רס"ר אביחי אמסלם הי"ד, בנם של גבריאל ורות,
אחיהן הקטן של שירה-אמונה ולירז.
היה נשוי ואב ל 3
אביחי למד בבית הספר היסודי "תחכמוני" בחדרה ולאחר מכן המשיך למדרשיית "נועם" בכפר סבא. לאחר סיום התיכון התעקש לשרת שירות מלא בן 3 שנים אך קודם לכן למד מספר שנים בישיבת "שבי חברון".
לאחר השירות הצבאי עבד ב"אלביט", שם בלט במוחו החריף ודרכי הפתרון היצירתיים שלו.
אביחי היה סטודנט מצטיין להנדסת חשמל במכללת רופין ובשנתיים האחרונות הוא ומשפחתו שימשו כמשפחתון בכפר הנוער "תלפיות" בחדרה, כשהיו המסגרת המשפחתית של נערות בסיכון.
בשירותו הצבאי שירת בחטיבת "כפיר" ולאחר מכן נלחם על מנת לעבור ליחידת הקומנדו במילואים.
נפל במלחמת "חרבות ברזל" בעת היתקלות במחבלים בשער הנגב, תוך הגנה על תושבי הדרום.
ההספד של רותי, אימא של אביחי הי"ד:
שב ילדי שב אל תלך עכשיו
תן לנשום אותך עוד רגע עוד קצת
שב ילדי שב כי עכשיו נחמד
יש שקט ואני איתך לבד.
וכשתלך תזכור תמיד
לשמור על עצמך
מאנשים קשים
אשר עומדים במסלולך
אל תפחד מעל ראשך יש מלאכים
ואתה תמיד תהיה
אביחי,
בני הקטן.
לפני 30 שנה וקצת הבאנו אותך הביתה, תינוק ארוך, חמוד וחייכן עם עיניים גדולות וטובות, מתנה מושלמת ליום הולדת 31 שלי.
חשבתי שאני אימא מנוסה, אחרי 2 בנות, אבל אז הגיע בן הזקונים ולימד אותי שאני לא יודעת כלום. ילד רגיש, לוחם צדק, שלא מסוגל לשאת עוולות גם במחיר של התנגשויות עם המורים והרבנים. ילד שהסב לנו כל כך הרבה גאווה בנחישות ובשאפתנות שלו מצד אחד ומצד שני היה כל כך עניו ולא ממש אהב שיודעים שהוא מצטיין בצבא, בעבודה ובלימודים.
ביום החג הוקפצת ולא היססת, למרות שאירחת חברים לבשת מדים ונסעת להגן על המולדת. אהבת הארץ היתה טמועה בך כל כך שנתנה לך אומץ לגור בקרית ארבע וללמוד בישיבה בשבי חברון ונתנה לך גם את האומץ לקחת נשק ולהסתער.
אנחנו בשיאה של מלחמה שלא נראתה כמוה. קטסטרופה מכמה חזיתות שלא שיערנו בחלומותינו השחורים ביותר. האוייב רוצה להכניע אותנו אך יותר מזה- לשבור את רוחנו.
אביחי, ילד שלי, בזכות גיבורים כמוך, עזי רוח ואמיצי לב, אנחנו ננצח את המערכה הזו.
המחיר ששילמנו יקר מפז , הכאב על חיים צעירים שנקטעו באמצעם, על תינוק שיוולד יתום, כל שאיפות, חלומות, תכנונים שכבר לא ייצאו לפועל.
אבל ממך אני לומדת להיות חזקה ברוחי, לראות את הכוח הלאומי בתוך הכאב הפרטי, לזקוף ראש בתוך המכה האנושה שחטפנו.
אני מבטיחה לך להיות חזקה ומבטיחה שנהיה משפחה מגובשת שמצליחה לשמוח ולחיות לצד הגעגוע הבלתי פוסק והחור התמידי בלב. אני מבטיחה לך שנשמור על טל והבנות, נחזק אותן ונתמוך בכל מה שנוכל והן לנצח ישארו חלק מהמשפחה שלנו.
גיבור של אמא
אתה תמיד תהיה לי מלך העולם
תמיד עם החיוך הכי מושלם
כמו בתמונות בזכרונות
לכל מקום שלא תלך תהיה של אמא
תמיד תהיה לי מלך העולם
תמיד עם החיוך הכי מושלם
כמו בתמונות בזכרונות
תמיד תהיה שלי
גאה בך, ומודה על כל יום שניתנת לנו כפיקדון,
נוח על משכבך בשלום ילד שלי
אוהבת
אימא
ראה עוד > >
12/10/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חייל ממחלקה 3, גדוד לביא (חטיבת כפיר), אוגוסט 14' כתב :
חברים האמנם עברו 10 שנים כמעט ולא שמרתי על קשר אבל לא שכחתי אף אחד מכם ואת אביחי במיוחד , רק רוצה לשתף אתכם במעט שאני זוכר מאביחי מאותו אדם לוחם אריה מורעל שתמיד דאג להיות במקום הראשון אבל גם דאג שכולם יהיו איתו ראשונים.
ההיכרות שלי איתו הייתה רק לכמה חודשים בטירונות , שאני החלטתי כל פעם לוותר ולהרים ידיים הוא פשוט נילחם עליי לא משנה כמה שהייתי עקשן הוא לא וויתר לי אף פעם , דאג תמיד להרים את המורל והרעל בעיניים ודחף את כולם קדימה.
במסעות הבודדים שהשתתפתי איתכם הוא סיים כל פעם ראשון ורץ אליי שהייתי אחרון , דחף אותי קדימה והרים אותי על הכתפיים שלו לא פעם ולא פעמיים , שיחות בלילה לנסות להרים לי את המוטיבציה , יציאות בשבת בצהריים להתאמן על הבוחן מסלול , מסעות של שיכנועים שאני לא יעזוב אני זוכר אותו כאיש שיחה אמיתי שהיה איכפתי לכולם ודאג לאחרים תמיד יותר מלעצמו אני מאמין ובטוח שאיך שאני הכרתי אותו גם כל השאר הכירו. אביחי בן אדם שליווה אותי בזיכרון בכמה וכמה מצבים בחיים שלי שנתן לי את הכח לא לוותר ובטוח שאת אביחי אני בחיים לא ישכח.
היה לי כואב ומצמרר לשמוע על האובדן , הבנתי שהותיר אחריו אישה ושני ילדים אני מחזק אתכם ומשתתף בצערכם שלא תדעו עוד צער לעולם. השם יקום דמו!! יהי זיכרו ברוך 🥀💔💔
ראה עוד > >
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
יובל קוגן, מ"מ הכשרה בגדוד לביא אוגוסט 14':
מרץ 14.
אני מתחיל תפקיד מ"מ טירונים ומקבל 3 כיתות.
שלושים וקצת חיילים. רובם בשוק. לא אמסלם.
אמסלם היה בכיתה א' במחלקה 3, פלוגת לביא בבסיס ההכשרות של כפיר.
הוא היה חברתי וחברותי, התחבר לכולם ישר ובקלות. חיילים ומפקדים כאחד.
הוא היה היחיד שהחיוך שלו לא ירד מהפנים. אף פעם.
ברצינות - גם כשישן הוא חייך.
חייל מבריק ואיכותי, כזה שכל מפקד מייחל לו.
מצטיין בכל דבר שהוא עושה, בעל ידע רחב וחכמת חיים הרבה מעבר לגילו.
כשהייתי באינטראקציות אישיות איתו, ממש נהניתי.
בחלוקה לפק"לים הוא מאוד התאכזב שלא קיבל פק"ל. אבל הוא פשוט לא הבין שקיבל את הפק"ל המשמעותי ביותר עבור לוחם בהכשרה - מפקד חוליה.
הסיבה שעשיתי את זה היא כי ראיתי את הפוטנציאל שבו, והאמנתי שיצא לקורס מפקדים בסיום ההכשרה.
בשיחה עם חייל מהכיתה שלו עכשיו, 10 שנים אחרי, אמרו שהוא היה אחלה מפקד חוליה.
אל תספרו לשאר החיילים, או שאולי כבר אפשר כי בכל זאת עברו 10 שנים:
כשהיינו בלחץ זמן, לקחתי את אמסלם הצידה, הסברתי לו את המשימה ומיניתי אותו למפקד המשימה.
הוא מעולם לא אכזב אותי.
ראה עוד > >
12/10/2023
אפרת כהן אמיר
אביחי היקר שלי
נזכרת איך היית ילד קטן עם חיוך ממיס.
הייתה לי תקופה מהממת בגיל 14 לשמור עליך כל חופש גדול במשך כמה שנים.
איך הינו בבית קטן בחדר שמיטה 1 יכולה לתת לכולנו לישון בייחד.
זוכרת את התקופה שעכשיו אני כותבת כאילו זה היה ממש עכשיו.
איזה תקופה הרגשתי בגיל 14 כבר כמו אמא.
אמא שלך (דודה שלי) הייתה יוצאת כל בוקר לעבודה ונותנת לי את האחראיות לשמור על 3 ילדים.
הייתה מכינה לכם אוכל,משחקת איתכם דואגת לכם כאמא קטנה.
עד לא מזמן בשבעה של סבא ידעת להזכיר לי שטונה ותירס בייחד זו הייתה ארוחה הכי טעימה🤭
הינו שומעים דידי הררי ואפילו זכינו בפרסים שעד היום בכלל לא הגיעו.
שיחקנו ,רקדנו, בילנו הייתי חלק בלתי נפרד בשנים האלו ממשפחת אמסלם.
בשבעה של סבא העלנו זיכרונות מהילדות.
עשינו בייחד קניות התרוצצנו שהשבעה של סבא תכבד את כבודו.
ואז הנורא מכול הגיע ההודעה השחורה
שנפלת בקרב.
ואז אני ישר נוסעת לחדרה ,כמו שאתה מכיר אותי מתייצב תמיד ראשונה
ונזכרת שרק לפני 5 חודשים הייתי בסיטואציה הזו
ועכשיו אתה לא איתי לעזור לי
שעכשיו זה השבעה שלך.
לא מאמינה שאני כותבת עליך ילד .
גיבור שלנו תנוח במשכבך אל תספר לסבא מה קורה פה הוא לא יאמין יכאב לו .
תשמרו עלינו צדיקים שלנו.
אוהבת וכאובה💔
ראה עוד > >
13/10/2023
שירה אמונה- האחות
תודה לכל מי שהגיע ללוויה, עם או בלי דגל. 🇮🇱💙
לוחמים ואזרחים בחזית/עורף שלא הצליחו להגיע- כרגע התרכזו בחלקכם במערכה, אותנו יהיה ניתן לנחם עד ביאת משיח..
בוחרת לשתף פה את ההספד איתו נפרדתי מאחי הקטן ומורי הגדול (לא אחד לאחד עם הוידאו כי קצת אילתרתי, אבל קרוב מספיק) כדי לחזק את הרוח הלאומית:
ביחי, אח שלי, אחי הקטן
איך קוברים אח קטן??
איך רגע אחד אני מחזיקה לך את היד בדרך לסניף וברגע הבא אתה כבר גדול וגיבור ואני לא יכולה לשמור עליך יותר?
רוב האנשים כאן מכירים אותך כאביחי, התלמיד השובב אך האחראי במדרשיה, זה שהיה עושה שטויות אבל גם נלחם על המוסר והאמת והצדק גם במחיר של עונשים מהר"מים, או כאביחי, התלמיד המסור בישיבת שבי חברון שכל כך אהבת ושגררת אליה את כולנו לשבת רגע לפני שהתחתנת, או כאביחי ההייטקיסט שהצליח לצמוח בתוך החברה שלו בלי יותר מדי תארים מפוצצים פשוט רק כי הוא מוכשר, נעים ואמביציוני או כאביחי הסטודנט להנדסת חשמל שהיה מצליח לג'נגל בין משפחה, שתי משרות ולימודים ועדיין לסיים כמצטיין. יש גם כאלה שמכירים אותך כאביחי הבן של, הנכד של, האחיין של, אח של, אבל אני אחותך הבכורה ואני זו שהייתה שם כשאימא הביאה אותך הביתה ואני זו שהייתה לוקחת אותך איתי לסניף בפרדס חנה יד ביד את כל הדרך ואני זו שהגעת בטרמפים מחברון עד תל השומר לנגן לה בגיטרה כדי שתתעודד אחרי ועל הדרך שמחת כל כך לעודד את החולים האחרים. אני זו שראתה כמה אור וטוב יש בך, כמה רגישות לאחר ואני זו שהייתה שם לראות אותך גדל ממש מההתחלה, בזמן שאני גדלה בעצמי, להתפעל מהתינוק המתוק, הנוח, החייכן.
גדלנו להיות מבוגרים שונים בתכלית. הרבה ויכוחים היו לנו ואפילו ריבים ממש ואיכשהו למרות שהייתי מדברת אליך נורא היית תמיד סולח ומחליק. פשוט לא נכנסת לקנטרנות ולא נטרת לי אף פעם.
פעם אחת אחרי ריב גדול, כשפשוט סלחת לי, הסברתי לך למה כל כך כעסתי מראש ואמרת לי "בסדר אז פעם הבאה פשוט תגידי" וכל כל התרגשתי מזה שראית מעבר לפגיעה שלי בך שביקשתי ממך לא לוותר עלי לעולם.
אחי, אחי שלי, אחי הקטן שהיה גבוה ממני בראש וחסון ממני שבעתיים ועדיין הייתי נהנית להציג אותו כ"אחי הקטן", אחי שמגיל קטן היה גיבור כשאפילו לא בכה כשנשברה לו היד אבל כן כמעט בכה כששמע כל החמרה במצב הרפואי שלי ואמר בתסכול "אבל את עושה כל כך הרבה טוב...", אחי הקטן שהיה הגדול ולימד אותי איך עושים פוייקה, איפה החופים השווים בכנרת, איך חיים את החיים בקלילות ועם פחות מפחי נפש, שהייתה לנו מסורת של מגנט משותף באירועים משפחתיים. המגנט האחרון שלנו היה בחינה של עידן ולא יהיו עוד וזה בלתי נתפס ושובר הלב.
אביחי, אחי הקטן העניו, הדבק בה', חדור המטרה והנחוש, בני עוולה חדורי רצון להרוס הפילו אותך על משמרתך. אם היו שואלים אותך אם תהיה מוכן ליפול על הגנת המולדת לא היית מהסס, רק היית מוודא שיש מי שידאג למי שהשארת אחריך.
אני אחותך הגדולה, מהרגע שנולדת הרגשתי שאתה באחריותי, אבל אתה כבר גדול ואפילו אבא, אז למה עכשיו אני נכשלתי בלשמור עליך?
את האובדן והכאב יקח עוד זמן לעכל אבל בינתיים אני מבטיחה לעשות כל מה שאני יכולה כדי להחזיק חזק בידיים של כל מי שהשארת מאחור.
אנחנו לא לבד, אנחנו עם הנצח, ואנחנו מאמינים גדולים בתהליכים גאולתיים שמצריכים סבלנות ואורך רוח.
אני רוצה לומר לכולם, וגם לאוייבנו: הנפש שלנו שבורה וכאובה כי מקדשי חיים אנחנו אבל הרוח שלנו חזקה.
עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה ולצד הכאב האיום אנחנו ממשיכים להאמין בצדקת הדרך ולהתפלל לה' שיתן לנו כוחות.
הלוואי שמשיח צדקנו יגיע בקרוב ונחזור לראות אותך ולנשום עמוק.
סליחה ומחילה על כל שהיה, תודה על כל יום שהיית אח שלי.
לא ככה רציתי להיפרד ובטח לא עכשיו
נותרנו רק לירזי ואני. אני אשמור עליה והיא תשמור עלי ושתינו נשמור על אבא ועל אימא, על טל, על טליה, על מאור ועל התינוק שבדרך.
תמסור חיבוק חזק לסבא ולכל שאר האהובים שלנו שם למעלה.
צר לי עליך אחי הקטן, נעמת לי מאוד.
אוהבת בצורה שרק מי שגדל ביחד יכול לאהוב,
לנצח אחי, אזכור אותך תמיד
וניפגש בסוף, אתה יודע...
אחותך הגדולה
שירה אמונה.
אף גורם רשמי לא הגיע לספר לנו את סיפור נפילתו המלא של אחי ולכן התגלגלו כמה גרסאות עד שביום ששי האחרון הגיע רס"פ שסיפר את הסיפור (לא רשמי).
הסיפור שמט לנו את הלסת, גם בגלל היצירתיות והגבורה של כוחותינו וגם כי יצר ההרס והרוע של אוייבינו עולה על כל דמיון.
אנו מביאים אותו כאן:
הפלוגה כולה צעדה באיסור צומת שער הנגב, ליד שדרות. מסיבה שאינה לגמרי ברורה 4 האחרונים סטו מהתוואי בו הלכו כולם. לפתע נפתחה לעברם אש, 3 מהם נפלו ואחד נפצע מכדור בכתף.
מתברר שהסטיה שלהם מהתוואי לכיוון תלולית שהייתה שם הבהילה מחבלים והם פתחו באש, אך זה לא הכל.
לאחר שהכוח שמע את היריות, הפלוגה חזרה אחורה והחלה להשיב אש לעבר מקור הירי. למרות חילופי האש הכבדים, הירי לא נפסק.
לאיזור הובא טנק שריסס בעזרת מקלע את מקור הירי על כוחותינו אך גם אז הירי לא הופסק.
הטנק התקדם אל עבר התלולית וריסק, מה שהתברר מאוחר יותר, בונקר מבוצר, משוריין ומבוטן שהוחבא על ידי עלים וענפים.
בקיר הבונקר היה חרך ירי צר ולכן לא נפסק הירי למרות השבת האש.
גם לאחר שהטנק עלה על הבונקר, המשיכו המחבלים לירות עליו מלמטה! רק לאחר מספר פעמים בהן הטנק נסע הלוך ושוב תוך סיבובים במקום נפסק הירי והמחבלים חוסלו.
בדיקה גילתה כמויות של אוכל ותחמושת בבונקר שלא לגמרי ברור מתי נבנה. מתברר שהמחבלים תכננו לחכות שהמצב יירגע, המלחמה תחלוף והדריכות תרד ואז לבצע פיגוע ירי רב נפגעים בתחנת הרכבת בשדרות הקרובה למקום.
אחי וחבריו לא רק הצילו את תושבי שדרות אלא גרמו לצה"ל להיערך נכונה יותר אל מול המשך טיהור הדרום.
ה' יקום דמם.
שירה-אמונה
ראה עוד > >
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
שליחי חב"ד בחדרה, הרב והרבנית ברוד, ארגנו ערכות משחקים לילדי השכונה שאביהם הוקפץ למילואים על מנת להקל על המתח והשעמום.
צורף לערכות פתק שמקדיש את הזכויות מהמעשה הרגיש והמתוק הזה לעילוי נשמת אביחי הי"ד.
תודה ♥️
ראה עוד > >
15/10/0202
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הקהילה היהודית באנגלווד, ניו ג'רזי, בחרה להקדיש את ערב החיזוק שכלל קריאת תהילים ואריזת חבילות לחיילים, לעילוי נשמתם של שלושה חיילים, ביניהם אביחי שלנו
ראה עוד > >
15/10/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
רייצ'ל, שהכירה את שירה-אמונה (אחותו הבכורה של אביחי) בזמן ששהתה בשליחות בלונד איילנד, ניו יורק, בחרה להדליק נר נוסף בערב שבת האחרונה, לעילוי נשמתו הטובה.
רייצ'ל שלחה גם דברי חיזוקים ונחמה בעברית, שאינה שפת האם שלה, וריגשה אותנו מאוד
תודה
♥️🕯️
וכך היא כתבה לשירה-אמונה, אחות של אביחי:
עכשיו אני עובדת בתיכון שולמית לבנות…וביום ששי פרצנו בשירה
דברתי להם עליה ומתוך עומק הבכי שלך אמרת שאנו ננצח ולא להתיאש
אמרתי כשאחי יוסף שאלו ליוסף העוד אבי חי זו היה שאלה. הוא כבר ידע שהוא בחיים אבל בטח הוא רגש רחוק ממנו, אז זו היה שאלה
כשרב שלמה חבר את השירה המילים היו הצהרה ולא שאלה
אז שרנו ביחד ובקולות חזקות בזכות אחיך ״עוד אבי חי״ עם ישראל חי, ולא לפחד
אנחנו איתך
אנחנו אוהבים אותך ומשפחתך
סליחה שהעברית שלי צריכה קצת לשפר
אני צריכה לבוא להיות אתך בחיבוק
שה ישמור
במקום ינחם אותך בתוך שארי אבלי ציון בירושלים
התפרצנו בשירי אמונה שעוד אביחי ❤️
ראה עוד > >
10/10/2023
כאן מורשת
·
"התכתבתי איתו במוצאי שבת. כתבתי לו שיהיו חזקים ושאנחנו קוראים תהילים. ביום שני כבר שלחתי לו הודעה בשש וחצי והוא לא ענה. הוא כנראה נהרג בשמונה וחצי בערב"
שירה אמונה אמסלם ספדה לאחיה, רס"ל אביחי אמסלם ז"ל, שנהרג בהיתקלות עם מחבלים בעוטף בשבוע שעבר. בשיחה עם בני טיטלבוים היא סיפרה על האדם יוצא הדופן שהיה אחיה הקטן: "הוא תמיד היה ילד שהצליח להבריק גם בתחום השכלי וגם בתחום הרגשי. תמיד היה מתנדב. יחד עם זאת היה חד מחשבה, נכנס לעבוד באלביט ללא השכלה, חוץ מבגרות במחשבים. מאוד מהר הוא התקדם. תמיד ביקש שלא יגידו את השם שלו. הוא היה בסוף שנה שנייה הנדסת חשמל. הוא היה אחי הקטן. על כל המשתמע"
"יש לו שתי בנות, אחת שחוגגת עוד שבועיים חמש, אחת בת שלוש, ועוד אחת שצריכה להיוולד עוד שלושה חודשים", סיפרה שירה. "הוא ממש נהרג גיבור בדיוק כמו שהוא האמין להגן על הארץ באמצע הסתערות. במקום, הוא לא סבל. זה חסד גדול, אנחנו ממש נאחזים בחסדים הקטנים"
האזינו לשיחה המלאה > https://bit.ly/3rIPfcx
בני טיטלבוים
ראה עוד > >
16/10/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הרגשתי חובה לשתף בקטע שכתבתי אחרי שביקשו ממני לספר עליו קצת בעבודה.
האמת היא,
שלא תכננתי לכתוב עליו.
אבל אז שאלו אותי אם אוכל לספר עליו קצת,
ולא הצלחתי.
כי בכל פעם שאני שומעת את צמד המילים הללו, הדמעות יוצאות וחונקות אותי.
אז החלטתי לכתוב
ולנסות להעביר קצת מדמותו,
לאותם אנשים שלא זכו להכיר אותו.
אביחי, או בשמו המוכר יותר- אמסלם,
היה המדריך שלי בבני עקיבא.
שלוש שנים.
משבט מעפילים ועד שבט נעלה.
מדריך עם נוכחות. במלוא מובן המילה.
המדריך הכי שמח וקליל בסניף.
זה שתמיד דאג להרים את המורל ולסחוף אחריו את כל חניכי השבט ושאר הנוכחים.
הוא היה המדריך עם החיוך הכי גדול ואמיתי שיש.
שגם אם הייתם נתקלים בו באמצע הרחוב הייתם רואים אותו. כמה שניות לפני שיתעניין בשלומכם.
כולם ידעו מי זה אמסלם.
אין אחד בעיר שלא הכיר אותו.
והיום,
אין אחד בעיר שלא כואב ובוכה את לכתו.
הלב שבור,
וכואב.
מסרב להאמין,
ולא מצליח לעכל.
וכמו שהמדריכה שלי אמרה לי:
״הוא באמת היה הטוב שבטובים״.
זכיתי וזכה כל שבט נעלה של סניף חדרה מרכז, שאתה זה שהדרכת אותנו במשך שלושת השנים המשמעותיות בסניף.
והלוואי שנזכה לקחת משהו אחד קטן מכל הטוב שהיית לעולם הזה, וליישם אותו בחיינו.
נוח על משכבך בשלום.
ה׳ יקום דמך 💔🥀🕯️
אזכור אותו תמיד 😔💔
ראה עוד > >
16/10/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הערב נערכה סעודת ההבראה ומחר בבוקר נעלה לבית העלמין ויתומו ימי השבעה. לאחר מכן נתחיל מסע בו נמצא איך לשוב לשמוח ולנשום בתוך האובדן הלא נתפס.
תודה רבה לכל מי שהגיע לנחם.
שמרו על עצמכם בבקשה!
ואל תשכחו להתחזק ברוח ובאמונה
עם ישראל חי 🇮🇱
ראה עוד > >
17/10/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
כל כך הרבה סיפורים שמענו בשבעה מהחברים מ"אלביט". המנהלים, אנשים שעבדו איתו בעבר הרחוק או הקרוב, שעבדו צמוד, שעבדו במקביל ואפילו אדם אחד שכבר לא עובד ב"אלביט" אבל שמע את המור"ק על הבחור שהצליח לשכנע את "אלביט" לתת לו לעבוד במשרת סטודנט כשהיה אברך ("עד למנהלת משאבי אנוש המקרה שלו הגיע!" אמר לנו אחד החברים).
אביחי החל לעבוד ב"אלביט"דרך "קוואליטסט" ולאחר מכן הפך לעובד "אלביט" מן המניין.
כל חבריו מספרים על בחור חד ואינטלגנט שידע לפתור בצורה יצירתית וחשיבה מחוץ לקופסה בעיות שגם בכירים הסתבכו איתן.
אביחי החל כ-QA והתקדם במהירות כשהראה את יכולותיו.
אחד הסיפורים הבולטים היה שכמפתח אוטומציה בחטיבת הרדיו הוא קיבל משימה שעסקה במערכת שהוא לא הכיר.
אביחי ביקש יום יומיים, למד את המערכת על בוריה והצליח לפתור בעיות מורכבות. המנהל שלו התרשם כל כך ששלח את הפתרון לבכירי החברה וכשהם שאלו מי האדם שהצליח לפצח את הבעיה הקשה שנתקלו בה, אביחי רק אמר: "לא צריך להזכיר שמות"...
מתוך המייל שהוצא לעובדי החברה:
"משפחת אלביט היקרה,
כמעט שבוע חלף מאז קמנו למציאות חדשה וכל יום חושף ומבהיר עד כמה הדברים קשים ובלתי נתפשים.
מספר הנפגעים הוא עצום, ביניהם גם עובד החברה, אביחי אמסלם, ז"ל, עובד אגף הנדסת רדיו בחטיבת תקשוב וסייבר, בן 30, נשוי ואבא של מאור וטליה שנהרג בקרבות בדרום הארץ. אני כואב מעומק ליבי את האובדן. יהי זכרו ברוך."
תודה לכם, משפחת "אלביט", כל התמיכה הלא-פוסקת בשבוע האחרון
ראה עוד > >
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הבוקר עלינו לבית העלמין ובכך תמו ימי השבעה.
חברי הקהילה ומשפחה קרובה הגיעו וקראו פרקי תהילים ומשניות על פי אותיות א' ב' י' ח' י' ב' ן' ר' ו' ת' מתוך ספרונים שהדפיסה המשפחה.
לאחר מכן חיים, בנו של רב הקהילה, סיים את מסכת תענית לעילוי נשמתו של אביחי הי"ד וכן הוגש כיבוד על מנת לברך עליו לעילוי נשמתו.
תודה לכל מי שהגיע ועטף ועוטף אותנו בימים הלא נתפסים האלה.
שנזכה להחזיר לכם בשמחות.
ראה עוד > >
יונתן בודובסקי
המרכז האקדמי רופין כיבד אותנו בהענקת תואר לשם כבוד לאביחי.
אביחי היה סטודנט מצטיין להנדסת חשמל, זו השנה השניה.
תודה לדקאן, פרופ' פרדי גבאי, שהגיע והעניק להורים של אביחי את התעודה באופן אישי.
מעריכים מאוד 🙏
מתוך מה שסיפרו עליו החברים:
אני לא הכרתי את אביחי יותר מידי, שלום שלום כזה. יצא לי לקבל ממנו עזרה פעם אחת בלמידה למבחן והיה מאוד סבלני ונחמד. מהמעט היכרות איתו יכול רק להגיד שהיה מהיותר מבריקים בכיתה ומאוד צנוע
(אריאל עזרייב)
מבחינה אקדמית אביחי קיבל בשנה א מצטיין .
אני מאמין שיש פה אנשים שיעידו עליו יותר ממני . אבל הוא תמיד היה מי מובילי המסלול של הערב.
לא חושב שאי פעם הוא עשה מועד ב׳ ..
(גיא טל)
אביחי היה מצטיין דיקאן בשנה א'.
כמו שגיא אמר הוא מעולם לא הגיע למועד ב'.
והכי חשוב שהוא תמיד עזר לכולם בלמידה. הדרייב האישי שלו מופץ לכלל לימודי הערב וכולם משתמשים בו באופן קבע להעיזר במטלות סיכומים וכו'...
לא הפסיד כמעט שום שיעור במכללה.
תמיד השתתף בשיעור ובעל יכולת קליטה והבנה מטורפת..
יש עוד הרבה לומר...אבל בהיבט הלימודי בלבד זה מה שעולה לי..
הממוצע שלו מהגבוהים בלימודי ערב...גם בשנה ב
(אוריאל ויצמן)
(מתומלל מהקלטת וואטסאפ)
הוא באמת היה בן אדם מאוד מאוד מיוחד.אין לי אפילו איך לתאר את זה במילים.. תמיד אני זוכר.. לפני מבחנים, הוא תמיד היה אופטימי ותמיד היה משרה אווירה של רוגע. גם תמיד הייתי מוריד בפניו את הכובע שהוא מצליח גם לעבוד, גם מצליח ללמוד, גם מצליח לעשות מילואים, גם מצליח לתפעל משפחה וגם להוציא ציונים מטורפים וגם להיות הבחור ש.תמיד.. אם יש לך שאלה אתה יודע למי לפנות וגם היה לו ניסיון מטורף בתכנות והוא ידע כל דבר
היה בן אדם באמת באמת מיוחד
(יונתן בודובסקי)
ראה עוד > >
17/10/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
עצרת תפילה למען עם ישראל שתוקדש גם לעילוי נשמת אביחי הי"ד
הציבור מוזמן ♥️🇮🇱🙏
ראה עוד > >
17/10/2023
אביה סאסי
כותבת אביה סאסי מחדרה:
אומנם השבעה נגמרה היום,
אבל את המורשת של אביחי ננציח פה לנצח!
מההיכרות הארוכה עם אביחי הוא היה פרקטי, איש של חסד, ותמיד תורם לכל מי שצריך- זו הדרך שלנו להמשיך את דרכו.
(החלטתי שכל התרומות לחיילים ותושבי הדרום שעוברות דרכי הן לעילוי נשמתו).
ראה עוד > >
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אנחנו, המשפחה, רק בתחילתו של העיכול ושל המסע למצוא את הדרך לשוב לשמוח ולנשום בתוך האובדן. המלחמה הרעה והאכזרית הזו לקחה, לוקחת ועוד תיקח לנו אהובים, אחים, הורים, בנים, חברים, חלקים מהגוף והנפש.
בשבת של השבעה שמענו שיעור ב"אורות המלחמה" מפיו של אברהם בלדב, חבר המשפחה. הוא דיבר על כך שלעתים כוחות הטוב בעולם כל כך טובים שהם לא רואים את הרע, הם מלמדים עליו זכות ומסבירים אותו כמצוקה אבל אז הרשעה מרימה את ראשה כל כך שאפילו כל הכוחות הטובים בעולם לא יכולים להתעלם מכך שזה רע טהור ואז, סופסוף, הם מתחברים כדי לכרות את ראש הרשעה ומבינים שלעתים הטוב, האהבה, האור, לובשים צורה של אגרסיביות וכוחניות כדי למגר את הרע בצורה מוחלטת ככל הניתן.
קיבלנו מכמה מקורות אנשים שהחליטו להקדיש פגזים ואמל"ח לזכר אביחי שלנו.
זה מרגש אותנו מאוד כי אביחי הי"ד ידע להיות חד בדעות שלו וידע שלפעמים כדי לנצח את החושך האור צריך להיות חד וחותך.
כוחות הבטחון, הזיהוי וההצלה, אנשים בעורף, משפחות הנעדרים, הנופלים והנרצחים- אנחנו איתכם! החזיקו חזק אחד בשני, אנחנו ננצח בסוף אך המחיר כואב וכבד.
הרימו את הראש, אנחנו בעורף חזקים ומחזקים את מי שבחזית.
עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה
והרשעה בעשן תכלה
ראה עוד > >
19/10/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
כותבת אביה סאסי:
דיברה איתי אתמול אמא שהבן שלה חייל, לא הגיעו לבסיס שלהם והיה להם חסרים של ביגוד, מוצרי הגיינה, נשנושים וכו..
דאגנו לזה, תוך כמה שעות היה להם הכל.
אביה גדלה בחדרה ומכירה את המשפחה שנים רבות.
תודה אביה על הנצחת אביחי בדרך המתאימה לו כל כך: חסד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לאורך כל השבעה, ממש מרגע ההודעה על נופלו של אביחי שלנו, היו כאן אנשים. רובם באו והלכו אבל היו כאלה שהיו כאן ממש כל הזמן. היינו מרימים מבט והם כבר היו שם לידינו, שואלים מה צריך או מגדילים ראש ומקדימים פתרון לצורך.
אחד מהם היה שלומי, חבר של אביחי שעבד איתו ב"אלביט" ולמד איתו ב"רופין".
מעבר לכך ששלומי דומה לאביחי במקצת מבחינה חיצונית (אם כי אביחי היה קצת גבוה יותר), הוא הזכיר לנו אותו גם במזג הנעים, בחיוך התמידי, ברגישות וביעילות. שלומי, כמו אביחי, ראה את הפרטים הקטנים, הגדיל ראש, לא בחל בשום משימה ותמיד תמיד היה שם, מהשעות המוקדמות של הבוקר ועד שעות הלילה המאוחרות, משאיר בבית אישה וילדים.
שלומי, יחד עם אחרים שעטפו אותנו בשבוע הזה, נגע ללבנו בעומקים העמוקים מאוד ואתמול הוא שלח לנו הודעה:
הייתה פה שיחה של פסיכולוגית ועובדת סוציאלית אחרי השבעה ..
היא רצתה שאגיע וראש הצוות אמר "אביחי היה כל כך משמעותי עבור הצוות וסגר כל כך הרבה פינות שאנחנו לא יודעים כמה עובדים צריך להתחיל לגייס בשביל לנסות להתחיל לכפר על זה"
ראה עוד > >
17/10/2023
נתי הילל
אמסלם בכינו המון כשהתבשרנו בבשורה הרעה והשחורה
בכינו כי איבדנו.. איבדנו דמות יקרה מפז!
יקרה מדיי לא כולנו מבינים את רמת האדם שהלכה לנו!
את אביחי הכרתי בסדיר היינו באותה כיתה!
עברנו ביחד טירונות..
אימון מתקדם..
הרבה חויות!
אביחי תודה לך על הזמן שבילינו ביחד!!
תודה על שהספקתי ללמוד ממך כל כך הרבה!
אם זה ערכים, משמעות עתים לתורה, יוקר האישה, שלום בית, מבצעיות, משמעת עצמית, ועוד אינסוף דברים...
תודה לך על הכל חבר יקר היית יותר מאח!
אני מעריך אותך! מקנא בחיילים שהספיקו להנות ממך במילואים אתה כל כך הרבה דברים!
בעל, אח, לוחם, בחור ישיבה, הייטקיסט!
אני אוהב אותך!
ולא תשכח בחייים!!
ראה עוד > >
23/10/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אתמול, 22.10.23 התראיינה עמית, אלמנתו של יובל הליבני, בערוץ 12.
סרן יובל הליבני היה הקמב"צ מ"פ ואביחי הקשר מ"פ (מוזכר בדקה 3:07).
הם נפלו ביחד על הגנת הארץ.
תודה, עמית, על שסיפרת את סיפור גבורתם.
ההספד של לירז, אחותו של אביחי:
וחלשה היא אומתי
וגוויתהּ רפה,
ורוחה מתנודד
כקנה במים,
ונשמתה בקִרבּהּ
כשְחקים חזקה.
יודעת היא את ערכה
וסגולת חייה,
לועגת היא
לכל מציקיה,
גם בעת לפניהם תתרפס
יודעת היא את חוסנה
שהוא לָעַד עומד.
ויודעת היא גבורת צורריה
שהוא אך צֵל עובר,
גיבורה היא כִּכְּפירה
בעת יֵחָם לבבהּ,
אמיצה כלביאה
בהילחמה בעד גוריה.
(הרב קוק, אורות הראיה)
אביחי אחי היקר,
אי אפשר להתחיל לספוד לך כאדם פרטי בלי לקשר אותך לגודל, לאומה, לבריאה כולה.
חיית את חייך בתודעה לאומית ענקית ואהבה עצומה לכל אדם מישראל, בחמלה, בעוז וצדק.
ידעת כי אתה קשור בחבלים נשמתיים לכל אדם מישראל ולכן תמיד רצית להגן על כולם, להטיב לכולם, להיות שם בשביל כל אחד ואחד, לפרוס כנפיים גדולות ולהגן על כל הארץ כולה. בכל מי שנפגשת תמיד חיפשת איך לתת, כל ציוץ ששמעת על מישהו שצריך עזרה שם היית. תמיד הרגשת שאתה צריך לתת עוד, למצות עוד, שיש עוד מה לעשות.
אני יודעת שאתה לא רוצה שנספר את זה כי תמיד היית עניו וצנוע וכל תעודה שאי פעם קיבלת נקברה באיזו מגירה ואני שמעתי על זה בחצי אוזן, אם בכלל.
התודעה הישראלית האמיתית שלך תלך איתי לנצח, אתה חלק מאיתנו!
לפעמים כעסנו עליך שאתה מאחר או שאתה לא מספיק איתנו, אבל זה היה רק כי רצינו אותך יותר, יותר קרוב, יותר הרבה.
רצינו עוד ועוד מהטוב שלך, מהצחוק והשמחה, מהקלילות, עוד מההרגשה ששום דבר לא יותר מידי רע, על כל מכשול אפשרי להתגבר אם מספיק רוצים.
אתה וטל בניתם בית מהמם, של נתינה, חמלה, ורוגע אינסופי.
אהבנו לבלות אתכם בכל רגע נתון, מבטיחה לך שנחזק את טל ואת הבנות בכל מה שנוכל, מבטיחה שלא נפסיק לדבר עליך ולספר להן על האבא המיוחד שיש להן.
תמיד נרגיש את החוסר, שלא היינו מספיק, לא נפגשנו יותר, לא דיברנו יותר, לא שיחנשנו יותר ולא גרתם לידי כמו שתמיד רציתי- פשוט להיות יחד. הגעגועים כבר מתחילים לשרוף ואני יודעת שיהיו ימים קשים של בדידות ושכול, אבל שוב עולה בי התמונה - האומה, וכמה ששאפת שתהיה אומתנו חזקה ועוצמתית ומאמינה בקדוש ברוך הוא ובצדקת הדרך, כמה האמנת בזה, כמה ידעת שזו הדרך וכך מסרת גם את חייך על הארץ הקדושה ובהגנה על העם והמולדת.
תודה רבה לך על ההגנה הפיזית עלינו ובעיקר על החוסן המדהים שלך, שאנחנו עוד שואבים ממנו כוח ונמשיך לחנך את ילדינו בדרכך.
תודה על הלב הכי גדול בעולם והשכל הכי ישר.
אם פה בארץ לחמת בכזו גבורה ועוז אני לא מדמיינת אפילו כמה ירעד כיסא הכבוד כשאתה תתחנן שהגאולה צריכה לבוא היום.
כמו שלא ידעת להגיד לא מאהבתך את העם הזה, גם לא תוכל לשמוע לא עד שהשם יגאל אותנו.
תתפלל עלינו, תבקש עלינו, תחזק אותנו כדי שהלב השבור שלנו ימצא את הדרך לחיות אותך בצורה קצת שונה מאיך שהכרנו.
אוהבים אותך!
תודה שהיית אח כל כך אוהב, רוצה תמיד בטובתנו, מחפש לבלות איתנו בזמן שבין החסדים שעשית.
אתה חסר לנו מאוד 💔
ראה עוד > >
24/10/2023
דודי סגיאל, מדריך של אביחי במדרשיה ("המכינה") בכפר סבא
זכיתי להיות מדריך של אביחי במכינה בכפר סבא כאשר היה בכיתות ח' י' יא' . אהבתי אותו מאד ואמרתי לאמא שלך שהלוואי והיה אפשר לשכפל אותו. הוא היה מוביל חברתי חיובי עם נוכחות מאד בולטת.
כמו שהאמא רותי תיארה בהספד ככה אני זוכר את אביחי משנות התיכון שזכיתי להיות מחנך פנימיה שלו :"ילד רגיש, לוחם צדק, שלא מסוגל לשאת עוולות גם במחיר של התנגשויות עם המורים והרבנים" .הוא היה אמיץ מאד ולוחם צדק. אבל אי אפשר היה לא להתפעל ממנו: מהיושר הפנימי, מהכנות, מהעוצמה שהקרין. הוא היה מנהיג חיובי. אמרתי לו כמה פעמים שאני בטוח שהוא יגיע רחוק והוא דור העתיד של עם ישראל. כל כך הרבה דברים מופלאים שמעתי על אביחי בהלוויה וכלל לא הופתעתי. הוא היה נדיר באיכותו הפנימית. אבידה נוראית. חלפו 12 שנה מאז שראיתי אותו לאחרונה, אבל הוא דמות בלתי נשכחת. מביט בתמונות של אביחי בשנות נעוריו-- בשנים בהן צמח והפך לדמות מופת של תורה ועבודה, חסד ויושר. מביט ועיני זולגות דמעות. אבידה נוראית לעם ישראל.
תהא נשמתו הזכה צרורה בצרור החיים
בתמונה:
אביחי עם אימא רותי והאחות שירה-אמונה ביום סיום המדרשיה
ראה עוד > >
24/10/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אביחי שלנו היה ילד כל כך קסום שכבר לפני 10 שנים נקרא תינוק על שמו!
הזוג שמעון ואושרה אסבג הכיר את אביחי בעת התנדבות באריזת מזון לנזקקים במסגרת עמותת "רחמי מרים" ("אהבת רחמים" לשעבר).
כאשר אושרה הרתה וגילתה שיש לה בן, היא ישר נזכרה בנער החייכן וטוב הלב שתמיד היה שם לעזור. הנער נכנס ללבה והם החליטו לקרוא לילד על שמו: אביחי.
🙏🇮🇱
בתמונה: אותה עמותה הקדישה את סל המזון האחרון לזכרו הטוב
ראה עוד > >
25/10/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה רבה לאוניברסיטת בר-אילן על התמיכה בשירה-אמונה, אחותו הגדולה של אביחי שלומדת בפקולטה למדעי החיים.
במהלך השבעה הגיעו שניים מהמרצים, וביניהם גם דיקן הפקולטה, ובנוסף פירסמה האוניברסיטה את מודעת האבל בעיתון "מקור ראשון".
ראה עוד > >
25/10/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
כמה שעות לפני שאביחי נקבר, יום שלם אחרי שהודיעו למשפחה ובעצם יומיים אחרי האירוע, עלתה שירה-אמונה, אחותו, לגל הפתוח של "רדיו 90" ודיברה עליו קצת.
ותודה לאיתמר רותם שפנה אליה ונתן לזכרו של אביחי מקום.
אחד המפקדים הבכירים של אחי, (לא זוכרת מה הדרגה/תפקיד), יואב ויינברג, (כן, הבן של דרור), סיפר לנו שאחי בלט עוד בהתחלה, כשרק הגיעה לגדוד 7008.
בין השאר הוא נזכר בסיפור אחד בו הם הלכו בגשם, כולם עם ראש למטה מנסים להתגונן מהטיפות, ורק אביחי עם ראש למעלה, כאילו הטיפות לא מזיזות לו.
אביחי באמת אהב את הגשם, ולפעמים כשהיה גשום הוא היה יוצא לרקוד בגשם יחף (ולפעמים גם סוחף איתו את אחת האחיות), אבל הסיפור הזה מעביר את אביחי ביותר מרק הרובד של אהבת הגשם:
הוא היה אדם שנשאר זקוף מול הכל: העומס המטורף של המציאות ואיזון משפחה-עבודה-לימודים-תורה, כאב על בשורות רעות (למשל, כשסבא נפטר וכשרוחי, המטפלת האייקונית שלו מהילדות נפטרה), ריבים או ביקורות ומצד שני תשבחות שקטף בתחומי העיסוק השונים. מול כל אלה הוא נשאר זקוף, לא התכווץ מול קונפליקט אלא הכיל אותו, ולא התנפח מול מחמאה אלא הצניע אותה.
כשהתנדב בקו לחיים היו מבקשים ממנו לבוא לכל המחנות והפעילויות כי הוא היה כמעט היחיד שהעז לטפל במבוגרים סיעודיים, להחליף טיטול וכו'. כששאלנו אותו אם הוא לא נרתע או שזה קשה לו הוא אמר שזה קשה אבל שהם צריכים אותו ואין כמעט אף אחד אחר.
ממנו למדנו שהחיים, כמו במשפט המוכר, הם לא להמתין שהסערות יעברו ולהימנע מחלקים קשים, אלא הם יציאה לרקוד בגשם- להכנס לאירוע, לקחת אחריות, לגלות בגרות.
ראה עוד > >
28/10/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אביחי אמנם לא עבד במקצוע בריאותי, אך אחותו כן ואיגוד מקצועות הבריאות בחר לכבד אותו.
למרות שלא עבד באף אחד המקצועות הבריאות הוא לא הפסיק להתנדב עם מבוגרים וילדים עם צרכים מיוחדים והיה מהבולטים שלא בחלו בשום משימה.
מוזמנים להצטרף ולכבד את זכרו 🙏🇮🇱
איגוד מקצועות הבריאות
ראה עוד > >
30/10/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
פרויקט ''לגעת באור שלהם'' מבית אולפנת צביה חפץ חיים .
לצערנו עם ישראל איבד נשמות יקרות מאוד. מצווה עלינו יחד עם הכאב לנסות ולתת לחלל שנותר לחולל משהו באישיותנו. ננסה בכל פרק בעז''ה לגעת בנקודת אור אחת קטנה מכל נשמה גדולה שנהרגה במהלך מלחמת 'חרבות ברזל'. ננסה לקחת משהו מהאור המיוחד שזרח אצלם לחיים שלנו.
הפרק השלישי מוקדש לזכרו של רס''ל אביחי אמסלם הי''ד. יהיה זכרו נצור בלב כל ישראל.
ותודה רבה לרב זאביק הראל🙏
ראה עוד > >
01/11/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה רבה לאיגוד רבני הקהילות בישראל , למיכאל פרץ על הקישור, לדפוס סאלי על כל ההדפסות כולן ועל הדפסת המדבקות גם כאן, לקהילה כולה על ההתגייסות להדבקה, לרב דוד מיכאלי על ההפצה ולבתאל מזרחי על הסיוע בעיצוב המדבקה.
יהיו קריאות התהילים בספרים האלה לעילוי נשמתו
ראה עוד > >
02/11/2023
לירז כרים נאים האחות
אוזרת אומץ, אנרגיה, וכוח יושבת לכתוב פוסט.
כי יש מכרים שלא יודעים, או לא מקשרים בין עזרן לאמסלם.
בכ"ד בתשרי ה'תשפ"ד אחי האהוב אביחי שהיה קרוב אליי מאוד נפל בקרב מול מחבלים אכזרים, בכך שנהרג יחד עם איתן נאמן ויובל הלבני התגלה מחסה של מחבלים שהיה מסווה היטב, בו התכוננו לשהות ארוכה והתכוונו להוציא פיגועים לאחר ישוך זעם.
בגופם הגנו עלינו, ובזכותם התגלו עוד כעשר מסתורים בהם שהו מחבלים.
למי שלא הכיר את אביחי, הוא היה כבר גבר גבר, בן 30 אב ל2 בנות (ואחת בדרך).
אבל שטותניק ממש, ספונטניות הייתה אצלו בדם, אין אדם מישראל שהייתי יכולה להגיד עליו "איתו אביחי לא יצליח להתחבר". פשוט אהב נורא את כולם, את העם, את הארץ.
האמין בטוב, הייתה לו תקווה גדולה למדינה ריבונית וחזקה בארץ ישראל.
בדף הפייסבוק לזכרו אנחנו מספרים הרבה על דמותו האמיתית, המתוקה, האוהבת והאהובה. כולם רצו לקחת חלק ממנו.
ראה עוד > >
05/11/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אביחי גדל בשכונה קהילתית מאוד בחדרה. מבקרים מבחוץ צחקו תמיד השכונה נראית כמו חלק שנגזר מקיבוץ והודבק בתוך העיר.
בית משפחת אמסלם היה השלישי בשורת בתים שנבנו על אותו השטח והכילו ילדים פחות או יותר באותם גילאים, כך שאביחי גדל עם ילדי השכנים צמוד צמוד. אביחי היה בין הגדולים וכך יצא שילדים השכנים, ובמיוחד הבנים ביניהם, נשאו אליו עיניים והוא היה להם מעין אח גדול.
אחד מילדי השכנים נקרא גם הוא אביחי ועם השנים קיבלו השניים את הכינויים "אביחי הקטן" ו"אביחי הגדול".
אביחי הקטן כבר לא כל כך קטן ומשרת בצה"ל כלוחם. כששמע את הבשורה המרה על האסון מיהר לכתוב הודעה למשפחתו שהדפיסה והעבירה לנו, וזו לשונה:
חוזר מפעילות ארוכה, מותש.
פותח את הטלפון וחושכות עיניי. פצצה לתוך הלב.
איך אותך אחי הגדול, אביחי הגדול של השכונה, דווקא אותך הקב"ה לקח?
העצבות מתחילה להתפשט, המחשבות רצות לדמות הענקית שלך, לזכרונות ממך, להורים היקרים ולאישה והבנות המתוקות שהשארתי.
אני יודע שאסור לי להיכנס לדיכאון הזה ולעצבות הזאת, חייב פה את המורל!
את הכח לשאוף את העוצמה והאמונה. אבל איך?
ואתה, זריז כהרגלך, לא הספקת עוד לעלות למעלה ועברת דרכי עם חיוך מעודד אך רציני.
חייצ'וק, תרים את הראש! אל תהיה נעל בית!
ישיר כמו תמיד אתה מעמיד אותי במקום ומתייחס אליי כבן גילך,
"עמ"י צריך אותך זה לא הזמן לבכות עלי עכשיו, עכשיו תורך, אביחי הקטן, לגדול ולהתגדל לאביחי הגדול! תתעסק עכשיו רק במה שחשוב, יש מלחמה ועמ"י צריך אותך הכי חזק שיש."
לוקח נשימה, נזכר בחיוך שלך ומנסה לחייך,
תודה על העזרה אחי היקר!
אתה כבר לא אביחי הגדול,
אתה אביחי הענק, העצום!!
אין ערך לגודל ולעוצמות שהבאת בחייך ובמיוחד בנפילתך גיבור ישראל!
"הרנינו גויים עמוצגי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצרכיו וכפר אדמתו עמו"
במותך ציוויתי לנו חיים!
מארחת, מתגעגע והולך בע"ה עם כל הלוחמים לנקום את נקמתו 💪!
אביחי הקטן ♥️
ראה עוד > >
05/11/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
השבוע התראיינה שירה-אמונה, אחות של אביחי, למאיה ראכלין בכאן 11 ודיברה על השתתפותה בפרוייקט "שיר פרידה".
ההקלטה שלה בפרויקט תשודר מחרתיים, כ"ד חשוון (בדיוק חודש מהיום בו נפל), 7.11.23 בתחנות המוזיקה של כאן תאגיד השידור בטווחי השעות הבאים:
:
כאן 88 : 13:00-14:00
כאן גימל : 11:00-12:00
כאן תרבות : 19:00-20:00
כאן מורשת : 11:50
מוזמנים להאזין 🙏
#שיר_פרידה https://www.facebook.com/61551984957403/videos/6933243620067204
ראה עוד > >
06/11/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אחי,
חסרה לי שיחה איתך,
ככה קצרה וחטופה.
חסרה לי התחושה,
שאתה אוהב את הרעיון שאני אחותך.
חסרים לי זכרונות,
ממקומות, מחוויות, משגעונות.
חסרות לי ציפיות,
לדברים שיכולנו לעשות.
ראה עוד > >
08/11/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אתמול, יום שלישי, השתתפנו בטקס לזכר אביחי הי"ד וחברו אוריאל ביבי הי"ד. אביחי ואוריאל למדו יחד במחזור ס"ג במדרשיית נועם-כפר סבא ונפלו בהפרש של כמה ימים זה מזה.
אחד הסיפורים שעלו היום מהרב סדומי, המחנך של אביחי בכיתות י'-י"א, הוא הסיפור על מסיבת הפרידה מהרב בסוף השנה. אביחי ואוריאל הגיעו באיחור, מתנשפים, כי הלכו לעיר לקנות לו מתנת פרידה.
בדרך כלל מתנות הפרידה מרבנים הם תשמישי קדושה או ספרים, אבל המחזור של אביחי ואוריאל החליט לקנות לרב... סנדלי שורש!
הרב הסביר שהיה הולך עם סנדלים תנ"כיות וגרביים ותלמידיו החליטו "לקדם" אותו למשהו יותר אופנתי...
הרב סדומי אמר ששניהם היו תלמידים בולטים במיוחד והוא נעל את סנדלי ה"שורש" שקנו לו התלמידים עדר שנים לפחות...
סיפור מצחיק שהשאיר לנו מתיקות מהשמחה והחיות שאפיינו כל כך את אביחי שלנו.
געגועים..❤️🩹
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אתמול, בסעודת אזכרת ה-30, חולקו סטיקרים, חוברות לימוד, ספרי תהילים וכרטיסי "לא לדבר" לזכר אביחי.
בנוסף הוסר הלוט: אולם בית הכנסת "תפילת חנה" וכן הקומפלקס כולו נקראו על שם אביחי והשלטים נחשפו במהלך האזכרה.
המשפחה מודה לכל מי שהגיע.
ראה עוד > >
09/11/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אתמול העביר הרב דוד מיכאלי, רב הקהילה ורב בית הכנסת "תפילת חנה", שיחה קצרה על אביחי לתלמידי כיתות ה'-ו' בבית הספר הממ"ד "תחכמוני". במקביל שירה-אמונה, אחותו של אביחי, העבירה שיחה קצרה על גבורה ועל בניית חוסן מתוך ראיה כללית ולאומית לבנות כיתות ה'-ו' בבית הספר.
במהלך השיחה של שירה-אמונה סיפרו הבנות על הדרכים שלהן להתמודד עם חרדה ומתח, על מה זה אומץ וגבורה בעיניהן ושאלו שאלות על אביחי.
נירה משעלי, שבנה אביתר היה חניך של אביחי, סיפרה שאביחי היה מלווה את החניכים גם הרבה אחרי שסיים להדריך אותם. הוא היה נפגש איתם בערבי שבתות לאחר הארוחה, מתעניין, שואל ומייעץ גם כשגדלו ויצאו לישיבות, התחתנו וכו'.
אחת הבנות מהקהל סיפרה שהיא מכירה את אביחי מכפר הנוער "תלפיות", שהיא זוכרת איך הייתה הולכת לאביחי ולטל ל"עונג שבת", משחקת עם הבנות שלהם ומשוחחת עמוקות עם אביחי. היא סיפרה שזה מוזר לחשוב עליו כנופל כשרק לפני רגע הוא עוד התהלך ברחובות הכפר.
הרבה כאב צף בשיחה הזו אבל גם הרבה כוח, הבנות שיתפו על מה הם אומץ וגבורה בעיניהן, איך אפשר לדעתן לפתח חוסן ולתרום מהיכולות שלהן למען הכלל ואיך מחזיקים את התקווה.
תודה רבה לחגית איפרח הרכזת החברתית ולנורית נעים מנהלת בית הספר על ההזדמנות להפיץ עוד קצת מאורו של אביחי
בית ספר תחכמוני חדרה
ראה עוד > >
10/11/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
היום נפתחה "משחקיית אביחי" לילדי גבעת אולגה.
בגבעת אולגה הוקם לפני כ-17 שנה גרעין תורני המונה כיום כ-30 משפחות.
לקראת החורף ובעקבות כך שהרבה מהגרעין ומהישיבה מגוייסים, עלה צורך דחוף בפתיחת משחקייה על מנת לתת לילדים מקום לצאת אליו ולהתאוורר ולהחליף נוף.
הישיבה תרמה את חדר האוכל שלה, הושג תקציב לרכישת משחקים, ובעזרת הדחיפה האדירה של יפית בן-שלומי (שמכירה את המשפחה עוד מהתקופה בה הייתה קומונרית בפרדס חנה ו"אומצה" על ידם) ומשפחת אמסלם, המשחקייה הוקמה רשמית בדיוק היום, כשהתחילו הגשמים.
ראש חודש כסלו הוא תזמון מדוייק להוספת עוד ניצוץ מהאור של אביחי לרווחת תושבי הגרעין שאביחי וטל הספיקו להיות חלק ממנו רק חודש...
תודה לסטודיו גולן על עיצוב השלט, המדבקות (שיודבקו בהמשך על המשחקים) ושאר ההנצחות ולדפוס סאלי בחדרה על העזרה המקצועית, המהירה והרגישה 🙏
הדברים ששירה-אמונה, אחותו של אביחי, הכינה:
כולם אומרים שאביחי אח שלי היה גיבור.
אבל מה זה גיבור?
גיבור זה מלשון להתגבר על היצר. היצר שלנו תמיד יגרום לנו לרצות לראות את עצמנו ראשונים ולעשות רק מה שבא לנו, אבל גיבור אמיתי כובש את היצר ומתגבר עליו. למשל: פעם אביחי היה בכיתה עם ילד שלא היו לו כל כך הרבה חברים. אביחי התעקש להכניס אותו לחבורה שלו וככה לאט לאט הילד התחבר אליהם ואפילו התחיל להשתפר בלימודים ובזכות אביחי הוא סיים את התיכון.
או למשל: אביחי היה מתנדב הרבה עם בעלי צרכים מיוחדים והיו דברים שלפעמים קצת קשה לראות אבל אביחי אמר שאז מה אם זה קשה, הוא יכול לעזור והם צריכים אותו ותמיד התנדב להיות הראשון.
או למשל בצבא, כשאביחי עזר לחברים לשאת את האלונקה ותמיד התנדב לסחוב אותה גם כשממש כאב לו. הוא גם היה דוחף קדימה את החברים מהסוף כדי שירגישו שהם ראשונים והיה כל כך מתאמץ שהיה מגיע הביתה ממש עם פצעים כואבים!
חבר של אביחי סיפר לנו שהוא שאל אותו: מה, אביחי, איך לא נגמר לך הכוח? ואביחי ענה לו: כשאני עוזר למישהו שקשה לו- לא קשה לי! כשאני עוזר למישהו שכואב לו- לא כואב לי!
במה אפשר להתגבר על היצר ביומיום? למשל אם אבא או אימא מבקשים עזרה, אפשר לעזור מיד במקום להגיד "רגע", למשל אם בא ממתק חלבי מיד אחרי ארוחה בשרית, למשל כשרואים את אבא ואימא עובדים קשה אפשר להציע עזרה, כשרואים חבר שקשה לו או מישהו שאין לו הרבה חברים ומצרפים אותו לחברים שלכם.
במשחקייה היפה שפתחו פה- להקפיד להחזיר את המשחקים למקום, לא לריב, ללמוד לחלוק, להפוך את המקום הזה לטוב ונעים.
לאביחי יש שתי אחיות, אישה ו-2 בנות. כולנו מצד אחד מאוד עצובים ומצד שני מאוד גאים באביחי שהיה חייל גיבור שהסתער קדימה על המחבלים והגן על תושבי ארץ ישראל. הבנות של אביחי ואישתו עוד יבואו לשחק במשחקיה הזו כי הן גיבורות וכי למרות העצב חייבים להמשיך להאמין שה' יתן לנו כוחות.
ככה נהפוך את העולם לאט לאט ליותר טוב, בדרכו של אביחי. 🙏🏻
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
עמדה להדלקת נר לנופלים בבית החולים איכילוב - המרכז הרפואי ת״א
ביחד ננצח 🇮🇱💪
ראה עוד > >
15/11/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
גם בית ספר "נתיב מאיר" במעלות מצטרף למיזם #לזרוע_אור 🌱 להפרחת יישובי העוטף וקו העימות ומקדיש זאת לזכרו של רס"ר אביחי אמסלם הי"ד.
קישור לסרטון: https://youtu.be/yu0Ki17ISVU?si=FL_pdh92JlHb-J0O
כולנו ביחד נגדל בביתנו ייחורים, שתילים, זרעים וכל מה שצומח, במטרה לשקם את היישובים בתום המלחמה.
ותודה לחנה ביטון 💚🇮🇱
ראה עוד > >
17/11/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
כותב רזיאל אברג'ל מחדרה:
משפחת אמסלם היקרה והאהובה
כמו רבים מבני עמנו נשלחתי ביום שמחת תורה לעבות כוחות בגבול הצפון.
את הידיעה על נפילתו של אביחי קיבלתי בעצב רב בזמן השהות שם, אבל לא הצלחתי לתת לזה מקום עמוק, הן בשל העיסוק במשימה והן בשל הצורך ההשרדותי לשמור על החוסן.
עכשיו אני בבית לתקופה קצרה, וזכרונו העמוק של אביחי עולה בי.
אז הרגשתי צורך לשתף אתכם בדברים שאתם כבר יודעים על אביחי הנכתבים בדמעה רבה (וגם הזכרונות מחויכים)
את אביחי אני מכיר מן הסתם מגיל יסודי.
בהתחלה בתור ה''בן של המנהל'', אחר כך בתור ''אח של לירז'', בהמשך בסניף בני עקיבא בעיר ובחיים עצמם בתוך חבורה של יוצאי העיר חדרה.
אבל תקופת ההיכרות הכי עמוקה שלי עם אביחי הייתה בכיתות ח-ט שלו, כשהייתי המדריך של השבט שלהם בבני עקיבא. (הוא היה עוד מציג אותי לפעמים בתור ''רזי המדריך'' ואני הייתי מחייך הבושה כאילו לא עברו 15 שנה מאז...)
זה גיל מיוחד, שבו כבר יש יכולת בחירה משמעותית על המעשים והפעולות, וכמובן הרבה להט בדיונים וברעיונות. כמובן לצד שטויות וכיף של הנעורים.
קראתי ושמעתי חלק מההספדים, וזה מדהים לראות איך הניצנים של התכונות הנפלאות שנאמרו כבר התחילו לפרוח בתקופה הזו.
אם זה החיוך והצחוק ולהיות במרכז העניינים אבל גם להיות רגיש חברתית ולדאוג למי שנדחק הצידה.
כך גם רוח ההתנדבות וההובלה החברתית בלטה אצלו. תמיד ראשון לכל פעילות שהיינו מנסים לארגן בקיץ (אם זה על האש או התנדבות קשישים).
אבל יותר מכל זו האש שעברה בו בפנים.
האש שגרמה לו לחפש משמעות בכל דבר ותמיד לעסוק בטוב.
אותה האש שאולי לא היית רואה ביום יום כי הוא היה צנוע ודואג לעצמו קודם, אבל כשהיית מסתכל לו בעיניים כשהיה מדבר על אמת, היית רואה אותה בוערת באדום בוהק.
בתור מדריך חשבתי שאני צריך להדליק את האש בך.
אבל לא ידעתי שהאש נמצאת שם מזמן.
והדבר המדהים הוא כשאנחנו גדלנו והתמתנו, והאש קצת מצאה לה בית נוח שלא תפריע מדי, אצלך האש המשיכה לבעור ולא נתנה לך מנוח.
הבחירות המיוחדות שלך בחיים הן רק הקצה שמלמד על הרצון שלך לדבוק באמת ובטוב האלוקי.
ולמרות כל זאת, כל כך היה נעים להיות לידך, השתדלת לא לשדר התנשאות או שיפוטיות.
וגם אחרי חודשים שלא נפגשים(מה שהיה יכול לקרות😅) עדיין ההרגשה היא חברית וממשיכים כמו פעם.
אני בטוח שיצאת מהבית עם הידיעה שאתה הולך לעשות כל מה שצריך כדי להגן על העם והארץ, ואכן הגיע הדבר עד כדי מסירות נפש.
מסירות נפש ששייכת לאש היוקדת בלב האומה, החל מאבותינו, דרך כל הדורות ועד למשפחה שלך.
אשרי יולדתך, אשרי העם שאלו הם בניו.
כל כך עצוב לנו שאתה לא פה איתנו במציאות החיים הזו.
דם הגבורה של אביחי נגע ונתערב בדמם של גיבורים רבים, אבל אנחנו נמשיך לספר את הסיפור שלו.
נקח את האש ונעביר אותה הלאה, ונהיה יותר טובים באהבת ישראל, בעבודת ה', ביחס למשפחה ובלימוד התורה, לזכרו וכהמשך לפעולותיו בעולם הזה.
🙏
ראה עוד > >
19/11/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מדי פעם אביחי היה משחק כדורסל עם חברים מפרדס חנה.
אחד החברים כתב מה היה אביחי בשבילו:
דוהר קדימה, צעדים רחבים
כיפה גדולה עיניים נחושות,
התקפה מתפרצת.
לא מאט, בלתי ניתן לעצירה.
עולה גבוה ואז קולע.
חיוך גדול לפני, חיוך גדול אחרי
ממוקד ומהיר להגיב תוך כדי.
ודאי גם שם,
בגיא הריגה,
דהר כשנקרא.
בצעדים רחבים
עם כיפה גדולה
עיניים נחושות
חיוך לפני.
ראה עוד > >
19/11/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הבוקר נפתחה ישיבת המחנכות באולפנת נחלה דרכא אלעד בהיערכות לחודש כסלו, חודש בו נחגג חג האור.
היה לצוות חשוב להדגיש הארת פנים מהי.
הסרטון של אביחי ז"ל, שנוצר באולפנת צביה חפץ חיים, נגע בהן מאד: "אדם יקר בעל אור גדול".
יהי זכרו ברוך.
ותודה לסמדר וחיה פיש שהביאו לידיעתנו.
ראה עוד > >
20/11/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חברת המכשור הרפואי LTS, המייצרת משאבות שמאפשרות לחולי סרטן לקבל טיפול בבית במקום בבית החולים, הקדישה פינה לזכרו של אביחי.
תודה רבה לאנאל שאלתיאל (בן לולו) שיזמה!
ראה עוד > >
22/11/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
היום העבירה שירה-אמונה, אחותו של אביחי, הרצאה לרגל ראש חודש כסלו, חודש הגבורה.
בהרצאה שמעו בנות האולפנה שת קהילת ראשית תבואתו בחריש על אביחי, על פועלו ועל איך הוא התווה את חייו כדי להיות הגיבור שהיה.
הן למדו על התגברות על האינסטינקט הראשוני של דאגה לעצמי בלבד ועל השליחות של כל אחד למצוא את הכוחות והכשרונות בהם הוא יכול להשתמש כדי להיטיב את העולם, כמו שאביחי עשה.
ראה עוד > >
22/11/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
היום היה טקס בכפר הילדים תלפיות חדרה לזכרו של אביחי.
במהלך הטקס קרא גבי, אבא של אביחי, פרק תהילים, עלו ילדי משפחתון לדבר ולשיר לזכרו, הוקרנו סרטונים ותמונות של אביחי שהזכירו לנו כמה הוא היה חי, שמח ומלא באהבה לעולם ושירה-אמונה נשאה דברים:
"שלום לכולם.
רבים מדברים על כך שאביחי היה גיבור. אנחנו בכסליו, חודש הגבורה.
המילה גיבור או גבורה חוזרים סביבנו הרבה, במיוחד בחודש הזה, במיוחד במלחמה הזו, אבל מה היא גבורה אמיתית?
כמובן, יש את הגבורה הברורה מאליה, הגבורה בשדה הקרב, הגבורה בלהסתער על האויב במקום לפחד את פחד המלחמה הטבעי, הגבורה שאביחי אחי הפגין כשהגן בגופו על תושבי הדרום והציל חיים רבים.
אך גבורה אינה פוגשת אותנו רק בשדה הקרב. יש מעשי גבורה גם היומיום.
גבורה מהשורש ג.ב.ר, להתגבר. להתגבר על מילה רעה שכמעט בורחת, על הדחף להגיב בכעס על משהו שלא תלוי בנו, על האינסטינקט הראשוני של לדאוג רק לעצמנו, להתעצל, להתפנק, להיאבק.
לפני שבוע וחצי התחיל חודש כסלו, חודש האור, שבו חוגגים את חנוכה. מצווה להדליק חנוכיה בנרות ולא בנורות חשמליות. מה שמיוחד באור של נר הוא שניתן להעביר אש מאחד לאחד והנראות לא ניזוקים אלא האור רק מתגבר. אור של נר הוא כמו אהבה: זה מתגבר ככל שמפיצים ונותנים אחד לשני.
הימים ימים מתוחים, לא פשוטים, ומלאי חרדה. השגרה משתבשת, הדאגה לקרובים ורחוקים, בני עמנו, מכרסמת ואוכלת מבפנים. דווקא עכשיו, כשלכולם אין סבלנות, צריך הכי הרבה את הגבורה:
לראות מי ממש בקצה, מי צריך עידוד, תמיכה, אוזן קשבת, פינוק. מי מותש, שחוק ותשוש, ודווקא אותם לעודד, דווקא להם לסלוח, להחליק, לתת חיוך.
אף אחד לא חזק כל הזמן, לכולם יש נקודת שבירה, אבל כוחנו באחדותנו, הרוח שלנו תנצח במלחמה הזו ולכן אנחנו צריכים להיות גיבורים ולחפש כל הזמן את השקופים, אלה שלא יגידו אבל הכי זקוקים למילה חמה או תשומת לב.
ואסיים בדבריו של הרב קוק:
צריך שכל איש ידע ויבין, שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו, ואין איש שאין לו נר. וצריך שכל איש ידע ויבין, שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, ולהדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר את העולם כולו.
דווקא עכשיו, לחפש למי להאיר
דווקא עכשיו, להפגין גבורה
דווקא עכשיו, להפיץ אהבה ברוחו של אביחי"
בסוף הטקס קרא אחד מאנשי הצוות את תפילת "אל מלא רחמים", הושרו "התקווה" ו"אני מאמין" ונאמרו דברי חיזוק על ידי אדם נוסף מהצוות, שהגיע ממש מהמילואים.
הטקס היה מרגש ומטלטל, הגעגוע מורגש והבכי היה נוכח. עם זאת לקחנו משם את אהבתו הגדולה של אביחי לילדי הכפר, את האור הגדול שהוא היה ואת הפשטות שבה קיבל את האחר ומצא עם כולם מכנה משותף.
נמשיך להפיץ את אורו בכל מקום אשר נלך, ותודה הלילה על הארגון של טקס מושקע ומלא מחשבה.
ראה עוד > >
23/11/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
נעמי הררי, שלימדה את אביחי מתמטיקה, שיתפה בטקס האזכרה ב מדרשיית נועם-כפר סבא על החוויה האישית שלה מאביחי:
כשלימדתי את אביחי ראיתי את הפוטנציאל שלו די מהר, ואני מודה שזה סוג התלמידים שבדרך כלל אני מתחברת אליהם ביותר. העיסוק בבני עקיבא, הדרכה לאורך זמן, טיפוס "סניפי" כזה...
בחודש ארגון ילדי י"ב בדרך כלל כבר לא פעילים בסניף, אבל הוא היה מאוד מעורב. לכן בשיעורי מתמטיקה הוא העדיף לנמנם על המזרן שהיה בסוף הכיתה במקום לשבת על הכיסא מול הלוח.
החלטתי שלבחור הזה אני לא מוותרת. הייתי צעירה אותו ובכח מחברת אותו לשיעור.
הגיעה תקופת המתכונת, ומאוד חששתי מהעניין, ואכן במתכונת הראשונה אביחי נכשל כפי שחשבתי. לא ויתרתי, ו-3 ימים לפני הבגרות התקשרתי אליו. הסתבר שהוא היה בטיול, מאוד רחוק מלימודים. הכרחתי אותו לעזוב את הטיול ולהגיע אלי הביתה להבחן שוב ביום ששי בבוקר.
אביחי הגיע, נבחן ואכן הצליח הרבה יותר וסיים בהצלחה בגרות 5 יח'"ל במתמטיקה, מה שסלל את הדרך ללימודי הנדסה.
ראה עוד > >
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אתמול בלילה היה הלילה הלבן המסורתי שחותם, בעצם, את חודש ארגון. השבת תיחגג בסניף בני עקיבא בחדרה שבת ארגון ובמוצאי השבת יועלו המופעים.
אביחי וחבריו ייסדו מסורת של ריקוד "ריקוד המכונה" של משינה בכל לילה לבן, מסורת שנמשכת עד עצם היום הזה..
אחד הקירות שנצבעו בסניף הוא הקיר הזה, המוקדש למשפט שאביחי אמר ומתמצת את כל האור שלו לכמה מילים.
שבת שלום,
עלֹה נעלה!
ראה עוד > >
26/11/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
במשחק אימון שהתקיים הערב בבית הלוחם תל-אביב , בו השתתפו שתי קבוצות הבית, קבוצת "כרישי חדרה" וקבוצת בית הלוחם חיפה, נאספו השחקנים מכל הקבוצות, השופטים ובוגרי קורס שופטים בכדורסל כיסאות גלגלים לדקת דומיה על הפרקט.
דקת הדומיה הוקדשה לזכר הנרצחים והנופלים ובתקווה לשובם המהיר של החטופים, בבריאות איתנה.
גם אביחי הוזכר בסוף הדברים, כאחיה של שירה-אמונה, אוהדת הקבוצה מזה כ-5 שנים.
תודה לאריאל ואלון שנשאו דברים ולשאר הצוותים על הרגישות והזיכרון.
🇮🇱💪🏀👨🦽🧡🫂 https://www.facebook.com/61551984957403/videos/1038277540765921
ראה עוד > >
29/11/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
עדי ועמית הן אחיות, בנות הדוד של אביחי.
בעלה של עדי, אייל, שירת עם אביחי במילואים האחרונים וסיפר לנו את סיפור נפילתו בקווים כלליים. זה חסד גדול כי לקח זמן עד שהחיילים שלחמו איתו בתקרית הצליחו לצאת ולהגיע אלינו לספר את הסיפור לפרטי פרטים ושמחנו לגעת שאביחי לא סבל וכו'.
הבעל של עמית הוא יאן, שעובד בWix ולקח על עצמו להקים ולתחזק את אתר הזיכרון לזכר אביחי.
האתר מקסים! ומכיל תמונות, סיפורים ואיזור שיתופי בוא ניתן לשתף סיפורים ותמונות של אביחי.
נשמח לשיתוף פעולה של כל מי שיש לו מעט רסיסים מהאור של אביחי, בסיפור או בתמונה.
תודה יאן!
לכניסה לאתר:
אבל במלחמה.
לנסות לשמור על שגרה,
לשדר לילדים שהכל כשורה,
להתפרק ליום שלם ואז לקום בחזרה,
והאם את רוצה לעזור או בעצמך צריכה עזרה?
להמציא כוחות יש מאין, ואז ליפול למשברים
והכי חשוב לחבק חזק חזק את אחותי וההורים.
לירז
אני רואה את התמונות,
איך גדלנו יחד, ממש יחד אחד בתוך השניה,
כשהיינו ילדים היינו ילדי רחוב, כל היום בחוץ- כדורגל, מחנה, משפחה או סתם להמרח בחמרה בשבת בצהריים כשההורים ישנים.
זוכרת פעם שילד אחד מהשכונה הרביץ לך ובדיוק לא הייתי לידך...
הלכתי עד הקצה של הרחוב לחפש אותו, לתת לו איזה אחת. פחדתי מהילד ההוא אבל הייתי חייבת להראות לך שאין סיבה לפחד להיות ברחוב, ולמה מי הוא בכלל, התפללתי שאני לא אמצא אותו, אבל בכל זאת הלכתי לחפש עד ההכי למעלה של הרחוב.
אחר כך הגיע השלב שבו אני התבגרתי, ואתה עוד היית ילד...
וכמה היינו רבים, והייתי מחפש אותי, ומציק לי, ואני הייתי משדרת שאני בוגרת אבל רציתי לקרוע אותך, עד שהיה משתחרר הפיוז והיינו רבים כמו שני גורי אריות.
וככה ביום הראשון של החופש הגדול של סוף היסודי, כבר הרגל היתה חבושה, מרחב מטופש, של אח שרוצה צומי ואחות שרוצה לחנך 🙈
הייתי מתנשאת עליך שאני לומדת פיזיקה, ולכן אני יודעת להסביר תופעות טבע מדהימות, הייתי מחרטטת אותך שעות ומסבירה לך שטויות שאין להם שום בסיס במציאות.
הייתי לי חברה בתיכון שהייתה מדברת עם אחים שלה בטלפון, ואז שאלתי אותה- מה, את מדברת עם אחים שלך?!
אז היא אמרה- כשהיינו קטנים ברור שלא, אבל כשגדלים זה ממש כיף.
וחיכיתי שגם לנו זה יהיה, וזה קרה, גדלת, תיכוניסט- בדרך לסניף, בחזרה, בפעולות ער"ש.
ואז שיעור א', ב'... ומשם זה השתרש... מתקשרים, מתייעצים, מפטפטים, פורקים.
אפילו אמרתי לחברה שכדאי לה להיפגש עם אחיה, והיא נפגשה...
גם אנחנו תיכננו, אמרנו פעם בחודש ניפגש רק אני ואתה, בית קפה.
או אולי אני אמרתי, כי באמת שהיה לך מורכב במציאות חיים עמוסה כל כך.
ולא יצא בית קפה.
אבל אני מבטיחה שהיינו יוצאים, אם רק היה לי יותר סמן.
אני ממשיכה להגיד לעצמי: העיקר שרצינו, העיקר שחיפשנו אחד את השני, למרות כל מורכבויות החיים, כל כך רצינו...
והיוצגם הרבה הצלחות...
לא אכפת לי אם היו קטנות או גדולות, שבתות, חופשים או יום חול...
בסוף הצלחנו.
בראש השנה האחרון היה כיף ומצחיק, איך אנחנו אוהבים לזלול את הסימנים והבשר ראש, הכי טעים בעולם.
ובסוכות- נפגשנו ככה סתם לאכול ארוחת צהריים בסוכה, יחד בכיף שלנו, עם המשפחה שלנו...
והיית בשוק שנטוש במעון כי רצית שנישאר אצל אימא עוד מלא.
אבל ככה תוכנן, שנהיה בדיוק את הזמן הזה ביחד.
מלאת געגועים למה שהיה ולמה שהיה יכול להיות.
ראה עוד > >
04/12/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
סיפור על אביחי מליאור בורגר, שלמד איתו בישיבת שבי חברון - Yeshivat Shavei Hevron ואף היה אחד המלווים של אביחי ביום החתונה:
מצרך תמונה שהאיכות שלה קצת מטושטשת אבל האיכות של הלב של אביחי מאוד ברורה. בתמונה רואים את אביחי בבוקר של יום החתונה שלו (!) בחדר האוכל של הישיבה. בלי גינונים, בלי יותר מדי דיבורים, כן חתן, לא חתן, זה לא משנה..
ראה שצריך לנקות את החדר אוכל בסוף הארוחה, לוקח מטאטא ומתחיל לנקות.
נשמה של אחד בדור.
אוהבים ומתגעגעים ♥️
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בכל שבוע, בנוסף לתכנים המיועדים לנוער, יש שיעורי תורה לבעלי בתים בקהילות במסגרת פרויקט "באמונתך", מבית המדרש של ישיבת שבי חברון - Yeshivat Shavei Hevron.
מאז שאביחי הי"ד נפל, מוקדשות חוברות הלימוד לעילוי נשמתו.
בשבוע שעבר התקיים השיעור השבועי בבית שכנתה של שירה-אמונה (אחותו של אביחי).
אנו מביאים פה ציטוט של הרב קוק, מתוך מאמר חנוכה, שנראה לנו שמדבר עבור עצמו בתקופה הקשה הזו:
"אמנם בשעת הסכנה, בזמן שרוחות רעות מנשבות בעולם, שנאה פראית על ישראל ועל גזעו המקודש, בוז ומסטמה על כל קניני קדשו, עמדת תוללים ריקי לב ומוח המחללים את גאון עוזו, אז הנהרה שמבחוץ לא תוכל להגיה את המחשכים העבים שהם שולטים שם.
אז יפנה ישראל אל ביתו ואל שולחנו, אל קניני תרבותו הפנימיים, אל טהרת רוחו ונקיון כפיו, אל תורתו תורת אמת, המיוחדה לו, ואל מצותיו, שהן ארחות חייו לעולמים, לבנין ביתו על אדמת קדשו בכל עוז קנאת קודש, על פי תכונתו ועל פי רוחו, והנר הזה סמל נצחונו מניחו על שולחנו, להאיר על ידו את אורח חייו והארת נשמתו.
ובנר הזה האצור אצלנו פנימה ידע נאמנה, שלא יחסר כל שהוא, מכל עשרו הרוחני ומכבודו כבוד האמת והצדק. וסוף כל סוף יבואו רחוקים ויכירו כי נחלת עולמים לתבל כולה, לנצחון הצדק והאמת להנצחת השלום והעמדת חיי האנושיות על מכונם האיתן והבטוח, נחלת גויים כולם, באחרית הימים, לא ממקום אחר תבא כי אם מבית ישראל ומשולחנו הגבוה: "תערוך לפני שולחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה".
ונפשות כל יצורים ימלאו צמאונם לכל נשגב וטהור, לכל אמת ואמונת אומן מההשפעה הטהורה אשר תצא מנר ישראל, אשר "בשעת הסכנה היה מניחה על שולחנו ודיו".
ומטל חרמון היורד על הררי ציון, יצוה ד' את הברכה לישראל ואדם, כאמור והריקותי לכם ברכה עד בלי די . ועוד ישובו בנים כולם יחד, לשיר מקרב לב ונפש, "זה חלקי מכל עמלי, עם ישראל חי, וחיה יחיה עד בלי די", ועבור תעבור סערת הסכנה במהרה בימינו, ונשוב אל מצות נר חנוכה להשיבה על מכונה, להדליקה על פתח ביתינו מבחוץ, ויראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו, על עמו ונחלתו סלה."
אנו מקווים שלימוד זה יסייע בחיזוק הרוח והגברת האור, למרות הקושי.
חג שמח 🕎🇮🇱
ראה עוד > >
12/11/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מתן, מוטי ושלומי, 3 חברים של אביחי מ"אלביט", החליטו להנציח את זכרו בדרך משלהם:
הם אספו כסף מעובדי החברה שהכירו את אביחי ורכשו סידורים עליהם כיתוב המוקדש לעילוי נשמתו.
הם לא תיארו לעצמם שיאספו סכום כל כך גדול בזמן קצר כל כך ואחרי יממה כבר נאלצו לסגור את קבוצת הפייבוקס!
בנוסף, מדפיס הסידורים בהוצאת "אור החיים", איש יקר ומתוק מהמגזר החרדי, שמע שזה מודפס לזכר חייל והתעקש לעשות הנחה משמעותית על הכל, מה שגרם לכך שנרכשו הרבה יותר סידורים מעבר למתוכנן!
אביחי היה אהוב כל כך שאנשים תרמו גם אם עבדו איתו רק מדי פעם ולא באופן רציף ביומיום.
חלק מהסידורים הוענקו לבית הכנסת של "אלביט", סניף נתניה, חלקם לבית הכנסת "תפילת חנה", בית הכנסת של הקהילה בחדרה המהווה חלק מ"בית אביחי" וחלקם חולקו למשפחה.
שמחנו לפגוש אותם שלשום, ערב נר רביעי של חנוכה. החגים בצל האובדן לא קלים ומחמם את הלב לראות שזוכרים אותנו חושבים עלינו במהלכם.
תודה רבה לכל העוסקים במלאכה
חג שמח 🕎
ראה עוד > >
13/12/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מרגנית (מרגי) כהן רצה לזכר אביחי שלנו במירוץ 60 היום למלחמה.
כותב אודי אלחנתי, אחד ממארגני המירוץ:
זהו בעצם במירוץ השני במיזם. באותו יום של מירוץ מתקיימים מירוצים בכל הארץ: באר שבע, אשקלון, שדה בוקר וירושלים.
מי שעומד מאחורי המיזם זה חגי אזולאי שאיבד את בנו לפני שנתיים, ומה שהצליח להחזיר אותו לחיים זה הריצה והספורט לכן המטרה של המיזם הוא ללוות את משפחות הנרצחים להכניס אותם לקבוצות אימון ברחבי הארץ ולקיים מירוצים בכל תקופת זמן כדי להיות שם בשבילם ולא לשכוח אותם גם אחרי ה30 יום.
מטרה נוספת היא לקיים בעוד שנה מרתון העוטף שיעבור בין ישובי העוטף ונשנה את המראות שחקוקים לנו בזיכרון מיום שבת ה 7/10 במראות של אלפי רצים עם דגלי ישראל.
ראה עוד > >
14/12/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
גבי, אבא של אביחי, התראיין במוצאי שבת האחרון אצל חגי חריף בתכניתו "במוצאי יום המנוחה" בגלי צה"ל על עשייתו הצבאית ועל המבצע "בעקבות המכבים-לניצחון" שזו לו שנתו ה-39 (דקה 29:12).
בהמשך דיבר גם על אביחי ועל הצורך שלנו לנתב את האובדן והכאב לאחדות, להגברת הרוח ולהוספת אור (דקה 34:25)
תודה לחגי על הבמה
שנזכה לעוד הרבה עשיה ברוכה וטובה בדרכו של אביחי שלנו.. ❤️🩹🇮🇱💪🕯️ https://glz.co.il/.../%D7%91%D7%9E%D7%95%D7%A6%D7%90%D7...
ראה עוד > >
21/12/2023
ליאז האחות
גבי, אבא של אביחי, התראיין במוצאי שבת האחרון אצל חגי חריף בתכניתו "במוצאי יום המנוחה" בגלי צה"ל על עשייתו הצבאית ועל המבצע "בעקבות המכבים-לניצחון" שזו לו שנתו ה-39 (דקה 29:12).
בהמשך דיבר גם על אביחי ועל הצורך שלנו לנתב את האובדן והכאב לאחדות, להגברת הרוח ולהוספת אור (דקה 34:25)
תודה לחגי על הבמה
שנזכה לעוד הרבה עשיה ברוכה וטובה בדרכו של אביחי שלנו.. ❤️🩹🇮🇱💪🕯️ https://glz.co.il/.../%D7%91%D7%9E%D7%95%D7%A6%D7%90%D7...
ראה עוד > >
24/12/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אביחי.
אח של, הבן של, חבר של, הבעל של, מכיוונים רבים וקרובים הכרנו. היית חלק מנוף חיי וכעת אתה חלק בלתי נפרד מתהפוכותיו.
אביחי נפל בכ"ד בתשרי כשעוד החשיכה היתה גדולה ורבה פה ולא היה קל לראות את האור. ואני שבעלי ואחי יצאו גם הם למילואים, ניסיתי להיאחז בטוב ולמשוך כל קרן אור שחיי לימדוני. כך יצא שזמזמתי לעצמי כפקודה את מילות השיר "אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי.." (מיכה ז,ח) בנסיון להרים את רוחי ולזכור שלא הכל גלוי בפני ואין לי אלא לסמוך על מנהל האירועים כאן, זה שבחר אותנו מכל העמים, זה שרצה אותנו וקידש אותנו והוא גם זה שלוחם את מלחמתנו כעת.
מלחמת האור בחושך, המלחמה המוצדקת בייקום.
Shira-Emunah Amesalem לירז כלים נאים
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ראה עוד > >
27/12/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בזמן השבעה הסתובבה מחברת בין המנחמים ובה נכתבו סיפורים שונים על אביחי.
הנה אחד מהם:
מדריך לחיים
את אביחי הכרנו כשנכנסנו לשבט מעפילים והוא המשיך איתנו עד שקיבלנו את השם של השבט החדש- נעלה
זכינו לשמוע מאביחי דברים עמוקים וחזקים, מלאים באמונה ובהסתכלות מעצימה על החיים, ועם זאת פשוטה ומעשית כל-כך.
אביחי היה מודל להערצה בשבילנו, בעצם ההתנהגות שלו- לא היה צריך המון מילים כדי ללמוד ממנו.
בכל פעם שפגשנו את אביחי- חיוך גדול נפרש על פניו. תמיד שאל לשלומנו והתעניין מהלב ומהנשמה.
התרגשנו שזכינו להיות חלק מהחניכים שלו.
דבר שלא נשכח-
באחת מהפעולות אביחי לימד אותנו את ההסתכלות כי *הכל לטובה*.
סיפר לנו דוגמאות מהחיים-
גם אם נפספס את האוטובוס או שיקרה לנו משהו שלא רצינו- זה לטובתינו. אולי באותה נסיעה משהו רע היה קורה?
הדבר הזה הולך איתנו עד היום.
מודים לכם ההורים על הזכות להכיר בן כזה מבורך ונפלא.
