רב פקד ארנון זמורה ז"ל

נעמה גרינבאום שיראזי

ארנון, ארני, ארנולד....
עדין לא מוצאת את המילים.
ממתי אני מכירה אותך?
מהיום שנולדת.
אני מכירה אותך?
בטוח שכן.... אבל לא כארנון גיבור ישראל.
בשבילי אתה האח הקטן של עינב.
הבן של רותי וראובן.
האח של ניץ ויונתן.

אני מנסה כל כך, כל השבוע להיזכר ברגעים.
ויש כמה שעולים, בצימר שלך ושל מיכל, בישיבות ליד הבריכה, כשהגעתי עם אלה להורים שלך כשעוד הייתה תינוקת.
אבל אני לא זוכרת הרבה, כי בשבילי אתה האח הקטן של עינב, הבן של רותי וראובן.
והרי היית שם, כל הזמן.
בשיעור רכיבה הראשון שלי, וגם בשיעור ה-200.
וברכיבות בסכר כשחול רץ אחרנו.
ובגאלופ הראשון שלי (שבטח צעקתי כמו משוגעת)
והיית שם בשיחה בערב בשביל כניסת הבית שלכם כשאבא שלך הסביר לי שאז מה אם יש מליון מדריכות פילאטיס אבל בכל אחת יש משהו מיוחד ושאני אהיה מיוחדת בדרכי (ובזכותו קבעתי את השיעור הראשון שלי כמדריכה)
והיית שם שראיתי פעם ראשונה אצלכם את הסרט "דיזינגוב 99" בגיל שזה ממש לא לגילנו ובטח לא לגילך, וגם כשראינו את הסרט הזה בפעם המליון, ואצלכם הזמורות לא עוצמים עיניים בקטעים המביכים.
והיית שם באלף ישיבות, בערב עם פיתה ושוקולד ובמבה.
והיית כשישנתי לראשונה מחוץ לבית ופעם ראשונה באוהל ופעם ראשונה שבוע בים.
והיית שם כשרצתי לראות את ההמלטה של הסוסה והגעתי עם הילדים שלי לראות את הפלא.
היית שם. בהרבה מנקדות בחיי.
הבית שלכם בעבורי הוא הילדות.
אני גדלתי בבית בוגר. בת זקונים בפער בבית של "בברלי הילס" יורדת את הירידה החדה לחווה של זמורה, לגינה הגדולה לצרוך תוכן של ילדים, סרטים וסדרות, סוסים ובריכה, בני דודים, משפחה גדולה, סבתא, סבתא חנה וכל ילדי המשפחות הצעירות של מוצא.

היה לי הכבוד ללוות אותך בדרכך האחרונה בסוואנה צמודה לעינב, מאחורי רותי. עם כל המשפחה. הרגשתי חלק מהמשפחה, מהנוף.
אבל בשבילי אתה האח הקטן של עינב, הבן של רותי וראובן. האח של ניץ ויונתן.
ואין לי הרבה זכרונות ברורים שלך. ואני די בטוחה שעל אף שנשארתי צמודה למשפחה אני לא ממש מכירה אותך, הבוגר, האבא, הגיבור.
בשבילי אתה תמיד הילד הביישן, השקט.
בחיים הבוגרים היטבת לדבר עם בני זוגי כשאני ועינב מדברות בצד. לא זכיתי להרבה שיחות ארוכות איתך. אבל היית שם בהרבה נקודות בחיי.

נוח על משכבך ארנון. האח הקטן של עינב. הבן של רותי וראובן. השארת כאן חלל ענק שאנחנו עדין לא תופסים ועדין לא מבינים.

יואל לוינשטין

ארנון חברי היקר והאהוב,
מאז שהלכת מאיתנו המחשבות אינן פוסקות.
אני מוצא עצמי נזכר ברגעים שלנו ביחד, נזכר בך ובנוכחות הכריזמטית שלך.
כעת, לא נותר לי אלא להתרפק על זכרונות העבר.
אני זוכר את הפעם הראשונה בה נפגשנו בגיל 15. לא חשבתי שאפשר להתחבר עם מישהו כל כך מהר וכל כך חזק. מיד מצאנו את החיבור המשותף שלנו : ההכנה לצבא, סרטי אקשן ישנים ,ספרים, ספורט, ושיחות נפש. דיברנו על הכול , ידעת את נפשי ואני את נפשך.
גם לאורך השנים , שהיו תקופות שלא התראינו או דיברנו הרבה , תמיד היה לנו את החיבור הזה שלא ניתן היה להסביר במילים.
לאורך השנים לא הפסקת להתפתח ולצמוח, למזלי בין היתר לימדת את עצמך לשחק שחמט , הרי אתה אוטודידקט במלוא מובן המילה. כמובן שלימדת גם אותי, והיינו נפגשים במוצ״שים לשחק שחמט אצלי בבית ולשתות קפה שחור, רגע לפני שחוזרים לעוד שבוע בצבא. כמובן שכמעט תמיד היית מנצח ואף פעם לא נתת לי לוותר. אני זוכר איך תמיד אמרת לי - ״ אתה מוותר ? , אז תפיל את המלך״
אתה לעולם לא וויתרת , התמדת בכל מטרה ששמת לעצמך. הייתה לך את אחת התכונות הנדירות ביותר, ידעת לתחקר ולבקר את עצמך בכל דבר שרצית להיות בו טוב. ידעת לקבל ביקורת ואחר כך ללמוד וליישם בפועל, כך יצא שהייתה לך את היכולת להגיע לרמה הגבוהה ביותר בכל דבר שהחלטת לעשות.
אפילו בתור נער בתיכון, תמיד הפתיע אותי העובדה שאתה קם כל בוקר ב5 בבוקר לפני הלימודים בכדי לטפל בסוסים בחווה. דברים אלו היוו את הנדבכים המרכזיים באישיות שלך אשר הובילו אותך להגיע תמיד הכי רחוק שאפשר.
אני נזכר שהיינו יוצאים לבלות ולשתות בירה קסטיל בטעם דובדבן, איך היינו משתכרים ולא מפסיקים לצחוק.
איך היית דואג לארגן מדורה ליד הבית שלך , לשתות בירה ולהכין נקניקיות ותפוחי אדמה.
אני נזכר בכל הריצות שלנו ביחד, ואותך אומר לי: ״ כואב לך? אז תלחץ על זה״.
לא פגשתי אדם עם חוש טכני כל כך טוב ומפותח, אני נזכר באצבעות שלך כשצריך לתקן משהו, או שצריך להבין איך משהו פועל.
אחד הספרים שהכי אהבת הוא שוגון, אני חושב שראית את עצמך סוג של סמוראי, שכן היית אדם רוחני מאוד עם עומק לא רגיל. הגעת לתובנות שאנשים לא מגיעים אליהן בחיים שלמים (אם בכלל). באחת מהשיחות שלנו - אמרת לי: ״אני מתחיל לקרוא שוב שוגון , פעם בשנה צריך לעלות לרגל״.
עכשיו תורי לעלות לרגל ואני קורא את הספר שוב לאחר 14 שנים , ואתה מלווה אותי בכל דף ודף של הספר.
היית אדם ערכי וחבר אמת , בהגדרה של המילה חבר במילון צריך לרשום- ״ ארנון זמורה״.
ליווית אותי ברגעים טובים וקשים , ידעת תמיד מה להגיד לי שיעזור לי להתמודד. לגביי קושי שעברתי בגיל 22 , אמרתי לי ״ התהליך שאתה עובר הוא כמו סולם עם 100 שלבים, גם בשלב ה-90 אתה יכול להחליק את כל הדרך חזרה למטה, אסור לעצור עד שתגיע לשלב האחרון ״
אני נזכר איך אמרת לי שביום החתונה שלי אתה תבוא להיות איתי מהבוקר צמוד אליי ויום לפני התקשרת ואמרת לי: ״ מחר אני בא אלייך ב-9 , נאכל משהו ונצא לדרך״ כמובן שהגעת עם גבינות , לחם , ומיץ תפוזים טרי. תמיד ידעת להיות חבר מושלם ולהיות רגיש לסובבים אותך.
היום אני מבין כמה חברים יש לך, כל כך הרבה אנשים שנגעת בהם וגרמת להם להרגיש מה שאני הרגשתי בתור חבר שלך. היה לך כשרון שהתגלה לאורך השנים, היית איש של אנשים. ידעת להקיף את עצמך באנשים שהיו מוכנים ללכת איתך באש ובמים.
לאחר השחרור החלטת להתחיל לעסוק בצניחה חופשית. הצניחות היו בשבילך שיא האושר. היית תמיד אומר לי כשהיית באוסטרליה וארצות הברית- ״ יאללה אני הולך להתמסר לרוח״ או ״ השבוע אני צונח רק על הראש ״ היום אני מבין שזה אחד הדברים שפיתחו אותך הכי הרבה. העיסוק בצניחה גרם לך להתחבר לנפש ולהיות אדם שלם.
כמובן שלא נרגעת עד שאבוא לצנוח איתך , אני זוכר שאמרתי לך שרק איתך אני מוכן לצנוח, ואכן כך היה. אני כל כך שמח ששכנעת אותי לצנוח איתך, זאת הייתה אחת החוויות הטובות ביותר שחוויתי איתך.
היית אדם עם עקרונות אשר ידע תמיד מה הוא רוצה. אני זוכר שבמסיבת רווקים שלך לקראת השעה 12 בלילה , שכולם שמחים ושיכורים. החלטת והודעת :״אני הולך לישון״ ולאחרונה הזכירו לי שבבוקר למחרת שכולם עוד ישנים יצאת לריצה.
את מיכל אהבת אהבה עמוקה ואמיתית, לדעתי ידעת שהיא תהיה אשתך עוד בלילה בו ישבתם לדבר בבר בירושלים.
בימים שלאחר מותך, באחד מחיפושיי אחר התכתבויות בנינו, מצאתי מייל משנת 2015 שבו שלחת לי עובדה סמינריונית שכתבת. אני כל כך שמח ששלחת לי את העבודה הזאת , כשקראתי אותה קיבלתי ההצצה נוספת אל תוך הנפש המופלאה שלך. באחד מן הקטעים בעבודה כתבת:
״כאשר התחלתי לצנוח , החוויה הזו של הצניחה היתה כל כך מעוררת וכל כך מיוחדת שהיא שינתה לי את החיים. היא פתחה לי דרך לעשות פעולה מסוימת אלפי פעמים, להתמקצע בה כל כך עד שאני כבר לא מכיר את חיי שלפני הצניחות. אני לא מכיר יותר את היומיומיות ״הרגילה״ של הסובבים אותי- אלה שלא חווים את החוויה הזו שאני חווה באופן קבוע. יש כאן תחושת בדידות מסוימת מפני שקשה מאוד להסביר את חווית הצניחה האישית שלי, גם כאשר אני מנסה להסביר אנשים א תמיד מקשיבים לי או לא מבינים אותי, מאידך יש לי נקודת מבט נוספת על החיים״
בשיחה שלנו לאחר ה- 7.10 , אמרתי לך שכל החיים הובילו אותך לרגע הזה , ואמרת לי שאתה גם חושב ככה.
לבסוף , הפכת לאחד הגיבורים הנערצים עליך שעליהם גדלת ועליהם הרבית לקרוא. אני בטוח לחלוטין שהיית גאה מאוד להיות קרוי על שם אחד המבצעים הגדולים והחשובים של מדינת ישראל לתולדותיה. הסיפורים שמתגלים עליך ועל הגבורה שלך , הם רק קצה הקרחון לאדם שהיית.

