצל משפחה. כך שדוד שלי היה יכול לבקר אותה כל שבוע והיה רגוע.

ואחרי שהבנתם קצת מי זאת אמא שלי, שהכל אצלה צריך להיות טיפ טופ. אז גם את האחות המתוקה שהצטרפה היא לקחה כפרויקט, דאגה לה להתפתחות, טיפולי שיניים, משקפיים. ללמד אותה הליכות וכולם חשבו שהיא אחותנו.

אני לא יכולה לסיים בלי להזכיר את השנינות והצחוק למי שהיה דקה ליד אמא, כשאני חושבת על זה גם כאן היה לה חסד להצחיק ולשמח את מי שסביבה. אין מצב להיות איתה בלי לצחוק ולשמוח.

כשהיא חלתה והיו מבקרים אותה. תמיד היו אומרים באנו לחזק יצאנו מחוזקים. כייף לשבת לבקר אותך.

אני יכולה לכתוב על אמא שעות, ללא הפסקה. בת 45 היא הייתה בלכתה. אבל הספיקה מה שאנשים לא מספיקים ב 90 שנה.

אני מאחלת לעצמי ולילדי , ללכת בדרכה ולזכור את מהות חיינו בעולם.

ת.נ.צ.ב.ה רבקה בת חיה.