אוהבים מכל הלב
החניכים של אביחי
שבט נעלה
בני-עקיבא חדרה
ראה עוד > >
28/12/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מעיין-ראשית היא האחיינית הגדולה של אביחי, בתה של לירז אחותו. כשמעייני נולדה היא הביאה איתה המון אור ושמחה והפכה את אביחי ואת שירה-אמונה לדודים מכורים שמאוהבים מעל הראש בפעוטה החייכנית.
התמונה המאויירת צולמה בשמחה משפחתית, כשמעייני עוד הייתה קטנטונת (היום היא כבר בת 10 וחצי!).
מאז נולדו לאביחי עוד 2 אחייניות ואחיין וכמובן 2 בנות + אחת נוספת שתגיע בע"ה בקרוב.
בדיוק בשבילם, בשביל דור העתיד, אביחי וחבריו נלחמו ונלחמים.
תודה לרנה מזרחי על האיור 🙏 https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=10161154303464146&id=644694145
ראה עוד > >
31/12/2023
לירז האחות
כותבת לירז, אחותו של אביחי:
כל כך הרבה שאלות שרציתי לשאול אותך,
ועסקתי בכעס על כל מי שלא עונה על השאלות האלו,
עצוב לסגור מעגל,
משהו בהבנה שאתה תישאר בדיוק כמו שאתה, בלי להמשיך ולבנות את האישיות הכל כך מיוחדת שלך, בלי שנבין את הרובד הכי עמוק של הנשמה שלך,
את הנקודות של האמת כי גדולה שלך,
תמיד נתגעגע ותמיד תישאר לנו חידה של הסודות הכי כמוסים שלך.
ואתה נהנה מזיו השכינה, מרחף בעולמות עליונים, עם חושים חדשים-ישנים.
ולנו תישאר הסיבה, שנעבוד כל חיינו כדי להיות מסוגלים להבין אותה.
ראה עוד > >
01/01/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
משפחת בלוקה הדפיסה כרכי תלמוד בבלי בהוצאת שוטנטיין להצלחת המשפחה וחילקה אותם לחבריה הקרובים.
עוגן, שקיבל על עצמו ללמוד מסכת לקראת סיום המסכת ביום השנה לפטירתו של אביחי, התעקש ללמוד ולהבין לעומק את הגמרא וכשקיבל כרך כזה במתנה, הקדיש את הלימוד בו לעילוי נשמת אביחי וכך ישלים ביתר קלות את חלקו.
תודה רבה, עוגן.
נגעת ללבנו ❤️🩹🙏
ראה עוד > >
02/01/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
היום קיבלנו כמה סרטונים מאייל, בעלה של עדי בת-דוד של אביחי, ששירת איתו בפלוגה.
באחד מהם מופיע ביטון, מי שהיה המ"פ של אביחי בכפיר ועבר לקומנדו, ואביחי בעקבותיו.
החבר'ה קיימו טקס קצר לזכרו של אביחי, סרטונים נוספים יועלו בהמשך 🙏
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אמיר, גיסו של אביחי, היה גם חבר קרוב שלו.
הוא כותב:
לא יודע אם זה קטע רק של מרוקאים אבל אומרים שמי שיש לו רווח בשיניים יהיה עשיר.
מוצאי כיפור, עזרתי לאבא שלך עם הסוכה, מחשבים, פותחים, מרכיבים, מושכים, קושרים. ובלב, איפה אביחי?
רכב חונה, ברוח נכנס, סיים לעזור לעולם עכשיו זמן אלינו. מה חסר? אזיקונים? רוח יוצא, רכב דוהר, 5 דק' אחרי ובבית שקית עם כל סוגי האזיקונים בכל הגדלים העיקר שניהיה קשורים טוב.
יאללה להתארגן הולכים לים! גם טל ואביחי יבואו אתם יודעים? ילדים מתרגשים, תביאו לכם כלים לבנות בחול ואת העגלה של הקמפינג ומגבות וכובע לא לשכוח. תתקשרי תגידי לו שיצאנו כבר שנגיע ביחד, ארובות, דיונות, חונים, פורקים. ובלב, איפה אביחי?
מרחוק דמות ענק, אדם נושא מגבות ושמשיה, צידנית ועגלה, ילדה על כתף ומחצלת בשחי, איך יש לו מקום לשאת גם חיוך כזה גדול?
רגעים אחרונים של שישי, לא לשכוח להוציא את האוטו מליד הדלת, איפה המסרק של לולי? המגהץ דולק? מתקלח בקרים כי נגמר. ובלב, איפה אביחי?
הנה הם פה! לסיים אירגונים, להדליק נרות, נגמרו העשרים, חיבוק לאמא, שניצל מהצד לפרוק את האוטו לרוץ למנחה.
הכל בסדר הם הגיעו, אביחי נכנס ושבת נכנסה הכל בסדר, לא משנה הסדר.
ובלב, איפה אביחי? בלב, איפה אביחי? בלב.
הן צדקו המרוקאיות , זה עם הרווח בשיניים הוא היה הכי עשיר.
ראה עוד > >
04/01/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אתמול התקיים ב הקריה האקדמית אונו יום עיבוד ימי לחימה לגדוד 7008, בו שירת אביחי, לאחר שהגדוד סיים את תפקידו בעזה. במסגרת היום נישאו שוב דברים לזכרו על ידי אביתר ביטון, מי שהיה המ"פ של אביחי ב"כפיר" והיה הראשון לעבור ל7008, כשאביחי עובר בעקבותיו.
גבי, אבא של אביחי, דיבר גם הוא וישב עם חבריו להיכרות ושמיעת סיפורים (תמונות בתגובות).
הרב שי ויצמן, הרב של שירה-אמונה (אחות של אביחי), המשרת גם הוא בחטיבה 551, אליה שייך הגדוד, כתב:
אני יודע שקיבלתם את הסרטון מערב שבת. יש כאן משו קצת יותר ארוך ובמעמד מכובד של כל הגדוד וגם המחט.
איזה מלך הוא שהתעקש להגיע לחטיבת מילואים מובחרת. גיבור ישראל 🇮🇱
יהי זכרו של אביחי ברוך ❤️🩹🇮🇱
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
כותב מידד פריאנטה:
שלום חברים.
במסגרת הרצון לתרום במה שאני יכול, לקחתי יוזמה להנצחת שמות הנרצחים והנופלים במלחמת חרבות ברזל בדרך יחודית, על גבי גשושית של נאס"א שתמריא בעוד עשרה חודשים במשימת אירופה קליפר, למשימה יחודית לחיפוש חיים מתחת לכיפות הקרח שעל פני אחד הירחים של כוכב הלכת *צדק*, הנקרא *אירופה*. במסגרת המשימה, אנשים מכל רחבי העולם יחלו לחתום את שמם שיצרב בשבב מיוחד על גבי הגשושית.
יחד עם שותפי למיזם *אבישי צברי* העלנו 1355 שמות. וקיבלנו אישורי הרשמה לכולם. ההרשמה נסגרה ב-31 לדצמבר 2023
המחשבה שנוכל להרים ראש לשמיים, ולחשוב שהיקרים לנו מונצחים בכוכבים, דווקא במשימה לחיפוש חיים בצדק, היוותה לי השראה.
את האישורים ריכזתי בתיקיה מיוחדת בענן https://drive.google.com/.../1Ymj...
התיקיה מסודרת שמית, שמות פרטיים ושם משפחה
אתם יותר מוזמנים להפיץ לכל מי שירצה למצוא את שמם של האנשים היקרים לליבו, ולהוריד את התעודה הרשמית של נאס"א עם השם.
ראה עוד > >
08/01/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ביום חמישי האחרון התקיים בחדרה משחק כדורסל כסאות גלגלים בין קבוצת "כרישי חדרה" לקבוצת "עודד ראשון לציון". בתחילת המשחק דיבר Dotan Meishar , מאמן קבוצת חדרה, והזכיר את הנרצחים והנופלים בני העיר (אביחי מוזכר בדקה 0:32).
לאחר מכן התקיימה דקת דומייה לכבודם.
תודה שאתם זוכרים 🧡🏀👨🦽🇮🇱
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
כותבת לירז, אחות של אביחי:
במה אפשר לשתף?
בתנודתיות הזו בין לשמוע בחופים את "אני גרה מול המים" לבין שיעור תורה לעילוי נשמתו?
בניסיון להחזיק שגרה ולהתמקד בחיים שלי, בחיים בכלל, כשאני רוצה גם את הקיצור דרך שלו?
אולי בתקווה
אולי בייאוש
אולי בבלבול
אולי במאמץ להבין מי אני, כי די ברור שנולדתי מחדש.
ראה עוד > >
18/01/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ינון כהן, חבר של אביחי, הדביק סטיקר שלו בכיכר דיזינגוף וכתב: "הסטיקר הזה ממש מעורר בי גאווה
המשפט הזה פשוט מתאים!"
ראה עוד > >
19/01/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
סניף השאלת ציוד רפואי חדרה לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד פתוח גם בימי שישי!
כיסא גלגלים, כיסא רחצה, קביים, הליכונים, רולטורים, מיטות סיעוד, מנופי סיעוד טיטולים ועוד..
@עוקבים קניון מול הפרדס בית אליעזר
ראה עוד > >
23/01/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הבוקר נערכו נטיעות לזכר אביחי על ידי תלמידי בית הספר "תחכמוני" בו למד.
כמזכרת חילקה רותי, אימא של אביחי, משפכים להשקיה לכל הילדים.
בנטיעות השתתפו גם בנותיו של אביחי ואחייניו 🙂
על אביחי בדיוק נכתב בתלמוד הבבלי "אִילָן אִילָן בַּמֶּה אֲבָרֶכְךָ?...
אֶלָא יְהִי רָצוֹן
שֶׁכָּל נְטִיעוֹת שֶׁנוֹטְעִין מִמְךָ יִהְיוּ כְּמוֹתְךָ"
חג שמח 💚
ראה עוד > >
24/01/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אמש התקיימה ההילולה לכבודו של רבי יצחק אבוחצירא. בשנה שעברה, בעת ההילולה, החליטו יעקב לסרי ורונן כהן, חברי המשפחה, שעד ההילולה הבאה ייכתב ספר תורה.
אתמול בערב התכבד גבריאל, אבא של אביחי, בכתיבת אות בספר תורה לעילוי נשמתו של אביחי שלנו, שאהב כל כך את התורה ואת מתיקותה.
ספר התורה יכנס לבית הכנסת "תפילת חנה" הנמצא בקומפלקס "בית אביחי", שנקרא גם הוא על שמו.
תודה לכל העוסקים במלאכה
הקב"ה ישלם שכרכם
🙏
ראה עוד > >
28/01/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
גבי, אבא של אביחי, מדבר אצל שרון גל בגלי ישראל על הולדת התינוקת החדשה ועל התחושות המורכבות, שמחה גדולה על המשכיות עם ישראל וכאב גדול על תינוקת שנולדה יתומה מאב.
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לפני יומיים התקיים ערב גדודי של גדוד 7008, בו לחם אביחי.
בערב נישאו דברים ממספר מפקדים, אלמנות הנופלים וחבריהם.
בחרנו להביא כאן את דבריו של אביתר ביטון, שהיה מ"פ של אביחי וגם חבר קרוב ואהוב אותו אהבת נפש עמוקה ומשמעותית.
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
משפחת אוזנה מחדרה הכירה את אביחי בעיקר דרך אוראל, שהיתה חניכה שלו.
אח של אוראל הזמין את גבי, אבא של אביחי, לדבר בישיבה שלו, ישיבה חרדית בירושלים.
גבי הגיע על מדים (סא"ל במילואים), דיבר על אביחי יותר משעה ולבסוף, כששאלו אותו מה היה הכי רוצה שיקחו מאביחי, ענה: את ההשתדלות הגדולה שלו לא לדבר בתפילה ואת הערכים עליהם דיברתי. שכל אחד מכם יקח ערך אחד ויתמקד בלהגדיל אותו בעצמו.
התלמידים והרבנים שמחו מאוד על השיחה
מרגש שהפערים מצטמצמים ושאנו מצליחים לרקום עוד מעט אחדות בעמנו, לאורו של אביחי שלנו ❤️🩹🇮🇱
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
עליזה, חברה של שירה-אמונה (אחותו של אביחי), הייתה בכותל וסיפרה כך:
"יש אלף ארבע מאות נרות זכרון שבאים להדליק כל יום לזכר החיילים שנרצחו ושנפלו...
הייתי עכשיו והדלקתי נר לזכר אביחי הי"ד, כשחיפשתי את השם שלו אמרו לי שלפני כמה דקות עוד מישהו חיפש את שמו וכך מצאנו מהר..."
נשמח לדעת מי היה זה שחיפש את השם של אביחי בערב יום שני, אור לי"ג שבט 🙏
תודה עליזה, ריגשת מאוד! ❤️🩹🇮🇱🕯️
ראה עוד > >
06/02/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ב"ה האתר לזכר אביחי הולך ותופס תאוצה.
האתר בשבילנו הוא מעין היכל זכרון, יש בו לשוניות שיתופיות בהן אפשר לשתף סיפורים, תמונות וזכרונות מאביחי שלנו.
מאוד חשוב לנו שיכתבו שם כדי שיישארו לנו כמה שיותר זכרונות ממנו.
כתובת האתר היא https://www.avichay-memory.com/
והוא מופיע גם בעמוד זה, בפירוט מתחת לתמונת הפרופיל.
מזמינים אתכם לשתף ולהיכנס לאתר.
ראה עוד > >
08/02/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בט"ו בשבט זכינו לכל כך הרבה עשיה סביב זיכרו הטוב של אביחי!
אנחנו מביאים אותה קצת באיחור כי ב"ה יש כל כך הרבה להעלות כאן.
כמובן, אנו מזמינים אתכם להעלות עצמאית לאתר שכתובתו מופיעה פה בפרטי העמוד, שם יש לשוניות להעלאת סיפורים (טקסט) או תמונות. האתר ישמש גלעד לאביחי החי, החבר, האח, הבידוד, ויזכיר לנו את החיות שלו שהיתה בלתי ניתנת לעצירה.
עשיה קטנטנה לט"ו בשבט הגיעה מצדה של שירה-אמונה, אחותו של אביחי, שחילקה מעט "ערכות שתילה" במחלקת השיקום "חוזרים לחיים" בתל השומר על מנת לעודד את החיילים הפצועים ולהזכיר להם שלמרות השבר-ממנו צומחים!
ראה עוד > >
11/02/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
עשיה נוספת סביב ט"ו בשבט הגיעה מנֹגה ויתרי, שכנה וחברה של שירה-אמונה מקהילת נווה נוף בלוד.
נֹגה מנהלת אולפנה צומחת בקריית מלאכי וכותבת כך:
"שתלנו היום באולפנא עצים, וכל עץ הקדשנו לזכר נופל….
מצרפת את מה שאחת הבנות אמרה על אביחי לפני שנטענו.. היה מרגש ממש!!!!!
היא למדה עליו הרבה וסיפרה.."
לא להאמין כמה רחוק רסיסי האור של אביחי שלנו מגיעים, נוחתים על אדמה פוריה ונובטים לעשיה ברוכה.
מ💚🌱🍃
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
כותבת ליאל, חניכה של אביחי מכפר הילדים תלפיות חדרה :
"בזכותי אביחי כתוב על ספר תורה!
דוד שלי רב והוא אמר שכל מי שיקנה ספר תורה בירושלים יקבל ספר כזה עם שמות ובהם אביחי. הם מייצרים כאלה כל הזמן ומוכרים...."
מעריכים מאוד את ההנצחה היפה הזו של ליאל ודוד שלה, הרב, שביקש להישאר בעילום שם ❤️🩹🫂
ראה עוד > >
13/02/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
עוד עשיה מט"ו בשבט!
כותבת אורית, בת הדודה של אביחי:
"אני אורית בת דודה של אביחי הי"ד
שנפל ביום השלישי ללחימה בגבורה רבה .
מאוד התרגשתי היום מעצם הרעיון . והמחווה המרגשת שהעבירו בישיבה בה לומדים בניי, ישיבת אמית באר שבע .
כל תלמיד סרק בר קוד ובו עלה שם של חייל שנפל , הוא קיבל מידע על אותו חייל ולמד מי הוא היה
קיבל תמונה עם שמו ושתל שתיל לזכרו, שהחיים ימשיכו את דרכם .
מסר עוצמתי למחווה עצומה לנופלים.
אני מודה לכל העוסקים בדבר
לצוות החינוכי בישיבה , לרב סיון סרור שתמיד מלמד על ערכים, כבוד ,נתינה ועשייה מבורכת
מאוד מחמם את הלב🩷
עם ישראל חי 🇮🇱🇮🇱🇮🇱"
אין לנו מה להוסיף...💚
ראה עוד > >
15/02/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תפידנית עם תפילין בתוכה חולקה לחיילים שאין להם תפילין על ידי ארגון צל"ש- צבא לשם שמים ו הקרן לעזרה הדדית .
אהבת התורה וה' של אביחי היא שלהבת שלא נכבית ומרגשת אותנו בכל פעם מחדש.
ראה עוד > >
18/02/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ביום ששי האחרון דיברה שירה-אמונה, אחותו של אביחי, על אביחי ועל המתכון שנבחר במסגרת מיזם "מתכון עם זכרון".
הכנתם?
צלמו לנו בתגובות.
אביחי שלנו, כמה געגוע...♥️🇮🇱
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בין פעילויות ההנצחה סביב ט"ו בשבט, הייתה גם פעילות במשטרה. חגי הלל, שכן של שירה-אמונה בקהילת נווה נוף בלוד, כותב:
"בע"ה היום היחידה שלנו יוצאת לנטוע שתילים. אחד השתילים בע"ה יהיה לזכרו של אביחי.
הדברים שאמרתי לזכרו-
ט"ו שבט התשפ"ד
"כי האדם עץ השדה" (דברים כ,יט) הפסוקים בתורה בפרשת שופטים – מתארים את האיסור לגדוע עצי מאכל בזמן מלחמה. וכי מה עשה העץ? ובמה הוא אשם בחטאיו של האדם? של היקום? בתרבות הישראלית, דווקא השתרש פירוש הפוך למה שמופיע במקרא, "כי האדם עץ השדה" מופיע כהצהרה לכך שהאדם דומה לעץ וגם הוא נטוע באדמתו שלו.
בשיר שכתב נתן זך והלחין שלום חנוך בשנת 1979– הוא משווה בין האדם לעץ בשלושת הבתים הראשונים. אך בבית הרביעי- ההקבלה נשברת "קברו אותי בחלקה של עפר, ומר לי מר לי בפה – כמו עץ השדה" ובניגוד לעץ שמתחיל את חייו עם נטיעתו באדמה האדם נקבר באדמה עם מותו. "עד שובך אל האדמה, כי ממנה לקחת. כי עפר אתה ואל עפר תשוב...." (בראשית ב, יט)
אנו נמצאים בעיצומה של מלחמה על קיומנו – ולוחמים רבים ויקרים נפלו בזאת המלחמה,
לפני כמעט חמישים שנה- ב 6 באוקטובר 1973 פרצה מלחמה בהתקפת פתע מפתיעה של קואליציית מדינות ערב נגד מדינת ישראל. "צה"ל לא צפה את מועד פתיחתה, את עוצמת המתקפה, את מהלכי הפתיחה ואת מאפייני הלוחמה של צבאות ערב..." נשמע לנו מוכר....
עם זאת, עד סוף המלחמה הצליח צה"ל להפוך את הגלגל. עם ההתאוששות מההלם הראשוני, ועל אף
המכה הקשה באבדות כבדות (בעיקר בדרום) הוכרעה המערכה- צה"ל הצליח להדוף את הכוחות הסורים אל עומק סוריה, לצלוח את התעלה. ולכתר את הארמייה השלישית
50 שנה בדיוק כמעט- בתזמון מצמרר, ביום 7 באוקטובר 2023, נפתחה מהדרום מתקפת פתע רצחנית.
במלחמת יום הכיפורים נפלו 2,569 חללים, מתוכם אחוז גבוה מבני הקיבוצים. אחד הקיבוצים שספג פגיעה קשה היה קיבוץ בית השיטה קיבוץ קטן שבעמק יזרעאל – ששכל 11 מטובי בניו.
אנשי הקיבוץ היו המומים את נפילת חבריהם, ולא ידעו את נפשם. האווירה הייתה קשה מאוד.
לימים חבר הקיבוץ יאיר רוזנבלום – הלחין את הגדולה שביצירותיו "ונתנה תוקף של יוה"כ"
חברת הקיבוץ דורית צמרת כתבה את אחד השירים שנכנסו לפנתאון- לזכר אותם הנופלים ואת הקשר לאדמה עליה נפלו:
"שדות שפוכים הרחק מאופק ועד סף
וחרובים וזית וגלבוע -
ואל ערבו העמק נאסף
ביופי שעוד לא היה כמוהו.
...
וכל מה שהיה אולי יהיה לעד
זרח השמש שוב השמש בא
עוד השירים שרים אך איך יוגד
כל המכאוב וכל האהבה
הן זה אותו העמק, הן זה אותו הבית
אבל אתם הן לא תוכלו לשוב
ואיך קרה, ואיך קרה ואיך קורה עדיין
שהחיטה צומחת שוב"
הנופלים שלנו הם גיבורים קדושים, אהבו את האדמה והחיים עליה. השאירו לנו זיכרונות רבים. נטועים הם לעד בליבנו ובזכותם אנו כאן.
ב- 10 באוקטובר 2023, נפל אביחי אמסלם בהגנה על יישובי העוטף, אביחי היה ילד מלא חיים שמחה ואור מתפרץ. אחד המשפטים שהטביע: "כשאני עוזר למישה שקשה לו – לא קשה לי".
ימים ספורים לאחר נפילתו ביקרתי במקום שבו נפל בשער הנגב, בתמונה הראשונה ראיתי - סימני שריפה בכל האיזור, שיחים ועצים שבצידי הכביש היו שרופים וחרוכים, עצים נגדעו ונכרתו שיחים נרמסו, עפר ואפר מסביב וסימני ירייות וטנק נתנו חותמם. ובמרחב שדה חרושה שהייתה עדה למאורע הנורא.
שלושה חודשים לאחר מכן, ראיתי בתמונה שניה- את אותו מיקום בשער הנגב, סימני השריפה והלחימה שהיו הולכים ונעלמים, אותה שדה חרושה החלה להוריק...
ובאמת זה אותו העמק- אבל גם לא אותו העמק...
ובאמת זה אותו הבית- אבל גם לא אותו הבית...
ב- 12 בינואר נולדה לו- לאביחי בת ..... כי החיים חזקים מכל דבר.
– והחיטה צומחת ותמשיך לצמוח שוב....
היום שתלנו עץ לזיכרו. תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.
נזכור לעד!"
חגי מספר שממש התרגשו לשמוע על גם על הסיפור של אביחי..
תודה רבה חגי!
ראה עוד > >
20/02/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
היום ב-13:00 יתקיים ב המרכז האקדמי רופין טקס חלוקת תעודות לסטודנטים מצטיינים, ביניהם אביחי שלנו שהספיק לסיים שנה שניה בהצטיינות בלימודי הנדסת חשמל.
אירוע חלוקת התעודות ישודר בזום לטובת כלל המעוניינים לצפות: https://ruppin-ac-il.zoom.us/j/88277506682.
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בסדנאת עוגיות אצל סבתא רותי, בחרו שתי הבנות הגדולות של אביחי לכתוב את שמותיהן, טליה ומאור, ואת שמה של אחותן התינוקת, שַׁחֲרִ֫י.
כשנשאר להן בצק ביקשה טליה בת ה-5 לכתוב את זה:
ראה עוד > >
25/02/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אביחי נולד בכ"ד אייר, נפל בכ"ד תשרי, ולבתו התינוקת ניתן השם בשבת פרשת "ויתרו", כ"ד שבט.
גבריאל, אבא של אביחי, שאל על כך את הרב אליהו כשפגש אותו בניחום אבלים על הרבנית דרוקמן.
מעבירים את הידיעה כלשונה:
*תכשיט לגאולה - ירושלים של זהב*
הרב שמואל אליהו בשיחה עם אב שכול על משמעות בנו שנפל | הלכה יומית | כ"ז שבט תשפ"ד
ביציאה מהשבעה על הרבנית דרוקמן ע"ה, שאל אביו של לוחם שנפל במלחמה את הרב שמואל אליהו על המשמעות של התאריך כ"ד, לידתו ונפילתו של בנו.
הרב ענה לו מהי המשמעות של מספר זה באופן פרטי, ואיך היא מתחברת למשמעות הכללית של כל חייל שנופל על קידוש ה' במלחמה. https://www.inn.co.il/news/628403
לשיחה בין הרב לאבא: https://youtu.be/EQ__UPjYvSs?si=D-CUGP9y7hcVwYxE
למקורות ולהסבר על המשמעות:
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
גדוד יס"ר (יחידת סריקה מטכ"לית), המתעסקת עם חללים בשטח, יצא ליום התאווררות ועיבוד.
הגדוד התחיל את המלחמה במחנה "שורה" ולאחר מכן ירד לדרום לסייע במה שניתן.
ביום העיבוד הובאו 3 אבות שכולים לדבר על חשיבות התפקיד ומשמעותו עבור משפחות הנופלים:
המ"פ, הרב שמואל סלוטקי (במרכז) ששני בניו נפלו בקרב בעלומים, גבי (אבא של אביחי) והרב איתן שנרב שבתו רנה נרצחה בפיגוע בו הוא ובניו דביר נפצעו ב"מעיין דני".
גבי דיבר על אביחי וכן על המשמעות מסביב של עבודת הקודש סביב זיהוי וטיהור חללים וקורבנות.
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בתכניתה של מאיה אלקולומברה, "העשירייה", היא ראיינה את Shuli Rand - שולי רנד האחד והיחיד.
בשלב מסויים בשיחה, רגע לפני שהושמע השיר "בני אהובי", היא הזכירה שבמסגרת תכנית הקדשות של "כאן" בחרה שירה-אמונה את השיר הזה לזכר אביחי, שהיה כמו שהעידו רבים, ילד חן, בן שעשועים ❤️🩹🫂
ניתן להאזין כאן: https://www.kan.org.il/content/kan/kan-gimel/p-8932/692616/
1:33:12 דקה
ראה עוד > >
10/03/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ביום חמישי האחרון הגיעו משפחה וחברים של אביחי לסיור גדודי במקום התקרית.
נפגשנו לארוחת בוקר, הלכנו עד למקום עצמו ושמענו מיואב ויינברג המ"פ ומסשה החובש את פרטי התקרית בשטח עצמו.
לאחר מכן אכלנו ארוחת צהריים ונשארנו לשיחה קצרה על התמודדות עם משברי וקושי.
תודה לכל העוסקים במלאכה ותודה לכל מי שהגיע 🙏
ראה עוד > >
11/03/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
שרית היא עובדת סוציאלית העובדת עם נוער בסיכון ואף מדריכה צוותים בתחום. בתחילת המלחמה היא ראתה בקבוצת הפייסבוק touch of art מיזם מרגש של הכנת אלבום scrap book לנופלים.
זו הפעם הראשונה שהיא מכינה פרויקט scrap גדול והיא ביקשה למסור את האלבום בעצמה למשפחה.
ישבנו איתה כשעתיים, סיפרנו לה על אביחי אהובנו, על מה שהשאיר אחריו, על ההודיה הגדולה שזכינו בו, גם אם ל-30 שנים קצרות מדי ועל האהבה והגעגוע.
האלבום מושקע במיוחד, מלא בכיסים חולקים נפתחים ונסגרים, פתקים וכו' ומעוצב בעדינות ובטוב טעם.
תודה שרית על המתנה הגדולה שבאלבום, ההקשבה ובלקיחת חלק אחד מאביחי לשאת איתך הלאה כך שאורו ימשיך להיות מופץ.
התרגשנו מאוד מהמיזם, המחשבה, השעות הרבות שהושקעו והרגישות הרבה שבה הכל נעשה.
ראה עוד > >
13/03/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ניסים, אח של ישי רביבו - Yishai revivo , כתב לנו:
שיר שאחי הוציא לזכרו של אביחי, והקדיש אותו בהופעה לזכרו.
במילים של אחי ״שהאור של אביחי יזכה להאיר בכולנו״
תודה, ישי, מוכשר ויקרא, ריגשת מאוד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מעבירים מחברים של אביחי את ההודעה כלשונה:
לזכותו ולזכרו של גיבור ישראל, *אביחי אמסלם* הי"ד, אנו מבקשים להאיר אור של תורה וקדושה, באמצעות פתיחת *קבוצת ווטסאפ ייעודית, ללימוד הלכה יומית לעילוי נשמתו*.
נשמח להצטרפות כל אחד ואחת, בני משפחה, חברים וכלל בית ישראל - באמצעות הקישור הבא:
להצטרפות לקבוצה שלי ב-WhatsApp: https://chat.whatsapp.com/J8VDT5DkHKSGDS6dDkEs9t
ראה עוד > >
23/03/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אתמול נשלחו משלוחי מנות לחיילים בגזרת עזה ובאיו"ש על מנת שיוכלו לתת אותם אחד לשני בחג עצמו ולקיים את מצוות "משלוחי מנות" כראוי:
מערך הספריות והמידע מאוניברסיטת בר-אילן הכינו משלוחי מנות קטנים במיוחד כדי שיוכלו להיכנס לכיס של החיילים והקפידו לא לארוז באריזות מרשרשות ולא מאכלים שעלולים להנמס בחום
אולפנת "צביה" לוד הקפידו להדפיס את הגלויה על שם אביחי ולצרף לכל מארז
כפר הסטודנטים ברמת אשכול התגייסו גם הוא להשקיע בטירוף
וילדי גן "חסידה" לא נשארו מאחור והצטרפו גם הם לחגיגה
קשה לנו להסביר כמה זה ממלא את הלב ומרגש אותנו.
תודה לעליזה אדלמן ולבינה טאוב וכן לשאר העוסקים במלאכה.
ראה עוד > >
24/03/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אביחי אהב את פורים במיוחד.
כשהלך לישיבה הביא הביתה רוח סעודת פורים שלא הכרנו: התבשמות מהיין עד שהיה בוכה ממש על אסתר המלכה ועל הקרבתה הגדולה למען עם ישראל, שמחה, שירה גדולה, דברי תורה...
הוא היה מתקשר, מבושם מאוד, לאנשים שונים כמו הורים של חברים או בני משפחה ומודה להם על הטוב שהביאו לעולם, אם זה הבן שלהם שהיה חבר טוב שלו, או כל דבר אחר שריגש אותו לעומק וצף החוצה בשמחת פורים.
אביחי וטל התחתנו ממש לפני פורים כך שסעודת הפורים באותה שנה נפלה על שבוע ה-7 ברכות שלהם והכפילה את השמחה.
אביחי חסר לנו מאוד בכל יום ובמיוחד היום, בפורים.
עם זאת, אני גאים מאוד בדרך בה הלך המבטיחים להשתדל ככל יכולתנו להיאחז בשמחת חג אמיתית ולהמשיך את דרכו.
מתגעגעים...
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ביום חמישי, כ"ז אדר א' (7.3.24) יצאנו לסיור גדודי באיזור בו נפל אביחי שלנו.
פגשו אותנו שם נשות שדרות, שבאו להכיר טובה ולהודות על ההקרבה שלנו למען הגנתם.
הן העניקו לנו עציץ זית וכן ספר עם הקדשה וכתבו:
*משפחות אמסלם, נאמן והליבני היקרות*
היי. אנו נשות שדרות לקחנו חלק ביום הסיור שלכם - היום שלכם בשדרות(אנו אירגנו את ארוחת הבוקר, נשות שדרות אספו מגבית לכך ברצון רב וכן -השי שקיבלתם - מאיתנו -עץ הזית -גם מיאיתנו באהבה גדולה ואחר מחשבה רבה)
למעשה - כששמענו שאתם באים -כל כך התרגשנו... רצינו לעטוף ולתת ושרק תדעו שאנחנו מוקירים את אהובכם הגיבור שנפל במערכה *בהגנה עלינו(!!)ועל המולדת* - וכן שתדעו כמה שאנחנו מוקירים אתכם על הקרבתכם הבלתי נתפסת, על אבלכם הגדול.
חשוב לנו שתדעו כמה שאתם ממש ממש חשובים לנו....שהמעשה הזה (אמנם הסמלי והקטן) מצידנו היה בבחינת "מעט של המעט" מטעם הכרת הטוב והואהינו התחלה של קשר שנשמח שעוד ימשך ויתחזק!
"ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי"
אוהבים אתכם.
מברכים בנחמה גדולה מעומק חדרי ליבנו.
שתדעו שלא נשכח את גיבור ישראל שצמח מתוככם ואתכם - ממשיכי דרכו הגדולה!
באהבה ,
אנשי ונשות שדרות
ראה עוד > >
28/03/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
רפי (רפאל אלחנן) שטרן נפל במלחמת יום הכיפורים והותיר אחריו אלמנה ותימוקת בת חודשיים. לימים, התחתנה האלמנה מחדש נולדו לה עוד 6 ילדים בריאים ב"ה. לאורך השנים גדלו הילדים עם אביהם אך גם עם "אבא רפי" שהיה ברקע.
המשפחה גדלה לתפארת והתינוקת בת החודשיים הפכה לאימא של ניצן, שהייתה בעבר קומונרית בחדרה.
אחותה, נעמה, מנהלת כיום את מנהלת מדרשת "לינדנבאום" בלוד וכששמעה על נפילתו של אביחי ועל האלמנה והבנות שנותרו, ביקשה לשלוח חיבוק.
לפני השבועיים החיבוק הגיע:
דובונים לבושים חולצות ועליהן תמונות של כל אחת מהבנות איתו (או תמונה שלו לבד, לתינוקת).
הסיפור הזה הזכיר לנו שכששני, שהדריכה עם אביחי בבני עקיבא, עזבה את ההדרכה, זו בדיוק המתנה שאביחי והחניכים הכינו לה.
עוד מעגל שנסגר.
תודה רבה אימא של ניצן, נעמה וכל המשפחה.
דמים בדמים נגעו.
ראה עוד > >
29/03/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בית ספר תחכמוני חדרה הוא בית הספר היסודי בו למד אביחי וכן בית הספר שגבי, אבא של אביחי, ניהל שנים רבות.
היום העביר שם גבי שיחה לבנות כיתה ה' ולמחנכת שני על ערכיו של אביחי, על מי שהיה ועל מה שאנחנו, הנותרים בארץ החיים, יכולים ללמוד ממנו.
ראה עוד > >
31/03/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לפני השבועיים הכינו שי וחניאל מגדוד המילואים 121 ("מגן הארץ") בתי נר עם שלטים והניחו אחד במקום הנפילה עצמו, מול שדה החיטים, ואחד בצומת שער הנגב, מתחת לדגל אלביט שהונח שם מזמן על ידי אייל מדמון, שעבד עם אביחי באלביט.
הם הוסיפו זר מפרחי הבר באיזור וחניאל קנה נרות וגפרורים להניח שם למי שירצה להדליק ואפילו חיזק את הכיתוב על השלט.
אין לנו מילים להודות.
פשוט אין.
ראה עוד > >
02/04/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ביום שני, מוצאי ר"ח אדר ב' (11.3.24), נערך ערב הוקרה לבוגרי מדרשית נועם כפר סבא שנפלו במלחמת "חרבות ברזל", ואביחי ביניהם.
תודה לכל העוסקים במלאכה ולעידו, חבר של אביחי, שנשא דברים לזכרו.
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הבוקר יצא הקליפ שלנו לשיר "אחרי הנצח"-
גירסת כיסוי לשיר של פאר טסי.
השיר מדהים ומרגש כשלעצמו,
אבל חכו שתקראו על הפרוייקט המשמעותי הזה..
לפרוייקט משותף של אחדות, הגברת האור ואהבת חינם,
מתן כוח, חיבוק ותמיכה לאחיותינו,
ממשפחות אשר שכלו את יקיריהן בתקופת המלחמה,
חברתי יחד ל8 זמרות מוכשרות מיוחדות ומאירות
(ביניהן גם אחותי האהובה Elinor Westreich),
להנצחתם של 7 נופלים קדושים במלחמה.
כפסיכולוגית שיקומית אני מחפשת כיצד לייצר חיבורים, תמיכה, לסייע, ולו במעט, באיחוי השברים.
כזמרת אני מבקשת לגעת בנשמה ולבקש ריפוי דרך המוסיקה.
לכן הקליפ שלפניכם משלב בתוכו לא רק את הביצוע עצמו של הזמרות,
אלא גם חלקים ממפגש תמיכתי אשר העברתי יחד עם המטפלת הרגשית והזמרת רבקה שמש,
והשתתפו בו נשים כל כך מיוחדות ויקרות אשר שכלו את היקירים שלהן בתקופת המלחמה.
החלק המצולם הוא מתוך שירה משותפת שביצענו יחד בסיום הערב.
מי יתן וקליפ וביצוע זה, יהווה ולו במעט, נחמה עבור המשפחות
ויעביר את התחושה שהן לא לבד.
אנחנו כולנו יחד, איתכן, אוהבות, כואבות וזוכרות.
תודה רבה לכל מי שלקח/ה חלק !!! קרדיטים למטה
תרצו לקחת עמנו חלק בפרוייקט ההנצחה?
אנא שתפו.
#שירתנשים
ברגעים אלו ממש התעדכנתי,
כי תינוקו הקט של אלישע יהונתן לובר הי"ד,
הוכנס היום בבריתו של אברהם אבינו.
מזל טוב למשפחה היקרה ❤️
מילים ולחן: איתן דרמון
ביצוע במקור: פאר טסי
משפחות משתתפות:
אורית ברוך - אמה של עדי אודיה ברוך הי"ד
זמרת ובינה לוי- אמה ואחותה של לבנת לוי הי"ד
סיגל חליפה- אמה של גאיה חליפה הי"ד
מור בן חיים- זוגתו של אליה אילוז הי"ד
תחיה לובר ושרית- אמו ואחותו של יהונתן לובר הי"ד
דינה גרש- אמו של מירון גרש הי"ד
לירז עזרן- אחותו של אביחי אמסלם הי"ד
זמרות:
אלינור וסטרייך
רבקה שמש
שני אוחיון
דורין
ריטה מושיאקוב
יעל טובול
רבקה ליכט
שירלי כהן אגם
דייאנה קליין
הפקה כללית: דייאנה קליין
הפקה מוסיקלית: ראובן חיון
צילום וידאו קליפ בים (חוף הצוק): שרון חן
צילום וידאו מפגש משפחות: דביר ברוך (אחיה של עדי ברוך הי"ד)
צילום סטילס מפגש משפחות: יניר ברוך (אחיה של עדי ברוך הי"ד)
עוזרי הפקה:
מירי מירי
אלינור וסטרייך
חיים ליפשיץ
הנחיית מפגש משפחות:
רבקה שמש
דייאנה קליין
פסנתרנית: מיכל וילמרסדורף
בית מארח: משפחת שיננזון
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אתמול בבוקר הגיעה המשפחה הגרעינית לסיור באלביט מערכות בנתניה, המקום בו אביחי עבד ב-6.5 השנים האחרונות.
במהלך הסיור למדנו על הטכנולוגיות המורכבות המדהימות המפותחות באלביט, על השדרוג שלהן את כוחות הצבא באיזורים הלחימה, על הקשיים והפתרונות שמיטב המוחות מצליחים למצוא.
מעבר לפן הכללי למדנו גם על אביחי עצמו ועל העשייה שלו. ידענו שאביחי חכם ופורץ דרך אבל הופתענו עד כמה: לא רק שיש תוכנות שהוא הקים לבדו ומשמשות את המהנדסים עד היום, אלא שישנן טכנולוגיות שהוא היה חלק מפיתוחן ומיושמות בימים אלה ממש בשדה הקרב, מה שעודד אותנו מאוד - גם לאחר מותו מפעל חייו נשאר פה ומגן על ארץ אבותינו, בדיוק כמו שהיה רוצה.
למדנו כמה אביחי אהב לעזור, ללמוד, אוטודידקט מחונן ואדם חברותי עם לב פתוח וכמה יחסר מאוד לצוות של אלביט.
לאחר הסיור ולאחר ביקור בחדר העבודה של אביחי, התאספנו בחדר ישיבות גדול, שמענו על אביחי מחבריו לעבודה וקיבלנו מזכרת מיוחדת: קופסת עץ ובה תמונות וקטעים שכתבו עליו חבריו ומנהליו.
תודה אלביט, על החיבוק הגדול ועל ההליכה איתנו יד ביד לאורך הדרך, וכן על ההבטחה שלכם להמשיך להיות איתנו בהמשך.
ראה עוד > >
17/04/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לכבוד חג הפסח קיבלו משפחות הגדוד (7008) תשורה כאות תודה על שמירת חוסן החיילים מהעורף.
את בקבוקי היין תרמו Jerusalem wineries - יקבי ירושלים אגודה חקלאית דרך יהודה ברודני, חבר המשפחה, ואת התוויות תרמו דפוס איכות חדרה (אפשר לראות את ההכנה בסרטון): https://www.facebook.com/share/r/o3tvASabDUMnME8u/?mibextid=oFDknk
תודה רבה לעוסקים במלאכה!
משמעותי לנו מאוד להיות חלק מהסיוע לגדוד תוך ראיה של העורף והחזית כשני מרכיבים חיוניים בניית החוסן הלאומי.
כמו כן תודה לגדוד על משלוחים עד הבית למשפחות השכולות של מארזי החג ♥️
חג שמח♥️🙏🍷🍾🇮🇱
ראה עוד > >
24/04/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הגדוד של אביחי, שממש לפני פסח שב הביתה מהקו הצפוני, הקים לזכר נופליו שולחן הנצחה מכובד.
חבר שלמד עם אביחי במדרשיה וב ישיבת שבי חברון - Yeshivat Shavei Hevron , חזר למילואים בצפון וגילה שהיחידה בה הוא משרת תופסת את הגזרה יחד עם הגדוד של אביחי.
הוא שלח לנו (ותודה לאחיה שהעביר) את התמונה של פינת ההנצחה שהם עשו במוצב, וסיפר שבכל הזדמנות בין המשימות אנשי הגדוד מספרים למי ששם על האנשים היקרים האלה.
התרגשנו עד העמוקים המיתרים הלב
ראה עוד > >
26/04/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה ליגאל וטלי לוי שהשתתפו היום במירוץ חדרה עם ילדיהם ולא שכחו את אביחי.
משפחת לסרי (האם, אתי, היא אחותה של טלי) הצטרפו גם הם עם הבת והחתן שני ויחזקאל אלבז ואפילו הנכדים, והקדישו את הבוקר כולו לאביחי שלנו.
יגאל וטלי הם חברי המשפחה, חלק מהקהילה בחדרה ומשפחת לסרי הם שכנינו הצמודים. שני הדריכה עם אביחי והם גדלו ביחד.
המחווה שלהם נגעה בנו עמוקות.
(סרטונים בתגובות)
תודה רבה ❤️🩹💪
ראה עוד > >
30/04/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לפני כשבועיים, במירוץ הלילה של תל אביב, רץ השוטר נריה כברה עם חולצה של אביחי שלנו 💪
נריה לא מכירים את המשפחה מקרוב אך ראה זכות גדולה בהנצחת אביחי שלנו.
תודה נריה! נגעת בנו בלב ושלחת לנו חיבוק חם שהגיע עד אלינו...
ראה עוד > >
01/05/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
שירה-אמונה, אחות של אביחי, היא בוגרת אולפנת בני עקיבא אמנה כפר סבא. בוגרת נוספת, שני לסרי, היא מי שהדריכה עם אביחי בבני עקיבא. לאחרונה היא צילמה לנו פתק שמצאה אצלה, שכנראה אביחי שירבט באחת מישיבות הצוות.
ניתן לראות פה כמה מוכשר הוא היה וכמה יחד עם שכלו החריף ומחשבתו החדה הוא היה גם אמנותי ויצירתי. הרגה מגלופות החולצות בישיבה התיכונית הוא צייר ועל דלת החדר בביתו היה מודבק שנים ציור של גיטרה חשמלית ועליה כתוב "מטליקה" בגרפיקה שהוא עיצב.
מתגעגעים לאור הגדול הזה כל כך..❤️🩹
ראה עוד > >
05/05/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לשירה-אמונה, אחות של אביחי, יש חברה טובה בשם ליטל. הדס, גיסתה של ליטל, מחנכת ב אמי"ת אורי מעלה אדומים. כל אחת מהמחנכות קיבלה מגנט עם משפט אחד ממורשתו של נופל וכיד מכוונת קיבלה הדס את המגנט של אביחי ועליו אחד מהמסרים והתובנות המאירות שהשאיר לנו אביחי. אמנם זהו אינו ציטוט שלו, אך בהחלט חלק מהמורשת העניפה שהוא השאיר אחריו❤️🩹
תודה ללירן דוד (בעלה של הדס) שסיפר לנו 🙏🙏
ראה עוד > >
09/05/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
שירה-אמונה, אחות של אביחי, השתתפה במפגש אחים שכולים מחרבות ברזל של עמותת OneFamily משפחה אחת והכינה 2 כלניות קרמיקה: האחת נשלחה למיצג דרום אדום המנציח את נרצחי המסיבה ברעים והשניה נשמרה על מנת להניחה על המצבה של אביחי.
לקראת יום הזכרון נסעה שירה-אמונה (שהתגייסה מאז, בעקבות אביחי) לדרום. היא ביקרה את 2 הגלעדים שהוכנו על ידי חברים, אחד במקום הנפילה ממש ואחד על צומת שער הנגב, והניחה נרות של אביחי בכמה מקומות וביניהם מיצג הנרצחים במסיבה, שם אחת מהכלניות שלה מוצבות. את הכלנית השניה היא לקחה כדי להניח ביום הזכרון על המצבה.
סחרחורת של רגשות...
ראה עוד > >
10/05/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לקראת יום הזכרון יצאה עמותת מתכון עם זיכרון - Taste of Memories בפרויקט הכנת המתכונים שהנופלים אהבו בשיתוף בלוגרים מתחום הבישול והאפיה.
פיית העוגיות - The Cookie Fairy ו שחר ואורן העלו לסטורי שלהם את השולחן המלא במטעמים ושחר אף הכין את סלט הקישואים.
בסרטון בסטורי שחר אמר שהכין את הסלט, הלכאורה פשוט, והוא יצא כל כך טעים! פתאום הוא הבין שמאחורי כל שם יש ממש בן אדם, עם סיפור ומשפחה ומעגלים חברתיים וכו'.
פיית העוגיות כתבה לנו:
היה אתמול מפגש של בלוגרי אוכל מובילים עם עמותת "מתכון עם זיכרון" שאת אולי מכירה,
עמותה שמאגדת אצלה מתכוני זיכרון עבור חללי צהל ונפגעי פעולות האיבה במטרה להנציח אותם.
במסגרת זו כל משתתף בחר מתכון מהמתכונים האחרונים שעלו לאתר והכין אותו.
דיברנו על הנופלים ושמענו על מי הם היו והסיפורים האישיים שלהם.
והמתכונים הללו גם יפורסמו בהמשך אצל כל אחד מאיתנו.
את סלט הקישואים שהוקדש לאביחי הכינו שחר ואורן והוא היה מוצלח במיוחד.
המטרה היא כמובן לעודד את העוקבים להכין את המתכונים הללו גם ולקרוא על הנופלים.
המתכון של אביחי נמצא אצלם באתר כאן https://www.matkonzikaron.co.il/.../%D7%A1%D7%9C%D7%98...
משתתפת שוב באבלכם הכבד.
אביחי נשמע בחור מדהים, החמצה לכולנו
תודה לשירה ואביבית ששלחו לנו ❤️🩹
(סרטונים בתגובות)
ראה עוד > >
12/05/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
טלי שמחוני, בת דודה שניה של אביחי, הניחה עם חבריה בעיריית חדרה חלוקי נחל מעוטרים על קברו כחלק ממיזם "אבנים עם לב אדם"
אורון, הבן של טלי, השתתף בפרויקט בית ספרי בו לכל תלמיד ניתנה האפשרות לבחור נופל אחד מחדרה ולהניח על קברו חלוק נחל מעוטר.
אורון בחר את אביחי, למד עליו, ויניח במהלך היום חלוק אבן ועליו כתובה מילה אחת שהוא בחר לאחר שלמד על אביחי.
אורון בחר במילה "מנהיג" ורק לאחר שלמד עליו גילה את ההקשר המשפחתי והתרגש מאוד.
תודה לכם! ❤️🩹
ראה עוד > >
12/05/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מורן אישתו של דוּדוּ, בן דוד של אביחי, לבשה את החולצה שהוצאנו לזכרו הצעדה שהתקיימה לזכר הנופלים מטעם מקום עבודתה.
היא כתבה לנו:
זה המעט שיכלתי לעשות...
שיתפתי קצת על אביחי ויצאנו לצעדה לזכרו ולזכר הנופלים.
וכמובן שגם שיתפתי את הילדים בסיפור שלו שיוכלו לשתף בכיתות אם ירגישו בנוח:
*"לזיכרו"*
אביחי אמסלם, בנם של גבי ורותי (אחות של סבתא רחל), אחיהן הקטן של שירה-אמונה ולירז, האיש של טל ואבא של טליה מאור ושחרי, היה אדם טוב שרואה תמיד את האדם האחר לפניו, חייכן ותמיד היה עסוק בנתינה לאחר.
המשפט איתו המשפחה בחרה להנציח אותו הוא התשובה שנתן לחברים ששאלו אותו אם קשה לו ״כשאני עוזר למישהו שקשה לו - לא קשה לי!״
לאחר השירות הצבאי עבד ב"אלביט", שם בלט במוחו החריף ודרכי הפתרון היצירתיים שלו.
אביחי היה סטודנט מצטיין להנדסת חשמל במכללת רופין ובשנתיים האחרונות הוא ואשתו עבדו בכפר הנוער "תלפיות" והיו המסגרת המשפחתית ל-12 נערות בסיכון חסרות עורף משפחתי, בנוסף לבנות שלהם.
בשירותו הצבאי שירת בחטיבת "כפיר" ולאחר מכן נלחם על מנת לעבור ליחידת הקומנדו במילואים. כאשר הועבר לבסוף, לא היה שמח ממנו.
ביום 7.10 התגייס למילואים ונפל ביום השלישי למלחמת "חרבות ברזל" בעת היתקלות במחבלים בשער הנגב, תוך הגנה על תושבי הדרום.
אביחי היה בן שלושים בנופלו והותיר אחריו הורים, 2 אחיות, את רעייתו טל, ו-2 בנות: טליה (5) ומאור (3) ושחרי שנולדה כ 3 חודשים לאחר מותו.
*יהי זיכרו ברוך*
תודה❤️🩹🇮🇱
ראה עוד > >
13/05/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ביום הזיכרון הראשון מאז שאיבדנו את אביחי שלנו, חשבנו הרבה מה ברצוננו לשדר, לתת, להעביר הלאה.
בעוד לנו המעבר ליום העצמאות קשה מאוד, היה חשוב לנו להרים את הראש כמה שניתן ולכן מחולקים היום בקבוקי יין קטנים עם התזכורת להרים כוסית לזכר הנופלים, לשאת את זכרם בלבנו, ואז להרים את הראש כי רוח הנופלים היא היא שנושבת בדגל.
עם ישראל חי!
ראה עוד > >
14/05/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
סבא מקס שירת בבסיס רמת דוד של חיל האוויר בשירות הסדיר שלו והתגעגע למקום מאוד.
לפני שנה בדיוק אביחי, ברגישותו הגבוהה, יצא עם משפחתו לטיול בבסיס רמת דוד וכמובן, לקח איתו את סבא מקס (לשם כך יזם את הטיול).
מאחר וזה היה יום העצמאות, הבסיס היה פתוח למבקרים. אביחי התאמץ להשיג כיסא גלגלים כדי שלסבא יהיה נוח והגשים לסבא את החלום.
כשסבא חזר מהטיול הוא אמר לנו שלא ישכח את החסד הזה לאביחי עד יום מותו.
שבועיים לאחר מכן, בל"ג בעומר, סבא שלנו נפטר תוך כדי ריקוד בהרקדה במועדון היום לקשיש אותו פקד מדי יום.
חמישה חודשים אחרי סבא, אביחי נפל 💔
אנחנו מקווים שאתם נהנים ביחד גם למעלה... מתגעגעים
ראה עוד > >
25/05/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
רועי פלס הי"ד נפל במבצע צוק איתן. רועי אהב לשחק כדור עף חופים בחוף גורדון ולאחר שנפל, ניטעה לזכרו חורשה בסמוך לחוף.
לקראת יום הזכרון פרסמה אימו את הפוסט הבא:
משפחות יקרות בקשה לי אליכן, באם תוכלו בבקשה לשלוח אלי למייל תמונות של הבן או הבת שנפלו, תמונות שאהובות עליכם. אם זה תמונה אחת או הרבה תמונות, כמה תמונות שתרצו, מגילאים שונים, תמונות שצולמו בהקשרים שונים, וגם קטעים שכתבתם בחייו או לזיכרו, עליו או אליו או שהוא כתב ותסכימו שנדפיס, נתלה בתצוגה בחורשה בחוף גורדון בטיילת בחוף הים בתל אביב (דרומית לבריכת גורדון ליד מגרשי הכדור עף) בשבוע של יום הזיכרון.
יש לנו אישור מעיריית ת״א לשימוש בחורשה להנצחה באותם ימים וחשבנו שהשנה לא נספר על רועי שלי.
שנשתמש בחורשה בכדי להביא למבקרים הרבים את סיפור חייהם של הילדים שלכם במקום בו הורגלו בעשור האחרון לראות את סיפור חייו של בני.
אני מבטיחה לעשות זאת בצורה מכובדת.
מניסיוני אנשים רבים מגיעים לשם גם בערב יום הזיכרון וביום הזיכרון קוראים ומתעניינים.
שלכם, חגית פלס
ביום הזכרון שלחה לנו חגית את התמונה הזו ❤️🩹
ראה עוד > >
25/05/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מרגש לראות שגם מסגרות שונות מעברו של אביחי זוכרות..
תנועת בני עקיבא בישראל פרסמה מודעה על בוגריה, ובהם אביחי.
בנוסף, נורית נעים, המנהלת כיום את בית הספר היסודי "תחכמוני" בחדרה, בו למד אביחי, שיתפה אותנו ביום הזכרון:
רותי וגבי יקרים
משתפת אתכם בדברים שנשאתי היום בטקס בבית הספר אותם הקדשתי לאביחי הי"ד
קהילת תחכמוני היקרה, אנשי צוות, הורים אורחים ותלמידים יקרים.
מיום הקמת המדינה, יום הזיכרון הוא היום הכואב ביותר בלוח השנה הישראלי, אך זהו גם היום שבו אנחנו מקבלים הזדמנות להעלות על נס ולהזכיר את בנותינו ובנינו שאינם עימנו.
יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה הינו יום אבל לאומי בו כואבים אנו כאומה את כאבן של משפחות השכול ומוקירים את פועלם וזכרם של הנופלים: לוחמים ולוחמות, אנשי ונשות כוחות הביטחון, לוחמי המחתרות ונרצחי פעולות האיבה. עם ישראל כולו מרכין ראש לזכרם של הנופלים ומתייחד היום עם זכר גיבוריו.
השנה אנו מציינים את יום הזיכרון, בזמן מלחמה שעדיין מתנהלת במספר חזיתות בו זמנית, ונראה כי תחושות הזעזוע, הכאב , השכול והאובדן שחווינו מאז חג שמחת תורה, ה7 באוקטובר, הגדירו מחדש את היום הזה.
לצד הכאב והשכול נחשפנו לסיפורי גבורה מעוררי השתאות, גבורה לא מובנת מאליה, נדירה, גבורת אומה על כל גווניה שלא מבדילה בין מגדר, מגזר, גיל, עדה, חייל, לוחם, לוחמת, אזרח, ילדים וקשישים.
גבורה שרואה את הרעות כערך עליון, מתקיימת ונוכחת כבר 76 שנים ועודנה משאירה חותמה יום יום.
אני מבקשת להקדיש את דברי היום לאחד מגיבורי ישראל רס"ר אביחי אמסלם הי"ד, שנפל בקרב אמיץ על הגנת העם והארץ מול מחבלי חמאס בכ"ד בתשרי בימים הראשונים של מלחמת חרבות ברזל. אביחי היה לוחם בגדוד 7008 בעוצבת חצי האש, בן 30 בנופלו. בנם של גבי ורותי אמסלם, אחיהן הצעיר של שירה-אמונה ולירז, נשוי לטל, אבא של טליה, מאור ושחרי הקטנה שנולדה לאחר נפילתו בקרב.
בילדותו היה אביחי תלמיד כאן בבית ספר תחכמוני, המורים שהכירו ולימדו אותו מספרים על ילד אהוב עם חיוך תמידי על הפנים, עם אמונה גדולה בה', אהבת לארץ ישראל ולעם ישראל. ילד שתמיד דאג לחברים שלו ועזר להם.
בשנים האחרונות אביחי ואשתו טל, ניהלו משפחתון בכפר הנוער תלפיות, תקופה שבה שימשו כהורים של הילדים שם. אחת מתלמידות בית הספר שאביחי היה מדריך שלה במשפחתון סיפרה שכל הילדים במשפחתון הרגישו כאילו אביחי היה ממש אבא שלהם, הוא תמך ועזר לכולם, עודד את רוחם והיה כעוגן עבור הילדים.
זה מי שהוא היה – מלא בלב, ברגש ובאכפתיות כלפי אחרים, גם כשזה בא על חשבונו.
ביום הזיכרון נהוג לומר על הנופלים כי "במותם ציוו לנו את החיים" הם נפלו והקריבו חייהם כדי שאנו נוכל לחיות בביטחון במדינת ישראל. ואנחנו צריכים להיות ראויים להם ע"י כך שניקח תכונה מתכונותיהם, ערך אחד מהערכים בהם דגלו, נאמץ אותו וניישם בחיינו. ואין נופל שלא השאיר איזושהי מורשת של אהבת הארץ, של חסד, של נתינה... נזכור את רוחם, את מסירות הנפש שלהם, את הרעות, הערבות ההדדית, האהבה שלהם איש לרעהו, נפיח חיים במורשתם ע"י כך שנמשיך אותה ונוסיף טוב בעולם.
מאביחי אמסלם הי"ד נוכל לקחת את רוח הנתינה והעזרה לזולת, את ערך החברות והדאגה לאחר. יש משפט שאביחי היה אומר והוריו הדפיסו על מדבקה- "כשאני עוזר למישהו שקשה לו- לא קשה לי", כלומר בעצם העזרה לאחר אני עוזר גם לעצמי. כשאני מקל על כאבו של האחר, גם הכאב שלי פוחת. ניקח את המשפט הזה וננסה ליישם בחיינו ובכך נמשיך את רוחו ומורשתו בעולם. כי זכרם של הגיבורים שמסרו את נפשם על העם והמדינה הוא בהפצת אורם ובהמשכתו בחיינו.
בחודש זה, חודש התקומה והגבורה, אשר החל ביום הזיכרון לשואה ולגבורה ויסתיים ביום האחדות, נחבק את משפחות הנופלים, את משפחות הנרצחים והחטופים.
נזכור שעל אף הכאב הגדול ומורכבות הימים יש לנו הרבה על מה להודות לקב"ה, זכינו לנס הגדול של הקמת מדינה הנושאת את שם ישראל, עם צבא הגנה לישראל, מדינה משגשגת ופורחת בכל התחומים.
כפי שכתב הרב ליכטנשטיין:
"עלינו להתחזק ולהמשיך בבניין שהם לא סיימו, בבניין הארץ ופיתוחה. היוצא מ"יד ושם" יוצא בדיכאון עמוק, אך היוצא ורואה את ערי יהודה וירושלים בבניינן יכול להתעודד... אין במדינת ישראל מענה אלא פתח לשליחות. לא תשובה אלא אתגר וייעוד, ועלינו לעשות להגשמתו של ייעוד זה".
מדינת ישראל היא פתח לשליחות, היא אתגר והיא ייעוד ומחייבת את כולנו לפעול להגשמתו.
ביום העצמאות ה76 של מדינת ישראל, נודה על הטוב הגדול אליו הגיעה מדינתנו ב76 שנות קיומה, בתפילה להמשך בניה וצמיחה עד לגאולה השלמה במהרה בימינו!
בתפילה לשלום חיילנו והצלחתם במשימה על הגנת המולדת, להחזרת חטופינו במהרה ולהחלמת כל הפצועים!
ראה עוד > >
25/05/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בשבת, כ"ד אייר, היה אביחי אמור לחגוג 31. לצערנו, בדיוק לפני 7 חודשים, כ"ד תשרי, הוא נפל על הגנת המולדת.
אנו מצרפים חלקים ממכתב שכתבה לו שירה-אמונה, אחותו, לפני עשור, לכבוד יום הולדת 21:
מכתב לאחי
When you're down and troubled and you need some love and care,
and nothing, nothing is going right,
close your eyes and think of me and soon I will be there
to brighten up even your darkest night.
You just call out my name, and you know wherever I am,
I'll come running to see you again.
Winter, spring, summer, or fall, all you have to do is call
and I'll be there
You've got a friend.
If the sky above you grows dark and full of clouds,
And that old north wind schould begin to blow,
Keep your head together and call my name out loud.
Soon you'll hear me knockin' at your door.
You just call out my name, and you know wherever I am,
I'll come running to see you again.
Winter, spring, summer, or fall, all you have to do is call
and I'll be there, yes, I will.
Now ain't it good to know that you've got a friend
when people can be so cold. They'll hurt you, yes, and desert you.
And, take your soul if you let them.
Oh, but don't you let them.
You just call out my name, and you know wherever I am,
I'll come running to see you again.
Winter, spring, summer, or fall, all you have to do is call
and I'll be there, yes, I will.
You've got a friend.
You've got a friend.
Ain't it good to know you've got a friend
ממש אוטוטו ואתה בן 21 אחקטן. זה לא להאמין שאתה כבר כזה גדול, גבר-גבר, ועדיין- אחי הקטן.
כשנולדת, לעומת הלידה של אחותנו האמצעית, כבר הייתי גדולה. בת 4 וחצי ויודעת שמעכשיו יש לה אחריות של אחות על הדבר הקטן והמשונה הזה שאמא חזרה איתו מבית החולים. מהרגע שחזרת הביתה, תינוק ארוך עם עיניים גדולות, החלטתי להיות שם בשבילך. הייתי לוקחת אותך איתי לסניף בשבתות, נותת לך יד במעברי חציה ומדברת איתך על החיים עד כמה שילדה בגיל 13 יודעת לדבר על החיים עם אחיה בן ה9. עד היום, כשהשעה 13:15 מגיעה, יש לי בראש את המשפט 'אני צריכה להביא את אחי מהגן' שהייתי אומרת למורה כשלמדנו באותו מתחם. היית ילד עדין ועמוק, חושב ורגיש, עם אוזניים גדולות ומשקפיים. היית אחי הקטן.
כשנסעתי לחו"ל לשנה, לא האמנתי למראה עיני כשחזרתי. הפכת מילדון לגבר צעיר. גדלת פיזית אבל בעיקר התבגרת. כבר היתה יותר מחשבה, יותר התבוננות מעבר ויותר שיקול דעת. בכל שנה שעברה בתיכון שלך, הפכתי גאה יותר. כשבחרת ללכת להתנדב במעון לילדים עם מוגבלויות קשות, הלב כבר עמד להתפוצץ מגאווה.
פתאום הסתכלתי עליך והרגשתי מבורכת שמכל המשפחות בעולם ה' הטוב בחר לשים אותנו באותה המשפחה ולפקוח לי את העיניים לדעת להעריך את הנשמה הטובה והטהורה שנולדה במשפחה 4 וחצי שנים אחרי.
במשך השנים שאחרי התיכון שלך, בישיבה הגבוהה, הפכת לאיש סודי. היה יותר קל לחלוק איתך חששות, פחדים וכשלונות מדייטים וכולי. לא שפטת, אבל היית מספיק בוגר כדי להסתמך על הדיעה שלך....
כשעברתי חלקים קשים, בכלל לא פחדתי על עצמי אלא רק על זה שאני לא רוצה לדפוק אותך עד כדי כך שתפחד לחיות את החיים. במקום שאני נמצאת עכשיו, באופן טבעי, מתעורר בי יצר אמהי של דאגה ואהבה ללא גבולות. מאחר והילדים שלי עוד מחכים לי בשמים כדי שאוריד אותם לארץ, הרבה מהיצר הזה מופנה אליך.... התפילות שלי בתקופה הקשה היו בעיקר על עצמי, שיהיה לי כוח ועוז ואצילות נפש להתמודד עם זה אבל גם הרבה עליך, שזה לא יפצע אותך. שלא תתפשר על חיים שהם פחות מהכי טובים לך.
כשחזרתי הביתה (...) חזרת גם אתה. עזבת את הישיבה והתכוננת לגיוס. מעולם לא חשבת על הסדר, לא נראה לך הגיוני לשרת בצבא פחות מ-3 שנים. הרבה פעמים אני אומרת- גם בטורים, גם בהרצאות וגם בשיחות חולין- שה' נותן המון חסד מסביב לכל אסון. כשהבית שלי התפרק, החזרה שלך איתי לבית של ההורים היה החסד. כל כך השתדלת להביא חברים לשבת, לעשות איתי דברים ולהסיח את דעתי מהכאב שרק ככה המצב הפך לנסבל. לעולם- לכל אורך חיי- אני אהיה אסירת לך תודה על זה.
לפעמים, ברגעים הכי קטנים- אתה מרים את האחיינית שלנו, לומד עם חברים גמרא, אומר משפט אחד בתוך ויכוח- אני מסתכלת עליך ואומרת לעצמי איזה מזל שאגרתי כנראה כל כך הרבה זכויות בגלגול הקודם שזכיתי באח, רע וחבר כמוך. אתה המדד שלי למה שקוראים ביידיש "מענטש"- אדם טוב, בעל עקרונות, שלא מוותר לעצמו ולא מפחד מאתגרים. אדם שיש לו אידיאל והוא לא מתבייש להאחז בו בכל הכוח ולהתנהל על פיו. אדם חזק שלא מפחד להתאמץ וגם רגיש ולא מפחד להזיל דמעה כשמתעורר צורך.
אתה אחי הקטן ומורי הגדול.
לא מזמן שאלתי אותך מה עושים בערב יום העצמאות. גם השנה, בערב יום העצמאות, אני אבודה. החברות שלי כל אחת עם המשפחה שלה או של בעלה, ההורים עם החברים שלהם, אחותנו בביתה שבירושלים ואני לא כל כך מוצאת את עצמי. שאלתי אותך קצת בחיל ורעדה כי אני לא רוצה להיות האחות הגדולה שצריך לדאוג לה כי היא עוברת תקופה קשה ולהכביד עליך גם את זה בחופשים הקצובים שלך מהצבא. אמרת לי שנעשה פויקה בים. שאלתי אם זה בסדר מצדך שאני מתקרצצת אליך בערב שבטח תכננת להיות בו עם חברים ואמרת לי שמבחינתך זה אתה ואני וכל השאר הם המצטרפים. המשפט הזה העלה לי דמעות של הכרת תודה. תודה לך שאתה גורם לי להרגיש עוד קצת חשובה, עוד קצת שרוצים בקרבתה, אחרי תקופה ארוכה של התעסקות בדברים שגורמים לי להרגיש בדיוק את ההיפך.
אח קטן ואהוב שלי, אני כותבת לך והדמעות זולגות, פשוט מהתרגשות על כך שזכיתי.
לכבוד יום ההולדת ה-21 שלך, מה כבר יש לקנות לך? יש לך את הכל וגם ככה אתה מסתפק במועט ומתנהל בעולם בענווה.
אז הנה מה שאני מעניקה לך- ראי, שתראה בדיוק בדיוק כמה אתה חשוב ואהוב ונטוע בלבי, ואת המילה שלי שלעולם- לעולם!- יהיה לך לאן לפנות בדיוק כמו שאני מרגישה שיש לי.
אתה רק בן 21, כל החיים לפניך- הצבא, חיי הזוגיות, לימודים, קריירה. אלה זמנים לא פשוטים שמאוד מאוד קשה להשתחרר מהשפעות הסביבה עליך ולזכור מי אתה. בכל פעם שתרגיש קצת לבד, אבוד או חנוק- אני מעניקה לך אותי כאוזן קשבת וככתף לנוח עליה קצת מהמלחמות. אני נותת לך אהבת אחים עזה, שזה כל מה שיש לי לתת לך. אני פותחת אל הלב שלי אליך בלי טיפה של פחד מפגיעה כי לא משנה כמה תפגע בי, אנחנו עדיין שני ענפים מאותו העץ ועדיין אני רואה את עצמי מדי פעם משתקפת בך.
יום הולדת שמח אחקטן
תשמור על עצמך ושנזכה לעוד מליון שנים ביחד
אחותך הגדולה
שירה-אמונה
ראה עוד > >
30/05/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הערב צוין יום הולדתו של אביחי במעגלים הקרובים.
לירז, אחותו, אירחה בביתה חברים ומשפחה לארוחת ערב חגיגית ומושקעת ולערב "שרים וזוכרים" בו שרנו שירים שמזכירים לנו את אביחי וסיפרנו סיפורים.
בכינו, צחקנו ובעיקר התגעגענו.
היה מאוד משמעותי.
תודה לכל הטורחים והמגיעים❤️🩹
ראה עוד > >
31/05/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מבצע "הופכים מר למתוק" לכבוד יום ההולדת של אביחי האהוב שלנו מגיע היום בע"ה לסיומו וזה הזמן לומר תודה:
בראש ובראשונה לכלל המתנדבים שלנו- חלקם משפחה, חלקם חברים, חלקם זרים גמורים (!) שהסיפור של אביחי ודמותו שנשקפה אליהם נגעו בהם עמוקות (אכן, קשה שלא להתאהב...)
שנית, לתורמים הנדיבים שתרמו לנו שוקולד והדפסות:
טסה שוקולד, עלית מקבוצת שטראוס ו- Roshen Israel, קהילת "לודאים" וכמובן דפוס פיתקית קיסריה שמלווה אותנו (בהתנדבות מלאה!) לאורך ההנצחה.
הסיפורים שהגיעו אלינו היו מדהימים!
ביקורים אצל פוסט טראומתיים (שנרשמו מראש) וחיבורים שאנו מקווים שיחזיקו גם להמשך, ביקורים בבתים מאזנים ובחוות שיקום לפוסט טראומתיים, חלוקה בבתי לוחם, חלוקה למתנדבים מבני עקיבא נתניה ולחניכי "עת לעשות" בשבת בה אירחו חניכי הסניף את החניכים, חלוקה בכיתות של ילדים שסיפרו על אביחי, חלוקה לגני ילדים עם צרכים מיוחדים, למועדון תעסוקה למתמודדי נפש, שני מוקדים "שולחן השבת"- מיזם ארוחת שבת קהילתי של משפחות הקהילות השונות בלוד עם תושבי העיר שאין להם עם מי לסעוד, חלוקה באוניברסיטת אריאל וכמובן גם למשתתפי הערב שנערך אצל לירז.
אנשים התנדבו וקנו עצמאית שוקולד, הדפיסו, עטפו, יצרו קשר עם המקומות בואו בלב פתוח ונפש חפצה. שוקולד חולק בטירת הכרמל, חיפה, פרדס חנה, חופית, נתניה, לוד, זיתן, מעלה לבונה, בית זית, מודיעין, רמת גן, הרצליה, תל אביב, אלפי מנשה, צור הדסה, אלון מורה, אריאל שקד ועוד...
אין לנו מילים להודות ולתאר כמה משמעותית הייתה ההתנדבות הזו, דווקא עם אלה שבד"כ לא מתנדבים איתם ולא מודעים לקושי הגדול שלהם. אלה בדיוק האנשים שאביחי היה מצליח לראות ואת העולם שלהם להאיר.
נתראה בשמות בע"ה ❤️🩹❤️🩹❤️🩹
ראה עוד > >
01/06/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בישוב שקד, בו מתגוררת לירז, הזכירו את אביחי בטקס יום הזיכרון היישובי. בלוד, היכן שמתגוררת שירה-אמונה, הזכירו את אביחי בין נופלי העיר.
בחדרה, כמובן, הוזכר אביחי גם בטקס וגם במדבקה הזמנית (עד שיחרטו את המילים) על אחת המשואות הרחבת יד לבנים בעיר.
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
כיתה ט'3 באולפנית "מבשרת ברוך" בחדרה שמעו שיחה על אביחי לפני יום הזכרון והחליטו בעקבותיה להוציא חולצות לטיול השנתי עם הנצחה שלו.
הבנות טיילו במהלך המסע במדבר יהודה בואדי קלט, מצדה ועין גדי.
מדהימות!
ותודה למורה רחל, חברה ותיקה שלנו❤️🩹
ראה עוד > >
14/06/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אתמול נערכה ברית לבנם של נעמי ומאיר אזולאי בישוב שבי דרום. נעמי ומאיר, בנים והארה כשמם, קיבלו אותנו כאורחי כבוד בברית בה נקרא התינוק: אביחי, על שם אביחי שלנו, מידותיו הטובות, מזגו הנעים והערכים שבלטו בו.
כתבה לנו נעמי:
כשהכרתי את אביחי הוא היה שנה א בישיבה בשבי חברון ואני הייתי בת שירות בכפר הילדים "נווה מיכאל". את אביחי ראיתי לראשונה בשבת שהעמותה התארחה בכפר הילדים. ובעקבותיו התחלתי גם להתנדב בקו לחיים וכך נפגשנו עוד כמה פעמים בשבתות ביחד בעמותה. אביחי היה דמות מאוד בולטת בעמותה. הרים תמיד את המצב רוח, הצחיק את הצוות, וניכר גם הכשרון שלו למוזיקה. תמיד היה עם גיטרה ביד, מנגן ועושה שמח וטוב בלב לכולם ❤️
דברי התורה שאמר מאיר בברית:
שלום לכולם ותודה שבאתם לשמוח איתנו
מודה אני לפניך מלך חי וקיים.
יש כאן שני צדדים במציאות שמתגלים דרך הנהגת ה' את עולמו.
חי וקיים. לכאורה אלו שני מילים דומות אך אם נדייק נראה ההיפך.
על פי הרב קוק בעולת ראיה המילה חי מתארת מצב פעיל, דינמי, משתנה, תוסס שמצוי כל הזמן בתהליך של התקדמות ושינוי.
לעומת זאת המילה קיים מתארת דבר מוגמר וסופי שקיים ולא הולך להשתנות. מתאר מצב יציב, איתן שלמרות השינויים מבחוץ הוא נותר זקוף וחזק.
אם ננסה להקביל זאת לעולם החסד והדין נוכל לומר שחסד זה חי. חיים.
אביחי בשבילנו זה חיים של חסד.
אחד המאפיינים החזקים בחסד זה פריצת גבולות. חסד הוא פורץ גבול. ברגע שנתתי לו הוא מתעורר לתת לשני וככה זה מותח קווים בין אנשים שונים ממקומות שונים בלי גבול.
כדי להיות בעמדה של חסד אתה כל הזמן צריך להיות בתנועה, התקדמות, לשאול את עצמך איפה אתה יכול להיות יצירתי וליזום ולהקים ולעשות. אתה צריך להיות דינמי, אתה צריך לתסוס, אתה צריך להיות חי. אביחי.
אבי. ברוח התקופה שפוקדת אותנו מאז שמחת תורה אנחנו מרימים עיניים לשמיים ומתפללים אבינו מלכנו חננו ועננו. שמע תפילתנו. ובנוסף לכך, אבי בשבילנו זה ר"ת של אחינו בית ישראל. כמה עוצמה יש במילים האלו במיוחד בימים אלו. כמה טהרה וזיכוך אפשר לקבל מתפילה זו שאנו שרים אותה גם בשמחה וגם בעצב. כמה התפילה הזו מנקה אותנו וגורמת לנו להבין שלמרות המרחקים והדעות השונות אנו עדיין אחים של אותה משפחה גדולה, משפחת עם ישראל.
בשבילנו המילה אבי מבטאת את מקור החסד. ה' יתברך. חסד ה' עלינו שזיכה אותנו בבן בריא ושלם וכל תפילתנו היא שהוא יהיה אבי – חי. שכל שמחת החיים, עוצמת החיים, יהיו מהמקור האלוקי שיושפע עליו ממרומים ויפיח בו כוחות של תורת חיים ואהבת חסד.
הסיבה הנוספת שבחרנו בשם אביחי היא מההתפעלות שלנו מגיבור ישראל אביחי אמסלם הי"ד, אבא ובעל למופת שנלחם בשמחת תורה על הגנת העיר שדרות וכמו רגעיו האחרונים, כל חייו היו חיים של חסד ונתינה.
אחד המשפטים הגדולים שמתנוססים בדמותו הוא: כשאני עוזר למישו שקשה לו, לא קשה לי.
אפשר לראות ממשפט זה מי האדם המיוחד שעומד מאחוריו. הכרנו באביחי את עוצמת החיים, שמחת החיים, תמיד מאיר פנים לכל אחד. ברגע שהוא נמצא בסביבה כולם מוקרנים מהאור הגדול שלו שסוחף אחריו כמה חניכים הוא הוביל והדריך ברוחו הגדולה מתוך חיבור לכל אחד ואחד שהכיר.
זכות גדולה נפלה בחלקנו לבחור ללכת לאורו המיוחדת ודמותו הגדולה.
אביחי.
ואומר לך בדמיך חיי ❤️🩹👶
ראה עוד > >
20/06/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
שלשום התקיים באולפנית "מבשרת" פסטיבל שנתי. כתבה לנו רחל אופטובסקי, מורה באולפנית "מבשרת" וחברות משפחה ותיקה:
👍🩷
השנה הפסטיבל בסימן גבורה
" רק בגלל הרוח"
כל כיתה בוחרת שיר קיים וכותבת לו מילים חדשות
מקליטה את השיר, מחברת כיראוגרפיה ומעלה את השיר על במה
אנחנו בחרנו את השיר "רסיסים"
וחיברנו מילים על גיבורי "חרבות ברזל"
כשדמותו של אביחי לנגד עינינו.
אשלח לך את המילים ואז תביני:
גיבורים
בית א :
לא נפסיק להנציח, לזכור ולראות
לראות תקוה מתוך האש
לקבל ולתת מה שיש
ולנצור לא לשכוח רסיסי זיכרון
תמונות רצות בתוך אלבום
אני שרה לך
רק עוד מילה
רק עוד חלום
מחשבות ותפילות מחפשות אותך
ואתה לא בא
פזמון : גיבורים,
איך יצאתם מן הבתים
איך פרצתם דרך קדימה
איך הגנתם על אחים
איך חיזקתם רוח של עם
איך בעוז הרוח נלחמתם
איך חיברתם את כולם
בית ב
יש חלום שחוזר בו אתה אומר
אני תמיד בשביל אחר
אם כואב אז עוזרים לחבר
אם קשה ומורכב אז נותנים ועושים
כן כך חולפים הכאבים
ברוחך הגדולה נתחזק
ואז נמשיך בדרכך
פזמון חוזר :
מחשבות ותפילות מחפשות אותך ומוצאות בך....
פזמון אחרון ...
היה ערב חזק עוצמתי, תודה לכל העוסקות במלאכה ❤️🩹🙏
ראה עוד > >
24/06/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ביום חמישי האחרון התקיימה הכנסת ספר תורה ברוב הדר ב"מדרשיית נעם" כפר סבא, בה לבד אביחי את שנות התיכון שלו.
הכנסת ספר התורה, לזכר יהונתן שלזינגר שנהרג בתאונת דרכים והיה בן מחזור של אביחי, הייתה מתוכננת ל-ו' במרחשוון אך אז פרצה המלחמה ובה נפלו אוריאל ביבי ואביחי שלנו- בני מחזור נוספים.
אביחי, שתרם בזמנו מכספו לספר התורה על שם יהונתן חברו, נפל כשבועיים לפני הכנסת ספר התורה המתוכננת ושמו ושם אוריאל הוספו לספר התורה.
הכנסת ספר התורה היתה מדהימה! השמחה סביב התורה, השירה והריקודים- כל כך הרבה שמחה גדולה בתורתנו. ברור לנו כי אם אביחי היה כאן הוא היה מראשוני המרקדים והמקפצים מול התורה שכל כך אהב.
גבי, אבא של אביחי, זכה לכתוב אות בספר התורה ושירה-אמונה, אחותו, תפרה את אחד התפרים הסופיים בספר.
תודה רבה למדרשיה ולחברים שהגיעו ושמחו, עם כל הקושי.
עין במר בוכה ולב שמח ❤️🩹
ראה עוד > >
30/06/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אנחנו ממש, אבל *ממש*!! מתרגשים לשתף שבקבוקי היין עם התווית של אביחי שלנו יצאו לשיווק סופסוף.
נתחיל מהסוף:
תודה לעמי וגדי, דודים של אביחי, שעזרו למשפחה לבחור יינות ולרננה הגרפיקאית שמכירה את אביחי בערך מאז שהוא נולד והצלחה לקלוע למה שאפילו לא ידענו שאנחנו רוצים וכמובן לדוד וארז מ @wine & friends שהשקיעו והקדישו מזמנם ובלעדיהם זה לא היה קורה!
בסדרה של אביחי יש 5(!) יינות שונים: 2 לבנים, 2 אדומים ואחד רוזה.
הוצאת יין עם התמונה של אביחי היא ביטוי מושלם לתפיסת "בדמיך חיי". האור המיוחד של אביחי והחיול המאפיין יכולים עכשיו ללוות אותנו בעקב עם החברים, ארוחות שבת או חג ואפילו חופות ואירועים.
בימים הקרובים מתארגנת רכישה מרוכזת (במחיר מוזל). מי שמעוניין יכול לכתוב לשירה-אמונה 052-6651256
או לרכוש באתר: https://wineandfriends.co.il/product-category/wnf/
בהזנת הקופון BOGO תזכו לפקק יין בשווי 60₪ במתנה🙏
שימו לב שאם אתם רוכשים במעל 500₪ אתם יכולים לבחור במשלוח חינם 🙂
(יש משלוחים גם לחו"ל!)
נשמח אם תפיצו.
ראה עוד > >
10/07/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ביום ששי האחרון הגיעו החברים של אביחי מגדוד 7008 לגינה הקהילתית בלוד לעבודת הנצחה. בנוסף לניכוש עשבים ועבודות פיזיות נוספות, הקימו החברים פרגולה במקום בו לפני היו רק עמודי מתכת ישנים.
ההורים של אביחי הביאו אוכל, ליה מנהלת הגינה הפעילה את הילדים יחד עם רותם, נערה מהקהילה, ולבסוף אכלו החברה צהריים מהאוכל שהבאנו, אמרו כמה דברים לזכר אביחי, והתפזרו לבתים לשבת.
פרויקט מאוד מרגש ומרומם
תודה לכל העוסקים במלאכה
ראה עוד > >
14/07/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ביום שלישי האחרון התקיים יום סיור, תמיכה וסיוע של @מפגש ברמה, מיזם של מפגשי רווקים ורווקות, בדרום. שירה-אמונה, אחותו של אביחי, הוזמנה על מנת לדבר עליו ועל סיפור נפילתו במקום בו נפל.
למרות החום הכבד ומיעוט הצל, הגיעו החבר'ה לצומת שער הנגב והלכו בעקבות שירה-אמונה לנקודת האירוע בשדה הסמוך. כשהגיעו, שמעו את הסיפור, הדליקו נר נשמה בגלעד הנמצא שם (יש שם נרות וגפרורים למי שעובר בסמוך ורוצה להדליק נר לזכר הנופלים), אמרו פרק תהילים וקדיש והמשיכו בדרכם למתחם הנובה.
תודה לכם על שנתתם לנו מקום ושמעתם על אביחי שלנו 🙏🙏🙏❤️🩹❤️🩹❤️🩹
ראה עוד > >
23/07/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חברת יזמות הנדל"ן "לב ההר", המתמחה בנדל"ן באיזור גב ההר והשומרון, בחרה להעניק לרוכשיה בקבוק של יין של אביחי עם כל חתימת חוזה.
זה מרגש במיוחד גם כי אביחי מקושר לשמחה של רכישת בתים וגם כי מתקיימת מצוות ישוב הארץ, הארץ שאביחי כל כך אהב ועל הגנתה מסר נפשו.
מתרגשים כל כך...
ראה עוד > >
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד- דף בפייסבוק
מרגש אותנו שהכוח שהיה באביחי והניע אותו לפעול כל כך הרבה בעולם ממשיך לנוע גם לאחר נפילתו.
מרגיש שהוא עוד קצת איתנו...
ראה עוד > >
אתר כתיבת זיכרון -avichi memory
משפחת אמסלם היקרה והאהובה
כמו רבים מבני עמנו נשלחתי ביום שמחת תורה לעבות כוחות בגבול הצפון.
את הידיעה על נפילתו של אביחי קיבלתי בעצב רב בזמן השהות שם, אבל לא הצלחתי לתת לזה מקום עמוק, הן בשל העיסוק במשימה והן בשל הצורך ההשרדותי לשמור על החוסן.
עכשיו אני בבית לתקופה קצרה, וזכרונו העמוק של אביחי עולה בי.
אז הרגשתי צורך לשתף אתכם בדברים שאתם כבר יודעים על אביחי הנכתבים בדמעה רבה (וגם הזכרונות מחויכים)
את אביחי אני מכיר מן הסתם מגיל יסודי.
בהתחלה בתור ה''בן של המנהל'', אחר כך בתור ''אח של לירז'', בהמשך בסניף בני עקיבא בעיר ובחיים עצמם בתוך חבורה של יוצאי העיר חדרה.
אבל תקופת ההיכרות הכי עמוקה שלי עם אביחי הייתה בכיתות ח-ט שלו, כשהייתי המדריך של השבט שלהם בבני עקיבא. (הוא היה עוד מציג אותי לפעמים בתור ''רזי המדריך'' ואני הייתי מחייך הבושה כאילו לא עברו 15 שנה מאז...)
זה גיל מיוחד, שבו כבר יש יכולת בחירה משמעותית על המעשים והפעולות, וכמובן הרבה להט בדיונים וברעיונות. כמובן לצד שטויות וכיף של הנעורים.
קראתי ושמעתי חלק מההספדים, וזה מדהים לראות איך הניצנים של התכונות הנפלאות שנאמרו כבר התחילו לפרוח בתקופה הזו.
אם זה החיוך והצחוק ולהיות במרכז העניינים אבל גם להיות רגיש חברתית ולדאוג למי שנדחק הצידה.
כך גם רוח ההתנדבות וההובלה החברתית בלטה אצלו. תמיד ראשון לכל פעילות שהיינו מנסים לארגן בקיץ (אם זה על האש או התנדבות קשישים).
אבל יותר מכל זו האש שעברה בו בפנים.
האש שגרמה לו לחפש משמעות בכל דבר ותמיד לעסוק בטוב.
אותה האש שאולי לא היית רואה ביום יום כי הוא היה צנוע ודואג לעצמו קודם, אבל כשהיית מסתכל לו בעיניים כשהיה מדבר על אמת, היית רואה אותה בוערת באדום בוהק.
בתור מדריך חשבתי שאני צריך להדליק את האש בך.
אבל לא ידעתי שהאש נמצאת שם מזמן.
והדבר המדהים הוא כשאנחנו גדלנו והתמתנו, והאש קצת מצאה לה בית נוח שלא תפריע מדי, אצלך האש המשיכה לבעור ולא נתנה לך מנוח.
הבחירות המיוחדות שלך בחיים הן רק הקצה שמלמד על הרצון שלך לדבוק באמת ובטוב האלוקי.
ולמרות כל זאת, כל כך היה נעים להיות לידך, השתדלת לא לשדר התנשאות או שיפוטיות.
וגם אחרי חודשים שלא נפגשים(מה שהיה יכול לקרות) עדיין ההרגשה היא חברית וממשיכים כמו פעם.
אני בטוח שיצאת מהבית עם הידיעה שאתה הולך לעשות כל מה שצריך כדי להגן על העם והארץ, ואכן הגיע הדבר עד כדי מסירות נפש.
מסירות נפש ששייכת לאש היוקדת בלב האומה, החל מאבותינו, דרך כל הדורות ועד למשפחה שלך.
אשרי יולדתך, אשרי העם שאלו הם בניו.
כל כך עצוב לנו שאתה לא פה איתנו במציאות החיים הזו.
דם הגבורה של אביחי נגע ונתערב בדמם של גיבורים רבים, אבל אנחנו נמשיך לספר את הסיפור שלו.
נקח את האש ונעביר אותה הלאה, ונהיה יותר טובים באהבת ישראל, בעבודת ה', ביחס למשפחה ובלימוד התורה, לזכרו וכהמשך לפעולותיו בעולם הזה.
ראה עוד > >
אתר כתיבת זיכרון -avichi memory
אביחי ז״לֹ
מדי פעם אביחי היה משחק כדורסל עם חברים מפרדס חנה.
אחד החברים כתב מה היה אביחי בשבילו:
דוהר קדימה, צעדים רחבים
כיפה גדולה עיניים נחושות,
התקפה מתפרצת.
לא מאט, בלתי ניתן לעצירה.
עולה גבוה ואז קולע.
חיוך גדול לפני, חיוך גדול אחרי
ממוקד ומהיר להגיב תוך כדי.
ודאי גם שם,
בגיא הריגה,
דהר כשנקרא.
בצעדים רחבים
עם כיפה גדולה
עיניים נחושות
חיוך לפני.