ארנון ,הייתה לי הזכות להיות חבר שלך ב-20 השנים האחרונות ולראות אותך מתפתח וצומח לאורך השנים. הגעת לגבהים שלא חשבתי שאפשר להגיע. הערכים שלך יהיו נר לרגליי כל עוד אני חי.
תודה על הזמן שהקדשת לי בחייך, אני מעריך כל רגע ורגע שהיה לי במחיצתך.

תמיד אזכור איך כל שיחה איתך הסתיימה במשפט:
״ אוהב אותך אחי״
ועכשיו אני אסיים ב- אני אוהב אותך אחי! בכל ליבי , אתגעגע ואחשוב עליך תמיד!

נמרוד אזולאי

We herd sheep, we drive cattle, we lead people. Lead me, follow me, get out of my way
Endy meknev


( אנחנו רועים כבשים, אנחנו מסיעים בקר, אנחנו מובילים אנשים. הוביל אותי, עקוב אחרי, או צא או שתזוז מהדרך )
אנדי מקנב

בנוסף מוסיף סיפור קצר ותובנות על שיחה שהייתה לי עם ארנון לפני מספר שנים :

בזמנו ארנון הוציא רישיון לאקדח, כחלק מהוצאת הרישיון חוייב במטווח ,שם נשאל עם הוא יודע לירות באקדח והוא ענה ש -לא, המדריך התפעל מהתשובה ואמר לו, כל מי שמגיעה לפה יודע יותר טוב מכולם הכל ( גישה מוכרת במחוזותינו ) . המדריך העריך את תשובתו של ארנון שהייתה טובה, מכיוון שדבר ראשון תמיד יש מה ללמוד, דבר שני, אתה עומד מול מדריך ואתה מחויב לתת לו כבוד מתוקף המקצוע שלו, ודבר שלישי תהיה צנוע .
לקחתי מהסיפור הזה הרבה, תמיד לשאוף ללמידה , תמיד תלמד משהוא ממישהו ואל תבוא מלמעלה אף פעם, תמיד בגובה העיניים.
נכון שאנחנו באים עם המטען שלנו ויש לנו מה להגיד על הכל מצד אחד, אך מהצד השני עומדים אנשים עם מטען לא יותר קטן משלנו, אולי אפילו גדול יותר , השאיפה היא לאפשר לאדם שמולנו לחלוק את הידע וניסיון שלו בצורה מיטבית, עם אתה על הדרך מצליח ללמד משהוא גם , הרי זאת הצלחה.

התייחסות של ארנון לשיר שכתב אור מעוז

אורציק, קודם כל הקשבתי לשיר שלך.
מעבר לזה שהוא מקסים, מאוד יפה בעיניי שאתה בוחר להתייחס לצניעות ואותנטיות. אני מרגיש הזדהות מסוימת עם זה. בעבודה שלי אני מרגיש שאני רואה את החיים האמיתיים, והם לא כמו בפייסבוק ולא בחדשות, אלא משהו אחר. אמא שלי נוהגת לומר "שהחיים הם לא תכנית לפי בקשתך", המשחק לא הוגן ואין חוקים. אני מרגיש שיש אנשים בעלי אינטרס ואוהבי כוח, שיעשו הכל כדי להשיג את מטרתם לא משנה מה היא ומה המחירים, ואם אפשר על הדרך גם לרמוס ולדרוס את החלש אז עוד יותר טוב. המון פעמים, אני רואה את החבר'ה "הגיבורים" האלה חוטפים את המציאות בפרצוף כשמישהו מגיע ומראה להם מה הם שווים. הבעת הפנים שלהם זה משהו יוצא דופן. הסיטואציות האלה מזכירות לי לנסות לשמור על צניעות ולנסות לשמור על אותנטיות בלי לשחק אותה. כמובן שלפעמים אני מצליח יותר ולפעמים פחות. אני מרגיש שבשיר שלך אתה נוגע בנקודה הזאת של תן לי רגע למצוא את עצמי כי הלכתי לאיבוד בדרך וזה יפה בעיניי כי מי שמנצח במשחק זה קודם כל מי שמבין רגע שהוא הלך לאיבוד, וכמובן מי שנשאר נאמן לעצמו ונשאר בנאדם.
אני מניח שכולנו נתקלים בזה במידה כזו או אחרת ביומיום שלנו, כל אחד בתצורה אחרת ובהתאם לחייו.

