רס"ל יונתן סביצקי הי"ד

אודות

יונתן נולד ב-22/09/2002 לבלה וגרשון סביצקי. גדל בישוב נעלה עד לשנת 2017 כאשר המשפחה עברה להתגורר בעיר מודיעין. בנעוריו למד בתיכון עירוני ג' ע"ש מוטה גור בעיר. יונתן שירת כחובש קרבי וכלוחם ביחידת אגוז, ונפל עת פעל בגבורה ונלחם בקרבות הקשים לשחרור מוצב כיסופים עת חדרו אליו מחבלים בשבת חג שמחת תורה ה'תשפ"ד, ה-07 באוקטובר 2023.

יונתן היה ילד שכולו חיוך מופנה כלפי העולם, היה מאוד רגיש לאנשים – מאז שהיה קטן.
דברים דוגמת הצורך לעזור לאנשים הנמצאים במצוקה זו או אחרת, לא היה צריך להסביר לו, הוא פשוט ראה זאת לבד. תמיד היה כזה שרואה את האנשים שבסביבתו שזקוקים לעידוד, לשיחה, לעזרה פיזית. תמיד ישר היה ניגש לעזור. יונתן גם היה מאוד מנומס. לא היה צריך לחנך אותו לכך, הוא פשוט היה כזה, באופיו. הוא היה טוב מאוד כלפי העולם וכלפי אנשים. לרוב, העולם השיב לו באותה מטבע – הוא היה אהוב מאוד בכל המסגרות בהן היה.

הוא מעולם לא היה "מלך הכיתה", אך הוא פשוט היה טוב וחברותי כלפי כולם, ובהתאם, היה אהוב על הבריות כולן. ילדים שהיו דחויים מבחינה חברתית, סיפרו כי יונתן היה האדם היחידי לעתים שהיה מדבר איתם בבית הספר – שואל אותם לשלומם, עוזר להם.

כשיונתן היה ילד בן 8 (שנת 2010), כלבת המשפחה, אלמה, עברה ניתוח, היא הייתה עדיין גורה בת שנה. המשפחה הייתה אמורה בדיוק לנסוע לפיקניק עם חברים. למרות שיונתן מאוד ציפה ושמח לקראת הפיקניק, משראה את אלמה שסבלה עדיין מהכאבים הנלווים להתאוששות מהניתוח, נקף אותו מצפונו וליבו לא נתן לו להשאיר אותה מאחור בבית לבד ועצובה, להתמודד לבד עם הכאבים. הוא ואחותו הבכירה לינה בחרו לוותר על ההנאה שבפיקניק ולהישאר בבית לצד אלמה הכלבה, לעודד ולשמח אותה. בלה זוכרת בעיני רוחה את המראה של יונתן ולינה, שוכבים שרועים על הרצפה לצד אלמה, לא זעים ממקומם לידה כשלצווארה של אלמה ענוד הקולר עם קונוס הפלסטיק שנועד לתקופת ההחלמה.