ראה עוד > >
אתר כתיבת זיכרון -avichi memory
גם בית ספר "נתיב מאיר" במעלות מצטרף למיזם #לזרוע_אור להפרחת יישובי העוטף וקו העימות ומקדיש זאת לזכרו של רס"ר אביחי אמסלם הי"ד.
תמיד היית עושה קולות של "אחחחח איזה שמנה אתתת" וזו היתה הדרך המצחיקה והגמלונית שלנו להראות אהבה כששנינו מתבגרים מתפדחים. כשהתחתנת היה ברור לי שהולכת להיות תמונה שלי עושה בדיוק את זה.
המדידות של שני חלקי השמלה, הנעליים, אפילו התסרוקת נבחנו רק בכך שאני יכולה לרוץ ולקפוץ איתם בשביל התמונה הזו. לקח לצלם כמה ניסיונות ולבסוף הצלחנו וזו אחת התמונות האהובות עלי שלנו עד היום
ראה עוד > >
אתר כתיבת זיכרון -avichi memory
עוזי ואביבה סימן טוב
אני יושבת ונזכרת מתי הכרנו את אביחי בפורים אחרי שהבן שלנו סמ"ר שילה סימן טוב מסיירת גולני נהרג בתאונה מבצעית ואנחנו מקבלים טלפון מאביחי לאחר שהוא שתה בסעודת פורים והוא בוכה ומספר כמה הוא אהב את שילה כשהיו ביחד בישיבת "שבי חברון" ולמרות שהיה בשנתון מעליו תמיד שיחקו כדורסל ביחד ושיתף אותנו מה הוא ראה ואהב בשילה ולאחר מכן הוא ואשתו טל היקרה באו לבקר אצלנו בבית. כששמענו על נפילתו, הלב דימם שוב איך נפלו גיבורים, מלח הארץ שכל חייו תרם למען הקהילה ולמען המדינה והבנו שכל הדברים שהוא דיבר על שילה בעצם היו בתוכו. שתהיה נשמתו צרורה בצרור החיים
ראה עוד > >
אתר כתיבת זיכרון -avichi memory
ראה עוד > >
אתר כתיבת זיכרון -avichi memory
דודי סגיאל, רעננה
אביחי יקר זכיתי להיות מחנך הפנימיה שלך במדרשיית נעם בכפר סבא שלש שנים. אהבתי והערכתי אותך מאד ואמרתי לאמא שלך שהלוואי והיה אפשר לשכפל אותך. היית מוביל חברתי חיובי עם נוכחות מאד בולטת. כמו שהאמא רותי תיארה בהספד ככה אני זוכר אותך אביחי משנות התיכון שזכיתי להיות מחנך פנימיה שלך :"ילד רגיש, לוחם צדק, שלא מסוגל לשאת עוולות גם במחיר של התנגשויות עם המורים והרבנים" .היית אמיץ מאד ולוחם צדק. אבל אי אפשר היה לא להתפעל ממך: מהיושר הפנימי, מהכנות, מהעוצמה שהקרנת. היית מנהיג חיובי. אמרתי לך כמה פעמים שאני בטוח שתגיע רחוק ואתה דור העתיד של עם ישראל. כל כך הרבה דברים מופלאים שמעתי עליך אביחי יקר בהלוויה וכלל לא הופתעתי. היית נדיר באיכותך הפנימית. מותך אבידה נוראית. חלפו 12 שנה מאז שראיתי אותו לאחרונה, אבל אתה דמות בלתי נשכחת. מביט בהוא תמונות שלך אביחי בשנות הנעורים- בשנים בהן צמחת והפכת לדמות מופת של תורה ועבודה, חסד ויושר. מביט ועיני זולגות דמעות. אבידה נוראית לעם ישראל. תהא נשמתך הזכה צרורה בצרור החיים
ראה עוד > >
אתר כתיבת זיכרון -avichi memory
יהודיה
אתה נמצא במקום גבוהה לפני בורא עולם תתפלל עלינו כאן למטה על משפחתך על עם ישראל שתבוא הגאולה במהרה ויזכו כולם לביאת גואל צדקו ותחית המתים בקרוב מאוד
ראה עוד > >
אתר כתיבת זיכרון -avichi memory
שירה אמונה אמסלם - אחות של אביחי
מגיעה לטיפול מטפלת: יואו את ספוגה לגמרי! שניה אני מביאה לך משהו לנגב את הבגדים אני: אני בסדר 🙂 מטפלת: לא לא את ממש ממש רטובה, את רוצה אולי משהו חם לשתות? אני: לא לא, זה נראה הרבה יותר גרוע מאיך שזה מרגיש, אני באמת בסדר מטפלת: אני מבינה שאין לך מטריה? אני: בשבעה המ"פ של אחי סיפר לנו שהוא היה היחיד שהולך בגשם עם ראש מורם ואז אחותי הטובה לירז הזכירה שכשהיינו נערים הוא היה גורר אותנו לרקוד איתו בגשם בחוץ, מאז אני משתדלת ללכת בגשם עם ראש מורם מטפלת: וואו. אוקיי. את בעצם שואבת ממנו כוח אני: אני אחות של אמסלם. ואני בתפקיד.
ראה עוד > >
אתר כתיבת זיכרון -avichi memory
אחות של בן שלו
אני פה כדי להודות לך על אהבת נפש לאחי הקטן ❣️ לא ידעתי מהי חברות אמת, מהי אהבה בין אנשים שלא מאותה משפחה , עד שזה הגיע לאמסלם ובן שלו.
תודה על כל הטוב והאור שלך, תשלח כוחות ❤️🩹
אתה הרבה יותר מגיבור, האור כבה קצת,
אז תתפלל עלינו..אנחנו רוצים שהמשיח יגיע מהר ושאתה תחזור להאיר לנו.
ועד שתחזור, אני פה..שומרת על בן שלו ועל אחיות של אמסלם ❤️
ראה עוד > >
אתר כתיבת זיכרון -avichi memory
אמסלם היקר
כל פעם שאני חושב על אביחי, ליבי מתמלא בזיכרונות על האישיות המדהימה שלו. הדבר שהכי נחרט בזיכרוני הוא האופן שבו תמיד חיפש לעזור לאחרים. במסעות הקשים ובימי הטירונות המפרכים, הוא לא ויתר לאף אחד. אביחי ידע לדחוף אותנו קדימה גם כשהרגשנו שאי אפשר יותר. הוא נלחם עבורנו, סירב לוותר, רק כדי שנמשיך ונעשה עוד צעד.
הזיכרון שלי ממנו הוא של אדם עם לב ענק, שתמיד היה שם בשביל אחרים. אביחי שם את טובת כולם מעל לכל, גם אם זה בא על חשבון עצמו. טובת המחלקה, טובת הפלוגה, וטובת עם ישראל היו תמיד בראש מעייניו.
אביחי היה נשמה אינסופית של טוב לב ואומץ. גיבור אמיתי שאיחד אותנו, נתן לנו כוח ותקווה. הוא השאיר אחריו חלל עצום, חור בלב שאין דרך למלא. יהי זכרו ברוך, תמיד בליבנו.
אביחי יקר זכיתי להיות מחנך הפנימיה שלך במדרשיית נעם בכפר סבא שלש שנים. אהבתי והערכתי אותך מאד ואמרתי לאמא שלך שהלוואי והיה אפשר לשכפל אותך. היית מוביל חברתי חיובי עם נוכחות מאד בולטת. כמו שהאמא רותי תיארה בהספד ככה אני זוכר אותך אביחי משנות התיכון שזכיתי להיות מחנך פנימיה שלך :"ילד רגיש, לוחם צדק, שלא מסוגל לשאת עוולות גם במחיר של התנגשויות עם המורים והרבנים" .היית אמיץ מאד ולוחם צדק. אבל אי אפשר היה לא להתפעל ממך: מהיושר הפנימי, מהכנות, מהעוצמה שהקרנת. היית מנהיג חיובי. אמרתי לך כמה פעמים שאני בטוח שתגיע רחוק ואתה דור העתיד של עם ישראל. כל כך הרבה דברים מופלאים שמעתי עליך אביחי יקר בהלוויה וכלל לא הופתעתי. היית נדיר באיכותך הפנימית. מותך אבידה נוראית. חלפו 12 שנה מאז שראיתי אותו לאחרונה, אבל אתה דמות בלתי נשכחת. מביט בהוא תמונות שלך אביחי בשנות הנעורים- בשנים בהן צמחת והפכת לדמות מופת של תורה ועבודה, חסד ויושר. מביט ועיני זולגות דמעות. אבידה נוראית לעם ישראל. תהא נשמתך הזכה צרורה בצרור החיים
ראה עוד > >
מיכל Ynet - הנרצחים והנופלים – כתבו לזכרם
אביחי, תודה גיבור ישראל , לעד נזכור 💖💖 יהי זכרך ברוך אמן 🙏. השם ינקום דמך.
ראה עוד > >
עוזי ואביבה סימן טוב Ynet - הנרצחים והנופלים – כתבו לזכרם
אני יושבת ונזכרת מתי הכרנו את אביחי בפורים אחרי שהבן שלנו סמ"ר שילה סימן טוב מסיירת גולני נהרג בתאונה מבצעית ואנחנו מקבלים טלפון מאביחי לאחר שהוא שתה בסעודת פורים והוא בוכה ומספר כמה הוא אהב את שילה כשהיו ביחד בישיבת "שבי חברון" ולמרות שהיה בשנתון מעליו תמיד שיחקו כדורסל ביחד ושיתף אותנו מה הוא ראה ואהב בשילה ולאחר מכן הוא ואשתו טל היקרה באו לבקר אצלנו בבית. כששמענו על נפילתו, הלב דימם שוב איך נפלו גיבורים, מלח הארץ שכל חייו תרם למען הקהילה ולמען המדינה והבנו שכל הדברים שהוא דיבר על שילה בעצם היו בתוכו. שתהיה נשמתו צרורה בצרור החיים
*מגיעה לטיפול* מטפלת: יואו את ספוגה לגמרי! שניה אני מביאה לך משהו לנגב את הבגדים אני: אני בסדר 🙂 מטפלת: לא לא את ממש ממש רטובה, את רוצה אולי משהו חם לשתות? אני: לא לא, זה נראה הרבה יותר גרוע מאיך שזה מרגיש, אני באמת בסדר מטפלת: אני מבינה שאין לך מטריה? אני: בשבעה המ"פ של אחי סיפר לנו שהוא היה היחיד שהולך בגשם עם ראש מורם ואז אחותי הטובה לירז הזכירה שכשהיינו נערים הוא היה גורר אותנו לרקוד איתו בגשם בחוץ, מאז אני משתדלת ללכת בגשם עם ראש מורם מטפלת: וואו. אוקיי. את בעצם שואבת ממנו כוח אני: אני אחות של אמסלם. ואני בתפקיד. מוזמנים לאתר הזיכרון https://www.avichay-memory.com/ או לעמוד ההנצחה https://www.facebook.com/profile.php?id=61551984957403
אחי המתוק, היה איש משפחה, אבא ל2 בנות ואחת בדרך, מסור לאשתו למשפחתו ברמות הכי גבוהות שיש, תמיד מתווך לנו את התחושות שלו. אחד שמדבר, לא שומר יותר מידי בבטן, משתף, שמח מכל הלב ההצלחות שלו, ועם זאת מסתיר את הגדולות שבהן בתוך המגירה, לא עושה עניין מהגאונות שלו והרגישות שלו, פשוט חי את החיים ככה, בלב פתוח, בנפש חפצה. הכי הכי אני מתגעגעת לשיחות מלב אל לב שלנו, לתגובות "את מגזימה לירזי" או "וואלה לא חשבתי על זה ככה", הרגשה של שווים. כאלו הוא לא קטן ואני גדולה ממנו, כאילו אנחנו פשוט שני אחים, לא חשוב הגיל. הי הכי כיף היה להיות איתו בימי חול, למשל פעם אחת היינו בג'ימבורי של כפר הנוער שם עבד, הג'ימבורי היה לרשותנו, והוא ובעלי עשו שם מלחמת כדורים, הילדים היו בעננים מהאנרגיות והכיף הכי טהור שהיה שם. או בטיפולים בקיץ, הוא היה אלוף בלמצוא מעיינות שווים, בדיוק לגודל הנכון.. פעם הלכנו לנהר הירדן, ואז הגיעו עוד אנשים לשחות, ואני נשארתי עם הקטנים על המזח, אז הוא אמר- לכו תהנו, אני נשאר פה עם אחותי, יש לנו פערים להשלים. עם כל הגעגוע ותחושת הפספוס וההחמצה, אני מודה לה' הטוב על השנים הטובות שלנו ביחד, על הזכרונות שאספנו, וגם על הזכרונות ששכחנו.. הרי לא משנה כמה נזכור או לא, כל כולנו ספוגים בתכונותיו ובגעגועים אליו, ככה שבעצם החיים שלנו אנחנו מנציחים אותו. יהי זכרו ברוך
ראה עוד > >
שריה צברי Ynet - הנרצחים והנופלים – כתבו לזכרם
חייל אציל נפש שמסר נפשו לתקומת העם והארץ. תנחומים למשפחה.
ראה עוד > >
מישהו Ynet - הנרצחים והנופלים – כתבו לזכרם
עם ישראל איבד אדם יקר! יהי זכרו של אביחי ברוך! תנחומים למשפחה!
אביחי היה ללא ספק איש מיוחד! איש שכל כך הרבה הכירו זכיתי להכיר את אביחי מקרוב ממש לחיות איתו שנתיים באותו בית. אביחי נתן לי המון כח בזמנים קשים הוא אבא מהמם למאור וטליה דואג להם בלי סוף וכמובן בעל מדהים לטל שפשוט ראיתי מהצד כמה הוא דואג לה לפני כמה זמן נסעתי איתם לירושלים וטל מסיבות אישיות לא יכולה ללכת הרבה ואביחי ואני פשוט נסענו מהר להביא לה כיסא גלגלים אביחי לקח את טל בכל עליות ירושלים עם הכיסא גלגלים ותמיד דאג לסובבים אותו. ככה אני מכירה את אביחי! אביחי איש צנוע, חכם, מצחיק ומוכשר שכל מה שרק רצה זה לגדל בארץ שלו ילדים בשקט אביחי רודף שלום ונותן תקווה לכולם שבסוף יהיה טוב. אז אביחי עכשיו כבר לא איתנו הוא הוקפץ למילואים בדרום ולא האמין שלא יחזור חזרה לבית שלו אביחי נהרג בכבוד גדול שמר על המדינה כמו שהוא תמיד שומר על הסובבים אותו אז רק מה שנותר לי להגיד זה אביחי! שמור עלינו מלמעלה בידיוק כמו ששמרת למטה תחזק את הסובבים אותך כמו שרק אתה יודע אוהבת אותך מאד ומתגעגעת כל כך❤️ יהי זכרך ברוך!
ראה עוד > >
יוסף פרטוק ( חבר מכפר הנוער נווה מיכאל ) Ynet - הנרצחים והנופלים – כתבו לזכרם
אביחי היקר למה ברור לי שנפלת.. כי תמיד היית ראשון להוביל תמיד צעד לפני כולם, המסירות האמונה בה' בעם ישראל וארץ ישראל אצלך זה מתחיל באבות הקדושים שבדרכם הלכת אדמת ישראל יקרה היית בעיניך שברור שהיית מוכן לשלם בחייך שלך למען העם למען הדורות הבאים אבדה גדולה מידי גבר שבגברים רציני חזק אחראי ולב עדין וטוב החיוך מכול הלב שלך לא יוצא לי מהראש אח יקר ה' ינקום דמך לנו נשאר החלל שאין בריה שיכולה למלא יהי זיכרך ברוך יהודי מגה יקר 💔
ראה עוד > >
קובי דיין Ynet - הנרצחים והנופלים – כתבו לזכרם
אביחי היום 3 חודשים אחרי נפילתך הגיחה ביתך השלישית לאוויר העולם שמור עליה ועל אחיותיה שמור על רעייתך שמור על ההורים היקרים שלך ועל כל בני משפחתך אתה במקום מאד גבוה על יד כסא הכבוד ובטוח שגם שם אתה מתבלט בזכות האישיות. שלך והצניעות שלך אבא שלך גבי היקר דואג לשמר את משנתך בבית הכנסת והאולם שעכשיו הונצח על שמך יהיה מקום ובית לתורה לעילוי נשמתך השם יקום דמך
ראה עוד > >
נ Ynet - הנרצחים והנופלים – כתבו לזכרם
אביחי היקר, הלב מסרב להאמין. אני מדבר עליך ובוכה. המילים שאכתוב לא יכולות לתאר את הגדולה שבך ואת מי שהיית עבור כולנו. בן, בעל ואבא למופת, אדם ישר וצנוע, לב טהור טהור טהור, רואה תמיד את טובת האחר, קשוב, סבלני, רודף צדק, חבר טוב, אוהב את הארץ והעם וכמה היה חשוב לך האחדות בתוכנו, אוהב אדם באשר הוא אדם, אכפתי, חכם ונבון, מנהיג למופת!!! אבידה גדולה לעם ישראל. תהא נשמתך הזכה צרורה בצרור החיים. נוח על משכבך בשלום חבר יקר. אוהב ומעריך המון.
ראה עוד > >
יהודית Ynet - הנרצחים והנופלים – כתבו לזכרם
היית ילד קטן...תמיד עם חיוך... עכשיו אתה גיבור... תישאר תמיד בלב שלנו...עדיין עם חיוך...
אמסלם,
היית הטוב מבינינו, תמיד היית שם לעזור, לתת יד או עצה טובה. והייתי משגע אותך, מנסה להדליק אותך מספיק כדי שתתעצבן עליי, אבל תמיד היית עונה לי בנועם, רגוע ועם קצה של חיוך. תמיד היית נותן לי יד כשהיה קשה, תמיד לצדי. לפעמים גם היית גוער בי, לא כשהייתי מצבן אותך אלא כשהייתי פוגע באחרים. תמיד נלחם בשביל שלאחרים יהיה טוב לפני שלך יהיה טוב. התעצבנת עלי כשהעדפתי לללכת לסרט מלחתונה של חבר. נתת לי בראש בצדק אבל הצד השני של הפנים שלך אמר חיוך, אמר שעדיין תהיה לצדי כשאצטרך. קשה לי לבטא עכשיו את כל הגעגועים, את כל הסיפורים.
היית הטוב מבינינו, תמיד אשאף להידמות לך אפילו מעט
אוהב
ראה עוד > >
חוברת הספדים- שבעה
אמסלם
לכל אחד יש רגעים שהוא לא יודע מה לעשות או איך צריך לנהוג. ברגעים כאלה ישר עולים אנשים בודדים שלא משנה מתי דיברתם או התראיתם, עולים לראש כאילו הרגע סיימתם שיחה בטלפון.
יש עולה מחשבה, איך הוא היה פועל, מה היה חושב. תמיד היית אדם כזה עבורי. לנצח תלווה אותי במחשבות, בקבלת ההחלטות ובגישה שלי לכל עניין.
יחסרו לעם אנשים כמוך.
מרגיש בר מזל שזכיתי לפחות לכמה שנים.
צריך מעט אור בכדי לסלק הרבה מן החושך- יש בך אור אינסופי.
אוהב ומתגעגע..
טוויל.
ראה עוד > >
חוברת הספדים - שבעה
אביחי אני זוכר ממך ארוחת צהרים שהשארת עליי רושם עצום כמוך. ארוחת צהרים רגילה כזו , אתה עם מנת החזה הרגילה שלך הקבועה הבריאה, ישבנו ודיברנו על הלכות שנראות מוזרות לאדם מבחוץ, אני לא ידעתי איך מסבירים את המשמעות שעומדת מאחורי ואתה בלי להתבלבל נותן טעמים עמוקים שאפילו יובל שאותו קשה לשכנע בענייני דת שכנעת אותו מיד. אני זוכר את עצמי מתפעל מהקשר ומהחיות שהפגנת בחיי המעשה במימוש התורה שהייתה כה חשובה לך. אני זוכר שעלה בי רגש של קנאה איזה כיף לו, חשבתי לעצמי.
גם אני למדתי כמה שנים בישיבות אך אני תמיד נשאר במצד הקר והיבש. רציתי כל כך להיות כמוך. אח יקר תחסר לי המון- חברך לעבודה אברהם.
ראה עוד > >
חוברת הספדים - שבעה
אמסלם אחי הבכור תודה לך אחי שלימדת אותי מהי פשוטות אמיתי. הרגעים הקטנים איתך ביחד בכפר לימדו אותי המון. אבל הדבר הבולט שלא מפסיק לעלות לי זה הפשטות שלך אחי שאתה יושב על הנדנדה עם חניכות והצחוקים ביחד בתפילות בשבת יהיו חסרים לי ובעיקר לאותם ילדות שהיית להם אבא אח גדול מנטור ועוד..
תודה לך אחי פשוט תודה אנסה להמשיך את המסורת שלך בקשר עם החניכים אליי לחיים אני לא יגיע לקמה שלך אבל אני שמח ואין מאושר ממני שתמיד יהיה לאן לשאוף בזכותך לנצח אחי אזכור אותך תמיד וניפגש עוד רגע בבית המקדש בע"ה אל תתרגל שם למעלה יותר מידי
אוהב אותך אחי- מנחם מנדל בן דוד
ראה עוד > >
כשהגעתי לקו לחיים אביחי כבר היה שם, איש מלא בענווה ועם חיוך ענק מאוזן לאוזן, דואג לחניך שלו בכפפות של משי ועושה לו שמח בכל הזדמנות. מצד אחד מאה אחוז איתו מצד שני תמיד שם איתי בכל מה שקשור לחלק הטכני בלי שביקשתי.
כשהגעתי לישיבה אביחי היה שם, ישן במיטה למעלה בחדר שאף אחד לא רוצה לישון בה. לומד ומסכם כל שיעור בצורה אופיינית יסודית כל כך. אותן האנרגיות שהיכרתי מהעמותה מושקעות בכל הכוח בתורה, מצד אחד תלמיד חכם אמיתי, מצד שני לא מוותר על אף כדור על המגרש במוצאי שבת.
כשהגעתי לפרדס חנה אביחי היה שם, רחוב אחד או שניים ליד, תבוא תראה את הבת שלי הוא אמר לי בכל הזדמנות, בואו לקפה, איך עוד לא באתם? מצד אחד נתן את המקום שלנו בתור זוג צעיר מצד שני תמיד הזמין בשמחה אליו הביתה.
כשהגעתי לכדורסל במוצש אביחי היה שם, אחרי שכבר סיים ריצה כדי לנצל את הזמן, "שמע שכטר כאן זה לא שבי חברון, אם אנחנו מפסידים נגמר הערב, אין מצב שאנחנו יושבים חצי מהערב בחוץ" מצד אחד שיחק הכי הוגן שיש מצד שני ווינר אמיתי שלא רוצה להפסיד אף פעם.
כשהגעתי לחריש אביחי היה שם, הסביר לי בסבלנות על הרחובות, על הקהילה, על בתי הכנסת, איפה כדאי לקנות כל דבר. מצד אחד הוא שמח כל כך שאני בא לגור שם וחשב שיהיה לנו יותר זמן יחד, מצד שני שנינו ידענו שאנחנו עובדים מסביב לשעון וניפגש בכדורסל בפרדס בלחץ.
כשנחתתי בארץ חזרה מהשליחות למלחמה אביחי כבר שם, בסדר תנועה להילחם על הארץ. מצד אחד עוד הסביר לבנות שהוא הולך להילחם על ארץ ישראל מצד שני היה מהראשונים שיצאו להגן על יישובי הדרום.
כשאביחי נהרג הייתי בהר דב, בלי אפשרות לרדת או לעלות. מסוכן מידי לרכב לנוע. הייתי שותף ללוויה בזום והיום זו הפעם הראשונה שהרגשתי שאני מסוגל לעלות לקבר.
אביחי, תודה על כל כך הרבה נקודות שהיית שם בשבילי. תודה על כל הטוב שלימדת אותי. תודה שתמיד דאגת לי כמו אח קטן, תודה שהראת לי בדרכך המיוחדת איך אפשר גם להתקדם בקריירה וגם להיות איש משפחה לתפארת.
לנצח אחי. אזכור אותך תמיד.
אלישיב שכטר (פייסבוק)
ראה עוד > >
חוברת הספדים - שבעה
זכרונות טובים מאבא: אביחי אמסלם הי"ד
אביחי כל בוקר היה נכנס במאור פנים.
שידר לצוות של הגן: אמון. שבנותיו נמצאות במקום בטוח בע"ה.
ניכר עליו שהוא בעל מידות טובות
של ענווה, צניעות וחסד
שיהיה מליץ יושר עבור אשתו, בנותיו, הוריו, אחיותיו ועל כלל עמ"י
גן הראל
וגן צופית
ראה עוד > >
חוברת הספדים - שבעה
אמסלם אחי היקר,
אני מודה לה' על הזכות שניתנה לי להכיר איש מיוחד ויחיד במינו. הכרתי הרבה אנשים בחיי אבל כמוך אין, היית הצמד שלי במשך 3 שנים בשירות הסדיר ותודה לא-ל שזכיתי לאינספור חוויות איתך ולצידך. כל כך הרבה רגעים ואת רובן אי אפשר להסביר במילים. תדע שלא נפלת לשווא ואתה גיבור ישראל לנצח נצחים.
מבטיח לזכור אותך לנצח ולהיות לצד טל והילדות עד סוף חיי. אני אוהב אותך חבר שלי ולנצח אוהב ואזכור את מי שאתה ומה שהיית בשבילי ובשביל כולם.
אוהב אותך לנצח
הצמד שלך ❤
ראה עוד > >
חוברת הספדים - שבעה
אביחי,
הזיכרון הראשון שלי ממך זה שישבתי לצדך כשהתחלתי לעבוד, היית כל כך חד על הכל ולקח לי זמן להתאפס על עצמי ולהבין.
היית מבריק. כל פעם התפלאתי ושמחתי מכמה כשרון יש לך, תמיד עבדת קשה ועשית דברים מדהימים.
הרגשתי שהכל קטן עליך ושאין דבר שאתה לא יכול לעשות.
לא יצא לי להגיד לך פנים אל פנים כמה אני מעריכה אותך ואת הכישרון שלך, ואת השצורה הצנועה שבה עשית את הדברים
זוהר
ראה עוד > >
חוברת הספדים - שבעה
אביחי (הקוסם)
כמו שמתן לוי שלח לי לראשונה את המספר שלך באנשי קשר, כשמך כן אתה - קוסם.
היית פותר כל בעיה שניצבת בפניה בעבודה
ועל העזרה הרבה שלך לי ולפרויקט הרדיו האווירי בתחום הוידאו כשהיינו צריכים להציג הדגמה ללקוח "עוד פעם אתה, צ'צ'יק?" היית עונה לי לטלפון כי כבר שיגעתי אותך כל כך הרבה (מה לעשות, הרדיו לא היה יציב, זו לא אשמתך)
אבל תמיד היית מגיע למעבדה שנמצאת כמה קומות למעלה תוך מס' שניות ומחייך - הולך בנונשלנטיות ללפטופ ו- בול! עובד! מוכן להדגמה
תשמור עלינו מלמעלה, אתה כבר חסר
אוהב המון
צ'צ'יק אלירן, אלביט
ראה עוד > >
חוברת הספדים- שבעה
מאיפה אפשר בכלל להתחיל לדבר עליך אביחי
נסתי לכתוב עליך כמה מילים ביום של הלוויה ופשוט לא הצלחתי
אי אפשר לסכם בנאדם כמוך בכמה מילים
ואי אפשר להעביר את התחושות והמחשבות שרצות בראש.
אביחי אני מכיר אותך בערך 3,4 חודשים.
4 חודשים שזכיתי להכיר אותך
הדבר הראשון שאני זוכר ממך זה את החיוך הזה שלך.
היה לך חיוך שובב כזה כמו של ילד, חיוך תמים וטוב לב.
ככה קיבלת אותי לעבודה באלביט.
על הכול אמרת לי אל תדאג אחי יהיה בסדר, תוך כדי שאתה מחייך חיוך
שיכול להרגיע בשנייה.
אביחי אם יש משהו שאי אפשר לפספס זה את הדאגה של לאישה וליולדת
זוכר אותך תוך כדי עבודה מרים מיליון טלפונים, הכל כדי שלבנות יהיה את הגן הכי טוב
כדי שלאשתך יהיה את הרופאים טובים, ועוד מיליון סידורים שקשורים לבית.
כמה הייתה מספר לי על הבנות שלך
היית משוגע עליהן, אביחי היית אחד האנשים הכי מקצועיים שאני מכיר והכל עשית בצורה הכי קלילה שאפשר, בצניעות, בשיטות נקיות ועם חוש הומור שגורם לכולם להיקרע מצחוק,
אני זוכר את הפעם שישבנו על העמדה במעבדה.. אביחי רק אתה יכול תוך כדי עבודה להוריד משחק "ביבי רץ", לגרום לכל מי שהיה במעבדה לעצור הכל ולהביט בך משחק במשך 20 דק', תוך כדי שאתה זורק הערות מצחיקות כמו "יוו הפכתי לבן-גביר".
אביחי, לקחת על עצמך הכל: לימודים, עבודה, תורה ודרך ארץ, מטלות בית, דאגה לבנות, לאישה ובין היתר לקחת על עצמך גם את ביטחון מדינת ישראל. לקחת על עצמך להציל את כולנו, תודה אביחי שבזכותך אנחנו כאן היום! אתה גיבור!!!
פשוט גיבור.
אוהבים אותך אביחי. אני וכולם. מקווה שאתה מחייך את החיוך הזה שלך גם למעלה.
תהיי נשמתך בגן עדן אמן.
ראה עוד > >
חוברת הספדים- שבעה
חוזר מפעילות ארוכה, מותש.
פותח את הטלפון וחושכות עיני. פצצה לתוך הלב.
איך אותך אחי הגדול, אביחי הגדול של השכונה, דווקא אותך הקב"ה לקח?
העצבות מתחילה להתפשט, המחשבות רצות לדמות הענקית שלך, לזיכרונות ממך, להורים היקרים, לאישה ולבנות המתוקות שהשארת.
אני יודע שאסור לי להיכנס לדיכאון הזה ולעצבות הזאת, חייב' פה את המורל! את הכוח לשאוף את העוצמה והאמונה. אבל איך?
ואתה, זריז כהרגלך, לא הספקת עוד לעלות למעלה ועברת אצלי עם חיוך מעודד אך רציני:
חיצ'וק! תרים ראש! אל תהיה נעל בית!
ישיר כמו תמיד אתה מעמיד אותי במקום ומתייחס אלי כבן גילך.
עמ"י צריך אותך, זה לא הזמן לבכות עלי
עכשיו תורך, אביחי הקטן, לגדול ולהתגדל! אביחי הגדול!
תתעסק עכשיו רק במה שחשוב, יש מלחמה ועמ"י צריך אותך הכי חזק שיש!
לוקח נשימה, נזכר בחיוך שלך ומנסה לחייך, תודה על העזרה אחי היקר!
אתה כבר לא אביחי הגדול, אתה אביחי הענק! העצום!
אין ערך לגודל ולעוצמות שהבאת בחייך ובמיוחד בנפילתך גיבור ישראל!!
"הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ, כִּי דַם-עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וכפר עצמנו עמו"
במותך, ציווית לנו חיים!
מעריץ, מתגעגע והולך בעזרת ה' עם כל הלוחמים לנקום את נקמתך!
אביחי הקטן <3
ראה עוד > >
חוברת הספדים- שבעה
מדריך לחיים
את אביחי הכרנו שנכנסנו לשבט מעפילים (3 שנים מלאות), והמשיך אילנו עד שקיבלנו את השם השבט החדש- נעלה.
זכינו לשמוע מאביחי דברים עמוקים וחזקים, מלאים באמונה ובהסתכלות מעצימה על החיים , ועם זווית פשוטה ומעשית כל -כך.
אביחי היה מודל להערצה בשבילנו, בעצם ההתנהגות שלו- לא היה צריך המון מילים כדי ללמוד ממנו.
בכל פעם שפגשנו את אביחי- חיוך גדול נפרש על פניו.
תמיד שאל לשלומינו, והתעניין מהלב והנשמה.
התרגשנו שזכינו להיות חלק מהחניכים שלו
דברים שאנחנו זוכרים והשפיעו עלינו עד היום:
- פעולה שאביחי העביר לנו, בגובה העיניים ועם הרבה משמעות. הסביר לנו שהכל לטובה- גם אם פספסנו אוטובוס לדוגמא , אסור לנו להתעצבן. כנראה שזה לא היה טוב בשבילנו, או שמשהו פחות טוב היה קורה. עד היום זה משהו שהולך איתי, ובזכותו אני משתדלת לראות את הטוב בכל דבר.
- אביחי העביר לנו פעולות ערכיות שנצרבות בנו עד היום, אחת מהן היא אהבת הארץ והקדר של האנשים בעמ"י אליה
אביחי לימד אותנו מה זה גוש קטיף ומה קרה שם.
בתחילת הפעולה הוא ביקש שנבנה את הבתים הכי מושקעים ויפים שלנו וכשסיימנו והתלהבנו ממה שיצרנו, הוא הפתיע אותנו ופירק את הבתים.
מהדבר הזה למדנו על גודל האסון והמשמעות של מקום זה ועל אהבת הארץ
אוהבים ומעריכים מאוד,
תודה על הזכות!!
שבט נעלה בני עקיבא
ראה עוד > >
חוברת הספדים- שבעה
אביחי היקר אני לא מאמינה שאני כותבת לך מכתב פרידה. אביחי אני זוכרת את היום הזה שברחתי מהפנימייה וקראת ואמרת לי ליטל הכל יהיה טוב .
אביחי אני מתגעגעת אלייך
אביחי תודה על הכל וסליחה אם פגעתי או משהו כזה.
אביחי אוהבת המון המון
ליטל עשור
ראה עוד > >
חוברת הספדים -שבעה
החיבור הזה בין הדין לרחמים זה אביחי.
אביחי , שלא וויתר לאף חניכה על שום דבר, שתבע מכל אחת ואחת הכי הרבה שלה, את השלמות שלה, שידע לדרוש מכל אחת ואחת את המירב, ברמה שאביחי ידע להעמיד אותן על הפליטות פה הכי קטנות, על גלגול עיניים או נשיפה לא במקום.
אביחי דרש מהן לא את ה-100 אחוז, אלא את ה-200 בידיעה ואמונה שהן מסוגלות לזה.
אביחי לא נשאר רק בתביעה הזו, אביחי ליווה כל אחת בתהליך שלה, הוא ידע לחדד ולתמוך, הוא היה יושב איתן ומקשיב להן, לפעמים גם שעה ויותר.
אביחי ראה כל אחת ואחת, ראה את המאמץ, את ההתקדמות שכל אחת עושה בדרך שלה, בזמן שלה ובקצב שלה.
הוא היה שם כדי לתבוע מהן הכל, כדי לדחוף, עדי לעודד ולעמוד בצד בלי להפריע כשצריך.
אביחי היה החיבור בין התביעה לתכלית לבין התהליכיות , בין הדין לרחמים בין השמים לארץ
אילה בירנבאום
ראה עוד > >
חוברת הספדים - שבעה
ליבי כואב ודואב על אובדן היקר שלי אביחי.
זכורני עוד את הברית מילה שלך - אני מלתי אותך.
השמחה היה כה גדולה - בן אחרי שלוש בנות.
הוריך גידלו אותך באהבה רבה, ולא אכזבת, גדלת לתפארת . משפחתך ורעייתך ובנותיך היקרות.
אנחנו - לינדה ואני נהיה תמיד לצד טל.
כואבים מאוד את אובדנך
ד'ר יהודה ולינדה אטיאס
ראה עוד > >
חוברת הספדים - שבעה
אביחי אח יקר
אתה כל כך חסר לנו באלביט, אנחנו מתקשים להמשיך בלי החיוך , העזרה, המקצועיות, הידע, והרעיונות שלך.
מתגעגעים אליך מאוד ונזכור אותך תמיד.
אישית מעבר להיותך עובד מעולה שלי, היית גם חבר והשיחות איתך היו מעניינות , משמחות ועמוקות עבורי
אזכור אותך לתמיד
אריה וינשטיין אלביט מערכות
ראה עוד > >
חוברת הספדים- שבעה
עבדתי עם אביחי בערך שנתיים באלביט, אין פעם שהייתי צריכה עזרה , גם אם זה דקה תעים והכל לחץ, הוא היה מגיע עם חיוך ענק ורוגע על הפנים ואומר והכל בסדר.
אל תדאגי אני לא הולך עד שזה מסתדר וישר מתקתק הכל בנועם ומרגיע את כל הבלאגן שאנחנו היינו בו.
הוא יחסר המון בעבודה, הוא השאיר חותם בהמון מקומות , מעובדים חדשים שרק ראו את החיוך והרוגע או עובדים שעבדו איתו קבוע וזכו גם לקבל קצת מהאופי שהיה לו, צריך עוד אנשים כמותו בעם שלנו וקשה להאמין שיהיה עוד מישהו כמוהו.
שירה, אלביט
ראה עוד > >
חוברת הספדים - שבעה
הזיכרון שלי מאביחי זה שתמיד שהייתי רואה אותו הוא היה מחייך עוזר, ועושה הכל מכל מהלב ובשקט.
הוא לא מעט פעמים שהוא לקח אותי טרמפ מתניה עד חריש.
הכי באהבה ולא היה נותן לי לחכות, שמחתי להכיר אדם טוב כמוהו.
מאוד צדוק
ראה עוד > >
חוברת הספדים - שבעה
אביחי היקר והצדיק גיבור ישראל
כל כך אהבתי אותך, לא הפסקתי לבכות שקיבלתי את הבשורה המרה.
ראיתי את השילוב שלך בעבודה ולימוד תורה וגם ששלחתי אותך לשוויץ, שאלתי אותך
אין לך וואצאפ ואמרת לי- אל תדאג.
אני פשוט מקנא בך, הלוואי ואגיע לעשירית מהדברים שעשית בחייך
אוהב
יהודה קוו'אמן
אלביט מערכות
ראה עוד > >
חוברת הספדים- שבעה
אביחי היקר שלנו
קראתי לך אביח כי אתה תותח מקצועי, צנוע, נעים ותמיד מחייך ורגוע.
אוהב אותך לנצח
ראה עוד > >
חוברת הספדים - שבעה
את אביחי אני מכיר מגיל מאוד קטן.
את אביחי אני זוכר מאז ומתמיד בחור גבוה, בחור חזק, בחור אופטימי וחייכן.
אני זוכר שתמיד היינו משחקים כדורגל בימים שישי, עם כל החברים , ואביחי היחיד שאני לא זוכר מתעצבן או מתווכח.
היה לנו מנהג בשבתות לבוא לאביחי הביתה לסעודה שלישית, לא תמיד בצורה מתוכננת, ותמיד אביחי היה מקבל אותנו בשמחה ובחיוך.
אבא שלכן גיבור!
גיבור ישראל, אתגעגע מאוד
בר חזות
ראה עוד > >
חוברת הספדים - שבעה
אביחי אמסלם
אמסלם היה חייל בכיתה א' במחלקה 3.
הוא התגייס לגדוד לביא בחטיבת כפיר במרץ 2014.
אביחי היה חייל למופת, חייל שכל מפקד מייחל לו.
ראיתי את הפוטנציאל שלו מוקדם מאוד ובחלוקה לתפקידים אביחי קיבל להיות מפקד חוליה.
הוא מאוד התאכזב לא לקבל תפקיד מיוחד כמו קלע, נגביסט או מטוליסט.
אבל הסברתי לו שתפקיד מפקד החוליה הוא לשלוט על החיילים האחרים, עם הפנים לקורס מפקדים.
בחלק מההכשרה וגם לאחריה, בכיתה של אביחי היה חוסר במפקד.
אביחי וחייל נוסף קיבלו משימות פיקוד כולל הובלה של משימות מבצעיות.
אביחי קיבל ממני את המשימות הקשות והמורכבות ביותר, ואף פעם לא אכזב אותי
יובל קוגן
מ"מ 3, גדוד לביא מרת 14
ראה עוד > >
חוברת הספדה - שבעה
"בראשית ברא אלוקים"..
השפת אמת אומר על הפסוק שהעולם נברא במידת הדין, כשהקב"ה ראה שהעולם לא יכול להתקיים רק בדין, הוא ברא את העולם ברחמים.
ובכל אדם יש מהדין ומהרחמים
שורש המחשבה הוא שורש הדין, ושורש המעשה הוא שורש הרחמים.
הרב אייל ורד מפרש ומוסיף, בריאת העולם מלאה ב"בעיות".
ה' אומר משהו אחד ובפועל הדברים שונים.
היום הראשון, ה' בורא את האור וגונז אותו, היום השני נבראה המחלוקת ולכן לא כתוב "כי טוב", ביום השלישי במקום עץ פרי עושה פרי, העץ רק מוציא פרי, ביום הרביעי ה' ממעיט מכוחה של הלבנה וכו'.
אנחנו מסתכלים על זה ככה. האדם הוא היצור שצריך הכי הרבה הזדמנויות נוספות. ויותר מזה אפשר לראות לגיטימציה לוותרנות ולפשרנות.
כי אם העולם נברא עם כל כך הרבה בעיות, מה אנחנו?
הבריאה היא שלימה אך בפועל מלאה בפשרות כביכול.
הפסוק הראשון "בראשית ברא אלוקים", הוא כולו דין, הוא תביעה לשלמות, לעשיה בלתי מתפשרת שדורשת ריכוז וחיבור לרצון ה' יתברך, לתכלית הבריאה, מידת הדין טוענת שהכל התחיל להיברא מהשמיים- בראשית , בהתחלה , יש לנו תביעה שמיימית שהכל יעשה בתכליצו.
בצורה המתוקנת, באופן מלא ושלם.
ורק אחרי השמים מגיעה הארץ, הרחמים אינה ויתור או פשרנות.
רחמים החא רבים של רחם, מקום התפתחות ויצירת העובר, עד שיהיה מוכן לצאת בשלימותו לעולם.
רחם הוא מקום של תהליך והתפתחות, מידת הרחמים היא ההבנה שאנחנו אנשים שצריכים את התהליך, שלא הכל יכול להתבצע ישר בשלימות, יש דרך לעבור.
הקדמת הדין לרחמים יוצרת תנועה פנימית ששואפת לתכלית הבריאה עם עולם מעשי שנותן מקום לתהליך.
ניתן מקום להתקיים בקצב שנדרש ומתאים לכל אדם.
וכל התהליך הזה וההגעה לתכלית, תלויים גם העזרה מאבינו שבשמיים.
עזרה שמגיעה בתנאי שנהיה בתהליך תמידי שלא נשאר בבנוניות ובוותרנות.
העזרה השמימית שהיא הרחמים מגיעה בתנאי שיש כוונה שהיא הדין.
ראה עוד > >
חוברת הספדים- שבעה
אביצחיליק שלנו
הזיכרון שהכי זכור לי מאביחי מבין מלא זכרונות זה שהוא היה בן אדם כל כך צנוע, כל כך ענב עם פשטות מיוחדת .
הייתי רואה כמה הוא חכם כמה הוא עוזר לכולם והייתי אומרת איך הוא לא מתגאה במי שהוא וגם באופן אישי אני יכולה להגיד שהוא מילא לי מקום של אבא, ממש היה עבורי דמות אבא ,פתח לי משהו חדש בלב שלא הכרתי , גם איך שנכנס למשפחתון היה אור שרק הוא ידע לתת
אני יכולה להגיד שאני זכיתי להיות קרובה אליו כל כך ולהיות חלק במסע שלו
אוהבת אותו לתמיד ואני אנציח את המלאך הזה כל חיי
אוהבת (אושי) ככה תמיד היה קורא לי.
ראה עוד > >
חוברת הספדים- שבעה
הזיכרון שלי עם אביחי זה היציאות משפחתוניות לים בערב היה כיף לצאת איתו בערב.
אביחי בן אדם מצחיק, אוהב, עוזר, תומך, מייעץ, והיה לי כיף לדבר איתו
באמת בן אדם טוב אין עליו באמת.
היה השראה בשבילי ואני בטוחה שגם לבנות במשפחתון.
שהודיעו לנו שאביחי נהרג לא הצלחתי לעכל דבר כזה כי הוא בן אדם טוב ןבכיתי מלא ואני אוהבת אתכם משפחת אמסלם
ואני תמיד פה בשבילך טל, כל מה שאת צריכה באמת אוהבת מלא
נועם
ראה עוד > >
חוברת הספדים- שבעה
את אביחי הכרתי בבני עקיבא
בחור מתוק וצדיק.
ואת טל אני מכירה מהכיתה ואני זוכרת שהתחלתם לצאת אמרתי לעצמי איך אלוהים חושב על השילובים המדויקים האלה?!
שני אנשים חזקים, חכמים, שלא מושפעים מסביבתם.
הלב יוצא ומתפלל לימים חזקים וטובים, שלא תדעי עוד צער.
טל המדהימה והאהובה והבנות היפות והמתוקות.
דיבור שנפל בקרב על עמ"י הקדוש.
טליה
ראה עוד > >
חוברת הספדים- שבעה
לטל, מאורי וטליה
בטח תקראו בעוד זמן (אולי כמה שנים אתם תקראו) או שיקריאו לכן בעוד כמה חודשים כמה אבא היה מיוחד, כמה הוא היה משפיע ונותן איפה שרק נמצא.
אני את אבא אביחי הכרתי בתחילת העבודה באלביט , הגעתי ביום ראשון ואבא אז עבד רק בחמישי- שישי. ( ובשאר הזמן למד בחברון).
אמרו לי "חכה שיבוא אביחי ותהיה חבר שלו טוב", כך היה, לימים באה הקורונה ומצאנו את עצמינו יחד בעבודה כל יום אחרי שנה וחצי אחרי ש"אכלתי" לאבא את הראש שיבוא איתי ללימודים, נרשמנו יחד לרופין ושם היינו יחד בכיתה.
הייתי איתו בבוקר בעבודה, בצהריים בעבודה ובערב בלימודים ואף פעם לא נמאס, שנים של למידה מהדרך ארץ מהמידות והתמסרות לכל דבר שקיים.
אבא באמת היה כמו אח בשבילי, כמה שיחות, כמה דיבורים וגם קצת ריכולים שאבא לא רוצה לשמוע , אבל לא יכולתי להתאפק.
שתזכו ללכת בדרכיו ף דרכי ענווה ועוז, דרכי שמחה ותקיפות , דרכי יושר ואמת.
זכיתי לדבר עם אבא כמה שעות לפני שנפל ומילותיו האחרונות היו "תינוקות של בית רבן שלא חטאו".
תודה על למידה והערכה.
באהבה אין קץ
שלומי כהן
ראה עוד > >
חוברת הספדים- שבעה
הזיכרון הכי חזק שלי ממך הוא כמובן רגע הפרידה.
כשעלית למדים ונפרד מטליה, מאורי וטל.
ברוגע, בתחושת שליחות.
היה לך חשוב להרגיע את טליה ולענות על כל השאלות הקשות שהיו לה, לשים את מאורי על הברכיים , לחבק אותה חזק ולתת להן את הביטחון שהכל בסדר.
כל כך דאגת לטל, אמרת לי לשמור עליה, לשים לב כי עוד מעט היא תתחיל לעכל ויהיה לה קשה.
וזאת גם הצוואה שהשארת לי ואני מבטיחה לך שאני אשמור עליה.
זו זכות ענקית שחגגנו איתך את חג שמחת תורה, נהנינו מכל רגע עד הרגע שנוראי הזה שהטלפון צלצל.
יש עוד אין סוף זיכרונות, רגעים בכפר, שדאגת לגבש את כל הזוגות, רגעים שצפיתי בך נפעמת , משחק עם חניכים לא מהמשפחתון שלך , עוזר להם, מתעניין בהם.
כשיוכי , חניכה שלי דפקה לך את האוטו ולא הסכמת שתשלם, כשאמרת לי שאתה רוצה לשלם לריי'צל על הלימודיםהמכינהמה שהיא תצטרך.
הזוגיות שלך ושל טל (טל לא כ"כ אוהבים שאומרים את זה ) זו זוגיות שלא רואים.
רק במבט שלכם אחד לשנייה, היה אפשר לראות א האהבה המטורפת והערצה הדדית, הדאגה והאכפתיות.
הנשמות שלכם היו מחוברות בצורה כ"כ מיוחדת.
תודה על החיוך תמיד, אלמוג ורד.
ראה עוד > >
חוברת הספדים- שבעה
אף פעם לא הכרנו קרוב רשמית, תמיד מעגל שני ושלישי, אביחי החבר של אחיה, אורי והשאר.
אח"כ אביחי של טל, אבל תמיד זה היה ברור, גם מרחוק שיש כאן אישיות אחרת ומיוחדת.
נפגשנו לפני 9 שנים, בנווה מיכאל, אני בהכשרה ואביחי מדריך, פעם אחת והתרשמתי מהיכולת לעצור ולתת ככה, לא זוכרת אם לפני או אחרי המסגרת המטורפת של הצבא, גם כנער הוא לא בלופ של השטויות נעורים.
איך שמחתי לשמוע שתהיו שכנים שלנו, לאחר אתכם, לדבר אתכם על ההתלבטויות..
אנחנו פה בשבילך , טל, ובשביל הבנות.
אוהבת אותך ומקווה ללמוד ולקבל על עצמי גם מהאישיות שלו.. אדווה שטרסברג (אביטן)
ראה עוד > >
חוברת הספדים- שבעה
עבדתי עם אביחי בשנה הראשונה שלו בתלפיות , הייתי הבת שירות שלהם.
אביחי היה מרשים מהשנייה הראשונה, מעורב, מוסיף המון, יודע מה לעשות בכל סיטואציה.
אביחי יצר קשרים עמוקים מאוד עם חניכות, שיחות ארוכות וחשובות.
הוא היה מעודד אותן להתקדם, לדרוש מעצמן, נותן להן תשובות לשאלות.
זוכרת שיחה שלו עם חניכה שהתחילה באמירה שאין לה שום תחביבים ושום דבר שמעניין אותה ,והסתיימה עם רשימה של דברים שיכולים לעניין אותה ומחשבה אולי להתנדב במד"א.
פשוט ראיתי איך אביחי הוסיף לה תקווה ואופטימיות.
אביחי היה מוכשר מאוד ועזר מאוד ביכולות שלו למשפחתון .
הוא שיפץ את המשפחתון וגרם לו להראות ביתי.
הוא דאג לחניכות לטלפונים, בזול ותיקן להן תקלות.
וגם ריגשית הוא עזר להן ,כל כך הרבה מעודד ומחזק ומוסיף טוב , ומצחיק והקשר איתן היה נראה כל כך טבעי וכל כך נקי אמיתי ופשוט.
בערבי שבת קבוע , היינו נכנסים לשיחות עמוקות על החיים והוא היה מסביר להן על הדרך שלו ועל איך שהוא רואה את החיים דתית, פוליטית, ערכית .
הוא מסביר בצורה כל כך מעניינת, כל כך מיוחדת, רגישה וסבלנית.
העבודה איתו הייתה ממש מלמדת, בפועל הוא היה אמור לעבוד שעתיים ביום והוא עבד הרבה יותר מזה והיה נוכח הרבה יותר מזה.
וכשיש לו מה להגיד, ביקורת או עצה, הכל ברוח טובה, בשקט , בעדינות ותמיד העצה הייתה מוסיפה הרבה.
היו דברים שלא הסכמנו עליהם אבל הייתה הבנה שהכל זה לטובת הבנות והכל מרצון טוב והיה רצון לשמור על רוח ואווירה טןבה.
החניכות פשוט זכו בקשר איתו ומלאות הכרת הטוב על השנתיים איתו.
באמת זכינו להכיר וללמוד ממנו
אחינעם שופר
ראה עוד > >
חוברת הספדים- שבעה
אין מספיק דיו ודפים לכתוב על אביחי, גיבור ישראל עצום בחיו ובמותו.
זכיתי לחלוק עם אביחי הרבה מסגרות, והיכרות של 28 שנה.
בחרתי לכתוב מזווית , מסגרת 1- חפיפה שלנו בשבי חברון.
לא הכרתי את הישיבה לפני ואביחי היה בין היחידים שהכרתי שלמד שם ורציתי ללמוד שם בתקווה שאהיה בן אדם גדול כמוהו.
אביחי תמיד שמר על קשר עם הישיבה ורבניה מתוך מגמת חייו: לחיות חיים גדולים של עומק מתוך ענווה ופשטות.
תמיד חקר, שאך, בירר, שאל, האיר פנים , העביר ודאג לכל אחד.
דבר זה בלט עם במעגל סניף בני עקיבא שהיינו פעילים ביחד.
כל דיון , פעולה, בירור אמיתי עמוק, כנה ובגובה העיניים.
שנזכה כולנו להמשיך את העומק והטוב הזה כל יום ויום
חגי אברג'יל
ראה עוד > >
חוברת הספדים - שבעה
יש כל כך הרבה מה לכתוב על אביחי, כל כך הרבה צדדים שאונים ומעניניים.
אבל אני אתמקד במפגש האחרון שלנו, ביום חמישי בחול המועד סוכות, ערב הושינא רבא.
נפגשנו כל הזוגות (כמובן אצל אמסלם המארחים התמידיים).
ישבנו במשך שעות , טיגנו צי'פס ושניצלים ודיברנו על הכל.
ובמפגש אחד עלו כל הצדדים המופלאים, האור בעיניים כשדיבר על ה"בורר" שהוא תיקן בתנור.
וכשדיברנו דברי תורה.
וכשדיברנו על טכנולוגיה..
הכל התחבר והכל עם צחוק אינסופי.
נתגעגע תמיד להכנסת האורחים, לחיוך, לוויכוחים, לתובנות, לאמת חסרת הפשרות.
לחתירה למטרה, ליוזמה..
למדתי ממך המון , ואני אשתדל לזכור ולחשוב תמיד איך להמשיך את דרכך.
אליעזר קליין
ראה עוד > >
חוברת הספדים -שבעה
אביחי הייתי הראשון בהכל, ראשון להתנדב
ראשון להתחיל וראשון לסיים.
תמיד סייעת ועזרת, ובצניעות אופיינית
תמיד השארת מקום ותחושה אצל האחר שהוא כמוך, והעבודה היא משותפת.
כשמתן העביר לי את קורות חייך לגיוס, העברתי אותך למשא"ן.
אמרו לי : אנחנו קולטים רק סטודנטים למקצועות ההנדסה, ואביחי לומד בישיבה.
אמרתי: בישיבה לומדים גם תלמוד , ותלמוד הוא לוגיקה.
ומלבד זה חברה וארגון המוותר על עובד כמו אביחי- נועד לכישלון.
השתכנעו ואכן נתברר כי אין גיוס מוצלח ממנו
אניחי, סליחה שכעסתי עליך על שנעדרת לעיתים ממפגשו מנהל, קראתי את מלוא פועלך ועיסוקיך.
אני מעריך אותך עוד יותר
אביה טמלמן, ראש המנהל, אלביט
ראה עוד > >
אביחי היה אוטודידאקט
התחיל כבוד תוכנה באלביט, ראינו שזה קטן עליו.
ואז ביקשו ממנו שיהיה עובד חברה ושיעבוד בתחום התוכנה.
הוא למד לבד את כל נושא התוכנה, כתב קוד בצורה מושלמת, והיה ממש כמו מהנדס תוכנה ותיק
כמובן אישיותו , ובשקט הנפשי שלו הוא לכל מי שביקש וגם לא ביקש.
כלל משימה שנותנים לו זה שגר ושכח
דיבר תמיד בשקט, לעניין ללא כל פוליטיקה רק לטובת המשימה
פעם ביקש לעבור ללמוד, שכנענו אותו שיעבוד לפחות הסטודנט, לא רצינו להפסיד את יכולותיו. לשמחתי הרבה הוא השתכנע.
חור גדול נפער בעבודה עם עזיבתו
דני כהן
ראש אגף הנדסה
אלביט
ראה עוד > >
אביה
אביחי אתה הייתי בשבילי אבא.
אני כל כך אתגעגע אליך , אני כבר מתגעגעת אליך
וזה לא יפסיק .
אני מתגעגעת לזה שכל מקום אני אחפש להיות איתך.
ואנחנו כל הזמן ביחד , אני זוכרת בטיול אחרי שחיפשנו את המשפחתון ולא מצאנו , פשוט הוצאנו מהאוטו את טל וביגו וכיסאות וישבנו על הנחל, אכלנו קרח וזרקנו אחד על השני מהפה, זה היה כל כך מגעיל וכל כך כיף.
פשוט נהנו , אחרי זה הלכנו לווילה עם כולן, ולימדת אותי איך לשחק סנוקר וגם משחקים פיפא בסוני, וניצחת אותי 7-0 ובלילה באתי לעשות איתך את המנגל וצחקנו על משהו ואמרת לי "את שמה לב שכל החוויות אנחנו ביחד?
לא עניתי לך אבל חייכתי, רק רציתי זה יימשך כל הזמן הזה ולא רציתי בחיים שנפסיק לצבור את החוויות האלו ונשבר לי הלב שאני חושבת שזהו.
פשוט בלתי אפשרי ואני לא אשכח את הקיר שעשינו ביחד במטבח, שלימדת אותי לשחק סנוקר, ששכנעתי אותך לראות איתי סרט ב1:30 בלילה , ואחרי כמה זמן התחלת להרדם ואני קמתי ושפכתי עליך מים , ואחרי 5 דקות נרדמתי גם. שלימדת אותי לשחק בסוני , שעשינו ביחד מנגל, שהלכנו למעיין ונכנסתי לאט לאט ואתה קפצת, שהתקשרתי אליך כי רציתי שתהיה איתנו גם בטיול , אבל אמרת שאתה לא יכול.
לא מתאפשר לך ואחרי כמה זמן ראיתי אותך מגיע, לא אשכח את זה שקנית אוהל ענקי , ורציתי לראות איך הוא נראה אז שכנעתי אותך לפתוח אותו באמצע הסלון ועשינו את זה , ואז אתה אמרת לי "איך את תמיד משכנעת אותי לעשות את הדברים האלה?!"
את זה שהייתי אומרת לך שמעון צוחק לי על החצקון ואתה רץ להרביץ לו, את זה שאתה מתעצבן שאני קוראת לך מפרץ ההרפתקאות, אז אתה מתחיל לספר לי על בנים בכפר שמתחילים איתי כדי להחזיר לי ואז הייתי צוחקת עלינו.
את זה שאתה היית על השירים ביום הולדת של ביגו ואני רציתי להיות איתך אז המצאתי לכולם שאני הדיי-גי' אז רק אתה ואני יכולים להיות שם ולאף אחד אסור לעבור את הדלפק, שביום האחרון שכנעתי אותך לקחת אותי עד הבית כי הייתי עם ארגז והעלת אותו עד הדל וליוותי אותך לאוטו ואז אמרנו ביי והתחלתנו לבכות כמו שני ילדות קטנות, ושהיינו בקניון רצית לקנות לטל עגילים לחג אז אמרת למוכרת , היא בת 20 ו.. אני רוצה לקנות לה עגילים לחג ואז הסתכלת עלי ואז עליה ואמרת לה זאת לא אישתי.. כן? ואז בכיתי מרוב צחוק עליך
אני יכולה להמשיך ככה אבל זה הסתיים רק בעוד הרבה זמן , אני לא יכולה אפילו לנסות לתאר לך כמה אני אוהבת ומעריכה אותך, את הכל.
היית לי כאבא ואני לא יכולה להתמודד עם ההרגשה שאיבדתי את ההורה היחיד שנשאר לי וחשבתי אולי העוצמה שבה כואב לי מוקצנת, כי אני הפסקתי לאכול, לא הפסקתי לבכות וקשה לישון וחשבתי אם אולי היה כל כך חשוב רק לי?
כי היית לי חשוב כמו שחשוב אבא ואז הגעתי להלוויה שלך ובכיתי ובכיתי כולם בכו אבל היינו בשקט, שמרנו עליו.
סתמנו כדי שיהיה שקט וכלם יהיו מרוכזים בהספדים ואז חבר שלך עלה להספיד גם והוא דיבר עליך ואז על כל המשפחתון שפעם אתם דיברתם ואמרת לו שהייתה ילדה שאהבת ממש והדמעות התחזקו ורעדתי אבל לא הייתי בטוחה שזאת הייתה אני, אבל ברור שהכי רציתי שכן.
ואלמוג כאילו ניחמה אותי , היא גם חשבה שזאת אני , ואז הוא אמר , ציטט אותך ואמר " היא יתומה ואני אהיה לה לאבא".
ואז כבר נפלתי על הרצפה התחלתי פשוט לבכות וכבר לא בשקט לא הצלחתי הלב שלי נקרע
הייתי על הרצפה עם לב שבור לחתיכות כי כן
עכשיו ידעתי, הוא דיבר עלי ואז הבנתי היה לי כל כך קשה וכואב אבל זה לא היה מוקצן
כי אני ראיתי בך אבא ובגלל זה היה כזה קשה
ואחרי ההספד הבנתי שגם מבחינתך אתה הייתי כמו אבא שלי, אני יכולה להגיד שהחלק הכי מפחיד מבחינתי לפחות בלהיקשר ולאהוב ככה בן אדם זה הפחד שאולי תאבד אותו.
כי אני יודעת שזה אפשרי ולתקופה כזאת שהיית פה איתי היית אבא שתמיד רציתי ואני מודה לך על זה ולא אשכך
ראה עוד > >
אביה
הזיכרון שלי ממך אביחי, אתה הייתי בשבילי כמו אבא, איפה שאתה היית, אם היית מסתכל אני שם, לא משנה איפה.
אם זה שאתה לומד, שאה סתם יושב לראות טלוויזיה ועוד מלא
אני פשוט לא יודעת איך להתחיל לדבר אני אוהבת אותך כל כך כל כך כל כך אם אתה חושב שהיית בשבילי כמו אבא אתה טועה, כי היית לי אבא , כל דבר ואני הכי מעריכה אותך בעולם, שאת הלכת הרגשתי כאילו שוכחים אותי.
ועד פעם ללכת להלוויה של אחד ההורים ואתה האחרון שנשאר לי ולא רציתי לאבד אותך, אני זוכרת שהודעתם לנו שאתם עוזבים אני לא רציתי לדבר איתך כי לא רציתי להיקשר אליך עוד יותר כי ידעתי שאני כבר שמרתי לך בניין בלב שלי עם השם שלך
לא חדר ולא עמדתי בזה עדין חיכתי שתבוא ללמוד
ותחזור מהלימודים סתם לראות טלוייזיה ואז הגיע יום שבו נגמרה השנה. ואתם לא חוזרים אני שיכנעתי אותך לקחת אותי עד הבית וכמו תמיד בסופו של דבר זה קרה
הבאת אותי עד הבית, והעלת לי את הארגז עם הדברים שלי עד הדלת ועדין לא הייתי מוכנה להגיד לך ביי
אז ירדתי איתך עד לאוטו נשארתי מחכה בחלון ושנינו התחלנו לבכות.
לא רציתי להגיד לך ביי
אבל הייתי חייבת , עליתי הביתה ודיברנו כבר יום אחרי גם אחרי שהלכת היית אבא שלי
ולא עזבת אותי לגמרי, עדין הייתי באה אליך וכל פעם הייתי מתרגשת מחדש להיות לידך, אהבתי אותך כל כך ואתה יודע את זה
כולם ידעו את זה
אי אפשר היה שלא לראות ואתמול בהלוויה שלך בכיתי כל כך הרבה אבל כולם בכו והיו בשקט אז בכיתי ובכיתי אבל סתמתי את הפה שלי ואז חבר שלך עלה להפסיד אותך ואמר שהייתה ילדה אחת שהוא אוהב והתחילו לזלוג הדמעות אבל לא הייתי בטוחה שזאת אני ואז הוא אמר שהוא סיפר "היא יתומה ואני אהיה אבא שלה" באותו הרגע הלב נקרע לי התרסקתי על הרצפה וכבר לא בכיתי בשקט בכיתי כמו ילדה שאיבדה את אבא שלה.
וככה גם הרגשתי אני בחיים שלי לא ירפה ממך אתה המודל לחיקוי שלי , אתה האבא שלי אותה המלאך שלי וזה לא ישתנה לעולם
ראה עוד > >
05/08/2024
שירה האחות
בלילה חלמתי שאני נכנסת לבית של אבא ואימא ורואה שם את הבת האמצעית שלך ואני אומרת לה מה שלומך? מה זה, של מי הקול הזה במטבח? מי אצל סבא וסבתא?
והיא מחייכת למרות שהעיניים שלה עדיין עצובות כמו שהן בחודשים האחרונים. עיניים עצובות מבוגרות על ילדה בת 4. אבל היא מחייכת ואומרת אבא. זה אבא. ואני מחייכת וקצת נעצבת ובאה לומר לה לא חמודה, אין אבא, אבא לא יחזור, אבל פתאום אני רואה איזה גוריל עומד במטבח, גבוה ממה שהיית במציאות ורזה בהרבה, אבל זה אתה ויש לך זקן של אדם קדמון שלא התגלח 10.5 חודשים ואתה לובש את השרוואל עם הלהבות שעבר בינינו והיית לובש אותו גם כשכבר היו לו חורים ואתה לובש חולצת טי שירט גזורה של קו לחיים, אולי היא הייתה ירוקה אפילו, ואתה מסתכל עלי ואני מתאפקת לא להוריד לך סטירה ואני צועקת עליך תגיד אתה רציני??? איפה היית? ואתה בקול של מתבגר נוהם עלי כמה הברות שנשמעות אולי כמו מה יש לך ישנתי הייתי גמור ואני מתסכלת עליך המומה, העיניים שלי כמעט יוצאות מהחורים, ואני אומרת לך לא אתה פשוט דפוק בחיי. מה ישנת. מה ישנתתתת. תגיד אתה סתום אתה יודע איך אבא ואימא התחרפנו כשהם לא ידעו איפה אתה? אתה יודע איך לירז חיפשה אותך בכל מקום? יש לך *מושג* מה עוללת? מה עשית? הבנות שלך מחפשות אותך כל הזמן. נדפק לך השכל בחיי. ואתה בוהה בי בפרצוף-כרית חצי ישן ואומר לי בקול הזה שלך, לאט, כמעט בעצלות, בסדר הנה קמתי אני כאן מה צריך לעשות ואני עומדת מולך בהלם. פשוט בהלם. ואחרי שאני מתחילה קצת להתחיל לסיים לכעוס אני קולטת שאני פתאום נושמת עמוק, הריאות שלי מתרחבות כמו שהן לא התרחבו 10.5 חודשים ואני נרגעת פתאום.
הכל בסדר. אביחי פה. זה היה רק חלום ממש ממש נורא. והוא בכלל לא חייל, הוא ילד, נער עם שרוואל חולצה גזורה, הוא בכלל עוד לא יודע שתיכף הוא יתגייס ואז ילך לעבוד באלביט וגם ילמד הנדסת חשמל ויסיים שנתיים בהצטיינות. הוא איכשהו רק נער אבל כבר עם משפחה והוא עוד לא יודע בכלל כלום וזה אומר שיש לי הזדמנות להכנס, להשפיע, להכניס איזה משק כנפי פרפר שיגרום לסערה בניו זילנד ויזיז את כל סיפור חייו רק קצת קצת ואולי זה הקצת שיבדיל בינו לבין הקליע ואת כל ההקלה הזו הוצאתי עליו בצרחות ובלהגיד לו שהוא דביל וחסר אחריות והוא חייב להתבגר כבר ולא לעשות דברים כאלה יותר, השתגעת, אתה יודע איך איבדנו את זה מרוב שחיפשנו אותך ולא היית? אתה לא חושב עד הסוף על הדברים שאתה עושה, שתהיה בריא. אתה לא נורמלי.
ואז התעוררתי ונזכרתי שזה לא היה חלום והלב שלי נשבר שוב בפעם המי יודע כמה
ונזכרתי שעוד פחות מחודש האזכרה
שאיכשהו עברה שנה
ועוד לא פיצחתי לגמרי איך לנשום עמוק ככה שהריאות יתרחבו
ועוד לא הבנתי בכלל שזה לתמיד
ורק לאחרונה אני מבינה שהתמונות שאני רואה כל הזמן הן מה שיש. ולא יהיו עוד.
ורק לאחרונה אני מבינה שהזמן לא עושה כלום חוץ מלהגדיל את הגעגוע עוד ועוד עד שהוא צובע הכל.
ורק לאחרונה אני מתחילה להבין שהכל השתנה
ושאחי הקטן, אח שלי הקטן, עם השרוואל והחולצה הגזורה, איננו.
#אחיהקטן
"I am a dreamer and when I wake
You can't break my spirit, it's my dreams you take
And as you move on, remember me
Remember us and all we used to be..."
ראה עוד > >
05/08/2024
נעמה אברהם
לפני כחודש
זכינו לערוך מפגש ברמה בעוטף עזה בדגש על סיוע, תמיכה וזיכרון.
היה יום משמעותי ומדהים,מטלטל ומאחד.
הזדמנות להגיע כקבוצה ולשמוע את סיפורי הגיבורים.
היתה קבוצה מדוייקת, אנשים נפלאים, דינימיקה מרגשת ואווירה טובה ומכבדת - יחד עם המקומות בהם ביקרנו והסיפורים המצמררים ששמענו.
פגשנו דמויות משמעותיות בזמן הנכון ובמקום הנכון.
עצם זה שהיתה לכל אחד מאיתנו הלגיטימציה להפגין רגשות ולשתף, היה הדבר המיוחד.
תודות
לריבונו של עולם!!
לחברים הנפלאים שהגיעו ופתחו את הלב
( ועל ארוחת הבוצר המדהימה והמושקעת!!)
לכל מי שהשקיע מראש והכין פינוקים לחיילים ולאנשים שנפגוש בדרך..
למאיר שוורץ על הדרכה נדירה ומקצועית.
לערן פולדי על הסיור המקיף בנתיב העשרה
ועל האפשרות המדהימה והייחודית לסייע לו מעט שבמעט בחממה שלו.
ל Shira-Emunah Amesalem ו Alon Aharon
על המאמץ להגיע לפגוש אותנו, על הדברים ששירה אמונה סיפרה ושיחזרה במקום בו אחיה אביחי אמסלם הי"ד נפל,
ועל האמונה החזקה והסוף האופטימי והמחזק .
לאביחי דורי שהצליח להתפנות אליו באמצע מילואים מטורפים וגם הגיע לחזק אותנו ולספר לנו היכן המלחמה פגשה אותו.הוא נתן לנו אנרגיות וכוחות להמשך.
לאבא של שמעוני הי"ד שסיפר לנו על בנו המדהים והאמיץ וגם ביקש להרבות בטוב !
ל Shimrat Klein על הפינוקים המיוחדים למשתתפים.
ל נעם חורב - Noam Horev על מילות השיר.
תודה למצלמים ולשאר השותפים מרחוק.
מצורף אלבום תמונות ש Nir Cm המלך צילם והרחיב ופירט מילולית. ממליצה להציץ. https://www.facebook.com/share/yBPcDxKiT28KWpHM/?
ו....
למרות ששיחררתי הפעם והחלטנו לזרום ביום הזה
בלי ענייני מפגש ברמה ,
יצאו והמשיכו ב"ה 5 זוגות שהכירו ביום הזה..
בשורות טובות, ישועות ונחמות!
ראה עוד > >
08/08/2024
שירה אמונה- אחות
לא יודעת איך נפרדים מאח קטן
לא יודעת איך נושמים לתוך מציאות של כמעט שנה בלעדיו
מוזמנים...
ראה עוד > >
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ב-22.7.24 הזכירו את אביחי מאיה גונן ואלעד אשור עפרון בתכניתם "הקשב!" בגלי צה''ל והשמיעו הקלטה שהקליטה שירה-אמונה, אחותו, תוך הקדשת שיר "שיר על לחם" כדי לזכור את אביחי שמח ומצחיק, כמו שהוא היה.
*אביחי נפל ב-9 באוקטובר (כ"ד תשרי) ולא ב-7 באוקטובר כפי שהוזכר. https://glz.co.il/.../%D7%AA%D7.../%D7%94%D7%A7%D7%A9%D7%91
דקה 0:50 +-
ראה עוד > >
06/08/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חברת "לב ההר", יזמית נדל''ן בשומרון, חוגגת כל מסירת מפתח עם בקבוק של יין אביחי.
מרגשים, כבר אמרנו... ❤️🩹🥂
ראה עוד > >
07/08/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
נשות הקהילה הצרפתית בחדרה עושות הפרשת חלה לעילוי נשמת אביחי כל שבוע מאז שנפל (ובעצם, מתחילת המלחמה).
בשבוע שעבר הן העניקו להורים של אביחי במתנה נר להדלקה בשמן, לעילוי נשמתו.
תודה רבה ❤️🩹
ראה עוד > >
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מוזמנים לצפות בטקס חניכת בית הכנסת על שם נרצחי ונופלי חרבות ברזל
ראה עוד > >
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אלון עלה למילואים ברמת הגולן ולא שכח לקחת איתו את הדיסקית של אביחי.
אלון מוסר שברקע רואים את האקליפטוסים של הגולן ..
שמרו על עצמכם! ❤️🩹
ראה עוד > >
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
במוצאי שבת מטות-מסעי, 3.8.24, התראיינה שירה-אמונה בתכנית "במוצאי יום המנוחה" של ד"ר חגי חריף בגלצ , סיפרה מעט על עבודתה במילואים וכמובן על אביחי, שרוחו תמיד איתנו ונושבת לנו במפרשים, מניעה אותנו קדימה.
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה לאלביט מערכות, שם אביחי עבד, שלא שוכחים ומקדישים תשומת לב רבה להנצחה של אביחי.
מרגשים אונו כל פעם מחדש וגורמים לנו להרגיש מחובקים.
❤️🩹
ראה עוד > >
אביבה חזיזה
סיפור אישי על אביחי הי"ד המעיד על אופיו
לפני כעשר שנים הייתה לי דלקת בכף הרגל, שדרשה שאקבל אנטיביוטיקה דרך הווריד.
לאחר סיום הטיפול יצאתי מקופ"ח והמתנתי שיבואו לאסוף אותי הבייתה ואז נפגשנו אביחי ואני..
כאשר ראה אותי אביחי , שאל מה אני עושה פה , סיפרתי לו בקצרה על מצבי.
מיד עזב הכל, נסע ליד שרה להביא לי כיסא גלגלים כדי להקל עלי את ההתניידות.
זה אביחי , מה שנראה כלא מובן מאליו, אצלו היה מובן מאליו.
הדאגה לאחר, הושטת היד לעזרה, זה שתמיד נמצא במקום ובזמן הנכון.
לא נתפס שאתה איננו.
יהי זכרו ברוך
ראה עוד > >
21/08/2024
שירה אמונה האחות
הייתי היום במאהל הגבורה, למיזם מקסים שלהם עם טוב ויפה - ציור אמנים ומשפחות שכולות על ארגזי תחמושת בדגש על מסרים של גבורה וקריאה לניצחון במלחמה בה נפלו יקירינו.
פגשתי שם את האור הגדול לירון שהסכימה לבוא איתי והייתה קסם של תוספת לחוויה כולה. ציירנו על ארגז תחמושת יחד עם בנו של נערן אשחר שהצטרף אלינו. איזו זכות...
דיברתי איתה על אביחי ופתאום עצר לידי אחד מהעובדים וסיפר לי שגם הוא למד בשבי חברון, שנה מתחת לאביחי...
על הדרך עצרה לידי מישהי ונתנה לי טילון, אמרה שקנתה ונזכרה שהיא בשרית... איזה פינוק...
פתאום אמרו לנו שיש ברית במאהל. זוג הורים החליטו להכניס את בנם בבריתו של אברהם אבינו דווקא במאהל הגבורה כדי לחזק את פעילותו ואת הרוח- הבאת חיים חדשים דווקא במקום בו מתייחדים עם זכר הנופלים. לירון ואני עמדנו שם, מתפללות על עם ישראל בזכות המעמד המיוחד הזה ופתאום מכריזים על שם הילוד:
מבשר אביחי
מה הסיכוי 😱
אני סטודנטית, בדיוק חזרתי לבית של ההורים כי הנישואים שלי התפרקו במפתיע. אני עדיין עם כיסוי ראש, מחכה לגט המיוחל, מתעוררת כל יום למשהו אחר שהצד השני דורש/מחליט חד צדדית ומנסה להישאר שפויה בתוך הטלטלות הרגשיות האלה. איכשהו אני מצליחה לשמור על הלימודים. אני קמה כל בוקר ב-5 ונוסעת כל בוקר ב-6 מחדרה לירושלים כדי להשלים את השנה האחרונה של התואר. כל בוקר אני קמה ונזכרת שהתפרק לי הבית והלב שלי נשבר. כל. בוקר.
אתה בבית, חזרת מהישיבה, אתה מחכה לגיוס. אתה קם כל בוקר מוקדם לעשות ריצה או אימוני כושר או דברים שאני לא לגמרי מבינה בהם ואחה"צ אנחנו בבית. לפעמים אני מבריזה ויש לך חופש מהסידורים ואנחנו נוסעים לטייל. אני כל כך עסוקה בשבר שלי ובהודיה עליך שאני לא קולטת כמה זה נדיר להיות שוב עם אח בבית, כששנינו כבר גדולים.
התחלת להתעניין בעבודה בעץ ואני, שעוד מעכלת את זה שאחי הקטן הוא בחור ישיבה שהולך להיות לוחם, כמעט מתה מהערצה. עכשיו הוא גם יבין בבניה בעץ.
בנית לעצמך שולחן דו-קומתי לעבודה, נעצת בשוליו ווים ועליהם מסור ידני, קליבות, לא זוכרת מה עוד. כן זוכרת את הדבק נגרים אותי יושבת לידך בדממת אלחוט, ביראת קודש ממש, ומתבוננת. מדי פעם אתה מסביר לי קצת. אני מרגישה כמו ילדה שמסתכלת על אבא שלה, למרות שאני הגדולה. אחי הקטן ומורי הגדול.
הפלאשבק הזה היכה בי כמו רכבת דוהרת כשנכנסתי אתמול לסדנה של 𝐒𝐚𝐫𝐚𝐟 שָׂרָף. טיפשה! צעקתי על עצמי, לקחת את עצמך דווקא לסדנת עץ????
קפאתי. הכל הציף אותי בבת אחת. יום ההולדת והתשובות שאני צריכה לקבל ומותחות אותי עד קצה ואחי, אחי הקטן, שאני לא מבינה איך אני לא פה איתו, מפנקת אותו על חשבוני כמו שאחות גדולה אמורה לעשות או לפחות ממליצה לו לנצל את הטבת המילואים וללכת עם אישתו. ליטל התרגשה, קפצצה, צייצה כמעט צווחה מהתרגשות ואני- קפואה. חיוכים קטנים, שלא מגיעים לעיניים. אסרתי עליה לציין את יום ההולדת אפילו במילה. הקשבתי לאיתי המדריך בחצי אוזן. רק כשהוא דיבר על עצי זית התעוררתי ועניתי קצת תשובות. כשהוא אמר שהם מתעסקים רק עם עצי זית שמתו מוות טבעי, בלעתי רוק. שום חדוות יצירה, שום יצירתיות. סדנה שלמה מלאה עץ ואפוקסי ובמקום להתרגש אני- הלומה מהקרבות שבתוכי.
איתי דובב אותי קצת, הנהנתי, המצאתי משהו שבא לי להכין, לא ידעתי מה אני רוצה, לא ממש היה אכפת לי איזה צבע או איזו צורה. הרגשתי שאני נחנקת ולא רק מאבק השיופים שמילא את הסדנה (ואת הנעליים, ואת השמלה, ואת השיער). כשישבתי על המחשב לעצב את החריטה על השעון ("תראי גם הנצח כולו רגעים/ הנשמה בתוך גוף היא אורחת...")לא יכולתי לנשום עוד וביקשתי לצאת. ישבתי בחוץ עם כוס מים, Lital לידי, הידיים שלי רועדות ואני מרשה לעצמי לדבר איתו בראש שלי, מדמיינת שירי אביב גפן ברקע. מפתח המרחק פתח לי פתח לגעגועים, אני אומרת לו. אני לא מצליחה לנשום מהגעגוע אח שלי. אני לא מצליחה. והוא לידי, אני כמעט מרגישה אותו, אומר לי יאללה תשחררי למה כל דבר אצלך כזו דרמה. ואני בוכה ואומרת לו אם אתה גבר בוא תגיד לי את זה לפרצוף ואם כבר אתה בא אתה נוהג חזור כי זה היה סיוט. ואתה אומר לי סבבה אין לי בעיה עם הנהיגה ואני אומרת לעצמי אלוקים אדירים שירה-אמונה את מתחיל לצאת מדעתך. את מדברת עם מתים.
ואז חשבתי על שאולי אתה מסתכל עלי, הססנית וחסרת בטחון כמו שאני תמיד בסביבות גבריות, ואם היית לידי לא היית עוזר לי, היית זורק אותי למים כמו שהיית זורק את הבנות שלך המעיינות בטיולים, מתעקש שהן תגדלנה עם חוסן. ואז אמרתי לעצמי היי, יש לי חוסן.
אני יודעת את זה.
אז למה את כל כך מהססת? Own it.
ואז חזרתי והסתערתי על המשייפת החשמלית ועל 2 החתיכות שבחרתי ושמעתי אותך אומר לי יא אללה אחותי איזה מלכה תראי איך את שולטת, תראי איזה רצינית את! בחורה שפיץ! וכל רגע היה בא לי לשלוח לך תמונות ולא היה לאן אז רק קיוויתי שאתה איפשהו אוכל ענבים או פופקורן או משהו ביציע ומסתכל עלינו פה, נאחזים בציפורניים ומתעקשים לשרוד ואז הלכנו לאכול ואפילו הצלחתי לשמוח.
והייתי כל כך גאה שאני אחותך ואני מצליחה לשמוח אמיתי אמיתי כי ככה היית רוצה, שנייה עם הכאב ולרגע אמרתי שם, בבית הקפה, לליטל "אני חושבת שזו הפעם הראשונה שאני לא מרגישה צורך להגיד למלצר שאני אחות שכולה".
חזרתי הביתה אחרי יום של בכי וצחוק ועיבדתי. הבנתי שאני ממשיכה ופתאום שוב הכאב החד הזה בלב. אני ממשיכה, בלעדיך. למה. באיזו זכות. למה. ובכיתי עליך כל כך הרבה, על היום הכיף שהיה לך ולי ביחד, כשאתה רק מחשבה, רעיון, רוח, ולא גוף ולא מילים ולא הפתעות אלא רק מה שנשאר ממך בי שזה לא מעט אבל בהחלט לא מספיק ובכיתי ובכיתי ובכיתי כל כך עד שקמתי הבוקר והעיניים לא נפתחו לי. זה לא קרה לי מאז סיום ה-30 ואיזה מוזר זה לבקש מהמפקד לעבוד מהבית בבוקר עד שהעיניים שלי יחזרו לראות נורמלי ואני אוכל לנהוג. בחיי. צילמתי כדי שתהיה לי ראיה למקרה שלא יאמינו לי. איזה דבר זה שכול, יא אללה. איזה דבר זה.
הכאב ישאר פה לנצח, אבל צחקתי אתמול והייתי שמחה ממש, מוצפת אור כמעט עד כל הפינות החשוכות. אני חושבת ששולי הפצע הפעור הזה אולי אולי מתחילים להחלים.
"נשבע שאלחם בכם כמו משוגע קשה
כל אדם זה עולם שלם
ולי כבר אין מה להפסיד..."
ראה עוד > >
18/08/2024
יוסף חדאד
זהו סיפורו של רס"ר במיל' אביחי אמסלם ז"ל.
אביחי נולד כבן שלישי במשפחה אחרי שתי בנות והכניס אור גדול לבית. הוא גדל מילד מתוק וסקרן לנער רגיש ולגבר שידע לשלב בין שכל חריף לרגישות גבוהה לאחר.
אביחי התחתן עם טל ונולדו להם שתי בנות. בנוסף הם היוו דמות הורית ל-12 בנות מתבגרות ללא רקע משפחתי שגרו איתן במשפחתון בכפר הנוער "תלפיות" בחדרה, והבנות מספרות שלמרות שאביחי היה עם משרה קטנה הוא היה עבורן אבא במלוא מובן המילה, דואג להן לכסף לאוטובוס, אוסף אותן כשהן חוזרות מאוחר, מדבר איתן על זוגיות בריאה, יושב על שיעורי בית, ממש עוזר עבורן בהכל.
תוך כדי אביחי גם היה סטודנט מצטיין להנדסת חשמל במכללת רופין ומפתח מחונן, אוטודידקט ויצירתי ב"אלביט".
ב-7.10, כחודשיים אחרי שסיימו את עבודתם בכפר הנוער וכבר גרו בבית משלהם, אירחו אביחי ומשפחתו חברים לחג ואז הוא הוקפץ. הוא נפרד יפה מהבנות, הסביר להן שהוא הולך להגן על עם ישראל ועל הארץ, שיש אנשים רעים שהוא הולך לגרש ויצא.
הוא היה מילואימניק ב-7008, לשם עבר שנתיים לפני פרוץ המלחמה מגדוד המילואים של "כפיר" במטרה להיות בחזית ולתרום כמה שניתן.
הוא נסע לבסיס בביל"ו עלה על ציוד וירד לדרום להילחם.
בבוקר ה-9.10 הכוח קיבל הודעה ממסוק קרב שמחבל אחד מחוליה של 5 הצליח לברוח ממנו. הם יצאו לסרוק, מצאו את המחבל וחיסלו אותו, ואז המשיכו לסרוק מתחנת הרכבת בשדרות דרך שדה חיטה גדול שצמוד לחניון הרכבת. הם צעדו בשביל עפר המקביל לכביש באיזור צומת שער הנגב, משמאלם שדה חיטה, מימינם דיונה גבוהה המפרידה בינם לבין הכביש.
בדיונה היתה עמדת קבר של חמאס- 2 מחבלים חפרו בה בור וציידו אותו בתמרים, מים ואמל"ח על מנת להמתין עד שהכוחות יכנסו לעזה ואז לצאת לפיגועים באזרחים. המחבלים לא היו אמורים להתגלות אך שמעו את קולות החיילים קרבים וחשבו שהתגלו ולכן פתחו באש. אביחי נפל במקום, אחריו נפגעו ונפלו סרן יובל הלבני ורב סרן ד"ר איתן נאמן. סשה הפרמדיק נפצע כשניסה לסייע. לבסוף טנק שהגיע לזירה סייע בחיסול המחבלים.
אביחי היה איש שכל הזמן ראה את האחר ותמיד היה בעשיה. איכשהו הוא הצליח לשלב לימוד תורה שכל כך אהב עם מילואים תכופים, משחקי כדורסל חובבניים, שתי משרות והצטיינות בלימודים. הוא היה מוכשר, ידע לנגן על גיטרה ותופים, לצייר, להיות רגיש לאחר יחד עם פיתוח עצמי וצמיחה בכל תחום שבו נגע.
3 חודשים לאחר נפילתו נולדה ביתו השלישית אותה לא זכה להכיר והיא לא תזכה לגדול עם אבא, אבל היא ושתי הבנות הגדולות יידעו תמיד שאבא שלהן הוא גיבור ישראל.
יהי זכרו ברוך🇮🇱🕯️
שנהיה ראויים.
נולד בחדרה
14/5/1993
שרת בעוצבת חצי האש (551)
גדוד 7008
נפל בקרב
9/10/2023
במלחמת "חרבות ברזל"
מקום נפילה: עוטף עזה
סיפור חייו של רס"ר אביחי אמסלם ז"ל
אביחי היה ילד פלא מתוק וסקרן, רגיש וחכם, שנכנס ללב כל מי שהכיר אותו. הוא התנדב המון, ראה את השקופים סביבו, ובלט במוכנות שלו להתנדב גם עם מקרים "קשים".
אביחי היה מדריך מסור בבני עקיבא, שליווה את החניכים שלו עוד הרבה אחרי שסיים את ההדרכה.
הוא היה חברותי ואהוב וגדל להיות גבר מסור, חדור מטרה ותחושת שליחות בכל אשר פנה.
עבד ב"אלביט" וטיפס במהירות בסולם המשרות בזכות היכולת האוטודידקטית שלו וחשיבתו היצירתית. בנוסף הוא ומשפחתו היוו משפחה ל-12 בנות נוספות ללא רקע משפחתי בכפר הנוער "תלפיות" בחדרה.
אביחי הספיק לסיים שנה שניה בהנדסת חשמל במכללת רופין.בהצטיינות.
אביחי היה מוכשר בציור, ניגן על גיטרה ותופים, שטותניק אבל אדם שאפשר לסמוך עליו, אהב מאוד את הטבע וציורים בארץ ישראל, אהב בצורה אמיתית וכנה כל אחד ואחד מעם ישראל וחבריו מעידים עליו שידע לנהל ויכוח נוקב בלי לוותר על האמת שלו אך בלי לדרוס את בר הפלוגתא שלו.
בחודשיים האחרונים לחייו התגוררה המשפחה בגבעת אולגה, לאחר שסיימו את שליחותם בכפר הנוער "תלפיות". אביחי, אישתו ההרה ו-2 בנותיהם החלו להשתלב בגרעין ובלילות אביחי נהנה ללכת ללמוד תורה לאחר שסיים לדאוג לביתו.
בתו השלישית נולדה כ-3 חודשים לאחר נופלו ובנוסף השאיר אחריו זוג הורים, 2 אחיות גדולות, גיס שהיה גם חבר ו-4 אחיינים המומים ומתגעגעים.