יעל ברוך

מאז שאני זוכרת את עצמי אני כותבת מילים, רבות מהן מוצאות את מותן בחשיכת המגירות, מעטות רואות אור על דפי ספר, ויש הזוכות להבזק של חיים כשנכנסת בהן ומתחברת נשמת אדם אחר, נשמה הומיה, וכשנכנס בהן אור עיניו של אדם המוצא בהן קן נחמה, מזור ולו לשבריר של אות...

לפני שבוע, בליל שבת בחרה רותי זמורה, שאותה כלל לא הכרתי, לשתף שיר לזכרו של בנה, פקד ארנון זמורה ז"ל, היה זה שיר שכתבתי. כשנחשפתי לכך ברשתות החברתיות, נרגשת מהזכות חיפשתי את עותק ספרי הראשון "שירים שאסור לקטוף" (הוצאת נוצה וקסת) שבו הודפס השיר, הוא פורסם לפני 44 שנים במהדורות רבות, אך מכיוון שכבר נשכח ממני, רציתי להיזכר בו.
וכשהפכתי את הספר, מה נדהמתי לגלות שהתאריך החתום על העטיפה הוא: 7.10.1980!
ומה עצוב, הטקסט נכון היום יותר מתמיד...
--
...אָז פִּרְשִׂי כְּנָפַיִךְ יוֹנָה לְבָנָה
אַמְּצִי אֵלַיִךְ כָּל יָתוֹם וְאַלְמָנָה
פַּזְּרִי עֲלֵי זַיִת בְּקַרְנוֹת הָרְחוֹב
וְאִמְרִי נָא יוֹנָה שֶׁיִּהְיֶה טוֹב
לֹא עוֹד מִלְחָמוֹת
לֹא עוֹד חֲצָאֵי דִּסְקִיּוֹת
כִּי מָאֲסוּ כְּבָר כֻּלָּם
בְּבֶכִי וָדָם
בִּשְׁכוֹל מָוֶת וּשְׁחוֹר
אִמְרִי נָא יוֹנָה
שָׁם בִּקְצֵה הַמִּנְהָרָה נִרְאֶה כְּבָר הָאוֹר
אָז פִּרְשִׂי כְּנָפַיִךְ מְרוּטוֹת הַנּוֹצוֹת
מֻכְתָּמוֹת בְּדָם יֶזַע וּדְמָעוֹת
הַחְזִיקִי בְּמַקּוֹרֵךְ אֶת עֲנַף הַזַּיִת הַקָּמֵל
וּבַשְּׂרִי הֶחָזוֹן לְעַמֵּךְ הָאָבֵל יִשְׂרָאֵל
קַוִּי עִמָּם שֶׁזֶּה הַסּוֹף...
הַאִם זֶה הַסּוֹף?

---
מה דלות הן המילים, כמה צמוקות הן מהכיל את הכאב שאיש לא ידע פשרו, נכפפות הן בענווה מול גודל השעה וגודל האדם אשר לעד שמו ירחש על דל שפתיים. פקד ארנון זמורה ז"ל, יהי זכרו ברוך ומבורך ונשמתו עם אראלים תשכון.
ומאז הוא לי נודע, קוראת עליו, כה רבים כתבו וכותבים עליו ועל אישיותו, על המחוות המפעימות לזכרו, ואט אט מפנימה את גדולתו ואת מורשתו.

תודה לך רותי יקרה על הכבוד.
וכי מה הן מילות שיר אם לא קן לציפור הנפש המחפשת מנוח לכף רגלה.

שבת של נחמה ושלום!