השנים חולפות ועוברות, יונתן נעשה נער.
בלה, אמו של יונתן מספרת על מקרה שהיה בקיץ 2017. יונתן שב ארצה ממחנה קיץ בגרמניה במסגרת תנועת הנוער "הצופים" בה היה פעיל. כאשר נחת והגיע לנתב"ג, התבשר מאימו של חבר לתנועה כי אימו שלו לא נמצאת בשדה כדי לקבל את פניו בשל אשפוזה לצורך הניתוח שעברה. אביו של יונתן, גרשון, מיד הסיע את יונתן לביה"ח כדי לבקר את אימו.
בלה מתארת כיצד לאחר הניתוח התעוררה, פקחה את עיניה וראתה אותו יושב לצידה. יונתן בכה ושאל את אימו מדוע לא סיפרה לו על הניתוח, ושזה לא משנה שהוא היה בחו"ל. יונתן ממש כעס על בלה וגרשון הוריו על שלא סיפרו לו על הניתוח. הוא לא קיבל את ניסיונם לחסוך ממנו את הכאב והדאגה הכרוכים בידיעה על הניתוח שנדרשה בלה לעבור.
בלה מספרת שהיא זוכרת את יונתן, יושב לצידה לאחר הניתוח שעברה, למרות שהיה מאוד לא נעים ואף מגעיל באותו חדר בו היא התאשפזה. הייתה שם אישה סיעודית, ועקב כך שרר בחדר ריח מאוד חריף ומעורר דחייה. בלה מספרת שהיא רצתה רק שיונתן ילך כבר הביתה, כי היא הרגישה ממש לא נעים שהוא צריך לחוות זאת. יונתן ממש קרא את מחשבותיה של בלה. הוא ידע שהיא רוצה שישוב הביתה כדי לחסוך ממנו את החוויה הלא נעימה, ולכן אמר לה: "אימא, אל תדאגי, אני לא מרגיש את הסירחון כי יש לי צינון, האף שלי סתום". בכך יונתן "חשף" את עצמו, כי איך ייתכן שמבלי שיסופר לו מפורשות על אודות הריח הנורא השורר בחדר ובעודו מצונן, יציין כי החדר מסריח?
בזמן שהיה במחנה הקיץ בגרמניה, יונתן הכיר והתחבר עם נער גרמני בשם מקס. עקב החברות שנרקמה ביניהם, יונתן ומקס השיבו זה לזה ביקורי גומלין בביתו של כל אחד מהם – מקס התארח בבית משפחתו של יונתן, ויונתן נסע לגרמניה והתארח בבית משפחתו של מקס. לימים, מקס הגיע במיוחד כדי לנחם את משפחתו של יונתן בזמן השבעה עליו.

בשנת 2017, משפחת סביצקי עברה מישוב נעלה להתגורר בעיר מודיעין, בין היתר מפני שהתיכון בו למד יונתן היה בעיר זו. אחד השיקולים המרכזיים מבחינת ההורים לעבור להתגורר במודיעין היה טובתו ונוחותו של יונתן.
המעבר למודיעין איפשר ליונתן להגשים את החלום שנרקם בקרבו מגיל 14 – להשקיע בטיפוח הגוף ובכושר במטרה לעשות בעתיד לבוא שירות צבאי משמעותי. גרשון מוסיף ואומר כי בילדות יונתן היה ילד די שברירי, צנום, עדין מבחינה פיזית. בילדותו לא היה ספורטאי גדול. גרשון היה נוהג לקחת את יונתן בילדותו לפעילויות אתגריות שונות. יונתן לא היה נלהב במיוחד אז, כילד, מפעילויות ספורטיביות על אף שהוריו רשמו אותו ועודדו אותו להשתתף בחוגי ג'ודו ומקצי ספורט שונים. הוא היה "בסדר" ביכולותיו הספורטיביות, אך לא התבלט מבחינה זו באופן מיוחד בתור ילד.
עם זאת, בגיל 14, ניצתה בו אש תמיד של כוח רצון והוא החל מתמיד ללכת לחדר כושר ולאימוני קרב מגע. כך יונתן ממש המציא את עצמו מחדש, כדברי אביו גרשון. בלה מוסיפה שיונתן הכריז אז שהוא רוצה להיות מוכן לגיוס ליחידה קרבית – כאשר היה בסך הכול בן 14.