יהי זכרו ברוך!!!
ראה עוד > >
26/08/2024
שרית קרקובר
אחת הגמרות הראשונות שלמדנו בתוכנית יועצות ההלכה שבה אני זוכה ללמוד היא המשנה האחרונה במסכת נדה - לעניין אישה שרואה דם בתוך ימי זיבתה, ביום אחד עשר - האם צריכה שימור או לא צריכה שימור. כלומר, בימי הזיבה אישה שראתה דם יום אחד, שומרת יום (נמנעת מחיי אישות) כנגדו. ראתה במשך יומיים רצופים, שומרת יומיים כנגדם. ראתה שלושה - צריכה שבעה נקיים. שואלים בגמרא, האם אישה שראתה ביום העשירי גם צריכה שימור, ויש מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש. זה אומר צריכה, זה אומר לא, ולא אכנס כאן להסברים של כל אחד - כי זו באמת גמרא די ארוכה באותו נושא.
ולמה אני כותבת את זה כאן היום? כי זו המשנה האחרונה במסכת נדה. כשאביחי, אח של Shira-Emunah Amesalem נפל, שירה אמונה נשברה, והלב שלי נשבר איתה. כשהחברים שלו החליטו לסיים ש"ס לעילוי נשמתו, עד האזכרה, היה לי ברור שאני לוקחת חלק - אז בחרתי מסכת שידעתי שאעסוק בה רבות השנה. מדי פעם קפצו לי גמרות מוכרות היטב, בלימוד קצת שונה ורציף.
הבוקר, מול נוף מטורף, זכיתי לסיים מסכת נדה לע"נ אביחי בן גבריאל ורות. יה"ר שהלימוד יעמוד לזכותו❤️
ראה עוד > >
שירה אמונה האחות
יום שלישי בבוקר, כ"ה תשרי, 10.10.23.
אני קמה אחרי לילה של שינה טרופה, מתנהלת בעצלתיים, נכנסת למקלחת ארוכה ארוכה. ימי שלישי הם הימים בהם אני חופפת את השיער ועם הרעמה שלי זה הופך להיות אירוע שצריך לתפעל.
אני צריכה להגיע היום לתל השומר לטיפול שגרתי.
דודה שלי התקשרה אלי בבוקר. היא רוצה לפגוש אותי בתל השומר. המלחמה הזו עושה לה רע והצעתי לה להתנדב איתי אבל לא חשבתי שהיא תקום כל כך מוקדם. אני אומרת לה שאני מתנועעת בעצלתיים. אבא שלי שולח לי מליון הודעות ששואלות איפה אני ואני, בתמימותי, חושבת שזה בגלל שהוא סופסוף שלח אלי איזה קצין שלו לאסוף ממני את השקית שדיברנו עליה וחפרתי לו עליה מתחילת המלחמה. אני עונה לו שוב ושוב שאני בבית והוא שואל איפה בדיוק. אני מתבדחת שאני ליד הכיור במטבח. אין תשובה.
יוצאת מהמקלחת ודודה שלי מתקשרת שוב. היא ובעלה מחוץ לדלת. אני עוד עם חלוק המגבת עלי, בלי עדשות, עוד לא צחצחתי שיניים, אבל לא רציתי לייבש אותם אז עטיתי מסיכה וככה, עטופה בחלוק מגבת ולא רואה ממטר, פתחתי את הדלת.
מצאתי את דודה שלי ובעלה ולידם שני חיילים. חשבתי שהם הגיעו בשביל השקית. אחד מהם, זיו, צועד צעד אחד קדימה ואני רואה דרגות קצונה על הכתף ומבינה שאף.אחד לא ישלח קצין לאסוף שקית ביום הרביעי למלחמה. אני מורידה את המסיכה ושואלת איך אפשר לעזור.
הוא מתחיל: צבא ההגנה לישראל...
אני מבינה שלזה התכוננתי בעשור ההתנדבות שלי עם פצועים ומשפחות שכולות ועושה בשניה סוויץ' למבצעית. אני שואלת אותו: פצוע או הרוג?
הוא ממשיך: איתך באבלך הכבד בנפול...
אני קוטעת אותו שוב. מרגיש שהוא מדבר כבר נצח ואני רק רוצה שיגיד לי כבר, שיגלה לי מה משימת ההישרדות הבאה שלי: אבא או אביחי?
הוא מסתכל עלי במבט מלא חמלה וממשיך: אחיך, אביחי אמסלם
אביחי?? מה הקשר אביחי?? אני מסתכלת על דודה שלי, המומה, הולכת להתלבש ולארוז. איכשהו אני קרת רוח לחלוטין, מתקשרת לבטל תור בבר אילן ותור ללק ג'ל. מתקשרת לעדכן את Lital ואת הקהילה.
מנסה לנשום.
יום שלישי בבוקר, כ"ג אב, 27.8.24
אני קמה אחרי לילה של שינה טרופה, מתנהלת בעצלתיים, נכנסת למקלחת ארוכה ארוכה. ימי שלישי הם הימים בהם אני חופפת את השיער ועם הרעמה שלי זה הופך להיות אירוע שצריך לתפעל.
אני צריכה להגיע היום לתל השומר לטיפול שגרתי.
אני בסבב דודים וחברים מאתמול כדי לחפש טרמפ לחבר מגבעת שמואל לאזכרה הערב.
הבוקר הספקתי להתראיין, תודות ל Itay ב כאן מורשת אצל בני טיטלבוים ולדבר על אביחי (https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-704520/793281/)
אני עדיין עם חלוק המגבת, מבינה פתאום שאין לאן לברוח, אז יושבת לכתוב. ההספד שלי כתוב כבר מזמן אבל החרדה והמתח מההמוניות ומהעצב מותחים לי את קצות העצבים. האזכרה הזו היום ואני לא יכולה להדחיק עוד.
מנסה לנשום.
#אחיהקטן
ראה עוד > >
28/08/2024
שירה אמונה האחות
כל כך הרבה עבדתי על מה אני הולכת לומר היום. ידעתי שיהיה כל כך עצוב, איך אפשר שלא. איך אפשר בכלל לעכל את האין הזה. ועם זאת, אנחנו במלחמה ולמשפחות שכולות יש כוח, שליחות שנכפתה עליהן. ב"ה שהצלחתי לגרד קצת כוח כדי להרים את הראש ולחזק מעט את הרוח.
לקבל מהמח"ט ומקציני הנפגעים משוב של גאווה והתרגשות כשהם ראו אותי על מדים.. אני בעצמי לא קולטת את גודל התנ"כיות של האירועים הכלליים והפרטיים של התקופה הזו...
אבא, שלח לנו כבר את משיח צדקנו אנחנו כל כך צמאים🙏🙏🤷
(הרגישו חופשי לשתף אם תראו בכך תועלת)
#אחיהקטן
שמרי נפשך מן השורף, מן החותך
מן הסמוך כמו עפר וכמו שמיים
11 חודשים.
#אחיהקטן
ראה עוד > >
01/09/2024
שירה אמונה האחות
הייתם הורים לקטנטונת וחיכיתם כבר לאחותה ואז איכשהו שלושתכם לא הרגשתם טוב ואף אחד מהמשפחה לא יכול היה להגיע מאיזושהי סיבה אז הזזתי את עצמי, מרגישה לא משהו, חלשה ועייפה, ונסעתי אליכם ב-3 אוטובוסים עד לקרית ארבע.
האוטובוס האחרון היה עם זכוכית מחוסמת והיה קשה לראות את הנוף וקצת קצת שקשקתי מפחד אבל אתה אח שלי, הקטן, ותמיד מתחתי את העור שלי בשבילך, גם אם הוא קצת דימם מרוב מתיחה.
הגעתי לבית בו כל הכלים היו בכיור, הארונות היו ריקים!
הספקתי לקנות ירקות בדרך ואיך שהגעתי שטפתי סיר, סכין וקרש חיתוך והעמדתי סיר מרק וסיר אורז ואחר כך, כשהם היו על הכיריים, התפניתי לשטוף את הכלים בכיור/ למלא את המדיח הקטנטן, זה שעומד על השיש, שקניתי לכם במתנה ובהמשך עבר אלי, לבית הנוכחי שלי בלוד, ופה סיים את חייו.
בסוף לקחת אקמול ואנטיביוטיקה, העמסת את הכל על האוטו למרות שהיית עם חום גבוה.. תמיד חזק וחסון ותמיד תמיד אפשר לסמוך עליך גם כשאתה חולה.
לקחת את כולנו חזרה לחדרה/פרדס חנה, להורים, להתפנק אצלם.
3 נרצחים הבוקר בתרקומיא והמחשבה הראשונה שלי היא שאני חייבת לראות מה עם אביחי.
אבל אביחי לא גר בקרית ארבע כבר כמעט 5 שנים
ואביחי נהרג בכלל לפני 11 חודשים
אני לא מצליחה לברוח מזכרונך אל שפיותי
אז אני פורצת בבכי כל כך עמוק שאני צורחת למרות שאני על ההגה בעליה לכביש 4
הזכרונות מאז מציפים והכאב פתאום מפלח אותי ל-2
מתחיל לרדת גשם פתאום, עוד לא אלול אפילו
וגשם זה אביחי רוקד יחף
ואין יותר גבעול חולם על שיבולתו
ואין
שיר עצוב
#אחיהקטן
ראה עוד > >
02/09/2024
שירה אמונה האחות
יותר מדי רעש בראש
אז הלכתי לבקר במקום היחיד שבו שמאל קבור ליד ימין, חילוני ליד דתי ושם מצאתי אור קטן בחושך.
אלוקים לא מוותר עלינו עדיין...
אפטר שוק
ראה עוד > >
07/09/2024
שירה אמונה האחות
לא רציתי ללכת אבל משהו בי קרא לצאת, להתמסר. את כל כך עייפה, שירה-אמונה. אולי זה היה הנס שלך. אולי ככה תוכלי לשוב לנשום בחופשיות.
לא רציתי ללכת ושבועיים תכננתי ודחיתי וכמעט כבר כן ואז כבר לא ביטלתי. עוד יום ועוד יום והנה מצאתי את עצמי נוהגת בדרך לאיזור אבו גוש ומגיעה, כרגיל לפני כולם, ליד השמונה.
דרסתי שקית בדרך ובבת אחת שוגרתי חזרה לעבר, אני בשירות הלאומי, אולי בתחילת התואר, אתה בתיכון ויחד עם אחיה החלטתם (הוא המציא? המצאתם יחד? אולי זה בכלל היה עם אורי?) שהשקיות שמרחפות להן בכבישים נקראות "מדוזות אוויר" וכל פעם שנסענו יחד- בהתחלה נהגתי ואז, כשהוצאת רישיון, אתה- והיינו רואים שקית עפה באוויר היינו מכריזים ביחד "מדוזת אוויר!!!" ומתגלגלים מצחוק. איך אפשר להסביר שכולם איבדו אחים אבל אני איבדתי *אותך*?
24 שעות של סדנאות, פינוקים, פעילויות משחררות ואני מנסה להתמסר, באמת שניסיתי, אבל איך אפשר לשבת לכתוב בסדנת כתיבה עם 20 איש על הדברים הכי אישיים שלנו, שלך ושלי? זה כמו להתפשט ברחוב. ואיך אפשר להנות במסיבת אוזניות מדהימה כשרקדת 2 שירים וברחת החוצה לנשום כי התחלת להיחנק? ואיך אפשר להסביר בכלל לכולם שכן, ככה זה נשאר, הקצב משתנה, כריתה של אח היא פציעה של ממש ואחריה צריך שיקום ולא בטוח שנחזור אי פעם לעצמנו.
כולם היו ביחד, אותו כאב, שלבים שונים של פציעה והחלמה, קביים שונות. היו בודדים והיו קבוצות של אחים, חבורה ממש, שכואבים בדיוק באותו חלק בלב, באותו אח.
אנשים נפתחו, התמסרו. חבילות טישו הועברו בין אחד לשני, דמעות נשפכו, מילים נחצבו, שכבות התקלפו, רק אני- עציץ. כי איך אפשר, איך יכולתי להתחיל בכלל להסביר שהאובדן שלך יושב על האובדן של ראובן שיושב על האובדן סביב הגירושים? איך אפשר להעביר בכלל את התחושה שאחרי ששוב חשוב פגשתי במוות עין בעין ונאלצתי לצאת שוב ושוב למלחמות על חיי, אתה זה שמתּ ראשון? איך אפשר להסביר את הכעס, הזעם ממש, כי אני הייתי אמורה למות קודם, ותכננתי, וכל כל רציתי, ואני כל כך מוכנה לחתום פה על הכל וללכת, אני ממש בסדר עם זה, הנזק ההיקפי כל כך קטן, ואתה השארת 3 יתומות ואלמנה ובית שאין בו בנים יותר, ואבא הולך לבד לבית הכנסת, איך זה הוגן שדווקא אתה? אני הייתי אמורה למות קודם. זה היה התכנון.
איך אפשר להסביר מה זה הורים כל כך אבלים שאין לך יותר על מה להישען? שאם את מתאשפזת את לא רק טובעת את מוסיפה לעצמך עוד אבן קשורה לקרסול, אבן שלא רוצה להטריח אותם אז את לבד בחרדה, בדאגה, ובפחד, טובעת אפילו יותר?
איך אפשר לכעוס על אובדנים של אחרים שהיה להם מושלם לפני ופתאום התפרק להם כשלך הכל מתפרק כבר כמעט 15 שנה? איך אפשר שלא?
אז התקפלתי פנימה. עוד קיפול. עוד קיפול.
פרח קיר, רק שלא ישאלו, שלא אפרוץ בבכי, שלא אתמוטט ככה מול כולם עירום ועריה.
לא רציתי ללכת, אבל משהו בי קרא לי לצאת ולהתמסר. והלכתי. והיה נפלא. והיה נהדר באמת. הרגשתי שרואים אותי, שמפנקים אותי, שמחבקים אותי. וגם הרגשתי שוב את הבדידות הזו, של מי שהאסון הכה בה בפעם המי סופר.
ומצד שני, החלה לבצבץ שם איזו אמונה שאולי יש לי עוד סיכוי. אלוקים לא מוותר עלינו עדיין.
בתמונות: שתי צלקות על אותו הפצע ❤️🩹
ראה עוד > >
08/09/2024
שירה אמונה האחות
אמא של הרש דיברה אליו בלוויה ולא ממש הקשבתי כי אני פלואידית ומשתנה ואיכשהו עכשיו אני בתקופה הזו בה אני מתקלפת מכל מה ידעתי והכרתי על עצמי, ממש מהבסיס, מהדרך שלי ליצור חברויות עד המשיכה שלי לבניית זוגיות עם טיפוסים מסוימים, אפילו ברמת הדאגה למראה החיצוני שלי אני משתנה. לא משנה. היא דיברה אליו וזה היה המעט שראיתי, רק את החלק שבו היא צועק פיינלי, פיינלי, פיינלי!! פרי! פיינלי פְרי! מיי לובד בוי, יו אר פיינלי פרי.
אני חושבת על זה הרבה עכשיו, כשהכל מתחיל להתעכל, כרגיל אצלי בדיליי של שנה, והכל כבד לי ואני כבר לא יודעת באיזו פינה של הלב לשים את הכאב שלי אם לשים אותו על כל מה שהמחלה הרעה הזו והשלכותיה חמסו ממני, על החלומות שכבר לא יוגשמו, על המסלול שנכפיתי לצעוד בו שמקביל למסלול של כולם במן אכזריות כזו בה אני יכולה לראות וכמעט לגעת אבל אף פעם לא להיות ממש שם או אולי על הבית שלי שחרב ולא הספקתי אפילו לטפל בכל הטראסט אישיוז שההתעללות וסירוב הגט ממי שהיה אמור להיות האדם האחד שישמור עלי בעולם גרמו כי החיים שלי הם רצף של כיסוי שריפות או אולי בכלל מקור הכאב הכולל הזה שמפרק אותי ומוריד אותי על הברכיים הוא בבית שאני מחפשת לי בעולם או באובדן של Reuven שהיה לי חבר בנישה הצרה כל כך של אנשים כמונו, קצת משונים, מאוד רגישים, שהמציאות כבדה עליהם ומונחת כמו עול על הצוואר ולפעמים הכובד הזה מעורר לפעולה אבל לפעמים אי אפשר לנשום תחתיו. אי אפשר.
הגוף שלי עוד רגע בן 36 ואין נסיך סינדרלה, אין נסים, כמה התפללנו, כמה האמנו והנה לא קרה בסוף כלום. שום נס לא התחולל שום נסיך לא הגיע, שום דאוס אקס מכינה רק כל כך הרבה עצב וכאב ושבר בכל מקום וכל דבר שאני נוגעת בו הופך לקוצים בלי שאני מלכת השושנים בכלל וכל חבר שאני מדברת איתו מסיים מאוכזב או עצוב או פגוע או נרתע וכל פעם שאני מתחילה לבכות הגוף שלי מזכיר לי אפ אפ אפ מה נראה לך פה שאת בריאה ויש לך פריבילגיה לפרוק? הנה קבלי דימום מהאף שיקח לך את הנשימה ויכריח אותך להיאסף בחזרה ובתוך כל הדבר הזה אנשים מנסים לעודד אותי שאני מביאה אור גדול לעולם למרות הכל וכל כך משמעותית והכתיבה שלי והבחירה להתגייס אבל בסוף אני מגיעה לבד, תשושה וכאובה ומפורקת אחרי שהתאבנתי לגמרי בהופעה של חנן בן ארי או קפאתי במפגש חברתי או פשוט ביקשתי להיעלם בסדנה או סתם עשיתי דברים של אנשים רגילים שלהם סבבה ולי מוצצים את הלשד ומתישים אותי ומביסים אותי ואני מגיעה ככה, עם הכאבים והתשישות והדאגות והלחץ בחזה והבחילה מרוב חולשה, ככה אני מגיעה לבד הביתה בסוף היום והנה עוד יום עבר ועוד רגע 36 ולא הגעתי לשום מקום.
15 שנה שאנחנו שמחים בכל פריצת דרך שמפרגנת לי בעוד שנות חיים ועד עכשיו באמת, באמת, ששמחתי בכל שנת חיים כי אני עוד זוכרת כמה בגיל 21 לא ידענו אם אגיע לגיל 25 אבל עכשיו אני כל כך עייפה ומותשת מלהעמיד פנים שאני נוהגת כרגיל כשבפנים אני צורחת או שאני יושבת בבסיס לכתוב תוכן כשבפנים אני נופלת או שאני משתטה עם הילדים של השכנים או אחיינים שלי כשאני רק רוצה כל הזמן כל הזמן להכנס למיטה ולהתכסות עד מעל הראש ושאף אחד לא יציק לי ויתנו לי לבכות את הבכי שמחכה בפנים שאם אני אבכה אותו אני אמס ולא ישאר ממני כלום.
אני יודעת שאני רק צריכה לתת לעצמי ליפול, להישרף עד היסוד, רגע לפני שאני נולדת מחדש, כמו עוף החול, אבל אני עייפה ומובסת ולפעמים, ביני לבין עצמי, יודעת שאני משקרת כשאני אומרת מודה אני כי לפעמים אני לא מודה. לפעמים אני רק רוצה ללכת, שלא יהיה אותי עוד, להיעלם, להתפייד, להתאיין, להיות פיינלי, פיינלי, פיינלי! פרי.
ראה עוד > >
10/09/2024
שירה אמונה האחות
"תדע שכל מי ששמע עליך
אוהב אותך כל כך פה באמת..."
יומולדת ראשונה בלי #אחיהקטן💔
ראה עוד > >
11/09/2024
שירה אמונה האחות
נדמה שהזמן חולף לידי, מזדחל או ממהר, בקצב משתנה, מאז ש
אני אדישה אליו, הוא לא עובר דרכי, אני לא טובלת בו רגליים. אם פעם הייתי מתרחצת כולי בנהר הזמן, מתכוננת חודשיים מראש עם משלוחי המנות של פורים ולוחשת לצמחים שלי שהנה עוד מעט יגיע ט"ו באב ויותש כוחה של החמה, רק צריך להחזיק מעמד, היום אני כבר לא מחזיקה כלום. יש את לוח השנה, אני מצליחה- אם כי במאמץ- להיזכר באיזה חודש אנחנו, איזה חג מתקרב, מתי התאריך המפחיד הבא, יום ההולדת שלי, האזכרה שלו, 12 החודשים שחולפים ללא אזכרה, כ"ד בכל חודש עברי, אבל הזמן, הזמן עצמו, הדקות, השעות, כמו קפאו או אולי אני זו שקפאתי והוא זה שמוסיף ללכת.
לכן לא שמתי לב, עד עמוק אל תוך ההתנדבות היום, שבדיוק עשור עבר מאז יום הולדת 26, אותו חגגתי עם פצועי צוק איתן אהובי נפשי, רגע וחצי אל תוך המבצע, כשאני עוד מסונוורת ומאוהבת עד כלות בתבלין המיוחד לשיקום תל השומר. 10 שנים תמימות מאז שנשמתי עמוק כאילו הוציאו לי בבת אחת את הראש מהמים, מאז מצאתי סופסוף קבוצת שווים, מאז מצאתי איפה יש לי ערך ואני בין אוהבים. עשור.
הבוקר הזה התחיל נפלא, עם יומולדת חצי הפתעה בבסיס, עוגת גזר שהורכבה מעוגת הבית ו... ובכן... גזר, בלונים שנופחו באמצע המסיבה ודבר תורה אחד מרגש במיוחד.
אחר כך המשכנו להתנדבות. היינו חבורה לא קטנה שחילקה עוגיות שתרמו חברים ואנשים מהקהילה בלוד ועציצים שתרם רוני יהלום בנדיבות לב אופיינית. עברנו בין החיילים, חילקנו, פטפטנו, ולאט לאט נמשכתי, כמו בקסם, אחורה. פה חשבתי שראיתי את עמית, שם את מורדוך, מה קורה היום באמת עם רותם? איזה כיף שטל חזר, אני צריכה למצוא את מיכאל למסור לו ד"ש מאביחי... רגע, שירה-אמונה, כל אלה פצועי צוק איתן, הם לא בשיקום כבר עשור. Reuven לא פה כבר שנתיים וחצי (בדיוק), אביחי לא פה כבר כמעט שנה...
האווירה מערבבת אותי, זכרונות וזמנים כבר לא עומדים בשורה ליניארית אלא במן קיפול חלבונים מורכב, אבל אני חוזרת קצת לנשום.
לאחר צהריים אחד קסום במיוחד בשיקום, חזרתי אחורה עשור, כשהכל היה שבור קצת פחות.
לאחר צהריים אחד, ביום ההולדת שלי, כל הכוכבים הסתדרו בשורה.
תודה על כל מה שיש לי.
ראה עוד > >
12/09/2024
שירה אמונה האחות
כמעט 15 שנה שההתמודדויות שלי שקופות.
לא רואים עלי את המחלה שלי, לא רואים את הצלקות, את הכאבים, את הפחד. לא רואים כמה מאמץ צריך לגרד מקירות הלב עוד כוח כדי להתרומם שוב מנפילה, בדיוק כשהיה נראה שכל הכוכבים מסתדרים לי בשורה.
לא רואים את כל המשקעים, בעיות האמון, הקשיים בדימוי העצמי, הצלקות הנפשיות שנשארו לי מההתעללות הנפשית והכלכלית בנישואים ובתהליך הארוך של המתנה לגט לאחריהם.
לא רואים עלי שאני חברה שכולה של Reuven ולא רואים עלי שאני אחות שכולה של אביחי. אני נראית בריאה, כובשת פסגות, מעוררת השראה.
את האכזבות, העצבות, הבכי, הכשלונות לא מפרסמים בפייסבוק...
בריטריט האחים השכולים לפני שבוע הלב שלי התכווץ. לשמוע מכולם תחושות שכבר שכחתי. אנשים מתגעגעים לחיים הקודמים שלהם, שהיו נורמלים, לפני שאח שלהם נפל. אני בכלל לא זוכרת את השלב שבו הייתי נורמלית. אנשים תוהים אם ככה זה יההי לנצח- גלים של חוסר כוח וחוסר אונים (כן, אבל לא באותה עוצמה), אם זה הגיוני שפתאום גם אין ריכוז, שפתאום בלי הכנה צריך לשכב לנוח (כן, כי כשהנפש מתמודדת עם כל כך הרבה זה מתיש גם את הגוף), איך ממשיכים לתפקד כשכבר לא מכירים את הגוף, את הנפש, את עצמך (עם הרבה מרווח לבלת"מים ועם חברים טובים שיודעים להכיל הברזות ואיחורים), מה עושים מכאן (פשוט ממשיכים לשחות).
הרגשתי כל כך בודדה, שועלת קרבות ותיקה שנחמץ לה הלב לראות חדשים בקרב.
שיתפתי את זה ביום האחרון וזו שלידי הושיטה לי יד, החזיקה את שלי ולחצה חזק חזק ואז פתאום הבנתי. יש חזית אחת משלל החזיתות שלי שאני כבר לא שקופה בה ולא לבד בה.
בשביל אחד של מסעות חיי פגשתי סופסוף אחים לדרך.
"תשאל את המים כמה הייתי שקופה
זה כואב לי לכאוב את לכתך..."
ראה עוד > >
18/09/2024
שירה אמונה האחות
1. יומולדת לאחיין ולי. יש בינינו 28 שנים פחות 4 ימים והוא היה המתנה הכי טובה בעולם ליומולדת 28, גם אם הגיע קצת מוקדם. מאז שהוא בן 5 אנחנו חוגגים יחד. ההסכם הוא כזה: אנחנו בוחרים יחד נושא מרכזי ואני קונה לו כמתנה את החד"פ הממותג, מפה, בלונים וכו'. סבתא שלו מהצד השני, שחוגגת 4 ימים אחרי אחראית על העוגה התואמת. כבר חגגנו יומולדת מיקי/מיני, יומולדת רכבות, יומולדת דינוזאורים והשנה, לבקשתו יומולדת פוקימון.
פלאשבק ליומולדת שעבר, בו עוד היית פה. פלאשבק ליומולדת של אחיינית אחרת, בו קניתי לה פיניאטה ואחרי שהילדים התייאשו להכות בה קמת אתה וגיסנו, אבא של כלת היומולדת, והרבצתם לה עד שהתפרקה תוך צחוק אינסופי וכמעט הרבצה אחד לשני.
רגע מזוקק של שמחה משפחתית.
2. קמתי הבוקר עם חשק להתאפר קצת יותר מהרגיל ומרחתי אודם בגוון ניטרלי. בום! פלאשבק לעצמי מתאפרת מול שידת המגירות ואתה מגיע, נשען על המשקוף, מסתכל עלי בחצי שעשוע ואומר לי מה את עושה? ואני אומרת לך עזוב זה של בנות. ואתה, נער בסך הכל, אומר לי נו בסדר תסבירי לי אני רוצה ללמוד עכשיו. ואני אומרת לך שאני מורחת אודם שחיפשתי את הגוון שלו חודשים כי הוא בגוון ניטרלי ואתה תוהה מה הקטע האודם אם הוא בגוון ניטרלי ואני מסבירה שזה הופך את השפתיים לחלקות יותר, שלא רואים את הפגמים. אתה מושך בכתפיים וממשיך לעניינך ואני מתבשמת מתשומת הלב ומכך שעוד נשאר לי מה ללמד את אחי שכבר לא כל כך קטן.
3. אילת. לא הייתי כאן מאז הטיול השנתי באולפנה, שגם אותו ביליתי במיטה במלון עם חום גבוה. עוצרים בצומת בית קמה ואני רואה את רבבות הסטיקרים על העמודים וישר שולפת מדבקות שלך.
מאז שהתחתנת היית מגיע לאילת כל חנוכה עם המשפחה המורחבת מהצד השני. פתאום אני הולכת פה ואין לי אותך לשתף. פתאום אני הולכת כאן ומרגישה אותך, חווה איתך את העיר בפעם הראשונה שלי. אני עוברת על הגשר של הטיילת, רואה את כל הסטיקרים ומקבלת אגרוף לבטן. השארתי את המדבקות שלך באוטו ולא יהיה לי זמן לחזור לטיילת לפני שאנחנו ממשיכים הלאה.
אני נעמדת באמצע הטיילת, בשיער שלי שרוך כסוף מעוטר בחרוזים ובצדפים, ומתחילה לבכות.
איך אני מעיזה לחיות בלעדיך.
סליחה אחי. סליחה.
ראה עוד > >
19/09/2024
שירה אמונה האחות
בעודי סוחבת את בכי הטיילת מאמש, נתקלתי בתזכורת פייסבוק לסטורי מלפני שנתיים. באתי לבקר אז ב מכללת רופין , שם התקיים אירוע הסיום של מייקאתון Restart Global- ריסטארט ושלפתי את אביחי מתקופת המבחנים שלו. הייתי כל כך גאה להגיע, מתנשפת, לספריה ולשמוע אותו אומר לחברים שלו שאני אחותו הגדולה. הגאווה היתה שאני אחותו של אביחי, שבבירור היה אחד שהעיניים היו נשואות אליו ולמד ברצינות והסביר בענווה.
לקחתי אותו לסיור בין הפרויקטים של המייקאתון - כולם סיוע לפצועים צה''ל שלא נמצא עבורם פתרון במוצרי המדף הקיימים- והוא ממש התלהב שהוא לומד הנדסת חשמל, כי יום אחד הוא יוכל להצטרף למתנדבים ולסייע.
עם כל הבלגן האמוציונלי הזה, כולל אירועי הפוסט הקודם, המשכנו בטיול כשאני נהנית מחֶברה רגישה ומאפשרת ונעה בין הנאה מהטיול (ראינו יעןןןןןן בחי בר!) לגלים של בכי שכבר לא הצלחתי לדחוס פנימה. ככה, עם הסלט הרגשי הזה, הגענו ליטבתה.
הפעם רצתי לאוטו להביא מדבקות והדבקתי בקירות הנופלים פה. אני אוהבת לסרוק את הסטיקרים, לנסות לשנן את המסרים והשמות ולפתע נתקלתי בסטיקר עם שם שהיה לי מוכר במעורפל. חיפשתי בגוגל ו-בינגו!
רומן נפל ב-7.10 ואנחנו, קהילת לוד, הגענו בהמונינו ללוויה, שהתקיימה ב8.10, כדי לומר לו תודה ולחלוק כבוד אחרון. יום למחרת הגענו שוב כולנו להלוויה של נוה לקס. למחרת בבוקר הודיעו לי שאביחי נפל. הקהילה בלוד היתה המומה מהרצף האכזרי של שלושת הימים האלה, ממש בתחילת המלחמה.
היום נזכרתי ברומן, שההלוויה שלו הייתה באחד הימים האחרונים של החיים שלפני. כמו בלוח השנה, וכמו ששניהם קבורים בשתי הערים שהן לי בית, שמתי את אביחי לידו.
תשמרו אחד על השני. ועלינו.
ראה עוד > >
22/09/2024
שירה אמונה האחות
ביום ששי, איסרו חג שמיני עצרת, כ"ג בתשרי ה'תשפ"ה, 25.10.24, יתקיימו, אם חלילה לא יגיע משיח צדקנו, אזכרות 13 החודשים (שנה עברית, מעוברת) של נופלי ונרצחי 3 ימי המלחמה הראשונים.
מאחר שהתאריך העברי של ה-7.10 הוא כ"ב תשרי, תאריכו של חג שמיני עצרת/שמחת תורה, אזכרות הנופלים והנרצחים ידחו ליום ששי, איסרו חג, כ"ג תשרי.
ביום זה תתקיימנה גם האזכרות של נופלים ונרצחי 8.10 וגם נופלי ונרצחי 9.10 (ביניהם אחי הטוב) שהתאריך העברי שלו, כ"ד תשרי, יוצא בשבת (לא נהגו לאחר אזכרות שיוצאות בשבת , אלא להקדים), מה שגורם לאיסרו חג השנה להיות אזכרת השנה של כל נרצחי ונופלי 7-8-9.10.23.
זה *המון*.
כאמור, השנה היא שנה מעוברת.
חלק מהמשפחות מציינות את ה-11 חודש, חלק את 12 החודשים וחלק את התאריך של השנה (13 חודשים).
חלקן מציינות יותר מאחד מאלה.
המנהגים מתפצלים גם לאזכרה לפי תאריך הפטירה ולאזכרה לפי תאריך הקבורה...
כל האמור מתייחס רק למשפחות שבכלל מציינות תאריך עברי. ישנן משפחות שבחרו לציין שנה ללא יקיריהן בתאריך הלועזי.
בקיצור, אוקטובר הולך להיות חודש קשוח והקושי לא יגמר עם החגים, כי יום האזכרות המרוכז הנ"ל, למשל, יוצא ממש בסופם.
תהיו טובים. תהיו רגישים. אף פעם אי אפשר לדעת אם מי שמעצבן בכביש פשוט תקוע באמצע גל של בכי.
"כל זאת היה אתמול
ונדמה שחלפה לה שנה
מרגעי חלום גדול
נשארה רק מנגינה..."
ראה עוד > >
23/09/2024
שירה אמונה האחות
ב"ה (?) יש הרבה מיזמים סביב #אחיהקטן, כולם (אבל באמת כולם) מרגשים ומוסיפים אוויר לריאות קפוצות וללב קפוא, אבל יש כאלה שממש מעתיקים את הנשימה.
🫶
(עכשיו תוהה איך גורמים לכך שיופיע ב waze)
ראה עוד > >
23/09/2024
שירה אמונה האחות
*נשלחת על ידי המפקד להכניס הרשאות מיוחדות לחוגר שלי (משהו כזה)*
*מגיעה למשרד המיועד, רואה את זה על הדלת, מתאפקת לא להראות שזה אחי כדי לא להעמיד את החיילות שם במצב לא נעים*
חיילת1: היי, מה את צריכה
אני: קידוד, שם משתמש והרשאות
חיילת1: אוקיי, מה השם?
אני: שירה-אמונה
חיילת1: שם משפחה?
אני: אמסלם
חיילת 2 מרימה אלי את הראש ומצביעה על הדלת במבט שואל
אני: כן..זה אחי...
אני בלב: אמג הן אשכרה זכרו את השם שלו מהסטיקר!
(וגם קצת כי אבא שלי הקצין שם חחח)
ראה עוד > >
23/09/2024
שירה אמונה האחות
דפדפתי בתמונות הישנות במחשב שלי בפעם המיליון (חיפשתי משהו אחר) ופתאום מצאתי כמה שלך שעוד לא מצאנו ב(כמעט) שנה של חפירות והן אמנם מגילגול אחר והתינוקת שבבטן תחגוג בת מצווה ביום הזיכרון הבא (!) אבל הן שלך אז מה אכפת לי.
אני מגרדת מקירות מערת הלב, ממש בציפורניים, עוד קצת ועוד קצת. הציפורנים שלי מדממות, לפעמים נדמה שנעקרות ממקומו, הכאב שולח חיצים אל תוך הלב ממש אבל אני מגרדת. מליון זכרונות שלנו ביום ואני לא יכולה לשבת על כל אחד פוסט אז אני מלקטת- פרטים קטנים, שמות קטנות של יום חולין- ואוספת אותם לפוסט אחד ארוך, משתמשת בתמונות בקמצנות, בוררת אותן, מקפידה לכתוב כמה שיותר זכרונות על כל תמונה למרות שכבר מיחזרתי כמה מספר פעמים. אני חורטת את פרטי היותך על קירות המערה, מעגנת במילה הכתובה את כל אינסוף הרגעים שעברו מהזמן שגדל בבטן וחיכינו לך ועד שנקטעת. את כל הרגעים בהם אתה עדיין, רק לא גשמית.
הייתי בבסיס היום, קיבלתי תפקידון חדש ובבת אחת הזדקפה לי הקומה וחזרו לי הכוחות והוקלו לי הצעדים והלכתי בבת אחת לחדר האוכל בלי עצירות בכלל ואז בבת אחת חזור ואז ישבתי עם אחד המפקדים והוא הראה לי את תיקיית משחקי המחשב שלו וראיתי שם את ריימן ואייסיטאוור ואמרתי לעצמי יו!!! אביחי יעוף על זה!!! כמה היינו משחקים בזה כולנו אבל הוא הכי הכי ואז ממש שבריר של שניה אחר כך הלב שלי התפלח מול ההבנה, שוב שאין למי לשלוח עוד. שאין.
וזה בדברים הקטנים- בסרטון פרסומת בפייסבוק מקפיץ לי, בסטיקר שמודבק על דלת בבסיס ושיחה שמתפתחת (או לא) כשמגלים שאני אחותך (אחות של אמסלם, איזו גאווה!), בשיר שיש ברדיו, בשורה שמישהו אמר ואני שמעתי לא נכון ובא לי להיקרע איתך מצחוק בהומור הפרטי של שלושתנו שהוא רק שלנו ואין אף אחד, ממש אף אחד בעולם, שיוכל להבין בלי שאצטרך להסביר 5 דקות לפחות את כל הרבדים בהם הבדיחה הזו מצחיקה אותנו- 3 ילדים בפחות מ-5 שנים, גדלנו כמו אשכול ענבים וכשאחד מאיתנו נחתך לכולנו קר קצת יותר.
מישהו אמר לידי היום על משהו שזה "כמו לרכוב על אופניים" ואני ישר נזכרתי ביום ההוא שהחלטת ללמד אותי לרכוב על אופניים. הייתי כבר ענקית בשלב הזה. התינוקת בתמונה היתה כבר בת שנתיים בערך, אני כבר לא הייתי נשואה. היא בקושי ידעה לדבר ואתה התעקשת שאתה יכול לסייע וסמכתי עליך למרות שידעתי בכל תא ועצב בגוף שלי שאין מצב שתצליח. עליתי על האופניים ובאמת איזנת אותי קצת אבל אז עזבת ואני התהפכתי ממש- רגליים למעלה וראש על הרצפה וזה כאב אבל זה היה איתךאז במקום בכי התגלגל החוצה צחוק גדול והיא, התינוקת, האחיינית הראשונה שלנו, שמצולמת איתך כל כך הרבה שאנשים זרים שרואים את האלבום שלך בטוחים שהיא הבת שלך, בקושי ידעה לדבר אבל רצה פנימה מהר מהר ואמרה: סבתא! שׁימוּנָה (ככה היא קראה לי), שמיים (ככה היא קראה אז לאופניים), מהר מהר, בום טראח! ואנחנו התמוגגנו מהדבר הקטנטן הזה, שהצליח לספר סיפור שלם, מדוייק כל כך, במעט המילים שיש לו. והלב שלי, שוב, נשבר, כי ניסיתי כמה פעמים ללמוד לרכב על אופניים מאז אבל שוב ושוב התייאשתי והנה אני כבר בת 147 בתחושה ועדיין לא יודעת לרכוב על אופניים. שמיים, מהר מהר, בום טרח💔
החגים מתקרבים לא נשארו כמעט ימים לקחת מהם אוויר יש רק עוד שבת אחת ואחריה כמה ימים שבטח יהיו סערת הכנות ונסיעות וצלופנים ושוקולד בצורת דבורה וכרטיסי ברכה עם רימון ובקבוקי יין ואני לא מסוגלת. אני לא מסוגלת לשוב לראש השנה, החג האחרון בו היינו יחד. אני לא יודעת איך אני אעשה את זה. אני לא יודעת איך אני אשרוד את זה אני באמת ובתמים לא יודעת. מילא, ראש השנה, איך אני אמורה לחגוג את סוכות כשהדבר האחרון שדיברנו עליו כשהתראינו הוא הרצון שלי לקנות סוכה לעצמי במקום להסתובב ברחוב עם צלחת ולקושש סוכה לאכול בה ואיך אני אמורה לנשום את החג הכל כך חגיגי ומשפחתי הזה כשכקניתי לבסוף סוכה רגילה במקסטוק, כי לא הצלחתי למצוא לי סוכת טיולים אצל הבן של צמח מורי, הייתי כל ך גאה וישר שלחתי לך ואתה שמחת איתי. ואיך אני אמורה לשרוד, איך בדיוק אני אמורה לנשום, כשאני אזכר איך ב6.10.24 ישבתי בים עם הילדים של אחת המשפחות בלוד, היה חמים וליקקנו ארטיקים של הביוקר, כאלה שרק "דודה" כמוני קונה, צפינו במצנחי רחיפה מעל הים בפלמחים ואחת מהם אמרה לי "יו שירה-אמונה, איך מושלם"?
ומה אמור לקרות אחר כך? איך אני יכולה לפרק שוב את הזוכה, כמו שהספקתי גם בשנה שעברה, ולארוז, מה שלא הספקתי שנה שעברה ולבסוף הקהילה עשתה את זה עבורי כשהם נכנסו אלי הביתה לנקות כדי שאשוב מהשבעה לבית קצת יותר נורמלי מזה שעזבתי? איך חוזרים, איך מבינים, איך מעכלים שיום אחרי החגים הארורים האלה כבר אזכרת השנה שלך?
בא לי לצרוח ובא לי לישון, בא לי לברוח ובא לי להיות, בא לי להסתער על עשיה ובא לי למצוא פינה ולשבת לבכות בה. אני לא מוצאת את עצמי, אבל מתמסרת לגלים. לא כל העולם בידיים שלי ולכן הגשר לא כל כך צר, יש מי שמחזיק לי את היד וכרגע אני משחררת את השליטה ונותנת לו להחליט. איבדתי כיון גם ככה. הלילות קשים ויש להם חיים משל עצמם. הלילה הוא ישות שמתגנבת מהחרך שמתחת לדלת הכניסה ומשביתה אותי ומקפיאה אותי בתוך הזמן שממשיך ללכת ומשכיבה אותי חסרת כוחות על הספה, עוד עם המדים, ומורחת אותי לאורך שעות שאני לא זוכרת בכלל מה עשיתי בהן.
אני נאחזת בטלפון כגלגל הצלה- כל הסחת דעת תתקבל בברכה.
כל הסחה.
רק שלא יכאב שוב בדיוק כשהחומות שלי יורדות.
רק שלא יתקוף אותי שוב החושך, כשאני כל כך עייפה מהיום.
אני מתפללת כל כך שאחרים ימצאו את הכוח לשמוח. אמן. אמן. שישמחו גם בשבילי.
אומרים לי שתיכף, כשעוברת השנה הראשונה, החלק הקשה מאחורי.
למה, אני שואלת, אחרי שנה הוא חוזר?
ראה עוד > >
26/09/2024
שירה אמונה האחות
אוריאל ביבי ואביחי אחי למדו ביחד במחזור ס"ג ב מדרשית נעם כפר סבא.
אוריאל, חבר הכוננות של שלומית, קפץ לעזור לישוב השכן בבוקרו הקשה של חג שמחת תורה, נפגע ונפל.
יומיים בלבד לאחר מכן אחי שלי, האהוב עלי כל כך, נפגע גם הוא ונפל במקום באיזור צומת שער הנגב ליד תחנת הרכבת בשדרות.
אחות של אוריאל, שלמדה כמה שנים מעלי באולפנה, מצאה את המחברת הזו ושלחה לנו.
היום בכותל הדבקתי את הסטיקר של אחי כמו שאני עושה תמיד כשאני מגיעה לקירות זכרון (תמיד יש לי סטיקרים עלי) ופתאום קלטתי מי השכן שלו..
אוף 💔
ראה עוד > >
27/09/2024
שירה אמונה האחות
לו להשיב ניתן
את מחוגי הזמן
איזה עולם נפלא
הוא היה בונה לו
12 חודשים 💔
ראה עוד > >
30/09/2024
שירה אמונה האחות
כשהתחילה המלחמה והתחילו להתפרסם שמות ההרוגים, ישבתי על האתר וריפרשתי. ידעתי שאין לי סיכוי להכניס מאות שמות לראש אבל אמרתי לעצמי שזה לא פוטר אותי מלנסות, מלעבור אחד-אחד ולתת לו כמה שניות של הרכנת ראש.
אחד השמות שנחרתו אצלי היה של מתן אברג'יל, שקפץ על רימון שנכנס לנמ"ר והציל את חבריו בגבורה. החייל הביישן והשקט ניסה להוציא את הרימון אבל כשראה שהוא נכנס לפינה בנמ"ר פשוט זינק עליו. לדברי מי שטיפל בו הוא הספיק עוד למלמל "ניסיתי להגן על כולנו ועל כל עם ישראל" לפני שנדם.
ביום החמישי ללוחמה, כשליווינו את אביחי למנוחת עולמים, הצצתי בזווית עין על המצבות שכבר היו בחלקה החדשה בבית העלמין הצבאי. הראשונה בשורה של אביחי היתה המצבה של מתן. צמרמורת עברה בי. מה הסיכוי שאחד מהשמות הספורים שהצלחתי לזכור הוא שכן של אחי? כנראה שזו שורה של אנשים יוצאי דופן באופן מיוחד.
היום הלכתי לומר שנה טובה. להבטיח שלא משנה כמה שנים יעברו אני לא אשכח. להיזכר יחד בראש השנה של שנה שעברה, הפעם האחרונה שראיתי אותו. החג האחרון שחגגנו יחד. שבועיים וחצי לפני שהכל עצר. הדלקתי נר וישבתי שם לשחזר, להיפרד, להיזכר, להודות. אוי אלוקים ישמור. אפילו טישו לא הבאתי.
בכניסה לבית העלמין ראיתי כיסאות מסודרים יפה. מתברר שהאזכרה של מתן היום. ישבתי בצד ובכיתי קצת, הדלקתי נר, הנחתי כרטיס ברכה לשנה החדשה וניסיתי לא לחשוב על זה שאני לובשת שמלה בצבע צהוב מנגו בוהק באמצע אזכרה של מישהו אחר 🤦
חלק מהאנשים שעברו לידי לאזכרה, שהייתה ממש כמה מטרים לידי, עצרו לומר לי "משתתפים בצערך", השאר רק הנידו ראש או הצליבו מבט. מה צריך יותר, כולנו באותה הטראומה.
יד על המצבה, ראש על היד. המצבה חמימה. אני יודעת שזה לא רציונלי אבל מרגישה שהוא חם אלי חזרה. זה חונק אותי בעוד דמעות שמכתימות את הדגל הפרוס על השיש. אני נסחפת פנימה בגלים עדינים, כל כך הרבה זכרונות, הוא היה לידי ממש לפני רגע. הוא אחי, אחי! אז מה אם עברה שנה.
מתוך המערבולת אני חושבת לעצמי אולי אשים בעצמי גם אבן על המצבה של מתן, בתור אחות של אביחי שכן שלו.
פתאום אני שומעת קול. סליחה שאני מפריעה לך. אני מרימה ראש והדבר הראשון שאני רואה הוא שתי עיניים כחולות. אני מסתכלת עליך כבר המון זמן, היא אומרת. אנחנו איבדנו את שי שלנו לפני המון שנים. אני רוצה לומר לך שהתפוררנו ואז קמנו החםלטנו לבחור בחיים. אני רוצה לומר לך שאין נחמה וזה כואב לנצח אבל חיים. מרימים את הראש.
סיפרה שהגיעו מחיפה. שלא מפחדים מהטילים, שלמרות שהיא לא נראית דתיה סבא של בעלה היה רב שהקים את ישיבת נחלים ושהיא לעולם לא הולכת עם שרוולים קצרים מדי או מכנסיים צמודים מדי, שהייתה אחות בבתי חולים ולאחר מכן אחות בית ספר בבתי ספר בחדרה והתעקשה ללכת רק לדתיים ולחרדיים. היא סיפרה שהיא אימא לששה וביניהם שי הלפרין ז"ל, שכל ששת הבנים חונכו לקצונה, שמתן היה אצלם בן בית ושבעלה עודד אותו לצאת גם כן לקצונה. סיפרה שהיה חשוב לה לחפש ברחבי בית העלמין ולמצוא אבן להניח על המצבה ליד הבחורה הבוכה, משי. עניתי לשאלתה שזה אחי. התשנקות. אחי הקטן. בכי. בכי.
היא הביאה לי טישו כשמרוב בכי האף שלי התחיל לדמם ורציתי לרוץ לאוטו כי שכחתי להביא איתי. היא הציעה לי אפילו מים.
כולנו ביחד. היא אמרה לי. את לא לבד. כולנו יהודים, כולנו עומדים בגבורה גם אם הלב שלנו שבור. אנחנו לא נרכין ראש ולא נפחד גם אם יש טילים.
סיימנו בחיוך, אפילו עם קצת צחוק בקול רם.
בדיוק האליהו הנביא שהייתי זקוקה לו כל כך, רגע לפני השנה החדשה.
עוד תראו, עד תראו, כמה טוב יהיה- כתבתי להורים שלי- בשנה, בשנה הבאה.
בסוף שכחתי להניח אבן אצל מתן ...
ראה עוד > >
02/10/2024
שירה אמונה האחות
רגע לפני החג אני מנסה לחשוב למי עוד לא התקשרתי לומר חג שמח. אני כל הזמן מרגישה ששכחתי משהו.
זה תמיד בסוף מתכנס אליך. עוד חג שבו אני לא מאחלת לך חג שמח, אבל הפעם החג הזה אחר.
בעוד 48 שעות אני סוגרת שנה בדיוק מהפעם האחרונה שראיתי אותך.
ברגע שיצאו לזיו, קצין הנפגעים שהודיע לי, המילים "בנפול אחיך, אביחי אמסלם" מהפה, המוח שלי חסם אותך. בבת אחת חטפתי בלאק-אאוט ולא זכרתי פתאום איך אתה נראה, איל אתה נשמע, מה הגובה שלך, מה החספוס המדויק של כף היד שלך, מה המשקל של היד שלך על הכתף שלי. לא זכרתי כלום. ניגשתי למקרר מהר, להסתכל על מגנטים שלך ושלי ביחד, ולא הרגשתי כלום. הסתכלתי כל הפיקסלים המודפסים, חלק דהויים יותר וחלק פחות, ולא הרגשתי כלום. משהו בדמות הפיזית שלל התנפץ בי, הכאב היה בדמות הרגשית, בחלק המדויק ההוא בלב שכואב מאז בגלים כאב שהוא רק של אח.
עוד לפני השבעה פתחנו אלבומים והזכרונות התחילו לצוץ שוב, בסדר כרונולוגי. הלידה שלך וההגעה של התינוק הארוך עם העיניים הגדולות הביתה, הפעוט שהיינו שמות לו סרטים וסיכות, בן אומלל אחרי שתי בנות 🤣, התחושה של היד שלך ביד שלי כשהייתי כבר ביסודי ואני בחטיבה והרגשתי כל כך גדולה, הפעם הראשונה שהלכנו מכות וניצחת ומאז הבנתי שלא שווה עוד להרביץ לך והרבה יותר שווה לי כשאנחנו באותו צד, החברות האמיצה, הנדירה, שנרקמה שם.
רק את הזיכרון של ראש השנה האחרון לא הצלחתי לשחזר. לא משנה כמה ניסיתי, לא משנה כמה התאמצתי, כמה דמיון מודרך כמה תחנונים לפני השינה, עד בכי ממש, שמשהו מהחג האחרון שלנו יחד יצוץ. משהו קטן להיאחז בו כדי לעבד את הסוף.
אתמול דיברתי עם Lital, שגם היתה איתנו בחג האחרון. היא סיפרה לי בפעם המיליון מה היא זוכרת ופתאום - בום! פלאש בק. אני זוכרת, אני זוכרת! אני זוכרת איך היה לנו כיף אחרי תקופה ארוכה מורכבת, אני זוכרת איך דיברנו מלב אל לב, פתוח, כאילו נפגשנו מחדש כבוגרים, אני זוכרת איך הבטחת לעזור לי למצוא לי סוכה, איך שמעת על הלימודים שלי (אולי דיברנו על הקבל הכדורי שעזרת לי איתו ממש באותו סמסטר?), איך התחזרנו על שאריות התבשילים שהיו ה"סימנים" אחרי נטילת ידיים וצחקנו על עצמנו, שלושה בוגרים שחזרו לרגע להיות גורים מאותו השגר.
אני זוכרת הכל אחי. הכל אני זוכרת.
זהו, אני סוגרת שנה לפעם האחרונה שראיתי אותך ומתעקשת, ממש מתעקשת, להאמין שהבאה תהיה טובה יותר.
ואתה יודע כמה אני עקשנית...
עוקד והנעקד והמזבח.
ראה עוד > >
05/09/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מחר (יום ראשון) הוא היום האחרון להזמין שמשונית לסוכה עם המשפטים של אביחי שלנו.
מעבירים את ההודעה מורד, המעצבת:
*מיזם אורות ניצחון*
כרזות לסוכה עם משפטי עוצמה של הנופלים🇮🇱
במיזם כרזות מעוצבות עם משפטים שונים של חיילינו שנפלו במלחמת חרבות ברזל המשקפות את הרוח הגדולה, המסירות והעוצמות שהיו איתם.
המיזם יאפשר לחגוג את חג הסוכות ולהתחבר לתקופה ההיסטורית- תנכית שאנחנו נמצאים בה וכמובן לשאוב מהאור הגדול שהנופלים השאירו פה.
הכרזות מודפסות על בד שמשונית בגודל 50/50 ס"מ
עם טבעות בצדדים לתליה נוחה.
מחיר כרזה: 43 ₪
*כל המשפטים שמשתתפים במיזם באישור המשפחות*
להזמנות: https://did.li/orotnitzahon
לשאלות ופרטים ניתן ליצור קשר בווצאפ: https://wa.me/972524718615
בשורות טובות🩷
ורד ביתן
ראה עוד > >
02/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מאחלים שיפה ושונה תהיה השנה...
תודה לחטיבה 551 שלא שוכחים!
חג שמח🙏🐝🍎🍏🍯
ראה עוד > >
01/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לפני כשבועיים התקיים טקס הנחת אבן פינה בחברת "אלביט מערכות" בנתניה, שם עבד אביחי. אביחי, יחד עם עובדי חברה נוספים, הונצח בסלע גדול ועליו לוח זכוכית עם השיר "איך אומרים פרידה" של מיכאל זץ.
נשאו דברים מנכ"ל אלביט נתניה ומנכ"ל אלביט הארצי וכן לווה הטקס בגיטרה.
מצרפים את הודעת הדוברות של אלביט:
"קולם לא נדם"
משפחות עובדי אלביט מערכות אשר בניהן נפלו במלחמת חרבות ברזל , לקחו חלק בחנוכת אנדרטה לזכרם, באתר בו פועלת חטיבת תקשוב וסייבר בעיר נתניה.
בטקס לזכרם של: *אביחי אסמלם, עומרי רוט, ואוהד אשור זכרונם לברכה*, לקחו חלק לצד משפחות הנופלים גם עובדי החטיבה, מנכ"ל החטיבה חיים דלמר, נשיא החברה בצלאל (בוצי) מכליס, ויור מועצת המנהלים של אלביט מערכות מר דוד פדרמן.
*בצלאל (בוצי) מכליס, נשיא ומנכ"ל אלביט מערכות*:
"זהו חלק ממפעל הנצחה רחב יותר שלקחנו על עצמנו לכבודם ולזכרם של הנופלים – עובדינו ובני משפחותיהם, להם אנחנו חייבים כל כך הרבה. אנו פועלים על מנת להבטיח שדורות העתיד יזכרו ויוקירו את המחיר היקר ששולם, והמעט שאנו יכולים לעשות כדי לגמול לצעירים שהקריבו את חייהם למעננו".
חנוכת האנדרטה הינה אירוע הינו הראשון בשורה של טקסים, אירועי זיכרון והנצחה אותם תקיים אלביט מערכות באתרי החברה לצד, אירועי חיזוק ותמיכה במשפחות החטופים, לרגל יום השנה ל 7/10.
מאז תחילת המלחמה נפלו חמישה מעובדי החברה ובהם ניתאי מייזלס ז"ל וליאב אטיה ז"ל מחטיבת יבשה.
מאז תחילת המלחמה עובדות ועובדי אלביט עובדים במתכונת מתוגברת לצד, עשרות פעולות התנדבות ותרומה לקהילה בדגש על סיוע לפצועי צה"ל.
עובדי החברה ומנהליה מייחלים לחזרת החטופים במהרה לביתם.
תודה רבה לחברת אלביט שמלווה אותנו כל כך הרבה, מחבקת עוטפת אותנו לאורך הדרך.
ראה עוד > >
30/09/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה לנופת, מתן, נפתלי וכל צוות מיזם משלנו על שכללו את אביחי ומשפט ההנצחה שלו בחפיסת קלפי "מילים של נופלים" ואף שלחו לנו חפיסה עם שליח עד הבית.
יצא מקסים ומכבד את זכרו!
תודה רבה רבה ❤️🩹
להסבר ורכישה
ראה עוד > >
29/09/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לפני כשבועיים משפחת כהן קנתה בית חדש באיתמר, דרך "לב ההר" וביקשה להצטלם ולשלוח לנו.
מצורף גם דבר התורה לאותה פרשת שבוע שכתב אב המשפחה.
עוד בית בארץ ישראל!
תודה רבה ויישוב טוב ❤️🩹🙏
ראה עוד > >
25/09/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
רותי, אימא של אביחי, עלתה לתכנית פתחי וזמרי בעם ב גלי ישראל ובחרה לתרום לאיחוד הצלה דפיברילטור שיהיה לזכותו של אביחי שלנו.
בזכותו ינצלו חיים רבים
והלוואי שבזכות התרומה והצלת החיים נראה בקרוב ישועות לעם ישראל🙏🙏🙏
ראה עוד > >
24/09/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אושרית, חניכה של אביחי מ"תלפיות", התחילה השנה ללמוד במכינה הקדם צבאית בניצן. כשהיא וחברותיה יצאו לריצה באיזור הן נתקלו בגלְעד המוצב במקום נפילתו של אביחי שלנו. הן ביקשו שנגיע אליהן לדבר על אביחי, ביקשו לרכוש חולצות וכו'. אושרית הגדירה אותו: "הוא היה ממש כמו אבא בשבילי"
התרגשנו מאוד מאוד ❤️❤️❤️
ראה עוד > >
19/09/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בשבוע שעבר קיבל גבי, אבא של אביחי, הודעה מחבריו למחזור ל"ב במדרשיית נועם שסיפרה כי הם יצאו לריצה ונתקלו בגלעד במקום נפילתו.
ראה עוד > >
18/09/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
סיגלית יעקובי, יו"ר הסתדרות המורים בחדרה, הדפיסה סימניות עם ציטוטי נופלים וחילקה אותן יחד עם יומני המורים למורים בחדרה והאיזור.
נירה משעלי, אימא של אביתר שהיה חניך של אביחי וחברת המשפחה נשים רבות, קיבלה בתחילת שנת הלימודים יומן מורה ואיתו.. דווקא את הסימניה עם הציטוט של אביחי!
סיכוי קלוש ומעט מצמרר....
ראה עוד > >
12/09/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בשבוע שעבר נסעו גבי רותי, ההורים של אביחי, למאהל הגבורה, השאירו שם סטיקרים של אביחי (מוזמנים ללכת לקחת!), רכשו חולצות של פורום הגבורה והצטלמו עם תמונתו של אביחי שלנו ❤️🩹
ראה עוד > >
11/09/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
במשפחתה של אביה, שעבדה בעבר עם שירה-אמונה, חגגו בת מצווה לבת הגדולה ובחרו לשלב את זכרו של אביחי בשמחה המשפחתית.
התרגשנו מאוד מאוד! אין כמו לשלב את אביחי בחיים עצמם, בדיוק כמו שהוא היה-חי ושמח!
תודה משפחת נתניא 🙏
ראה עוד > >
10/09/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אסף, אדם שאיננו מכירים, הקים מיזם לחלוקת ספרי תהילים מחולקים על שם נופלים וכך הוא כתב:
"מזמור לנשמה – ספר לכל חלל"
הפרויקט נולד לאחר 264 ימי לחימה במלחמת חרבות ברזל.
בעודי קורא מתוך ספר תהילים, חשבתי כמה מאחד, מחבר ומאגד לקרוא יחד מתוך ספר תהילים מחולק.
משפחה, חברים, יחידים.
כל אחד קורא מספר פרקים ויחד מסיימים ספר תהילים שלם.
ואז חשבתי איך אוכל להנציח ולהחזיר כבוד אחרון לגיבורים הקדושים שנפלו על קידוש השם במלחמת ישראל.
כך נולד הפרויקט "מזמור לנשמה - ספר לכל חלל"
לכל חלל יוקדש ספר ובאמצעות קריאת פרקים ממנו יונצח גיבור ישראל ותתעלה נישמתו.
כשם שקריאת "תהילים מחולק" מחבר ומאחד, כך נתחבר ונתאחד כולנו כעם אחד.
בתקווה שחיילי ישראל יחזרו לביתם בריאים ושלמים, שהחטופים יחזרו בשלום בריאים בגוף ובנפש ושעם ישראל יתאחד ותיעלם המחלוקת מישראל.
*משמעות תפילה "לעילוי נשמת" היא, מכיוון שכל נשמות ישראל ערבים זה בזה, קריאת התהלים שלנו נזקפת לזכות הנשמה שאנו מתכוונים להעלותה ואולי אף זקוקה לזכויות האלה.
"עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים, כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ;
הַמַּזְכִּרִים אֶת ה', אַל דֳּמִי לָכֶם!"
ישעיהו סב ו
אסף טרח ומצא דרך להעביר אלינו את הספר המחולק מקרית שמונה, שם הוא משרת במילואים.
אם תרצו לתמוך במיזם או לבקש ספר על שם נופל אחר בחרבות ברזל, דברו עם אסף 0527543972
ראה עוד > >
09/09/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לקראת העליה לבית העלמין שהתקיימה לפני כשבוע וחצי, צייר אריאל את סמל גדוד 7008 על חלוק נחל במטרה להניח אותו כל המצבה.
אימא של אריאל, אפרת, היא בת דודה של אביחי ❤️❤️❤️
ראה עוד > >
09/10/2024
רעות פרלשטיין
את אביחי ומשפחת אמסלם אני מכירה מילדות, מהגיל שעוד רק זוכרים תמונות מעומעמות של צחוק, משחקים ורגעי שובבות…
בשנים האחרונות לא זכיתי לפגוש את אביחי אבל אני זוכרת ומנציחה אותו בעזרת הזכרונות המתוקים של הילדות הטובה והתמימה שהייתה לנו. ככה בדיוק, כמו החיוך המאיר ותמים שהוא מפיץ דרך התמונות והסיפורים.
יהי זכרו ברוך🙏🏼
ראה עוד > >
09/10/2023
ליאל צדוק
אביחי שלנו, גיבור ישראל
אני לא מאמינה שצריך לדבר עלייך בלשון עבר
אבל אני זוכרת שתמיד אמרת לי:
ליאל! אל תתרכזי במה שהיה, תתרכזי במה שיש.
אז אביחי היום ה 9.10.2024
והיום לפני שנה קרה היום הכי עצוב בחיי
הלכת לנו בלי להגיד שלום כמו שצריך
אני רוצה להגיד לך שאתה הייתה אבא שלי
לכל דבר ועניין עזרת לי להבין את החיים..
היו לנו שיחות שהם לעולם ישארו בינינו
אתה נתת לי צידה מטורפת לדרך
אתה תמיד הקשבת לי בכל מקום ובכל זמן
גם אפילו בשעות הלילה, שכולן ישנו
אני זוכרת שהיה לילה אחד שממש לא הצלחתי להירדם וסתם ישבתי לחיכיתי לשומרת לילה ואחרי חצי שעה בערך נכנסת
מזיע, אחרי כדורסל עם המדריכים..
ושאלת אותי מה אני עושה בסלון?
ולמה אני לא הולכת לישון?
אמרתי לך שקשה לי לישון קצת אבל אלך למיטה זוכרת שלא הסכמת לי ללכת לישון ככה וישבת איתי עד ממש ממש מאוחר (בערך 3 כזה) סיפרתי לך דברים שלא סיפרתי לאף אחד נפתחתי איתך תמיד דיברתי איתך על דברים שלי אישיים שלי אני באמת הרגשתי שאתה מקשיב לי ונותן לי טיפים ועצות שילוו אותי תמיד
אביחי אני מתגעגעת אלייך ברמות
מתגעגעת לדבר איתך לשמוע את העצות שלך
מתגעגעת לצחוקים שלך ולהומור שלך
מתגעגעת לדבר תורה של שבת בארוחה
אני משתדלת בכל שבת לעשות עלון לשבת
אביחי עוד ממש ימים ספורים יום כיפור וזה יום שצריך למחול ולבקש סליחה אז גם עם אתה לא כאן אני רוצה לבקש ממך סליחה מהדברים הקטנים ועד הגדולים
אני מבקשת סליחה שאתה לא כאן..
אתה בסכ״ה הלכת לשמור על העם שלנו
כמו שאתה שומר על כולנו אבל קרה מה שקרה ואני התנצלת על כך
סליחה גם שלא זכית לראות את הנסיכה הקטנה של אמסלם אבל תדע לך שאנחנו מרגישים אותך תמיד איתנו
סליחה על החפירה אבל עוד משהו קטן..
כתבתי עלייך שיר..
מהמילים ועד הלחן רק שבגלל המצב לא הספקתי להיות על זה אבל מבטיחה שזה יהיה מוכן אפיץ את השיר לכולם וידעו מי אתה
אוהבת אותך לנצח ליאל❤️🩹💔🕯️
ראה עוד > >
25/08/2024
שירה אמונה האחות
ההספד של שירה-אמונה, אחותו, באזכרת 11 החודשים::
בס"ד
ביחי,
פעם אירחנו את ויינברג המ"פ ואמרנו שבתכל'ס, מת כמו שרצית. הוא תיקן אותנו שמת כמו שרצית לחיות. ובאמת, מאז שעזבת, הרבה השתנה פה:
שחרילי נולדה בלידה קלה ומהירה, כאילו מיהרה מאוד מאוד לבוא לעולם ולשמח את כולנו, כאילו ידעה שהכאב כל כך גדול.
כל שבעת האחיינים שלי גדלים בסביבה הכי שמחה שאנחנו מצליחים לספק להם. אנחנו מספרים להם עליך כל הזמן ומדברים עליך כל הזמן. אין מצב שהם יגדלו בלי לזכור את דוד שלהם, פשוט אין מצב.
לירזי הרימה לך יומולדת מהסרטים. ישבנו חברים ומשפחה בדשא, שרנו, אכלנו, צחקנו, בכינ והכי חשוב- ביחד.
אבא, שטוחן מילואים מה-8.10, קיבל דרגה אישית מהרמטכ"ל ועכשיו הוא אלוף משנה, לא פחות!
אימא שלנו גיבורה ויוצאת מאיזור הנוחות שלה שוב ושוב, מתעקשת להתרפא, לאחוז בחיים, לשוב לנשום.
אני הלכתי בעקבותיך והחלטתי שחמאס לא הולכים להוריד חייל אמסלם ממצבת הלוחמים ובטח ובטח שלא יחלישו שום רוח והתגייסתי.
הגדוד שלך המשיך את קו עזה במשך 53 ימים, חיסל 55 תשתיות שיגור של חמאס, השמיד יותר מעשרה פירים ונטרל יורת מ-50 מחבלים. לאחר אוורור הגדוד תפס גם קו בצפון ועשה גם שם חיל.
מאות ישראלים חזרו מחו"ל על מנת לקחת חלק בלחימה, מאות חמ"לים אזרחיים נפתחו ותרמו אוכל, ציוד ומוצרי היגיינה לחיילים בשטח.
עשרות בנות דתיות ששירתו בשירות הלאומי עזבו בית, משפחה, עבודה והתגייסו כמילואימניקיות בשלב ב'.
עם ישראל פתח את הבית, צימרים ודירות אירוח בבעלותיהם וקלטו את אחיהם שבצרה, מצפון ומדרום.
140 חטופים שבו לביתם, רובם בחיים. חלקם חולצו במבצעי גבורה מדהימים של צה"ל, בגבורת לוחמים שהרימה לכולנו את הגאווה הלאומית ולצערנו חלק מהלוחמים שילמו בגופם ונפשם על מעשה הגבורה שלהם.
אינספור מנות דם נתרמו. כמויות אדירות של כסף נתרם מיהודי הארץ והתפוצות- עליה אדירה לעומת שנים שעברו. מעבר לכסף, יהודים ואוהבי דרכם בארץ ובעולם התאחדו ותרמו ממרצם, מזמנם ומכישוריהם כדי לחזק את העורף מתוך עמונה שעורף חזק= חזית חזקה.
יותר מ-15 תינוקות חדשים נולדו בחודשים שלאחר פרוץ המלחמה בקהילות ישובי הדרום.
חלק מקהילות ישובי העוטף נקלטו בערים חדשות והילדים הולכים להתחיל כראוי את שנת הלימודים החדשה. לא יאמן שעברה כבר שנה שלמה. בקרית גת, למשל, התושבים כל כך התרגשו מההגעה של קהילת ניר עוז אליהם, שקיבלו אותם בעוגות ובדגלים. חלק מהמפונים חזרו לבתיהם ובחלק מהישובין כבר החלו הכנות לקראת שיפוצי הבתים. השיבה, כך נדמה, החלה אט אט.
שדות הדרום נחרשים שוב, החקלאים חזרו לעבוד את האדמה המשקיפה על הגבול ואם כבר שדות: בשדה לשוליו נפלת החיטה צמחה שוב, נקצרה ונארזה. כשביקרנו שם בנותיך והאחיינינו רצו בשדה החיטה וחיו את החיים שציוית לנו במותך.
הנבחרת הישראלית זכתה בלא פחות מ-7 מדליות אולימפיות.
יותר מ-180 בכירי חמאס חוסלו, ובראשם- לא תאמין!- איסמעיל הניה ומוחמד דף, רשעים שדם כל כך הרבה חפים מפשע על ידיהם.
אינספור ספרי תהילים נקראו, ספרי תורה נכנסו, אפילו הוקם בית כנסת לזכר הנופלים והנרצחים במלחמה, ואתה בתוכם.
גם אנחנו כמשפחה לא טמנו ידינו בצלחת: הוקמה על שמך משחקיה לילדי המגוייסים בגבעת אולגה, היכן שגרת, הוצאו יינות לזכרך כדי שהפנים השמחות שלך והמורשת שלך יהיו חלק משמחות כמו קנית בית, חופה או קידוש משפחתי. פרגולה נבנתה בגינה הקהילתית של לוד, היכן שקשישים וילדים נפגשים לחיי קהילה בריאים ומאוזנים. הפרגולה נמצאת במפגש שבילים בגינה, מסמלת את האהבה הגדולה שלך לחיבורים בין אנשים. בכל יום שישי ליאל, חניכה שלך מתלפיות, מוציאה דף עם סיפורים, תמונות וזכרונות ממך. השם שלך עולה שוב ושוב בתקשורת- בהקדשת שירים בבר אילן, בראיונות שונים, בטורים כתובים בעיתון, בהנצחה במיזמים שונים כמו "מתכון עם זכרון" וכו'. חברים ומשפחה מסתובבים עם הדיסקית שלך על הצוואר. ביום הזכרון הגענו כולנו עם חולצות סיירת אמסלם- כדי שנזכור שאנחנו כאן ביחד, בשליחות, ויש לנו משימה להפיץ את האור שלך ולעשות טוב בעולם בשמך, להיטיב את העולם שהפסיד אותך. ש"ס גמרא נלמדו פעמיים, בשלמותם, לזכרך ואתמול זכינו לעשות סיום מסכת ברוב עם. קבוצת וואטסאפ עם הלכה יומית, מיזמי לימוד תורה, תפידניות שחולקו לחיילים ועוד כל כך המון מיזמים סביב התורה שכל כך אהבת.
ולא רק תורה, אלא גם החיים עצמם: מיזמי שידוכים לזכרך התקיימו כבר פעמיים כי אין כמו לבנות בתים חדשים אל מול חורבן כזה. ככה אנחנו מאמינים- שחושך מגרשים באור. אני יכולה להמשיך עוד ועוד ולמנות את כל ההנצחות שעשינו לזכרך אבל אני לא רוצה להטריח את הציבור ולכן אדגיש שוב ושוב: אנחנו נלחמים בכאב המוות והאובדן על ידי התעקשו להיאחז בחיים. אנחנו מחפשים כל הזמן איפה אפשר להנציח אותך, שרוחך תישאר עוד איתנו.
אנחנו, כעם, כבר מבינים שכוחנו באחדותנו. נגמרה לנו הסבלנות לשיח מפלג, משניא, מסית. ארגונים וקולות קוראים התעוררו והתחילו להשמיע קול שפוי, מפייס, מאחד. אנחנו צריכים להחזיק חזק חזק אחד בשני, לא לחשוב שאנחנו צודקים מדי, רק לחבק אחד את השני ולסחוב את האלונקה הכבדה הזו ביחד. כשאנחנו ביחד אף אחד, כולל צבאות של נוח'בות ואיום מאיראן- לא יוכל לנו.
אני רוצה לשתף חלום שחלמתי עליך לא מזמן. היית צעיר בחלום, נער ממש, עם שרוואל וחולצה גזורה, אבל כבר היית אבא. נכנסתי לבית של ההורים ומצאתי אותך עומד במטבח, משתומם על כל הבלגן ואומר לנו שרק ישנת צהריים. אני זוכרת שכעסתי עליך, ממש רתחתי, שישנת כל כך הרבה זמן וערערת ככה את כולנו אבל שגם פתאום שמתי לב שאני נושמת, עמוק עמוק, כמו שלא נשמתי כבר 11 חודשים. כשאמרת לי "בסדר תפסיקי לכעוס הנה אני כאן, מה יש לעשות?" הרגשתי שיורד לי עול מהכתפיים. שאתה עוד כל כך צעיר שאני יכולה לעשות משהו, כל דבר, שישפיע כמו משק כנפי פרפר וישנה את מסלולו ופגיעתו של הקליע.
התעוררתי מהחלום והלב שלי נשבר שוב, בפעם המי יודע כמה. לא הצלחתי לשמור עליך, לא הצלחתי לשנות את מסלול הקליע, לא הצלחתי להושיע, לשנות, למנוע, אבל עכשיו נותרה לי משימה: לתקן. להזכיר אותך בכל מקום קיים, להפיץ את האור המיוחד שלך בכל פינה חשוכה, להיות מה שתמיד הייתי ותמיד אהיה, עד יומי האחרון, כמו שחברים שלך קוראים לי: אחות של אמסלם.
ראה עוד > >
06/10/2024
שירה אמונה האחות
1. לא הרבה יודעים שכשנולד לך אח קטן או אחות קטנה הלב שלך אוטומטית גדל קצת ונוצר בו כיס קטן שתמיד תמיד מלא אהבה וחמלה.
לא הרבה יודעים שהכיס הזה הולך ומשתנה לאורך החיים. לפעמים הוא קטן, כשגדלים ומשתנים וקצת רבים, לפעמים הוא גדל כשמוצאים מחדש את הדרך יחד, אבל הוא לעולם לא נעלם ולעולם לא מתרוקן. זה מן קטע כזה של אחות גדולה שאחראית לאחים הקטנים שלה גם כשהיא מנסה לברוח עד הקצה השני של העולם מהאחריות. גם כשכבד. גם כשנפגעים. אין לאן לברוח מזה, לטוב ולמוטב.
אבל אחי הקטן נפל והכיס הזה מלא, גדוש עד כאב, גודש שכבר הופך לדלקת. ואין לאן לשפוך את כל הדאגה הזו, את המחשבות המתרוצצות, את הגעגוע שפתאום אחרי 48 שעות של חג שדווקא היה מעל המצופה (לא שהיה קשה, בהתחשב בקטנות המצופה) מאגף אותך בלי אזהרה, נושך, מפיל אותך על הברכיים ואת מוצאת את עצמך כמעט משותקת על הספה באחד מהתקפי החרדה הגדולים ההם שהיו בהתחלה וחשבת שלא ישובו. בורחת ואין רודף.
לא מספרים לך שכשאת אחות שכולה בתוך מלחמה את נלעסת בין מלתעות האהדה להורים ולאלמנות וליתומים, נגרסת עד דק, ולא תמיד יש שם מישהו שישלוף אותך החוצה. אם אין לך את הכוח לצאת לבד את נשארת שם, גרוסה וכועסת, מנסה להינעץ חזק ברגל של מי שבלי משים דורך עליך בדרך לשגרת יומו, רק כדי להיזכר שיש לך מקום של קיום פיזי בעולם. לא מספרים לך שכשאת הופכת, שוב, שקופה, יוצאת ממך מפלצת.
לא מספרים לך שכשאת אחות שכולה בתוך מלחמה ופתאום בתוך המלחמה מתחילה עוד מלחמה, כמו מטריושקה מהגיהנום, החרדה כבר גדולה מלהכיל. לא מלמדים אותך מה זה לדאוג שנה ברצף כמו כולם, אבל יותר כי את בצל אובדן. לא מלמדים אותך על המאבק לא להתאיין כשחבר בשם אביחי מוקפץ, לא להישאר ערה שבוע רצוף כי הגוף שלך לא מצליח להירגע ולמצוא דרכים מאוד מאוד משונות לנסות להרדים אותו, לא לדמיין שוב את החץ המפלח בכל הותר לפרסום שאת קוראת בנשימה עצורה ולא לטבוע באשמה כשאת נושמת לרווחה. לא מלמדים אותך את המאבק הכמעט פיזי בקולות שאומרים לך שאת את מלאך המוות, כי כל מי שמעז להתקרב אליך נלקח לך. את האימה, את הבדידות, את הכאב והכמיהה לעוד חיבוק אחד בלבד. לא מלמדים אותך מה זה פחד, מתח, חרדה וגעגוע שהם מעבר ליכולותייך, אפילו ליכולותייך המופלאות, ומכים אותך שוק על ירך.
2. את מעוררת השראה, הם אומרים, אבל עוד 4 שעות אני צריכה לקום ולחייך שוב למראיינת שתשאל מאיפה אני לוקחת כוחות לכתוב תוכן חיזוק אחרים ואני אענה לה, בכנות גמורה, שאני משרתת עם אנשים צדיקים וענווים באמת שמלמדים אותי איך להחזיק טוב בהיסטוריה של עם ישראל, שאני מרגישה כמו רבי עקיבא שבגיל מליון התחיל לגלות את המתיקות שבתורת ישראל, שאני שמחה להיות חלק ואני לא אגלה שברגע שאני נכנסת הביתה ופושטת את המדים וחוזרת להיות רק שירה-אמונה בלי הכותבת-תוכן-חיזוק-רוח-לחיילות-דתיות-במדור-עתי"ד-של-הרבנות-הצבאית, השדים מתנפלים ואני מעבירה את הזמן, שורדת איכשהו את השעות עד שמגיע שוב מחר.
3. מלא חלומות חלמתי החג הזה, משמעותיים ומציאותיים, כאילו באמת הייתי במשפט.
את רובם אני לא זוכרת פרט לחלום כביש החוף. ישבנו בחוף ופתאום ראינו גל ענק מתרומם במרחק. הצבעתי עליו ואמרתי יו, מזל שהוא רחוק, הוא נראה משוגע, אבל הגל סירב להתנפץ ורק הלך והתרומם והתקרב לחוף ובשלב מסוים קלטנו שזה לא תקין והתחלנו לברוח.
זה לא כמו באזעקות של האיראנים, שניסיתי לרוץ אבל הגוף שלי לא הצליח והגעתי מתנשפת על סף עילפון, מזועזעת מחרדה, למקלט של השכנים, מנסה לעכל שהגוף שלי לא יכול להגן על עצמו בשעת אזעקה. הפעם הצלחתי לנשום את המאמץ אבל הרגליים שלי היו כבדות. נד המים התרומם מאחורינו ופתאום שלח קירות גם משני צדדיו של כביש החוף, אליו ברחנו, ממש מתחת לגשר של אולגה, כשהוילג' לשמאלנו והכביש כולו פקוק ואנחנו רצות בין המכוניות, נחבטות במראות ומנסות להזהיר את הנהגים שאטומים מאחורי חלונותיהם ובכלל מנסים לברוח ללבנון.
פתאום לא יכולתי לרוץ עוד. הסתובבתי והסתכלתי על הגל העצום שממש עוד רגע עמד להתרסק עלינו וידעתי שאין לי סיכוי, שלא משנה במה אחזיק או כמה אוויר אקח- אני לא אשרוד את זה. ברגע שהבנתי שזהו, זה רק אני מול ההחלטה של א-לוקים פה, נפלה עלי שלווה שלא זכרתי שאני יודעת לחוש. ידעתי שכך או כך יהיה בסדר, גם אם לא אשרוד בגוף הפיזי הנוכחי את הסערה.
עמדתי מול הגל ואמרתי אני מוכנה. מוכנה להיעקד. מוכנה לסיים. חייכתי, שלווה ובטוחה, מול הגל העצום הזה
ואז
הגל נעצר
וידעתי שלמרות שזה לא נראה ככה לפעמים, בסוף אני כנראה אהיה בסדר.
הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה'
(הפטרת יום ב' של ראש השנה)
#אחיהקטן
ראה עוד > >
06/10/2024
שירה האחות האחות
ה-7.10 לא ממש מזיז לי, האמת (סליחה 🙈).
גם ככה אני בין עיכול להלם כבר שנה, גם ככה אני הולכת לפי התאריך העברי. אצלי זה פשוט עוד יום כמו כל הימים של השנה האחרונה. מוקדם לסכם, להתאבל, לעכל. עוד לא ניצחנו סופית (אבל אנחנו בהחלט בדרך לשם), עוד לא החזרנו את החטופים, עוד לא נגמרה הסערה.
הדבר היחיד שזה אומר, מבחינתי, הוא שבעוד 3 ימים פייסבוק יזכיר לי את הפוסט בו הודעתי, הלומה, שאחי הקטן והטוב נפל על המשמרת (נפל ב-9.10, הודיעו לנו ב-10.10)
ואז אני אצטרך מלא מלא חיבוקים
והכלה
ולייקים בצורת לב
או לייקים שמחבקים לב
רק לא העצובים, הם קשים לי...
ואולי לא
לא יודעת
איזה פחד
אוף
ראה עוד > >
07/10/2024
שירה אמונה האחות
לא יודעת למה שלחתי לך דווקא את הפסוק הזה
לא יודעת איך לא הרגשתי
לא יודעת איך יש שני וי כשאתה כבר לא איתנו
לא יכולתי לדעת, אחי, שכששלחתי לך את שתי ההודעות האחרונות, לא היית בין החיים
איך יכולתי לדעת
איך יכולתי לא
יש לי חור בלב
בצורה של אח...
ראה עוד > >
08/10/2024
שירה אמונה האחות
לא יודעת למה שלחתי לך דווקא את הפסוק הזה
לא יודעת איך לא הרגשתי
לא יודעת איך יש שני וי כשאתה כבר לא איתנו
לא יכולתי לדעת, אחי, שכששלחתי לך את שתי ההודעות האחרונות, לא היית בין החיים
איך יכולתי לדעת
איך יכולתי לא
יש לי חור בלב
בצורה של אח...
ראה עוד > >
11/10/2024
שירה אמונה האחות
אולי זו אני, שהחליטה להדחיק את החגים עד שיגיע כל אחד בתורו, עד שיגיעו ימי הנשימה ביניהם, שפספסה את צירוף המקרים אבל אני מודה שהוא הכה בי כמו קיר בטון שמישהו חיבר לו גלגלים ושילח אותו בי במורד הגבעה.
ה-7.10, תאריך שלא היה אומר לי כלום אם לא היה גורם למדינה שלמה לעצור ולהרכין ראש וסוחף אותי איתו
לאחריו השמיני לחודש, היום האחרון שהוא ראה בו את השקיעה
ואז התשיעי, בו על הבוקר נשם אחי הטוב את נשימתו האחרונה, כאילו היה צריך להזדרז למעלה, להספיק לסנגר על עם ישראל, שלא יהיה גרוע יותר, שיהיו יותר נסים
אחריו העשירי, היום בו דפקו לי הקצינים בדלת ולא נראה כמו לפני שנה אלא יותר כמו לפני שעה או יום או שניה. תפיסת הזמן משתנה כשמכה בך אסון.
אני זוכרת את עצמי כבר אז, באוטו של דודה נעמי, כותבת את הפוסט שמודיע על נפילתו של אחי אהובי, חושבת על כך שרק אני אחראית על המקום בו יתפוס אותי הפוסט הזה כשפייסבוק יזכיר לי אותו שנה הבאה.
שנה אחרי אני חושבת שיחסית לזה שאיבדתי אח, הצלחתי לנעוץ רגליים באור, חזק חזק, כך שגם הגלים הכי מטלטלים של החושך, לא ניתקו אותי מהעוגן הזה.
ההנצחות שלו מספרות לי שהאור שלו עוד פה, שעוד נאיר אותו למרחקים.
אחריו הגיע היום, האחד עשר לחודש, היום בו נטמן גופו הגשמי של אחי הטוב בין רגבי האדמה שכל כך אהב ועליה מסר את חייו. האדמה שקיים בה לאהוב עד מוות.
ואז יום כיפור ושום הכנה לא היתה פה, אפילו לא סליחות אחד שהטרחתי את עצמי אליו. אני- שקמה ב-4 בבוקר כדי לנסוע רבע שעה לצפריה כי שם המניין הספרדי הנוח לי- לא קמתי לאף סליחות. לא יכולתי לעמוד ולהגיד חטאתי לא יכולתי להעיר שום דבר בי, בטח לא החלקים שסופסוף נרדמו. לא יכולתי.
והרצף הזה קשוח, ריבונו של עולם. כל כך קשוח. אבל ביום הכיפורים עיצומו של יום מכפר ולכן לא אכריח את עצמי להתפלל ולא אכריח את עצמי ללכת לבית הכנסת בו כולן ירחמו ויתעקשו לחבק ולא אחליט החלטות כמו תענית דיבור ולא אתחייב לכלום פרט לשיעורים, שמי שציווה אחרים לצום ציווה אותי לשתות כל 10 דקות, ואסלח לעצמי גם אם אעביר את היום הזה בקריאה של ספר. אני חלק מעם גדול ממני ואם אני לא מצליחה להחזיק השנה, יחזיקו אחרים בשבילי, כמו שהחזקתי אני עבורם בשנים שעברו.
בערב ראש השנה דיברתי עם Lital שזכינו שתאכל איתנו בראש השנה שעבר, בחג האחרון שלי עם אביחי אחי. אני לא מצליחה לגמרי להיזכר בחג הזה וזה רודף אותי כבר שנה והיא ממשיכה לספר לי, לא רק על הטכני- הוא הקשיב, הוא ישב, הוא אכל, צחקתם, אלא גם על התחושות- אמרת שהיה לך טוב, ראו שהוא פנוי להקשיב לך ברוב קשב, ראו שם מלא אהבה. כבר שנה אני מתפללת על הזיכרון הזה, שיצוף, שישוב, שיתגבש והנה בערב ראש השנה חזרה לי תמונה מהחג ההוא ויחד איתה התחושה בגוף של החום ושל ההרפיה ושל השחרור כי היינו שלושתנו (ארבעתנו, האמת, כי גיסי הוא האח הרביעי), כמו כשהיינו רווקים, סביב השולחן, מקשיבים, סקרנים, גאים במה שאחים שלנו הפכו להיות. וככה, עם הבכי הזה, העצוב והשמח, נכנסתי לראש השנה.
הזיכרון הפצפון הזה, שחזר פתאום, הרגיש כמו שתי כפות ידיים עצומות שנושאות אותי החוצה מהבור האכזרי שנכנסתי אליו, בו הייתי לבד והמציאות היתה קרה וחותכת ולא הרגשתי שיש תקווה ולא הצלחתי לזכור בלב שיש נסים ולא הרגשתי שאף אחד יחזיק אותי עוד לעולם. פתאום, אז, כשנזכרתי בו מקשיב לי, בתנוחה המוכרת עם מרפק על השולחן ויד שתומכת בסנטר כשהראש מוטה קצת אחורה, כשנזכרתי בעיניים שלו, שאני מכירה ממש מהרגע שנולד כי היו כל כך מיוחדות בעיני, כשנזכרתי בחום בגוף שמרגישים רק כשיש אח ששומר עליך, רק כשהמשפחה שלך שלמה, רק כשהבסיס לקיומך יציב, חום כזה שכמו מובן מאליו עד שאיננו, אז בדיוק הרגשתי שאני יכולה להתפרק כי יש למעלה מישהו שמחזיק אותי. כאילו אלוקים בכבודו ובעצמו ירד אלי ואמר די בת שלי, סבלת כל כך, סבלת מספיק, תתפרקי אני מחזיק אותך זה לא הכל עליך. ואז לפתע אחרי חודשים של חוסר נשימה נפתחו לי הריאות וחזרתי לנשום והרגשתי שעוד יהיה כל כך כואב אבל גם יהיה כל כך בסדר, שאיכשהו נמצא כולנו את האיזון מחדש.
ערב יום כיפור. לא עשיתי שום הכנה. לא ביקשתי סליחה והתחננתי לאלוקים שלא יבקשו ממני כי אני לא סולחת ואין בי עוד כוח אפילו להתחרט או להתנצל אבל אני חוזרת לתחושה ההיא, כמו בקבוק חם על בטן כואבת, שואבת ממנה את החום, הריפוי, הנחמה, הכפרה.
חושבת על חברה שלי מלוד, שרק לפני רגע אכלתי אצלה בחג, ואחיה עכשיו פצוע קשה וזקוק לתפילותינו (ישי נתנאל בן טובה שרה), חושבת על כך שאין מה להתיר, השנה אין בכלל עבריינים, חושבת על כל הכפרות שנתנו, על כל הכאב, על כל הכוחות של העם המיוחד הזה שהרים את הראש גבוה מול הרוע, על אצילות הנפש בלוותר למרות שבג"צ אישר, על כל הטוב שיש פה וזוהר במיוחד דווקא בגלל שיש גם הרבה חושך.