עמית מאונטר

ארנון אהוב.
לפני שלושה ימים ישבנו, אתה ואני, על כיסאות פלסטיק מחוץ לבית של מיכל ושלך, ובצל המיטיב של אחר הצהריים אמרת "מאוטנר, מה צריך יותר מזה, תגיד לי?", והחווית עם הסנטר על הילדים שלנו, שרכבו להנאתם יחד על אופניים בכביש ההרחבה השקט יחסית שבמושב. ישבת נינוח, חייכן כתמיד, מלא בהודיה על היש בחייך, ישבת כהרגלך, במעט מלים, רוגע וסמוק, אולי חשבת על שלבי הגינה והשקט הבאים שתכניס לחייך. ובתוך שקט בלתי מתומלל זה נדמה לי שהצלחתי לראות, בעד העיניים הטובות, איזו תבונה עייפה, או חוכמה עמוקה ונוגה המוכמנת בראשך באין אומר.
והנה פתאום אנחנו נפגשים עכשיו, אחרי הסוד האחרון שכמסת, סוד הפעולה ההירואית עליה פיקדת בכריזמה ובאומץ לב מטורף בלב עזה. פתאום כבר לא הארנון הפרטי, לפתע הגיבור האולטרה ציבורי.
כמו שאמר לי חבר בשכונה, "לארנון יש תעודת זהות שהיא רישיון נשק". כזה היית: כווננת תמיד את כל מעודך להיות הימ"מניק שאתה. כשראיתי אותך לפעמים רץ בשדות הנענע במושב, ראיתי רק את הקצה. שם, בימ"מ הייתה השליחות המהותית שלך, הזהות העתיקה שלך, אחרי המשפחה היפה שהקמת עם מיכל, שם בערת באש הצדק, לא פחות. בזמן שאני מבקש תמיד לשמור על חוסן לאומי דרך חינוך ותאטרון, אתה ביקשת תמיד להדביק את ישראל באמצעות הביטחון, בהכי הארד-קור שיש, בלי פשרות, בחתירה למצוינות על, מבלי לומר קשה. היית שומר סף של ערכיות טובה, סמוראי לוחם ואציל נפש. לא הרהבת במלים על שעשית או שתעשה, תמיד סלדת משחץ, שטמת את המכתירים עצמם כתרים. דיברת מעט ועשית הרבה, לא רק בשל האיפול הנלווה לטיב עבודתך, אלא באמת ובתמים בשל ענוותך וצניעותך. הפעולות שעשית היו מתן בסתר לחברה הישראלית. כך גם הפעולה האחרונה, אליה יצאת ללב מחנה נוּסֵיירַ֫את, דחוף למשימת השבת החטופים, בידיעה שאתה עשוי לא לחזור, למרות שכל כך הרבה, כל כך הרבה שהשארת מאחור. את סקרנותך הטבעית ואת התעניינותך הכנה באחר, את אהבת האדם הענקית שבך, אותה היית מרעיף בשפע על סביבתך, הפנית גם להכרת החטופים, היית אינטימי איתם מבלי שהם ידעו. אני זוכר שאמרת שאתה מוכן לתת הכל בשביל שיחזרו החטופים, ואצלך אלה לא היו רק מלים בחטף, הם היו צוואה. כל התנאים אצלך הכשירו להיות על-אדם, ממש צבר מיתולוגי, היית חברמן, מנטש, רך וטוב לבב, ומאלה יצאת לפעול בעולם הביטחון שלך, מהם חידדת את נחישותך לצאת למשימות ואת אומץ לבך האדיר.
ביום האחרון של ינואר צלצלת אליי ושאלת בנימוס אם יהיה לי פנאי להקשיב למשהו שכתבת, אולי אוכל לתת להביע דעתי, לתת הערות מקצועיות, ועניתי לך שבשמחה, שלכבוד יהיה לי. יום אחר כך, בראשון בפברואר השארת לי בוואטסאפ, "בוקר טוב, בבית?" וכתבתי לך שאחזור אחר-הצהריים, שנדבר יותר מאוחר, אבל לא מצאנו כבר פניות באותו הערב, שני עסוקים שכמונו. יום למחרת, כשצלצלת שוב, בדרכך המנומסת והנעימה כתמיד, וגם בדרכך הימ"מניקית, המאופקת והעקיפה, הבנתי מיד שאין פה סתם חיזור, הבנתי שכנראה פחות חשובים לך היכן מניחים פסיק ונקודה או אם הטקסט שומר על משלב לשוני אחיד, שכנראה יש משהו שאתה חייב לספר לי, משהו שיושב עליך. "אם אתה בבית, ובא לך היום באיזשהו שלב לקפוץ אליי, מוזמן" כתבתי לך, וקבענו אצלי בערב. נעמה התחשבה בצורך שלי לעבוד בשקט בבית באותו יום ולקחה הילדים להורים שלה, לסבא-סבתא בקיבוץ אורים. בערב הופעת אצלי בפתח הבית עם שלוש בירות טוכר וויס ומחשב נייד. התיישבת על הספה והדלקת את המחשב על קובץ וורד עם סיפור שהשתלשל על-פני כמה דפים אלקטרוניים. צדקתי. נפל בחלקי לשמוע את ארנון מספר על הימ"מניק שהוא. פתחנו בירה לכל אחד ואני גם את האוזן הקשבת. "בוא תקרא אתה, בקולך", ביקשתי. התחלת לקרוא, והנה – הפלא! לא ידעתי! כל כך לא ידעתי! במשך כשלוש שעות ישבנו על הספה ואתה גוללת בפניי בקולך שלך, ששמעת אותו כנראה גם אתה לראשונה, את מה שלא דיברת עליו שלושה חודשים. סיפרת על השבעה באוקטובר, על היומיים הראשונים של הגוג והמגוג שקרו אך ליד הבית שלנו, בטווחי נסיעה של עשרים דקות חצי שעה. סיפרת על שהיית בליבת התופת, שעברת מזירה לזירה, מיד מרדכי לשדרות לאופקים לבארי. שבבארי אכלת את הלב לעצמך על בני הערובה בבית של פסי. ואני לא האמנתי למשמע אוזניי. לרוב אנחנו נפגשים בכניסה לגן של הבנים שלנו ביד נתן, נושאי כלים לציורי הפנדה והתיקים הקטנים של הבנים שלנו, והנה פתאום היית שם, וראית הכל, וכתבת את הרוב, משער שאת הרוב, אבל בתשוקה שלא להחסיר פרטים, בזיכרון פנומנלי, היישר מזיכרונך החד והטרי, בלי צנזורה הפעם, במחויבות מלאה ובנחישות. דיבור מלב בוער. ולמרות שהסיפור היה טבול טרמינולוגיה מקצועית שלך כלוחם ימ"מ, שאפילו חייל קרבי בדימוס כמוני נכלם למולה, הופתעתי מהמבע העשיר הנהדר שהטבעת בו, בסיפור. הכנסת פנימה אבחונים אבסורדיים על העולם ואת השקפת עולמך הייחודית, החכמה. הטקסט הזה הוא אודה (שיר הלל) לשאיפה למצוינות וגם אגרוף מילולי חזק לבטן, במיוחד באזורים בהם סיפרת על שיחות שלך עם נועם, הבן, ועם פינת ההטענה המשפחתית האהובה והאוהבת שלך, שהקמת עם מיכל. תודה שלא חסכת ממני את הסיפור. הוא נכס אישי ולאומי גם יחד. עכשיו גם מיתוס. נדאג שהסיפור ייצא לאור. נדע לזכור גם את ארנון, האדם.
אוהב אותך ולא יודע את נפשי מרוב כאב. זכרך לא ימוש אף פעם.

ירדן פיאמנטה

אני לא נוהג לכתוב ולפרסם פוסטים, בטח ובטח שלא הספדים.

אבל המלחמה הארורה, הכואבת והמאוד צודקת הזו, לא מאפשרת לי אלא לכתוב.
אני חייב, פשוט מוכרח, לכתוב ולו במעט מנקודת המבט שלי, על מי היית ארנון.

כבר חודש ושניים עשר ימים שאני כותב, כותב ומוחק, מוחק וכותב שוב את הדברים שאני רוצה לומר לך, לספר עלייך, את הדברים שאנשים מסביב מספרים על מי שהיית בשבילם, על סיפורים שמספרים עלייך, מהילדות עד הנעורים, מהצבא ועד העבודה.

מספר הזכרונות והחוויות ממשיכים לצוף לי מדי יום.

זוכר את פרויקט הגמר בקולנוע שעשינו בתיכון? שישבנו ימים כלילות, שבועות על גבי שבועות לערוך את הסרט? "סרט דרמה עם טוויסט בעלילה" כמו שאהבת להגדיר אותו.
אתה התעקשת על פסקול קצבי שיפתח את הסרט, אני לא הסכמתי, התווכחנו על הפסקול שעות, אמרנו "נשאיר מקסימום נחליף בהמשך..." וכמובן שלא החלפנו.
השתכנעתי רק כאשר כבר סיימנו לערוך את הסרט ואמרת "שזה חייב להיות פסקול פתיחת הסרט אם אנחנו רוצים לזכות במקום הראשון בסינמטק" רק אז כשצפינו יחד בסרט מתחילתו ועד סופו התלהבנו שנינו, הבנתי שצדקת, שזה היה הפסקול הנכון לפתיחת הסרט.
שקדנו במשך שעות לדאוג שהסרט יהיה ברמה הכי גבוהה שיש, ברמה שתהיה לשביעות רצוננו.
אמנם לא זכינו במקום הראשון, אלא בשני, אבל זכינו לאין ספור מחמאות.

בזמן האיכות שהיה לי איתך בעריכת הסרט לא הפסקת לדבר בהתרגשות ובנחישות על יום הסיירות שבפתח, שאתה מכוון גבוה.
שאלתי איך אתה דואג להכין את עצמך, איך אתה מתאמן? ואתה ענית לי בארנוניות שלך "אני רץ הרבה ,עושה פק"לים וישן כמו שצריך בלילה, אני רץ מחר, אתה בא!" לא שאלת, או הצעת, פשוט קבעת לי עובדה ברורה שאני מגיע לרוץ איתך.
וכך גם היה, התייצבתי ביום למחרת במוצא ויצאנו לריצה לכיוון הסכר בבית זית. מודה שהיה לי קשה לעמוד בקצב ולהדביק את הפער, היית בכושר שיא.
רצת לפניי בקצב מסחרר אבל דאגת לחזור לאחור כשקצת הורדתי קצב והתכוונתי לעצור, הושטת לי יד ומשכת אותי איתך קדימה יחד איתך, דירבנת וצעקת "קדימה בראבק, תן את הכל", עם הקריצה וחצי החיוך האופיינים לך.
אלו דברים שאופיינים לילדים שכבר חיילים, אתה ואני היינו אז עדיין בשלב טרום הצבא, סוף התיכון.
אבל כנראה, כמו שלא מעט אנשים סיפרו בשבעה שלך, כך היית מאז ומתמיד.
איש חייל, גיבור של אמא, אדם ערכי אכפתי ומוסרי, שונא בריונות, איש מתוק עם לב ענק.
כל אלו התחברו לי בהספדים עלייך ומההכרות שלי איתך.
מדהים כמה לומדים על מישהו, על הטוב שבו על מי שהוא היה לכל אחד ואחת מכל כך הרבה אנשים שהיו סביבו, מנקודות מבט שונות רק שהוא איננו.