כשהיה יונתן בן 17, במסגרת הכושר הקרבי, הכיר את בת זוגו עדי, שבעצמה התכוננה לקראת גיוס לתותחנים, כיום היא קצינה בתותחנים. מאז שהכירו היו יחד במשך 4 שנים מאושרות ונפרדו רק עם מותו של יונתן. כעת עדי נמצאת בחזית בלחימה.
עדי, בת זוגו של יונתן, תמיד נוהגת לומר כי קשה לספר עליו למישהו שלא הכיר אותו, כי זה נשמע מאוד קלישאתי שאין דבר רע לומר עליו. הרי שמקובל שלא לומר דברים רעים על הנפטר ויש שעשויים לחשוב שמפאת זכרו של יונתן חוסכים ולא אומרים עליו דבר רע, אך האמת היא שפשוט, באמת ובתמים, אין דבר רע לומר על אודותיו.
יונתן אהב מאוד לבלות עם עדי. השקיע המון מחשבה בתכנון היציאות שלהם בכוונה לפנק את עדי ולהנות בזמן שלהם יחד. היה ג'נטלמן. אפילו כשהיה במרחב של כמה צעדים בלבד, היה נוהג ללוות אותה לרכבה. היה משקיע מחשבה רבה במתנות ופינוקים לעדי והיה נוהג להתייעץ ביחס לכך עם אימו. יונתן לדוגמא לא היה מרבה לכתוב, אבל עבור עדי במרוצת השנים בהן היו יחד, כתב לה המון, וכחלק מכך היה משקיע במיוחד בברכות הן מבחינת התוכן הכתוב והן מבחינת עיצוב כרטיס הברכה – לעתים היה ממש "מהנדס" את הכרטיס לכדי מעין ברכת אוריגמי משוכללת המגלמת בתוכה מספר צורות וקישוטים.
יונתן אהב מאוד את עדי, עד כדי כך שאמר לאימו בלה כי "היא האחת". למרות גילו הצעיר, היה מחויב לעדי עד מאוד ולקשר הזוגי עימה. מהדברים המשמעותיים שבשלהם הקשר עימה היה יקר עבורו ציין כי את עצם היותה האדם הערכי ביותר שהכיר, כפי שהעיד. בלה מספרת כי שמעה לא פעם מעדי על כך שיונתן היה תומך בה המון, בייחוד בזמנים ובתקופות קשות, למשל, במסגרת השירות הצבאי והתפקיד בו שירתה. יונתן היה הכתובת של עדי בכל סוגיה, בכל שאלה. הוא היה מקשיב ונותן לה עצות.

בשיחות שהיו גולשות לפסים של רכילות ולשון הרע, יונתן היה מסרב לקחת חלק. בלה אימו מדגישה ואומרת שמעולם לא שמעה אותו אומר דברים בלתי נעימים וחסרי בסיס על אחרים.
יונתן האיר פנים וחייך לא רק לאנשים מסוימים, אלא לכולם ובכל מקום: בין אם בבית לבני משפחתו, בין אם לחברים בבית הספר, בין אם לאנשים זרים ויהיה זה המאבטח בכניסה למקום, לעובד הניקיון, לקופאי. לכולם האיר פנים.
היו בנות שלמדו עם יונתן בבית הספר וסיפרו שהן היו באות לבית הספר רק כדי לשמוע ממנו "שלום" ו"מה נשמע". כך דיבר וחייך והתנהג בנועם ובלבביות כלפי כל אחד ואחת, גם אם לא הכירם באופן אישי.

יונתן חלם על העתיד שלו: חלם על בית עם גינה, כלב גדול והמון ילדים. יונתן התעקש דווקא על אימוץ הכלב באומרו שיש מספיק כלבים חמודים שמחפשים בית. ובאשר להקמת משפחה גדולה ורחבה, הוא רצה בזאת מאוד כי חשב שזה מביא המון שמחה, כפי שראה בבית משפחתה של בת זוגו עדי.
יונתן שב והביע את רצונו לצאת ולטייל במקומות עם נופים וטבע. כך הוא היה נוהג גם עם עדי חברתו לנסוע לטייל בטבע, למשל בצפון הארץ ובגולן בפרט, מספר עד כמה הוא חש בטוב כאשר הוא נמצא במקומות פתוחים כאלה, לשבת אל מול הנוף בשקט. הוא תכנן לנסוע גם לטיול לאחר שירותו הצבאי שיכלול בעיקרו טיול במרחבים פתוחים וטבעיים. היו לו ולחבריו למחלקה מהשירות הצבאי, תוכניות לנסוע לתאילנד ולאחר מכן לטייל בדרום אמריקה.