לא עשיתי הכנה ליום כיפור של השנה, אני מגיעה אליו משוחררת- שחררתי את עצמי מכל חובה שהיא לא עיקר הדין ממש, נחושה לשרוד אותו ויהי מה, נוסעת להורים, היכן שבית הכנסת שוכן בבניין על שם אחי הטוב ומתפללת בלי סידור:
שהפעם גמר החתימה יהיה לטובה.
שיגיע משיח צדקנו עוד היום, ישחרר אותנו מהתענית ויקים מתינו וביתנו כבתחילה.
כל כך מגיע לנו.
ראה עוד > >
11/10/2024
שירה אמונה האחות
ברמה הכללית-
לפני שנה פתחנו טלפונים במוצאי יום כיפור ונדהמנו לגלות על האלימות ברחובה של עיר.
השנה ראש יהודי, באצילות נפש נוגעת ללב, ויתרו למרות שיכלו להידבק בדין ולהיות צודקים.
בדיוק הפיוס שהיינו זקוקים לו (ומסופר כל כך יפה בשיר "בני אהובי").
הלוואי שזה התיקון והשנה הזו תהיה נחמה...
ברמה הפרטית-
בדיוק שנה לועזית אחרי,
אני שוב כאן, בבית העלמין הצבאי בחדרה, אחות של אמסלם.
"...ועוד שנה הכל שונה כל כך אחרת
כמעט איבדנו את הכל
אבל בסוף מצאנו דרך...
...מתי שנולדות דמעות
עוד משהו מת בתוך תוכנו
ניפול למלחמה, לנחמה
על סף הדלת
תראה הפחד משתלט
אבל בסוף אני נשארת"
חלמתי עליך בחג ולא רק חלום אחד אלא שניים נפרדים, ברורים, שהעירו אותי בדמעות.
בחלום הראשון ישנו למטה, בפינת האוכל, ואכלנו ארוחת חג או שבת. איכשהו ידענו שאתה בקומה למעלה למרות שכבר ידענו שאתה מת. הגיון של חלומות.
לא היה טעם לעלות למעלה, כי הילדים שיחקו שם וידענו שלא נראה אותך אבל בשלב מסויים עזבתי את הפטפוטים והשטויות והתחמקתי למעלה.
המדרגות נראו כמו המדרגות בבית של ההורים אבל הלמעלה מן ג'ימבורי עם עננים ועל הרצפה היה שטיח מקיר לקיר, כזה שמדביקים עליו סקוצ'ים, והאחיינים שלנו שיחקו עם הבנות שלך ובשלב מסויים אחיין שלנו ישב על הברכיים ודיבר עם הבת שלך והסתכל לה בעיניים ופתאום ראיתי אותך מתכופף כמוהו, כמו רוח רפאים שמשתלבת בעולם האמיתי, עד שהבת שלך, בעצם, הסתכלה בעיניים שלך. והיית צעיר ושמח וחסר דאגות והיית כל כך גאה במי ובנה שהיא הופכת להיות, הפנים שלך ממש נהרו מאהבה אליה ואז חזרת לשבת בצד, שוכב על מרפק אחד, מתבונן בבנות שלך כי אבא לעולם לא עוזב את הילדים שלו. לעולם. ואני ראיתי אותך מהצד, ככה חצי שקוף, ואמרתי איזה שטויות הוא לא מת הוא ממש כאן איתנו, רק אחרת ואז חזרתי לשולחן ולא אמרתי כלום לאף אחד כי כולם היו שקועים כרגיל בשיחות טיטולים-מסגרות חינוך-אקטואליה ולא ממש שמו לב אלי, בקצה השולחן, מנגבת דמעה ויודעת שלמרות שאתה כבר לא כאן תקופה יש עכשיו סוד שהוא רק שלנו.
בחלום השני שוב עליתי למעלה והפעם זה היה מסודר כמו פינת הטלויזיה שהיתה שם כשהיינו קטנים וישבתי לידך ממש- כתף לכתף כמו שהיינו מתיישבים כשהיינו רואים סרט במחשב אבל אתה בכלל היית עם ג'ויסטיק ביחד או משהו כזה ושיחקת במשהו בטלויזיה ואני ישבתי לידך קרוב קרוב, ממש הרגשתי את הזרוע שלך נוגעת בשלי ונוסכת בי כל כך הרבה בטחון, כמו אז כשהיינו כבר בוגרים צעירים ומצאנו את עצמנו גרים שוב בבית של ההורים, וסובבתי אליך את הראש ואמרתי לך אבל איך זה הגיוני ריבונו של עולם אתה כל כך מוחשי ונתתי לך נשיקה על הלחי והפעם זה לא פידח אותך כאילו ידעת כמה אני נואשת כמה הגעגוע נוגס ואמרתי לך שוב איך זה הגיוני אתה ממש כאן הנה אני נוגעת בך אתה מוצק ואמרת לי ראית מה זה, מה המוח עושה, איך הוא מתעתע, מרוב געגוע אני מוחשי לך ואמרתי לך לא אבל נו, הנה אתה, הנה אתה ונתת לי איזה חצי חיוך ואמרת לי למסור דש.
התעוררתי ולקח לי רגע להבין שאתה לא כאן וזה היה כמו לאבד שוב, מההתחלה וקמתי בוכה ואימא קצת חיבקה אותי וככה התפללתי שחרית של יום כיפור, בסלון, בוכה אבל למניה כבר הצלחתי ללכת ועמדתי זקופה כל מנחה וחזרת הש"ץ ונעילה וחזרת הש"ץ ממש בקושי התיישבתי, אמרתי אף אחת מכל אלה שנועצות בי עיניים לא תראה אותי מתכופפת ותדמיין שאני בוכה הרמתי את הראש ועצמתי עיניים וככה התפללתי, זקופה כשרק הראש לפרקים מורכן ורק הלב בפנים שבור כי בוקר איבדתי את אחי בפעם השנייה.
תודה כל כך שבאת.
במוצאי שבת ראיתי את אבא מוציא את הקרשים של הסוכה, שאין לנו ממש מושג מי פירק אותם כי זה היה בשבעה, ומנסה לחשוב איך לחבר אותם כי מי שפירק פירק קצת יותר מדי והתגייסתי מיד לסייע ופתאום גיליתי בעצמי חשיבה אנליטית כמו שלך ומשפטים כמו שלך והרגשתי שאתה ממש איתנו, נותן טיפים דרכי, והכל מוזר וחונק והזוי אבל הנה גם יום כיפור כבר מאחורינו ואל תדאג, עזרתי לאבא במקומך. I've got this.
ראה עוד > >
13/10/2024
שירה אמונה האחות
מה שלא רואים בפייסבוק הוא שאחרי הריאיון בערוץ 14 הבוקר נסעתי לדרום וכמו בכל פעם שאני נוסעת לתל עליו התחבאו פראי האדם שארבו לאחי- הגיעו התסמינים הפיזיים.
הייתי צריכה לנסוע רק עד תלמים, שם תהילה הבטיחה שתפגוש אותי וניסע יחד באוטו שלה לשדרות. אני לא אוהבת להיות מבוהלת כל כך אבל אני לא מצליחה להתגבר על הפחד, גם מצבע אדום וגם מלעמוד שם, על הבור ליד האקליפטוס השבור, ולאבד את שפיותי.
הייתי צריכה לנסוע רק עד תלמים ותהילה הבטיחה שזו דרך בטוחה, יחסית, מבחינת צבע אדום וכו' אבל איפשהו בדרך, אולי ליד השלט לאשקלון, התחיל לי, כמו תמיד בדרך הזו, התקף חרדה.
כשראיתי את השלט שדרות, חלץ, כבר בקושי נשמתי.
זהו, אמרתי לעצמי, אני מתקשרת לאביחי. לא אביחי אחי, כמובן, שכן זה מטורלל לרצות להתקשר למישהו שדי בודאות לא יענה, אלא אביחי החבר, אחד מכל כך הרבה אביחי/עמיחי/אבישי/אמיתי שצצו בחיים שלי מאז שאביחי העיקרי.. נו...
לא התקשרתי לאביחי.
לא רק שהוא בחזית ויש לו קצת דברים יותר דחופים מאחות שכולה בוכיה ולא נושמת, הוא ממיעוט החברים שנותרו לי אחרי היעלמות מאסיבית של חברים אחרי שקיבלתי את הטייטל שכולה וכשיש איזה חבר כזה, את משתדלת לא לנשום לידו יותר מדי, כדי לא לשחוק או להעמיס או להמאיס, במיוחד כשהוא חדש, במיוחד שהוא לא אשם שהוא מצליח להרגיע ואת צריכה למנן ולכן, כאמור, לא התקשרתי לאביחי שפה אלא דיברתי בראש עם אביחי שכבר לא וזה, כצפוי, עזר אבל לא מספיק. זה היה התקף קשוח.
כשהרגשתי שאני לא מצליחה להזרים מספיק חמצן למוח שלי בגלל קוצר הנשימה ומתחילה להסתחרר, עצרתי בצד. יצאתי מהאוטו, משאירה אותו מונע ומנסה להעיף מהראש תמונות של כנופיה שמגיעה משום מקום וגונבת לי אותו, והלכתי להדביק, בפעם המיליון, סטיקר בתחנה ליד שגם בה יש קיר נופלים. ניסיתי לא להתייאש מהתחושה שלעולם לא אצליח להדביק בכל המקומות.
הגעתי לתלמים וראיתי את Tehila והיא נתנה לי חיבוק וזה כשלעצמו שחרר את המתח בצורת דמעות שעלו לי בלי שליטה.
הגענו לנקודה, סיפרתי את הסיפור, פטפטנו קצת עם אנשי רשות העתיקות שהיו שם ומצאו כל מיני שאריות מציוד המחבלים והתחלנו לזרוע ולשתול את זרעי ופקעות הבר שהבאתי איתי.
את החופן האחרון של הזרעים פיזרתי אני על הבור, ליד העץ השבור, איפה שהמחבלים הרעים נשמו את נשמתם הארורה האחרונה לפני שטנק של יהודים דרס אותם ושלח אותם, אני מקווה שמפורקים לגזרים, כל הדרך לגיהנום. אתם רואים? אמרתי לנוער החמוד שאיתי, יש אנשים שעושים כל כך הרבה בחירות בחיים שלהם שהטוב היחיד שהם מביאים לעולם הוא להיות דשן לפרחים.
ראה עוד > >
15/10/2024
שירה אמונה האחות
"ועוד שנה
הכל שונה, כל כך אחרת
כמעט איבדנו את הכל
אבל בסוף מצאנו דרך..."
ראה עוד > >
07/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה ל אור למשפחות על משלוח מתוק ביום הזה.
ראה עוד > >
07/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
למרות שאביחי שלנו נפל בכ"ד תשרי תשפ"ד, 9.10.24, אנו מרגישים שהיום הוא זמן טוב להביא את סיפורו במלואו. סיפור של גבורה והצלת חיים, אחד מיני רבים.
**נשמח אם תבחרו לשתף 🙏**
בשירות הסדיר שירת אביחי ב"כפיר" והמשיך בגדוד המילואים של כפיר לאחר מכן. כשנתיים לפני המלחמה התעקש לעבור לגדוד 7008 בחטיבה 551 (אוגדה 98), גדוד נ"ט שנועד לבלום את האויב במקרה של מתקפת פתע. למרות שהיה אז נשוי עם 2 בנות קטנות, סטודנט להנדסת חשמל ועובד מן המניין ב"אלביט", לא נרתע מכמות ימי המילואים הגבוהה שדרש המעבר לגדוד ונדנד לכל מי שיכול היה. לבסוף אבא גבי הוא זה שהצליח לסייע לו לעבור לגדוד בעקבות ביטון, המ"פ האהוב של אביחי מ"כפיר".
בבוקר שמחת תורה הוקפץ אביחי, שהיה בביתו עם משפחתו ואורחים נוספים. הוא לקח את הזמן להסביר לבנות למה הוא צריך ללכת, עלה על ציוד ויצא לבסיס החטיבה שם השלים את הציוד הדרוש, חבר לשאר הגדוד וירד לדרום.
בבוקר יום שני, היום השלישי למלחמה, סרקו אביחי וחברי פלוגתו את איזור "מול שבע" מול חניון הרכבת בשדרות לאחר שמסוק קרב דיווח על מחבל שהצליח לברוח (שאר ארבעת חברי החוליה חוסלו). הכוח מצא את המחבל וחיסל אותו ואז המשיך לסרוק על מנת לטהר את הישובים.
הסריקה התפרשה לכוון שדה החיטה הסמוך לחניון הרכבת. הכוח צעד בשביל עפר בשולי השדה כשמצדו השני של השביל תל גבוה המפריד בין השדה לצומת שער הנגב. על התל הייתה "עמדת קבר" של חמאס- שני מחבלים התחבאו בה בשכיבה וחיכו שהכוחות באיזור יצטמצמו כדי שיוכלו לצאת לפיגועים באזרחי ישראל.
בעמדה היו אוכל, מים ואמצעי לחימה יחד עם תכניות כיצד והיכן לפגע כדי למקסם את הנזקים...
כשהתקרבו החיילים, שהיו בסריקה שגרתית, חשבו המחבלים שהתגלו ופתחו באש. אביחי נהרג במקום והכוח השיב אש. אחרי אביחי נפצעו קשה ונפטרו מםצעיהם חייל נוסף, סרן יובל הליבני, והרופא שליווה את הכוח- ד''ר איתן נאמן.
בגלל התוואי- המחבלים על התל הגבוה והכוח על השביל הנמוך- התקשה הכוח לחסל את המחבלים גם כשהוזעק למקום טנק מגדוד 52 ששהה במקום וניסה לחסל את המחבלים על ידי ירי מקלע הוא נתקל בקושי דומה ולכן עלה על התל בשלב מסויים ודרס את המחבלים. קולות הירי של המחבלים לא הפסיקו מיד והטנק המשיך לנסוע עליהם הלוך חזור על מנת לחסום סופית. עד היום ניתן לראות את גזע האקליפטוס השבור שנשברה בגלל הטנק...
לאחר הגילוי של עמדה זו הבין צה''ל את הדפ"ע (דרך פעולה) של חמאס וגילה עוד 10(!) עמדות כאלה רק באיזור של שדרות.
אביחי וחבריו הצילו חיים רבים כל כך...
ביום הזה נתאחד עם זכרו בתוך זכרם של שאר הגיבורים שאויבינו רצחו ונזכור שעם הכאב אנחנו חזקים ונחושים להמשיך עד הניצחון.
ראה עוד > >
08/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אתמול נסעה שירה-אמונה להעביר שיחה על אביחי כחלק מטקס התייחדות עם טבח ה7.10 בחברת Glassbox . כ-60 עובדי החברה עצרו את יומם ועיסוקיהם ובאו להיות חלק מהטקס וכן לשמוע על אביחי.
שירה-אמונה סיפרה על אביחי, על הכאב בלכתו יחד עם ההתעקשות להיאחז בחיים, להרבות אחדות וחברים את הראש. ❤️🩹
עם ישראל חי!🇮🇱
תודה שנתתם לנו מקום ❤️🩹🇮🇱
ראה עוד > >
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אנו, המשפחה, מציינים תאריכים שונים על פי לוח השנה העברי בדרך כלל, אך השנה התאריך 7.10 נגע בכולם, וגם בנו.
היום, 9.10 הוא יום נפילתו הלועזי של אביחי ולכן נעלה לאורך היום את כל ההנצחות, הטקסים וכו' שנשלחו אלינו ב-7.10 (שלשום).
תודה רבה לכל מי שתיעד, שלח, הנציח, נתן במה וכו'. אנחנו שואבים מכם הרבה מאוד כוח ומקווים שתמצאו מה לקחת מסט ערכיו הרחב של אביחי.
יהי זכרו ברוך❤️🇮🇱🕯️
ראשון נעלה את הקליפ עם הביצוע של נועם בנאי - Noam Banai לשיר "שיר ישן" של אתניקס.
אביחי מופיע בדקה 1:42 יחד עם שירה-אמונה ולירז, אחיותיו הגדולות. מילות השיר מצמררות כשנזכרים שאביחי השאיר אחריו 3 בנות קטנטנות:
הו ילדתי ארד אל ים
אפליג רחוק אל העולם
אביא לך שלל פרחים
בכל מיני צבעים
ובד קשמיר אביא לך גם
הו ילדתי אחפור בחול
ואתכסה בהר גדול
אביא לך שי בובה
מן העולם הבא
שתספר לך את הכל
רק דקה
עוד דקה
את מוכרחה
שאמשיך לשיר לך כי
אוהב אותך
הו ילדתי שלום מכאן
אני יושב לי על ענן
אשלח לך מלאכים
עם כעכים שקופים
שינגנו לך שיר ישן
רק דקה
עוד דקה
את מוכרחה
שאמשיך לשיר לך כי
אוהב אותך....
ראה עוד > >
09/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
We Are Elbit Systems סניף נתניה, בו אביחי עבד
תודה לגיא שירן ששלח
ראה עוד > >
09/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
גבי, אבא של אביחי, העביר שיחה בתיכון "המושבה" בזכרון יעקב. בקהל ישבה גם אסנת, עו"סית המשפחה מטעם משרד הבטחון, שבנה לומד בתיכון.
לאחר השיחה היא כתבה כך:
תודה מקרב לב על המפגש היום.
היה מרגש לשמוע עד כמה אביחי היה אדם ערכי, מוכשר,טוב לב ובעל מידות גדולות. כעת אביחי יונצח גם בלבבות של התלמידים שלא זכו להכיר אותו.
ראה עוד > >
09/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אושרית, חניכה לשעבר של אביחי ב כפר הילדים תלפיות Talpiot לומדת כיון במכינה קדם צבאית וכתבה:
הוא הגיבור שעשיתי עלו שעשיתי במכינה הגיבור שלנו❤️
ראה עוד > >
09/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אילנה בעדני, חברה קרובה של המשפחה, היתה בסיור סליחות בכותל ושלחה לנו את הסטיקר ששירה-אמונה הדביקה שם לפני השבוע וחצי.
מעל הסטיקר של אביחי יש את הסטיקר של אוריאל ביבי, שלמד איתו בישיבה התיכונית באותו המחזור ונפל יומיים לפניו.
💔
ראה עוד > >
09/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בנוסף להרצאה ב Glassbox , הספיקה שירה-אמונה לנסוע גם לירושלים למלון של מפונים משלומי. תלמידות אולפנת "הנני" מקרית מלאכי התנדבו שם עם ילדי המפונים ולסיום היום שמעו על אביחי, על מידותיו הטובות ועל כך שאף אחד לא נולד גיבור, אלא מחזקים את שריר הגבורה והעשיה למען הכלל לאורך החיים.
בסוף השיחה העניק הצוות זר פרחים לשירה-אמונה ובנות האולפנה ביקשו סטיקרים להפצה וזיכרון🫶
ראה עוד > >
09/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אביעד מונצ'ק הוא מורה לשל"ח ולידיעת הארץ בבית הספר בשכונת בית אליעזר בחדרה. במילואים אביעד משרת בגדוד 7007 ואף היה חבר של אביחי לצוות.
שלשום הוא נשא דברים ודיבר על אביחי שלנו בבית הספר בטקס.
תודה ללילך מטרי שצילמה ושלחה לנו 🙏🇮🇱
ראה עוד > >
09/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
במשרדי מחוז חיפה של משרד החינוך הרימו מיצב לרגל 7.10 ובו, כמובן, גם אביחי שלנו.
גבי, אבא של אביחי, הוא גימלאי של משרד החינוך ועבד במשרדי מחוז חיפה כמפקח שנים רבות.
תודה ללאה ווגסטף ששלחה לנו 🙏
ראה עוד > >
09/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ליאל, חניכה של אביחי מ כפר הילדים תלפיות Talpiot כתבה היום (9.10):
אביחי שלנו, גיבור ישראל
אני לא מאמינה שצריך לדבר עלייך בלשון עבר
אבל אני זוכרת שתמיד אמרת לי:
ליאל! אל תתרכזי במה שהיה, תתרכזי במה שיש.
אז אביחי היום ה 9.10.2024
והיום לפני שנה קרה היום הכי עצוב בחיי
הלכת לנו בלי להגיד שלום כמו שצריך
אני רוצה להגיד לך שאתה הייתה אבא שלי
לכל דבר ועניין עזרת לי להבין את החיים..
היו לנו שיחות שהם לעולם ישארו בינינו
אתה נתת לי צידה מטורפת לדרך
אתה תמיד הקשבת לי בכל מקום ובכל זמן
גם אפילו בשעות הלילה, שכולן ישנו
אני זוכרת שהיה לילה אחד שממש לא הצלחתי להירדם וסתם ישבתי לחיכיתי לשומרת לילה ואחרי חצי שעה בערך נכנסת
מזיע, אחרי כדורסל עם המדריכים..
ושאלת אותי מה אני עושה בסלון?
ולמה אני לא הולכת לישון?
אמרתי לך שקשה לי לישון קצת אבל אלך למיטה זוכרת שלא הסכמת לי ללכת לישון ככה וישבת איתי עד ממש ממש מאוחר (בערך 3 כזה) סיפרתי לך דברים שלא סיפרתי לאף אחד נפתחתי איתך תמיד דיברתי איתך על דברים שלי אישיים שלי אני באמת הרגשתי שאתה מקשיב לי ונותן לי טיפים ועצות שילוו אותי תמיד
אביחי אני מתגעגעת אלייך ברמות
מתגעגעת לדבר איתך לשמוע את העצות שלך
מתגעגעת לצחוקים שלך ולהומור שלך
מתגעגעת לדבר תורה של שבת בארוחה
אני משתדלת בכל שבת לעשות עלון לשבת
אביחי עוד ממש ימים ספורים יום כיפור וזה יום שצריך למחול ולבקש סליחה אז גם עם אתה לא כאן אני רוצה לבקש ממך סליחה מהדברים הקטנים ועד הגדולים
אני מבקשת סליחה שאתה לא כאן..
אתה בסכ״ה הלכת לשמור על העם שלנו
כמו שאתה שומר על כולנו אבל קרה מה שקרה ואני התנצלת על כך
סליחה גם שלא זכית לראות את הנסיכה הקטנה של אמסלם אבל תדע לך שאנחנו מרגישים אותך תמיד איתנו
סליחה על החפירה אבל עוד משהו קטן..
כתבתי עלייך שיר..
מהמילים ועד הלחן רק שבגלל המצב לא הספקתי להיות על זה אבל מבטיחה שזה יהיה מוכן אפיץ את השיר לכולם וידעו מי אתה
אוהבת אותך לנצח ליאל❤️🩹💔🕯️
ראה עוד > >
09/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אביחי, ערכיו ומידותיו הטובות.
קצת לפני הגיוס שלו, התנדב אביחי בחונכות של אחד הילדים בפנימיה. לאחר הגיוס עשה כמיטב יכולתו לבקר את הילדים בכל פעם שחזר מהצבא. הילדים היו מכרכרים סביבו, עוטפים אותו, שואלים מלא שאלות על הצבא, מכריזים שגם הם ילכו להיות קרביים כמוהו וכו' ואביחי היה מסביר להם שקרבי זה לא רק כושר אלא גם מידות וערכים.
באחד הימים חגגו בנות השירות בר מצווה לכל ילדי המשפחתון שהגיעו למצוות. אביחי מאוד מאוד הצטער שהוא לא יכול להגיע ושירה-אמונה, אחותו, שרצתה לשמח אותו התגייסה מיידית והכינה עוגת קומות צבעונית מצופה בקצפת (תמונה של העוגות לפני הציפוי בתגובה הראשונה).
כשהגיעה למשפחתון הילדים התלהבו מהעוגה אבל יותר התלהבו מזה שהם פגשו את אחות של אביחי הנערץ...
ראה עוד > >
10/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בשבת פרשת "כי תבוא" (20-21.9.24) פורסמה כתבה על הקרבות בעוטף בימים הראשונים של המלחמה, בין השאר על הקרב בו נפל אביחי אהובנו.
אביחי היה הראשון שנפל, סרן יובל הליבני אחריו ולבסוף ד"ר נאמן.
במותם ציוו לנו חיים🙏
תודה לאביחי אברהם ששלח לנו.
ראה עוד > >
11/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה לדוד סגיאל, שהיה מדריך של אביחי בישיבה התיכונית 🫶
ראה עוד > >
13/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לפני ראש השנה נסעה שירה-אמונה לסבתא עליזה כדי לתת לה במתנה בקבוק יין עם התווית של אביחי.
סבתא סיפרה כמה היא מתגעגעת ואפילו תלתה תמונה שלו על הקיר בסלון. היא סיפרה עליו שני סיפורים שנחרתו בה:
1. כשאביחי היה עם אחת מבנותיו בבדיקות בתל השומר, הוא עצר אצל סבתא שגרה בסמוך. סבתא בדיוק הכינה מופלטות בספונטיות ואביחי ממש שמח מצירוף המקרים, אכל לתיאבון, האכיל גם את הקטנה וביקש לארוז גם לבנות המשפחה שבבית. סבתא זכרה שהוא ממש ממש שמח מזה.
2. בקיץ לפני שנה, ממש לפני המלחמה, סבתא התארחה ב הדסה נעורים לנופש השנתי של המשטרה (סבא חיים ז''ל היה שוטר). אביחי, שבדיוק למד למבחנים במכללת רופין הסמוכה, בא לאכול איתה צהריים כמעט בכל יום- סבתא זוכרת שהוא בא 4 ימים מתוך השבוע שהיא שהתה שם. הוא ממש אהב את סבתא וכיבד אותה מאוד, מנצל כל רגע שיכול היה כדי לבקר אותה או לאכול איתה.
יינות אביחי שמוצאים על ידי מיזם "יין וחברים", כבר כמעט אזלו אך בקרוב בע"ה יתחדש המלאי.
החלום שלנו הוא שבקבוק של יין אביחי ילווה כל שמחה, מערב עם חברים, דרך שולחן חג ועד לשולחן בחופה. ❤️🩹
ניתן להזמין כאן: https://wineandfriends.co.il/.../%D7%97%D7%9E%D7%99%D7.../
ראה עוד > >
14/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בחלוף 13 חודשים לנפילתו של אביחי אהובינו, אנו מזמינים את הציבור להשתתף איתנו באזכרה, בשיעור וכו'.
אנא הרגישו חופשי להגיע לכל חלק שנראה לכם ולהפיץ את המודעה הלאה.
בבואכם ננוחם
ראה עוד > >
15/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
משפחת קיסוס, חברים של שירה-אמונה, נסעו להתארח בראש השנה ולא שכחו להזמין מראש חמישיית יינות- אביחי על מנת לתת במתנה לאורחים האחרים ולמארחים.
יייינות אביחי שמוצאים על ידי מיזם "יין וחברים", כבר כמעט אזלו אך בקרוב בע"ה יתחדש המלאי.
החלום שלנו הוא שבקבוק של יין אביחי ילווה כל שמחה, מערב עם חברים, דרך שולחן חג ועד לשולחן בחופה. ❤️🩹
ניתן להזמין כאן: https://wineandfriends.co.il/.../%D7%97%D7%9E%D7%99%D7.../
ראה עוד > >
16/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בסיס הרבנות, מחנה שורה ❤️🩹🇮🇱
ראה עוד > >
16/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה לדודי סגיאל!
ראה עוד > >
22/10/2024
שירה אמונה האחות
ב"ה הטוב זכיתי לעשות כל כך הרבה הנצחות לאחי ועדיין נדמה ששום דבר לא יעביר את העולם השלם והנוגע שהוא היה כמו שצריך.
זו אחת ההנצחות שאני הכי גאה בה. מזמינה אתכם להכין לחג או לארוחה האחרונה בסוכה מחר (הרבנית ימימה אומרת שזו סגולה להיפרד מהסוכה בארוחה עם חלות עגולות ומאכלים ממולאים) ולספר לנו איך יצא- מתכון בקישור השני.
ד"ש בּיחי, מתגעגעת...
❤️🩹🇮🇱🥦
ראה עוד > >
19/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
נעמי היתה בת שירות לאומי בכפר הילדים "נווה מיכאל" בפרדס חנה לפני יותר מעשור.
יום אחד אירח הכפר את חניכי "קו לחיים" והמתנדבים שאיתם, ביניהם אביחי שלנו. יחד עם המתנדבים הגיע גם המנהל, ישי גרינבאום. אביחי המליץ לנעמי על התנדבות ב"קו לחיים" ואכן, לאחר השירות, נעמי עברה ריאיון אצל ישי המנהל והחלה להתנדב ב קו לחיים - Kav Lachayim.
ב-9.10.23 אביחי נהרג בהיתקלות עם מחבלים בשדרות. נעמי ומאיר בעלה קראו לבנם שנולד כמה חודשים לאחר מכן על שמו.
ב- 9.10.24 נפצע ישי אנושות בלבנון. היום, לצערנו, נפטר מפצעיו.
אנחנו מקווים שהם דואגים אחד לשני שם למעלה...
ראה עוד > >
20/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
השמשונית שעיצבה ורדיתא לזכר אביחי שלנו הודפסה ונתלתה גם במאהל הגבורה בירושלים.
מוזמנים לבקר, לשמוע את השיחות על נופלינו האמיצים, ולחזק את פעילות המאהל.
חג שמח 🙏
ראה עוד > >
20/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
עדן בן ארי לקחה חלק בתערוכת אמנות בבניין המיועד לפינוי-בינוי.
היא החליטה ליצור בכניסה לתערוכה קיר זיכרון ובו היא שמה גם סטיקרים של אביחי שלנו (למטה בצד ימין)
היא העבירה לנו הזמנה לתערוכה:
אז... מתי כדאי להגיע לתערוכת הפופ אפ המטורפת שתפתח בשישי הקרוב? איפה היא נמצאת? במה מדובר?
🌟כל הפרטים בפוסט הזה🌟
קודם כל, התערוכה תהיה פתוחה למבקרים מה18.10.2024 ועד ה23.10.2024.
שעות הפתיחה: מהשעה 10:00 ועד השעה 18:00 ובשישי וערבי חג מ-10:00 ועד 16:00.
מתי הכי שווה להגיע?
ממליצה להגיע לאירוע הפתיחה שיתקיים ביום ו', 18.10, בין השעות 12:00-16:00.
ממליצה להגיע לשיח הגלריה שנקיים בדירת השירה שלנו, ביום א', 20.10, מהשעה 16:00.
אני אישית צפויה להגיע למקום בכל הימים מלבד יום שני ושבת, תוכלו לתאם איתי זמני הגעה בשמחה:)
מדובר בבניין שמיועד להריסה וקצת לפני שמגיע הבולדוזר, עשרות אמנים עשו בו כרצונם.
אתם צפויים להכנס לעולם מופלא עם כל כך הרבה אלמנטים ולצאת עם פה פעור ורושם שיילך אתכם הלאה.
כתובת?
הנשיאים 47 פ"ת.
את מי רואים?🥰
ראה עוד > >
21/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לפני ראש השנה ארזה עמותת "אהבת רחמים" בחדרה סלי מזון למשפחות נזקקות ועליהם הדביקה את תמונתו של אביחי שלנו.
אביחי עצמו התנדב בעמותה כנער לא מעט והבן של אחד ממנהלי העמותה נקרא על שמו של אביחי שלנו, כבר לפני עשור, לאחר שההורים הוקסמו מאורו של אביחי הגדול.
ריגשתם, תודה רבה לשמעון ונדיבה ושאר העוסקים במלאכה!
שיהיה לנו חג סוכות שמח, בו נחזור לשמחה בפשטות ונדע לראות את האור בחושך..
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
עמותת "אסיף" הגיעה אלינו לצלם את אחד המתכונים החגיגיים והאהובים על אביחי- כרובית ממולאת בשר.
החלטתם להכין אותו לחג הקרוב?
ספרו לנו בתגובות איך יצא 😋
מעבירים את ההודעה מהם ככתבה:
הביקור אצלכם, הבישול והשיח השאירו אצלנו תחושות חזקות והעבודה על סרטון ועמוד ההנצחה של אביחי ז׳׳ל ריגשה אותנו מאוד. תודה על הזכות שנתתם לנו להיות חלק מהזיכרון הזה במסגרת המיזם ׳מקום בשולחן׳.
הסרטון בעמוד האינסטגרם של "אסיף": https://www.instagram.com/reel/DBWTmFQNwOE/...
עמוד ההנצחה באתר: https://asif.org/.../%d7%a4%d7%a8%d7%97%d7%99-%d7%9b%d7.../
תודה רבה ❤️🥦🍲
ראה עוד > >
23/10/0024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ריבי אדלר, שמכירה את שירה-אמונה, העבירה לנו מקהילת עמיחי פתח-תקווה:
לירון שניר, אלקנה נבון, אוריאל ביבי, אביחי אמסלם, כרמל גת, יוסף מלאכי גדליה, הדר חושן, אוריאל אביעד סילברמן, ענר שפירא, אורי טשרניחובסקי.
אין מישהו שלא מכיר מישהו.
בשנה האחרונה איבדנו את הקרובים אלינו, ביחד עם עמותת טל חיים, החלטנו לתת לגיבורים מקום בשמחת תורה על שקיות הילדים.
התרגשנו מעומק הלב...
שיהיה חג כמה שיותר שמח ונצליח לשמוח יחד עם הכאב.
ראה עוד > >
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אמל"ק: אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, האמן שאפשר לתקן.
חליתי כשהייתי בת 21, פתאום. ממש באמצע של הכל.
חזרתי הביתה אחרי 10 ימי אישפוז ופתחתי ויקיפדיה והיה כתוב שם, בבירור, שתוחלת החיים מהאיבחון היא שנתיים עד 3. אני זוכרת את עצמי שוכבת במיטה בחדר הנעורים שלי בבית הוריי, וילון התחרה מתנפנף מעלי, והכל סר טעם. אחרי שהבנתי שזהו, הנה אני מתה, התחלתי לחשוב על הלוויה שלי. תהיתי אם אני אמורה להשאיר הוראות או משהו.
לא הפסקתי לבכות. לא קמתי מהמיטה. לא אכלתי. לא הפסקתי לבכות.
ניסיתי להיאחז בכך שאני עוברת לעולם שכולו טוב וחסד, שזה לא יכאב לאורך זמן, שאני עדיין אהיה פה ברוחי.
חשבתי על הלוויה שלי. לא הפסקתי לבכות.
התחלחלתי כשהבנתי שאנשים יעמדו על הפודיום כדי להספיד אותי ולא יהיה להם מה לומר. לא הייתי מיוחדת בכלום, לא היו לי יותר מדי תחביבים, החברויות שלי היו שטחיות למדי. לא כל כך ראיתי אף אחד בוכה חוץ מהמשפחה עצמה. נבהלתי.
המחשבות על סתמיותי בעולם היו מבהילות ומייאשות.
לא הפסקתי לבכות.
שבועיים אחרי הגענו לרופא שלי לביקורת. ביקשתי מאבא שלי לצאת מהחדר ופרצתי בבכי, שואלת כמה זמן הוא (הרופא) משער שנותר לי. הרופא הסתכל עלי מבולבל. קראתי, אמרתי לו. אני יודעת. אין טעם להמתיק את הבשורה פשוט תגיד לי, אמרתי, והתכוננתי לחבטה. הרופא הסתכל עלי ואמר לי בבקשה ממך, אל תקראי דברים על המחלה שלך ובטח לא בויקיפדיה. תוחלת החיים הזו מעודכנת לפני עשור, היום יש לנו תרופות. יופי, הוקלתי, אז כמה זמן? הוא אמר לי שהוא לא יודע. הם באמת לא יודעים. הסטטיסטיקות נכתבות ממש כרגע, במציאות הנתונה.
בט"ו בשבט הקרובה יעברו מאז 15 שנה וב"ה לא נראה לי שאני עומדת למות בקרוב, בטח לא מהמחלה. מאז גם הצלחתי להפסיק לבכות.
אני אדם של תיקונים. אני אוהבת להכיר חומרים שונים, לתקן, לשפץ, לאלתר, להרכיב. גם אביחי אחי היה כזה וגם אחותי- כולנו יצירתיים וכשאחרים רואים בעיה אנחנו רואים הזדמנות ליצירתיות במציאת הפיתרון. אביחי עבד ב"אלביט" אבל היה אוטודידקט וכל הזמן חיפש דרכים לשפצ"ר דברים (למשל- לחבר את המטען של הטלפון לסוללה של הטנק🤣) ולחשוב על פתרונות תכנותיים מחוץ לקופסה. אחותי לימדה מדעים בשנים האחרונות וכל הזמן ניסתה לפצח את הדרך להגיע לליבותיהן של התלמידות ולהצית שם סקרנות. אני חשבתי על זה שאני צריכה להאריך טיפה את המרזב אז עליתי על כיסא עם דרמל, קדחתי בו חורים, והתכנון הוא להמשיך אותו עם קופסת שימורים גדולה של חמוצים... 😅
כל שנה בט"ו בשבט אני נזכרת אז, באֶבֶל שלי על מה שהייתי וכבר לא אהיה. את ה"שבעה" הראשונה בחיי, ישבתי על עצמי. בגיל 21 התאבלתי כל כך שלקח לי שנה (ממש כמו שנת אבל) להצליח להגיד שאני חולה בלי לפרות בבכי. כשהצלחתי כבר הייתי סטודנטית לריפוי בעיסוק.
החגים השנה טריגרים במיוחד ושמחת תורה הטריגרי מכולם. אני לא חושבת שיש אדם אחד שלא יחשוב על שמחת תורה של שנה שעברה, על החטופים, על הנופלים, על הפצועים. המלחמה עודנה מתרחשת מה שמקשה על תהליך ההחלמה, אבל בואו נעצור רגע ונזכור שלמרות הדמיון: אנחנו ממש לא באותו מקום. אנחנו מתקנים עוד ועוד ועוד את הקלקול של אז. אנחנו נלחמים להוסיף אור. איזה עוד עם מגיב למתקפת פתע של מחבלי חמאס בלהרים מליון קילו קוסקוס פלוס מרק לחיילים? זה מעבר להבנה, התופעה הזו שנקראת עם ישראל.
אני לא אוהבת שמגדירים את האובדן של אחי כ"קרה הנורא מכל". האובדן של אביחי הוא אובדן קשה. אני מסתובבת כמעט שנה כרותת לב. שליש ממי שאני, ממה שאני, מתבנית נוף מולדתי, נעקר ממני ועבר להתקיים בעולם שכולו טוב, משאיר אותנו כאן בארץ החיים, מתעסקים בקטנות האנושית של קנאה ושנאה ותחרות. לא חושבת שמי שעוקב אחרי יומיים יצליח לפספס את הקושי. ועם זאת, לאבד את אחי לא היה הנורא מכל, אלא רק הנורא מכל *אם אני עדיין בחיים*. אם אני הייתי מתה זה היה הנורא מכל, כי כשאת מתה את לא יכולה עוד לתקן. את אמנם עוברת בעצמך לעולם שלא צריך בו תיקון, אבל אין לך את הזכות הגדולה בלתקן פה. אי אפשר להאיר, אי אפשר להציל, אי אפשר לחבק, אי אפשר להרגיש את התחושה הזו שהלב מתרחב כשאת משמחת מישהו אחר כשאת לא בארץ החיים. ארץ החיים היא קשה, לעיתים, קטנונית וגשמית אבל רק בה יש את הפלא הגדול הזה שנקרא תיקון.
החג הזה מכניסים את הכאב לשמחה שלנו, כורכים אותם זה בזה ומתקנים את הקלקול (כמו מאכלים ממולאים, ששמעתי מהרבנית ימימה שיש סגולה לאכול אותם בסעודת הפרידה מהסוכה). כל הקפה תוקדש למישהו אחר (פצועים, חטופים, משפחות השכול, חיילים, רופאים וכו') ונרקוד בה בעוצמה, כי אנחנו עוד כאן ואם אנחנו עוד כאן, למרות המתקפה לפני שנה, אנחנו בע"ה נהיה פה גם שנה הבאה ויש לנו 365 ימים כדי לעשות את מה שבאנו לעולם לעשות- לתקן.
ראה עוד > >
24/10/2024
שירה אמונה האחות
מחר (ממש מוקדם) בבוקר.
בבואכם נתחזק וננוחם❤️🩹
*השיעור לאחר בית העלמין עבר לבית הכנסת
"כל כך רציתי שתגיע
אולי תבוא בלי להודיע
עוד היום..."
ראה עוד > >
24/10/2024
שירה אמונה האחות
התפללתי החג הזה בלוד הצעירה, שכונה שונה מזו שאני גרה בה בלוד.
ראיתי שם את יפרח, חבר של אחי. הוא במילואים כבר נצח. התרגש שהגעתי, הכיר אותי לאישתו.
היום הודיעו שמרדכי, שמתפלל בחגים בהקהילה שלהם, נפל.
במוצאי החג הלכתי לנחם את פנינה, שאחיה ישי נתנאל נפטר מפצעיו בחג לאחר שנפצע בלבנון.
מחר בבוקר נעלה לבית העלמין לציון 13 חודשים לאחי.
בהזכרת הנשמות הזכרנו את נקמת דם עבדיך השפוך. חשבתי על זה שנקמה יכולה להיות גם משורש תקומה.
כל כך הרבה כאב, מה שמוביל אותי למסקנה שעוד רגע נמצא גם אור, יהיה פה נס. אין מצב שכל זה לא מוביל לאור גדול, פשוט אין מצב.
מחכה בקוצר רוח.
ראה עוד > >
25/10/2024
שירה אמונה האחות
טקס אזכרה השנה (13 חודשים).
תודה לכל מי שהגיע, חשב עלינו, היה איתנו מרחוק וכו'.
אלה הדברים שאמרתי:
"...כבר שנה לא הרגשנו כמעט
איך עברו הזמנים בשדותינו"
שלושה עשר חודשים.
פעם חזרתי מחוג קרמיקה הביתה ובדרך ראיתי מבנה נטוש שמישהו ריסס עליו בגדול "לא הבנתי כלום". זה נגע בי. כמה תסכול צריך להיות באדם, כמה דברים הוא צריך לא להבין בדרכו, כדי לטרוח להביא ספריי צבע ולרסס את זה על מבנה נטוש בחצי הדרך משכונת ברנדס לשכונת האוצר בחדרה.
אני כבר שלושה עשר חודשים מסתובבת בעולם ומרגישה שאני לא מבינה כלום. כל פעם שאני מנסה להבין, שנדמה לי שאני מתחילה לאחוז באיזו הבנה, אני מבינה שאני לא מבינה כלום.
השנה האחרונה הייתה מטלטלת, במובן הלאומי וכמובן- גם ברובד הפרטי. חיפשתי את מקומי בעולם בו נכרת שליש מהלב שלי, עולם שלא תמיד יודע לעצור ולהסתכל על האובדן הגדול של אחים שכולים.
לא הייתי חברה שלך, לא בת הזוג ולא הורה. הייתי ואני עדיין אחותך הגדולה ולאחות גדולה יש תפקיד מאוד ספציפי בתוך פסיפס התפקידים השונים של הסובבים אותך, שהפכו את חייך הקצרים- עד- שברון- לב לטובים , שמחים ומלאים. היינו אחים, על הטוב ועל המוטב, על הדבש ועל העוקץ, עם כל התמהיל המורכב מריבים וצחוקים, עצבים ושמחות, שיוצר את הקרבה המדוייקת רק שלנו. לא דמיינו שהזמן מוקצב, לא תיארנו לעצמנו שהכל יקטע לנו באמצע. אף אחד לא מתכנן למות בגיל 30.
הייתי ועודני אחותך ואני מודה על זה.
מודה על שמכל המשפחות בעולם הנשמה הטובה והשמחה שלך בחרה לרדת דווקא אלינו.
מודה על שהיית אחי הקטן ומורי הגדול במשך 3 שנים ו-5 חודשים.
מודה על שזכיתי לגור איתך באותו בית גם בגיל יחסית מבוגר, בו לא כולם זוכים לכך עם האחים הקטנים שלהם.
מודה שהשארת אחריך מורשת, דרך, ערכים, משפחה שהקמת והכי הכי- את החברים.
לא הכל יכולתי להיות, יכולתי להיות רק אחותך וכדי להשלים את הצרכים הרגשיים, המנטליים והחברתיים שלך- אספת סביבך מקבץ נאה ומכובד של אנשי חוד שהיו החברים שלך.
היית חבר טוב.
גם בישיבה התיכונית, גם בגבוהה, גם בכפיר, גם בגדוד, גם בתלפיות וגם באלביט. ידעת להתווכח בכבוד, ידעת לצחוק, ידעת להיות רגיש. היית חבר נפלא, שרואה את האחר, שרוצה את הקרבה, שאוהב לאהוב אנשים. ואת זה אני לוקחת לעצמי כשיעור אחד מיני רבים שהשארת לי.
תודה לכל החברים שלך שהגיעו היום, לחברים של ההורים, לחברים שלנו, האחיות, לחברים של המשפחה שלך. תודה שאתם עומדים ביבשה ושומרים לנו עליה כשאנחנו עוד נאבקים בגלים. תודה שאתם מנופפים לנו ממנה ומזכירים לנו שהיא שם. תודה שאתם מצליחים לשמוח בחגים, שומרים על הקיום ועל המסורת עד שנצליח גם אנחנו להצטרף בדרכנו. תודה שאתם דואגים לנו, אני באופן אישי מוצאת בכם הרבה נחמה.
בשנה האחרונה מהלב שלי כרות שליש. היית אחי ברוב המוחלט של חיי, אני לא זוכרת את חיי בלעדיך, ועכשיו כשאתה לא כאן אני צריכה למצוא איזון מחדש, כמו כיסא שחתכו לו רגל אחת ועכשיו צריך למצוא איזון מחדש עם 3 רגליים בלבד.
עם החברים שלך אני מתנחמת נחמה מיוחדת כי הם מזכירים לי שהחײם שלך, שהיו קצרים להכעיס, היו טובים. כל אחד ואחד מהחברים שלך הוא פיקסל בתמונה הרחבה, העולצת, השמחה, שהייתה חייך.
אני מתבוננת בהם, חבר'ה צעירים יותר או פחות, את חלקם אני זוכרת גדלים אצלנו בסלון והיום, אחרי שהלכת, הם קצת אחים קטנים (וגם מורים גדולים) שלי בעצמם.
תודה לה' על החברים האלה שלך, תודה לך שיצרת חברויות כל כך משמעותיות שהאור שלך נשאר פה הרבה אחריך, עוטף אותנו ומנחם אותנו אל מול השבר.
הרעות נשאנוך בלי מילים
אפורה עקשנית ושותקת
מלילות האימה הגדולים
את נותרת בהירה ודולקת
שמעתי שיעור של הרב אייל ורד שהביא כל מיני מקורות שאני לא זוכרת לכך ששנה שמתחילה בראש השנה שנופל על שבת היא שנה מורכבת. תקיעת השופר שאיננה, כי אסור לטלטל שופר בשבת, מחסירה את הענווה שצריך כל אדם להרגיש בתחילת שנה ועלולה לנבא פורענות. התיקון הוא, כך נאמר, להרבות באחדות כמעט בכל מחיר. להפוך אותה לערך עליון, להגדיר אהבה כנשק אל מול כל הפורענויות העלולות להגיע עלינו בשנה זו.
שנת תשפ"ד, שהספקת לחיות בה פחות מחודש, נפתחה בראש השנה שנפל בשבת. ראש השנה הזה סיכם שנה של פילוג מצמרר בעם. הרוחות סערו, כל צד נאחז כל כך בצדקתו, קווים אדומים נחצו, גבולות נשברו ואז פרצה המלחמה והשאירה את כולנו פעורי פה והלומי לב.
אנחנו שייכים לעם שאל מול פרוץ המלחמה לא השתתק ולא נאלם דום אלא תפס מה שיכול היה והתגייס. לוחמים יצאו להגן הרבה לפני שגוייסו, העורף התאחד מיידית סביב סיוע לחיילים ולמשפחותיהם. לפני חודשיים היינו כאן באזכרה הקודמת והקראתי את רשימת ההישגים האזרחיים והביטחוניים במלחמה. מאז חיסלנו גם את נסראללה וסינוואר, הדהמנו את העולם עם מבצע הביפרים ופרקנו את חיזבאללה מחלק נכבד מהנשק שלו שאיים להשמידנו.
אביחי אחי היה עולם שלם ובכל אזכרה אני מוצאת את עצמי מדברת על רובד אחר.
היום בחרתי לדבר על רעות.
עוד מעט, אני מקווה, ישובו החטופים לביתם וננצח במלחמה ניצחון עז. אני מקווה שיגיע גם משיח צדקנו ונזכה לראות אותך קם מהאפר, נוזף בנו בחצי חיוך עם גומה אחת על כל הבלגן שעשינו, על ההנצחות, על החולצות, על הסטיקרים שאנחנו מפיצים ומדביקים בכל מקום.
עד אז אני מבקשת מכל אחד שיקח איתו קצת מאהבת האדם של אביחי. שכל אחד מאיתנו יצא קצת קצת מאיזור הנוחות כלפי האחר, וירבה אהבה ואחדות, לזכר החבר הטוב שהיה אביחי ולזכר האור שהיה בחברויות המשמעותיות שהוא ידע ליצור. שכל אחד מאיתנו יתבונן ביתר תשומת לב מסביב, על השקופים, על אלה שלא תמיד רואים, על אלה שקל לפספס. שכל אחד מאיתנו יחליט שמשפט אחד, רק אחד, ביום הוא בוחר לשמור בבטן, אם זה משפט שעלול לפלג. שכל אחד מאיתנו יחליט על צעד אחד, קטנטן, שהוא יכול להוסיף בו טוב ואחדות. לא צריך ללכת מיידית לצד השני של הקשת הפוליטית, הדתית או הגיאוגרפית ולהחליט להיות חברים הכי טובים, אלא לעשות צעד קטנטן, אחריו עוד צעד קטנטן. לאט לאט. לבחור ברעות, באחדות, ולא במפלג-
"הרעות, כנעריך כולם שוב בשמך נחייך ונלכה"
ולזכור שעברנו תקופות קשות בעבר ותמיד שרדנו כי החזקנו חזק חזק אחד בשני.
עם ישראל חי
בעיקרון מיציתי את השכול
אני מוכנה לחזור לחיים הקודמים שלי עכשיו.
תודה.
בתמונות:
אותו המיקום, כמעט עשור הפרש
#אחיהקטן
ראה עוד > >
28/10/2024
מיראל יוסמן
מסדרת את "אחרי החגים" ומוצאת את הפתקים שהישוב הכין לביקורי סוכות 'של הילדים.
כל שנה הילדים עוברים מסוכה לסוכה, ואוספים ממתקים.
השנה אספו גם משפטים,
של נופלים.
והנה, פוגשת את שם המשפחה שלך,
את אח שלך.
גם הוא בא לדבר עם ילדי היישוב בחג הזה... 💗💗
ראה עוד > >
29/10/2024
שירה אמונה האחות
איפשהו עוד לפני הלוויה של אחי (מה הקשר לוויה לאחי) הכרחתי את עצמי לחפש את השם שלו בגוגל.
מצאתי רשימות אדירות של נופלים ובהן את השם שלו בשורה אחת: רס"ל (מיל') אביחי אמסלם (30), חדרה.
חטפתי שוק. איך זה יכול להיות שכל מה שהיה אדם בעולמו נשארה שורה אחת?
החלטתי שזה לא קורה. שזה פשוט לא קורה. לקחתי את השנה הראשונה כשנת מרתון הנצחות. אמרתי לעצמי שברגע שאני אגיד שאני אחות של אמסלם שמישהו יזהה, אני אדע שעשיתי את שלי.
מאז עברה שנה.
אביחי הועלה לאחר מותו לדרגת רס"ר. נולדה לו בת. סיימתי את המכינה. התגייסתי.
עברה שנה.
בימים אלו אני מרגישה בעיקר כישלון.
חשבתי שהפעם יגיעו לי נסים. הם לא הגיעו. אולי אין שום טוב שעוד כתוב לי בסיפור שלי.
לא התקבלתי לרפואה למרות שהייתי כל-כך קרובה.
לא התחתנתי, לא בניתי בית תחת הבית שחרב.
בקושי הצלחתי להוציא את עצמי לדייטים.
נכשלתי כמעט בכל אספקט של חיי.
עוד שיעור בענווה.
אבל בדבר אחד הצלחתי:
ראה עוד > >
29/10/2024
שירה אמונה האחות
טקס התייחדות עם נופלים חטיבה 551.
מגיעה למחנה ליפקין. זה רק רבע שעה נסיעה מהבסיס שלי ועוד בדרך היפה, דרך שדות הקיבוצים, חולפת על פני נען, ממשיכה בכביש פתוח לגמרי, שדות משני הצדדים, שעון חורף אז כבר מתחילה השקיעה. אני צריכה להתרכז חזק חזק בכביש ולהזכיר לעצמי שלא הבאתי את המצלמה ואני ממהרת. הלב דופק.
יאללה, הולכים.
כניסה לבסיס. בש.ג. כולם נחמדים, הכל נגיש. בפעם האחרונה שהייתי כאן ארזתי עם Shay שי לפסח ללוחמים שבדיוק חזרו מהקו הצפוני. Yehuda תרם לנו אז בקבוקי יין ותוויות וכמעט לא נכנסתי דרך השער באותו יום כי שכחנו לארגן לי אישור כניסה. איך זה יכול להיות שזה היה בפסח האחרון זה מרגיש בתקופת חיים אחרת.
כיבוד. חיבוקים. אבא, אימא, המג"ד היוצא, המג"ד הנכנס, המח"ט, קצין אג"ם הנכנס, קצין אג"ם היוצא, אני מאבדת קצת קשב, מתקשה לעקוב אחרי שמות תוך כדי חיבוק לפרצופים ופענוח ראשי התיבות של התפקידים.
מאפים, סלטים, סיור קצר בטכנולוגיות הלחימה של החטיבה וברכבים ואז עולים למשאית. איזה משאית בראש שלך, השתגעת?
עליתי. כמו גדולה עליתי. כבש בשיפוע לא אפשרי, היסוס, 4 חיילים ב-2 זוגות שמושיטים אליך יד. רק תעיזי, אנחנו איתך. עליתי. כמו גדולה עליתי.
אם היית רואה אותי ביחי.
הלב פועם ביחי-ביחי-ביחי-ביחי. האבק בעיניים ביחי-ביחי-ביחי-ביחי, העדשה מציקה ביחי-ביחי-ביחי-ביחי, הדמעות זולגות ביחי-ביחי-ביחי-ביחי, אני משתעלת ביחי-ביחי-ביחי-ביחי אני אומרת יו, אף פעם לא הייתי בגובה של סלפי עם תמרור. אנחנו מתגלגלים מצחוק ביחי-ביחי-ביחי-ביחי. האף שלי מתחיל לדמם ביחי-ביחי-ביחי-ביחי.
עושים סיבוב, חוזרים לחדר ההנצחה, מתנות להורים ולאלמנות, כמובן. כבר לא אכפת לי אני כל כך נהנית לראות את החברים מהגדוד, הערב הזה הוא כמו אירוע משפחתי רק שהחתן חסר ביחי-ביחי-ביחי-ביחי.
מצגת, שיר, עוד מצגת, עוד שיר, הקהל מתבקש לעמוד לקראת שמות הנופלים ואז לשמוע את עד אחרי הנצח ואז לראות מצגת ואז לשיר התקווה וכל הזמן הזה על השניצל והאורז, הבורקסים והסלט, הסיור והנסיעה, הצחוק והדמעות, הלב פועם
ביחי-ביחי-ביחי-ביחי.
האבל שלי מסתובב לי בגוף.
לפעמים הוא שורף לי מאחורי העיניים, לפעמים, כשאני מתכופפת, הוא מכביד לי על מערות האף, הלחיים והגבות.
כשאני קמה בבוקר הוא מלופף לי סביב הלב ולופת לי קצת את הגרון. אני מזכירה לעצמי שאני חזקה ואני יודעת להתמודד עם קושי. אני מכריחה את עצמי לנשום את התקף החרדה שהפך לאורח קבוע רגע לפני שאני מתעוררת לגמרי. אני יכולה לסערה הזו, אני לא פוחדת להתרסק כי אני סומכת על הכוחות שלי.
אני ציפור על ענף שעומד להישבר ואני זוכרת יופי שיש לי כנפיים.
לפעמים במהלך היום האבל שלי הוא חבל שקושר לי את הרגליים או את הידיים או מכביד לי על הראש.
לפעמים האבל-חבל שלי מכאיב לי בבטן והופך אותה מבפנים, ולפעמים הוא סוגר לי את העיניים למרות שאני בכלל לא אמורה להיות כל כך עייפה.
האבל שלי הוא חבל ואם אפרום אותו לסיבים אמצא סיב של צער, סיב של עצב, סיב של כאב, סיב של הודיה על מה שהיה, סיב של הלם מהחיתוך החי בין היש לאין.
היה לי אח קטן שהפך לגדול והיה לו קיום וגשמיות ונוכחות. הגוף הגדול שלו תפס מקום בחלל, היה לו ריח והיתה לו תחושה של חיבוק, היה לו הומור (מפוקפק) והיו לו גם קצוות משוננים. אחי נפל ונוצר חלל ואין יותר קיום בגוף ואין יותר ריח וצחוק וקול ועצבים והשלמה.
ואין יותר חיבוק.
רק נשאר החבל.
"ואין יותר גבעול חולם על שיבולתו
ואין יותר נִדרֵי ואסָרֵי
רק הבטחת הרוח כי הגשם בעיתו
עוד יחונן את עפרה בתום תשרי"
ראה עוד > >
01/11/2024
שירה אמונה האחות
ראש חודש מרחשוון תשפ"ד: שואלת את אבא שלי אם מותר להגיד הלל. מתברר שמאחר ואנחנו עוד יושבים שבעה, אסור לנו.
ראש חודש מרחשוון תשפ"ה: טקס חניכת אנדרטה גדודי בשיתוף משפחות וחברים לזכר ששת נופלי הגדוד. היה מרגש, מכבד ועוצמתי מאוד שבסופו הזמנתי את כולם לזרוע מזרעי פרחי הבר שהבאתי איתי, כדי שבמקום בו נקטעו חיים תמשיך פריחה.
לא היה זמן לדבר המשפחות אבל אם היה, זה מה שהייתי אומרת:
לפני שנה וכמה שבועות אמרו לנו שהשנה הראשונה היא הכי קשה.
אנחנו כבר 3 שבועות לתוך השנה השניה ואצלי- זו השנה הקשה, כי זו השנה בה מבינים שלא יהיה עוד. שזה לא שהוא חוגג עם המשפחה של אישתו, זה לא שהוא בחו"ל או בעבודה, זה לא שהוא לא יכול היה להגיע וזה לא שהוא יענה להודעה שלי כשהוא יתפנה.
עד שנהיה ראויים להגעת משיח צדקנו- הוא לא ישוב. אני מבינה את זה רק עכשיו, בתחילת השנה השניה, כשהרעש סביבנו קצת יורד, כשתשומת הלב והתמיכה מעט מתרופפות, כשהמלחמה מתקדמת, המטרות מושגות וכבר אפשר, אולי, להתחיל לראות את הסוף בו כולם בע"ה ישובו הביתה- חיילים וחטופים- ורק הם לא.
שנה וקצת אחרי, חזרנו למקום הזה. המקום הזה שהוא קצת ארור כי בו נקטעו החיים של אחי הקטן והטוב יחד עם חיי טובים נוספים אבל גם מאוד מבורך- ארץ אבותינו, בתינו הלאומי, ההיסטורי. אל מול הטבח שעברנו כעם באירופה לפני פחות מ-100 שנה, הפעם, לאחר מתקפת הרשע של אוייבינו, לא נותרנו חסרי אונים. כאן זה בית, כאן זה לב. לא עזבנו, לא ברחנו, אלא התגייסנו. אזרחים תפסו מכל הבא ליד וירדו לדרום להילחם, מוסרים נפשם על הגנת אחיהם שבכלל לא הכירו. אזרחים אחרים פתחו חמ"לים של עורף, תומכים במשפחות הלוחמים, הפצועים, החטופים והנופלים, מפנקים את הלוחמים, כולם הבינו שעורף וחזית הם שני צדדים של אותו מטבע וכשאחד מהם חזק- גם השני מתחזק וחוזר חלילה.
באזכרת 11 החודשים עמדתי ומניתי את כל ההישגים האדירים, האזרחיים והבטחוניים, שהשגנו מאז פרוץ המלחמה. מאז השגנו ואנחנו משיגים עוד ועוד. חיילינו חמושים במוטיבציה שלא תיאמן ומוקפצים למילואים בפעם השלישית והרביעית. הם אינם מהססים ועוזבים מאחורה שגרה, משפחה, עבודה, מנוחה, קופצים מיד לעזרת אחיהם שבצרה.
"הרוח היא המניעה את הסירה" אומר המשפט הידוע. אני מאמינה בו מאוד. גם כאזרחית וגם כחיילת מילואים אני פועלת כמה שאפשר כדי לחזק את הרוח, אחרי שהבנתי שעם כל הכבוד לרצון שלי להידבק בדרכו של אחי, לוחמת חוד אני כבר לא אהיה...
הרוח שלנו, שאליה כיוונו המעשים המחרידים של חמאס בעת מתקפת הפתע וכן נאומיהם מלאי הפאתוס של מנהיגי החיזבאללה, היא הנשק שלנו. רוח חזקה לא אומרת שאנחנו לא עצובים אלא שאנחנו מנתבים את העצב שלנו לעשיה ולצמיחה.
לפני כמה שבועות הייתי כאן עם נוער שדרות. שתלנו וזרענו זרעים ופקעות של פרחי בר כדי שיפרחו כשיתחילו הגשמים. הסברתי להם שממש כאן נדרסו מחבלי החמאס עלובי הנפש ושאנחנו בוחרים להפוך את המקום בו הרע חוסל למקום של פריחה. המחבלים המבולבלים האלה חשבו שהם ישברו אותנו ואנחנו לא רק שחיסלנו אותם אלא הפכנו אותם לדשן. הם יהפכו לחוטמיות, לכובע הנזיר, לרקפות, לחצבים וכו'.
כשאני מסתכלת רק על המקרה הפרטי שלי, הטרגדיה בלתי נסבלת. החור הנפער לא משאיר מקום לשום דבר. הגעגוע מוריד על הברכיים, הטעם יוצא מכל דבר, והימים הופכים לעיסה אפורה, מתמרחת, שאין לה התחלה וסוף. אבל יש כאן יותר מרק טרגדיה, שכול ואובדן. יש כאן הקשר רחב יותר. אני שייכת לעם שעבר כל כך הרבה תלאות בעבר- ושרד. אני שייכת לעם שהיטלר כתב עליו בספר שלו שהוא שונא אותו כי זה העם שהמציא את המצפון. אני שייכת לעם שבימים אלו ממש מסכן את חיי בניו כדי לבלום את הרוע של הטרור האיסלמי מלהתפשט בעולם. אני שייכת לעם ישראל, עם הנצח, שאינו מפחד מדרך ארוכה. מותר לעצור ולבכות, אסור להתעלם מהכאב, אך עם לבי השבור לחתיכות אני בוחרת לזקוף ראש וקומה ולזכור שאני חלק מעם שיודע להתאחד ולהחזיק את הרוח שלו אל מול מתקפות רעות, יודע לשמוח יחד עם הכאב, עין במר בוכה ולב שמח.
פחות משנה אחרי מתקפת הפתע, יחד עם הרבה הישגים גדולים במלחמה, אנחנו עלולים להרגיש באותה נקודה אבל אנחנו ממש לא- חיסלנו את סינוואר. לא כשהוא לוחם, אלא כשהוא רעול פנים, מובס וחלש. לנסראללה כבר לא עזר הבונקר והוא חירחר את דרכו כל הדרך לגיהנום. המחליף שלו החזיק מעמד פחות מבננה על השיש. אנחנו לא חסרי אונים, הצבא שלנו מכה את אוייבינו שוק על ירך. אני לומדת מהחיילים בחזית, אני לומדת מאחי, אני לומדת מהנופלים שלנו: אל מול החושך הגדול אני בוחרת להוסיף אור ומזמינה אתכם לאחר שנגמר הטקס להצטרף אלי בזריעת זרעי בר נוספים.
שדה דמים היה פה קודם, אנו נהפוך אותו לשדה פרגים.
חיבוק גדול לכולם.
ראה עוד > >
25/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הבוקר היתה אזכרת השנה (13 חודשים) לאביחי שלנו.
מונחות כאן מילות ההספד של אימא רותי:
שנה עברה מאז שהלב שלנו נשבר, וכאב האובדן עדיין מרגיש כמו אגרוף בבטן. הגעגועים לא מרפים, והם רק הולכים ומתעצמים עם הזמן. הבנות המהממות שלך גדלות, אך חוסר האב שלהן הוא חלל בלתי ניתן למילוי. איזה אבא נפלא הוא היה, ואיזה חוסן השארת למשפחה.
כל חג מחדש, הצער מתעצם. במיוחד בראש השנה, כשאני מבינה פתאום למה כבר חודשים אני לא מצליחה למצוא את החדווה בלבשל.
אהבת לאכול הכל, לבשל לך היה הנאה צרופה, החיסרון שלך בכלל ובשולחן החג הפך בלתי נסבל.
אנחנו זוכרות את הרוח שלך, את השמחה שהחבאת לבית עם כל כניסה אליו, עם האווירה המיוחדת שלך שהכנסת לחגים ולשבתות.
החברות החדשות במשפחת השכול מציעות תמיכה, אני נרשמת לכל קבוצה אפשרית כדי לא להיות לבד, נאבקת בכוח להיאחז בחיים.
זו הצוואה שלך ואותה אני מקיימת ובה אני נאחזת.
מתגעגעת
אמא
קישור ללייב מהאזכרה:
ראה עוד > >
28/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ליאל, חניכה של אביחי מ כפר הילדים תלפיות Talpiot , שלחה לנו סרטון:
אחותי הקטנה ואני נסענו לאילת ובדרך תפסה אותנו אזעקה. תהל אחותי ממש נבהלה וצעקה "אביחי תציל אותי!" ואחרי שנגמרה האזעקה היא החליטה שהיא מדביקה סטיקר שלו (צומת עין יהב).
התרגשנו ממש תהל וליאל תודה שסיפרתן לנו ושהרשיתן לנו לפרסם! ❤️🩹
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לפני כחודש הגיע הרב חננאל אתרוג, ראש ישיבת שבי חברון - Yeshivat Shavei Hevron לבית הכנסת "תפילת חנה" הממוקם בתוך "בית אביחי" בחדרה להעביר שיעור לזכרו של אביחי.
לערב הגיעו כ-40 חברים של אביחי מתקופת הישיבה ולאחר השיעור הם סיפרו על זכרונות שלהם ממנו.
הערב הוסרט ויהפוך להיות חלק מסרט שלם על כלל נופלי הישיבה.
ראה עוד > >
31/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תנועת בני עקיבא בישראל יזמה ריכוז של משפטי נופלים אצלם באתר. לצערנו, המשפט שהופיע שם על שם אביחי: "אני לא בא להיות הכי, אני בא להיות אני" הוא משפט של נופל אחר, עמיחי ונינו. לקח לנו זמן להבין מהיכן הטעות נובעת וכשגילינו- פנינו אליהם מיד.
התנועה התגייסה מיידית, שינתה את המשפט באתר ואף הפיצה את הידיעה על הטעות ככל שיכלה.
תודה על הרגישות 🇮🇱❤️🩹
אנא הפיצו בכל מקום.
ראה עוד > >
02/11/2024
שירה אמונה האחות
החיים שלי התהפכו ואני לא מכירה את עצמי עוד ואני לא מצליחה לזכור מה הייתי לפני ש ואיבדתי שליטה כבר כמעט לגמרי. אין לי עוד כוח להיאבק ולחפש ולנסוץ לגדול, להחזיק, לטפל בכולם סביבי וחלק מההתפכות היא השלב שבו הבנתי שהמציאות עצמה מרגישה כמו חלום רע ובחלומות שלי פתאום הכל חוזר להיות המציאות שהיתה לי.
ראה עוד > >
03/11/2024
שירה אמונה האחות
"...אני שולחת ידיים ארוכות
הן מחבקות אותך עכשיו,
הן מחבקות
ורק תזכור שנייה לפני שאתה נרדם
שגעגוע הוא הדבק הכי חזק בעולם..."
ראה עוד > >
03/11/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בשבת בעוד שבועיים יתקיים אירוע השבת העולמית. קהילת "אימהות עם מהות" בחדרה הקדישה את השבת לעילוי נשמת של אביחי אהובינו.
ראה עוד > >
04/11/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הילה, בת דודה של אביחי, היא סמנכ"לית משאבי אנוש בחברת Glassbox. ביום חמישי האחרון הגיעו עובדי החברה לגינת הדקל, גינה קהילתית בלוד, ועבדו תחת השמש הקופחת במשך שעות על מנת לשפר ולשפץ את הגינה ומתקניה.
הם שתלו צמחים מטפסים סביב הפרגולה שבנו בגינה חבריו לגדוד של אביחי, שתלו פרחים, שיפצו ספסלים ופרגולות מעץ וכו'.
העובדים לבשו חולצות שהחברה הוציאה ועליהן משפט ההנצחה של אביחי שלנו. גבי ורותי, ההורים של אביחי, היו אורחי הכבוד ורוו נחת כשראו כמה רחוק האור של אביחי הגיע.
הילה גם כתבה על זה בחשבון הלינקדאין שלה:
"מקום העבודה שלך הוא לא העבודה שלך" — שמעתי את זה הרבה במהלך הקריירה שלי, ופעם הסכמתי עם זה. אחרי הכל, האם היית מפטר את אמא שלך? מקיים שיחת תכנון עם אבא שלך?
אבל הגעתי להבנה שיש תכונות משפחתיות שאני מאוד מעריכה במקום העבודה, גם כמנהלת וגם כעובדת: תחושת שייכות, חופש לטעות, והיכולת להיות עצמי האמיתי.
לאחרונה, חוויתי עד כמה גלאסבוקס מרגישה כמו משפחה עבורי. כחלק מהיוזמה הגלובלית שלנו, Glassbox Gives Back, הצוות שלנו בישראל התנדב לעבוד על גינה קהילתית בלוד לזכרו של בן דוד שלי, אביחי אמסלם. אביחי היה אומר: "כשאני עוזר למישהו שקשה לו- לא קשה לי!". הוא התנדב יום ולילה, תמיד מוכן לתמוך בסובבים אותו. הפרויקט הזה לא היה רק לכבוד זכרו, אלא גם כדי לגלם את הערכים שהוא חי לפיהם.
כולם הראו מסירות מדהימה, עבדו בשמש במשך שעות. רמת המעורבות והדאגה הייתה מעוררת השראה — והם אפילו הודו לי לאחר מכן!
אני מלאת הכרת תודה על המחווה הזו, לא רק כתרומה לי אישית, אלא גם כהשתקפות של רוח גלאסבוקס. תודה, צוות, על כך שכבדתם את בן דוד שלי ועשיתם את החוויה הזו משמעותית עבור משפחת אמסלם ועבורי. https://www.linkedin.com/.../hila-amsalem-13b6691_your...
ראה עוד > >
05/11/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
שירה מרסיאנו האלופה, שעבדה עם אביחי ב"אלביט", טיילה בירושלים ולא שכחה להנציח בשוק ובכותל ובנוסף באוניברסיטת אריאל ❤️🩹
ראה עוד > >
06/11/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
שי סימון, ששירת עם אביחי בגדוד, השתתף השבוע במרתון ניו יורק NYC2024 וכך כתב לנו:
"מרתון ניו יורק -
באתי לרוץ דרך עמותת שלוה המדהימה שעוזרת לילדים עם צרכים מיוחדים, ולמשפחותיהם.
רצתי למענם, ולמען הנופלים מהיחידה -
אביחי אמסלם, איתן מנחם נאמן, יובל הלבני, עילי אליהו כהן, מעוז פניגשטיין והראל שרביט.
לרוץ עם דגל היחידה ברחבי ניו יורק עם השמות שלהם, הוא במעט שיכולתי לעשות לזכרם.
לזכר כל הנופלים, ולשובם של כל החטופים 🎗️"
💪🇮🇱
שי
ראה עוד > >
07/11/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
"כיכר הגעגועים" היא מיזם בינלאומי ארוך טווח שנועד גם לחבר בין אנשים דרך המכנה המשותף העמוק של הגעגוע וגם להוות תזכורת לאהבה שתמיד נשארת בלב.
בסוף השבוע הקרוב (היום ומחר) יתקיים אירוע "כיכר הגעגועים" בפרדס חנה בימים. בשישי (מחר) ב-14:00 שירה-אמונה תהיה שם ותדבר בע"ה על אביחי.
מוזמנים🙏
ראה עוד > >
10/11/2024
שירה אמונה האחות
אולי כשאהיה זקנה, בת 80 או משהו, אם אזכה בכלל, אשב לי על המרפסת.
על הדק בסגנון מרפסות של דרום ארהב בשנות ה-60 יהיה לי כיסא נדנדה ואני אשב עליו, צופה על העולם, עושה מה שאני עושה מאז שאני זוכרת את עצמי- חושבת.
אולי יהיו לי עד אז נכדים.
אולי בעלי עוד יהיה בחיים.
אולי אשב לסרוג או להאכיל ציפורים.
אולי שם, על המרפסת הזו, יגיע סופסוף היום.
יגיע אלי שליח עליון ויגיד לי בואי, הגיע הזמן, את עוברת הלאה, לעולם שכולו טוב.
ואני לא אתווכח ולא אבהל, לא אצעק ולא אכאב, רק אגיד לו:
או, חיכיתי לך בקוצר רוח.
סופסוף.
ראה עוד > >
13/11/2024
שירה אמונה האחות
אני לא מפחדת ממך יותר, געגוע. כן, אתה עדיין מבהיל אותי עם הגלים הצונאמיים המטביעים שאתה מגיע בהם. כן, אני עדיין חווה "גלי שכול" בהם אני מרגישה שנפער בי חור פנימי שיונק אותי פנימה. כן, אני עדיין מסתחררת לפעמים כשעוד קצת מהדבר הזה מתעכל לי. לפעמים גם בנהיגה. לפעמים אני עוצרת בצד בוכה כל כך חזק עד שאני לא מצליחה להרים את הראש מההגה.
כן, אתה עדיין כל כך מכאיב. לפעמים זה תופס אותי בקטנות. איך שהוא היה אומר "קח טאבלט", אלוקים יודע מאיזה מערכון זה נלקח. איך שהוא הוא היה אוהב להאט את האוטו לפני רמזור אדום מספיק כדי לא לעצור לגמרי. משחק שהוא היה משחק עם החברים שלו אחרי שכל החבורה העליזה הוציאה רישיונות נהיגה ולימד גם אותי.
כן, לפעמים אני שומעת שיר מהפלייליסט שאני עצמי בניתי, שנבנה תוך כדי השכול, אבל פתאום אני תופסת אותו אחר ופתאום בלי נשימה. כן, לפעמים אני מרגישה שהעור שלי לא באמת עלי או שאני לא באמת קיימת בתוך הגוף שלי או שאני מסתובבת בלי שליטה במרחב בזמן שהגוף שלי יושב על כיסא מול שולחן, צלחת, כוס, סלט עגבניות שרי.
כן, השתניתי. לא, החברים שנותרו סביבי עוד לא למדו לבחון אם פרקי האצבעות שלי מלבינים כשאני נאחזת בכיסא או בשולחן. אני בעצמי מנסה להסביר ומרגישה שאני משוגעת. לכי תסבירי איך זה להיות ב-2 פאזות בו זמנית. איך זה לשבת ולדבר ולהגיב כשהפְּנים שלך נסחף הלאה משם, על גלים של געגוע וזכרונות.
לכי תסבירי שאיבדת את הילדות שלך כי יש זכרונות שהיו רק של שניכם והלכו איתו, שאיבדת את התמימות שלך, שאיבדת כל כל הרבה יותר מ"רק" אח כי אחיך היה גם אחיך וגם אביחי שזה שונה לגמרי ומחריד כפליים.
לכי תסבירי שהראש שלך למעלה גם כשהלב שלך שבור ושלפעמים את בגל קשוח שאת לא מצליחה לנשום בו ובו זמנית מעבירה שיחה על כמה חשוב לנו לבחור בחיים.
היום שוב תקף אותי גל של געגוע אובדן, שכול וכאב, עיכול והלם. הזמן לא מקל את זה, אלו שטויות במיץ, הגעגוע רק גדל והאובדן רק מתעכל. מאז אזכרת השנה נדמה שאני במסלול המהיר למטה, מרשה לעצמי להתפרק ולבכות כמו שלא הרשיתי כל השנה. רואה את כל המאמצים סביב הנצחות נושאים סופסוף פרי ומשחררת את האחיזה ואת הכוח ואת החומות ובוכה בוכה ובוכה ונוהגת ובוכה וכותבת ובוכה ומקבלת טיפולים ובוכה והולכת לישון ובוכה ומגיעה לבסיס ובוכה ובתוך כל הבכי הזה פתאום נזכרת שיש כמה, לא הרבה, אבל בהחלט מספיק, ששם בשבילי. שאני יכולה להרים טלפון (מי מרים היום טלפון) או להקליט הודעה בוכיה בוואטספ והם יתייצבו.
הם לא ינחמו עם קלישאות ולא יבטיחו שיהיה בסדר ולא יגידו שהוא במקום טוב עכשיו הם רק יגידו זה בסדר שאת בוכה. אני כאן. את לא לבד.
אז אתה לא מפחיד אותי יותר, געגוע. אתה מכאיב לי ולוקח לי את האיזון ושומט לי את הקרקע מתחת לרגליים אבל אני כבר לא לבד מולך, אתה שומע?
אני כבר לא לבד.
תודה ה'.
ראה עוד > >
13/11/2024
שירה אמונה האחות
סיפור על אחי אהובי במאהל הגבורה ומיד אחרי זה (תוך כדי ש-3 אמריקאיות עוצרות אותי כדי לקבל ברכה. מה) ריצה לאוטובוס להעביר את אותה הרצאה למדריכות "אריאל" סניף רמות
טרטר אותי הילד... אבל ככה זה אחות גדולה- מתייצבת לכל משימה..
ראה עוד > >
10/11/2024
אחיה אלכסנדר
08-10/10/2024
אמסלם | ארוך מאוד, לא ארוך מספיק
כמעט שנה שאני מלא בפחד להתיישב ולכתוב עליך. מפחד לסכם, מפחד להשקיט את המחשבות והזיכרונות, מפחד שהן ייפסקו, מפחד למסגר אותך בתיאור מגודר, מפחד לשתף את זה עם אחרים שיקראו ויגידו – אוקיי הבנתי, זה אמסלם. מפחד שזה יביא הקלה גדולה מידי שתרפה את ידיי מלהיזכר בך, לחשוב עליך, לכתוב ולספר.
אבל אני מפחד גם שזיכרונות ישטפו ממני, או יטשטשו. ואני גם רוצה לספר לאנשים עליך – ובשביל זה חייבים לשבת ולעשות סדר כי היית פשוט המון דברים. ואני גם מקווה שאולי כשזיכרונות מסיומים ירדו לכתב – אולי יתפנה מקום בראש ויצופו זיכרונות נוספים. ואולי השיתוף יגרום לאחרים לשתף גם מהזיכרונות שלהם אותך, ולדייק, ולהשלים.
אז אני מתיישב לכתוב בכל זאת, והפחד מתיישב איתי, על הברכיים, על הכתפיים, על הלב, על האצבעות. ולטקסט הזה לא תהיה גרסה "סופית בהחלט", הוא יתעשר, יתעדכן וייערך. עם החיים עצמם.
למרות שגדלת בפרדס חנה ובהמשך עברתם לחדרה לא הכרנו ממש משם. אתה גרת במדרשייה ואני בקצה השני, ליד הבית-ספר חקלאי. שנינו למדנו ביסודי בחדרה, אבל אתה ב"תחכמוני" ואני ב"נועם". אז יצא שנפגשנו לראשונה רק בכיתה ז' בישיבה התיכונית בכפר סבא, וגם אז לא היינו באותה כיתה, אבל כבר התחילה ההתחברות בינינו.
בתקופה הזאת היית עם השיער הכהה החלק שלך והפוני העצלני והקצת מוגזם שהסתיר לך קצת את העיניים, דגמ"ח רחב או מכנסי ג'ינס של אקס-בוי גזרה נמוכה לאללה. ואז היית מהגבוהים של השכבה אז בכלל היית בולט. חיוך ענק עם הרווח בין השיניים הקדמיות, מלא אנרגיות, חיבוקים, צ'אפחות ומכות של חברים מתבגרים. משרבט במחברות את החתימות העתידיות שלך, את הלוגו של מטאליקה, מקשקש בלי סוף ציורים ודמויות. חוש הומור מבריק, שנון וחד, קולט מהר מידי את החומר בשיעור, משתתף, מקשה על המורה – ולא משנה איזה מקצוע זה היה: גמרא, מתמטיקה, מדעים, לשון, אומנות. באמת הכל.
בל"ג בעומר של כיתה ח' עשינו מדורה בכפר סבא עם מלא חברים מהמחזור. באיזשהו שלב מישהו זרק כדורגל לאש ואתה החלטת להפוך את זה למשחק. נתת בעיטה לכדור, תוך כדי צעקת "יאללה כדורגל בוער!!", והדבקת לי אותו לרגל חחח. עד הבוקר הייתי במקלחת בבית של דביר נגר עם ברז פתוח על הרגל שלי. את הצלקת כמעט ולא רואים היום, אבל הזיכרון שלך תמיד עולה עם הסיפור הזה.
עם השנים בתיכון התכונות האלה שלך הלכו והשתכללו, וכך גם נכרו יותר כלפי חוץ, בדמות שלך, באמירות, במעשים. בשכבה כבר צחקנו בקול על זה שיש חבר'ה שהם "פרויקטים של אמסלם", לזה הוא עוזר בגמרא, לזה הוא עוזר בפיזיקה, עם ההוא הוא מעביר שעות בשיחות שיפסיק לעשן או לעשות בלאגן כדי שלא יעיפו אותו מהבית-ספר. וכל זה בלי התנשאות בכלל, ולא בכוח, ועם כל הרגישות, האכפתיות וההתגייסות. כאילו אמרת – אני פה בשבילך, אם תרצה, לכתף תומכת, אוזן שומעת, או חבר שאומר את האמת בפרצוף, גם אם היא לא תמיד נעימה או מאשרת את המעשים שלך.
ועם זאת, השובבות והיצירתיות שלך לא נעלמו.
בי"א וי"ב היינו ביחד בחדר בפנימייה, בחדר 19, בסוף המסדרון קרוב למקלחות. בתקופה הזאת כבר היית עם תספורת גלאח וזיפים ושורש. פעם תפסת טרמפ מכיכר מגד בפרדס חנה לכיוון גן שמואל, והנהג שאל אותך איך אתה לא מפחד לתפוס טרמפים, "ומה תעשה אם אני אנסה לחטוף אותך עכשיו?", וענית לו שאתה ביחידה מיוחדת ושאתה מאומן למצבים כאלה ואתה תכסח אותו. והוא האמין לך ואתה היית מבסוט. כי באמת היית גדול וחזק, והזיפים בטח עזרו גם. בתחילת י"א הבאתי לחדר מערכת של AIWA לשמוע מוזיקה ורדיו, אבל האנטנה לא קלטה טוב. אז באיזה ערב אחד אמרת "מה הבעיה אחי, בוא נתפלח למעבדה של הלבורנטית, ניקח חוט נחושת ונשים את האנטנה בגג של הפנימייה, וככה נוכל גם להאריך את החוטים של הרמקולים ולמקם אותם בפינות של החדר. זה יהיה קטלני אני אומר לך". קטלני. היה לך סלנג של חדרתי. מאיפה לך בכלל שחוט נחושת זה מה שצריך?! לא היה אז גוגל וויקיפדיה בכלל! אז הלכנו שנינו זריז, בהליכה שפופה, וטיפסנו על הבניין של הכיתות. הזזנו את החלון של המעבדה – ופתאום אנחנו רואים את הלבורנטית עובדת בפנים. אופס, שיט. היא שאלה "מה אתם עושים?!" לא התבלבלת וענית שאנחנו צריכים חוט נחושת. בקטע מפתיעה ממש היא זרמה והביאה לנו מלא חוט ועשינו את כל התכנונים שלך. וככה זה החזיק שנתיים, עד שהעיפו את כולנו מהפנימייה לקראת סוף י"ב. זה כבר סיפור אחר.
היה לנו קטע כזה שחזר על עצמו מלא פעמים, כבר נהיה סוג של הצגה-משחק. מאוחר בלילה כשכבר היינו מותשים במיטות, ממש רגע לפני שנרדמים, אני נזכר שעדיין לא התפללנו תפילת ערבית. אני אומר לך בשקט "אמסלם אחי נחש מה", ואתה מהמהם משהו לא ברור כי התחלת להירדם כמובן, "לא התפללנו ערבית חחח". באותו רגע היית שולח את היד בעצבים, מחפש בקבוק, נעל, פלאפון או כל חפץ שהוא, ומתחיל לזרוק עליי כל מה שאתה מצליח. על הדרך חברים היו מתעוררים, קולטים את האירוע וחוזרים לישון. היינו קמים ומתפללים, לא לדאוג. אתה היית נעמד, עטוף בשמיכה בדרך כלל.
מעבר לחמש יחידות לימוד שעשית במתמטיקה ואנגלית, הוספת גם פיזיקה ועשר יחידות במחשבים. השיעורים במגמת מחשבים היו כמה שעות מרוכזות בערב, עם מורה בעלת מבטא פרסי חזק. אני התחלתי גם במגמה הזאת, אבל כל הסיבות האלה גרמו לי לוותר ולפרוש אחרי כמה שיעורים. עליך זה היה קטן-קטן. ולא רק שלא היה לך קשה, אתה נהנית מזה. בכללי, נהנית ללמוד, לדון, להתווכח, לברר, להתחדש, להבין איך דברים פועלים, להבין איזו חוליה לא יעילה, ולשבור את הראש למצוא את הפתרון הכי יעיל והכי פשוט. נהנית מהאתגר, מהמאמץ ומההצלחה.
ככה גם היית עם מוזיקה, נהנית להכיר מלא סוגי מוזיקה, המון אמנים ולהקות. למדת לבד ועם חברים איך לנגן על כל מיני כלים – גיטרה קלאסית וחשמלית, תופים, גיטרה בס. אהבת להבין איך הסולמות וההרמוניות עובדים, קראת, התאמנת, טעית ומכל זה למדת, עם חיוך על הפרצוף. אה כן, והיית גם בלהקה של הבית-ספר ובילית שעות בחדר מוזיקה. בטקס של סוף י"ב רצו גיטרה בס ולא הייתה, אז פשוט לקחת גיטרה חשמלית וכיוונת אותה שתהיה בסולמות של הבס וככה אלתרת.
ואהבת גם לעשות שטויות.
את המתכונת בגמרא אני זוכר שנתת לי לעשות בשבילך, סתם בשביל הצחוקים. קיבלת ציון יפה, אבל בטוח שהיית יכול לקבל יותר אם היית ניגש בעצמך. היו לך ידע, הבנה וזיכרון ברמות הכי גבוהות.
אני זוכר פעם אחת שישנתי אצלך, בחדרה, והשכנים שלכם היו בחו"ל ואתה שמרת להם על הבית בלילות. היית ישן שם לבד עם מוט מתכת של מתח מתחת למיטה. באותו לילה אני זוכר שהמקרר שלהם היה מטיל קוביות קרח כל כמה זמן והייתי בטוח שיש גנב בבית והערתי אותך והרגעת אותי וחזרנו לישון.
כשהיה לך רישיון אני זוכר פעם אחת שיצאנו לטייל עם הרכב של ההורים שלך, ורצית להתלהב שאתה יכול לנסוע רוורס בלי להסתכל במראות כמו שמלמדים, אלא לשים את יד ימין על המשענת ראש של הכיסא שלידך, ולסובב את הראש דוך לשמשה האחורית, ולדפוק רוורס כמו גבר. והצלחת. ואז קלטת שאתה משפשף את המראה הימנית בחומה של החנייה...
לילה אחד חזרתי איתך מכפר סבא לחדרה, על כביש 4, ולימדת אותי שאפשר לקצר ולנסוע דרך הכביש הקצר של תחנת הדלק "גרניטה" – למרות שהוא חד סטרי לכיוון הפוך – אם מכבים את האורות כשנוסעים עליו...
מכיתה י"א היית מתחיל להיעלם פתאום מהבית-ספר, וצץ פתאום בערב. זה קרה המון פעמים ולי לקח זמן לקלוט את העניין. החלטתי לשנות את השם שלך בפלאפון שלי ל"אמסלם החשוד". עד היום אתה שמור אצלי ככה. זאת הייתה תקופה שחברים שנעלמו ככה היו מתגלים פתאום עם כל מיני תחביבים מפוקפקים כמו לברוח לעשן סיגריות, להתאמן על נעיצת סכינים בעצים, ועוד דברים ביזאריים. אחרי כמה חודשים גיליתי ממובשוביץ שאתם הולכים להתנדב עם בעלי מוגבלויות, באישור סודי של אחד המחנכים. בלי להשוויץ, בלי להתפאר, הכי בשקט שבעולם, הולכים-חוזרים ואח"כ משלימים את החומר הלימודי לבד. זה היה רגע מפכח בשבילי, לא הכרתי את העולמות האלה אז בכלל, וגם הדמות שלך (ושל מובשוביץ) נעשתה אצלי הרבה יותר עמוקה, עשירה, מוערכת.