הלוואי ולא היית אינך, הלוואי ועדיין היית פה.
הלוואי והייתי יכול ללמוד ולשמוע מקולך שלך על הדברים שאתה עושה ועובר, רק ממה שהיה מותר שתספר.
לצערי אני שומע סיפורים עלייך מההורים ומהאחים שלך, מכל האנשים שהכירו אותך בתקופות שונות בחיים.
הלוואי שהיית זוכה לראות ולבקר את החטופים שהצלת מידי בני השטן שחטפו והחזיקו בהם תקופה שפשוט לא נתפסת.
הלוואי והייתי זוכה פעם אחת נוספת ללחיצת יד חזקה מצידך וצ'אפחה מפרגנת בגב...

רצית להגיע לשייטת, גם הפעם בדומה לשאיפה למצוינות שבעריכת הסרט,או בריצה המשותפת שלנו,סיפרת שנתת את כל כולך ביום הסיירות.
כשהגיעה התשובה לגבי השיבוץ שלך, קיבלת זאת בגאווה, התגאית שבחרו בך להתגייס לאגוז.

"איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא", זהו משפט הפתיחה המפורסם מהשיר איתו אני פותח את הבוקר מדי יום, מקשיב לשיר, לתוכן, למילים ובוכה, פשוט בוכה על לכתך, כל כך הרבה מילים מרגשות בשיר פוגעות בעצב החשוף מזכירות ומדייקות אותך.

ההאזנה לשיר הפכה למעין טקס אצלי מאז אותו בוקר של ה-8/6, אותו בוקר הירואי בו נפלת במטרה להשיב את חטופינו לגבולות ישראל.
אני משוכנע שאתה יודע שהצלחת במשימה, בזכותך ובזכות פקודייך הם חזרו לחיק משפחתם, למקום חם מחבק אוהב ומוגן.

"ובנופלו בבוקר..." שתי מילים שקיבלו משמעות אישית עד מאוד בשבילי.

בבוקר יום שבת ה-8/6, ישבתי מרותק מול הטלויזיה, מקשיב בציפייה ובדריכות לדיווחים שהתחילו לצוף לגבי שחרור חטופים מעזה.
בד בבד ההודעות בוואצאפ המשפחתי שלנו התחילו לרוץ במהירות, ההתרגשות הייתה בשיאה.

עד שבצהרי היום התחילו לרוץ דיווחים על פצוע מכוחותינו, בתחילה לא דיווחו מאיזו יחידה נמנה הפצוע. לאחר זמן לא ארוך במקרה או שלא במקרה שידרו בטלויזיה לוחמים נושאים אלונקה במנחת המסוקים בתל השומר. כשכבר שודרו התמונות הללו דיווח ניר דבורי כי "יש לנו פצוע קשה ממשימת חילוץ החטופים".
טרם ההודעה בטלויזיה אמא שלי עדכנה אותי שההורים שלך, רותי וראובן לא עונים לטלפון.
בשניות ההתרגשות הפכה לפחד ובהלה.
כשאמא שלי הצליחה להשיג בטלפון את אמא שלך והיא שמעה את אמא שלך אומרת את צמד המילים "ארנון נפצע" וניתקה.
הדיווחים בטלויזיה על פצוע לא מוכר הרגישו קרובים מתמיד.

הנסיעה לתל השומר ערכה כ- 7 דקות, אני זוכר שנסעתי במהירות אבל בזהירות, אלפי מחשבות רצו לי בראש בזמן כל כך קצר. העיקרית מבינהן הייתה שזה אתה ארנון,בעל קעקוע הסמוראי על החזה, הגיבור הבלתי נגמר, שזו בטח פציעה שיטחית, משהו בקטנה.
שאתה בטח תספר איזו בדיחת צ'אק נוריס כזו כשתתאושש: "שכדור הרובה לא פוגע בצ'אק נוריס כי הוא מפחיד אותו עם המבט שלו" או משהו בסגנון.
כל זמן הנסיעה לבית החולים קיוותי שהגזימו בדיווחים בחדשות, שהדיווחים היו ראשוניים מדי.
רציתי שתהיה ולו לאותו רגע צ'אק נוריס, שישן עם מנורת לילה לא כי הוא מפחד מהחושך, אלא כי החושך מפחד ממנו.
אבל לצערי הרב החושך גבר על צ'אק נוריס וחשך עלינו, על כולנו עולמנו.
לא איחר לבוא הרגע הקשה בו בישרו להורייך ולאחייך על לכתך, על כך שניסו להציל אותך במשך שעות...שלא ויתרו עלייך, הלוואי והיו מצליחים במשימה.

מאז שהלכת, אני מספר לכל אדם שאני מכיר מי אתה, מהי הדרך שהנחתה אותך, מי הם ההורים והאחים שלך, באיזה בית גדלת על אילו ערכים התחנכת עוד לפני שהפכת לגיבור לאומי.
מבטיח שאמשיך להנציח ולספר עלייך אחי, יפה הבלורית והתואר.

באחד הלילות, ממש לפני שהקראתי למיקה סיפור לפני השינה.
התיישבתי על השטיח בחדר שלה וקיבלתי בוואצאפ את הקישור לקיר זכרון שלך, פתחתי אותו ומיד התגלתה תמונתך,מיד התחלתי לדמוע. מיקה שאלה אותי "מי זה אבא"? ואני עניתי לה בגאווה "חבר של אבא” ואז היא הוסיפה לשאול בתמימותה המדהימה "אתה אוהב אותו"? נחנקתי ועניתי לה "כן, מאוד, הוא גיבור" היא סיכמה ושאלה "גיבור על"? ואז אני סיכמתי ממש לפני שכיסיתי אותה בשמיכה ונתתי לה נשיקת לילה טוב "הכי גיבור על שיש"
ארנון, תדע שתמיד תהיה בשבילי גיבור על, הכי גיבור על שיש.

מודה על הזכות שהייתה לי להכיר אותך, שתהיה חלק מחיי ואני מחייך, גם אם זה היה בהפסקות.
מודה על כך שהמשפחות שלנו מרגישות כמשפחה אחת.
ושיש ביננו את הקשר הבלתי נפרד הזה.

"לנצח אחי, אזכור אותך תמיד וניפגש בסוף אתה יודע..."

ארנון זמורה ת.נ.צ.ב.ה

8 בספט' 1987 - 8 ביוני 2024

אביגדור חבר וטייס, מועדון הצניחה בשדה תימן

הייתי בהלוויה של ארנון זמורה, הדמעות זלגו אצלי, הרבה יותר מהאירוע האישי והפרטי שלי כאשר הבת שלי ליאור נפטרה….

כל מה שיאמר וייכתב על ארנון זה עדיין , פסיק קטן במי ומה שהוא היה.
במפגשים שהיו בינינו כאשר היה מגיע לצנוח צניחות חופשיות בשדה תימן, תמיד אמרתי לו שאני מאמץ אותו כבן וכל שיבקש יקבל, איש שכולו לב ♥ ענק שקט צנוע רגוע עם מבט של טוב בעיניים ורק טוב.