כמובן שעל אף העיסוק הרב בכושר ובהכנה הפיזית והמנטלית לשירות קרבי משמעותי, ליונתן היו תחביבים נוספים. לדוגמא, יונתן למד לבד לנגן על אורגנית ועל חלילית – היה אוטודידקט, למד מצפייה בסרטונים ביוטיוב. הוא גם נהנה ללמוד בישול והכנת מאכלי בשר שונים. הוא היה צופה בתוכניות בישול ביוטיוב ונהנה להתנסות בהכנה בעצמו. הוא חלם שבית החלומות שלו יכלול גם מעשנת ושאר מכשירים ומתקנים איכותיים להכנת בשר איכותי.
יונתן אהב מאוד משחקי מחשב. הוא שאף בעתיד לעסוק בתחום המחשבים שכן אהב תחום זה ולמד במהלך שנותיו בתיכון במגמת סייבר, תחום בו הצטיין. לעתים היה מתיישב וכותב קוד להנאתו והיה משתעשע בכך.

עת פרצה המלחמה, יונתן שירת שנתיים ושמונה חודשים; נותרו לו 182 ימים (כחמישה חודשים) עד השחרור.
בתחילה, יונתן רצה להתגייס לשייטת, אך לא עבר את הגיבוש ליחידה. היו לו כמה אפשרויות בקרב יחידות הקומנדו היבשתי, והוא התמיין ליחידת אגוז אליה התקבל. כחלק מהתהליך, עבר טירונות ארוכה ומסלול הכשרה ארוך במיוחד גם כן של שנה וארבעה חודשים. יונתן השלים גם קורס חובשים. יונתן מעולם לא התעניין קודם לכן באופן מיוחד בעולם הרפואה, אך מאחר והיה צורך בהכשרת חובש קרבי, ויונתן נמצא מתאים, יונתן היה נכון לעבור את ההכשרה, וכמו בכלל הדברים בהם עסק, הצטיין גם בהכשרה זו.
גם בזמן השירות, יונתן, תמיד, במידה והיה שם לב למישהו שנראה עצוב, היה עוצר, ניגש, מתעניין ושואל לשלומו ונשאר לשוחח. גם לאחר זמן מה היה מוודא האם מצבו של אותו חבר השתפר. כך, המון אנשים שהיו בבסיס שלו, גם אם לא הייתה להם היכרות ישירה איתו, הכירו אותו בתור אדם כזה, שנמצא עבור אנשים אחרים.
השירות הצבאי עבור יונתן היה מאוד קשה, אך למרות כל הקושי הוא לקח את הכול בחיוב ובחיוך. כששאלו אותו איך היה נהג לענות "שחור", בהומור. הוא אהב מאוד את חבריו לשירות, והעריך את מפקדו האחרון לשירות שלימים השתתף עימו בקרב במוצב כיסופים במלחמת חרבות ברזל, בשבת של ה-7 באוקטובר בה נפל.
בחודשים האחרונים טרם נפילתו, יונתן שירת ופעל בעיקר בגזרת השומרון, דוגמת העיר ג'נין, כחלק מפעולות נרחבות של ביצוע מעצרים. היה זה דבר יוצא דופן, שכן כלוחם אגוז, היחידה אמורה לשהות בימים כתיקונם בצפון הארץ ולהתמחות בלחימה אל מול לבנון. כך שבחודשים שקדמו לנפילתו של יונתן, הוא וחבריו ליחידה שירתו לסירוגין בצפון ולסירוגין ביו"ש לביצוע מעצרים.