בפורים של כיתה י"ב המחזור הרים הצגה מושקעת ממש. השקענו בה כל המחזור 30,000 ש"ח, והרבה מאמץ ותכנון. היית שותף בתסריט אבל היה ברור שגם תיקח על עצמך אחריות על אחד מתחומי ההפקה. להפתעתי, לא רצית להיות על הבמה, לא כשחקן, לא כרקדן ולא ב"פרסומות" שהוקרנו כקטעי קישור. העדפת להיות מאחורי הקלעים, לקחת על עצמך את התכנון והעיצוב של כל התפאורות והאביזרים ואת ההפעלה של הצוות שהכין הכל. ועשית את זה מושלם, עם אור בעיניים, החיוך שלך, היצירתיות והכישרון הלא נגמרים שלך, ועם מרץ אינסופי לשכנע את כולם לבוא ולעבוד, בלילות, בימים, על חשבון זמן בית ואפילו על חשבון לימודים...
לטייל בארץ אהבת בלי סוף, בחופשים או על חשבון לימודים. טיולי טרמפים, או עם רכב, מעיינות בגולן או מסלולים בנגב, או סתם לרבוץ בחוף או על הכנרת.
כשסיימנו את התיכון היה קטע כזה שכל אחד העביר את הספר-מחזור בין החברים ומי שרצה רשם מילות פרידה, איחולים וכדו' על הכריכה הפנימית. אני זוכר שכשקראתי את המילים שלך התרגשתי בטירוף. חודשים אחרי הנפילה שלך אני אקרא אותן בליל שבת בסלון של ההורים ואבכה לבד, ועד היום כל פעם שאני קורא אותן חוזר הגוש הזה בגרון והעיניים נרטבות מבפנים.
אחרי התיכון התחלנו שנינו ללמוד בישיבה הגבוהה "שבי חברון". במקרה יצא שבחרנו ללמוד בה שנינו, אפילו לא עשינו שם שבו"ש ביחד. גם פה, בשנה הראשונה היינו בכיתות שונות, לא היינו באותו חדר בפנימייה ולא הייתה לנו אף חברותא ביחד. אבל היינו המון ביחד, עם חברים, בטיולים ובשיעורי אמונה והלכה. ועדיין, לא יצא לנו לשבת ביחד ללמוד רק שנינו. בישיבה התפתחת בצורה מרשימה ומעוררת השראה ממש. תמיד אהבתי והערכתי אותך ממש, בשנים האלה זה כבר נהיה רציני. נחשפתי לא רק לצד הלמדני שבך, שקולט דברים בצורה מהירה, מעלה שאלות מבריקות ומציע תשובות מקוריות, עם יכולות ריכוז ומשמעת עצמית לא נגמרות, יכולת לשבת וללמוד משבע בבוקר עד שתיים עשרה בלילה. נחשפתי גם למידות הפנימיות שלך, של כנות וביקורת עצמית לא מתפשרת, רצון עמוק להיות טוב, להשחיז ולדייק את הכוונות שלך, לבחון את הרצונות שלך כל הזמן מול האורות שלמדנו שם בישיבה. תוך כדי הלימוד היו יכולות להיות לך, עם האישיות המיוחדת והעשירה שלך, שני סוגים של שאלות וקושיות נוקבות: הבנה של הדברים, ואיך זה מסדר עם מה שלמדנו שם. אבל גם הערות מהלב – איך זה מסתדר עם הרגש הזה, אבל קשה לי להזדהות עם העניין הזה. ועל שניהם לא וויתרת עד שהגעת להבנה שעושה לך שקט בראש ובלב. ידעת לדרוש מעצמך בלי סוף, לא סבלת וויתורים ופשרות. היית יכול להגיד משפטים כאלה של "אחי אם אתה אומר את זה ולא ממש מסכים עם זה אז אל תגיד את זה בכלל", "אל תהפוך אידיאל לחולשה". ומהצד השני, אם האמנת בערך של דבר מסוים, היית מדבר אותו ולומד אותו גם אם היית רחוק מזה בעצמך, ולא מוותר לעצמך על להיות בדרך אל העניין הזה. גם אם הדרך הזו דורשת עבודה בלתי פוסקת והתמדה של שבועות, חודשים, שנים. גם אם היא דורשת ריענון מתמיד של המוטיבציה ובחינה מחדש של ההזדהות עם הערך שבמטרה הזו. גם אם היא דורשת ממך להתאמץ ולשלב אותו עם דברים אחרים שחשובים בעיניך וממלאים לך גם ככה את היום.
היית אמן בלהיות אול-אין על כמה דברים במקביל. כל חייך. ככה היית גם בן זוג, אבא, ילד, לומד תורה רציני והייטקיסט, ודואג למשפחתון שבחרתם להוביל, וחבר אמת, וסטודנט מבריק. באמת אין לי מושג איך העזת לבחור בכלל לרוץ על כל הדברים האלה במקביל, ואיך הצלחת בזה כל כך, ואיך היית מלא באנרגיה ובחיוכים ועם ילדותיות, יצירתיות ויוזמה של נער בן 20 למרות שהיית כבר באזור גיל 30.
בסוף שיעור ב' החלטנו ללמוד ביחד חברותא. סוף-סוף! וואי איך שמחתי. במשך שנה, עד שהתגייסת, כל יום בערך בשעות 16:00-20:00 למדנו ביחד "סדר צהרים", גמרא בבקיאות, מסכתות גיטין ובבא קמא. זאת הייתה החברותא הכי טובה שהייתה לי בחיים, אני נשבע. היינו באותו ראש ממש, אותו קצב, אותן שאיפות בלימוד, ודיברנו פתוח כל הזמן על מה מפריע ומה הולך טוב, ועשינו גם צחוקים תוך כדי, וידענו גם להעיר אחד לשני ש"חלאס בו נחזור ללמוד". די מהר הוספנו ללימוד פשט ורש"י גם תוספות על הסדר, ותוספות רי"ד ואח"כ גם ריטב"א ורמב"ן, ועוד, וללכת ל"מיישיב" לשאול שאלות, ולהתווכח עם חברים בהבנה של סוגיה מסוימת. חפרנו, ועבדנו קשה, ונהנינו, והצלחנו הרבה. בהמשך הרב בועז כהנא פתח קבוצה של שיעור שבועי של "עיון קליל" על הדפים של סדר צהרים. היינו שם אולי 4 חברותות. ואנחנו נהנינו כל כך להתכונן לשיעור הזה, ולסכם לעצמנו את הסוגייה, ובשיעור ללמוד עם הרב בועז, ואחרי השיעור לסכם על דף את הכל ולפעמים גם להקליד במחשב ולהדפיס ולחלק לחברים. באמת היה לי מדהים ללמוד איתך ואני יודע שזה היה הדדי.
בשנה השנייה בישיבה כבר הצטרפתי לחדר שלך, "חדר דובי". זה היה חדר ערבי עתיק, מלא במיטות קומתיים וארונות מתכת משרדיים. הכיל 13 חבר'ה בגילאים שונים. אתה הוספת עוד מיטה על שתי ארונות, ארגנת גם כבל עם מנורה ומפסק כדי שיהיה אור בחדר ארונות המאולתר שנוצר מתחתיה, וישנת על המיטה הזאת. שאלתי אותך אם אתה לא מפחד להתהפך וליפול לרצפה, ואתה ענית לי מיד "במיטה רגילה אתה מתהפך? לא, אז מה זה קשור לגובה?!" וואלה השתכנעתי במקום. כשהצטרפתי לחדר פינית לי את המיטה ועברת אתה לאחת אחרת. בחדר הזה היו חברים מופלאים. אברהם עשוש, גיסך לעתיד, שי אמדה, אברהם שכטר, ליאור בורגר, אחיה פילהרט, דוד רונס, דביר פוראטי, ועוד ועוד.
יום יבוא ואעשה בעזרת השם תיעוד של כל החברותות והספרים שלמדת. ולו בשביל לפרוט את התקופה הזו שבה אמרת פשוט שאתה "לומד בישיבה". אלו היו כמעט 3 שנים לפני הצבא, עד שהתגייסת בגיוס מרץ של שיעור ג', ועוד כמעט שלוש שנים של לימוד באותה ישיבה, בחברון. כמובן שלמדת תורה גם בתיכון עוד לפני הישיבה, והלימוד היה שזור ונעוץ אצלך בחיים גם אחרי שעזבתם את הישיבה חזרה לאזור חריש-פרדס חנה.
לפני כמה חודשים יובל שטרית התחתן, בפרדס חנה האמת. הרב בועז כהנא ערך את החופה. הוא ביקש שאשרוף חתיכת נייר כדי שיהיה אפר לשים על ראש החתן כנהוג. וואלה התאים לי בול "הכיבוד" הזה, בלי טיפת ציניות. זה תפקיד שאני כל כך מעריך, בטח כיום. לזכור. להזכיר. שיש עוד מעבר לשמחה, תמיד. אחרי החופה הרגשתי שאני חייב לומר לרב בועז תודה, בשמי ובשמך, על התקופה הזאת שלמדנו איתו בסדר צהרים בשיעור ג', ובכלל על כל שנותינו איתו, בישיבה ומחוץ לה. ועוד לפני שסיימתי את התודה שלי הוא השלים אותי. הוא זכר הכל, גם את זה שהיינו מדפיסים את סיכומי השיעורים שלו. אותי זה ריגש ממש, אני בטוח שהיית מאושר להיות איתי שם ולתת לו חיבוק ולומר לו תודה. ואני בטוח שהרב בועז היה מאושר וגאה לראות אותך, למה התפתחת ולאן הגעת בחייך האישיים. אני עם דמעות בגרון גם עכשיו כשאני נזכר בזה.
לפני חודש עופר מרכוס התחתן. עופר התגייס איתך לכפיר ואני מכיר אותו בכלל מהתואר הראשון והשני. כל החתונה שלו חשבתי עליך, דמיינתי אותך, ואיך היית מתנהג ואיפה הייתה רוקד ומה היית שותה. כשרקדתי עם עופר התפללתי בלב שאני מביא גם משהו ממך לרגעים האלה. כנראה שלא הצלחתי, אבל היית אצלי עמוק בראש ובלב, לא שלטתי בזה. ובכלל הצחיק אותי לדמיין אותך בחתונה כזאת, עם דיג'יי ומסיבת בריכה והכל. לא מצליח לדמיין אותך משתלב בסיטואציה כזאת, אבל אני בטוח שהיית מצליח, ונגזר עליי להישאר סקרן.
היה ברור לך שתתגייס לשירות מלא ומשמעותי, עם עדיפות ברורה לקרבי, למרות שעברת מיונים גם ליחידות מודיעין. אני זוכר שעשית "יום סיירות" ולצערך קיבלת "רק" ראיון לעוקץ. סיפרת לי שהלכת לראיון ובגדול אמרת להם שהם ממש אחלה יחידה אבל שאתה מעדיף כבר ללכת לגדודים ולנסות אולי לעבור גיבוש לסיירת, אבל שלא יעלבו הם באמת אחלה יחידה... רצה הגורל ושובצת לחטיבת כפיר, גדוד לביא. אני ממש זוכר שהחלטת משלב די מוקדם שאתה לא תצא לקורסי פיקוד, כי אתה רוצה להישאר עם החבר'ה שהתגייסו איתך, זה לא חכמה לצאת לפיקוד ולדבר לאנשים "מלמעלה", להניע אותם על ידי פקודות, כאילו בניתוק מהם. לא האמנת בסגנון הזה. למרות שהיה ברור לכל אחד, ובטח למפקדים שלך, שהיית יכול להיות בקלות מג"ד אם רק היית בוחר בכך. נשבע שאני לא מגזים. בחרת להישאר עם המחלקה, וממש כמו החבר שהיית בתיכון ובישיבה, היית שם בשבילם לכל צורך: דוחף מאחורה במסע, מקשיב לקשיים, חיוך בשטיפת כלים בשרית, ופשוט חבר טוב, הכי בכנות, בלי אינטרס, בלי התנשאות ועם המון אמון ואהבה. אני יודע כי אני מכיר ופגשתי את חלקם. ושנים אחרי השחרור עוד הייתם בקשר והייתם נפגשים מדי פעם, כן, לרוב אצלך. אני זוכר שבמהלך ההכשרה שלך באת להיות בשבת בישיבה בחברון. הלכנו בערב ליד מערת המכפלה, בדרך לחברים בקריית ארבע בטח, ואני לא אשכח איך דברת על זה שאתה מבואס שקיבלת פק"ל של מפקד חוליה, ועל כמה שאתה אוהב את השיעורים העיוניים של הרובאות. כן! חחח. במיוחד אהבת את שיעורי בליסטיקה. זאת הייתה הפעם הראשונה שמילאת מחברת שלמה, מההתחלה ועד הסוף! אני ממש זוכר שאמרת את זה. עם חיוך ואור בעיניים.
אחרי הנפילה שלך, אביתר ביטון – שהיה מ"פ שלך בהכשרה, ובמילואים הגעת בעקבותיו לגדוד 7008 של חטיבה 551 – אמר עליך שאתה היית האדם במצבים שלא היה איש, ברגעים הכי קשים והכי שחורים כשהוא צריך את המתנדב, את הלוחם שיסתער על המשימה – אתה היית שם. עוד הוא סיפר עליך, שהיה מסע אחד שהתחיל פתאום לרדת גשם, וכולם ממשיכים ללכת עם כל הקושי ועם הראש למטה, ואתה היית היחיד שהיה עם הראש למעלה, גבוה וזקוף. כששמעתי אותו אומר את זה עלה לי חיוך מריר. באמת אהבת את הגשם בקטע אחר. בתיכון כשהיה מתחיל לרדת גשם, ובמיוחד הגשם הראשון של החורף, היית פשוט עף החוצה להירטב ולעשות את הריקוד גשם המטומטם והמדבק שלך.
במהלך השירות הכרת את טל ובהמשך התחתנתם. אלו היו החודשים שבהם היינו הכי פחות בקשר מאז שהכרנו. במהלכם התגייסתי גם אני, והייתי עמוס ומותש מאוד. עד כדי כך שהייתי בטוח שלא הייתי בחתונה שלכם, זה פשוט נמחק לי מהזיכרון, כמו רוב התקופה ההיא. ואתם אמרתם לי שזה לא הגיוני כי בדקתם ואני בתמונות באלבום... רק אז הפסקתי להתווכח.
אחרי שהשתחררת גרתם בפרדס חנה בדירה שכורה של משפחת מנוס. דירת חדר קטנטנה, אתה השגת חומרים ובנית קיר גבס עם דלת באמצע הדירה, כדי להבדיל בין חדר השינה לשאר החלל. לא זוכר שעזרתי לך בהקמה, אבל בפירוק אני זוכר שהייתי איתך שם. בתקופה הזאת כבר עבדת באלביט בנתניה ואני עשיתי קורס מדריכי טיולים בווינגייט. שנינו חזרנו כל ערב הביתה ולמדנו אצלך חברותא, מסכת מועד קטן, פשט-רש"י וכמה שיותר תוספות שהצלחנו. כמעט כל ערב נדחפתי אליך ולטל לדירה הפיצית שלכם וישבנו ללמוד ביחד.
את התאונה הראשונה שלי בחיים עשיתי בדרך אליך ללימוד הזה.
את הדו"ח הראשון שלי בחיים קיבלתי שנתיים לאחר מכן, כשאתה, טל וטליה ישנים ברכב ואני נוהג, אחרי לילה לבן של אריזות. עזבתם את קריית ארבע, בחזרה לאזור פרדס חנה. זה קרה על כביש החוף במחלף יקום. יואל המ"פ שלי גר ביקום, והיום אני בסגל של הפלוגה. כל פעם שאנחנו עושים שם ישיבת סגל ואני יורד במחלף הזה אני מרגיש אותך ונחנק.
אבל קפצתי קצת קדימה, בוא נחזור לרצף הכרונולוגי.
בערך שנה אחרי שהשתחררת, הקמנו בשבי חברון קבוצה של בוגרי צבא, עם הרב חן חלמיש. כשסיימתי את קורס המדריכים הצטרפתי לקבוצה וחזרתי לחברון. את הלימוד של מסכת מועד קטן המשכנו בעיקר טלפונית. כשסיימנו את המסכת באת לישיבה וחגגנו את הסיום עם חברים וחטיפים של דוסים על צלחות חד"פ. הקדשנו אותו לסבתא שלי שנפטרה ממש לפני הסיום, ואתה הקדשת אותו גם לקרוב משפחה שלך, לא זוכר בדיוק מי.
אחרי כמה חודשים החלטתם לעבור דירה לקריית ארבע ולתת צ'אנס לחיי אברכות. אני זוכר שכל כך רצית, כמובן, לעזוב הכל ולהיות אברך על מלא. "אם כבר אז כבר". רצית לעזוב את העבודה ולמלא את הלו"ז בלימוד תורה בישיבה. אבל מצד שני היה לכם בית להחזיק, ואחריות על תוכניות לעתיד והכל. המתח הזה הטריף אותך, ודיברנו על זה המון. אחרי שנפלת, שמעתי מגבי אבא שלך שבאלביט היו בטוחים שאתה אומר שאתה רוצה לעזוב אותם כי אתה רוצה שיעלו לך את השכר. ואתה באמת התכוונת בשיא הכנות למה שאמרת להם... הם לא היו מסוגלים להכיל את זה שאדם מוערך רוצה לעזוב משרה טובה בשביל לא לעבוד וללמוד תורה כל היום. בסוף החלטת להמשיך לעבוד באלביט נתניה בצורה מצומצמת יותר, ולהצמיד את זה לסופש"ים – חמישי לילה/שישי, וראשון בבוקר. כדי שזה יפגע כמה שפחות בשגרת הלימוד בישיבה.
גם בקבוצה של בוגרי הצבא היינו חברותא, הפעם "סדר בוקר", 8:30-13:00 בערך, הלכות חופה וקידושין בעיון. הלימוד הזה היה מתוק והזיכרונות ממלאים לי את הלב. בכלל, כל התקופה הזאת, עם כל החברים מהשיעור שהשתחררו והצטרפו, מהלימוד האינטימי-קבוצתי עם הרב חן והרב חנני, ראש הישיבה, והישיבות בדירות של חברים בקריית ארבע, בערבים ובשבתות – זאת באמת הייתה תקופה מלאה באור, בטוב ובנעימות. ואני יודע שגם אתה הרגשת ככה.
אני זוכר למשל שבתקופה ההיא, תוך כדי לימודים, עבודה וזוגיות, הכנת לגיסתך (נראה לי לרותם, לא בטוח) מערכת עם ממשק ידידותי למשתמש שבודקת זמן תגובה של ילד לגירוי חיצוני. היו שם מסך וכפתור וירטואליים, וברגע שצצה איזו צורה במסך הילד צריך ללחוץ על הכפתור – ואז מתקבל פלט של כמה זמן לקח לילד ללחוץ. לא היה אז צ'אט GPT וכל הדברים האלה. פשוט למדת בעצמך, והשקעת והצלחת. הכי אתה.
אני זוכר גם את הפעם הראשונה שיצאת מהארץ. החברה רצתה שתצא לשוויץ ללוות מכירה של ציוד קשר או להשתתף בכמה ישיבות שם. בעקרון יש סבב בין כל העובדים בצוות, שכל אחד בתורו טס לנסיעה כזו. ולמרות שזה כסף טוב וחוויה מגניבה – אתה ממש לא רצית, לא כי פחדת ממשהו. כי לא היה לחוץ לך לצאת מהארץ ולהתרחק מהבית. אבל הם לחצו וביקשו, אז נסעת לזה בסוף. ואני זוכר שכשחזרת התלהבת בעיקר מנעלי העבודה המעולות שהם הביאו לך, ומהעובדה שהצלחת לדבר עם הנוכחים שם באנגלית, ולעשות להם פרזנטציות והסברים על המערכות החדשות ההן – וכל זה עם האנגלית השבורה שלך. אני לא אשכח שאחרי שסיפרת לי את זה קיבלתי ביטחון ואמרתי לעצמי שאם אתה הצלחת לשרוד ולהצליח שבוע שלם לבד בחו"ל עם אנגלית של דוס, אז גם אני אצליח.
הזיכרונות שלי איתך מהישיבה הם כל כך רבים, כל כך נעימים, ונמצאים אצלי במקומות הכי עמוקים של הזהות והאישיות שלי, אני שואב מהם כוח ונעימות בכל כך הרבה מצבי חיים, שאקדיש לעצמי זמן אחר לנסות להעלות אותם על הלב ועל הכתב. איעזר בחברים, זה בטוח.
אדבר רק על פורים. בשנים האחרונות, מאז השחרור, השתדלנו לעשות סעודת פורים ביחד, החברים מהבוגר"צ. בקריית ארבע או בעיר דוד בירושלים. לפחות פעמיים הייתי חוזר איתכם ברכב לפרדס חנה. בפעם השנייה טליה כבר נולדה והייתי שומר עליה. אני הייתי די שיכור, וגם אתה, וטל נהגה. אני לא אשכח שלא הפסקת לדבר ולבכות על אסתר מסיפור המגילה, שאמנם היהודים נלחמו באויביהם וניצחו ועמדו על נפשם, ומאז קבעו חג, אבל אסתר נשארה עד שארית חייה בארמון של אחשוורוש, מנותקת מבעלה, מהמשפחה ומהחברים, ומהזהות האמיתית שלה. וכל זה כדי להציל את העם שלה. אתה היית חוזר על זה כל הזמן עם דמעות בעיניים. בנסיעות האלה היית גם מתקשר למלא אנשים, מהמשפחה או מהשכונה שלך בחדרה בעיקר, והיית מפרגן להם מעומק הלב, ולהורים שלהם, ולאחים שלהם, ואומר תודה ואומר שאתה כל כך אוהב ומעריך אותם. ואני הייתי מאחורה, מקשיב בהערצה, והרגשתי קצת כמו טליה, או שקינאתי בה קצת אפילו.
אחרי שעזבנו את הקבוצה של הבוגר"צ בישיבה תפסנו כיוונים קצת שונים, אתם נשארתם באזור פרדס חנה, מאור נולדה, אתה עבדת באלביט כל יום, נלחמת על לימוד תורה בקביעות, בישיבה באולגה, בכולל בחריש, בכולל "אור ישרים" בפרדס חנה, או בבית, התחלת תואר בהנדסת חשמל ברופין (מצטיין דיקן כל שנה), נכנסתם למשפחתון ב"תלפיות" בחדרה, טל ואתה נתתם שם את הנשמה. למשל, החלטת שהמטבח של הנערות במשפחתון צריך שיפוץ ואבזור מחדש, אז אספת כסף וקנית חומרים והשגת ריהוט, ופשוט שיפצת בעצמך את כל המטבח! שולחן אי, ארונות נוספים, מקרר חדש וגדול, טיח וצבע לקירות. וכל זה בלי שאתה נושא באיזו משרה רשמית במוסד הזה. לא התלוננת – זיהית בעיה, מצאת פתרון. אתה היית הפתרון. ובאיזה אור היית מדבר על זה ומראה לי. התייעצת גם הרבה עם אבא שלי לגבי עבודות החשמל, וגם קפצת איזה פעם-פעמיים לחפש חומרים וכלים. לא מצליח להבין איך שילבת את כל הדברים האלה בחיים שלך בהצלחה כזאת מפוארת.
ובנוסף לכל אלה חתרת לשירות מילואים משמעותי. אני זוכר שהיית מדבר המון על לעבור לחטיבה 551. אני אז לא היה לי מושג מה זו היחידה הזאת. לא הבנתי מה כל כך דחוף לך להשתבץ שם. ואחרי שהצלחת היית מאושר. בסדיר תפסתי את קו תרקומיה, בגזרת שקף, ואתה ממש חפרת לי שאקח ממך את הווסט אמלחיה שלך לקרמי, וזה עזר לי כל כך, והייתי מזה שמח מהווסט הזה וחשבתי עליך כל התקופה ההיא, ממש כל יום. (לשנינו יש את אותן ראשי תיבות, בעברית ובאנגלית). אני זוכר שבאביב 2018 עשיתי מילואים באותה גזרה וכמה חודשים אחרינו אתה היית שם במילואים. ואני חשבתי "בשביל זה הוא כל כך התאמץ? בשביל לתפוס קווים במילואים שגם שריונרים תופסים?".
אחרי הישיבה אני עברתי לרחובות, התחלתי תואר, התחתנתי, קורונה, אחר כך התגרשתי, חזרתי קצת לפרדס חנה ואחרי כמה חודשים עברתי ללוד, המשכתי לתואר שני. וכל הזמן הזה היינו מדברים, עושים שבתות ביחד או מדברים על לעשות שבתות ביחד. כשהיינו שנינו בשבת בפרדס חנה השתדלנו לשבת ביחד גם, למרות שזה היה בערך 50 דקות הליכה. היינו מטיילים ביחד, משתפים, מדברים. החברות קיבלה אופי קצת אחר, שאילוצי החיים הכתיבו. אבל הלבבות היו קרובים, ובאמת שהיינו בקשר קרוב גם אז.
ארבעת השנים האחרונות מעורבבות לי בראש, לא ברור לי לגמרי סדר האירועים, בשביל זה אצטרך לעבור על תמונות והודעות ווצאפ שלנו, ולזה אני עוד לא מוכן כרגע.
אשתף כרגע רק סיפור אחד, שאתה סיפרת לי בגאווה של עשיית צדק ובהתלהבות הכנה והפשוטה שלך, ובעיניי הוא משקף הרבה ממך. לא אהבת חוסר יעילות. לכל מקום שהגעת וכל מנגנון שנתקלת בו נסית להבין מיד איך הוא עובד, מהן החוליות החלשות שבו, ואיך אפשר לייעל את הסיפור הזה. והיית עושה את זה באהבה, עם חיוך ורגישות, אבל עם נחישות וטיעונים עניינים שהיה קשה להתווכח איתם, למרות שלא חששת מוויכוחים. אבל יותר מחוסר יעילות, לא אהבת חוסר צדק. לא היית יכול לסבול את זה. וכשזיהית אותו לא התלוננת, אלא היית אתה הפתרון. מלא בערכים ובביקורת העצמית התמידית שלך שעשו את עמוד השדרה שלך כל כך איתן. לא היה בך פחד.
בקיצור, הסיפור הזה הלך ככה: נסעת עם טל להופעה בקיסריה, של אברהם פריד נראה לי. ובשלב מסוים הגעתם לכביש גישה לנמל והיה פקק, כי כל מי שעל הכביש הזה רוצה להגיע להופעה ויש רק כניסה אחת לחנייה, וזה לוקח זמן. ואנשים התחילו לרדת לשוליים ולעקוף מימין. ואתה התעצבנת. ממש. יצא לך המרוקאי. אבל לא כי הם עקפו אותך, אלא כי הם עוקפים את כולם, למרות שכולם פה בתור לאותו דבר. אז מה שעשית – ירדת לשוליים גם, אבל נסעת לאט בקצב של הפקק. וכל מי שהיו מאחוריך בשוליים נתקעו והתעצבנו וצפרו. ולך זה לא הזיז בכלל. "שיתפוצצו". אין שום סיבה שהעוול הזה יימשך.
לאורך כל השנים שלנו ביחד, הקשר שלנו התפתח והעמיק. בתיכון זה היה בעיקר סביב כיף, שטויות, הומור ולא מעט וויכוחים – שבהם אני זוכר שתמיד ידעת לשלוף טיעונים מעולים בחדות תוך כדי השיחה, ואני הייתי הולך עם זה בראש הרבה זמן אח"כ חושב מה הייתי יכול לענות לך עליהם. לא תמיד הייתי מוצא טיעון נגד מוצלח. בישיבה נחשפו צדדים יותר כנים, יותר חשופים, של מחשבות, אידיאולוגיות, רצונות, מעט רגשות, ובקשה כנה למודעות עצמית אותנטית ומלאה, ואיתה גם הרבה שאלות נוקבות והתלבטויות אישיות. גם האגו ירד והוויכוחים נשארו רציניים, אבל מלאים בהרבה יותר אהבה וסבלנות ורצון משותף לברר אמת. אחרי הגירושין שלי התחלנו לדבר בהרבה יותר פתיחות על זוגיות ומשפחה ועל המקום שלך (ושלי) בתוך המנגנונים האלה. האכפתיות שלך, הרגישות, ההתעניינות והחיבוק הכן והחזק שלך (ושל טל) אותי חונקים לי את הגרון, אפילו עכשיו ממש. חברי אמת. כבר מאז שהתחתנתם, ובכל השנים שמאז, הייתי מסתכל עליכם מאושר ורוצה ללמוד מכם, מהחברות העמוקה והפשוטה שלכם, מהכנות הכי אותנטית וישירה שלכם, עם השנינות, החדות וההומור שהיו השפה המשותפת שלכם. אני נשבע, אמרתי את זה כבר לפני מלא שנים, שאתם מודל לזוגיות טובה ובריאה ומושלמת בעייני.
הייתה שיחה אחת ביוני 2023, אני זוכר בדיוק איפה הייתי. אחרי עבודת שטח בבקעת הירדן, נסעתי לפסיכולוג בירושלים. כשאני חוזר לרכב אני רואה שקיבלתי דו"ח על חניה, ואז אני מקבל הקלטה מטל. היא הציעה לי חברה שלכם, תוך שהיא מתנצלת ומקווה שאני לא אשרוף אותה, ושאתה הפחדת אותה שתיזהר עליי... גם כשהיינו בבוגר"צ שידכתם לי חברה.
הפעם האחרונה שנפגשנו הייתה במוצ"ש, 19/08/2023, 22:30. עברתי באולגה לאסוף רהיט שמצאתי באגורה ושלחתי לך הודעה אולי ניפגש בספונטני, כי הניסיון לימד שרק ככה אפשר לראות אותך. לקבוע איתך מראש היה כמעט לא אפשרי פשוט כי הלו"ז שלך היה עמוס בכל טוב, תמיד. בקבוצות ווצאפ של כל מיני חבורות, כשמישהו היה מנסה להרים מפגש וכל אחד היה עונה "יכול/לא יכול". אתה היית [מכחיש מלא זמן ולא מגיב, ואז] שולח תמונה של תרגילים בפיזיקה באיזה 23 בלילה. אמרת לי "בוא אני אביא לך כוס מים בעמידה למה כל הבית ארגזים". הייתם בעיצומו של מעבר דירה. טל עם העירוי של ההיריון, שולי והילה איתה, טליה ומאור מפוצצות אנרגיה באמצע הלילה מכל הסיטואציה והסקרנות. כיף, חיבוק וישר הראית לי את הבית, כולך מתלהב, מתאר מה אתה מתכנן להוסיף ולשנות. היה לך כבר איזה תכנון להזיז נקודה של תקשורת ואינטרנט דיברנו על זה והמשכת אחרי זה גם להתייעץ על זה עם אבא שלי. ברור שתוך כמה ימים הצלחת לעשות את זה בעצמך כמו אלוף. במעבר פירקתם את המעקה של הספפה וחיפשנו באוטו של אבא שלי ברגים מתאימים. לא מצאנו. זה היה ביקור די קצרצר.
הפעם האחרונה שדיברנו הייתה ביום שישי, 22/09/2023, 16:15. נסית בפעם הלא-יודע-כמה להזרים אותי לבוא אליכם לשבת. הייתי עמוס במחקר, השיא של עונת התמרים, אז וויתרת לי הפעם בקלות. כתבתי לך "אחשלי בדיוק הכנסתי אוכל לתנור" ואתה ענית "יופי, אז גם יהיה מה לאכול". קלאסי אמסלם. כל פעם שאני קורא את זה עולה לי חיוך והלב בוער כמו גחל.
כמה ימים אח"כ הייתה ברית לבן של צוברי. אתה הלכת כמו מלך, ואני הייתי עמוס ולא הגעתי. וככה התפספס לו עוד חיבוק.
אני מדלג למלחמה כי אני רוצה כבר לשפוך את זה לכתב.
יש ביטוי בחז"ל "יום שמועה כיום קבורה".
אז אתה נפלת בבוקר ה- 09/10 ואני שמעתי על זה רק בצהרי ה- 10/10.
בבוקר השבעה באוקטובר יצאתי לקרבות הבלימה בעוטף והיית מנותק לחלוטין מכל מה שקרה במדינה.
רק בעשרה באוקטובר, יום שלישי, בשעה 9:00 פתחתי את הפלאפון והתחילו לקפוץ הודעות. סירבתי להתייחס אליהן, ישר הייתי מעיף אותן. הרגשתי שהלילה נכנסים כבר לעזה וידעתי שאם אתחיל לקרוא הודעות וידיעות לא אצליח לתפקד. אחרי המלחמה אקרא הכל, כך חשבתי. ישבנו אז כל הפלוגה, מתאוששים מ-72 שעות הלחימה האחרונות וממוראותיהן, בחניית משאיות בבסיס אוגדה 252 בצאלים. חובש סדיר צעיר העביר לנו שיעור על חבישות בתנאי שדה. ברקע פיצוצי איימים, השמים מלאים מטוסים, מסוקים ושובלי פגזים. אני ער אבל לא בדיוק חי. חברים יקרים מהפלוגה שמזהים את זה נותנים חיבוק, נותנים משימה קלילה רק בשביל ההתעסקות, שואלים, מתעניינים, משתפים משלהם. בשלב הזה כבר רצים בינינו מספרי טלפון של מטפלים שזמינים לשיחות עם חיילים, בהתנדבות. אמרתי מה לי ולזה. בשעה 10:30 אני מקבל טלפון מצוברי. לא עניתי, ניסיתי להתרכז בשיעור של החובש, להסיח את הדעת במשהו. לא חשבתי שהוא גויס גם. אחר כך זה טלפון מפילהרט. לא עניתי. אחרי כמה דקות החלטתי לחזור אליו. "מה איתך אחיה? רציתי לדבר איתך, כי בטח כבר שמעת...", "לא שמעתי כלום אחי", אני אומר, "בבקשה אל תספר לי, אני אשמע הכל אחרי המלחמה". פילהרט, "אחיוֹת" – איך שהיית קורא לו וגם לי לפעמים, ענה לי בתמיהה "טוב... מאמין שתשמע בקרוב, אז שתדע שאני זמין ואני פה בצאלים". ניתקתי וחזרתי לחבישות. אחרי כמה דקות נשברתי ופתחתי את הטלפון, רק לראות כמה הודעות בצורה ממוקדת ולחזור לפלוגה.
אני נכנס לקבוצת הווצאפ של שבי חברון וקורא את המילים שמבשרות על הנפילה שלך ב-09/10. ממש ליד, הודעה על ההיעדרות של אבינתן אור שהיה איתנו בשיעור גם, ונחטף מהנובה. נכנס לקבוצה של התיכון ורואה אותו דבר, והודעה על הנפילה של אוריאל ביבי, חבר אהוב ויקר שלמד איתנו ונפל בקרב בצומת מעון ליד קיבוץ מגן, בבוקר ה-07/10. כל הידיעות היכו בי בבת אחת. כמו פגז של טנק, שיש שהות מטורפת בין לראות את הפיצוץ של יציאת הפגז לבין להרגיש ולשמוע את הבום העוצמתי שמזעזע את העצמות, ככה ממש הרגשתי אז. נהיה לי חשוך בלב ובראש ולא ידעתי מה לעשות. הדמעות עוד לא עלו. החלטתי להישאר בצד, נשענתי על הטנדר טויוטה הלבן של אופקו הרס"פ, שהיה דומה קצת יותר מידי לטנדרים של המחבלים יימח שמם. קברתי את הראש על המכסה מנוע ורציתי למות. זרקא, רס"פ גם כן, בא אליי, חיבק ושאל מה קורה. אמרתי לו. הוא אמר מילים טובות ושאל אם אני רוצה לספר עליך קצת. סיפרתי לו שם. קצת. ואז הדמעות הגיעו. רציתי למות כבר. רציתי ללחוץ אסקייפ ולחזור לשמירה האחרונה במשחק הארור הזה. לא חשבתי לצאת בכלל להלוויה כי הייתי משוכנע שהלילה אנחנו פורצים לעזה. בשעות הבאות אני אלך לבכות בצד, אכתוב במחברת הספד בדמעות, אתקשר ליעל, מטפלת מתנדבת כזאת, שתיארתי לה את המצב שלי, התפרקתי קצת ועשינו נשימות ביחד והיא אמרה לי מילים טובות, ואני אמרתי לה גם. אביב המליץ לי לדבר איתה ואני כל כך שמח שהקשבתי לו בסוף. אח"כ אתקשר, ממרר בבכי, למשפחה וחברים להודיע להם עליך, ולבקש שילכו בשבילי להלוויה שלך, ושל ביבי. יש איתי בפלוגה עוד חברים מהישיבה שמכירים אותך, אז זה עזר. אוהד עליאש, יגל שמואל, אורי ממן, יהודה נאה. שרון היה איתי צמוד כל הזמן, מבוקר השביעי (נלחמנו יחד בטנק) עד העשירי בלילה. את ביבי קברו באותו יום שלישי בלילה, בכפר סבא. על מועד ההלוויה שלך עוד לא הודיעו. אחי דביר, ונועה הבת זוג שלו נסעו בינתיים מתל אביב לפרדס חנה, כדי להיות בהלוויה שלך, בשבילי. בערב יצטרף אלינו לפלוגה מ"מ נוסף, עוזיק. היום אני הסמל שלו, ואוהד התותחן שלי. באותו ערב גם יגיעו לש"ג צאלים הרב חנני והרב מישאל, ויצוצו כל מיני בוגרים של שבי חברון מהבסיסים באזור. יהיו שם חיבוקים, טיפה שיתופים, וריקוד במעגל עם שירים מהישיבה, לא זוכר איזה, וכל זה הרגיש לי לא כל כך קשור. אבל זה עזר לראות פרצופים יקרים ואהובים כל כך. במהלך הלילה החזירו לוחמים משטחי ההתארגנות לצאלים והבנתי שהסבירות לכניסה לעזה נמוכה יותר. אני ואוהד הלכנו ליואל המ"פ וביקשנו לצאת על הבוקר לחדרה להלוויה. הוא ישר אמר "בטח". קמנו בחמש וחצי בבוקר, התארגנו ויצאנו. עדיין לא הודיעו על מועד הלוויה אבל לא רצינו לקחת סיכון. כל הדרך נסעתי על 130 ולא הצלחתי להירגע. שמתי את אוהד אצל אחותו בפרדס חנה, אני הלכתי למוסך ולהורים, הסתפרתי והתגלחתי לגמרי. בכיתי בלי סוף, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי עד הלוויה, לא הצלחתי להירדם. רואה פתאום את הרחובות של פרדס חנה מלאים במודעות אבל. כשהודיעו על השעה, יצאתי לאסוף את אוהד ונסענו לבית העלמין הצבאי בחדרה. אמרתי שאין מצב שאני מאחר להלוויה שלך. הייתי עם מדי בית, נעלי עבודה וכובע טמבל. בלי נשק ובלי שום דבר אחר. ככה נלחמתי. לא החתימו אותי עדיין על שום ציוד. הגענו עם הרכב של החברא קדישא. אני מתחיל לראות עוד פרצופים מוכרים של משפחה וחברים, ואת טל ועשוש וכולם, ואני לא מפסיק לבכות. במהלך הלוויה המשכתי לבכות למרות שכבר לא היו לי דמעות. בחיים שלי לא הייתי במצב כזה. בסוף הלוויה מישהי התחילה לעקוץ אותי בחצי צעקות על זה שאני בלי נעליים, ולא מדוגם, ומה זה העגיל הזה בגבה זה לא תקני בכלל. אולי חשבה שאני ג'ובניק סדיר, אותך זה בטח היה מצחיק הסיטואציה הזאת.
תוך כמה שבועות, כשאני אחפש בווצאפ "אמסלם" – אתה כבר לא תהיה הראשון ברשימה. אצטרך לגלול למטה כדי להגיע אליך. בחיים לא חשבתי על מצב כזה.
ב- 29/11/2023 אני באפטר נורמלי. הולך להסתפר בפרדס חנה, השיער כבר צמח לי קצת. בהמתנה לתורי אני שומע פעם ראשונה את השיר "תרקדי" של אושר כהן. הקליפ מוקרן על המסך – מסך שחור עם רולר של שמות של כל הנופלים שהיו עד אז. אני מחפש את השם שלך ולא מצליח למצוא. באותה נשימה אני חושב שאתה בטח היית עולה על השיטה הכי יעילה לסרוק את המסך...
בימים האחרונים, שנה לפרוץ המלחמה, אני רק עולה על ההגה ומתחיל לבכות, אותו דבר גם משמיעת רדיו או במקלחת. בחיים זה לא קרה לי, אני לא יודע איך להתנהל עם זה.
ב- 07/10/2024 המחלקה שלי התחילה לתפוס כוננות. ב"יום השמועה", ב- 10/10/2024, הלכתי עם עוזיק המ"מ להערכת מצב בקדמית של הגדוד, נחשפנו לתוכניות תקיפה בלבנון ולתמונת המצב העדכנית, והלב כואב, מותש ולא רגוע. באותו ערב היה גם זום עם חברים מהמחזור ועם המחנכים מהישיבה התיכונית. סיכום של חודשים של לימוד ומפגש שבועי, בזום, לזכרך, ולזכר אוריאל ביבי ויהונתן שלזינגר, שנהרג בתאונת דרכים שנה לפני המלחמה. היו שם פרצופים כל כך אהובים. אתה היית כל כך חסר.
אני לא יודע איך לסכם בן אדם. זה גם לא מה שניסיתי לעשות פה. רק רציתי להוציא החוצה לעולם, במילים, רסיסים מהאור שלך, שהיו אצלי. אין שום סיבה שהם יישארו רק אצלי. האור שלך לא נמצא רק בזיכרונות, הוא גם באנשים עצמם שבאו איתך במגע. אני יודע להגיד שהשפעת עליי המון, בכל כך הרבה זוויות באישיות שלי, בצורה כל כך עמוקה. אם לא אתה – הייתי בן אדם אחר. מאוד. ובאיך שאני – יש הרבה אמסלם. וכמוני יש עוד המון אנשים ונשים שמסתובבים בעולם עם רסיסי אור משלך. אני מקווה שרסיסי האור האלה יגיעו לעוד אנשים בעולם הזה, ומתפלל להיחשף לרסיסי אור שלך מאחרים.
הלב מלא מאהבה אליך, ומגעגוע.
אחיה
אביחי אמסלם הי"ד
ראה עוד > >
15/11/2024
שירה אמונה האחות
1. מאז אזכרת השנה אני.. הממ.. איך ננסח את זה? צוללת חופשי ללא מצנח, לכל הכיוונים נפתחת. האבל הרע הזה ממשיך להציק ולנגוס ומאחר שבזמן שכולם עיכלו אני הייתי עסוקה בהנצחות, מילואים וניהול מחלה כרונית, משק בית, צרכים של האוטו, קניות, תשלומים וכו' לגמרי לבד, יצא ככה שגם בזה אני לייט בלומר- מתחילה הרבה אחרי כולם ורק אחרי שוידאתי שאחרים איכשהו שורדים. שוב נשארת מאחור.
מצב הרוח שלי ירוד במיוחד לאחרונה ואני מסתגרת, ככל יכולתי, בבית. אני נאלצת לצאת ממנו ואפילו מנסה לדחוף את עצמי בכוח אבל תמיד מושך אותי קול פנימי הביתה, ליכולת לסגור את הדלת מאחורי ולהיעלם. כפשוטו. כמעט מבהיל כמה זה קל לי לא להתקיים עוד במרחב הציבורי.
אולי אני צריכה לגור בין הכפים ולכתוב בסלעים, להתכסות באיזה גל גדול ולהתחפר עוד ועוד פנימה, אל הקונכיה.
נו, אני רק האחות.
הכאב שלי לא נראה, אני לא נראית, אני לא נספרת.
אני סתם. זו שנראית חזקה כל הזמן, זו שמסתדרת בסוף, זו שאין לה ילדים אז בטח לא קשה לה, זו שלא נשואה למילואימניק אז לא יכולה לומר בסרטון ויראלי מילים שרומזות שחייה רווקים זולים יותר. אסור לי אפילו להיעלב בשמם. אני זו שמסתדרת. אני זו ששקופה. אולי בגלל זה פיתחתי פה כזה גדול. זה לא עוזר. עדיין לא רואים אותי. אני עובדת קשה שנה, נאבקת בשיניים לקום, ואז אומרים לי סליחה, לא. את לא האלמנה והכאב שלה גדול יותר ודורכים עלי. רשעים.
אני מוצאת את עצמי מתחננת להיעלם. בבקשה ה'. בבקשה. תעשה שלא אהיה עוד. בבקשה. רק תעשה שכל אינסוף הכאב הזה יגמר. רק תעשה שאני אוולד מחדש לנסיבות שונות לגמרי. תעשה שלא אהיה עוד. אומרים שאתה רחום וחנון. בבקשה.
2. פה ושם אני נושמת. זה התפקיד שלי, לשרוד את האובדן רב-הרבדים הזה ואת כל השלכותיו. מי שמפריע לי, שפוגע בי, שמתנהל בחוסר רגישות- עף. ולא משנה כמה שנות חברות יש פה או כמה הכוונה היתה טובה. אני צריכה לשרוד, הגלים גבוהים ואני נוגעת בקושי בקרקעית בקצות האצבעות, אם אתה לא מצוף אל תתקרב אלי. אם התקרבת אלי אני אבעט, בטעות, תוך כדי נסיונות לשחות.
אני נחושה לקום. אני נחושה לקום. אני אקום! רק צריכה ליפול קצת קודם.
פעם Ehud אמר לי שאם אני לא מצליחה להכניס אוויר אני צריכה דווקא להוציא הכל החוצה. לחץ האוויר הנמוך בריאות גורם להם לשאוף אוויר פנימה ולפעמים קל יותר לנשוף מלשאוף. הוא משלנו. אני מאמינה לו. אז אני נותנת לכל האוויר לצאת ממני. מתמסרת לרוח כמו בלון ריק, נסחפת על המים כמו עלה שלכת. אני עייפה כל כך.
3. יום שני. שטח אימונים ליד בסיס צאלים. טקס החלפת מג"דים. אוריה שופר, המג"ד היוצא, הצליח להנכיח את המשפחות השכולות כחלק מהגדוד והוזמנו, למרות שזה לא טקס הנצחה. מרגש. הגדוד הופך לאטו למשפחה נוספת, אז ברור שנסענו מיליון קילומטר והגענו.
פגשתי שם את הרב שי, הרץ שי והרס"פ שי. וגם את אייל, יקי, הרב ירון, גילאור המג"ד הנכנס, איש שביקש שנוציא עוד חולצות ואמר שיש לו את הטלפון שלי, חגי, טל ולנדסמן. לא ראיתי כי מיהרנו לצאת אבל ידעתי ששם: בֶּק, משה, משה השני ועוד מלא חברים של אחי שלאטם הופכים לחברים שלנו וזה לכשעצמו חסד שאין לכמת.
עננים של פודרה עלו מהדיונה שתחמה את מגרש המסדרים המאולתר וכיסו את האוזניים, השיער, האף והפה,. הפודרה כיסתה את הנעליים והמדים, עירפלה את הכל לרגע.
הרב ירון אמר תפילת הדרך, נאומים נישאו ונכנסו ללבבות, מפעימים אותם בחשמל של לפני הירידה לעזה, מעין שילוב של דריכות שמחפש פורקן בפעולות וחרדה שרק יחזרו כולם בשלום.
בצאלים, למשל, נשמתי.
עם הגדוד אני עצובה פחות.
4. אני זקוקה לנס. אני חושבת שכולנו זקוקים לנס, אבל אני מרגישה שאני לא אצליח אם הוא ימשיך להתמהמה ובדיוק בתחושה הזו, שאין לי תקווה, שאני נכשלת בהכל, שאני המילואימניקית חסרת התועלת ביותר בעולם, שלעולם לא אקים משפחה, שלעולם לא אוריד את עשרת הקילוגרמים האלה, שלעולם לא אהיה שמחה - אני מתנחמת. חיכיתי כל כך לנפילה. אני יכולה לנוח בה. לישון כל השבת, לעשות לעצמי קידוש מתי שבא לי, לבכות בנהיגה כל כך הרבה שאני צריכה להפעיל אורות מצוקה, להתפרק בבכי בקופת חולים כי עד שכבר הצלחתי למצוא כוחות לאסוף תרופות, הרופא לא הוציא לי מרשמים למרות שביקשתי.
אני נופלת וזו נפילה תלולה וקשה אבל אני מתנחמת בה כי מהניסיון שלי מיד אחרי מגיעה ישועה ובדיוק כמו אברהם ושרה שכל כך הופתעו עד שפרצו בצחוק- גם ממני עוד תשמעו צחוק מתגלגל.
אני נחושה.
ראה עוד > >
10/11/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
שכנה של שירה-אמונה, נילי קרפין, טסה לשנה שניה שירות לאומי בתפוצות. בערב ראש השנה צוות בנות השירות בקהילת שרון מסצ'וסטס חילקו שמות של נופלים ותפילות בבית הכנסת של הקהילה.
התרגשנו מאוד מאוד
ראה עוד > >
11/11/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ביום ראשון לאחר יום הכיפורים נסעה שירה אמונה יחד עם תהילה יפרח למקום הנפילה של אביחי בשדה הסמוך לתחנת הרכבת בשדרות.
תהילה היא תושבת שדרות, מורה וממתנדבות הפינה החמה לחיילים בשדרות. תהילה סיפרה לשירה-אמונה מעט על חוויית התושבים את המלחמה ולאחר מכן הפגישה אותה עם בני נוער מהעיר.
כולם צעדו את הדרך מתחנת הרכבת ועד לתל עליו התחבאו המחבלים, שם הסבירה שירה-אמונה על הקרב בו נפל אביחי ויחד עם הנוער שתלו פקעות ונזרעו זרעים של פרחי בר על מנת שלאחר הגשם הראשון המקום בו נקטעו חיים יפרח בתקומה.
הנוער ראו את העצים השרופים בדרך ומצאו במקום עובדי רשות עתיקות שמצאו שם שאריות מהקרב.
שירה-אמונה פיזרה זרעי בר על הבור בו נדרסו המחבלים ואמרה לנוער שיש אנשים כל כך רעים בעולם שהטוב היחיד שהם מביאים זה דשן לפרחים...
נמשיך להנציח את אביחי בדרכי תקומה ובחירה בחיים, כפי שאנו מבינים את צוואתו.
*ברך חזרה חילקה שירה-אמונה סטיקרים לבני הנוער, שרצו להדביק אותם בתחנות אוטובוס שונות מאחר והם נוסעים הרבה בתחבורה הציבורית.
מי שנוסע הרבה ורוצה לקבל סטיקרים- נשמח שתדביקו בתחנות וכו' שהפכו לקירות נופלים. צרו קשר איתנו בפרטי
ראה עוד > >
12/11/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לפני סוכות הקימה מיטב העיצובים - עיצוב גרפי ומיתוג מיזם של יצירת כרזות לסוכה עם משפטי הנופלים. לא הספקנו להכנס השנה אבל מיטב עיצבה לנו והבטיחה ששנה הבאה ניתן יהיה לרכוש לסוכה שמשונית עם ההדפס.
תודה, נגעת ללבנו 🫶
ראה עוד > >
14/11/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
רננה הרץ היא חברה של לירזי (אחות של אביחי) מרבבה. בעלה של רננה, יאיר, גוייס למילואים במוצב מו"פ דרום ושם נתקל בשלט הזה.
🫶
ראה עוד > >
13/11/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה למירל'ה, שכתבה לשירה-אמונה על הישוב שלה והתוספת המרגשת של התושבים למנהג סבב הסוכות
ראה עוד > >
15/11/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
השבת בע"ה יערכו ברחבי הארץ אירועים שונים לציון The Shabbat Project - שבת עולמית - שבת בה מתכנסים ברחבי העולם אנשים יחד כדי להרבות אחדות ואהבה.
באחת מקבוצות הוואטסאפ פורסמו המקומות הרבים בהם מצויינת השבת ובהם גם קהילת "אימהות עם מהות" שארגנו סעודת שבת משותפת בחדרה והקדישו את השבת והפעילויות בה לזכר אביחי שלנו 🫶
הנה מה שכתבה שירה-אמונה:
אביחי גדל בחדרה. זו העיר וזו הקהילה שבה הוא צמח, ממנה הוא ספג- כאן הוא התעצב והפך להיות הילד, הנער והמבוגר הנפלא שהוא הפך להיות.
אנחנו כבר יותר משנה מאז שאביחי נפל. לפעמים זה לא נתפס, לפעמים זה מתעכל לרגע ומכאיב כל כך. לפעמים עולה איזה זיכרון של הילד עם הגומה והרווח בשיניים, זיכרון מריר-מתוק, ומעלה חיוך או אפילו צחוק בקול.
לאורך השנה הזו ניסינו להבין מה מאביחי אפשר לתפוס, להעצים, להגדיל, לשתול איתנו כאן בארץ החיים גם כשהוא כבר אינו.
התשובות הן אינסופיות .הרגישות, ההומור, חדות המחשבה, יצירתיות בכל התחומים, כישרון אמנותי יחד עם שכל חריף ריאלי שמנתח הכל בצורה לוגית, רצינות עם שטותניקיות, מסירות עם קלילות, הצטיינות עם ענווה- הכל היה אביחי. לא נצליח אף פעם לבחור משהו אחד שיעביר את כולו ולכן בכל מעמד שהוא מוזכר נבחרות מידה אחת או שתיים ובה אני מתמקדת. בכל פינה, בכל אירוע, בכל מקום שנותנים לי לדבר, לשאת דברים או לכתוב- אפילו 2 דק'- אני בוחרת משהו אחר ממנו. שכל רסיס של אור שהתפזר כשהוא עלה השמימה יהפוך לאור איתן.
השבוע ציינו את יום פטירתה של רחל אימנו. אימא רחל, הקבורה על אם הדרך, הרחומה כל כך גם על אחותה וגם על בניה שלה, זכתה ליום מיוחד בפטירתה. יום בו בניה מבקשים, מתחננים, שתקרע רקיעים בשבילם ותעורר רחמי שמים. ביציאה לגלות, בזמן מגיפה או מלחמה, בזמן שצרות אישיות או לאומיות מציפות- יש את אימא רחל שהיתה כל כך רחומה שויתרה לאחותה לאה על הסימנים ומאוחר יותר הזכירה זו לקב"ה בזמן שכעס על עמ"י לאחר שהציב מנשה מלך יהודה פסל בהיכל המקדש.
גם אביחי היה כזה. הלב שלו היה כל כך פתוח ורחום, כל כך למען האחר, כל כך רגיש לכל שריר בפנים כדי לראות אולי האחר נפגע, במצוקה, צריך עזרה. כל כך הרבה סיפורים על טוב הלב שלו שמענו בשבעה, כל כך הרבה סיפורים מאנשים שאביח יהקדיש להם מזמנו הפנוי, ללא תמורה, ללא חובה. החניכים שלו בבני עקיבא, שהמשיכו להגיע להתייעץ איתו גם כנשואים, החברים שלו מהצבא, החברים באלביט- כולם סיפרו איך עזר ללא היסוס, בענווה, עד שהצד השני הצליח. בלי להתנשא, בלי לנזוף, בלי להראות קוצר רוח.
השבת, פרשת וירא, מוזכרת המידה הזו של אהבה לאחר גם אצל אברהם אבינו. למרות שעבר ברית מילה בגיל מאוחר מאוד, כשראה את המלאכים מתקרבים לאוהל מיד קם לקראתם וביקש משרה לסייע לו באירוחם כיד המלך. כאב לו והוא היה חלש אבל הוא לא היסס כשראה אותם מתקרבים.
ההדהוד הזה של ההקשבה לאחר, הנתינה, הרגישות, הראיה מעבר לנראה לעין והעדינות בעת השת עזרה כך שהצד השני לא ירגיש פחות או מושפל- גם אצל רחל אימנו וגם במעשיהם של אברהם ושרה לקראת המלאכים, מזכירים לי את אביחי.
אסיים בסיפור שממחיש זאת בצורה מיוחדת:
בזמן השבעה הגיע אלינו אוריין, חבר של אביחי ששירת איתו ב"כפיר". אוריין מספר שאביחי בלט מההתחלה ביכולות שלו ובמוטיבציה האדירה שהוא הביא איתו לשירות הצבאי. עוד הוא סיפר שאביחי היה יושב בבסיס בשעות הפנאי או בשבתות ועוזר לאחרים להכנס לכושר כדי לעבור בחני כושר שונים, מעודד אותם אם נשברו נפשית וכו'. בכל המסעות, כך אוריין מספר, היה אביחי יוצא מאלונקה אחת וישר נכנס מתחת לאחרת. כשלא היה מתחת לאלונקה היה מעודד את חבריו מסוף הטור ומקדם אותם עד לראש, ליד המפקד, מורה להם "אתה לא זז מפה!" וחוזר אחורה לסוף הטור לעודד שוב את המזנדבים.
כשאוריין שאל אותו "אמסלם- לא כואב לך? לא קשה לך?" אביחי ענה לו "כשאני עוזר למישהו שכואב לו- לא כואב לי. כשאני עוזר למישהו שקשה לו- לא קשה לי!". המשפט הזה שיקף בעינינו כל כך יפה את היכולת האדירה של אביחי להפוך את עצמו לצינור שכולו למען הכלל, אפילו ההשקעה החשובה בעצמו היתה כדי לתחזק את היכולת שלו לתת לכלל, שבחרנו אותו לסטיקרים ולמיזמי הנצחה נוספים יחד עם המשפט המדבר על החיוך הגדול והעין הטובה שלו.
נתגעגע תמיד ולא נפסיק לחתור להיות ראויים ולקחת איתנו ממידותיו הטובות.
תודה לאכסניה, לקהילת אמהות עם מהות ולקהילה כולה שבחרתם להקדיש לו את השבת הזו.
עם ישראל חי!
ראה עוד > >
18/11/2024
שירה אמונה האחות
לפעמים יש רגעים של הכרה ברורה ובהירה שמעכשיו אין עוד. אין לי אח עוד. אין מי שישמור עלי, שיתקן לי בעבודה את שקע ההטענה של הטלפון, שיהיה כל כך גאה שהתגייסתי, שיקרע איתי מצחוק כשנגלה כמה לפעמים העולם מוזר, שיקבע לי מדף, שירים לי את המיטה כדי שאחלץ את הפוך מארגז המצעים כי חורף אבל הגוף שלי חלש מכדי לעשות את זה בעצמו ולא נעים לי לבקש מהשכנים.
ברגעים כאלה אני מרגישה שאני נופלת פנימה פנימה, אל תוך תהום עמוקה, מבהילה, שאין בה אור. לפעמים אני מרשה לעצמי, אם מישהו לידי מחזיק לי את היד, מזכירה לעצמי שאני חייבת לעבור את זה לבדי, שרק ככה אצא מחוזקת מהצד השני.
לפעמים אני בורחת לטלפון או לספר או למסך או מתישה את עצמי, נסה מבשורה, עד שאני כל כך עייפה שהעיניים שלי נעצמות עוד לפני שהראש מגיע לכרית.
לפעמים אני מתגעגעת. לא, תמיד אני מתגעגעת, רק לפעמים לגעגוע יש צורה מגובשת: הדרך שבה היית אומר "הלזה" במקום "הזה" כשחיקית את משלב הדיבור הגבוה שלי, חיתוך הדיבור, הפשטות שבה חיית את החיים, ה"קח טאבלט", הסלט, הקול החצי צרוד, שפעם כל כך כעסתי עד שהתחבאתי בחדר והקול הזה קרא לי שוב ושוב מעבר לדלת שירה-אמונה, שירה-אמונה ואני לא עניתי וחיכיתי שתתייאש כבר ותלך. הלוואי שלא הייתי מתעקשת ככה. תנועות הידיים רק שלך, הידיים המחוספסות והמיובלות של איש עבודה, ידיים שהערצתי ולא האמנתי שהן ידיו של לא אחר מאחי הקטן, איך היית מתעצבן כשהיינו צוחקות עליך שאתה נוטה לבהות בחלל, כשהיינו מקניטות אותך שיש לך ראש בצורה מוזרה. נהנינו מתשומת הלב שלך, כך או כך, והיית הקטן נו. להקניט אחים קטנים הוא חלק מהגדרת התפקיד של אחיות גדולות.
המוח שלי מתעלל בי. אלף ואחד זכרונות שוטפים אותי כל יום, כל היום. כבר לא נעים לי לומר איך כל דבר מזכיר אותך. כבר לא נעים לי לכתוב. כבר קשה לי להכיל את הזכרונות של הריבים והכעסים אבל אני בעצמי לא מצליחה להחליט אם הם טובים יותר או פחות מזכרונות החברות, האחאות, האהבה. כבר לא נעים לי אז אני שומרת אותך, רק שלי ומשתדלת לנשוך שפתיים ולא לספר. שומרת אותך קרוב מודה לה' על כל כאב ועל כל פצע ועל כל שתיתה של דם. תודה ה' שהוא נשאר כל כך קרוב שזה עדיין כל כך כואב לי.
פעם הגעתי לחדר מיון אחרי שהתעלפתי ושמו אותי על מיטה והרימו לי את הרגליים למעלה אבל אז עמדתי שוב להתעלף. אני מתעלפת! זעקתי לאחות, שעמדה ממש לידי וענתה לי בקול רגוע זה בסדר, את יכולה להתעלף, אנחנו שומרים עליך. את במיטה, את מוגנת. אני מפחדת, עניתי לה ואבא שלנו, בדיוק כמו שהייתי קטנה, מיהר להחזיק לי את היד. הוא החזיק לי את היד ואני התמסרתי לגל של אובדן ההכרה והרשיתי לגוף שלי להתעלף כי אבא החזיק לי את היד ורק ככה הגוף שלי הצליח להזרים חמצן למוח ורק ככה הצלחתי להתעורר חדשה, יחסית, ופתאום היה לי גם תיאבון ולא רציתי להקיא עוד וכל הטוב היחסי הזה חיכה לי מעבר להכרה המעורפלת שסירבתי לשחרר.
אני אהיה חייבת פשוט לעבור את זה.
ככה, בלי הסחות דעת ובלי סימום של עצמי במדיה, בלי תרופות הרגעה. אפילו ההדחקה כבר בקושי מחזיקה. אני אצטרך לעבור את זה ככה, ראש קדימה, אל תוך המפל המפחיד שאני לא יודעת מה יש מאחוריו אבל אין לי ברירה, אין לאף אחד איך לעזור פרט ללהחזיק לי את היד כשאני אובדת, כאובה, מתמוססת, מתאיינת. רק אחר כך אני אחזור, גרסה חדשה שלי, שפורקה והורכבה, גרסה שהצליחה לצלוח את השלת העור הישן ואת הזחילה על קוצים ככה, חשופה, עד שעור חדש יצמח.
הגעגוע בלתי נסבל. אני יודעת שכולם אומרים את זה אבל כולם איבדו אח ואני איבדתי את אביחי. זה שונה בתכלית כי אתה לא סתם אח, אתה הרי אביחי. ישות עצומה ומשוגעת שאין שום הגיון שפשוט נקטעה. לפעמים הוא מגרד לי בגוף, הגעגוע. מצמרר לי את העור, מכרסם את החלל סביבי. החיסרון מורגש כל הזמן. זהו, ככה יראו החיים עכשיו? בלעדיך? ואני אמורה לתפוס את זה בשכל האנושי המוגבל שלי?
לפעמים אני מרגישה שאני נופלת. הגוף שלי יושב על הספה, תשוש ועדיין עם מדים, אני אוכלת או עם הטלפון או לוקחת את התרופות שלי אבל פתאום זה מגיע והפּנים שלי נופל למרות שהחוץ שלי עדיין יושב ואני מרגישה את הלב שלי מזנק כמו כשרכבת ההרים צונחת מהפסגה אבל אין פה כיף ואין צרחות ואין צחוקים רק בהלה גדולה של אדם שמתעורר בבוקר אחרי כריתת גפה ומבין שזהו, אין, ואין למה להשוות ואין לאן לחזור ועכשיו צריך לחזור לנקודת ה-0 ולהתחיל ללמוד הכל מהתחלה.
אני צועדת על חוף חיי אחרי צונאמי מספר מי יודע כמה כבר ואוספת שברי זכוכית צבעונית מהחול. אני יחפה, השיער שלי מתנופף ברוח, ואני בשמלה רחבה מתכופפת, אוספת שבר אחרי שבר. קטנים וגדולים, בצבעי זכוכית שונים, בצורות שונות. המוח שלי כל כך רגיל להשתקם מהצונאמים שתוך כדי האיסוף אני כבר מדמיינת מה אבנה מהם הפעם, כשחיי נטרפו בפעם המי סופר.
חברה שלי אמרה לי, אנחנו מתגעגעים, מחכים שתחזרי אלינו. אני לא בטוחה שאחזור, כך ניסחתי לה, כשבעצם רציתי לומר- אני שהכרתם לא תשוב עוד. היא איננה ושבריה מפוזרים על חוֹפהּ. היא אולי תיראה דומה ותישמע דומה אבל היא שהכרתם איננה. אני בונה מישהי חדשה. הלוואה שתמצא אצלכם גם היא מקום.
כשהפְּנים שלי נקרע לגזרים החוּץ שלי צחק בקול היום, צליל שלא שמעתי הרבה זמן. מוזר, אמרתי לעצמי, למרות שהכאב רק מתחיל להעמיק ולכרות את דרכו אל מרכז הלב, בדרך לעיכול, חלק אחר בך מתחיל להחלים.
"הגשם, הביא אותי אליך
כמו טיול ארוך אך תוך החורף..."
ראה עוד > >
18/11/2024
שירה אמונה האחות
אין שלם
מלב שבור.
אחחחח הגעגוע... 💔
#אחיהקטן
ראה עוד > >
19/11/2024
שירה אמונה האחות
זה חורף שני בלעדיך וזה שטויות. זה פשוט שטויות. סליחה, אבל אני לא קונה את זה. לא יתכן שמתחילים להצטבר לנו החורפים, גשמים ראשונים, חנוכות. לא יתכן, מצטערת, אין שום דרך השטויות האלה אפילו לא מתקרבות למציאות שנתפסת אבל נתפסת או לא הנה היא שוב המציאות הזו שבה יחד עם עדנת הגשם מלפפת גם שריטתו על הלב כי אין מי שהכיר אותך ולא ידע כמה אתה אוהב גשם, מהמ"פ שעוד בתחילת תפקידו קלט מי הבחור הגדול שהולך בראש זקוף בגשם כשכל שאר הטור הולך בראשים כפופים ועד לחברים שזוכרים בדיוק כמו המשפחה את הנטיה המשונה שלך לצאת לרקוד בגשם ברגע שהוא מתחיל לרדת יחף, עם ציציות וג'ינס וחיוך עצום עצום עם רווח בשיניים. איש גדול גורר אחריו חבר או אחות או את עצמו ויוצא לרקוד בגשם.
יחף.
חורף זה אנחנו, אתה ואני או שלושתנו. פיג'מות, פוך, סרט במחשב או שבתות שבהם לא היה שווה לשנוצ וקראנו חזור וקרוא את הארי פוטר עד שאחד מהם פשוט נבקע ל--2. אני גם קראתי אותם מלא אבל לא הייתי בקיאה כמוך וכמו אחותנו והייתם מתווכחים על זה שעות, דנים,
מתפלפלים.
חורף זה מתנת יום ההולדת שקנית לי ליום הולדת 15 או אולי 14 בדיוק יצאתי לאולפנה אני חושבת ואתה, ילד בן 9.5 אולי 10 התגעגעת ולקחת כסף מדמי הכיס שלך הולכת לפאנקי פיש בקניון ערים בכפר סבא, שם אפרת ניהלה את החנות וקנית לי גרביים עם סוליה. הן היו ירוקות-ורודות והיה כתוב עליהן פאנקי פיש ושמרתי אותן עד שהבד שלהם התחיל להתפורר כי הם היו ממך וזו הפעם הראשונה, כך אני חושבת, שקיבלתי מתנת יום הולדת מאחי הקטן ומצדי היה שלא יהיו עוד לעולם מסיבות יום הולדת רק מתנות שמשמחות ומרגשות אותי ככה. מאז גרביים עם סוליה הפכו נפוצות ולא כאלה מלהיבות אבל הנה קר היום ומצאתי כאלה באיזה ארגז והנה שוב חורף ושוב חורף זה אני ואתה.
הגשם הביא אותי אליך, שרה עפרה חזה, כמו טיול ארוך אל תוך החורף. הגשם, הכה באור פניך, היא ממשיכה, כמו רצה למחול דמעה אחרת.
הגשם הראשון הרציני ירד היום ואני צווחתי מהתרגשות. אני צריכה להחליף וישרים ולא הייתי עם מטריה וזה היה מיד אחרי האזעקה ובקושי זיהיתי את האוטו עכשיו, כשהוא כל כך נקי, אבל הגשם הראשון ירד היום וגשם זה אביחי. יחד עם צווחות ההתרגשות הגיעה גם דקירת הגעגוע, כמו נטיף קרח שדוקר בלב, מנקב אותו, ואז מתמוסס בלי להשאיר ראיות פרט ללב אחד שבור מאוד.
קפצתי לנחם את משפחת יהלום. עברה שנה מאז שחן נפל, חודש וחצי אחריך. רוני ואני חברים שנים. הסמיכות הייתה סוריאליסטית אז, כשבאתי לנחם בשבעה רגע וחצי אחרי שקמתי בעצמי מה-30 והיא סוריאליסטית גם שנה אחרי. אלוקים, כמה כאב.
השבוע אני מתכננת גם לנסוע לבקר את חניך שלך, אמיר, שאחיו נפל אתמול. אני חושבת על זה וחייבת לשבת או להחזיק במשהו כי כל החלום הרע הזה עושה לי סחרחורות.
הגשם הביא אותי אליך
ודקירת הגעגוע
עוד דקירה ועוד דקירה
כל יום כל רגע משהו אחר
הגעגוע
ההבנה
העיכול
אני ממשיכה בלעדיך
החורפים מצטברים, החנוכות, ימי ההולדת.
אני רוצה לצרוח ואז לבכות ואז לרקוד איתך בגשם, צוחקת, כשהגשם מבקש למחות דמעה אחרת.
כשאני כבר לא עומדת בגעגוע אני זוחלת אל תוך הסווטשירט הירוק שלך. זה שבצבע של חמאס אבל עם חיוך גדול של קו לחיים מצוייר עליו בלבן, זה שכל כך גדול שאני יכולה להכניס אליו גם את החרדה, את הכאב ואת הפחד. אני יכולה להכניס אליו גם את התקווה והחלומות, הצמרמורות והבחילות, המריבות והצחוקים והוא כל כך גדול שיכול להכיל גם אהבה של אחות גדולה לאחיה הקטן, אלו היא כל כך מתגעגעת.
בימים אני ממש בסדר. לובשת חיוך גדול, מצליחה להתחפש למשהו מתפקד.
בלילות אני לבד ופה מותר לי להישבר קצת. אני כל כך חזקה כל הזמן. אני מתקפלת פנימה עוד קיפול ועוד קיפול, הולכת לאיבוד בסווטשירט הירוק, נסחפת, מתמסרת, בוכה. אין יותר עור ואין יותר גבול ביני לבין החלל והיקום האינסופיים והדבר היחיד ששומר על התוֹךְ שלי הוא הסווטשירט הירוק המחייך.
גשם.
ראה עוד > >
20/11/2024
שירה אמונה האחות
כשהיינו קטנים היו לנו תורמוסים בגינה. אני לא מצליחה לזכור אם אביחי אחי ביקש מהשכן דאז זרעים או שהם פשוט עפו לנו לגינה, אני כן זוכרת שכעבור איזה זמן, שכבר לא רצינו את התורמוסים, עקרנו אותם אבל בשנה אחרי הם המשיכו לנבוט איכשהו. אביחי נגנב מזה ואני, שאז עוד לא אהבתי בכלל לגנן, ניסיתי להיגנב מזה איתו.
לפני שבועיים וחצי ירדנו כולנו אל התֶל.
ב"כולנו" אני מתכוונת למשפחות וחברים של ששת נופלי גדוד 7008 במלחמת "חרבות ברזל" וב"תֶל" אני מתכוונת לתל עליו התחבאו המחבלים שקטמו את חייו של אחי ו-2 מחבריו פחות משעה לפני שנדרסו על ידי טנק והעולם הפך למקום רע פחות.
אחרי הטקס הגדודי המכבד והרגיש, שנתן מקום לכאב אך הרים לכולנו את הראש, אצתי רצתי למיקרופון ואמרתי סליחה, שומעים אותי? רגע נראה לי זה כבוי, חגי אתה יכול להגיד לאיש להדליק? אה הוא כבר הדליק?
סליחה, אני לא רוצה לעכב את כולם ביום ששי אבל הבאתי איתי זרעים של פרחי בר שאנחנו רוצים לזרוע פה כדי שיפרחו עוד מעט, כשיתחיל הגשם.
זה היה מדהים לראות איך קומות הזדקפו, כתפיים התיישרו, פנים אורו. הציבור הסתער. ילדים של חיילים, יתומים, מפקדים, חברים, אחים, הורים- כולם הסתערו על השקית הצהובה שהיתה אצל ארבל, קצינת הנפגעים, וזרעו. חלק ליד השם של הנופל "שלהם" באנדרטה, חלק בחלקים אחרים בתל. בבת אחת האווירה השתנתה משקט מתוח, כואב אך נחוש, לפעלתנות וצחוק. כל אחד שקיבל חופן זרעים חלק את החופן עם אחרים סביבו, זה היה נראה שאפשר לחלק את הזרעים לאינסוף חלקים, כל אחד שש להתחלק עם האחר...
היו שם גם זרעים של תורמוסים.
שבועיים וחצי לפני זה הייתי שם עם תהילה ונוער שדרות וכבר אז התחלנו בפרויקט. הבאתי איתי כף חפירה, פקעות פרחי בר וקצת זרעים. כל הזמן החזקתי בראש שפרחי בר ופקעות מתרבים משנה לשנה והתפללתי, הלוואי שזה יצליח.
אחרי שהנוער הלך איתי את "שביל הבנים"- הדרך מתחנת הרכבת לתֶל, שמע על אביחי ועל הקרב ודיבר קצת עם אנשי רשות העתיקות שהיו שם, הוצאתי את השקית. שתלנו, זרענו ובעיקר- איחלנו לזרעים ולפקעות בהצלחה.
שלשום, בגשם הראשון, שמעתי שהגשמים הולכים להתפשט עד צפון הנגב. צפון הנגב זה שדרות? שאלתי בבסיס. כן, ענו לי. ואני פרצתי ב"יששששששש" קולני.
הגשם הולך לרדת גם בשדרות.
עכשיו נותר רק לחכות משהו כמו חודש וללכת לבדוק אם זה הצליח. הלוואי ה', הלוואי!
אתמול, מתברר, היה הפייסולדת של Tehila. אפילו לי קצת קשה למצוא מילים לתאר את התופעה של האישה הזו. החמ"ל לחיילים שהיא מנהלת זקוק לתרומות, אם יתאים לכם ובא לכם לתמוך באישה הזו, שכל הזמן אני מגלה בה עוד ועוד חלקים מפעימים, היא תשים קישור בתגובות. אפשר גם "סתם" להוסיף אותה בוואטסאפ ולהתעדכן בסטטוס לאיזה עזרה זקוקים (שינוע, תרומה, בישולים וכו').
מזל טוב לועזי 🫶
בתמונה: האנדרטה
ראה עוד > >
20/11/2024
שירה אמונה האחות
ראיתי בפייסבוק תמונה של מחבת שהידית שלה מעוצבת כידית של חרב וישר עלה לי סיפור ואני גם בכלל צריכה לרוץ להתארגן ולצאת אבל אם יש סיפור אני ישר כותבת, שלא יעלם לי, שלא יישכח ולמרות שרק לפני רגע עוד כתבתי על התורמוסים אהובי לבי ועל ה"פריבילגיה" המפוקפקת אך המעט-מנחמת של להיות מסוגלת להגיע למקום הנפילה של אחי הנה אני כותבת שוב וסליחה אם זה כבד, בכלל סליחה אם כל כולי כבדה השנה, אני באמת כותבת פה רק את הקשיים בטעות. את החלקים השמחים אני שמה בסטורי וב"ה, באמת ב"ה, יש הרבה מהם.
בקיצור המחבת הזו שהידית שלה מעוצבת כמו חרב הזכירה לי את הלילה בו פרצו לנו לבית. זה היה מוצאי שבת הגדול, ישנתי אלף שעות שנ"צ ולכן גם עמוק אל תוך הלילה, כשכולם ישנו בחדריהם עם הדלתות הסגורות, אני עוד ראיתי סרט במחשב הנייד שלי.
הביתה היה שקט והלילה היה כל כך חם ומכל הבית רק החדר שלי היה מואר ורק הדלת שלי היתה מעט פתוחה ולכן כה הופתעתי ונבהלתי קלות כשהיא נפתחה מעט, תוך חריקת הצירים שלה. קצה-קצהו של כובע סווטשירט שחור בצבץ ואז נסוג ואחרי כמה דקות שמעתי צעדים רצים בחוץ.
הייתי בטוחה שהיה אצל אביחי איזה חבר אולי, אולי הם גם ראו סרט עד מאוחר, אולי הוא טעה בדלת והתכוון להגיע לשירותים או משהו. אני לא זוכרת אם אמרתי משהו בקול ורק אז הסווטשירט השחור נסוג אבל אמרתי לעצמי שאני חייבת לראות מי החבר האהבל של אחי שלובש סווטשירט שחור בחום הבלתי נסבל הזה ועוד הצליח להניע את אחי, שהיה אז בתקופת האני-כל-הזמן-עייף של גילאי העשרה המאוחרים או גילאי העשרים המוקדמים, לרוץ.
קמתי מהמיטה ופתחתי לאביחי את הדלת (קוועטש של געגוע לתקופה שאביחי היה שני צעדים פתיחת דלת אחת ממני) ונחרדתי לגלות שהילד ישן. הוא התעורר מבולבל ושאל אותי מה אני רוצה (או אולי הוא שאל משהו אחר, התקופה גם היתה תקופת התקשורת בנהימות). שאלתי אותו אם היה פה חבר, הוא אמר שממש לא. שאלתי אותו אם קם לשירותים. הוא לא הבין מה אני רוצה. התחלתי לבכות ואמרתי לו קום קום היה פורץ בבית.
הוא התעורר ברגע, גבוה ורחב כתפיים אך נערי ושאל אם יש לי משהו בחדר שהוא יכול להגן על עצמו בפני השודד כי הוא רוצה לרדת לקומה למטה להסתכל. הבאתי לו את הדבר הראשון שהיה נראה לי הגיוני. שנים אחרי הוא עוד יצחק עלי כי שלפתי לו גליל של עטיפת ניילון לספרים 🤣
הוא תקע בי מבט המום ובחר לקחת שעון קיר מרובע שהיה שם. שנים אחרי, כשהוא יצחק על גליל הניילון, אני אענה "לא כי השעון.. מה התכוונת לתקתק אותו למוות?" והוא יסביר שלפחות השעון היה מעץ והיו לו שפיצים.
כשהערנו את אבא שלי הוא התחמש במזמרה 🤣🤣 (לא זוכרת למה היתה לו מזמרה בחדר השינה).
מפה לשם ירדנו למטה וראינו את דלת הכניסה לבית פתוחה. לרווחה.
תוך חצי דקה גם אימא שלי התעוררה והזמנו משטרה.
מתברר שהשודד מצא כיסא בגינה ונכנס דרך חלון המטבח *הפתוח* שחלקיו בדיוק עברו נקיון לפסח ולכן לא ננעלו. הוא יצא בקלילות מדלת הבית שאז היתה דלת שלא ניתן לפתוח מבחוץ ולכן לא ממש טרחנו לנעול 🤦😂.
דמיינו לבד את המבט של אימא שלי כשהמז"פניק פיזר אבקה לבנה על החלונות שהרגע היא הבריקה...
לא ממש יכולתי לעזור להם עם הזיהוי על סמך צ'ופצ'יק של כובע של סווטשירט אבל ההשערה היתה שזה מישהו לא מקומי, אולי אחד מעובדי הבניה בבניין שבדיוק נבנה ממול.
צחקנו, פטפטנו וחזרנו לישון.
הייתי מצפה שאני אפחד לחזור לחדר שלי אבל שוב, אביחי היה צעד ופתיחת דלת ממני. אולי הוא אפילו הסכים להשאיר קצת את הדלת שלו פתוחה? אני לא זוכרת.
רק זוכרת שאביחי היה לידי, ישן עם שעון מרובע מעץ על הרצפה לידו, וישנתי שינה מתוקה מתוקה, מרגישה בטוחה בבית שהרגע נפרץ כי חדר ליד, ממש צעד ממני, ישן אחי הקטן-גדול.
לפעמים אני שוכחת שהוא נפל ומסובבת את הראש. הוא כל הזמן איתי שזה מרגיש שהוא ממש מאחורי, או לידי, או תיכף ישוב.
איך מעכלים אין כשלפני רגע ממש, עפעוף, סיבוב הראש, הוא היה שני צעדים ופתיחת דלת אחת ממני.
איך.
ראה עוד > >
20/11/2024
גל פלביאן
"שבעה על שבעה"
השבוע הגיע לסיומו מסע של שלושה חודשים בהם זכינו אני וYuval Malchi המאזינות והמאזינים, להכיר עשרים ושישה אחים ואחיות מדהימים, שאפשרו לנו להיכנס לעולם הפנימי שלהם ולספר את המלחמה דרך הסיפורים של האחים והאחיות שלהם. סרן ליאל חיו שהציל חיים רבים וכיבה נמר בוער עם שישיית מים, סמ"ר שיראל חיים פור סמבצית בנחל עוז שנלחמה עד הרגע האחרון להגן על המוצב, ופג'ר אבו סאלח שרק רצה לשחק כדורגל במגרש האהוב שלו במג'דל שמס. אלו רק חלק מהסיפורים שתוכלו לשמוע בפרויקט שלנו.
תודה ענקית ל Noa Yaffe Adva Gabay נעמה מאיר איזיק רוני כהן שחר אשרם Amit Binenshtock Ruth Ohana Ende נוי פורטל שיר מיכאלי Amit Manzur רעות כהן Barak Brandes Shira-Emunah Amesalem יוגב טמם מאמן כושר Inbal Bruchim Matanya Weiss Yafit Danieli חגי ביטאן Omri Shoham שגיא אשחר אופיר פרייס Lior Zimel Barak Haim Pour נוואר אבו סלאח
שעזרתם לנו ליצור פודקאסט שהוא לא רק מסמך תיעודי היסטורי – אלא הזדמנות לראות את האחים השכולים, את הכאב השקט שלהם ושלהן, ועל המקום החשוב שמגיע לכם בזיכרון הקולקטיבי שלנו. אני מקווה שליוויתי אתכם ברגישות והבנה, ואני ויובל שמחנו מאוד לראות שמצאתם בחוויה הזאת גם מעט נחמה. כל פרק שהפקנו וכל ראיון שערכנו, התרגשנו ביחד אתכם ואתכן❤️
כל הפרויקט לא היה מתאפשר בלי עמותת האחים שלנו ויד יצחק בן-צבי שיזמו את הפרויקט. אני מודה שלא הכרתי את העמותה לפני, וגילינו במהלך הפרויקט עמותה שעושה עבודה מדהימה וחשובה, בנתינה, בחיזוק, ובבניית קהילה לאחים השכולים. זאת עמותה שבאמת עושה, ויותר מכך - המון אחים ואחיות לוקחים חלק פעיל בהתפתחות שלה. אני מזמין את כולכם להאזין לקולם של האחים והאחיות, ומקווה שזה יגע בכם כמו שזה נגע בנו 🎧🫶
קישור בתגובה הראשונה
ראה עוד > >
17/11/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
באור ל-ז' מרחשוון, 7.11.24, התקיימה בקרית האמנות מנשה תערוכת "הנני" בה הוצגו יצירותיהם של אמנים שונים. לכל נופל הוצמד אמן אחד ישראלי ואמן אחד מארה"ב.
אנחנו זכינו בשתי אמניות מקסימות, אביגיל וקרולין, שהקשיבו לנו כשסיפרנו על אביחי בשיחת זום טרנס-אטלנטית. הישראלית, אביגיל, אף זוכרת את אביחי מילדות בסניף בני עקיבא חדרה.
מצורפות תמונות עם הסברים על התערוכה ועל היצירה.
תודה לרביד מ"שותפות חדרה-עירון", על אינסוף רגישות, יוזמה ודחיפה קדימה.
Partnership2Gether Hadera-Eiron-SE Consortium
Art Beyond Boundaries
ראה עוד > >
18/11/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
יסכה, שמשרתת במילואים עם שירה-אמונה, טסה לקולומביה לכל תקופת החגים ולא שכחה לקחת איתה מזכרת מאזכרת 11 החודשים שתשמור עליה ותישאר איתה.
התרגשנו ממש ממש ❤️🩹✈️
ראה עוד > >
19/11/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ביום ראשון אחרי שמחת תורה, כ"ה תשרי, התאספו צוותי החינוך, המנהלים ותלמידי החמ"ד במחוז חיפה לזום משותף בו זכו לסיים ש"ס משניות לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים , להשבת החטופים, לרפואת הפצועים ולהצלחתנו במלחמה.
בתוך דברי התורה והסיום דיבר גבי, אבא של אביחי, על אביחי, ערכיו ואהבתו הגדולה את התורה.
קישור לחלק שלו: https://youtu.be/m0x5skcfNvo?t=449
תודה רבה למשרד החינוך וישר כח לכל המתמידים!
ראה עוד > >
21/11/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ביום ראשון, בין יום הכיפורים לסוכות, נסעה שירה-אמונה לשדרות. היא נפגשה שם עם תהילה, שמנהלת את הפינה החמה לחיילים שמאז תחילת המלחמה הפכה לחמ"ל של ממש. הצטרפו אליהן בני נוער משדרות ויחד הם צעדו מחניון תחנת הרכבת בשדרות ב"שביל הבנים"- השביל בקצה השדה, בו נפל אביחי עם חבריו יובל הליבני וד"ר איתן נאמן.
הנוער שמע את סיפור הקרב וגם סיפורים על אביחי וסייע לזרוע ולשתול פרחי בר על מנת להמשיך את הצמיחה וההתחדשות במקום בו נקטעו חיים.
הנוער גם לקח סטיקרים להדביק ברחבי העיר, בפינה החמה ואפילו בבסיס צאלים!
כמה שבועות לאחר מכן כתבה לנו תהילה, שבנוסף לשלל עיסוקיה גם מחנכת בבית ספר בעיר:
"העברתי שיח עם בנות כיתה ז, על עשייה מתוך קושי.. וכמה שהיא מטיבה.
דיברנו על המשפט של אביחי הי"ד ❤️
וחילקתי מדבקות"
התרגשנו כל כך ❤️🩹❤️🩹❤️🩹
ראה עוד > >
26/11/2024
שירה אמונה האחות
חודש וחצי אכלנו בחד פעמי בעמידה מחוץ לחדר האוכל או במשרד אחרי שנשאנו את הצלחות הרופפות את הדרך המפותלת בין חדר האוכל לבניין שלנו וכל זה כי חדר האוכל היה בשיפוצים.
לאחר שתמו השיפוצים הוזמנו אחר כבוד לשוב לסעוד בחדר האוכל שמותג מחדש כ-"מסעדה" והפך להיות כל כך צפוף שאין לי ממש דרך לאכול בו. הוא שודרג. הוסיפו עמדה להרכבת סלט, יש מיץ ולפעמים ברד ושתי עמדות שף שאחת מהן היא של קינוחים. נחמד.
הדבר היחיד שלא הצלחנו להתרגל אליו הוא השעות, שהשתנו מהותית וכך מצאתי את עצמי עומדת אתמול בערב יחד עם הבת השניה במדור (וזהו, אנחנו שתיים..) מחוץ לחדר האוכל כשאני היחידה שלא עטופה במעיל. חיכינו שיהיה כבר עוד-חצי-שעה ותתחיל ארוחת הערב שעד השיפוץ התחילה בשעה בה הגענו ואיכשהו לא התעדכנו. ופטפטנו. ופטפטנו. ופטפטנו.
הקור נגס בעור בעדינות, הרוח כמו השיבה לי נפש. הרגשתי כמו פקעת שמתעוררת מהקור סביב ומתחילה, סופסוף, לנבוט.
מאז האסון נדמה שמישהו שבר לי את השער הבריא בין זכרונות עתיקים לזכרונות מיידיים וכך יוצא שבעוד אני נטועה בבסיס הרבנות הצבאית, מחוץ לחדר האוכל, הייתי גם חזרה ברמת הגולן, לפני שהכל הפך להיות מורכב כל כך. לפני שאספתי לשקי הכבד אכזבה אחרי אכזבה, שלי מהסביבה ושל הסביבה ממני. לפני שהכל הפך לכואב, מבולבל ולא מוכר.
אני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שהרגשתי בשליטה. אני לא זוכרת איך הייתי לפני ש.
ברמת הגולן הימים שלי היו מופלאים. הייתי יוצאת עם המצלמה למרחבים ופשוט נוסעת. ציר 808 או 98, לפעמים ממש עד צומת המפלים, עד קצרין. בימים מיוחדים מאוד היינו עולים עד בנטל, משקיפים על סוריה, קופצים להגיד שלום לנדיה המפוסלת כשהיא משקיפה לדמשק, מחכה לאהובהּ.
