הבריחה מלבן אביה
לאחר עשרים שנות שהות בחרן, מחליט יעקב לשוב לארץ כנען. המשפחה יוצאת בהיחבא, באישון לילה, כדי להימנע ממפגש עם לבן, אולם רחל החליטה לגנוב את התרפים (על פי אחד הפירושים – פסל ששימש לניבוי העתיד; על פי פירוש אחר, פסלים המסמלים את אבות המשפחה) של לבן אביה. המדרש מתמודד גם עם סיפור גנבת התרפים, שממנו יכול להשתמע שרחל השתמשה בהם, ודבר זה לא מתיישב עם בנייתה של רחל כדמות חיובית. הפירוש המקובל הוא שבזמן ההוא עוד לא היו אמצעים מפורשים בהם ניתן לעבוד את האל, והיא אלתרה על פי מה שהיא מכירה. ייתכן שהסיבה נעוצה בכך שבדין החורי העתיק, העברת התרפים מהחם לחתנו, משמעותה הייתה גם העברת זכויות מסוימות (על פי חוזה שנמצא בעיר העתיקה נוזי ובו כתוב: "שני הבנים, המאומץ והטבעי - יחלקו את הירושה בשווה, אבל את האלים של הבית יקח הבן הטבעי, ובזה יובן שהבן הטבעי הוא אדון הבית והרכוש").
לבן רדף אחרי משפחת יעקב בחמת זעם, האשים את יעקב בגנבה ותבע לבצע חיפוש בכלי משפחתו, אולם רחל גילתה תושייה ועזות מצח כאשר התיישבה בערמומיות על התרפים והתנצלה בפני לבן שהיא אינה יכולה לקום בגלל אורח נשים. יעקב, שכלל לא ידע את מעשיה של רחל, השמיע קללה מאגית: ”עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת-אֱלֹהֶיךָ, לֹא יִחְיֶה“ (בראשית, ל"א, ל"ב). המפרשים מסבירים שזו אחת הסיבות לכך שרחל מתה בדמי ימיה ובפרק זמן קצר לאחר הקללה.
ראה עוד > >
פטירתה
כוחה של רחל לא עמד לה במסע דרומה: מפדן לגלעד, ומשם למחניים, לשכם ולבית לחם, בדרכה לאפרת, מוצאת רחל את מותה, במהלך לידת בנה השני. בנשמת אפה האחרונה קראה לרך הנולד בן-אוני, אולם יעקב, בצערו, שינה את שמו לבנימין. בת 36 הייתה רחל במותה.
רחל היא האם היחידה שאינה קבורה במערת המכפלה. מקום קבורתה של רחל שנוי במחלוקת בין הפרשנים: על דעת רוב, קבורתה במקום הקרוי קבר רחל הנמצא סמוך לבית לחם של היום, אך יש הסבורים, על פי אזכור מקום קברה בספרי הנביאים, כי אין זה מקום קבורתה האמיתי, ומקום קבורתה נמצא בקבר בני ישראל אשר בנחלת שבט בנימין מצפון לירושלים, באזור בנימין של ימינו.
רחל נפטרה ב-י"א בחשוון לפי הילקוט שמעוני, וכך גם לפי ספר היובלים, לפי הפסיקתא רבתי נפטרה רחל בין פסח לשבועות
ראה עוד > >
ירמיהו הנביא
הנביא ירמיהו מרומם את רחל אמנו לדרגת סמל לאומי כאם מרכזית, הפורשת כפיה על כל בני ישראל: ”כֹּה אָמַר ה', קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים – רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ“ (ירמיהו, ל"א, י"ד). מדרשים רואים ברחל אמנו אם קדושה, אשר אלוהים בכבודו ובעצמו מנחם במילים: ”מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-ה'; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם“ (ירמיהו, ל"א, ט"ו-ט"ז).
ראה עוד > >
התורה מספרת
כשיצאו ישראל לגלות, עברו ליד קברה, והיא הזכירה לאל את הוויתור לאחותה ובזכות זה הבטיח האל להחזיר את ישראל לארץ. יש מדרש המייחס ליעקב את הכוונה לקבור את רחל דווקא בדרך מארץ ישראל אל הגלות על מנת שתתפלל על עם ישראל. המדרש לומד מרחל את חשיבות התפילה. מסופר כי ארבע האמהות היו עקרות כי האל אוהב את תפילתן ורצה שיתפללו לילדים.
ראה עוד > >
(רות, ד', י"א)
רחל מוזכרת בתנ"ך לצד לאה בברכת הזקנים לבעז במגילת רות, כשהוא לוקח את רות לאישה: ”יִתֵּן ה' אֶת-הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל-בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל“
ראה עוד > >
התורה הקדושה
סיפור האהבה הנדיר והמופלא של רחל ויעקב, המתואר לאורך שנים ארוכות, כמיהתה העזה של רחל לפרי בטן, ומותה הטראגי במהלך לידת בנה בנימין, הופכים את דמותה ההרואית של רחל, ובעקבות כך את קבר רחל, למוקד משיכה לנשים עקרות נשים המתקשות ללדת, ונשים המבקשות למצוא את בחיר ליבן.
ראה עוד > >
0
0
0