ב-5 באוקטובר יונתן יצא הביתה לסופ"ש. היה זה בסוף חוה"מ סוכות, ובאותה עת היו המון מופעים ופעילויות בעיר מגוריו מודיעין. גם עדי חברתו שוחררה לסופ"ש, והם נפגשו כדי לנצל את הזמן יחד ולבלות. יונתן סיפר שלא ישן ביומיים שקדמו לכן, מפאת תפקידו כחובש בפעילויות המעצרים בהן נטל חלק. יתר על כן, מסתבר בדיעבד, לאחר נפילתו של יונתן, כי הוא התנדב לצאת למעצרים כחובש כחלק מפעילויותיהם של צוותים אחרים מפני שחסר להם חובש. תמיד כשחיפשו אחר חובש, הסכים להתנדב לתפקיד.

למחרת, ביום שישי ה-6 באוקטובר, בשעה 7:00 בבוקר התקשר מפקדו של יונתן והודיע כי מקפיצים אותם חזרה לשומרון עקב פעילות טרור ומתיחות.
בסביבות השעה 9:00 או 10:00, משפחתו של יונתן נפרדה ממנו כאשר עלה על השאטל. באופן יוצא דופן, באותו בוקר קשתה במיוחד הפרידה מיונתן על בלה אימו. בלה עצמה מעידה כי זו הייתה הפעם הראשונה בה חוותה כזה מפח נפש. היא עצמה לא ידעה להסביר תחושה קשה זו ואת הסיבה לכך שהייתה כה נסערת. יונתן התבדח כי עבורה השירות שלו שחור יותר מכפי שהוא שחור עבורו. גם גרשון אב המשפחה התפלא מתגובתה של בלה רעייתו, במיוחד לאור העובדה שכבר היו מורגלים בפעילות הצבאית ובכל אותן הקפצות, שכן לא רק יונתן, כי אם גם אחותו הבכורה לינה, הייתה לוחמת קרבית בשירותה בקרקל.

בבוקר שבת חג שמחת תורה ה'תשפ"ד, ה-7 באוקטובר, יונתן וחבריו למחלקה היו מן הכוחות הראשונים שהוקפצו לסייע בדרום לאור המתקפה הרצחנית מעזה על יישובי וערי העוטף, שכן היו מהכוחות הבודדים שהיו מוכנים בשטח ושלא היה צורך להקפיצם מבתיהם.
אושרי, המפקד של יונתן, העיר אותו ואת שאר המחלקה בבוקר אותה שבת ואמר "התעוררו, יש מלחמה". העלו אותם ישירות לאוטובוס, ובמהלך הנסיעה הספיקו להתעדכן מהכותרות הראשונות שפורסמו בדבר חדירת מחבלים. היו אז 45 מוקדים של חדירה לאורך גבול עזה. המפקדים קיבלו אז את ההחלטה לאן כל מחלקה נשלחת. שתי מחלקות של אגוז נשלחו לכיסופים – מחלקה אחת נשלחה לקיבוץ על מנת לטהר אותו מהמחבלים שחדרו אליו; המחלקה של יונתן שכללה סה"כ 13 לוחמים, נשלחה לשחרר את המוצב.

במוצב כיסופים היו כ-20 מחבלים שהשתלטו על המקום. במוצב היו שלושים ושתיים תצפיתניות – חלקן הסתתרו במגורי הבנות וחלקן האחר בחמ"ל. בחמ"ל היו גם חיילי גולני, ברובם פצועים, מגדוד 51. במוצב היו גם שלוש נשות קצינים בדרגה גבוהה יותר שהצטרפו אליהם לשבת, ובין היתר היה גם תינוק. בסה"כ, היו חמישים נפשות במוצב.
המחבלים הפילו את החשמל במוצב, ואת הגנרטור, כך שדלתות החמ"ל, שהיו חשמליות, ייוותרו פתוחות. במצב הזה, התצפיתניות ששירתו במוצב התקשרו ליקיריהם כדי להיפרד מהם באחרונה, כשהמוות רושף בעורפן ומשחר לטרף מעבר לסף – במיוחד לאור הבשורות המחרידות שהגיעו על אודות הטבח בנחל עוז. במהלך השבעה על יונתן, התצפיתניות ממוצב כיסופים ובהן המפקדת שלהן הגיעו, וסיפרו מה עבר עליהן, כיצד חיכו למותן הבטוח הממשמש ובא.
באותה עת, בה תפסו מחסה יושבי מוצב כיסופים במגורי הבנות ובחמ"ל באימה רבה מפני המוות, הגיעו חיילי אגוז, שלושה עשר לוחמים במספר. הם החלו לכבוש מחדש את המוצב. הקושי העיקרי היה טמון בכך שלא היה להם ברור באותו שלב באיזה חדר הסתגרו הבנות, כך שהלוחמים לא יכלו פשוט להסתער ולרסס את החדרים מפני שלא היה ברור באילו חדרים היו מחבלים ואילו חדרים הסתתרו התצפיתניות.