לפעמים הייתי מטיילת לבד, מצלמת פרות או חיווי או בז. פעם אחת היה לי מספיק מזל לרדוף, רכובה, אחרי עוף דורס כלשהו וכשאיבדתי אותו מצאתי את עצמי על שביל עפר, בחצי הדרך מהכביש הראשי (עד כמה שכביש יכול להיות ראשי ברמת הגולן) למוצב כלשהו. עצרתי. אפילו לא בצד, כי מי נוסע במקומות האלה. פשוט עצרתי. כשטרקתי את דלת הרכב שלי התרוממה מהעשב להקת חסידות שלא ראיתי. לחצתי, מוטרפת מאושר, על לחצן המצלמה, מצלמת בתוך השאון מחריש האוזניים. כשכל שקט שוב שמעתי מאחורי רשרוש. הסתובבתי עם המצלמה במהירות ותפסתי חזיר בר בורח אל הלא נודע.
רמת הגולן.
הייתי מסתובבת בימים, תרה בעיניים אחרי עוד אנדרטה, עוד גלעד, עוד תל או סלע-על-סלע שעליהם כתוב בכתב יד קצת רועד, בצבע שמן קצת נוזל, שם או יותר של נופל שחבריו לנשק לא יכלו להמשיך בלי להקים לזכרו משהו, אפילו אבן על אבן.
קראתי את הסיפורים של כולם. ניסיתי לדמיין אותם. כתבתי עליהם במילותיי שלי בפרויקט #הכל_יזכור שלי ואמרתי לעצמי יא אללה, תראי מה זה, שדה דמים היה פה קודם ועכשיו זה שדה פרגים. לא להאמין שממש על האדמה השקטה, הירוקה, החזזזיתית הזו ניטשו קרבות מחרידים.
פה ושם בין כרים ירוקים רחבים או על איזו גבעה נח לו שלד טנק שרוף. עדות אילמת. איך היה פה כאוס כל כך נורא שלא היה זמן אפילו לגלעדים נורמלים, ועכשיו הכל כל כך שליו. העדר השחור או העדר הלבן או אחד מהעדרים האחרים רועים בשלווה, זחלים שעירים נתלים על קורין בין מוטות פריחה סגולים, לעתים גם סוסים מסתובבים כאן. הרבה תנים. פעם אחת ראיתי במבי. פעם אחרת שמעתי צבוע צוחק במרחקים. פעמיים כמעט נכנסתי בחזיר יבלות. פעם אחת חציתי את המדרכה עם חברה ותינוקהּ בעגלה ונעצרנו רגע לפני שדרכנו על נחש שעבר מולנו. חייתי בסוואנה והיה לי כל כך רגוע בלב.
איך יכול להיות שהיינו אוספים ליד האח ארגז של קלי-בעירה, מרוקנים עליו את השמן מכל טונה שהיינו פותחים, כדי לסייע בהבערת האח בלילות קרים ובחיי, ניו לילות כל כך קרים. איך בדיוק במקום בו פחות מ-50 שנה לפני השתרר כאוס הייתי מסדרת יפה יפה את קלי הבעירה ואחריהם ענפים קטנים ואחריהם קצת עבים יותר ורק למעלה למעלה הבולים הגדולים ואיך צחקת וקראת לי "קצינת האש", מתפלא שפיצחתי את השיטה כל כך מהר.
הייתי מסתובבת בימים בשכבה אחת או שתיים לגופי. בלי מעיל בלי מטריה, רק אני והטבע באיחוד כמעט מושלם. ברור שהיה לי קר אבל לא קפאתי. הרגשתי שקר לי, וזהו. איכשהו זו פשוט היתה המציאות.
הסתובבתי לי מוקסמת מקסמן המוזר, האפל, של האנדרטאות, יושבת על סלע, מצלמת, שולחת מיקום מדויק וקוראת וקוראת וקוראת. מציאות שנדמית כחלום עם סיפורים על ההוא שמצא מחבל ישן לו בחצר ועל אסי שעלתה מארה"ב לגולן שכל כך אהבה ושם נהרגה מרסיסי רקטה כשהגנה על בנה בגופה ועל אלכס מהמוסך שסייע לדורון אלמוג (ה-דורון אלמוג!) לרתך שתי לוחיות של הטנק בו נהרג אחיו של דורון, ערן, ולהפוך אותן לעוד גלעד מאולתר שהאילתור לבדו מספר על הכל כל כך הרבה. כשסיפרתי לו על הפרויקט הוא סיפר שלימים נולד לו בן, ערן, בעל מוגבלות קשה, שהדהד את תחושת הכאב שלו וחוסר האונים. לא הצלחתי לעזור לערן אחי, לא הצלחתי לעזור לערן בני. ככה, או ברוח זה, הוא כתב לי. והסיפור של יוסף גרובר, שהגלעד שלו ממש מחוץ לבית העלמין שליד רמג"ש ובעקבות הפרויקט שלי שמישהו קרא הגיעה אחותו המבוגרת לאזכרה שלו ובטח, יד החמישה, ששם גיליתי את דוֹד של יִצ והייתי המומה מהסיפור של רציחתם ובכלל מכל הסיפורים של ורדה הרשקוביץ וכל הזמן טרטר לי בראש איך יכול להיות, איך יכול להיות שבאורוות השקטות והנעימות של רמג"ש יש עדיין חורים בקירות, איפה שהתפוצצו הטילים במלחמת ההתשה ואיפה שירו המחבלים על תלמידי הישיבה שלבסוף אחד מהם, דובר ערבית, הצליח לגלות תושיה ולהציל את חבריו למרות שחטף מכת ראש חזקה.
אולי אני כבר מתבלבלת עם הסיפורים של הצפון, מאז, והסיפורים של הדרום, מעכשיו, שגם הם בלתי נתפסים כי הנה מתחילים לחזור החיים במקום שבו חוללו, שדה דמים היה פה קודם ועכשיו הוא מתחיל להפוך לשדה פרגים.
נולדתי באלול, ממש בסוף הקיץ, אז הייתי בעצם תינוקת שזחלה בחורף. אולי משם זה התחיל, השגשוג בקור, ההעדפה שלו על פני החום המהביל, המבצק, של הקיץ. זה לא שלא קר לי, אני קופאת, אבל הקור הזה נותן לי את הזכות להתכרבל פנימה אל תוך עצמי והנגיסות שלו בי הן עדינות בלבד. נגיסות של חיבה כמעט.
הכל התערבב לי כי היה לי כל כך קר מחוץ לחדר האוכל ולבסוף נתנו לנו להיכנס והיום כבר הגיע אלי הרס"ר של אביחי לביקור בבסיס והביא איתו מעיל.
כבר לא כל כך קר לי.
"והיום, מה
מי אתה?
מי אני?
ואיפה אתה, מתי קמת?
מי אתה?
מי אני?
השארת אותנו ביקום אחר,
שלא קיים יותר
הוא לא קיים
רק אתמול היית כאן..."
#אחיהקטן
#אמסלם_בצבא
בתמונות:
אותו מיקום במרכז מסחרי קצרין, בערך עשור הפרש
ראה עוד > >
28/11/2024
שירה אמונה האחות
כשהמראיין קרא את הקטע על הגרביים, עלו לי דמעות. הכרחתי את עצמי להתאפס כדי להישאר מרוכזת בריאיון.
התאפקתי לא לצעוק באמצע: Eliq הבין, הוא ישר הגיב על הפוסט ההוא "הרגע שהתולעת הופכת לפרפר" וידעתי שהוא הבין. בבקשה תתפללו עליו: אליקים בן יעל.
בסוף לא אמרתי. אמרתי דברים אחרים. ניסיתי להיות רגישה, אני כל כך מצטערת אם חלילה פגעתי כך או אחרת...
עליתי רגע אחרי מנחם קלמנזון
איזה כבוד.
אחי הקטן והחמוד, עד סוף העולם כדי להזכיר אותך.
אחים שלי לדרך- מקווה שנגיע שלווה בכל הרבדים.
האחים שלנו
#אחיהקטן
תודה ל כאן ב 🫶
ראה עוד > >
28/11/2024
כאן ב
"יש משהו שקוף ב'אֲחָאוּת שכולה'. ההורים מקבלים המון עזרה ואותנו מפספסים" - שירה אמונה אמסלם, שאחיה אביחי נהרג בהיתקלות עם מחבלים בשדרות, על התמודדות האחים השכולים במלחמה: "מישהי אמרה לי 'לא השתנו לך כל החיים' "
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
יהונתן, חבר של אביחי מהשירות הצבאי ב"כפיר", כתב לנו:
אנו, לוחמי מילואים בפלגה הרובאית של יחס"ם גולני, שזכינו להיות חלק ממלחמת התקומה, להילחם באוייב העזתי והלבנוני ולהשמיד אותו, מקדישים את השמדת תשתיות הטרור של ארגון הטרור חיזבאללה לזכרם של גיבורי ישראל, צביקה לביא הי"ד, מרדכי אמויאל הי"ד, אביחי אמסלם הי"ד, יונתן לובר הי"ד, עברי דיקשטיין הי"ד, ולכל שאר גיבורי ישראל שמסרו נפשם למען המשך תקומת עם ישראל בארצו
לוחמים בפלגה הרובאית של יחס"ם גולני ממשיכים בהשמדת תשתיות טרור בדרום לבנון. לא עוצרים עד הניצחון המוחלט!
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ב-כ' מרחשוון, 21.11.24, פורסמו ב"מעריב" טורים שונים של קרובים בקרבה שונה לנופלים לציון הנופל ה-800 במלחמה.
תודה ל האחים שלנו שנתנו לנו הזדמנות ועשו את הקישור🙏
ראה עוד > >
27/11/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בר BFF רעננה
תודה לנירה שרון שהדביקה וצילמה ❤️🩹
ראה עוד > >
28/11/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מארק יוספוב, מנהל חנות הלד חדרה-כשעיצוב נכנס לתמונה, הציב שולחן הנצחה מחוץ לחנות שלו בקניון לב חדרה ולא שכח גם את אביחי.
מאוד מאוד מרגש!
תודה רבה ❤️🩹
ראה עוד > >
01/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לא שוכחים ביחי שלנו, לעולם לא!
נצולם בהיכל הזכרון בהר הרצל על ידי גדי איידלהייט, מכר של שירה-אמונה, שגם שלח לנו.
תודה רבה!
ראה עוד > >
03/12/2024
שירה אמונה האחות
כל הזמן אני מדברת ומדברת, כותבת ושוב מדברת ומנסה ומשתדלת וחוצבת פנימה והמילים יוצאות וזה לא נגמר וכבר אין לי אוויר ביניהן אז אני לוחצת חזק אומרת עוד משפט ומסתחררת אבל אני מרגישה שאני חייבת לדבר כי אם אני אפסיק אני אשכח אותו ואם אני אשכח אותו אני כבר מעדיפה למות בעצמי גם ככה אני הייתי אמורה למות קודם הרי אני מתכוננת לזה 15 שנה אז איך זה יכול להיות שדווקא הוא, דווקא האח הכי בריא שלנו, הגדול, החזק החסון, הוא זה שנפל ואיך אני, שנאבקת כל הזמן על חיי באלף חזיתות בריאותיות, נשארתי כאן אחריו. איך זה הוגן תגיד לי. איך.
אני מדברת וכותבת וחוצבת מילים החוצה מעצמי עד שאין אותי יותר ואני מרגישה שאני עומדת להקיא או להתעלף ורק בא לי לשכב על הרצפה, ככה באמצע הבסיס, בחדר החשוך נעזוב של דיגיטל ב-8:00 לפנות בוקר כשאין שם אף אחד ולהישמט. לתת לעצמי ליפול, לקרוס, להישאב. לתת לחור הגדול הזה לינוק אותי פנימה ולהיעלם. לבכות ולבכות ולבכות ולבכות עד שאני איצור אוקיינוס שלם משל עצמי, ככה באמצע הדרך בין סתריה למצליח, אוקיינוס שירה-אמונה ועליו אי קטן ובו אני יושבת ומזמזמת את "הו ילדתי אחפור בחול ואתכסה בים גדול".
נדמה שככל שאני פורחת יותר (איך אני מעיזה בכלל לפרוח כשהוא מת) השדים שלי מתחזקים יותר. אני מעמיסה את הימים שלי לעייפה, רק לא להישאר לבד איתם, בלילה, אבל לשטוף כלים צריך וגם לקפל כביסה וגם לנקות את המקלחת ובככל הזמן הזה אני מקפידה להשמיע מוזיקה רועשת, רוק כבד ככל שניתן, כמה שיותר בועט וצווח, רק לא לשמוע את כל הדממה הזו בפנים. דממה מפעפעת, מבעבעת, של אדם שכמעט וטובע בתוך הדמעות של עצמו. דממה שהיא צרחה דקה. איך אני מעיזה לפרוח.
החורפים בלעדיו הם כבר שניים והנה תיכף חנוכה השני יום נישואים לאבא ואימא השני ויומולדת ללירז השני ויומולדת לנטע- שמנטה השני וזה מתחיל להצטבר וזה מתחיל להתבסס ואני אוחזת בציפורניי ממש את האדמה עליה נפלת, משאירה תלמים דקים כשהזמן גורר אותי בשערותיי ממך ומכריח אותי להמשיך לנוע. איך אני מעיזה לפרוח. איך אני מעיזה.
נדמה שאני בוכה יותר לאחרונה. כל מה שלא בכיתי כל השנה. כאילו ירדה הנפיחוּת ושככה הבצקת ועכשיו, רק עכשיו, אני מבינה את כאב העצם השבורה, רואה את החברותם, מתחילה להבין את גודל המהלומה.
אחי הקטן נהרג.
אחי הקטן, ביחי, אביחי, אחי שלי- עבר להתקיים בליבותינו בלבד ונשמתו מרחפת לה בעולם שאיננו שלנו ואני נותרו לאחוז בשינינו את הבד הקרוע שלא יתפרק לחלוטין.
איך אני מעיזה לפרוח.
ככל שעובר הזמן המוח שלי מעכל יותר, כמעט מתענג על הכאב, מאמלל אותי בתמונות מחרידות שלא הצלחתי לדמיין לפני והיום נדמה שנחרתו על הצד הפנימי של עפעפיי והן רודפות אותי. (*אזהרת טריגר*) ראש ניתז לאחור כשהוא נורה, גופו הגדול קורס אפיים, ברכיו המוגנות במגינים מתקפלות, כתפו פוגשת את החול הרך, הפודרתי.
הוא שוכב דומם, קר כקרח, על שולחן הטהרה במאנ"ח הצמוד למשרדי שלי.
אני לא יודעת מאיפה התמונות בראש שלי מפורטות כל כך. לא ראיתי שום דבר שקרוב לזה ואני אפילו לא יודעת אם אכן כך השתלשלו הדברים אך הן אינן מרפות ממני, כאילו אני צריכה לדוש בהן שוב ושוב, להרגיש אותן מפלחות את לבי כמו נטיף של קרח שננעץ בו בחוזקה, כדי להתחיל להבין. אני לא מבינה כלום. שום דבר אני לא מבינה יותר.
אני מסה על נפשי, כותבת ויוזמת, תופרת יום צילומים פה, יוזמת מוצר חדש שם, מייצגת נאמנה את המדור, את החשיבות, את העת ההיסטורית, את אחי, את צה"ל. מרצה ומסבירה במילים ומסבירה פנים וכל הזמן מדברת כל כך הרבה כשאני רק רוצה לשבת על הרצפה, להרגיש את הקור שלה מחלחל אלי ולהישען על הפינה של הספה. כשאין ממש חיבוק שמחכה בבית גם זרועות השזלונג, אם את חוסה מספיק עמוק בפינת ה-ר', מספיקות.
מוקדם בבוקר אני מתעוררת וכבר יוצאת מהבית. לא אכפת לי להגיע מוקדם מכולם, לא אכפת לי שהמסדרון חשוך, לא אכפת לי שהמשרד קפוא. אני דופקת בדלת המשרד הריק, רק ליתר בטחון, ונכנסת. מדליקה את האורות, את המזגן, מסדרת את כמות הכסאות המגוכחת, המצפיפה. כבר לא אכפת לי אם אני מספיקה או לא לארוחת הבוקר, העיקר לא לשקוע במחשבות, בגעגועים, בדמיונות, שוב ולבזבז חצי בוקר.
בבסיס אני בחופש. אני לא חולה בטיפולים ולא אחות שכולה בטקס גדודי או ישיבה על פרויקט הנצחה. אני שירה-אמונה, על הדבש ועל העוקץ. אני כותבת חושבת וממציאה וזה המקום האחד שאני לא זו ש...
אבל המתח הזה, בין כוח חיים כל כך גדול לבין חוויית מוות כל כך מטלטלת, מתיש אותי. לפעמים, כמה פעמים ביום, בא לי להכין לעצמי כוס גדולה של שוקו, להתעטף במעיל הצבאי העצום שלי ולשבת מול השקיעה. בא לי להביא את המצלמה איתי ולצאת לכוון קיבוץ נען, אולי עוד אראה איזה תירס על גבעול מתנודד, בדיוק באור הדמדומים, ואלחץ על הכפתור וארגיש את כובד המצלמה ביד ואוכל לשוב לנשום קצת.
אולי יום אחד, כשהתחפושת שלי קצת תיסדק, מישהו בצד השני יהיה מספיק סקרן להציץ.
אני אוספת זכרונות כמו דמבלדור. שולפת אותם מהמוח, מערסלת בכוס זכוכית על רגל, מריחה, מתענגת, מתפנקת ואז יושבת לכתוב. כמו הזכרון הזה על הפעם ההיא שקמתם מוקדם לראות את הזריחה וחיכיתם שעות מול הים עד שהבנתם שזה לא הכיוון, כמו הפעם ההיא שהלכנו על החוף, רק אתה ואני, ואני הרגשתי שאלוקים בעצמו נגע בי במצח כי היית פשוט איתי ונוצרה סביבנו בועה רק אני ואחי הקטן-גדול ולימדת אותי איך הופכים מדוזות (יחד עם החול מתחתן) ואיך מרימים את אלה שאינן הפוכות חזרה למים בלי להיעקץ (מחזיקים בכיפה) ואני הייתי בהלם שסופסוף יצאתי מעולם הספרים והמחשב ואני עושה דברים מגניבים שלא חלמתי שאעשה ובהלם שמכל העולם אתה אח שלי, דווקא שלי. איך ה' פינק אותי.
כמו הפעם ההיא שהחלטתם למסוק את עץ הזית של ההורים ופרשתם, אתה ואחותנו, ניילון מתחת לעץ והתחלתם להרביץ לו עם מטאטא ואז כבשתם את הזיתים לפי המתכון של סבתא עליזה אבל משהו השתבש והכנתם לנו זיתי עובש. כמה צחקתי עליכם באותו הקיץ. כמה קיצים עשיתי בדיוק אותו דבר עם אחיינים שלנו.
איך היינו פותחים מגלשת מים שמחוברת לצינור של הגינה בקיץ ואתה, ממרום גדלך המוגזם, היית מתגלש בה ועל הדרך "קוטף" איזה ילד מקבוצת האחיינים/בנות שלך שפיזזו בעליצות מסביב והילד/ה היו שואגים בקול בצרחות של הנאה וצחוק.
אני כותבת ואני רועדת, הגוף שלי לא יכול עוד להפריש אותך ככה, להוציא עוד שבב ועוד שבב של עץ שננעצו לי באצבעות כשבסך הכל ניסיתי להקים את הריסות חיי.
שוב. אני כותבת מעט יותר ותוהה מה יקרה איתי ביום שאפסיק לבכות כשאני שומעת את י-ה אכסוף, או סולו סולו או אגדלך. מה יהיה כשהגשם הראשון לא יעלה לי ישר את התמונה שלך רוקד בגשם, ציציות מתנופפות ואתה גורר אותנו החוצה לרקוד איתך. מה יקרה ביום שכבר לא אזכור בדיוק את הגובה שלך, מגע כף היד המיובלת, כובד הזרוע על כתפי, החיוך, הקול הצרוד הזה שהיה קורא לי שירה-אמונה, שירה-אמונה.
אני לא מבינה איך מגיע עוד חנוכה אני לא מוכנה לזה אני לא בשלה מישהו חייב חייב לעצור רגע את השעון אני לא אצליח. אין לי כוחות. כל כך הרבה פעמים אני נושכת שפתיים ומתאפקת לא לברוח לבכות איפשהו כי אם אתחיל לבכות עליך אני לא אוכל לסיים וכל כולי, ממש כל היותי וגופי ולשדי ונפשי ישפכו החוצה ככה, בטיפות גדולות דרך העיניים ומצד שני חנוכה עוד רגע וכולם יודעים שזה בדיוק החג שבו מגיע הנס.
אני פורשת אליו ידיים, ולגמרי בשלה.
ראה עוד > >
04/12/2024
שירה אמונה האחות
אני בת 13, ימי האינתיפאדה השניה. אני בחופשה עם המשפחה ועם משפחה נוספת בכנרת (או אולי ישנו באוהלים בכפר בלום?). הבן של המשפחה השניה ואני רואים מרחוק חבורה של נערים ונערות עם גיטרה, אוזרים אומץ ומתקרבים. מדברים קצת. לאחד מהם קוראים אסף גביש. אני ישר מזהה את שם המשפחה ומחברת לפיגוע אבל מדברת בעיקר עם חברים שלו. כולנו מחליפים טלפונים ומתכתבים קצת אחרי עד שזה מתפוגג כי, ובכן, היינו בני 13-14
אני בת עוד-רגע-36, לירון ואני בפרויקט ציור על ארגזי תחמושת שאירגן פורום הגבורה עם טוב ויפה. צוף אשחר מגיעה ואנחנו מצרפות את הבן שלה אלינו כי נגמרו הארגזים והוא ממש ממש ממששששש רצה לצייר. עד היום יש ארגז במאהל הגבורה שעל חלקו העליון ציור שלנו ועל צדדיו ציורים של הילדון. לירון מדהימה, אני קצת בתוך עצמי.
אני בת 36 ושליש, פרסום שגרתי בקבוצה של המשפחות הגבורה גורם לעוד קרוס אובר מוזר של החיים שלי. כבר כמעט התחלתי להתרגל.
ראה עוד > >
03/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
גל עוסק מתחילת המלחמה בסיוע רב מאוד לחיילים, מפונים וכו'.
את התרומה הזו, של חטיפי חלבון לחיילים רגע לפני תחילת התימרון בלבנון, הוא הקדיש לעילוי נשמת אביחי שלנו. כמה מרגש ומדויק ❤️🩹❤️🩹❤️🩹 https://www.facebook.com/share/p/shrkhs85zSFbCR7B/
ראה עוד > >
25/10/2024
חרבות ברזל לזכר הנופלים
לפני שנה נפל בקרב רס"ר (מיל') אביחי אמסלם הי"ד, גדוד 7008 חטיבה 551.
בן 30 בנופלו, תושב חדרה. הוקפץ ב-7.10, נפל ב-9.10 בעת היתקלות עם חוליית מחבלים בזמן טיהור שטחים חקלאיים ליד שדרות. חוליית המחבלים לא היתה אמורה להתגלות אלא להתחבא באיזור עד לצמצום הכוחות ולצאת לפיגועים. הם שמעו את קולות החיילים המתקרבים, חשבו שהתגלו ופתחו באש. אביחי נהרג ראשון, אחריו סרן יובל הליבני ורס"ן ד"ר איתן נאמן. הכוח השיב באש אך המחבלים היו על תל גבוה ביחס לכוח, מה שקשה מאוד על הקרב ולבסוף עלה טנק על התל ודרס אותם, שובר בדרכו אקליפטוס שהיה שם.
אביחי היה סטודנט מצטיין דיקן שנה שניה להנדסת חשמל במכללת רופין, עבד ב"אלביט" נתניה כמפתח אוטומציה (חטיבת הרדיו) והוא ומשפחתו התגוררו בכפר הנוער "תלפיות", משמשים מודל משפחתי ל-12 נערות בסיכון.
השאיר אחריו זוג הורים, 2 אחיות גדולות, אישה ו-2 בנות. בתו השלישית נולדה כ-3 חודשים לאחר נפילתו.
יהי זכרו ברוך
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תהילה יפרח-חניה היא מהאחריות על הפינה החמה לחיילים בשדרות. מאז המלחמה הפינה החמה הפכה לחמ"ל של ממש עוזרת לחיילים בכל מיני ערוצים.
אחרי יום כיפור נסעה שירה-אמונה לשדרות והסבירה לתהילה ולנוער בשדרות על סיפור הקרב. יחד שתלו פקעות וזרעו זרעים של פרחי בר במקום כדי לצמוח מהכאב והאובדן. בני הנוער אף לקחו סטיקרים של אביחי להדבקה במקומות שונים, כולל בבסיס צאלים!
בנוסף, כמה ימים לאחר מכן, כתבה לנו תהילה כך:
העברתי שיח עם בנות כיתה ז, על עשייה מתוך קושי.. וכמה שהיא מטיבה.
דיברנו על המשפט של אביחי הי"ד ❤️
וחילקתי מדבקות
לתרומות וסיוע לחמ"ל:
תהילה- 054-6671569
ראה עוד > >
05/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לפני כמה שנים חיים קיסוס, חבר המשפחה שמתפלל בבית הכנסת במושב צפריה, הקדיש את טליתות בית הכנסת לראובן מגן, שנפטר לאחר שנפצע במבצע "צוק איתן" ולרפואת והצלחת שירה-אמונה, אחות של אביחי.
מעט לאחר שאביחי נפל הוקדשה טלית נוספת של בית הכנסת לעילוי נשמתו.
אנו מודים ומתרגשים מכל אדם שזוכר את אביחי ומנציח אותו ומרגישים שהנצחות האלה מוסיפות לנו או בתוך החושך.
תודה רבה למשפחת קיסוס ולבית הכנסת המרכזי בצפריה🙏🙏🙏
ראה עוד > >
06/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לילה לבן שמח לכל מי שחוגג 😉
למי שלא מכיר:
היום הוא הלילה האחרון לפני "שבת ארגון" של תנועת בני עקיבא בישראל. בכל שנה נבחר נושא אותו החניכים לומדים כל החודש ועל פיו הם בונים הצגות וריקודים. בסוף החודש מצויינת "שבת ארגון", בו מגיעים ההורים לצפות בקירות שנצבעו בהקשר לנושא, הריקודים ובהצגות. שבט הרא"ה, השבט המבוגר בחבריא א', מקבל שם שנשאר קבוע איתו והוא מצטרף רשמית לחבריא ב'.
ביום חמישי האחרון לפני שבת ארגון עושים "לילה לבן" ומסיימים כל מה שצריך לקראת השבת.
אביחי היה מדריך נערץ וכריזמטי יחד עם שני, שהדריכה איתו (בתמונה). הוא היה מקור לעצות והכלה גם הרבה אחרי שסיים את ההדרכה וחניכיו הושפעו ממנו רבות.
יחד עם שניים מחבריו הם ייסדו מסורת של ריקוד "ריקוד המכונה" בליל יום חמישי האחרון של חודש ארגון, הלוא הוא הלילה הלבן. מסורת שמחזיקה עד היום (!).
ראה עוד > >
06/12/2004
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אתמול בערב היו הופעות חודש ארגון של סניף תנועת בני עקיבא בישראל עמישב-הדר גנים.
שבט נבטים (השבט הצעיר ביותר) בחר את אביחי להנצחה בריקוד שלהם.
תודה ליצחקי ולאה ששלחו 🫶
בברכת חברים לתורה ולעבודה...🇮🇱
ראה עוד > >
07/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תנועת בני עקיבא בישראל סניף חדרה מרכז ❤️🩹🇮🇱🫡
בנוסף לקיר, רקדו החניכים את ריקוד המכונה כמיטב המסורת שהנחילו אביחי וחבריו. החניכים הצעירים שמעו על אביחי ועל חייו וכך הם כתבו לנו:
"כל שבט הקדיש את הפעילויות והלימוד שלהם לחייל אחר שקשור לסניף.. השבט הבוגר (שקיבלת את השם "חיים") הקדישו לאביחי.
בנוסף, התחילו את ריקוד המכונה בלשתף את כל החניכים הצעירים שלא מכירים שאביחי התחיל את המסורת המדהימה הזאת.
הרוח שלו חיה ונושמת בסניף!!"
תודה, התרגשנו ממש🙏
ראה עוד > >
07/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
סניף בני עקיבא חריש 🫶🇮🇱🫡
ראה עוד > >
08/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אורי, אח של נתנאל שהיה חבר קרוב כמו אח של אביחי, טייל בבודפשט והנציח את אביחי גם שם ❤️🩹
ראה עוד > >
09/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ההורים של אביחי גרים בבית קרקע שצמוד ל-2 בתי קרקע אחרים. הילדים של שלושת המשפחות גדלו פחות או יותר ביחד וכך נוצר שאביחי שלנו נקרא "אביחי הגדול" ואביחי של המשפחה ליד נקרא "אביחי הקטן". אביחי הקטן לקח קשה מאוד את ההודעה על הנפילה של אביחי הגדול, שקיבל כשיהיה כבר בשטח בפעילות מבצעית.
כמה חודשים לאחר מכן נישא אביחי הקטן לרחלי ויס והזכיר את אביחי הגדול בחופה.
כ-3 שבועות לאחר מכן נהרג אֵלון, אביה של רחלי, בפעילות מבצעית בעזה.
בנותיו של אֵלון לקחו את הרכב איתו חזר מהמילואים ושבק חיים והפכו אותו לאתר הנצחה של הנופלים.
נכון לזמן צילום התמונות מוצב הרכב במרכז המסחרי בשער בנימין.
תודה ליהודה גרוס על הדבקת הסטיקר וצילום התמונות.
ראה עוד > >
10/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
במוצאי שבת בעוד שבועיים יתקיים בע"ה טורניר כדורסל לזכר אביחי שלנו.
הטורניר פתוח לתושבי פרדס חנה🙏
תודה למוטי וידידיה!
מעבירים את ההודעה כלשונה:
*הינה זה מגיע!🏀🏀🥳🥳*
*טורניר סטירטבול 🏀 קהילתי לזכרו של חברנו אביחי אמסלם הי״ד*
*מתי?* 🗓️
במוצאי שבת חנוכה (כ"ז כסלו, 28/12/24)
*איפה?* 🏟️
באולם הספורט אלישבע (אולפנית "אמונה"), פרדס חנה.
הטורניר הינו טורניר סטריט-בול- 3*3 שחקנים במשחקים קצרים.
*אז מה בתכנית:*
* טורניר סטריטבול 🏀 קהילתי
* תחרות קליעות לילדים, נוער ומשפחות
* טקס לזכרו של אביחי
* הדלקת נרות משותפת🕎
*ההשתתפות כוללת חולצה🎽סופגניות🍩, מדליות 🥇 ופרסים 🎁 לזוכים.*
*כלל הפרטים והתקנון בקישור ההרשמה.*👇🏻
(כמות הקבוצות מוגבלת!) https://forms.gle/kqfGtaiFBECMT6mD7 *(הרשמה קבוצות ע"י קפטן הקבוצה בלבד ולא כל שחקן באופן אישי!)*
עד מוצאי שבת 14/12 כאן -
*כמה עולה?*
עלות סמלית- 20 ש"ח למשתתף, (10 ש"ח לשחקני קבוצת מוצ"ש הקבועים.)
תשלום כאן: https://payboxapp.page.link/YXHt4QQBNbTEoqRV7
ניפגש במגרש 🏀☺️
טורניר סטירטבול 🏀 קהילתי
*לזכרו של חברינו אביחי אמסלם הי״ד*
אוהבים כדורסל 🏀וקהילה🧑🧑🧒🧒?
*זה בשבילכם!*
טורניר 3*3, אווירה קהילתית, סופגניות, מדליה 🥇 וחולצה 🎽לכל משתתף..
ומה לא?!
- קבוצות של עד 5 נרשמים.
- המשחקים יתקיימו באולם אלישבע.
- מספר המקומות מוגבל! 🚫
לפרטים והרשמה:
מוטי גודמן - 0549797706
ידידיה בן שימול 0538286227
ראה עוד > >
11/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מוזמנים לצעוד איתנו-
חברים, משפחה ומי שמעוניין לשמוע ולהיות איתנו.
הלב פתוח 🫶
אנא אשרו הגעה על מנת שנוכל להיערך מראש🙏🇮🇱🕎
ראה עוד > >
12/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ביום רביעי, אור ל-ו' מרחשוון (6.11.24) קיימו בכפר הנוער כפר הילדים תלפיות Talpiot בחדרה טקס לזכרו של אביחי שלנו.
אביחי עבד בכפר בשנתיים האחרונות לחייו. אביחי ומשפחתו התגוררו בכפר והיוו מודל משפחתי לנערות ללא רקע משפחתי הנמצאות בסיכון.
לצערנו, לא הצלחנו להגיע, אך שלחנו דברים שנקראו בשם המשפחה:
אביחי היה עולם שלם. היו בו צחוק ורצינות, שטותניקיות ובגרות, רגישות ושכלתנות, מהירות מחשבה וענווה, מצויינות ופשטות. כל אלה הם בדיוק מה שהפכו אותו לילד, אחר כך נער, אחר כך איש הכל כך מופלא שהוא היה.
אביחי היה איש של חיבורים. הוא תמיד ראה את האחרים סביבו, גם אלה שהיו קצת שקופים. הוא תמיד ידע לכבד כל אדם בלי לוותר על האמונות שלו, ולמצוא דרך להתחבר אליו גם אם הדעות שונות. הוא היה מוכשר בכל כך הרבה תחומים, וכל הזמן לימד את עצמו, כדי להצליח להתחבר כך או אחרת לכל אדם שהוא פוגש.
אחרי שנה בלעדיו אנחנו עדיין המומים וכואבי םאך גם מודים על הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו- מכל המשפחות בעולם הנשמה הטובה והטהורה שלו ירדה דווקא אלינו וזכינו שהוא היה ויהיה לנצח חל קמאיתנו.
הבחירה לעשות חסד לזכרו היא בחירה מרגשת שמראה כמה אהוב הוא היה וכמה לעומק הכירו אותו- האדם עם לב הזהב, החיוך עם הרווח בשיניים והגומה האחת, האור הגדול שהיה פה וימשיך ללוות אותנו הלאה.
תודה רבה לכם, צותת וחניכי תלפיות, שהייתם לו בית ומשפחה ונתתם לו מקום. בכל אחד ואחת מכם יש מהאור הגדול שלו שממשיך לחיות גם כשהוא כבר בעולם שכולו טוב.
אנחנו בתקופה לא פשוטה של מלחמה, דאגה ואובדנים. דווקא בתקופה הזו אנחנו צריכים להוסיף אור, לעשות חסד, להיות טובים יותר, כדי שנהיה ראויים להקרבה של הנופלים את חייהם, כדי שנחיה פה חיים משמעותיים שמעוגנים בזכרם הטוב.
החזיקו אחד בשני, החזיקו מעמד.
עם ישראל חי💪🇮🇱
ראה עוד > >
15/12/2024
שירה אמונה האחות
1. ידעתי שאחרי הגל הטוב יגיע הגל הקשה. חיכיתי לו, המתנתי לו, פרשתי אליו את הידיים שלי באהבה. אפילו קצת חיפשתי אותו. כשקשה לי אני מצליחה לבכות וכשאני בוכה, עד לאובדן חושים עד לאיבוד הדעת, אני מרגישה שיש משהו נכון אחד בעולם- שכואב לי על אחי המופלא כראוי, כמו שצריך לכאוב, כמו שחיכיתי שיכאב. כשאני בוכה עד השתנקות אני אומרת לעצמי אימאלה, ומושיטה יד לאנשהו, מקווה שמישהו יחזיק. אני אומרת לעצמי יופי, ככה צריך. שיכאב. למשהו אחד בכל הטרלול יש לרגע קטן חוקיות. כואב לי על אחי.
הגלים הולכים ומתארכים, הטובים והרעים, מה משטלטל פחות אבל הצניחה מהטופ לשפל עמוקה וכואבת.
טוב שהיא מגיעה.
2. יום ששי, פחות משעה לכניסת שבת. בית העלמין אלקנה. אישה הולכת בשמלה ירוק כהה, עיטורים עדינים בצבעי שלכת, בלנדסטון. החלק העליון של השיער אסוף בקליפס שחור קטן, השאר מפוזר על גבה- גלים מבולגנים שהיא נושאת בגאון. נר נשמה נישא ביד אחת שלה, בשניה סלולרי. היא הולכת בנחישות, עוד מעט שבת, עוקפת צעיר מבולבל שמהסס, ממלאת מזלף במים. צועדת בבטחה למצבה אליה הגיעה כבר כל כך הרבה פעמים. היא מדליקה את הנר, מנקה קצת את בית הנר מגפרורים ופחיות נרות ריקות ואחר כך שוטפת את המצבה, מקפידה לשטוף היטב מכל הבוץ ולהשקות קצת את האדנית שליד. פעם היא שמה שם זרעים אבל לא הגיעה להשקות, אולי עוד יצא מהם משהו. קשה להאמין אבל כל כך הרבה דברים שהיה קשה להאמין להם קרו. כל יום קורים נסים, גם לנו עוד יקרו. היא מסיימת ומחזירה את המזלף למקום. כשהיא מתחילה לעלות את המדרגות היא לופתת את המעקה פתאום, מתכופפת על ברכיה, מחזיקה את עצמה לא ליפול לגמרי בכוח, ופורצת בבכי. חלק מהלב שלה טמון שם, עוד מעט כבר 3 שנים. הכאב מפלח אותה. היא לא מצליחה לעמוד אבל מכריחה את עצמה לנטול ידיים. תיכף שבת והיא ממהרת למשפחה אצלה היא מתארחת. מבדרך לכיורים היא נשענת על עמוד ומתייפחת בקול. היא בקושי נושמת. נלחמת. מנגבת את הדמעות. נוטלת ידיים. מורחת בכוח חיוך.
שבת היום.
3. כשנפלת נעו בי לוחות טקטוניים וקרסו בי קירות וגיליתי מערה חדשה שלא הכרתי לפני. חשוך בה, במערה, אבל אני כבר כל כך רגילה אליה שהיא לי בית שני. אני יוצאת ממנה מדי פעם, כשאני אוגרת כוח להסתער על החיים אך פה ושם, כשאני מאבדת כיוון, כשהרעשים מציפים, כשאני מאבדת ביטחון, אני שבה אליה, מתכרבלת בתנוחת עובר ומרשה לעצמי להיסחף פנימה עוד ועוד.
חשוך במערה הזו כל כך שאני מגששת בה בעיוורון. כשאני בה אני כמהה לחום, לאיזה לפיד, גפרור, משהו. לפעמים אני חושבת שמצאתי משהו, די מהר הוא נכבה.
כל כך חשוך שם שאני לא מוצאת כלום, לעתים קרובות אפילו לא מילים.
המערה הזו היא לי עוגן. בכל איבוד פרופורציה אני נכנסת אליה ומשאירה את כולם מבחוץ, תוהה אם אי פעם מישהו יראה מעבר וינקוש. הם לא נוקשים. אני בסדר.
כשאני במערה שום דבר לא מגן עלי, זו רק אני חשופה מול השדים שלי. בדיחות לא מצחיקות אותי, סרקזם לא חודר, אני צריכה שידברו אלי במילים קטנות ומשפטים קצרים. אני מגייסת מה שנשאר מהכוח שלי, מבטיחה לעצמי השנה אני מסיימת רק את המשימה הבאה ואז פנויה להכנס שוב למערה, להשאיר את הכל בחוץ, לתהות אם אי פעם מישהו ינקוש. הם לא נוקשים. אני בסדר.
4. שלושה חלומות חלמתי עליך השבת. בכולם בדיוק הלכת, בדיוק עזבת, בדיוק יצאת. בכולם, למרות שלא היית ממש נוכח, החלום הרגיש מציאותי כל כך שכשהתעוררתי הרגשתי כאילו עכשיו הודיעו לי שנפלת. הכאב היה לא יאמן אבל גם הגעגוע לא יאמן וכשהתעוררתי עוד לא הצלחתי למקם את עצמי במארב הזמן-חלל, כל כך מבולבלת הייתי שלא זכרתי איפה אני גרה. האם אני עדיין גרה בגולן? האם בירושלים? לקח לי רגע להיזכר שאני גרה בלוד ושהכאב החד הזה מלווה אותי כבר יותר משנה.
אני רואה את החיים שלי מלמעלה בחלומות האלה, וכשאני נוחתת חזרה למציאות לוקח לי זמן להבין לאיזו נקודה בציר הזמן של חיי נחתתי.
אני מטא מבפנים.
5. מאיפה הגיע השקר הזה שאחרי השנה הראשונה זה הופך להיות קל יותר?
אם כבר זה הופך להיות קשה יותר. את לומדת לוותר בכאב על אלה שלמרות שמבטיחים שהם כאן לכל דבר הם לא. את לומדת שהשתנית לנצח, ששום שמחה לא תהיה שלמה לגמרי לעולם. את לומדת שלפעמים את סתם בוכה, סתם. באמצע הכביש, באמצע יום עבודה, באמצע טיפול. את מבינה שזה שם ואת לא רוצה שזה יחלוף כי את לא רוצה להתרגל. את בעיקר רוצה לצרוח לאאאא. אני לא מוכנה שזו תהיה המציאות שלי פשוט לא. לא.
ככל שהזמן עובר את תוהה מה היה טיב הקשר שלכם היום, מה הוא היה יכול להיות עוד עשור. זה ממש לא הופך להיות קל יותר. את מתחילה עם הזמן להבין שכל ההנצחות, ההתעקשויות, הכתיבה, הראיונות, איסוף החומר וההרצאות לא יחזירו אותו ולא ימלאו את החסר ומול זה נגמר האוויר ואת מושיטה יד ולא תמיד יש מי שיהיה שם ויחזיק אותה אבל כשכן זה כמו אלוורה קרה על כוויה. לרגע זה כואב פחות ויש לך כוח להרים שוב את הראש ולחיות במלוא עוזך. הכי טוב שאת יכולה. כי ככה, זה מה שעושים.
6. כיבסתי כביסה עם חתיכת טישו בטעות ועכשיו בכל פעם שאני לובשת בגד ממכונת הטישו יורד ממני "שלג" ואני אומרת לעצמי יו, איך אביחי היה נהנה משלג. לא יודעת מתי בפעם האחרונה הוא ראה שלג.
אוף. איזו החמצה.
"ויש בעולם מקומות נפלאים
הייתי רוצה להיות שם
למצוא את עצמי שוחה חופשיה
בעומקים מתאימים לי
לפעמים מרגישה חזקה
לפעמים מתפרקת
בלי כוח לדחוף את עצמי
מהדחף שלי
לשחות אל החוף
אז עדיין חולמת ועדיין רוצה
וכבר כמה שנים
שהיא לא מרוצה
יש לה הסכם עם עצמה
תמיד כשנשברת עולה לקחת אויר
מי זה אמר שאישה לויתן זה דבר לא שביר
..."
ראה עוד > >
15/12/2024
שירה אמונה האחות
התרעות על פיגוע בטווח המיידי בירושלים. אני מתלבטת אם לנסוע. ברור שאני נוסעת, הרי יחד עם הידיעה על ההתרעות הגיעו ידיעות על פעילות בטחונית למניעה שגרמה לפקקים בכביש 1 וחוץ מזה, היום אני מעביר ההרצאה במאהל הגבורה, שזה לא כל כך מיוחד, רק שהפעם בשורה הראשונה ישבו ההורים שלי אז כל ההרצאה קצת פחות נשמתי.
אני על מדים, אני חושבת לי, בצל ההתרעות. אני מטרה קלה. אין עלי נשק, אני לא יכולה לרוץ. אם הוא ירה בי זה אמור להיות חד וחלק, אם הוא ידקור אותי זה בטח יסתבך עם המחלה שלי. אני אשאר בהכרה לספר עליה? אולי כדאי לחזור לענוד את הצמיד הרפואי שלי? אבל הוא כל הזמן נקרע לי והעמידים מכוערים כל כך. אולי כדאי לקנות כבר שעון חכם. אולי יש דרך להכניס אליו מידע רפואי.
מה יקרה אם זה יהיה פיגוע דריסה? זה לא יכאב לי בהתחלה, כי האדרנלין, אבל איך המשפחה שלי תתמודד עם עוד עומס? והאם זה יהרוס לי את השירות הצבאי?
ומה יקרה אם זה יהיה מטען? האם שומעים את הפיצוץ ואז מתים, מבינים באימה שככה זה נקטע, או שיש בום ואחר כך שלווה כמו שלא הרגשנו מעולם?
רק היום קיבלתי את התמונה היפה שלי מחייכת, עם גומה אחת (פחות יפה משל אביחי אבל גומה!), על מדים. זו תהיה תמונת ההנצחות שלי. מחייכת, על מדים. אין גאה ממני, לא תהיה גאה ממני, ללבוש את המדים האלה, גם אם הם אלה שיובילו ח"ו לפגיעה בי.
מי שאין לו בשביל מה למות, אין לו בשביל מה לחיות, אומר המשפט הידוע ואני, אני מתמסרת. למען העם והארץ כי הם הטעם, כי הם המטרה הנעלה, כי אליהם אנו נושאים עיניים בכיוון החיים שלנו לחיים של משמעות.
מאיפה כל המחשבות האלה?
כבר שבועיים מאז שהתמונות שרדפו אותי בחודשים האחרונים החלו להרפות. פתאום, משום מקום, התחלתי לראות בעיני רוחי את הרגע המדויק בו נפלת. שזה מוזר, הרי לא הייתי שם, אז איך אני יכולה לשחזר ככה את כל הפרטים? איך אני יכולה להרגיש את המתח עולה באוויר, לשמוע את האיוושה כשפגעת בקרקע, להריח את העפר שעלה בענן כשריפד את נפילתך, לראות אותך מונח פרוש על גבך, לראות את החברים שלך מטפלים בך. אין בזה שום היגיון, אין שום מציאות בה זה יכול להיתכן, אבל אני רואה את זה שוב ושוב.
גם את הפרידה אני רואה. עוד הרבה לפני שהסכמתי, בשבוע שעבר, להגיע לסיור במאנ"ח, כבר ידעתי מה אני הולכת לראות. עמדתי שם לידך, כבר היית קר לגמרי, ונגעתי לך ביד פעם אחת אחרונה. איך שום דבר מזה לא באמת קרה אבל.יש לי זכרונות ברורים של זה? של צפידת המוות, של האורות מעל שולחן הנירוסטה, של הפציעה מהירי, של הגודל המדויק שלך על השולחן, מכסה כמעט את כולו, של יראת הכבוד ששררה סביב. זה לא הגיוני שאני רואה הכל מפורט כל כך, כשזה לא באמת קרה.
רק שבוע שעבר הסכמתי להגיע, לבסוף, לסיור במאנ"ח ורק שם שמעתי על התהליכים ועם כל הבכי גם התנחמתי כל כך בכל הנהלים המכבדים שנתנו לך ללכת בכבוד הראוי לך.
הפסיכולוגית שלי וחברים אומרים שככה זה אנשים רגישים וכותבים. יש להם דימיון מפותח והם פורטים בעזרתו מושגים גדולים לתמונות כדי שהמוח יוכל לעכל.
לפני שנה חודשיים, כשהודיעו לי, נעלמת לי לגמרי פתאום. בבת אחת לא זכרתי דמותך, קולך, זכרון אחד שלך. הכל נמחק לי, למרות שעל המקרר יש לי אוסף מגנטים מכובד בו אנחנו מופיעים שנינו.
הזכרונות התחילו לחזור בסדר כרונולוגי:
התינוק המתוק שהיית, ארוך עם עיניים גדולות, כף ידך הקטנה בכף ידי כשהלכנו יחד ברחובות פרדס חנה לסניף בני עקיבא, ריח הזיעה המתוקה שלך כשישנת לידי, הבית הצהוב, הקיצים עם אפרת, הכיפה הבוכרית, היום ששברת את היד, היום שעברת ניתוח עיניים ואני, ילדה רגישה בכיתה ד אולי, לא יכולתי להפסיק לבכות למרות שאמרו לי שוב ושוב שזה ניתוח קל, הבקשה מהמורה ב-13:15 כל יום לצאת כדי "להביא את אחי מהגן", המחשב הגדול, שנדלק על DOS והיה מונח ליד המקרר בבית הקטן ובו שיחקנו בדיגר, הפעם הראשונה שקנית לי מתנה ליום ההולדת, הפעם הראשונה שלימדת אותי לעשות פויקה, הפעם הראשונה שבה, כשהלכנו מכות, אתה ניצחת ואז קלטתי שכדאי לי מאוד לגייס אותך לצד שלי, הפעם ההיא שהלכנו שלושתנו לקניון ונפלת ופתחת את הסנטר ולא היה לנו מושג מה לעשות אז לקחנו אותך לשירותים של הבנות לשטוף ו"לחבוש" בטישו, הפעם ההיא שבאת איתי לסרט (הארי פוטר אולי?) ולא העזתי להראות שגם אני משקשקת, הפעם ההיא שלקחת אותנו לחדר המדרגות כשהיינו אצל סבתא והראית לנו את הטבעת איתה הצעת נשואים, השבע ברכות שלכם בו כבר לא יכולתי להתאפק וגיליתי לך שאני בשיאה של החמרה מזעזעת ושדחיתי את ניתוח השתלת המשאבה לאחרי החתונה וראיתי אותך עם דמעות בעיניים ואמרת לי למה, למה את סובלת ככה, את עושה כל כך הרבה טוב כשיש לך כוח...
זכרונות מרון, החניך שלך מקו לחיים, מהחברים שלך ששרצו אצלנו בבית, מריבים שהרעידו יקומים והשלמות שגרמו לי לאהוב אותך כל כך, שכבר הייתי בטוחה שאני לא יכולה לאהוב את אחי יותר.
לאט לאט הם חזרו, בסדר כרונולוגי ואז בערבובים, ואני לועסת אותם לאט, מתענגת על כל זכרון חדש, ממהרת לכתוב.
אני באמונה שלמה בנפש ובגוף שלי שידעו לעבור כל גל, אבל לפני שבוע כשהייתי אצל הרופא והוא התבונן בצילום החזה שלי הוא אמר לי: אוקיי. מוזר. צורת הלב שלך השתנתה.
ברור שהיא השתנתה, אמרתי לו, הוא שבור לגמרי.
אני מתמסרת לגלים, הם אלה שיובילו אותי אל החוף, ועכשיו הגיע הגל שמוכן לדבר על פרידה. הגל שמציף לי את התמונות המפורטות האלה כדי לעכל עוד קצת מהסוף הלא נתפס הזה.
הן משחררות אותי לאחרונה, כבר לא רודפות אותי בכל שעות היממה כמו שרדפו עד עכשיו ואני מצליחה לחזור לכתוב קצת.
נגזרו עליך חיים כל כך קצרים, אבל זכית שאם כבר מוות צעיר, הוא נעשה בדיוק כמו שרצית לחיות.
אני כל כך אוהבת אותך, לעולם אוהב, אתה חלק בלתי נפרד ממני. אבל בלית ברירה אני נאלצת לקום,
ולהמשיך לחיות
💔 https://www.facebook.com/shira.amesalem/videos/588004060441849
ראה עוד > >
16/12/2024
שירה אמונה האחות
תחנת המשטרה הישנה
בית המייסדים
מצפה שדרות
תל הבנים, בו נפל אחי
סיור הכנה מעצים ומרומם רוח לקראת הדלקת נר שמיני בעקבות הגבורה (מוזמנים)
ראה עוד > >
19/12/2024
שירה אמונה האחות
20 בינואר 2023, יום ששי.
אני מרגישה לא משהו, תוהה איך לשנע את עצמי הבקושי זזה לבית של אבא ואימא לשבת. אביחי נבחר להביא אותי, אני קופצת על המציאה ויוצאת ממני אימא מרוקאית שאני לא מכירה 😅
על הדרך הוא עוזר לי להרים את המיטה כדי להוציא את הפוך מארגז המצעים ומציין כדרך אגב שאני לא צריכה להרגיש לא בנוח כי גם לירזי אחותי מסנג'רת אותו לדברים כשהוא בא לבקר אותה 😂.
הוא עושה סיבוב בבית שלי. הוא פה בפעם הראשונה ואני, רגע אחרי קורס הנדימן, משוויצה בכל מה שבניתי לבד משאריות שפירקתי.
אני זוכרת אותו על הספה, עם כל הבלגן, אוכל את הקציצות האלה. אני יכולה לדמיין אותו כאילו הוא ממש לידי.
19 בדצמבר 2024, יום חמישי.
כמעט 23 חודשים אחרי.
אני בבית חולה. מסתמן שאסע לאבא ואימא לשבת.
הם יבואו לקחת...
החום או החולשה או ההלם מזה שאני חולה גם במחלות של אנשים רגילים (אני חושבת שלפחות מזה מגיע לי פטור😡) מכריחים אותי לשבת בבית, להתעסק בעצמי, לראות סרטים. אישה בורחת מהשורה, הבשורה השיגה אותה.
בכי לא לגמרי מותאם. טשטוש כללי במהלך היום, שוקעת ועולה מבחינת תשישות וריכוז. בכל עליה מסיימת משימה אחרת. החיים קורים בחוץ.
הוא לא יבוא.
ראה עוד > >
15/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
רֹני, שכנתה של שירה-אמונה מקהילת נווה נוף בלוד, בת 13 בלבד, הכינה לנו בחוג קרמיקה 🫶🫶🫶
ראה עוד > >
16/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
המעיין החם במאגר בנטל, רמת הגולן
תודה לחניאל 🫶
ראה עוד > >
17/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
עמותת עזרא מגד, על שם גדי עזרא הי"ד מישיבת אדרת בת ים, חילקה לוחות שנה לתומכיה ותורמיה. בצד האחורי של כל חודש יש הנצחה של נופל אחר ובאחד החודשים הונצח גם אביחי שלנו.
תודה לאלירן 🫶🙏
ראה עוד > >
18/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בתאריך י' מרחשוון, 11.11.24, נסעו גבי, אבא של אביחי ושירה-אמונה, אחותו של אביחי, לבסיס צאלים שם התקיים טקס החלפת מג"דים בגדוד של אביחי, גדוד 7008.
הם חילקו מדבקות עם תפילה לשלום חיילי צהל ועם תפילת הדרך לזכרו של אביחי. רס"ר הגדוד הדביק אחת על הנשק שלו 🙏
תודה שי 🫶🙏
ראה עוד > >
18/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בע"ה בעוד שבוע וחצי נצא לסיור גבורה בשדרות ולהדלקת נר באנדרטה של אביחי.
מוקירי זכרו מוזמנים 🙏🙏🙏
להצטרפות לקבוצת העדכונים השקטה:
ראה עוד > >
19/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אביחי מאיפה בכלל מתחילים לדבר עליך
נסיתי לכתוב עליך כמה מילים ופשוט לא הצלחתי
אי אפשר לסכם בנאדם כמוך בכמה מילים
ואי אפשר להעביר את התחושות והמחשבות שרצות בראש.
לא מאמין שמדבר עליך בלשון עבר
אני מכיר אותך מעט זמן יחסית
משהו כמו 3, 4 חודשים
4 חודשים שזכיתי להכיר אותך
הדבר הראשון שאני זוכר ממך זה את החיוך הזה שלך
היה לך חיוך שובב כזה כמו של ילד
חיוך תמים וטוב לב
ככה קיבלת אותי גם לעבודה
על הכל אמרת לי אל תדאג אחי יהיה בסדר
תוך כדי שאתה מחייך חיוך שיכול להרגיע בשנייה
אביחי אם יש משהו שאי אפשר לפספס זה את הדאגה שלך לאישה ולילדות
זוכר אותך תוך כדי עבודה מרים מליון טלפונים,
הכל כדי שלבנות יהיה את הגן הכי טוב,
כדי שלאשתך יהיו את הרופאים הכי טובים, ועוד מליון סידורים שקשורים לבית.
כמה היית מספר לי על הבנות שלך. היית משוגע עליהן.
אביחי היית אחד האנשים הכי מקצועיים שאני מכיר
והכל עשית בצורה הכי קלילה שאפשר, בצניעות, בשטותנקיות ועם חוש הומור שגורם לכולם להקרע מצחוק. אני זוכר את הפעם ההיא שישבנו על העמדה במעבדה.. רק אתה יכול תוך כדי עבודה להוריד משחק שקוראים לו ביבי רץ, לגרום לכל מי שהיה במעבדה לעצור כל מה שעשה ולהביט בך משחק במשך 20 דק תוך כדי שאתה זורק הערות מצחיקות כמו ״יוו הפכתי לבן גביר תראו..״
אביחי לקחת על עצמך הכל: לימודים, עבודה תורה ודרך ארץ, מטלות בית דאגה לבנות, לאישה ובין היתר לקחת על עצמך גם את ביטחון מדינת ישראל. לקחת על עצמך להציל את כולנו.
תודה אביחי שבזכותך אנחנו כאן היום. אתה גיבור!
פשוט גיבור!
אוהבים אותך אביחי אני וכולם כאן
מקווה שאתה מחייך את החיוך הזה שלך גם למעלה
תהי נשמתך בגן עדן, מתגעגעים😔
ראה עוד > >
27/12/2024
שירה אמונה האחות
חנוכה הוא החג שצובט לי. ברגע שהחנוכיה נדלקת, עוד מהנר הראשון, אני מתעצבת שעוד מעט נגמר. הנרות שלה מחממים לי את עומקי הלב כמו שאף פסיכולוג או פחמימה לא יצליחו. הם מנחמים אותי, מרגיעים אותי, מפייסים אותי. הם חיבוק עם מגבת חמה אחרי שרצתי בגשם והגעתי, שיניים נוקשות ושפתיים מכחילות, לאיזה בית שחיכה לי עוד מימי בריאה.
חנוכה הוא החג שאני נשענת עליו. באורך נראה אור ממש. האור הקטנטן הזה, שמן מוצק שמגיע מוכן, עם פתילה, 29.90 באושר עד, הוא ממש אורו של ה' והוא חומל עלי ומלטף את ראשי ואומר לי אני רואה הכל בת שלי. אני רואה הכל. אל תחשבי שאני מפספס ממך כלום. אני רואה כמה קשה את נלחמת להמשיך, כמה בכוח את מרימה את הראש, כמה כאב על כאב על כאב את נושאת ואיכשהו נולדת מחדש. אני רואה שאת עוף החול, בת שלי. אני רואה.
עוד לפני שהבנתי בשכל, הגוף שלי והנפש שלי אותתו. איזו כבדות גדולה ובכי לא פוסק שיחד עם האישפוז המטלטל פירקו אותי לגמרי. עוד לפני שסיימתי לאסוף את השברים רצתי, ממש ביום שהצלחתי לעמוד על הרגליים, לבסיס. אמנם הצלחתי להחזיק מעמד רק 3 שעות אבל אלה היו 3 שעות של מים מחיים בתוך אינסוף של חידלון. כמה כאב ולעומתו כמה משמעות.
מצאתי את עצמי בורחת ובורחת, אוספת פיסות של חושך לאורך היום: הדלקת נרות אצל חברים בגילי שילדיהם ב"ה רבים במספר וגדולים בגיל והם קרובים כל כך לשלב בו נותר רק לרוות מהם נחת. הדלקת נרות עם חברות שנשואות כבר מזמן. הדלקת נרות של משפחות שלמות, בהן למרבה הפלא כל האחים מגיעים ומתחבקים וצוחקים ומתעצבנים. כולם. כל האצבעות של היד נמצאות.
אני כמעט נחנקת מגעגוע.
אני מתקשה בכל כך הרבה דברים ודוחפת את עצמי בכוח, מצילה את עצמי מלהיכנע לחולשה ולחידלון, עד טיפת לשדי האחרונה אני יונקת את החיים, את העשיה, את הפעילות, את החברות, רק לא לתת למחלה שלי לחמוס ממני גם את זה.
בסוף היום אני מגיעה מותשת ומוצפת, כמו שיהיה כנראה כל חג עד ביאת משיח צדקנו, ועל גבי שק גדול של כאבים שאספתי במהלך היום. אני פותחת אותו וכל שברי החושך צפים לאוויר, מסתובבים סביבי, שרים את שירם הלוחש, גדלים ומתנפחים ומסתירים את עין הלבנה ואל מול כל אלה אני עומדת, מיישירה מבט ומדליקה נר. https://www.facebook.com/shira.amesalem/videos/1338522427595382
ראה עוד > >
22/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בסוכות התפרסם טור של גילי, המתעד החטיבתי של חטיבה 551 (אליה השתייך הגדוד של אביחי), בביטאון The south Florida community voice של הקהילה היהודית בפלורידה ארה״ב.
הטור סיפר על הישגי החטיבה במלחמה והוקדש, כפי שניתן לראות בתחתית העמוד האחרון, ל-3 הנופלים הראשונים של הגדוד, ביניהם אביחי.
תודה גילי 🫶
ראה עוד > >
23/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מדור עתי"ד בשיתוף מדור טיפו"ח (טיפול בחיילות הדתיות) ברבנות הצבאית מוציאים חומרי חיזוק רוח לחיילות דתיות. בין החומרים גם עלון חודשי בשם "בת חיל".
המתכון שהוצג ב"בת חיל" כסלו הוא המתכון של רותי, אימא של אביחי.
מוזמנים להכין בחג...
ראה עוד > >
24/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה רבה ל אור למשפחות שלא שוכחים את ההורים!
ראה עוד > >
25/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ביום ששי, ז' מרחשוון, 8.11.24, השתתפה שירה-אמונה בכיכר הגעגועים בפרדס חנה.
כיכר געגועים היא מיזם בינלאומי ארוך טווח המועד לחבר בין אנשים דרך המכנה המשותף העמוק של הגעגוע ולהוות תזכורת לאהבה שתמיד נשארת בלב.
תודה לגיל על התנהלותה הרגישה והמחבקת ועל נתינת המקום 🫶
ראה עוד > >
25/12/2024
בית הספר אילת השחר, ברוכין.
תלמיד שמע על אביחי מהרב שלו, הרב אסף יחזקאל, שהיה שכן של אביחי ומשפחתו בבית אולגה, והחליט להנציח אותו בחנוכיה 🫶
הלוואי שיגבר האור על החושך ושיהיה חנוכה שמח לכל בית ישראל 🕎
ראה עוד > >
26/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ליאל, חניכה של אביחי מכפר הילדים תלפיות Talpiot , נמצאת בימים אלה בשירות לאומי בקרית ביאליק. בנוסף לתמונה היפה שהיא מפיצה כל שבת והכינה גם לחנוכה, היא ובנות השירות הדפיסו לכל בית הספר:
ראה עוד > >
26/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה לרותם שמש, בת דוד של אביחי, ששלחה 🫶
ראה עוד > >
30/12/2024
שירה אמונה האחות
קראתי בשבת ספר של הרלן קובן וכמובן שחפרו שם על הסימנים שאקדח משאיר על קליע, שריטות וחריטות ופתאום בום, ממש משום מקום, אני רואה אותך יושב מולי ומסביר לי, לפרטי פרטים, דברים שלמדת בצבא או אפילו קצת לפני על רובים, אקדחים, רימונים. איך הסברת לי על הנקר שמנקר את אחורי הכדור וגורם לפיצוץ קטן ואז הקליע נורה והתרמיל נשמט, או איך הסברת לי, בהתלהבות שהתקשיתי להבין, על המנוף של הרימון בנוסף לנצרה ואיך היית מסביר, בעיניים נוצצות, מה שלמדת בצבא על ההבדל בין רובה למקלע, מסביר לי את ראשי התיבות, מדגים עם הידיים, עם הקול הצרוד, אלוקים ישמור ישבתי על הספה בשבת והתקפלתי לשתיים כי הגעגוע פתאום תפס אותי חזק חזק ולא שחרר ואני כמעט נחנקתי כמעט הפסקתי לנשום באמת, עד שהכרחתי את עצמי, כמו שאני מכריחה בצינתורים או מול בשורות רעות, פשוט הכרחתי את עצמי להוציא את כל האוויר החוצה כמו ש Ehud לימד אותי כי רק אז הריאות מצליחות להתחיל להתרחב בחזרה בלי לעשות היפר וינטלציה.
הייתי מאושפזת שבוע שעבר והרופא בישר לי בשורות נוראות ואיומות שאולי לא ישמעו לאחרים איומות ונוראות אבל לי הן היו לגמרי איומות ונוראות והסתכלתי עליו ועלו לי דמעות והוא אמר אני מצטער, אנחנו כאן לעזור כשצריך, אבל מעכשיו זה יהיה יותר קשה ואני אמרתי יו, כבר 15 שנה שאני חולה, וכל דבר כזה מכה בי שוב.
יכול להיות שעוד יומיים יהיה היום האחרון שלי בצה"ל ואני מסתובבת עם גרון חנוק ועיניים רכות שדומעות כל הזמן ולב שבור ושיער פזור כי אס"ק וגם כי אני מתחבאת בתוכו קצת, ככה אני, בורחת לתוך הרעמה כשהקרקע שוב רועדת, ויחד עם הבשורות של הרופא ויחד עם הועדה הרפואית המרתיחה של צה''ל אני לא מבינה כמה עוד המחלה הרעה הזו תיקח ממני. כמה עוד. ואיך שוב ושוב לא משנה כמה אני טובה ומצטיינת ועובדת קשה ומסורה ועובדת על עצמי לזרום עם המערכת ולבחור את המלחמות שלי ולהוציא מוצרים נהדרים, נקיים, מאירים, שמביאים בשורה לעולם- בסוף אני מסתכמת לשורה: חולה במחלה נדירה. המערכת לא רוצה להתעסק עם זה בכלל.
זה היה השבע ברכות האחרון שלכם ורגע לפני שהתפזרנו לבתים עצרתי אותך בצד לבד ואמרתי לך אפשר לדבר רגע? ואמרת לי בטח, או אולי אמרת בטח אחותי, אני לא זוכרת אבל אני זוכרת שריכזת לרגע את תשומת הלב בי למרות שהיית נשוי בדיוק שבוע, ילד מאוהב וחמוד, ואמרתי לך סליחה שאני אומרת לך ככה. סליחה. אבל שבועיים לפני החתונה שלך המצב שלי שוב החמיר ואני אצטרך לעבור השתלה של צינורית בבית החזה ישר ללב והיא תצא דרך העור ותתחבר למשאבה חיצונית ואתה, מטר שמונים על מיליון קילו של שרירים, גבר-גבר ענק שכולו שקוע בשמחה שלו, היית המום ועלו לך דמעות בעיניים וככה עם הלחלוחית, כשאני עוד מרגישה אחראית שאני מצערת אותך ותוהה אם זה היה נכון לומר לך, אתה אמרת לי יו את יודעת, זה כל כך לא הוגן, כשיש לך כוח את מוסיפה כל כך הרבה טוב בעולם. זה כל כך לא הוגן אני לא מבין מה ה' רוצה ממך ואני ניסיתי להקליל ולהגיד שזה בסדר אני לא מתה רק עוברת ניתוח ואפילו לא סיפרתי לך שלא רקדתי בחתונה כי הדיל היה שהמשאבה נצמדת אלי רק אחרי ה-7 ברכות כדי לא להרוס את השמלות ובתמורה אני לא רוקדת בחתונה כי אם אני אתאמץ ואתעלף, ככה הרופא אמר, הלב שלי יעצור עוד לפני שהאמבולנס יספיק להגיע.
רקדתי בחינה, ובאירוסים ורקדתי ורקדתי והרגשתי שאני מתנשפת אבל התעלמתי וככה יצא שרק ממש דקה לפני החתונה, כשכבר קניתי אלף שמלות לשבת חתן ולשאר האירועים, עברתי צינתור והרופא פגש אותי בפנים חמורות ואמר שאני בסכנת חיים. כמעט מיידית. ושמרתי את הסוד הזה בבטן כדי שתוכל לשמוח אבל ביום האחרון כבר לא יכולתי, הייתי חייבת לשתף וכשהתסכלת עלי עם הלחלוחית בעיניים האלה, שהיום אני רואה את אותן העיניים על הבת שלך, ואמרת אני לא מבין, אני לא מבין, כשיש לך כוח את עושה כל כך הרבה טוב, מה רוצים ממך, הרגשתי שאולי אחרי הכל, אולי אחרי כל רכבת ההרים והמורכבויות והריקוד הזה של התקרבות-ריחוק-התקרבות שיש בין אחים, עשיתי משהו אחד נכון.
פעם צבי אמר לי שזה מוזר שאומרים שהשנה הראשונה היא הכי קשה, הרי ככל שחולף הזמן עבר יותר זמן מאז שראינו את האויבים שלנו.
כואבת לי הבטן.
יורד גשם זלעפות בחוץ.
איזה מצחיקה המילה זלעפות, בטח היית עושה ממנה צחוקים, מותח אותה למטעמים ממש- ראית פעם זלעפת? נפלה לך פעם זלעפת? כן פעם הלכתי עם חברים ומצאנו זלעפות. מה זה גשם זלעפות. חחח איזו מילה מצחיקה.
יורד גשם זלעפות בחוץ ורצתי החוצה רק כדי לראות שהארכה המאולתרת למרזב שהכנתי מבקבוק מרכך כביסה ואזיקונים (היית עףףף על זה ועלי אם היית רואה את זה) מכווינה את המים ישר לדלי ואז כבר לא יכולתי להיכנס שוב הביתה כי הגשם והקור קצת עקצצו לי בעור וזה השתלב בול עם העקצוץ בלב אז עמדתי ככה, קפואה, ובהיתי בגשם. נשמתי את האוויר הקר ואמרתי איפה הילד הזה שיקח אותי החוצה יחפים ונרקוד בגשם ופתאום היה לי כל כך כבד. כל כך כבד לי האובדן שלך כל כך כבד לי להיות אחות שכולה כל כך כבד לי להיות עם עוד אחרים באמבטיה הזו של הכאב כבד לי כבד לי אז אני עומדת ככה בגשם, נותנת לקור לחלחל ולהרגיע את הכאב קצת, מסתכלת על הגשם, מרגישה אותך ממש לידי, נושמת ומתחילה קצת להירגע, עד הגל הבא...
מפתח המרחק, אחי,
פתח בי שער
של געגועים... https://www.facebook.com/shira.amesalem/videos/1043795234180298
ראה עוד > >
01/01/2025
שירה אמונה האחות
אחחח, ביחי.
לא מאמינה שלא היית במסיבת חנוכה המשפחתית, לא מאמינה שככה אנחנו חוגגים ביחד..
כל כך מתרגשת מהסיור הזה שבניתי בהקפדה (ותודה לבר ואלירן) במטרה להעביר את רוח הגבורה ולהגביר את האור. כל כך מתפללת שהכל ילך כמתוכנן. כל כך לחוצה כי הודיעו לי הבוקר שגם המח"ט יצטרף לחלק 😱
מוזמנים להצטרף אלינו (ממליצה להצטרף לקבוצה השקטה לקבלת עדכונים בזמן אמת)
ולמי שבבית- אעלה לפה ולחרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד עדכונים, תמונות וכו'.
🫶🕎
#אחיהקטן
ראה עוד > >
02/01/2025
שירה אמונה האחות
לעוד תמונות וסיפורים מהסיור הזה מוזמנים אלי לסטורי או ל חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
זאת חנוכה שמח🫶🕎
ראה עוד > >
02/01/2025
שירה אמונה האחות
8 ימים של אור
ואחריהם-
חושך
ראה עוד > >
02/01/2024
שירה אמונה האחות
אני לא מבין, הוא כותב לי, והלב שלי פועם קצת יותר מהר. כשמשתפים איתי שכול, אני בחרדת קודש. אני לא מבין איך אמורים להמשיך הלאה כשהוא לא כאן. אני לא מבין איך העולם ממשיך, איך רק אני מתבגר. אני לא מבין.
ואני בצד השני של המסך, הטלפון ביד, אני בסוף יום מזעזע אבל תהום אל תהום קוראת והלב שלי נפתח. אני לא יודעת מה לכתוב ובסוף כותבת משהו. ואין תגובה. ואני אומרת לעצמי אוף הייתי צריכה לכתוב אחרת. אולי לא. אולי הוא צריך זמן לבד.
אני רוצה לכתוב לו שהוא צעיר בעשור ממה שאני הייתי כשאיבדתי את Reuven ושזה באמת גיל צעיר מדי.
אני רוצה לומר לו ששנה זה כלום, זה פסיק, זה פסע, במסע הארוך-ארוך של חיים עם הכאב הזה.
אני רוצה לכתוב לו שלומדים, למרות שזה נראה בלתי אפשרי, לשתול פרחים מסביב לבור הזה. לומדים להיות שם בשביל המשפחה כי הם הכי קרובים אליו. לומדים להמשיך להיות בקשר איתו, פשוט בקונסטלציה אחרת. לומדים לשבת בכאב כשהוא מגיע עד שיוצא לו העוקץ ולומדים לבלוע רוק בכוח כשחונק הגעגוע
אני רוצה לומר לו שיבכה. שישב ויבכה. ולא יברח ולא יעסיק את עצמו ולא יסיח את הדעת אלא מדי פעם יתן לעצמו לשבת, להיזכר ולבכות. זה מגיע לאלה שעזבו אותנו. מגיע להם שיבכו על לכתם.
אני רוצה לומר לו ששנה זה פיקציה. אני רוצה לומר לו שלי, מתברר, לוקח כמה חודשים אחרי סוף השנה הראשונה עד שאני מתחילה בכלל לחשוב להרים את הראש. זה קרה עם ראובן וקרה עם אחי ואני שונאת להיות במציאות בה אני כותבת משפט כזה. שונאת להיות במציאות בה איבדתי חבר קרוב קרוב, סבא ואת #אחיהקטן בשנה וחצי.
בא לי לצרוח, אתם לא רואים שהמתקן הזה משוגע? תעצרו, אני רוצה לרדת.
אני רוצה להצטער איתו שהלב שלו נשבר ככה. אני רוצה לשבת איתו על סף השבר הארור. אני רוצה לתת ספייס אבל רוצה גם שידע שאם הספייס הזה חונק מדי הוא לא חייב להיות בו לבד, הוא יכול רק להושיט יד.
אני רוצה לומר שזה ממש בסדר למצוא את עצמך גם חייב שקט וגם לא יכול לסבול את השקט בו זמנית.
חלק מהשכול זה להבין שחברים, עם כל הכוונות הטובות, לא תמיד ידעו מה לומר כדי לעצור את כל הכאב השוטף. לא תמיד יהיה מי שידע איך לעצור את הגל הזה. עם הזמן לומדים שהגלים שוטפים רק אותך אבל עוזר שמישהו צועק את השם שלך מהחוף ומחכה שתגיע.
אני רוצה לומר לו שאובדן קרוב ראשון הוא תמיד קשה ומטלטל. כל האובדנים קשים אבל הראשון מחריד את אמות הסיפים בצורה שקשה להסביר.
אני רוצה לומר לו שלא יבהל מההדחקה ולא כשהיא מתפוגגת. שיאמין בעצמו שהנפש והגוף יודעים מה להציף ומתי כדי לעכל את הדבר הזה ושיתמסר. לא נאבקים במערבולת. מתמסרים.
אני רוצה לומר לו כל כך הרבה דברים אבל בסוף רק שולחת: כן, למרבה התדהמה, השמש חוזרת לזרוח כבר למחרת בבוקר.
ראה עוד > >
03/01/2025
שירה אמונה האחות
עוד ממש רגע שבת ואני חזרתי לי מטיול קטן, מסוג הטיולים שהיית כל כך אוהב ומנסה לדחוף אותנו להצטרף אליך בימי ששי של שמש ואנחנו לרוב היינו כבר עם תוכניות או עם הכנות לשבת.
חזרתי הביתה וקטפתי תפוזים מהעץ של השכנה, עישרתי ונשנשתי ואחד טפטף לי על הרצפה. לרגע אחד התבאסתי כי שטפתי וממש ניקיתי לפני שיצאתי לטיול, אבל אז נזכרתי שאמרת לי שאתה מבחינתך שוטף וזהו. מהרגע שסיימת כל לכלוך הוא כבר לשטיפה הבאה.
מכניסה שבת בחיוך, קצת מריר, אבל חיוך.
שבת שלום!
ראה עוד > >
חיים קיסוס
סיור גבורה- נרות
תודה לכולם שבאתם
גבורה היא מלשום להתגבר, להיות גדולים היום ממי שהיינו אתמול ומחר ממי שאנחנו היום.
הגיבורים שהקריבו את חייהם הותירו אחריהם רסיסים של אור שאותם אנחנו אוספים והופכים את עצמנו למראה המשקפת את הרסיסים האלה בעוצמה גדולה ככל שניתן. אל מול החושף של אויבינו, אנחנו מגבירים את האור.
הגענו היום לשדרות, עיר שרק לפני שנה ורבע ספגה יחד עם שאר ישובי הדרום פלישת מחבלים תאבי דם, צמאי הרס וחורבן, הניזונים מהטלת אימה וטרור. המכה היתה קשה ונואשת, כל מי שכאן יודע בדיוק על מה אני מדברת. ועם זאת, חזרנו לכאן היום, ראש חודש טבת, כדי להדליק אור.
חודש טבת, מלשון טוב. באמצע החורף הגשום, הקודר, הרטוב- מגיע החודש שמתחיל בחנוכה, ומושך אור מהחג המיוחד הזה. בחודש טבת הטבע אוגר כמויות של מים שעוד מעט, ממש עוד מעט, יצמיחו את הצמחים. החודש הזה מזכיר לנו להכניס פנימה כמה שיותר אור מאורו של חנוכה ולהחזיק מעמד, גם אם בחוץ סוער וקודר.
נדליק היום נרות לזכר הגבורה על סוגיה השונים. כל מי שרוצה לומר משהו מוזמן, אנחנו כאן ביחד, קבוצה קטנה שבאה לזכור את הקרבת אחינו וכמובן את אביחי שלנו שהיה כל כולו אור, שמחה וחיבורים לאחר. המטרה היא לא לשבור את רוחנו, להעציב או לדכדך. מותר לנו לבכות, כמובן, אבל גם עם לב שבור לזכור שהראש שלנו למעלה. שבחושך הגדול אנחנו נילחם באור, אותו אור שמעט ממנו מניס הרבה מהחושך. נאחז אחד בשני, נפתח את הלב, נתאחד ונתייחד סביב זכרם של אהובינו ונזכור שכל אחד הוא אור קטן וכולנו- אור איתן.
ראה עוד > >
02/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
1. גן הגבורה (תחנת המשטרה הישנה), אנדרטת מגיני העיר.
הנר הראשון מוקדש לגבורה שבערבות הדדית. האנדרטה הזו מוקדשת למגיני העיר, ביניהם גם אביחי שלנו. לא כולם גרו בשדרות, לא כולם הכירו מישהו משדרות, אך כשפרצו הפורעים הם קפצו להגן. איפה עוד בעולם תמצאו אומה שאל מול מתקפה מחרידה ופתאומית כזו לא רק שלא קופאת באימה אלא קופצת לסיוע- עם נשק, בכפכפים ומכנסיים קצרים או בהעמדת סירים כדי שלחיילים יהיה אוכל חם- כל אחד התגייס ופתח את הלב, את הכיס, את הבית.
על הבניין ממול מצוייר ציור קיר ובו ניתן להבחין במלאך עם חץ וקשת היושב על החלון של הקומה השניה. בקומה השניה של הבניין הסמוך לבניין המצויר היה צלף ישראלי שהוריד מחבל אחרי מחבל להציל חיים רבים. ציור מלאך הוא לכבודו.
ראה עוד > >
02/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
2. גן הגבורה (תחנת המשטרה הישנה)- אנדרטת הנרצחים תושבי העיר שדרות
רס"ם מור שקורי סיימה משמרת לילה כשוטרת ממש כאן, בתחנת המשטרה בשדרות, כשפרצו לעיר מחבלי נוח'בה חמושים מכף רגל ועד ראש. היא נלחמה עד הכדור האחרון כשהוריה, שגרים לא רחוק משם, שומעים את היריות ולא יכולים לסייע. לבסוף נהרגה מירי של צלף. כשנה לאחר מכן נרצח אביה, רס"ב רוני שקורי, בפיגוע ירי סמוך למחסום תרקומיה צפונית לחברון.
את הנר השני נדליק לכבוד הגבורה היונקת מהשורשים. דור אחרי דור של הנחלת ערכי ערבות הדדית, חיי שליחות, נחישות, אומץ ואחריות על הגנת העם והארץ.
ראה עוד > >
02/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
3. גן הגבורה (תחנת המשטרה הישנה)- אנדרטת הנרצחים תושבי העיר שדרות
כשאודיה ודולב סוויסה, תושבי שדרות, הבינו שפרצו מחבלים לעיר הם ניסו להימלט יחד עם שתי בנותיהן רומי (6) וליה (3). כל אחד מההורים תפס ילדה אחרת אך דולב נורה, נפצע אנושות ונפטר מפצעיו. הילדה שהיתה איתו ברחה חזרה לאימה ולאחותה. שוטר הורה לה לנסוע אחריו לתחנת המשטרה, במחשבה ששם יהיה בטוח יותר. עאמר אבו סבילה, תושב הפזורה הבדואית שהיה שם, ראה שאודיה נמצאת בהלם ומתקשה לנהוג והתנדב לנהוג עבורה. השוטר, האם ועאמר נרצחו על ידי מחבלים שאיכשהו, בדרך נס, פספסו את הבנות היושבות מאחור שהתחבאו מתחת לסדין. זמן מה לאחר מכן הגיע לאיזור איש השב"ס יאיר מאיר אבינועם ורומי, שגוננה על אחותה, שאלה אותו "אתם של ישראל?" וכך הצילה את עצמה ואת אחותה.
את הנר השלישי נדליק למען הגבורה הרואה את העתיד. גבורה הזוכרת כי חיינו הם פסע בנצח עמנו וכי מלחמתנו היא לא מתוך חרחור ריב או רדיפת מדון אלא מתוך חובתנו המוסריםת להבטיח עתיד טוב יותר לילדינו. גבורה המבינה כי את הרשעה יש לעקור מהשורש, להשמיד כליל, להכריע ולהכות מכה ניצחת על מנת שילדינו וצאצאינו יוכלו לחיות כאן בשקט, לשגשג ולצמוח. גבורה שמבינה שאין לנו ברירה אלא להמשיך, לצד הכאב, לחיות, על מנת שדור ילדינו יחיה חיים שמחים ושלמים ככל הניתן.
ראה עוד > >
02/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לאחר צפייה בסרטון על גבורת המשטרה ב-7.10 בבית המייסדים, המשכנו לגבעת קובי הנקראת גם מצפה שדרות/ אנדרטת הארבעה.
4. גבעת קובי
גבעת קובי נקראת כך על שמו של הרבש"צ (רכז ביטחון שוטף צבאי) המקומי, קובי הרוש, יליד ותושב העיר. היא מכונה כך משום שהרוש נוהג במסגרת תפקידו לעלות למקום עם קבוצות מבקרים, אנשי צבא ודיפלומטים המעוניינים לראות מקרוב את אזור הגבול.
את הנר הרביעי נקדיש לגבורה היונקת מאהבת הארץ. גבורת החיים, הממשיכים לפעול בכל המישורים ובהם המישור האזרחי דרך תמיכה בחיילים, תמיכה בעורף ובמשפחות שנותרו מאחור והסברה. חזיתות אלה הן חלק בלתי נפרד מהמאמצים המלחמתיים והן משלימות את עבודתם הקשה של הלוחמים בשטח, של תומכי הלחימה ושל החיילים העורפיים. כולנו חזית, כולנו תורמים מה שאפשר אם זו דאגה לרווחה האישית על מנת להקל את העומס האזרחי על מוקדי התמיכה והרווחה, אם זה לעזור לשכנה, לארוז עוגות לחיילים או להתפלל.
ראה עוד > >
02/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
5. 100 מאחינו שבויים ממש פה, מעבר לקו האופק. 100 חלקים מהלב הלאומי שלנו, 100 אחים שבלעדיהם אנחנו לא שלמים.
את הנר החמישי נקדיש לחטופים שלנו.
מבעד למשקפת שיש כאו ניתן לראות את צפון הרצועה (ג'באליה).
נתפלל שישובו לביתם כמה שיותר מוקדם, שהם והמשפחות יצליחו להשתקם, ושיחזיקו מעמד עד שנצליח לשחרר אותם מציפורניהם הרעות של ארגוני הטרור השונים בעזה.
ראה עוד > >
02/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
6. את הנר הששי נדליק למען הגבורה היונקת מערכי צה"ל: חתירה למגע, רעות, עבודת צוות, עמידה אל מול האיום. מוזמנים לקרוא באנדרטה את סיפור הקרב, יש גם משקפת וגם תחנה עם הסברים מוקלטים.
ראה עוד > >
02/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
7. אנדרטת נופלי גדוד 7008 במלחמת "חרבות ברזל"
את הנר השביעי נדליק לזכר הנופלים הקרובים אלינו. כמעט ואין אדם בישראל שלא מכיר לפחות נופל, חטוף או נרצח אחד. אנחנו מבטיחים לשאת ראש בגאון, גם כשליבנו שבור לרסיסים, לזכור, לתמוך אחד בשני, ללמוד את סיפורי הקרב יחד עם סיפורי הצחוק והחיוך מחייהם ולהמשיך, כמו שכתבה זלדה, לאהוב את החיים בלב נשבר.
לפני מספר חודשים, בסוף טקס חניכת האנדרטה, זרענו כאן זרעים של פרחי בר (והבאתי איתי עוד פקעות אם יש זמן ומישהו רוצה). הנר השביעי הוא לא נר שכולו עצב אלא נר מעורבב- עצב על הקרובים עלינו יחד עם היאחזות בחיים, התעקשות על המשך צמיחה, התחדשות, זריעה של יופי במקום בו נחשף כל כך הרבה כיעור אנושי.
שדה דמים היה שם קודם ועכשיו הוא שדה פרגים.
מיקום האנדרטה: https://maps.google.com/?q=31.512255,34.586326&entry=gps
ראה עוד > >
02/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
8. ציון איזור הנפילה בצומת שער הנגב
לאחר הדלקת הנרות פה בצומת, נמשיך לפינה החמה לחיילים על מנת לשמוע בקצרה מהמתנדבות. מאחר שחלק יתפזרו כבר לבתים, אני בוחרת להדליק את הנר האחרון פה, בצומת שער הנגב, כדי שתהיו חלק מהסיומת. את הנר השמיני אנו מקדישים לעורף שתומך בלי סוף בחזית. העורף והחזית הם שני צדדים של אותו מטבע- כשזה חזק ומחזק את השני, השני מתחזק ומחזק את הראשון. כשהמשפחות יודעות שהאבא, האח או הבן מטופלים על ידי מתנדבים אזרחיים, הן דואגות פחות. כשהחיילים יודעים שהעורף מחזיק מעמד ומסייעים זה לזה, הם יכולים להתרכז יותר בקרב. הנר השמיני הוא נר האחדות, הנר של "את אחי אנוכי מבקש"- שמחפש כיצד ניתן לסייע לאחר על מנת שנחזיק מעמד במלחמה הארוכה הזו, הנמשכת יותר משנה.
ראה עוד > >
02/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
סיום-
שיחה של תהילה, תושבת שדרות וממובילות ניהול הפינה החמה לחיילים. 🫶
תודה רבה לנציגים מהפלס"ר, למח"ט ולחפ"ק שלו שהפתיעו בביקור מעזה, לחברים, למשפחה, לתושבי שדרות ולכל המגיעים. הפכתם את חנוכה הזה למשמעותי במיוחד עבורנו.
מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. 🕎🙏
ראה עוד > >
28/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בע"ה ביום ראשון הבא, 5.1.25, יתקיים במאהל הגבורה בירושלים ערב השקת ספרו של הרב קשתיאל.
בכל פרשת שבוע בספר זה מונצח נופל אחר, אביחי מונצח בפרשת "וארא" 🫶
למעוניינים, ספרים ימכרו במקום🙏
ראה עוד > >
30/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
היי רותי מה שלומך?🫶🏽
זאת מעיין סרי, הייתי בת שירות במשפחתון אמסלם
רוצה לשתף אותך במה שעשינו השנה בסוכה, השנה הסוכה שלנו מוארת במיוחד באור של גיבורנו הקדושים והאהובים ובהם אביחי הי"ד.
יחד עם האושפיזין המסורתיים, בחרנו באושפיזין קדישין, אהובים וקרובים ללבנו, שחקוקים לעד בדברי ימיה של האומה הישראלית.
*"דֶּרֶךְ הַסִּכּוּךְ לִהְיוֹת קַל- כְּדֵי שֶׁיֵּרָאוּ מִמֶּנּוּ הַכּוֹכָבִים הַגְּדוֹלִים"*
(רמב"ם הלכות סוכה)
חג שמח❤️
ראה עוד > >
31/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בית הספר "רועי קליין" בו לומדת מאיה, בתה של שמרית. שמרית היא בת הדוד של אביחי 🫶
ראה עוד > >
01/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הדר-חן לסרי, שגדלה עם אביחי (הוריה שכנים של ההורים של אביחי), מטיילת בארץ, מציירת ומכינה גלויות מציוריה. באחד מטיוליה ציירה ועיצבה גלויה עם משפט ההנצחה של אביחי
ראה עוד > >
02/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בבית הכנסת "תפילת חנה" הנמצא בתוך מבנה "בית אביחי" (על שם אביחי שלנו) חגיגות השבוע חנוכה עם קבוצת הילדים המגיעים לקרוא תהילים בכל שבת.