כאשר הדריך חברים שבאו לצנוח צניחות חופשיות, עמדתי מהצד וכייף היה לראותו ולהקשיב לו, כיצד ארנון, מסביר מדריך ומרגיע את החניך ליפני העלייה למטוס…
בכל פעם שהייתי פוגש אותו בשדה תימן זה היה בחיבוק חברי ואוהב, הייתי מחייך ואומר לו שאני שמח לפגוש אותו שוב, כשאני יודע היכן היה ופעל בלילות במהלך השבוע ,
אני ידעתי מהחברים המשותפים שלנו, על הרבה מאוד פעילויות מורכבות מאוד של הימ״מ בהם השתתף.
תמיד אמרתי לו כמה אני מעריץ אותו ואת היחידה שלו, על כל מה שהם עושים, היה עונה לי בחיוך קטן וצנוע, בעשייה שלי אני עדיין לא מתקרב למה שאתה עשית ועדיין עושה לביטחון המדינה,
אני עדיין ״במאזן״ שלילי מול כל מה שאתה עשית ועושה .
והיה מוסיף זה כולל את שקלול פערי הגיל שיש בינינו.

ארנון עבר אותי עוד בחייו ובטח לאחר השבת האחרונה ״במאזן״ שלו,
רק אם יכול היה לשמוע ולקרוא את כל מה שנאמר ונכתב עליו היה מבין שהשאיר ״במאזן״ עודף חיובי שכל עם ישראל יחד לא יכול להחזיר לו !!

איילת ברדנוב

כשארנון היה נכנס לפאב, הוא היה מזמין תמיד שתי כוסות פיינט של גינס. את הכוס הראשונה היה שותה בלגימה אחת עד הטיפה האחרונה. לדבריו, זה מועיל יותר מכל משקה חלבונים. את הכוס השנייה היה שותה בנחת לאורך הערב.

הנוהג הזה אומץ על ידי ארנון לאחר שקרא את הספר "פעולה מיידית" שכתב אנדי מקנב, ספר אותו קרא כמה וכמה פעמים.

"באותו הלילה בא פיטר...הוא בדק את כל המשקאות המוזרים והמופלאים שהיו מונחים על הארונות ואמר...:"כל הזבל הזה, אתם יכולים לשתות אותו אם מתחשק לכם-איך שאתם רוצים. אבל הדבר הכי טוב הוא שני פיינט של גינס ושקית צ'יפס בסוף כל יום"

ארנון סימן בספרו את הספר הזה - ויישם.

היה משפט נוסף שארנון סימן בספר. הוא גם צילם את המשפט ושלח אותו לחבר לאחר שהסביר לו שהוא אימץ אותו כמוטו: "בפרוזדור של מרכז ההדרכה הייתה תלויה תמונה גדולה של עדר כבשים בדיר ומתחתיה הכותרת: או שתנהיג, או שתציית או שלא תפריע."

וארנון בחר. הוא בחר תמיד להנהיג, תמיד להוביל ותמיד להיות הראשון בדלת.
גם כשזה עלה לו בחייו.

כשאמא שלו, רותי, ספדה לו, היא אמרה שהוא סמוראי - ולא סתם: היה לארנון קעקוע של סמוראי. הוא החליט לעשות את הקעקוע לאחר שקרא את הספר "שוגון" שכתב ג'יימס קלאוול, שהפך מבחינתו לחצי תנ"ך:הוא האמין שפעם בשנה צריך לעלות לרגל ולקרוא את הספר הזה.

ב-7 באוקטובר ארנון הסמוראי וצוות הימ"מ עליו פיקד, היו מבין הראשונים שהוקפצו בבוקר לישובי העוטף.

בקור רוח מופתי, חדות מחשבה וללא השתהות , פקד ארנון ז"ל על הצוות שלו לפרוק מהרכב ליד צומת יד מרדכי. הם הגינו על קיבוץ יד מרדכי ובזכותם חייהם של אזרחים רבים נצלו. בזכותם גם נבלמה התקדמות המחבלים לכיוון צפון לעבר ישובים וערים גדולות נוספות.

אחרי שבלמו את התקדמות המחבלים לכיוון יד מרכדי, הם המשיכו למוצב נחל עוז, נתקלו במחבלים וחילצו ניצולים, בהמשך הצטרפו לקרבות הקשים בקיבוץ בארי ולאירוע בני הערובה בבית של פסי כהן.

הוא היה מתוסכל מכך שלא הצליחו להציל את האזרחים שנחטפו והוחזקו באירוע ”הבית של פסי כהן״ והמחשבה על חטופים נוספים בתוך עזה לא הניחה לו.

גם לאחר מכן ה-7 באוקטובר לא נתן לו מנוחה. הוא כתב רבות על מה שקרה ואירע, הוסיף פרטים ודייק זיכרונות. וכשאשתו מיכל, שאלה מה הוא היה רוצה לעשות עם הטקסט, ענה לה שהוא רוצה ששני ילדיהם יקראו אותו וידעו כל מה שקרה שם בצורה מדויקת.

ביום הזיכרון האחרון שחווה בחייו, כתב לחיילים שלו, שהם כצוות הולכים ומתקרבים לקראת מבצע ערכי, הכי ערכי שיש.

אותו ביצוע ערכי היה מבצע להשבת ארבעה חטופים. המבצע יצא לדרך ב-8 ליוני 2024 והתרחש בלב מחנה הפליטים נוסיראת, תחת אש כבדה.

כמו תמיד, ארנון בחר להנהיג ולהוביל, ולהיות הראשון בדלת, ההראשון לפרוץ. הוא היה זה שהוביל מקדימה במבצע החילוץ ההירואי, המסוכן ומסובך שהיה תחת פיקודו.

המבצע הצליח - ארבעת החטופים חולצו נועה ארגמני (25), אלמוג מאיר ג'אן (21), שלומי זיו (40) ואנדריי קוזלוב (27), אך דווקא ארנון לא שב הביתה. הוא נפצע קשה במהלך המבצע - ומת מפצעיו במהלך אותו היום. לאחר פטירתו, הוחלט לקרוא למבצע החילוץ על שמו: "מבצע ארנון".
___________________________________________________
הפוסט נכתב כחלק מפרויקט "קוראים לזכרם" -פרויקט חדש ביוזמת Ayelet Bardanov Yamin שמטרתו לספר על הנרצחים.ות והנופלים.ות באמצעות ספרים שאהבו במיוחד.

שיר שכתב אליעזר גלעד, דוד של ארנון לזיכרו

נועה ארגמני - החטופה שארנון הציל

דודי שטיין

לארנון זמורה הי"ד - עלם חמודות אהוב.

מה אגיד לך ארנון,

גרמת לי לחרוג ממנהג שאימצתי לעצמי לפני שנים. לא התכוונתי לפרסם, בהתחלה אמרתי לאמא שאני אתן לה לקרוא לבד. אבל זה מציף אותי, רצף של אירועים אישיים ושלנו, של חוג החברים הקרובים של אבא ושל אמא עוד מימי בית הספר התיכון.

במקום שאנחנו חיים בו - מצאתי את עצמי, במהלך השנים, כותב מכתבים לחברים שאין לי יותר בגלל מלחמה. אני פונה אליהם בלשון יחיד וכותב...אבל הם, ארנון יקר, הם בגילי פחות או יותר...חברים אתה יודע...מהשירות הסדיר מהמילואים...בסביבת הגיל שלי.

ופתאום הגעת אתה, הילד של אבא ואמא שהם חברים...חברים 40 שנה...הרעות האמיצה שלי עם אמא רותי התחילה בגיל 15, בתיכון...כל אחד מאיתנו, חבורה גרעינית מלוכדת שלא נפרדה מאז התיכון, הביא את בן זוגו לתוך החבורה הזאת שרק התהדקה ונדבקה אל הלב פנימה.