ההתקדמות בכיבוש המוצב הייתה איטית מאוד. אושרי המפקד סיפר להוריו של יונתן שהקרב נמשך 6 וחצי שעות בשל הקושי המבצעי שהיה באשר לידיעה היכן נמצאים החיילים והחיילות והיכן נמצאים המחבלים. בתחילה הם שיחררו את הבנות שהסתתרו במגורים, הביאו אותן לחמ"ל והתחילו לדחוק את המחבלים לפינה – בסופו של דבר הצליחו במשימה אך הדבר גבה את מחיר הדמים של שלושה לוחמים בהם יונתן עצמו הי"ד, עמית פלד הי"ד (חיפה) ואלעד מיכאל ששון הי"ד (מוצא). מלבד זאת, שלושה לוחמים נוספים נפצעו. לאחר 6 וחצי השעות הראשונות לקרב, עקב האבדות בנפש והפצועים, קראו לתגבורת של לוחמי אגוז נוספים.
הבשורה הטובה והנחמה היא שכל האנשים שנמצאו בבסיס עת חדרו אליו המחבלים, חמישים במספר, שוחררו חיים, בריאים ושלמים משם.
לפי דברי המפקד אושרי, שפיקד על המחלקה עת הלחימה, יונתן נהרג בטווח שבין השעה 18:30 ל-19:00 בערב. תוך 3 שעות פינו אותו למחנה שורה (על-יד מושב סתריה, דרומית לרמלה). הוריו של יונתן התבשרו על מותו רק יומיים לאחר נפילתו בקרב.

יונתן עבר תחת פיקודם של כמה מפקדים במהלך שירותו. כאשר אושרי החל לפקד עליו ועל שאר המחלקה, אושרי עצמו מינה את יונתן להיות במקום בתפקיד החובש, להיות בתפקיד הקלע חוד – כלומר, מהחיילים שמסתערים ממש לצד המפקד בראש הכוח. יתר על כן, אושרי סימן את יונתן מספר פעמים כחייל מצטיין.
בהלוויה, אושרי מפקדו של יונתן נשא דברים וביניהם אמר "סביצקי, ניצחנו", שכן יונתן לא זכה לחזות בסיום הקרב.

התצפיתניות שיונתן וחבריו למחלקה הצילו בשבת של ה-7 באוקטובר, היום הראשון למלחמת חרבות ברזל, הגיעו לשבעה של יונתן. הן סיפרו להוריו של יונתן כי בנחל עוז כל התצפיתניות או שנהרגו או שנחטפו, ואילו במקרה שלהן, כולן שוחררו ללא שריטה. הן הוסיפו ואמרו שההבדל בין שני המקרים הוא היה שאגוז הגיעו להציל אותן, את התצפיתניות של כיסופים – "יונתן שלכם בא אלינו".

משפחתו של יונתן הקימה לכבודו אתר הנצחה אינטרנטי. אתם מוזמנים לבקר בו, לעיין בתמונות ובסיפור חייו ואף לכתוב עליו או אליו:

www.tantan.org.il