ריטה לוי-מונטלצ'יני

אודות

ריטה לוי-מונטלצ'יני נולדה בטורינו למשפחה יהודית בת ארבעה ילדים, שמקורותיה ספרדיים ואיטלקיים. אחיה הבכור, ג'ינו, היה אדריכל איטלקי בולט, ואחותה התאומה, פאולה, הייתה ציירת נודעת. היא החליטה לפנות ללימודי רפואה בין השאר כי חוותה את מותה של האומנת שלה ממחלת הסרטן. היא התגברה על התנגדות אביה, מהנדס חשמל במקצועו, שהאמין שפיתוח קריירה מקצועית יפריע למילוי חובותיה כאם וכאישה.

בשנת 1930 החלה ללמוד בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת טורינו וסיימה את לימודיה בהצטיינות יתרה .בשנת 1936 החלה התמחות בפסיכיאטריה ונוירולוגיה, אולם חוקי הגזע האיטלקיים שהתקבלו בשנת 1938 קטעו את עבודתה המקצועית כרופאה והובילו אותה לחיי מחקר. היא עברה לתקופת מה לבריסל כדי להמשיך שם את הכשרתה המחקרית, אולם אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, עקב הפלישה הגרמנית לבלגיה באביב 1940, נאלצה לשוב לאיטליה. היא המשיכה לערוך ניסויים מעבדתיים בבית משפחתה בטורינו. היא חקרה את גדילת תאי העצב בעוברי תרנגולות, הקימה מעבדה גנטית בחדר השינה, לשם קיבלה גם את פרופ' ג'וזפה לוי, שהיה מורה שלה בעברה, והניחה בכך את אבני היסוד למחקריה העתידיים.

בשנת 1943 נמלטה משפחתה דרומה, תחילה לאזור כפרי ואחר כך לעיר פירנצה, ואף שם היא החלה בעבודה מעבדתית בבית. בפירנצה הכבושה חייתה לוי-מונטלצ'יני במחתרת, בשם הבדוי ריטה לופאני, והצליחה להתחמק מגירוש בידי הגרמנים. היא יצרה קשר עם חברי הארגון הפרטיזני "מפלגת הפעולה", וסייעה לחברי הארגון בזיוף תעודות ובהשגת מסמכים למי שהיה זקוק להם. עם שחרור איטליה עבדה בפעם האחרונה כרופאה מטפלת בשירות מפקדת הכוחות הבריטים-אמריקאים בפירנצה. בשנת 1945 שבה משפחתה לטורינו.

בסתיו 1947 הוזמנה להצטרף למעבדתו של פרופ' ויקטור המבורגר, אפידמיולוג יהודי-גרמני שעזב את גרמניה ב-1935 והקים מעבדה באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס. אף שתכננה להישאר בארצות הברית שנה אחת בלבד, היא נשארה שם עד תחילת שנות ה-60. באותה תקופה עשתה את עבודת המחקר החשובה ביותר שלה, על גורם הגדילה העצבי. בשנת 1958 קיבלה דרגת פרופסור מן המניין באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס ובשנת 1962 יסדה מעבדת מחקר ברומא, כשהיא מחלקת את זמנה בין איטליה לבין סנט לואיס.

לוי-מונטלצ'יני לא נישאה מעולם ולא הביאה ילדים לעולם, מתוך החלטה שקיבלה בגיל 19 שלא לאפשר לחיי משפחה לפגוע בעבודתה. היא האריכה ימים יותר מכל זוכי פרס נובל ומתה בשנת 2012 בגיל 103.

לוי-מונטלצ'יני הרבתה להביע בציבור את דעותיה החברתיות. היא הייתה פעילה בתנועה לשחרור האישה ובארגונים למען הזכות להפלות. היא בלטה בהתנגדותה למוקשים נגד אדם (שחברות איטלקיות מובילות בייצורם), ובתמיכתה במעורבות מדענים בחיים הציבוריים. דעותיה מיקמו אותה בשמאל המתון, והיא הייתה תומכת קבועה במפלגה הסוציאל-דמוקרטית האיטלקית. מונטלצ'יני פעלה רבות למען מטרות הומניטאריות וסביבתיות בעולם. היא הקימה עמותה לקידום השכלתן של נשים אפריקאיות, בראשה עמדה, וכמו כן הקימה את הסניף האיטלקי של "הצלב הירוק" – ארגון המטפל בהיבטים הסביבתיים של מצבי מלחמה. בנוסף כיהנה כראש המכון לאנציקלופדיה האיטלקית ובתפקידים רבים נוספים.

בשנת 2001 מינה נשיא איטליה קרלו אזליו צ'אמפי את לוי-מונטלצ'יני, מתוך הוקרה להישגיה, לחברה בסנאט האיטלקי למשך כל חייה. באפריל 2006, עת התייצבה לישיבת הפתיחה של הסנאט, היא הייתה המבוגרת בחבריו (בת 97), עובדה בזכותה הפכה ליושבת ראש הבית. על פי החוקה האיטלקית היא הייתה אמורה לכהן כנשיאת הרפובליקה עד למינוי נשיא, אולם היא סירבה לכך עקב גילה ועקב קשיי ראייה. במושב זה של הסנאט היא תמכה בממשלתו קצרת הימים של הסוציאל-דמוקרט רומנו פרודי. מפלגת הליגה הצפונית ניסתה לערער על יכולתה המנטלית לכהן כסנטורית ולפגוע בתקציבי אגודה מדעית שהיא עמדה בראשה, אך נכשלה כישלון חרוץ.

לוי-מונטלצ'יני נחשבה לידידת ישראל; היא ביקרה בישראל פעמים רבות והתייצבה נגד ניסיונות אירופיים להטיל חרם אקדמי על ישראל.