גדלת במקביל/לא מעט עם הילדות שלי. תראה מה זה, רק אתמול אני חייל מאושפז בבית חולים בחיפה ואמא עם מוטי מגיעים ואמא "מבריחה" אותי לסרט...הגיעה עם תיק גדול שיהיה איפה לשים את הפיג'מה של בית חולים...ומוטי ואמא ואני מתפוצצים מצחוק...סרט ופלאפל ו...צעירים בלי דאגות.

ואז, בשבת הארורה הזאת, בדקה שמודיעים ש-4 חטופים שוחררו - מוטי התקשר להודיע לי שזה ארנון...דקה אחת בין קריאת שמחה וזעקת שבר נוראית. חוויתי גם במלחמה הזאת אבדן של חברים קרובים...ועכשיו אתה...איך אני אכתוב לך ארנון ??...אתה בסך הכל ילד...הילד הזה שניגש אליי בכנרת ואומר לי "...דודי לאבא יש רעיון, ניסע עם הטנדר לשער של הפרדס ושם תרחצו אותנו, את כל הילדים עם הצינור..."
הילד הזה שצחק מלא הגרון כשאבא השפריץ על הילדים המסתבנים על הטנדר אחרי יום שלם בכנרת...לפני השינה באוהלים...ואבא מכוון את הצינור על כל המבוגרים שעומדים שם ומשפריץ על כולנו ואתה מתפקע מצחוק...איזה ילד יה אללה ארנון.

הדבר הזה אוחז אותי בגרון...הוא לא מיוחד רק לי לדעתי, מדינה שכזאת שבה ילדים נקטפים...על אחת כמה וכמה כאשר הילד הזה צמח לאיש נפלא למול העיניים שלי...במיוחד כאשר עקבתי אחריך, יחד עם כל החבורה של אמא ואבא שלך, וראינו אותך גדל מתינוק לאבא...

כל כך קשה להסביר את מה שבנינו שם, קבוצת חברים קרובים מבית הספר, משפחה ממש, שבכל קיץ מתמקמת בחוף בודד בכנרת (כן כן ממש פרטי) ובמשך ימים מנהלת משפחה של ממש - כפר ילדים הייתם...
הוא שקט ארנון, ילד גבר, שלמה חוזר על ביטוי שהוא רגיל לומר - "יש לו פאסון"...זיכרון חוזר, בן יפה נולד...בפנים ובחוץ, וככל שהוא גדל גילינו כמה יפה ה-בפנים.

לא היית עומד בזה ארנון, לא היית יכול/מוכן לקבל את איך שכולם מדברים אותך ומפארים אותך, משבחים ומוסיפים ומשבחים. ענווה עם גדלות נפש, מקצוענות קשוחה עם עדינות רגישה הורות למופת וזוגיות מופלאה. לא היית מרשה להם לדבר עליך כל כך הרבה דברים טובים, היית מעיר להם שזה מוגזם וזה וזה...כי כזה היית. ישעיהו הנביא אמר "בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם" וכאילו...הוא דיבר עליך.

אבל אני, מה לעשות, בגלל הגיל אתה יודע, אני רגיש למיכל שלך ולנועם ואיתי שלך; לאמא ואבא שלך.

אתה יודע ארנון, הקטע הקשה שלי, מעבר לחוסר האונים, מעבר לכך שאני מרגיש חסר תועלת בניסיון לחבק את אבא ואמא, זה לדעת שלא תצא עם מיכל נועם ואיתי לאותם טיולים שהיינו עושים כשאתה היית ילד; והם לא יצברו את מטען החוויות והקירבה הנפלאה של "אבא איך אתה מצליח לעשות את זה" או "אבא אני מפחד תעזור לי".

בגילי, אלה הדברים שדוקרים אותי מבפנים, שגורמים לי לדמוע בכאב ותסכול. כי אני יודע שהיית האבא הכי טוב בעולם ואתה ומיכל הייתם יכולים לעשות אחד את השני שלמים ממש.

נשאלתי ואמרתי שפרח נדיר כמוך לא צומח בערוגת פרא אלא בערוגה מטופחת. רוצה לומר לך שכאשר אמא הפגישה אותנו עם אבא, נראה היה לנו שהם ביחד מאז ומתמיד...וזה נהיה עוד יותר יפה ושלם עם השנים...זאת הערוגה הערכית שגדלת בה ואת זה הבאת למשפחה שבנית עם מיכל וזה מתסכל אותי כל כך לדעת שהיית מגדיל ועושה עוד יותר ולא...

אני רואה אותך בעיני רוחי, הילד החמוד כל כך שעומד במים מול הכינרת ושואל את שלמה "אתה יכול ללמד אותי לדוג" ? והתחיל "שיעור דיג" ואתה חקרת ושאלת על כל דבר, למה ככה ואיך עושים ומה שמים...ובסוף אותו יום, בפעם ראשונה בחיים שלך שהחלטת לדוג...סיימת עם דלי מלא דגים ואצל שלמה בדלי היה...דג אחד.

זוכר את אבא ראובן קורן מאושר מספר על הצניחה ה 3000 שלך או 5000 שלך אני כבר לא זוכר רק זוכר שכשהוא סיפר הוא כל כך קרן מגאווה ואושר - שהשמש נראתה חיוורת לידו. ובאמת ארנון, כל כך שמחנו בהצלחתך ובשמחת רותי וראובן.
או שאמא מספרת לי ש"ארנון מנגן"...באמת?? אני שואל, אבל...הוא הרי לא למד..."כן כן", אמא אומרת לי, הוא החליט ללמוד אז הוא למד..." ככה – הוא החליט !!!

בשבת כשזה קרה, נסענו לאבא ואמא. מה אגיד לך ארנון, חיבקתי את אמא והרגשתי ריק...ווקום...ואז חיבקתי את אבא והרגשתי כזה חוסר אונים ארנון...

פתאום....אמא ואבא של ארנון זמורה הי"ד. ושבוע וחודש ויום רודף יום...של אין...

והתחילו ראיונות בטלוויזיה וברדיו ועיתונים ואמא ואבא הפכו לפתע לנקודת ייחוס ערכית לעם שלם. וכבר כמה פעמים כתבתי לך ארנון, ואז הרגשתי שיש להוסיף, ואז הרגשתי שיש לי עוד להשלים ואז הרגשתי שאני פשוט לא יכול להכיל...

כי כמו שכתבתי בהתחלה, עד היום כתבתי לחברים שלי...בגילי...אנשים שאיבדתי במלחמות שבדרך...חלק מהם חברים משותפים של אמא שלך ושלי שאיתם עברנו כברת דרך; ופתאום זה אתה ארנון הילד, אח של עינב, יונתן וניצן זה שהפיל את אבא ראובן מהמזרון בכינרת... אתה מבין ארנון, אתה הילד של רותי וראובן...איך אני יכול לכתוב לך מכתב פרידה ? אתה עוד רק ילד...

אז כתבתי...

מי יודע לב דואב ובוכה
מביט אל האופק והרוח מכה
ומסביב דממה
ופרט לרוח המילל ילד מחלל...

הוא מחייך ועולה בי זיכרון
של עלם חמודות שמח
צוחק מלוא גרון.

ועומדים בוהים באופק אם ואב...
לא להרגיש ולא לשמוע
לא לאסוף ולא לגרוע
ורק לא לדמוע...
תלושים צפים.

האופק עירום
המחר חלול
ותן מילל בלילה שחור
ואין לנפש מזור כלל
החלל שבבטן - כמו לבלוע גחל
איי

ארנון יקר, מאוד אהבתי אותך כי מעל לכל היית אתה...תתפלא, אין הרבה כאלה. כואב את לכתך כאבא...כסבא...כחבר של אבא ואמא.

היית כזה גבר ארנון באמת, היית בן טוב, ואח טוב ואבא טוב ובן זוג טוב וחבר טוב...

אוףףף ארנון.

עצוב.

מיכל זמורה היימן

ארנון שלנו, אדם פשוט, ילד טבע מיוחד.
כזה שרץ יחף בדשא בלי חולצה ומחייך לכל אחד.
ארנון שלנו למד בגן תרצה את שמות הצמחים והציפורים
צפה ודקלם בעל פה סרטים מצויירים
ולפני השינה הקשיב לקלטות של שירים וסיפורים.
בחצר קיבוץ זמורה, בבוקר עבר אצל סבתא לחיבוק לפני העלייה הגדולה לתחנת האוטובוס הצהוב לקראת הנסיעה המפותלת לעין הרים.
את ניצן אחותו הקטנה היה מחזיר מהגן.
בתקופה בה הכביש החוצה את הישוב לא היה מסוכן והיו פחות מכוניות.
ביחד הם היו רצים בירידה עד הבית בלי מעצורים או רוכבים באופניים בירידות
צמד אחים אוהבים, שמחים ותמימים.
קרבות התגוששות עם יונתן בשעות הצהריים, בדשא כשההורים נחים.
את עינב אחותו העריץ בעיניים בורקות.
משחקי בנים במגרש ופק"לים בסכר עם חבריו הטובים: אמיר וניר אלפיה, עומרי פנחס, רבינסים, גדעון מנדלס, ואורי גולדשטיין.
בלילות היה יושב לקפה עם רם זמורה בן דודו השכן בחצר המשפחה להשלים חוסרים
ובין לבין רכב על אופניים, טיפל בחווה של אביו, רכב על הסוסים, שחה בבריכה, שיחק כדור מים, למד קולנוע וסיים קורס מצילים.

ארנון הדריך עם גדעון במחזור הראשון במוצא בתקופה בה יעל צמח הובילה את הנוער.
בחולצה כחולה הסתובב בישוב לגייס חניכים. היה אלוף במשחק "כיבוש דגלים", במשחקי חיילים ובמציאת דרכי מסתור והסתוות מפתיעים.

ארנון שלנו, שירת באגוז, הדריך בקומנדו והכשיר לא מעט לוחמים.
עם השחרור מצה"ל התאהב בתחום הצניחה החופשית וצנח במקומות שונים בארץ ובעולם אלפי פעמים.

חמד של עלם, סקרן, יפיפה, חכם וכבר אמרנו יחיד ומיוחד.
סיים תואר בפילוסופיה, מזרח אסיה וגם סינית למד.
ארנון שלנו בעלה של מיכל אהובתו ואביהם של איתי ונועם
בנם האהוב כל כך של רותי וראובן ואחיהם החסר של עינב, יונתן וניצן




ארנון שאהב וידע לכתוב כתב באחד מכתביו:
"מלחמה זה גיהנום, מלחמה זה כאוס, מלחמה זו ממלכת אי הודאות.
כל הקלישאות האלה נכונות. ובכל זאת יש אנשים שבוחרים במקצוע הלוחם כדרך חיים. למה? יש לזה המון סיבות.
אני חושב שהסיבה העיקרית שבגללה אני בחרתי בדרך הזאת היא חוסר היכולת שלי לשבת בצד כשמנגד ישנה בריונות. בסוף הדרך כשאסתכל בראי ואשאל את עצמי מה עשיתי עם הזמן שהיה לי? האם לעצמי בלבד או למען משהו גדול ממני? האם לשם הפוזה והגאווה או לשם החברה בה אני חי? אדע לענות לעצמי."

ילד הטבע, איש המשפחה הגשים את חלומו, התגייס לימ"מ
פיקד, הדריך ובפעולות מרובות לחם
אנחנו כבני משפחתו יכולנו ללמוד על מעשיו רק מהחדשות או כשהיינו נוכחים בזמן הקפצות.
ארנון שלנו איש, ספר, שיחה ומשפחה.
הקפיץ את ילדיו על כתפיו גם בזמן הכנת חלות לשבת, מחבק, מנגן ושר איתם שירים של חיבורים, עצב ושמחה.

ב 7 באוקטובר כששעונה של המדינה נדם.
ארנון הסתער עם גיבורים רבים, פיקד בשדות הקרב. בקרב הרואי שהוביל בצומת יד מרדכי נבלמה השתלטות מחבלים והתקדמותם לצומת סילבר ובכך הציל קהילות שלמות מצפון העוטף, בינהן מושב נתיב העשרה בו גרה יעל צמח , יד מרדכי ועוד, הגן בגופו על גופם.
המראות היו קשים מנשוא אך הוא פעל בקור רוח חדור מטרה ושליחות,
לעשות את הכל כדי להציל את אחיו ואחיותיו האנשים הפשוטים במדינה שצעד בה יחף וכל כך אהב.
ב 8 ביוני בעודנו מתכנסים בארוחה משפחתית של שבת בבוקר , התפרצה הודעה על שחרור חטופים ולוחם ימם שנפגע
ליבנו הלם, הטלפון צלצל ותוך זמן קצר מצאנו את עצמנו בכניסה לביהח שיבא צועדים כשסביבנו דגלים של שמחה מונפים ודקירה בלב בשורה קשה מנשוא על בן משפחה אהוב עלם חמודות,
הילד המתוק עם העניבה זה שאחז כשושבין בשמלת חתונתי
מלח הארץ, ילד טבע, חמוד, בן דודי היפיפה והחכם
תכנן, פיקד על מבצע "זרעי קיץ" ששמו השתנה ל"מבצע ארנון" , שחרר ארבעה חטופים, ובמעשיו הבלתי נתפסים הפך להיות הגיבור של כולם.

ארנון זמורה ואלעד ששון בני הישוב מוצא עילית הגיבורים
אומנם לא הכרתם
אבל יש לכם כל כך הרבה מכנים משותפים שני פרחים שנקטפו צעירים, לוחמי קומנדו אנשי צדק פשוטים, טובים, חכמים מוכשרים ומסורים.
יהי זכרכם ברוך
משפחת זמורה משתתפת בצערן של משפחות השכול, מתפללת ומייחלת להחזרת החטופים והחלמת הפצועים.

מיכל זמורה היימן

רם זמורה

משהיה ילד תמיד הוא רצה לשחק בחיילים
ידעתי שכשאנחנו נפגשים זה המשחק שנשחק, עם השנים התבגרנו והיה לי ברור שבשבילו זה אף פעם לא היה משחק, הוא ידע תמיד מה הוא יעשה כשהוא יגדל.

ארנון לא פחד אף פעם שהוא יוצא לקרב ולא חוזר,שבירכתי אותו מזל טוב ליום ההולדת 30 שלו, ענה, שתמיד חשב שהוא לא יגיע לגיל 30.
שהיינו בני 17 הלכנו לראות את הסרט טרויה ביחד, כמו הרבה סרטים אחרים.
בטרויה ממש לפני שאכילס יוצא לקרב הוא נפגש עם אימו ליד הנפל ושם היא אומרת לו
״ If you stay in Larissa, you will find peace. You will find a wonderful woman, and you will have sons and daughters, who will have children. And they'll all love you and remember your name. But when your children are dead, and their children after them, your name will be forgotten... If you go to Troy, glory will be yours. They will write stories about your victories in thousands of years! And the world will remember your name. But if you go to Troy, you will never come back... for your glory walks hand-in-hand with your doom. And I shall never see you again.״

ארנון אהב סרטי גבורה ומלחמה, רק לא ידע שהוא יהפוך לגיבור הגדול מכולם!

אתה לא תשכח לעולם כריס ❤️