גבי אבא של אביחי קיבל גם הוא מדבקה כמו שקיבלו הילדים, ובחר להדביק אותה על הנשק שלו.
אין כמו הבל פיהם של תינוקות של בית רבן, טהור נקי וזך, לעילוי נשמתו של אביחי 🫶
ראה עוד > >
03/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ב"ה הפרויקט מתקדם לאטו ואנו זקוקים לעוד חרוזים/ כפתורים/ כלים עם הדפס מעניין שאפשר לשבור ולשבץ/ תכשיטים שבורים וכו'.
למסירה אפשר ליצור קשר עם ליאה או עם המשפחה 🙏🙏🙏
ראה עוד > >
04/01/2025
שירה אמונה האחות
שנה שלמה שרצתי, קצרת נשימה, מתעלמת מהכאבים בחזה. שיער מתבדר ברוח, כולו ענפים.
אני מתעלמת.
הנעליים נקרעו והמשכתי לרוץ, יחפה, על קוצים. כפות הרגליים מדממות.
אני מתעלמת.
השמלה שלי נקרעה והוכתמה. במקום השמלה היפה שלבשתי הפכה לקרעים סמרטוטים שמחזיקים בקושי.
אני מתעלמת.
לבסוף הגעתי לצוק, לסוף הדרך. השרירים שלי כבר לא מצייתים לי, אין בי עוד טיפה אחת של כוח, האדרנלין נטש. אני נופלת, מובסת, על ברכי ומנסה לצרוח. כבר אין בי כוח אפילו לזה. אני מתבוננת מסביב בנוף הנפרש. הוא יפהפה. אבל הוא לא קשור אלי. יופי כבר לא נוגע בי, מתברר. כלום לא נוגע. כלום לא משחרר את הלב הקפוץ הזה. אין חמלה בעולם שלי, אין רכות, אין עין טובה. יש רק כאב ואותי, נאבקת כמו דון קישוט מול שדים אין סוף, נאבקת על עוד נשימה, מתאמצת לומר עוד משפט גם כשנגמר לי האוויר, רק להצליח להחזיק את כל הקצוות, רק להחזיק את כולם סביבי, רק להחזיק עוד את העשייה. שלא יעלם לי. שלא יעלם לנו. אני כבר לא מצליחה.
אני סומך עליך שתיהי הפרויקטורית, אנחנו יודעים שאת הכי טובה בזה, אני פונה אליך כי אני יודעת שאת עושה את זה הכי טוב. מילים. כמה כוח יש להם. כמה לפעמים הן מוענקות כמחמאה, בעטיפת נייר מרשרש, אבל דוקרות את האצבעות ואת הלב, מעמיסות עוד על מה שגם ככה בקושי סוחב.
תנו לי ליפול כבר אלוקים אדירים. תנו לי כבר לחדול.
תנו לי לסיים יום בלי להציל את העולם, לזחול למיטה ושיחכה לי שם חיבוק. אני אנושית, למען ה'. גם אם קל לשכוח.
השנה השניה כאן, בועטת ומכה בי שוב ושוב כמו קיר בטון שמישהו יצק על גלגלים ודחף לעברי מראש הגבעה.
הלב שלי כל כך שבור כל הזמן, כל כך עצוב.
החלק המבהיל הוא שהתהומות האלה היו שם, הם רק קיבלו גוון אחר, כאילו חדר נוסף נפער במערה החשוכה, הטחובה, העצובה, שמדי פעם אני נופלת אליה.
אף אחד לא יכול להושיע אותי מהמערה הזו וכבר מזמן הפסקתי לצפות או לקוות שמישהו ינסה בכלל. אני נופלת, עמוק עמוק, ומתחילה להבין שאין עוד טעם.
הוא איננו
אני רק האחות
אני רק חולה
אני כבר לא אשנה את המערכת
אולי מוטב להיכנע
כבר לא יראו מעבר, כבר לא אזכה לגאולה
אולי נגיע הזמן לעצור
לסגור את הדלת
לדאוג לעצמי
לפעמים אני תוהה אם אני בכלל קיימת במציאות. אם יש אותי. אם אני חזרה כשאני נעלמת למערה שלי. רוב הזמן התשובה שאני מוצאת מבהילה.
אין נסיך, סינדרלה. אין נסיך.
אין יותר כלום.
סוף דבר הכל נשמע.
נגמר.
ראה עוד > >
07/01/2025
שירה אמונה האחות
5 לפנות בוקר ואני מתעוררת מסיוט. נחטפתי, בחלום. על ידי זוג נשוי של חברים שלי, שלא יהססו לפגוע בי כי הבן שלהם נחטף גם הוא וחייו תלויים בחיי. הם חברים שלי, אני אוהבת אותם, אבל הם מסתובבים סביבי עם אקדחים שלופים. אלה רובי מים אבל משום מה לי הם קטלניים.
אני מתעוררת ואומרת לעצמי שזה היה רק חלום.
הלב שלי לא מצליח להאט. אני תוהה אם ככה אני אמות, מהתקף לב. החזה שלי כל כך לוחץ. אני לא מצליחה להרגיע את עצמי. הצילו.
הכל כל כך רופף לאחרונה. ברגע אחד אני סוערת והודפת, רגע אחרי מתפרקת מהלבד. מה אני רוצה מעצמי. ואם אני לא יודעת את זה, איך אחרים אמורים לדעת מה אני רוצה מהם?
כבר היינו לקראת סוף היום כשהיא ניגשה אלי, המומה. בעל של חברה שלה נרצח בפיגוע היום. ישבנו על כיסאות משרד מרופדים. מבט ישר בעיניים. שתינו בוכות. כמה לב עוד יכול להישבר ה'. כמה עוד.
היא נסעה ללוויה, אני נסעתי הביתה עם 2 חברים מהבסיס. הם ישבו על הספה שנדמה שרק לפני רגע ישבת עליה אתה ואכלת קציצות עוף בצ'ילי של אימא ועזרו לי להחזיר את מכונת הכביסה למקום. אחרי שהיא "רקדה" את דרכה החוצה הבנתי פתאום שאין לי ממי לבקש את העזרה הקטנה הזו.
המשכנו משם לקולנוע. נכנסנו לסינמה סיטי וכמעט נפלתי מהרגליים. בבת אחת פלאשבק לסינמה בגלילות. היינו נוסעים לשם באוטובוס בחופש הגדול. היתה לי אז מצלמה קטנה. היינו נהנים מעצם זה שהצלחנו לצאת שלושתנו. מהעצמאות. נהנים זה מזה בגירסתנו המבוגרת, שרק התחלנו לחוות אז. תמונות שלך עושה פוזות עם הבובות בכניסה. אני מכריחה את עצמי לא לומר דבר ולנשוך שפתיים. נראה לי שלכולם נגמר הכוח לשמוע.
אני מסתובבת בין בובות מינימאוס לשלטים של גלינדה ואלפבה ונזכרת בך הרבה לפני שהפכת לבחור ישיבה, לחייל, לאבא. נזכרת בך כאח שלי, שהיינו מצטטים ביחד שוב ושוב את אסי וגורי, מסתובבים בקניון, מגלים ביחד את העולם ומשתפים בין שלושתנו את הגילויים. אני לא זוכרת כמעט זכרונות ילדות שאתה לא חלק מהם כך או כך. איך שורדים כריתת לב אלימה כל כך? איך נושמים כשהגרון חנוק? איך ממשיכים לעמוד יציב כשלקחו לשרפרף תחתיך רגל?
בכלל, נראה לי שלכולם, בכל העולם כולו, נגמר הכוח לקיום שלי, על השלכותיו.
אני מרגישה שאני נופלת, מתפוררת, נעלמת. מאז שהתחילה השנה השניה אני מבינה שהכאב כאן כדי להישאר. לעומת הגידול המרוכז שהייתי מצליחה לכתוב בעבר, עכשיו כולי גרורות מפושטות של כאב כללי, עמום, שמתיישב על בית החזה ולוחץ אותו והוא בתת מודע, באחורי ההכרה ואי אפשר כמעט לכתוב אותו החוצה, רק נותר להיאבק על אוויר למרות שבית החזה לפות כל הזמן באגרופו המבורזל.
אנחנו יושבים בסרט ואחד מאיתנו מקבל הודעה. הוא מכיר את השם שהותר לפרסום. הוא למד איתו בבית הספר. האגרוף מתהדק.
השבועות האחרונים היו קשים. כל כך הרבה מתח, חרדה, דאגה וכעס. כל כך הרבה פעולות לא חכמות מתוך הכעס הזה. כל כך התעייפתי שלא היה בי את הכוח להרים את הראש קצת מעל ולראות מה הוא מכסה ועכשיו, כשהגיע השפל והכעס התחיל לשכוך, ננעץ בי עמוק הכאב.
הערפל מתפזר ביחי, ופתאום אני מבינה שאתה אינך. מבינה את זה לעומק, עד לפילוח של הגוף שלי ל-2, מבינה את זה כמו דלי של מי קרח שנשפך עלי, מבינה את זה עד שאני מרגישה לפעמים שאני לא קיימת, שאני מתפוררת מעל פי התהום שהיא איונך, שהנה אני מתעלפת, קורסת, מאבדת אחיזה. השנה הגוף שלי כורע תחתיו ומסביר לכולם מה מרגיש לי בפנים.
אלוקים אדירים, אח שלי. אח שלי הקטן.
ביחי 💔
ראה עוד > >
05/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
כחלק מיום גיבוש ב"אלביט", הכינו העובדים מארזי הפתעות וממתקים עם מדבקה לזכר אביחי. העובדים יצאו בחנוכה להתנדב בבתי חולים ולחלק את המארחים לילדים מאושפזים
ראה עוד > >
06/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לירזי אחות של אביחי הוציאה סטיקרים לזכרו בסגנון נוסף על הסטיקרים המוכרים.
המעוניינים מוזמנים לפנות אליה לירז כלים נאים 🙏
ראה עוד > >
07/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אתמול השתתפו גבי ורותי, הוריו של אביחי, בהקרנת סרט חגיגית בבית הנשיא. הסרט הוא סרט הגמר של פרויקט בית הספר הדתי לקולנוע "מעלה" שליווה במשך שנה אימהות שכולות.
האימהות כתבו את התסריט ואף שיחקו בסרט.
אנחנו מאוד גאים באימא רותי שהשתתפה בפרויקט כולו וכמובן, גם בסרט עצמו, כחלק מאחיזה בחיים למרות הכאב הגדול.
🫶🎥🎞️🎬📹📽️🎭
ראה עוד > >
08/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בתקופת ההפגנות סביב הרפורמה המשפטית נסע אביחי ברכבת ופגש שם את דוד שלו, עמי. עמי התרגש לפגוש את האחיין החייכן וצילם אותו מהטלפון כדי לשלוח למשפחה.
זו היתה הפעם האחרונה שהתראו.
התמונה הזו מופיעה לדוֹד עמי בסלון
ראה עוד > >
09/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הדבקות בחיספין וברחבי קצרין
תודה לחניאל והלל 🫶🙏
ראה עוד > >
11/01/2025
שירה אמונה האחות
תינוקת נולדת.
היא נפלטת בחדות מהרחם החשוך, הממסך, העוטף, החמים, אל העולם.
האורות מסנוורים, הרעשים חזקים. היא המומה מהמתקפה על החושים.
הבכי שלה קורע את הדממה.
אימא מחבקת, מרגיעה.
היא נרדמת.
ילדה בת 4, אולי 5 מתעוררת בלילה. ברגליים יחפות היא מטופפת לחדר של ההורים, מעירה אותם ומספרת על מפלצות- בארון, מתחת למיטה, מחופשות לערימת בגדים מונחת על הכיסא. הן מבהילות אותה. יש להן ציפורניים חדות, עיניים אדומות, היא יכולה לשמוע את הנשימות שלהן. החושך הרע הזה מגדיל אותן. היא לא יכולה עוד לבד ולכן אזרה אומץ, יצאה מהמיטה ורצה. אימא פוקחת חצי עין, מרימה את היד ויוצרת מערה עם השמיכה. ילדה זוחלת פנימה. הנשימות השקטות של אבא והחיבוק החם של אימא מבריחות את המפלצות. הגוף שלה מתרפה, הדופק שלה שוכך, הפחד נרגע.
היא נרדמת.
ילדה בת 10 מתעוררת בבכי. היא חלמה שהייתה תאונת דרכים נוראית והיא איבדה, חלילה, את שני הוריה. היא מתעוררת ועוד לא מבינה שזה היה חלום. הפחד לופת אותה. איך תפרנס את אחיה הקטנים? מי יתן לילדה בת 10 לעבוד? מאיפה יהיה להם כסף לאוכל? איך תצליח להיות אמיצה?
המציאות, לבסוף, משיגה אותה והיא מבינה שזה היה רק חלום. היא מתרוממת בכבדות, נחלצת מהמיטה שלה, בראש המיטה הנפתחת ל-3. נזהרת לא להעיר את אחותה ואחיה הקטן שישנים צמודים אליה כמו 3 הדובים של זהבה, ויוצאת למטבח הקטנטן המרוצף ביריעת PVC אפורה. ההורים שלה מופתעים שהיא ערה כל כך מאוחר. היא מנסה לומר להם מה היא חלמה אבל הגרון חנוק לה. האימה מהחלום עוד לא השתחררה לגמרי. לבסוף היא מצליחה למלמל משהו. הם מנחמים אותה ונותנים לה לבכות עד שהפחד משתחרר והיא חוזרת למיטה.
היא נרדמת.
ילדה בת 21 חולה. היא לא ישנה טוב בלילה. היא חולמת שהיא מתה. חולמת על הלוויה שלה ועל כך שאין לאף אחד מה לומר. איזו מורשת משאירים בגיל 21?
היא נחנקת מתוך שינה. כולם קצת המומים מהאיבחון הזה אבל היא זו שלבד בלילות עם המחשבות, הפחדים, הדאגות והגוף הזה שלא מצליח לישון. היא יורדת את 10 המדרגות בין החדר שלה לחדר של אבא ואימא. היא מספרת שהיא לא מצליחה לישון ובכל פעם שהיא שוכבת היא נאבקת לנשום. אימא מתעוררת, אבא ממליץ להוסיף כרית או שתיים. היא חוזרת לחדר מובכת, היא כבר מבוגרת מכדי להעיר את ההורים. אבל היא לא הצליחה לחשוב על שום דבר אחר שיקל עליה. אימא מתעקשת לישון לידה במיטה.
היא נרדמת.
ילדה בת 30 מתעוררת. היא שוב מדממת מהאף. היא כבר יודעת מה זה אומר- בעוד כמה שעות, אם יהיה לה מזל, היא תתעלף והדימום יפסק סופסוף. יהיו לה דקות בודדות להחליף בגדים עד שהאמבולנס יגיע ויקח אותה, בפעם המי-יודע-כמה למיון תל השומר. שם היא תקבל מנות דם, תתאושש, ותחזור הביתה, עד הדימום הבא. זה קורה פעם פעמיים בשבוע כבר חודשים. שום דבר לא עוזר לזה. היא לא רוצה להעיר את ההורים שלה אבל היא עדיין מפחדת להתעלף לבד. ההורים שלה ישנים עם הטלפון דולק מתחת לכרית. הם רק 10 מדרגות ממנה אבל היא לא מצליחה לצעוק. היא בקושי מצליחה לנשום. היא מושיטה אליו יד ומתקשרת. אימא אפילו לא עונה אלא ישר מתייצבת לידה. אבא התעורר גם הוא. הראש שלה מעל הפח, הדם והכוחות עוזבים אותה טיפה אחרי טיפה. אימא מביאה לה טישו, מחליפה שקית באמצע, אוספת לה את השיער, מנקה לה את הפנים עם מגבונים למרות שהם מיד מתלכלכים שוב. אימא עוזרת לה לארוז ולהחליף בגדים. אבא נוהג מאחורי האמבולנס ויושב לידה, שוב, לילה שלם. הוא ישן בישיבה והיא מרפרפת. בכל פעם שהיא פוקחת עיניים הוא קופץ ושואל אם היא רוצה לאכול משהו. היא לא מסוגלת. הוא מפציר. בסוף היא מבקשת תפוצ'יפס. כשהוא חוזר היא בדיוק מתעלפת שוב, למרות שהיא בשכיבה על מיטת המיון. היא מפחדת להתעלף לבד אז הוא מחזיק לה את היד. היא מתעוררת ואוכלת תפוצ'יפס או שניים. הוא לא עוזב לה את היד.
היא נרדמת.
ילדה בת 31 מנסה להתעורר. למה היא כל כך עייפה. היא פוקחת בכוח את העיניים לכדי חריץ ורואה את ההורים שלה, שנראה שהזדקנו בעשור. הם שואלים אם היא יודעת איפה היא. היא לא מסוגלת לענות, היא בקושי מבינה את המילים. הכל מבולבל ומעורפל. היא שוקעת. אין לה מושג כמה זמן עבר אבל היא מצליחה להתעורר שוב. ההורים שלה אפורים מדאגה. הם שואלים שוב אם היא יודעת איפה היא. היא לא מצליחה להבין מה הם רוצים ושוקעת שוב. בפעם השלישית היא מתעוררת בקושי. היא לא מכירה את החדר. הם שואלים אם היא מבינה איפה היא. היא שואלת אם היא בסוג של מחסן. הם מספרים לה שהיא קרסה בניתוח ועכשיו היא בטיפול נמרץ. היא המומה אבל כל כך מותשת שבקושי מספיקה לבכות וישר שוקעת שוב. הצוות לא מרשה להם להישאר איתה בלילה הראשון והוא סיוט של רפרופי הכרה ומשחקי שקיעה-ציפה. היא יכולה ברגע אחד לוותר ולהימשך לשחור הזה שמשקיע אותה למטה אבל היא לא יכולה לעשות את זה להורים שלה אז היא נלחמת. ונלחמת. ושומעת את "שמש" של חנן בן ארי ואת "אל תעזבי ידיים" של עקיבא כדי לגרום לעצמה לרצות לחיות. היא לא יודעת מאיפה למצוא כוח. היא כל כך עייפה כל הזמן אבל השינה שלה טרופה.
בלילה השני הצוות מרשה לאחד ההורים שלה להישאר. היא ממשיכה במאבק להתעורר ורואה את אבא שלה שם בכל פעם שהיא פוקחת את העיניים. היא בקושי מדברת אבל מצליחה לשאול אם הוא ישאר ללילה. הוא אומר שכן.
היא נרדמת.
ילדה לא נרדמת. מאז שעברה השנה מהאסון שלקח לה את אחיה היא לא מוצאת את עצמה. היא חוזרת לישון עם הטלפון צמוד צמוד אליה, שלא תהיה לבד. אם שבת- היא צמודה לספר. אסור שתכנס שבת והיא תהיה בלי ספר. אסור. כבר שנים היא עצמאית, אוהבת את הלבד שלה. הבית הקטן שלה הוא ממלכה שהיא חוששת לעזוב. היא חולמת להתחתן אבל בתוך תוכה יודעת שיהיה לה קשה לוותר על הלבד הבטוח והנינוח שהיא בנתה לעצמה. לפעמים בלילות היא מתעוררת מסיוט. אובדן של מישהו נוסף חלילה, חלומות על קנה של רובה שמכוון לראש שלה דרך סורגי החלון, דמיונות שוב ושוב ושוב של הרגע שבו נלקח אחיה, למרות שלא היתה שם ולא סופרו לה פרטים, ריצה ברחוב ריק והבנה שאין יותר אנשים והיא נשארה לבדה בעולם כולו. החלומות האלה מטלטלים אותה, מנערים אותה, מקפיאים אותה. היא מתעוררת מהם משותקת. לא משנה כמה היא אומרת לעצמה שזה היה רק חלום, החזה שלה ממשיך לכאוב, הריאות שלה בקושי מכניסות אוויר מבעד לאגרוף הברזל, הלב החלש גם ככה שלה דוהר. היא תוהה אם ככה היא תמות בסוף, בלילה, לבדה, מלב שעצר מרוב שלא יכול היה עוד לשאת.
אף אחד לא רואה את הילדה הזו, כי היא לבושה בגוף של אישה בת 36.
לרגע היא חושבת לרוץ ואז נזכרת שהיא לבד.
היא לא נרדמת.
ראה עוד > >
14/01/2025
שירה אמונה האחות
אתמול בערב קיבלתי הודעת וואטסאפ ממישהי מתוקה מתוקה שאמרה לי שהיא מאוד נסערת לקראת החתימה על העיסקה ורצתה לשאול אותי, כאחות של, איך מתחזקים מול התחושה שהחיילים שלנו נפלו לשווא.
הקלטתי לה "פודקאסט" של הודעות קוליות ארוכות ורבות בוואטסאפ ואני מביאה לכאן את עיקרי הדברים. לא כי אני איזו חכמה גדולה אלא כי שובצתי בשירות הצבאי שלי במקום מלא אנשים מלאי רוח, תורה ואומץ ואני זוכה להתחזק מהם ו(לנסות) לחזק אחרים/ות.
אם למישהי אחת (או מישהו אחד) זה יעזור- דיינו.
אם זה מעצבן מישהו מאיזושהי סיבה- סליחה.
1. בואו רגע ניפטר מהמושג המעצבן של נפלו לשווא. אנחנו אנשים מאמינים, אנחנו זוכרים שעם הנצח לא מפחד מדרך א-ר-ו-כ-ה. זה לא שהשגנו מה שרצינו *עכשיו* לא אומר שהפסדנו או שחיילינו נהרגו סתם ח"ו. ספינות גדולות לא עושות פניות חדות. שינויים לוקחים זמן, לאורך דורות אפילו, וכל דור זז קצת קצת לכיוון השינוי המיוחל. לשווא זה בטוח לא.
2. מה אנחנו יודעים? הרשתות, המדיה, התקשורת- הכל סתם מלא בפרשנים בשקל וחצי שאין להם מושג על מאחורי הקלעים מנסחים את החרדות והפחדים שלהם יפה ושולחים לעולם החוצה, משני צידי המתרס. מה אנחנו יודעים על מאחורי הקלעים? מה אנחנו יודעים על ההישגים המודיעיניים, הצבאיים, המדיניים שהושגו? אולי ברגע שכולם יהיו פה נוכל סופסוף להציף את המנהרות במים? אולי ברגע שכולם יהיו פה נוכל לשטח את עזה? וואלה גם אני לא יודעת אבל אני כן יודעת שהתקשורת היא מעוותת מציאות מקצועית (לכל הצדדים) ושהרבה פעמים מה שנראה בעין הוא לא הכל. זוכרים איך עפנוווווו על המודיעין אחרי מבצע הביפרים והתעלפנו מכמה אנחנו מתוחכמים כשאפילו לא ידענו? אז הנה לקח- לזכור שאנחנו מאוד קטנים ולא יודעים הכל ולא למהר להספיד. נמלה שהולכת על רצפת טרצו ועולה על כתם שחור בטוחה שהכל שחור סביבה גם אם הרצפה בהירה.
קצת ענווה.
3. אני מאמינה שיש ה'. שאולי בני אדם עושים בחירות והחלטות לא טובות (וזה לגמרי מתכתב עם עיקרון הבחירה החופשית) אבל יש גם ה'. ה' הביא על אריאל שרון את האירוע המוחי שלו *אחרי* הגירוש מגוש קטיף והוא היה יכול להביא גם לפני. הגזירה נגזרה, אנחנו יכולים להתפלל, להתחנן, להדליק נרות, להרבות אחדות למרות שהכי מתבקש זה להוציא את הדאגה אחד על השני. אנחנו יכולים לבחור בלהוסיף טוב ולהתפלל על ההנהגה שלנו, להביע מחאה בעדינות ולהחזיק אחד בשני חזק אבל בסוף בשורה תחתונה- יש ה' והוא מחליט. "כל העולם כולו גשר צר מאוד"- רק אם אני מתבלבלת וחושבת שאני אחראית על הכל. מאחר ואני לא אחראית על הכל אלא רק על מה שבשליטה שלי- העיקר לא לפחד כלל ולזכור שאני עושה את המקסימום ומכאן זה ה'/ היקום/ הקארמה- מה שנוח.
4. בואו רגע נזכור שאנחנו אנשים מבוגרים ויודעים לשבת במורכבות. הצד שחושב שהעסקה הזו מחרידה מבוהל ממש אבל צריך לזכור שיש פה גם נחמה ושמחה- אחים שלנו חוזרים הביתה! הצד ש-שש אל מול העסקה הזו צריך לזכור את הכאב בצדה. העסקה הזו חלקית, היא בעצם פרס לטרור, אין כאן שמחה טהורה ונקיה אלא שמחה שמהולה בעצב. אפשר להיות בשני הצדדים האלה. חובה להיות בשני הצדדים האלה. המציאות היא עגולה, אין סיבה שהשיח עליה יהיה דו מימדי.
5. במלחמה הזו כבר היינו קרובים לעסקה מיליון פעם ובכל פעם החמאס טירפד אותה או עם דרישות הזויות או שפשוט סירב. אני קוראת לזה "הקשה ה' את לב פרעה". גם פרעה חטף מכה אחרי מכה והתעקש לא לשחרר את בני ישראל למרות שהבטיח שכן. אולי חמאס רוצים עוד מכות, אולי אנחנו עוד לא מוכנים, כך או כך אולי כדאי לשמור את הדאגה והשמחה המעורבבות בעסקה הזו לכשהיא תצא לפועל ובינתיים לפהסיק לחפור בזה ולגרום לכולנו לכסוס ציפורניים עד העצם. יש לנו מספיק מתח (כן, תקשורת, אני לגמרי כועסת עליכם איף)
6. הפחד מהעתיד מובן וידוע אבל העתיד הוא לא תמיד מה שאנחנו מנבאים/ מתכננים. מי כמוני יודעת כמה פעמים המצב הבריאותי שלי הגיע למבוי סתום וכבר התחלנו להיפרד ואז בום! נס! המציאות שברירית ומשתנה- לטוב ולמוטב. בני ישראל כל כך הופתעו מהגאולה באמצע כל השעבוד שהם אפילו לא הספיקו להתפיח את הלחם. לפעמים אנחנו מציירים בראש איזה עתיד חשוך ומפחיד. יכול להיות שאנחנו צודקים אבל גם יכול להיות שפתאום יקרה משהו והוא לא יהיה העתיד שצפינו או שיצוצו לנו כוחות או טכנולוגיות להילחם עם העתיד שצפינו ופתאום הוא לא יהיה כל כך מפחיד. יום אחרי יום.
7. אני רוצה להזכיר רגע לכולנו שיש דברים שלא חלמנו אפילו להתפלל עליהם לפני שנתיים- אחדות ברמה מדהימה (אל תאמינו לרשתות ולטלויזיה, צאו לשטח והיווכחו בעצמכם), התגייסו משוגעת של העורף לחזית, גבורה משוגעת של החזית, מטוסים שטסו פי 6 מהממוצע והחזיקו מעמד, טנקים שהיינו בטוחים שלא יחזיקו ומחזיקים כמו גדולים. סינוואר ירד, הניה ירד, נסראללה ירד, אפילו נשרף הבית של התאומות חדיד (סורי נוט סורי), העולם פתאום קולט את האיום המוסלמי קיצוני כשהוא שוטף את אירופה. תקשיבו לקולות השקטים, לא לאלה שצורחים לנו באוזן שהכל אבוד ומעפן. ממש לא אבוד ומעפן ולא רק שלא אבוד ומעפן, אני גם מסרבת ליפול לבור היאוש שמנסים להכניס אותי אליו באמירות כאלה ואחרות. המלחמה הזו מדהימה בהישגים שלה- צבאית, מדינית, חברתית.
איך אפשר לומר מול זה שהם נפלו לשווא? איך?
ראה עוד > >
15/01/2025
שירה אמונה האחות
התחלתי את היום שלי הבוקר כשהצטרפתי ליום עיבוד לחימה של החברים של אחי הקטן שמבחינתי הפכו לאחים הקטנים שלי בעצמם. הוזמנתי אז באתי ואז גיליתי שלרס"פ החדש, ילד חמוד וצעיר, יש אחות שנרצחה בנובה. עכשיו הוא אחי הקטן פעמיים.
המשכתי לאזכרה של ירון שאחיו, דניאל, קצת אימץ אותי בתחילת הדרך שלי בעמותת האחים השכולים. זה העלה כל כך הרבה זכרונות. כשיעלי אחותם סיפרה על החתונה שלה, אחרי נפילתו של ירון, בקושי נשמתי. ואז עלה המ"פ של ירון וסיפר שגם אחיו נרצח בנובה.
אלוקים אדירים ה' אתה חייב לרחם עלינו תראה מה קורה פה ואיך אנחנו מחזיקים מעמד למרות זאת. מגיע לנו פרס וחיבוק גדול.
*******************************
דברים שאמרתי היום כשנשאתי נאום קצרצר ביום העיבוד של פלס"ר 7008, הפלוגה של אחי:
כמו שאתם רואים- אני על מדים. אחרי שאביחי נפל התגייסתי לצה"ל ואני עוסקת בתחום חיזוק רוח הלחימה. אני רוצה לומר לכם שהחזית והעורף הם שני צדדים של אותו מטבע. כשהחזית חזקה העורף חזק ולהיפך.
אני רוצה להגיד לכם שאנחנו, המשפחות השכולות, מאחוריכם. אל תיפלו כשאתם חושבים עלינו. אנחנו כואבים אבל הראש שלנו למעלה. אביחי אחי חסר אבל אנחנו כל כך גאים בו, גאים בכם. אתם החזית שלנו, אנחנו העורף שלכם. בהצלחה בחזרה לשגרה. אוהבים אתכם ומאחוריכם.
דברים ש(חבל ש)לא אמרתי:
חזרה לשגרה היא תהליך. בשנה ורבע האחרונות גם אני עוברת תהליך. להבדיל מחזרה לשגרה- אני עוברת תהליך של אובדן ועיבודו אבל בסוף לכל תהליך ארוך ומורכב יש קווים דומים ואני רוצה לשתף אתכם קצת ממה שמחזיק אותי, אולי תמצאו בזה איזה שביב של חכמה.
תתמסרו. כל תהליך מעובד בגלים. זה לא ליניארי וגם לא עליות וירידות אלא קו מפותל שמסתלסל, עולה, יורד, פונה בחדות. יעברו עליכם גלים של כעס, של מרמור, של ריקנות, של היי, של אסירות תודה. יקח זמן להוריד את ההילוך מהדריכות של הקרב למציאות. תנו לגלים האלה להציף ותנו להם שמות. תגידו לעצמכם: זה בסדר, אני מרגיש ריקנות או דריכות או עצבנות או עייפות או חידלון אבל זה רק גל ואני יודע שהוא יגמר. תהיו בגלים האלה. אל תיאבקו אלא תתמסרו. רק התמסרות לגלים מובילה אל החוף לבסוף, אם נאבקים עלולים להחליש את עצמנו ולטבוע.
תחמלו. תחמלו על עצמכם, תחמלו על הסביבה, תחמלו על כל החריקות והפלטות שיש ביחסים בינאישיים שעברו את הטלטלה הזו. תחמלו על עצמכם אם אתם חסרי סבלנות, תסלחו לאחרים אם הם לא מבינים. אתם חוזרים לבנות משהו ביחד, זה מצריך למידה של שני הצדדים מחדש. אתה תלמד אותה, היא תלמד אותך. כל אחד ישתף קצת משלו, כל אחד ימצא בעצמו כוחות לתת קצת לאחר. בסוף תיפגשו שוב באמצע ואז תחזיקו ידיים ותלכו משם יחד. לא לכעוס על עצמכם. אמצו לעצמכם שיח חומל: לא נורא אם לא הצלחנו היום, בטוח נצליח מחר.
תשמחו בדברים הקטנים. גם בריבים הקטנים. כשחזרנו לריב את הריבים הקטנים, המשפחתיים, המטופשים, שיש בכל משפחה ידעתי שאנחנו מתחילים להחלים. שיצאנו מחרדת המוות המקפיאה ואנחנו מעיזים, לא יאמן, לשוב לחיות. בכל הדברים הקטנים שעלולים לגרום לכם להתגעגע לעזה- תשמחו. זה לא שהריבים והפשטות של המציאות הם אידיאל, אבל עצם החיות אותם, בבינוניות של מציאות שלא יכולה להתנהל באידיאה, מראה שהדריכות והפחד שוככים. וזה בריא.
תאהבו מלא. פשוט תאהבו מלא. תחבקו, תצחקו, תלכו לסדנאות משותפות, תרשו לילדים פעם ב ארוחת ערב שכולה ממתקים, לכו לג'ימבורי וקפצו יחד איתם לבריכת הכדורים. תחוו מלא מלא חוויות, תעשו סלפי מטומטם וקרינג'י בכל אחד מהמקומות האלה, מלאו את מלאי הזכרונו שלכם בזכרונות טובים, חיים, מלאים בצחוק מתגלגל של ילדים שמסתגלים למצב המוזר והמטורלל הזה כמו שרק ילדים יכולים. אין לכם ילדים עדיין? בשביל זה המציאו אחיינים. מלאו את המחסן בזיכרונות טובים ושמחים של הקלה ששבתם.
החיים ללא האדרנלין של עזה יכולים להיראות ריקים פתאום אבל בדיוק על זה נלחמתם, בדיוק על זה אנחנו כולנו נלחמים- על הזכות לשוב להתעצבן על יום ראשון בבוקר, על הפקקים, על הממשלה, על הילדים שלא מרימים גרביים לכביסה ועל הבוס שמציק כשאתה בסך הכל מנסה להכין קפה.
לחיי כל הימים האפורים בין הפיקים.
❤
בתמונה:
בר מתוקים שמכין סיני לזכר בן דוד שלו, איתי מאירי, בהתנדבות לימי עיבוד וכו' של חיילים.
ראה עוד > >
17/01/2025
שירה אמונה האחות
שבוע ארוך ובסופו יום חמישי ארוך
אנחנו מחליטות לקפוץ לאיקאה
אנחנו צוות טוב, מתקתקות
עוברות-בודקות-בוחרות-מעמיסות
כל אחת נכנסת לאוטו שלה, אנחנו נפרדות בחיבוק
ברקע אלי לוזון שר לי על ניאון שנכבה מזמן ברחובות
אני נוסעת הביתה והבטן שלי מתחילה להתכווץ
כל מטר שהאוטו עובר מראשון ללוד חונק אותי יותר
רק כשאני מגיעה הביתה אני מבינה שאולי קניתי שולחן סלון, אבל אין לי אח שיבוא להרכיב לי
שאולי בניתי לבד את הארונית מתחת לכיור של המקלחת אבל אין לי אח שיהיה גאה בי
שאולי סיימתי הכל ב-2 בלילה עם פציעות בידיים כי המברגה שלי כבדה אבל אין אף אחד שיבוא ויגיד לי נו מה את מוותרת לעצמך, אם זה יצא עקום תרכיבי שוב מחדש עד שזה יצא כמו שאת רוצה.
השארתי עקום.
יש לי חור בלב בצורה של אח.
בחוץ יורדים עכשיו גשמי ברכה
ואת בוכה
ואת בוכה
ראה עוד > >
18/01/2025
שירה אמונה האחות
תכתבי, נו, תכתבי. אז מה אם זה רגע לפני שבת. אז מה אם זה המון וכבר עברה השנה הראשונה ומתחילים לצקצק. תכתבי נו, עד שעולה זכרון מגובש תסתערי עליו ותכתבי אותו, תנקזי החוצה קצת מהכאב שנדמה שבשנה השניה הפך מפושט ודייר קבע וקשה יותר לחבר אותו לנקז של כתיבה.
תכתבי נו, את זה שאת שומעת את "זרעי קיץ נישאים ברוח" וישר חוזרת למטבח, בת כמה היית? אולי 20. לא יודעת. אולי יותר. עמדת ליד החלון של המטבח, אולי שטפת כלים אולי סתם ישבת על השיש כדי להיות לידי כשאני עשיתי משהו? אולי הכנו או סידרנו משהו ביחד?
השיר הזה היה ברדיו כחלק מפרסומת ואמרת לי יו איזה שיר יפה ואני אמרתי ממש! נכון? אבל חיפשתי בגוגל ואין שיר כזה הוא כנראה רק לפרסומת ואתה התבאסת ושנינו התבאסנו ושנים אחרי כשאשמע את השיר הזה אני אתהה איך פספסתי שהוא קיים למרות אותה פרסומת ומיד מיד כשהזיכרון הזה קופץ מגיע עוד זיכרון שכבר איזה זמן מחכה אבל לבד הוא לא שווה פוסט ובזיכרון הזה אנחנו כולנו כל המשפחה בקיאקים ויחד איתנו שטים, כמובן, עוד מלא אנשים שחלקם הן בנות מהחינוך החרדי ששטות כולן ביחד בסירת ראפטינג ופתאום אחת מהן נופלת וכולן צורחות את השם שלה שאולי היה ברכי ואולי היה מלכי ואולי משהו אחר בסגנון והיא כבר באמת ממש כמעט טובעת ומגיעים שני קיבוצניקים שריריים לובשים חולצות ללא שרוולים, מצוות התחזוקה של הקיאקים, ומנסים להושיע והיא תוך כדי שהיא טובעת צועקת תמות .. נפשי... עם.. פלישתים ... ולא.. אגע.. בבנים.. ואנחנו, לא נעים לומר, התגלגלנו מצחוק ואמרנו מה, אבל זה פיקוח נפש וגם מאיפה המשפט הזה ובסוף היא ניצלה, כמובן, לא זוכרת איך אבל זו נהיתה הבדיחה שלנו בבית בכל פעם שמישהו החמיר שלא לצורך או הבין את כל הרעיון של הלכה וחיי תורה הפוך ואתה, איזו נקיה ונוקבת היתה התורה שלך ואיך התגלגלתי לשרת בצה"ל בר-ב-נ-ו-ת איפה שיש כל כך הרבה תלמידי חכמים כמוך ואני רק מחפשת איך לפגוש אותך רק עוד קצת רק להגיד לך כדי שתהיה גאה בי כדי שיהיה איזה רגע לחלוק את האהבה המשותפת לתורה, למשל.
היום הרכבתי שולחן מורכב וקשה של איקאה והסתבכתי עם החלק האחרון שהצריך כוח פיזי ולרגע כאילו היית פה שוב, מרים את המיטה הכבדה כדי לעזור לי להכניס את הפוך לארגז המצעים ואומר לי את תרגישי רע אחותי, אני רגיל שמסנג'רים אותי ואני, בתור אחות גדולה, מתכווצת ומתקפלת פנימה כי שוב הפכת אתה לגדול ואתה זה שעוזר ומסייע לי והשולחן הזה היה כל כך קשה וגם הארונית למקלחת שקניתי איתו ושמעתי אותך כל הזמן אומר לי באוזן אם זה עקום תפרקי ותרכיבי שוב ובכיתי והברגתי והתגעגעתי והרכבתי ושמחתי על שמצאתי סופסוף מה היה הקטע שלנו כי פעם נוי שאלה ולא ממש ידעתי מה לומר וככה עם כל הבכי וההברגות פצעתי את עצמי ורק רציתי לשכב על כל הלוחות והקרטונים ולבכות ולבכות ולבכות עד שהבכי עצמו יהיה כל כך חזק שה' יצטרך לעשות נס או לרדת בעצמו להרכיב את השולחן אבל שמעתי אותך אומר לי לא להתפרק לי שירה-אמונה אנחנו תיכף מסיימים הנה את רואה אז מה אם הרכבת הפוך אז מה לאף אחד לא קל בהתחלה יאללה בואי ממשיכים וככה המשכתי בוכה וצוחקת כי אח שלי איתי מה יש לי לפחד עוד בורג ועוד בורג והנה איזה תותחית אין את משהו בואנה אני עף עליך אחותי אני עף עליך ופתאום כאב חד ודם ואני קולטת שיחד עם הפעלת הכוח על המברגה כמו שאמרת לי גם בכיתי בלי שליטה והברגתי לעצמי את האצבע אבל מה אכפת לי מה אכפת לי בניתי לבד את השולחן איזה תותחית אני. איזה תותחית, אחותי.
וואלה, היית עף עלי
ראה עוד > >
18/01/2025
שירה אמונה האחות
הלב חצוי, הכל כל כך מורכב.
למזלי, יותר לא יודעת מיודעת מה לומר, מה לחשוב,
רק נזכרת ברגע הזה, רגע אחרי הקצינים בדלת, שסיפרו לנו את סיפור הנפילה ולי היה חשוב לדעת רק שני דברים:
1. אם הוא סבל (לא)
2. אם חיסלו את המחבלים (כן)
ועל זה לבד אמרתי תודה.
בערב הזה חושבת גם על כל אלה שלא זכו שנקמת דם אהוביהם תגיע מיידית ורואים את הרוצחים משתחררים הביתה..
הלב... אוף.
הלב..
אין מילים.
ראה עוד > >
19/01/2025
שירה אמונה האחות
ומה אם הוא היה נפצע?
הייתי לוקחת.
עוזרת לו למצוא איזון מחדש, מוצאת לו את הפרוטזה הכי משוכללת, את עין הזכוכית הכי משכנעת, את היד התותבת הכי יקרה. הייתי עובדת מסביב לשעון ורעבה ללחם כדי לממן את זה.
ומה אם הוא לא היה זוכר איך ללכת, איך לאכול, איך לדבר?
הייתי לוקחת.
הייתי עוזבת הכל ומתמסרת. כבר הוכחתי שאני יודעת להתמסר. הייתי מרעננת את כל החומרים מלימודי התואר לריפוי בעיסוק ומלמדת אותו, צעד אחרי צעד. הייתי נשארת איתנה, לא מזיזה שריר, אל מול התקפי הזעם והתסכול. הייתי מוצאת בכוח, בציפורניים, נקודות של התקדמות להאיר עליהן. הייתי מקדישה את חיי, מקריבה אותם קורבן, על מזבח העצמאות שלו.
ומה אם הוא היה שוכח את כל מי שהוא?
הייתי לוקחת.
הייתי מזכירה לו. מדפדפת איתו בתמונות, מביאה חברים שיזכירו לו, מראה לו סרטונים, מספרת לו איך אני חוויתי אותו. הייתי יושבת איתו ומתאבלת על שהיה אך מתעקשת לבנות את שיהיה. הייתי מנגבת לו את הדמעות ומבטיחה לו שהוא לא יצעד לבד לעולם.
ומה אם הוא היה שוכח גם אותך? את כל הבדיחות שלכם, את הסלנג הפנימי, את מילות הקוד?
הייתי לוקחת.
הייתי יוצרת איתו מרחב אחאות חדש. מביאה משחקי קופסה ויצירות, ממציאה אתגרים, תחרויות, שטויות. מציעה את המצע וזורעת את הזרעים. צעד אחרי צעד היינו משקים ומטפחים זכרונות חדשים, קודים, הבנה של אחים שרק צריכים להחליף מבט, בדיחות משותפות על אחרים.
ומה אם הוא היה רק קליפה, שמבטו היה מזוגג, שהוא לא היה מוצא מנוח?
הייתי לוקחת.
הייתי מלבינה את לילותיי בצל לילותיו הלבנים, הייתי מקשיבה לו וקורסת רק כשלא היה מסתכל. הייתי מעבירה את מיטתי ליד מיטתו כדי שלא יהיה לבד כשיתעורר שטוף זיעה ומבוהל, שותלת בו זכרונות חדשים של שיקום וצמיחה ותקווה. הייתי מושיטה לו ממחטה או כתף כשהיה מצליח לשחרר בכי על שראה, על חבריו שנותרו מאחור, על תום הילדות שנסדק ולא ישוב עוד. הייתי דוחפת אותו בכוח לעזור לעצמו ונשבעת לו שעד יומי האחרון אחזיק לו את היד בתהליך. הייתי מבטלת את המכות-מתוך-שינה שחטפתי כשחנקו אותו סיוטיו ואומרת לעצמי אז מה, לפחות הוא בחיים. כל עוד הוא בחיים אפשר לתקן.
ומה אם הוא היה חי אבל לא בהכרה?
הייתי לוקחת. הייתי מקדישה לו את ימי. שרה לו כדי שיקום ויצחק על הזיופים, קוראת לו את דברי התורה הגבוהים שהוא אוהב, שוברת את הראש בסוגיה בגמרא למרות שהיא לא עולם התוכן שלי. הייתי מלווה את חבריו לבקר אותו כדי שלא יבהלו וישובו להגיע, אולי הם יצליחו לעורר אותו. הייתי מחבקת את הראש הגדול שלו, מנשקת את המצח בין המפרצים, מלטפת את הזיפים המחוספסים של אח שלי הקטן ומודה לאלוקים שיש לי גוף חם ונושם לחבק. שיש לי שביב תקווה. לפחות זה.
ומה אם היה חוזר מהשבי, אבל וחפוי, שבור והלום, זר אך מוכר?
בוודאי, בוודאי, הייתי לוקחת.
וגם את שלקח, לקח בחסד.
הוא לא סבל, לא נשארו רוצחיו לחגוג את שחרורם, נותרו בנותיו, מורשתו, חבריו, עשייתו, רסיסיו.
לא הייתי רוצה אבל אם כבר נגזר, אז ברחמים.
לוקחת.
ראה עוד > >
12/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ביום חמישי האחרון סיים הגדוד של אביחי סבב נוסף בעזה.
אחד החיילים שלח לנו את התמונה הזו, ובה קמע השמירה שהכינו משפחת איצקוביץ' מלוד לחיילים, לעילוי נשמתו של אביחי:
נגמר הסבב. יצאנו היום מעזה. מרוקן את הכיסים בפעם האחרונה.
ראה עוד > >
13/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
כתבה שפורסמה השבת ב"מקור ראשון" על פרויקט בית הספר הדתי לקולנוע "מעלה" עם אימהות שכולות, בתוכן רותי אימא של אביחי.
בסוף החודש הסרט המלא ישוחרר לרשתות החברתיות.
(קישור לטריילר בתגובות) https://www.makorrishon.co.il/magazine/dyukan/808133/
ראה עוד > >
14/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה לעליזה אדלמן וחיים מרציאנו שהדביקו באוניברסיטת בר אילן
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה קו לחיים - Kav Lachayim 🫶🏃
ראה עוד > >
19/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
במקור ראשון של פרשת "ויחי" (10-11.1.25) פורסמה כתבה על תהילה, בין המובילות של הפינה החמה לחיילים בשדרות.
היא הזכירה שם את אביחי וכמה משפט ההנצחה מסייע גם לה עם מורכבות התקופה, דווקא לצמוח ולעזור לאחרים.
תהילה היתה ההרצאה האחרונה שלנו בסיור הגבורה בחנוכה ונתנה לנו הרבה כוח והשראה. תהילה תודה שאת קיימת!
🫶🫶🫶
ראה עוד > >
20/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אושר, שהיה חניך של אביחי בתלפיות, יצא לאימון ריצה לזכר אביחי. הוא רץ באימון 30 ק"מ!
אלוף אושר, גאים בך!
ראה עוד > >
20/01/2025
שירה אמונה האחות
זה הרגיש שלא משנה כמה אני נוסעת, עדיין נשארת לי יותר משעת נהיגה. נהגתי ונהגתי ונהגתי וכבר כמעט שכחתי שאתמול היה יום שסיימתי מוכרעת וכמעט שכחתי שהבוקר הייתי צריכה להכריח את עצמי לקום כי החרדה ישבה לי על החזה וחנקה אותי בכוח וכמעט שכחתי שיצאתי לבסוף לשיבא באיחור של 40 דקות ושכשהסתכלתי במראה הפנימית ברכב ראיתי דמעה שקופה עם מסקרה שחורה חוצה לי את הפנים ואמרתי לעצמי זהו, היום זה היום שהלב שלי לא יוכל עוד לעמוד בזה. היום הוא היום שהעומס ישתק אותו. היום הוא היום בו אני אגלה שאלה לא דמיונות אלא באמת יש שם רשרושים של כל החלקים שהוא התפרק אליהם תקועים בתוך הפריקרדיום (שק הלב) ומקרקשים בכל שארית פעימה.
המשכתי לנהוג וכמעט שכחתי שכשהגעתי לבית החולים העמוס במזרח התיכון עצרה אותי מישהי בלי שום סיבה ואמרה לי "בואי אני אפנה לך את החניה שלי. תעשי סיבוב אני מחכה לך ליד האוטו" ובכך הושיעה אותי מלפחות 20 דקות ו12 סלאלומים כדי למצוא חניה.
כמעט שכחתי שהפגישה אצל הרופאה החדשה היתה פגישה מלאת צחוק ופתיחות הלב ובסופה- לא יאמן ממש!- אמרה לי הרופאה שנראה לה שבתחום שלה אין לה צורך לתת לי תרופות ואני אמרתי לה את רואה למה אני אוהבת את המחלקה שלך, כאן אני נופשת כשכבד לי במחלקת ריאות. כאן אני בריאה.
כמעט שכחתי את הסחרחורת הקלה של ההקלה כשיצאתי ממנה ואת הלב המתרחב כשנכנסתי לבית של סבתא, דרך שיח הלנטנה ששם מימי הקמת המדינה כנראה, ובזמן שהיא סיימה להתקלח אני ניגשתי ישר לארון הפינתי הזה, שכילדה הדלת הנפתחת הפינתית שלו היתה בעיני פלא הנדסי של ממש, והוצאתי אילפס (שזו מילה שלמדתי לפסיכומטרי) והנחתי בו ביצה ושני תפוחי אדמה מהמקרר ומילאתי במים רותחים מהתמי4 והנחתי על הכירה והדלקתי את הגז ופתאום התחממתי כולי באלפי זכרונות ילדות מופלאים מופלאים מהבית הקטן הזה שהקירות בו, כך נדמה לפעמים, בנויים רק מזכרונות ואז בבת אחת נבהלתי כל כך שגם סבתא תלך. מאז שאביחי יש בי פחד אימים כל הזמן שעוד מישהו ילך ושהפעם אני אאבד שליטה לגמרי והרי הסבתא הנהדרת והמיוחדת שלי, זו שאני כל כך דומה לה, כבר בת יותר מ-90. אימאלה.
את כל זה כמעט שכחתי כשנסעתי צפונה ולאחר גוש דן המצטופף בבנייניו ולא משאיר פיסה קלה לומר בה תפילת הדרך, החלו להוריק השוליים ועם כל הורקה התרפה בי איזה חלק, נחלץ ממני איזה תריז.
מאז שאחי יותר קר לי. לא רק כי חורף, הרי החורף הזה חמים כמו ימי ראשית הקיץ, אלא פנימה. בור קפוא שותה אותי, הופך אותי לאובססיבית לכל רסיס של חום. אני מאבדת היגיון, מאבדת טאקט, המודעות העצמית שלי איננה. אני רק צריכה איזה חום, משהו שיגרום לנטיף הקרח שנעוץ לי בלב להנמס, אפילו רק קצת, רק שיפסיק לכאוב.
בבסיס החמוד שלי טוב לי. אמיתי ובכנות- טוב לי. ובכל זאת קצת קשה כי אני איבדתי את העור שלי וכל משפט עלול להיות עוד נטיף קרח ואני רק מחפשת כל הזמן איזה חום.
ואת כל זה כמעט כמעט שכחתי כשהדרך הוריקה והשמש חיממה ולבסוף אחרי 3 שעות הגעתי סופסוף הביתה.
לגולן.
אפשר להוריד את השריון עכשיו, לשחרר את הבטן, לצחוק ולבכות ולהתחבק. הגעתי הביתה.
ראה עוד > >
21/01/2025
שירה אמונה האחות
כשאחי אביחי נפל הגיעה לנחם את אימא שלי צילה, חברה שלה מלימודי טכנאות שיניים, וכך חודש ביניהן הקשר אחרי 40 שנה.
אתמול נפל אביתר, בנה של החברה.
אחרי 40 שנה בהן הקשר נותק, הן ניחמו זו את זו על בניהן שנפלו בהפרש של שנה ורבע.
המציאות היא תסריטאית משוגעת.
ראה עוד > >
21/01/2025
שירה אמונה האחות
אחרי ש Reuven נפטר הלכתי לאיבוד. העצב הוריד אותי על הברכיים, הבדידות בתוך החוויה הזו כיסחה אותי.
התחלתי ללמוד אז בבר אילן, איפה שהיינו אמורים ללמוד בו זמנית, גם אם בשני קצוות של הקמפוס.
לקח לי יותר משנה עד שהייתי מוכנה לשבת ולהיפרד.
לקחתי את עצמי לרמת הגולן, ישנתי אצל Mor Hodaya בקצרין ובימים טיילתי לבד. טיילתי וצילמתי וצילמתי וטיילתי עד שמצאתי את עצמי יושבת מתחת לתבור ענק בסוף שביל החלמוניות, שומעת מוזיקה מהטלפון ובוכה ובוכה ובוכה.
אחרי שאחי נפל.. טוב. חבל על המילים.
גם פה, אחרי יותר משנה, נסעתי לכמה ימים לגולן.
הייתי חייבת להרגיש איזשהו קלואוז'ר, משהו.
אני עוד אכתוב על מצפה עמרי, שנקרא על שם המפקד של ראובן, עמרי טל, שנפל בצוק איתן, אבל היום הגעתי למקום המדויק של אחת התמונות האהובות עלי עם אחי.
זה היה יום ראשון, הוא היה אז בתחילת השירות הצבאי שלו ואני בטיול הראשון שלי לצפון (לא נהגתי לעלות בטרמפים כמו שהוא נהג כשהיה בתיכון) עם Renana. התקשרתי להשוויץ שהנה, העזתי ולקחתי את האוטו לגולן והוא אמר רגע, גם אני בגולן. גילינו שהוא בשווארמיה בקצרין ואני בתחנת הדלק מעבר לכביש. מיד הגעתי אליו ורננה צילמה אותנו.
השווארמה כבר לא שם, השופרסל כן. אני לא מצליחה להזכר אם השופרסל היה כבר אז. יותר מעשור עבר בין התמונות האלה ועדיין מוזר לי להסתובב בגולן בלי לשלוח הודעה.
חייכתי בשביל התמונה ומיד אחרי פרצתי בבכי.
איזה געגוע, כמה הודיה על שהיה.
לא מאמינה שאני נפרדת ממך.
אחי אחי שלי.
אח שלי, הקטן🫶
ראה עוד > >
22/01/2025
שירה אמונה האחות
נכון, פרויקט #הכל_יזכור אמור לספר על אלה שאנדרטאותיהם נמצאות ממש על הדרך אבל המצפה הזה כל כך יפה מושקע, וגם לא כל כך רחוק מהדרך, שאני קצת חורגת מה"חוקים".
המצפה הזה נמצא על טיילת דרום הגולן אבל ההגעה אליו קצת טריקית. אני הגעתי אליו מהצימר של דקלה בחיספין. יוצאים מחיספין לכביש 98 פונים ימינה. צריך להסתכל ממש בתשומת לב, לעבור את אבני איתן ואת הפניה לגשור ואיפשהו באיזור שמתקרב לכפר חרוב רואים מצד ימין את מצפה סוסיתא. בשלב הזה חונים על העפר בצד הדרך.
אם הכנרת מולכם, אתם הולכים ימינה על השביל הסלול שהוא חלק מטיילת דרום רמת הגולן. בשלב מסוים תראו מצד שמאל שלט לבן קטן ובו הכוונה למצפה. נכנסים לשביל ומצד שמאל יש התפצלות למצפה עצמו.
כשפונים להתפצלות הזו שימו לב שבין השיחים בצידי הדרך יש סלעים עם ציטוטים של עמרי. במצפה עצמו יש ספסל, קצת מאחוריו יש גם שולחן קק״ל. התצפית פונה לכנרת אבל לא ממש רואים ממנה את השקיעה אלא אם כן מתאמצים להסתכל שמאלה. בין התצפית לקצה הצוק יש תעלה שכנראה שימשה בעבר לצורך צבאי (אנחנו מנחשים שסורי).
עמרי היה ספורטאי, בעיקר בכדורסל וסקי, קצין מצטיין, אדם שלא מוותר לעצמו, אח, בן ובן זוג.
עמרי היה המפקד של Reuven. הם בדיוק יצאו מהרצועה אחרי השלמת המשימה ב"צוק איתן". הלוחמים חיכו לנגמ"שים שיבואו לאסוף אותם לשטחי הכינוס כשפגעו בכוח שתי פצצות מרגמה. אחת מהן פגעה בכביש הנגמ"ש (שהיה פתוח כי הלוחמים בדיוק התחילו להכנס). הפגיעה של הפצצה בברזל הפכה את הפיצוץ לקשה הרבה יותר, בהיעדר אדמה שתספוג את ההדף. ראובן, רון, שריאל וחיילים נוספים נפצעו בגוף, חלקם גם בנפש. בין ההרוגים היה גם רס"ן עמרי טל, המפקד.
ראובן נפטר כ-8 שנים אחרי. ב-8 השנים האלה הספיק גם לכתוב מכתב למשפחתו של עמרי. משפט המכתב הזה שימש מאוחר יותר להנצחתו של ראובן אהובנו
ראה עוד > >
30/01/2025
שירה אמונה האחות
פתאום,
געגוע.
ראה עוד > >
31/01/2025
שירה אמונה האחות
לגעגוע, איך נסביר, לוקח זמן להבשיל. הוא מתוק ומריר ויש לו קיום משלו, ממשי כמעט, ישות עצמונית ששותה את האנרגיה ומזמזמת באוזניים כל הזמן. כמו אפליקציה שרצה ברקע וזוללת סוללה בלי לסייע הרבה, הוא פשוט שם. ברקע. רעש לבן לא מרעיש אבל ממסך, מסמא, מטשטש.
אני נראית אותו דבר. העולם נראה אותו דבר. יש מעקה בטיחות בצד הכביש, עדיין נוסעים בירוק עוצרים באדום, ישנם עצים בחלק מצדי הדרך. עגלות הסופר עדיין לא מכוונות פרונט, האנושות היא עדיין האנושות, על אכזבותיה ווויכוחיה, העונות חולפות, החיים קורים ואני, שנראית אותו דבר, כבר איני אני עוד ומרגישה לא פעם שאני עומדת בתוך ההמולה, שקופה, אנשים בתנועתם נמרחים סביבי ואני באמצע. קפואה. חדה. מודבקת. אני אחרת עכשיו ולכן העולם, שנראה אותו דבר, אחר גם הוא.
לגעגוע לוקח זמן להבשיל ולהפוך מהתקפים חדים שחותכים את הגוף ל-2 לשכבת עור שניה, שמעקצצת כל הזמן ואמנם מדי פעם מטפסת וחונקת ומגדישה את הריאות אך לעומת ההתחלה, בה הכל מרגיש כמו חלום רע, כשהגעגוע מבשיל הוא מציק כל הזמן ואין יותר את גלי ההדחקה וההכחשה המקלים באמצע. אומרים שזה כרוני. אומרים שזה ילך ויחמיר.
השבוע הגיע לבסיס בן של אחד הקצינים. הילד, בגובה של פחות ממטר, עם קוקו וכיפה ומוצץ וקסם שיש רק לילדים, הפתיע אותי במסדרון. בבת אחת הרגשתי את הציניות, העוקצנות, התוקפנות, ההישרדות-בבסיס-שאת-בת-כמעט-יחידה-בו נושרות ממני והלכתי לתיק שלי לחפש מדבקות. לא מצאתי והצטערתי.
בבת אחת נזכרתי כמה העבודה עם פעוטות הוציאה ממני את כל הטוב והמובחר שבי. טוב ומובחר שכבר שכחתי שיש בי. טוּב לב ועדינות וחיוכים רחבים שכבר כמעט שכחתי שהיו נפוצים בתקופה אחרת. בגלגול חיים קודם.
קיבלתי על עצמי להשתדל בלי נדר להיות קצת מרפאה בעיסוק עם פעוטות לפעמים. למצוא את דרכי בין קרחוני הכאב העצומים. לא לעשות תנועות חדות מדי כדי לא להתרסק אבל כן להיאבק יותר על שיח חומל, על קבלה פשוטה, על לשבת ליד חברה במצוקה ולשתוק כי בדיוק מה שהיא צריכה.
הגעגוע כאן כל הזמן ואני כל הזמן צריכה חיבוק ואני כל הזמן צריכה שמישהו יסתכל לי בעיניים ויגיד לי אני כאן. את לא לבד. ואני צריכה כל לילה להסתכל על השדים שלי ולהבין שהם לא הולכים לשום מקום ולהבהל ולהלחם בהם לא ממש יעזור לי ואולי כדאי לי לנסות לפתח תסמונת שטוקהולם ולהפוך אותם לחלק מהיציבות בחיי, דווקא.
אביחי אחי הטוב, על כל אינסוף הרגעים ביחד, על מליון הזכרונות המשותפים שעולים לי בראש בכל רגע נתון, על החלק שבי שלא היה אני אם לא הייתי גדלה איתו- איננו עוד בארץ החיים. אך הוא לא נקטע, הקיום שלו לא נדם, הוא עוד פה לגמרי, אוכל קציצות צ'ילי על הספה שלי, עוזר לי להכניס את הפוך לארגז המצעים, עף עלי בסלנג של מי שגדל בחדרה כשאני מצליחה לבנות שולחן מאיקיאה, גאה בי כשאני מרימה עוד פרויקט לכבוד זכרו המאיר.
אביחי הפך לקונכיה אליה אני זוחלת בסוף היום, תשושה מאינטראקציות וממחשבות ומאשמה. אביחי הוא החלק בלב שלי בו אני נמצאת כשאני רוצה להתכנס קצת, להתמסר, להתמכר, להתקרקע. אביחי הוא אח שלי. הקטן. ואין שום דבר שיבטל את זה וזה לא משנה כמה רומזים לי שהכאב שלי אולי כואב פחות.
אביחי הוא אביחי ומכל התארים וההישגים שלי אני הכי הכי גאה במה שגרם לשליש הגדוד לומר לי "כן, שירה-אמונה, כבר הבנתי את היכולות שלך"- בלהיות אחות של אמסלם.
ערב של געגוע חונק, כנראה תחילתו של גל קשוח נוסף על גבי הקשיחות היומיומית. אני אעבור את זה. אבל בינתיים-הצילו.
ראה עוד > >
21/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בית ספר תחכמוני חדרה, בו למד אביחי, הקים פינת ישיבה לזכרו בצל עץ הזית. עץ הזית, המסמל אחיזה בקרקע, יחד עם פינת הישיבה הנועדה לחיבורים ולביחד, הם בדיוק מה שמשקף את אביחי. יחד עם מורשת עתיקה היונקת מושרשים עמוקים, אביחי היה גם קליל וידע להתחבר בקלות לאחרים.
תודה לכם 🫶🫶
ראה עוד > >
22/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בכ"ז תשרי, 29.10.24, התקיים טקס התייחדות לנופלי חטיבה 551 בבסיס החטיבה בביל"ו. המשפחות עברו סיור בבסיס, עלו על משאיות צבאיות לסיבוב בבסיס, תלו על עץ לוח עם שם יקירם, הסתובבו בחדר ההנצחה וקיבלו חוברת מרגשת במיוחד. תודה לחטיבה על עיטוף בלתי נגמר🫶
ראה עוד > >
23/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לימור פרי ומשפחתה נסעו לטיול במזרח ולקחו איתם מדבקות של אביחי.
פירוט המקומות:
1+2. גמר חתימה טובה. המקום הראשון שטיילנו בו זה הנוי בויאטנם. הלכנו לבית קפה של חמש קומות ושמנו את המדבקה בכניסה שכולם ידעו שאביחי היה כאן. שמנו אותו עם כל שאר הלבבות ששלחו אנשים מכל העולם.
3. שיט בהלונג ביי
4. עמוד בתחנה בדרך לסאפה. 8 שעות באוטובוס לילה מיוחד עם לינה.
ויאטנם.
5. יצאנו במסע רגלי של 11 ק"מ בהרים בין הכפרים.
יצאנו מ Sa Pa לכפר Lao Chai. שם תפס אותנו גשם בירידה קשה.
לאורך כל הדרך החזיקו אותנו המקומיות.
אח"כ המשכנו ל Ta Van .
עכשיו במנוחה.
הסברתי למקומיות מי זה אביחי היה ומה המשפט שלו אומר, בגלל זה צילמתי את המבוגרת ביניהן, בת 58 , שצעדה לידינו בקלילות, עם המשפט ...
6. היום הגענו לנים בין. אחרי מסלול אופניים ושייט , עשינו טיפוס להר (צילמו פה את הסרט קינג קונג) .
בירידה אכלנו גלידה להרגיע את הגוף המזיע קשות .
ממולנו בריכה מדהימה ונוף להר.
השארתי את אביחי לצפות בנוף ולהנות. שימי לב מימין.
7+8. נים בין, יום האישה הויאטנמי, הוא מסתכל על הפגודה המוארת , תענוג של נוף
9. הוי הן Hoi An אביחי מסתכל על הנהר
10. אביחי עם החבר'ה במרכז הישראלי בהוי אן https://maps.app.goo.gl/jSajGx7Ugiw8xwDCA?g_st=ac
ראה עוד > >
26/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ראה עוד > >
27/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
שבט אופק של הצופים, רעננה 🫶
ראה עוד > >
28/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
משפחת איצקוביץ' מלוד נסעה לטיול בגולן ודאגה לרשת את הגולן בסטיקרים של אביחי שלנו
תודה רבה ריגשתם מאוד!
ראה עוד > >
29/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ההרשמה למרתון נפתחה לקהל הרחב.
יש לנו 10 כרטיסים למי שרוצה לרוץ, אנא עדכנו את שירה-אמונה לגבי מידות החולצות עד סוף השבוע
052-6651256
מעודדים שאינם רוצים לרוץ מוזמנים חופשי לעודד מהקהל.
במקום יהיה בע"ה גם גזיבו לחלוקת סטיקרים וכו׳.
מוזמנים🫶
ראה עוד > >
30/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה לבר חיים, שכתב לנו:
במקרה ראיתי בשדרות רוטשילד בתל אביב
ראה עוד > >
02/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
שלום לכולם
בע"ה ביום ששי ט"ז שבט, 14.2, ניפגש במרכז "שישניצל" בני גלים.
המרכז מכין כריכים עם שניצל ומשנע לבסיסים באיזור.
בשעה 8:15 יעצרו המתנדבים את עבודתם וישמעו על אביחי.
לאחר מכן נצטרף למתנדבים בהכנת הכריכים ולשינועם לבסיסים.
האירוע כולו יוקדש לזכרו הטוב של אביחי.
חברים, משפחה ומוקירי זכרו מוזמנים להצטרף.
לקבוצה העדכונים השקטה https://chat.whatsapp.com/Dzg23fCcyiYISPNOl7IvPv
אנא הפיצו🙏🏻
ראה עוד > >
03/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מהשבת האחרונה ב"מקור ראשון"
תודה, הרב חיים נבון 🙏
ראה עוד > >
04/02/2025
שירה אמונה האחות
בבית החזה שלי יושב סלע ובלבו, כמו הלבה בתוך כדור הארץ, יושב גחל לוחש. אומרים לי שאני אלמד לחיות עם הכוויות הקטנות שהוא משאיר מסביב בכל תזוזה שלי, שאני אלמד לנשום עם הכאת המטאור ששברה לי, כך מרגיש, את כלוב הצלעות. אומרים לי שיגיע יום שזה כבר לא ישרוף כל כך, שאני אגדל יבלות וגלדים, שהרגישות תרד.
אני מתחילה להבין שזה לא נכון.
בבית החזה שלי הכה מטאור ופער מכתש ונותר שם, מלחש בכתום-שחור וכנראה, אני מתחילה להבין לאט לאט, ישאר שם עד בוא גואל או עד יומי האחרון- הראשון מביניהם.
את השברים הרמתי, פחות או יותר. חדי העין יראו את החלקים הקטנים שיקח לי, בערך, כל החיים לאסוף. אולי אפילו יותר. אבל במרכז הגינה שבלב שלי יושב לו המטאור הזה, ותוכו לוחש, והוא מעלה עשן כל הזמן, ואני מנסה ללמוד, צעד אחרי צעד, איך מגננים סביב מטאור.
אני שותלת סביבו פרחים, זורעת זרעים של חמניות וורדים, שותלת פרעות צבעונים, נוריות, מה שבא ליד, אבל אני לא יודעת איך לנחם אותם מספיק כדי שיפרחו, למרות שהם צמודים למטאור.
החיים נחלקו ל-2 עכשיו. אולי זה ישתנה בעתיד אולי לא. כרגע החשבון הוא פשוט: אם הבאת דלי מים להשקות את הפרחים, הדלת פתוחה ותתקבל בשמחה. אם הבאת מבעיר שיהפוך את הגחל הזה לבעירה, אני לא מקבלת אותך. גם אם לך קשה, גם אם לך מורכב. בחיים שלי אין מקום לזה כרגע. לא תמיד אני יודעת מה מבעיר ומה הוא מים. גם את זה אני לומדת, לפעמים בדרך הקשה, לפעמים רק אחרי שאני נשרפת כולי והופכת לאפר אני לומדת מחדש את הגבולות. מתוך האפר, אין לי ברירה, אני נולדת מחדש, כמו עוף החול.
תנו לי מים.
ראה עוד > >
08/02/2025
שירה אמונה האחות
"...וגם אצלך בחדר
לפעמים חשוך
אתה אומר הכל בסדר
כשבעצם זה הפוך
מה נשאר?
רק אהבה, רק אהבה
אין שום דבר-
רק אהבה, רק אהבה
הכל רופף, הכל חיוור,
הכל סתמי, הכל עובר
רק אהבה,
אוי אהבה.."
ראה עוד > >
11/02/2025
שירה אמונה האחות
בע"ה ביום ששי הקרוב יש כאלה שיחגגו את הוולנטיין'ס ויש כאלה שיראו אהבה בצורה קצת אחרת...
ניפגש בבית העדות בניר גלים ב-8:15 בבוקר. כן, מוקדם רצח, אבל נשמע שם קצת על אביחי אחי הקטן אהוב לבנו ואז נצטרף להכנת כריכים עם שניצל ופיזורם לבסיסים. משם יקחו אותך הרס"פים ישר ליחידות הלוחמים בשטח.
נשמח להצטרפותכם אך יש להירשם 🙂 https://4798.tormahir.co.il/
בפוסט המצורף יש גם קישור לקבוצת העדכונים השקטה בוואטסאפ.
בואו בשלום (ואז תספיקו לחזור ולהכין את שבת 😉 )
🙏🙏🙏
ראה עוד > >
12/02/2025
שירה אמונה האחות
ונדמה שהבנתי, שאני מתחילה להתרגל לשכבה הזו של געגוע וחוסר, לגירוד הזה שיוסיף לגרד לנצח, עד סוף כל הימים או עד שנהיה ראויים ויבוא גואל.
ונדמה שהשכבה הזו, כמו דבק מגע שנצמד לעור ולא עוזב, היא דקה ובלתי נראית אך בהחלט מורגשת. ממש פיזית. העור שלי מורגש. הוא לא סתם מונח עלי כפי שהוכח מימי בריאה, אני לובשת אותו. הוא כבר שחוק ותשוש, וסדוק משכבת הגעגוע הנוגס שהתייבשה עליו, אבל אין לי עור אחר וכך בוקר אחרי בוקר, לעתים גם בלילה עצמו, לפעמים אפילו בחלומות, אני לובשת את העור הזה כי הוא כל מה שיש לי.
מה יש לומר.
כמו כשעוטים כפפות, התחושה קהתה, או יותר נכון השתנתה. אני אותה אחת, אבל לגמרי אחרת. העור שלי, השער בין עצמי לעולם החיצון, השתנה, ואיתו כל החוויה שלי בעולם. התנועות שלי שקולות יותר, מדודות. אני נזהרת לא לצאת יותר מדי מהגבולות, כמו כשלובשים ג'קט שקטן עליך והשרוולים לא מספיק ארוכים והכל לוחץ. כל הזמן הכל לוחץ.
לפעמים אני חושבת שאם אעשה תנועה חדה, כמו שהייתי עושה כשהייתי צעירה ומשוחררת, הלב הסדוק שלי ישבר לגמרי וכולם יוכלו לשמוע את הקרקושים.
לפעמים אני חושבת שאם אעשה תנועה חדה, כמו שהייתי עושה כשהייתי צעירה ויפה, העור שלי יקרע מעלי וכולם יגלו שזו שנראית חזקה כל כך בעצם עשויה רק מפירורים ועשן.
אז נזהרת.
וכואבת.
ומבינה שמעכשיו אני עם שכבת הדבק היבש הזו עלי.
אני עוד אשמח ואפרח, אחייך ואצחק בקול.
תודה לא-ל, אני חיה.
אבל עם שכבת דבק יבש על העור שלי, שאף אחד לא רואה.
ראה עוד > >
12/02/2025
שירה אמונה האחות
ואז ינון מגל - Yinon Magal פרסם את הקמפיין בערוצי הטלגרם הוואטסאפ שלו (ביקשתי מכמה אנשים, מכל קצוות הקשת, בינתיים רק הוא הסכים)
עריכה: פורסם הערב גם אצל עמית סגל Amit Segal
ראה עוד > >
13/02/2025
שירה אמונה האחות
The establishment of the "Avichai Observatory" in Moshav Yafit located in the Jordan Valley named after 1st Sergeant Major (res.) Avichai Amsalem (my younger brother), May Hashem avenge his murder.
Avichai was a bright young man full of the joys of life and possessing a clear sense of purpose.
His unique sensitivity enabled him to connect with each and every person, regardless of their backgrounds.
It was important for Avichai to be active in the community, volunteering at every opportunity . He had diverse hobbies, including travelling the length and breadth of our country and spending time with his family and friends.
Avichai fell in the line of dury in the ‘Charvot Barzel’ (Iron Sword) war during a clash with terrorists in the Sderot area, giving his life to protect the people and the country he loved so much.
In recognition of his great love for the country and his friends, we are establishing an observatory in Moshav "Yafit", nestled in the Jordan Valley.
The observatory will overlook the landscapes of the country and will be an eternal memory for Avichai and his love of people.
We would be happy and honored with your participation in the costs of this project.
thank you ❤
(link in the comments)
ראה עוד > >
13/02/2025
שירה אמונה האחות
בתוך האטרף של טיפולים-מילואים-הנצחות, אין לי הרבה רגעים של חמלה, של חום, של חיבוק.
אני מנסה לעכל, לנשום, לפרוט את זה. 135 אנשים, חלקם אנחנו לא מכירים בכלל, שבחרו לקחת חלק, לפתוח את הלב ולתרום.
מעכלת.
135 אנשים
60% מהיעד בשבוע. בשבוע!
השבוע הגיעו משאיות החול והטרקטורים
היום סיימו את התשתית ויישור הקרקע.
זו לא אני בכלל,
זה הכל האור של הילד החמוד הזה
אני רק אוספת רסיס רסיס ממה שנותר ונושפת עליו עד שהופך למדורה קטנה.
קישור במקום הקבוע, למי שרוצה להצטרף.
תודה עם ישראל. זכות להיות חלק מזה.
פשוט תודה
ראה עוד > >
13/02/2025
גל בשוקי
במהלך המלחמה, יצא לי לדבר עם בחורה בשם Shira-Emunah Amesalem וואלה אני לא מכיר אותה אישית, אמנם מידי פעם יצא לנו להתכתב, פעם אחת אפילו היה לנו שיחה טלפונית, אבל בגדול לא מי יודע מה. [לא שלא ניסיתי, תאמינו לי היא בחורה מדהימה ומקור השראה, שמחזק כל פעם מחדש לדבר איתה, אבל בורא עולם יש לו תוכניות אחרות].
בכל אופן אחיה אביחי אמסלם נפל בתשיעי באוקטובר, במהלך ניקוי העיר שדרות ממחבלים, ובמותו הוא הציל רבים אחרים. אפשר לכתוב עליו הרבה, אבל זה לא נושא השיחה מבחינתי.
הנושא הוא שירה אחותו, שמאותו יום נורא, הכאב של מותו בוער בה ברמות קשות, ונראלי שלא היה פוסט אחד שהיא העלתה עליו וקראתי, שהותיר אותי עם עיניים יבשות. היא מרגישה את לכתו וחסרונו בכל יום ויום. אבל היא הפכה את זה לפרוייקט הנצחה. אין דבר שהיא יכולה להנציח אותו והיא לא עושה. אם זה ללכת לדבר עליו בכל חור בארץ גם כשתנאי מזג האויר הכי גרועים שיש או שהיא לא מרגישה טוב, אם זה לפנות למיזמי הנצחה, אם זה כל דבר אחר אפשרי. זה פשוט מטורף.
בשבוע האחרון היא פתחה מיזם הנצחה להקמת מצפה לזכרו. והיה לי את הזכות לקחת חלק קטנטן מזה. וכתבתי לה באתר שמבחינתי ההנצחה זה לא המצפה, אלא היא בעצמה שהקדישה את עצמה להנצחת אחיה. אני לא מהמשפחות השכולות, אז אני לא מכיר מספיק את עומק הרגשות שהיא חווה, אבל אמן שהצלחתי לעשות טוב בזה, כי באמת זה דעתי, שהמצפה הוא לא העיקר, אלא כל מה שהיא עושה למענו. אין לי ספק שאביחי שם למעלה גאה בה ברמות עלל.
תודה לך שירה אמונה על הזכות שנתת לי לקחת חלק קטן בזה.
ראה עוד > >
10/02/2025
שירה מייזל
הישר מגבול לבנון ❤️
ראה עוד > >
14/02/2025
שירה אמונה האחות
קשה להסביר במילים את האווירה באוהל הענק, עשרות זוגות ידיים (אולי מאות?) של תלמידי תיכון/ ישיבה/מבוגרים/מתנדבים/חוצניקים וכו' שמתקתקים את המפעל המטורף מטורף מטורף הזה.
קשה להסביר מה זה עכשיו, אחרי, שכבר מתחילים לקבל את התמונות מהשטח.
קבוצות או יחידים שרוצים להתנדב (גיבוש עבודה/ בנות מצווה/ משפחות וכו') מוזמנים לדבר עם עדי 050-440-4700
ממליצה ממששששש
ראה עוד > >
04/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
כפר הילדים תלפיות Talpiot , בו גרה משפחתו של אביחי ושימשה משפחה עבור 12 נערות ללא רקע משפחתי, הקדיש לו לוח זיכרון ליד חדר האוכל. הלוח הוקדש גם אליאב, מדריך נוסף מהכפר שנפל גם הוא במהלך מלחמת "חרבות ברזל".
תודה שאתם זוכרים 🫶🫶🫶
ראה עוד > >
04/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חניכי וצוותי כפר הילדים תלפיות Talpiot בחדרה קיימו טקס לזכר אביחי ביום רביעי, ה' מרחשוון, 6.11.24 ולאחריו התחלקו למשפחתונים והכינו עוגיות.
למחרת חילקו את העוגיות לחיילים, לזכרו הטוב של אביחי.
המשפחה לא הצליחה להגיע אך שלחה טקסט שנקרא בטקס:
אביחי היה עולם שלם. היו בו צחוק ורצינות, שטותניקיות ובגרות, רגישות ושכלתנות, מהירות מחשבה וענווה, מצויינות ופשטות. כל אלה הם בדיוק מה שהפכו אותו לילד, אחר כך נער, אחר כך איש הכל כך מופלא שהוא היה.
אביחי היה איש של חיבורים. הוא תמיד ראה את האחרים סביבו, גם אלה שהיו קצת שקופים. הוא תמיד ידע לכבד כל אדם בלי לוותר על האמונות שלו, ולמצוא דרך להתחבר אליו גם אם הדעות שונות. הוא היה מוכשר בכל כך הרבה תחומים, וכל הזמן לימד את עצמו, כדי להצליח להתחבר כך או אחרת לכל אדם שהוא פוגש.
אחרי שנה בלעדיו אנחנו עדיין המומים וכואבי םאך גם מודים על הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו- מכל המשפחות בעולם הנשמה הטובה והטהורה שלו ירדה דווקא אלינו וזכינו שהוא היה ויהיה לנצח חל קמאיתנו.
הבחירה לעשות חסד לזכרו היא בחירה מרגשת שמראה כמה אהוב הוא היה וכמה לעומק הכירו אותו- האדם עם לב הזהב, החיוך עם הרווח בשיניים והגומה האחת, האור הגדול שהיה פה וימשיך ללוות אותנו הלאה.
תודה רבה לכם, צותת וחניכי תלפיות, שהייתם לו בית ומשפחה ונתתם לו מקום. בכל אחד ואחת מכם יש מהאור הגדול שלו שממשיך לחיות גם כשהוא כבר בעולם שכולו טוב.
אנחנו בתקופה לא פשוטה של מלחמה, דאגה ואובדנים. דווקא בתקופה הזו אנחנו צריכים להוסיף אור, לעשות חסד, להיות טובים יותר, כדי שנהיה ראויים להקרבה של הנופלים את חייהם, כדי שנחיה פה חיים משמעותיים שמעוגנים בזכרם הטוב.
החזיקו אחד בשני, החזיקו מעמד
עם ישראל חי
🇮🇱🫶
תודה🫶
ראה עוד > >
05/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
משפחת דמתי מרמלה עזבו את הבית שלהם זמנית לרגל שיפוצים. רגע לפני שיצאו, הרשו ההורים לילדים לקשקש על הקירות (שגם ככה ישברו בשיפוץ..) וזה מה שהילדים בחרו לכתוב ♥️
אחד הילדים, הלומד בישיבה ביד בנימין, הדביק מדבקה בבית המדרש של הישיבה. לפני כמה חודשים גבי, אבא של אביחי, הגיע לישיבה כדי להתפלל לפני כנס שהיה לו באיזור וראה את המדבקה. בירור קצר גילה לו מי הדביק את המדבקה- הבן של משפחת דמתי!
שמחים בכם ומודים לכם ועליכם!
ראה עוד > >
06/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
טריילר לסרט שהפיקו אמהות שכולות, ביניהם רותי אימא של אביחי, במסגרת פרויקט בבית הספר "מעלה" בירושלים
אלופות!
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ערב לימוד כיתות ט'-י"ב לזכר ששת נופלים המדרשיה במלחמת "חרבות ברזל". הערב התקיים בבית המדרש "דעאל" הנמצא במתחם המדרשיה בכפר סבא.
ראה עוד > >
13/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הבדלה בבית משפחת קיסוס 🫶
תודה לחיים קיסוס ששלח🙏🍷
ראה עוד > >
16/02/2025
שירה אמונה האחות
לקח לנו קצת יותר משבוע להגיע לכמעט 75%- שזה מדהים ומרגש ואני באמת ובתמים משפשפת עיניים מול החיבוק הענק של לא פחות מ-165 אנשים שפתיו את הלב והחליטו לחבק אותנו.
עוד קצת..
קישורים איפה הקישורים מתחבאים מפני האלגוריתם הרשע 😉
ראה עוד > >
17/02/2025
שירה אמונה האחות
כשאיילת ודודו לוקחים פרויקט, מתברר, הם לוקחים אותו ברצינות גדולה מאוד.
היעד הרשמי של הגיוס הוא היעד ההתחלתי, שיספיק בע"ה להקמה בסיסית, אבל אנחנו שואפים קצת יותר גבוה כדי שאם כבר באים לראות את יופי הארץ הטובה הזו, לבוא בפינוק- עם נקודת מים, עם פחים לשמירה על הניקיון וכו'.
אישית אני רואה את המלחמה על הארץ הזו כהרבה יותר מסתם דם שנשפך על אדמה. הציניות הזו מצמררת אותי ולא כל כך מתחברת לי.
האדמה הזו היא הבית שלנו, האופי שלה- על קוציה המופלאים ועל נהרותיה המנחמים ועל מדברותיה המהרהרים- מותאם בדיוק לאופי של העם הזה, שקשיות העורף שלו היא היחידה שהצליחה להפריח פה את השממה.
הארץ הזו היא לא סתם שלנו, היא הבית. והבית, כמו הבית, הוא הדבר האחד ששווה לחיות למענו ולעתים, כשאין ברירו, גם למסור עבורו את הנפש.
אנחנו כבר ב-88% גיוס מהיעד הראשוני. אחריו בע"ה נמשיך עד יעד הבונוס. אני זקוקה לעזרה שלכם בהפצה ובתרומה ומתחננת שתכתבו לנו כמה מילים קטנות, נשיקות קטנות של שותפות גורל, הכי קרוב ללהחזיק את היד מרחוק, ודמיינו שאנחנו יושבים שם כולנו על פק"ל קפה, מצטטים את אסי וגורי או שוברים את הראש על נתיבות שלום או סתם שומעים את השקט ונהנים אחד עם השני, כמו שאביחי אהב.
דמיינו זוגות יושבים שם ורוקמים יחד עתיד, דמיינו בחורים כורעים ברך בלב הולם לקראת בניית עוד חוליה בשרשרת, דמיינו קבוצות נוער ומבוגרים נחים שם כחלק מטיול וקוראים קצת על ביחי אחי הקטן, סורקים את הברקודים לעמוד ההנצחה בפייסבוק, ערוץ הוואטסאפ או משתפים באתר השיתופי.
דמיינו אחים יושבים שם כחלק מגיבוש משפחתי. דמיינו מסיבות לסבתא, גיבוש עם אחיינים, סיום של יום ארוך- מול הנופים האלה שאין בשום מקום אחר בעולם.
עם ישראל האהוב שלי
תודה שאתם נותנים לי לשרת אתכם
תודה שאתם איתנו פה
בתמונה: המצפה בלילה. תכשיט.
ראה עוד > >
17/02/2025
שירה אמונה האחות
מצדי קחו 10₪ ותתרמו אותם שקל שקל ובכל תרומה תכתבו:
1. אנחנו איתכם
2. אנחנו מחבקים
3. אנחנו מחכים כבר
4. לבוא
5. ולטייל
6. במצפה
7. ולחיות
8. כמו
9. שהוא
10. ציווה
ראה עוד > >
18/02/2025
שירה אמונה האחות
הגענו ליעד הראשון של 50,000₪!
קשה לנו, המשפחה, להסביר כמה זה מרגש לראות את התמיכה ואת המילים שלכם עוטפים אותנו ומחבקים.
על מנת שהמצפה יהיה מאובזר כראוי, עם תאורה, עם פחים לשמירה על הניקיון, עם נקודת מים וכו', אנו זקוקים להמשך הסיוע שלכם עד להגעה ליעד המעודכן.
הכנת התשתיות כבר הסתיימה, הקרקע יושרה, אנחנו להוטים להתחיל לעבוד וכבר התחלנו לקבל הצעות מחיר.
גם אם אין ברשותכם, זה בסדר, מספיק לנו שתפיצו ותפרסמו.
גם אם יש ברשותכם מעט- מבחינתו זה המון.
תרמו בחלקים קטנים ובכל אחד מהם כתבו לנו מילים חמות, שנדע שאתם איתנו, חיים עד המקסימום כפי שאביחי ציווה לנו בנופלו.
אוהבים אתכם עם שלנו🫶
עוד מאמץ קטן ומצליחים...
תודה🇮🇱
ראה עוד > >
18/02/2025
שירה אמונהה האחות
אני יודעת, אהוביי, אני יודעת
שהלב מותש
שהנפש חרוכה
שכבר אין עוד כוח לשמוע על עוד נופל
על עוד סיפור גבורה
שכבר אי אפשר עם הדמיונות של מה היה אם הם לא היו שומרים עלינו
או מה אם היו נשארים כאן
אני יודעת, אהוביי, שכולנו מסתובבים עם תעוקה ומחנק
עם רצון שרק יגמר החלום הרע הזה
ולכן אני קוראת לכם להצטרף
*רק אם מתאים ונוח ונעים*
ואם אין איך בכסף, אז לשתף הלאה
בואו נשקיע עכשיו במקום שנוכל לנפוש בו אחרי הכל
בואו נשלח את הלחם
דמיינו לכם אתכם עומדים שם מול הנוף ושותקים
שומעים את הדממה אחרי התותחים
ונושמים
ראה עוד > >
18/02/2025
שירה אמונה האחות
דמעותיו הפכו לאבן
אבניו בכו פרחים
התגעגעתי אז באתי...
ראה עוד > >
19/02/2025
שירה אמונה האחות
לפני יומיים פנתה אלי חברה ואמרה לי שמעי, אני צריכה לשאול אותך משהו: קניתי את הספר "צוואתם של לוחמים" שהוציאו פורום הגבורה וראיתי את המשפט של אחיך, "כשאני עוזר למישהו שקשה לו- לא קשה לי", ואני לא מבינה אותו, הרי זה נשמע ממש מתנשא שלהם קשה ולו לא.
אז עצרתי רגע, ודמיינתי מה אביחי היה אומר על זה, ותכל'ס זה היה כל כך קל כי אני כל הזמן שומעת אותו וכל הזמן חושבת מה הוא היה אומר, ומצאתי מילים ואמרתי לה: אביחי לא היה מתנשא מול מי שהוא היה עוזר לו, להיפך, הוא היה יושב ומברר איתו ביחד מה מפריע ומה קשה ואז הוא, אביחי עצמו, היה מוצא כוחות לסייע. בעצם הוא היה הופך את האדם שאיתו הוא התחדד לאדם שסייע לו, לאביחי, לגדול ולהתגבר על הקשיים שלו. בעצם אביחי היה (בערך) אומר לו תודה! תודה שמצאתי בי כוחות, שחידדתי את זה גם בעצמי, שחפרתי פנימה בזכותך ועזרת לשנינו לגדול.
ביחי ❤
ראה עוד > >
20/02/2025
שירה אמונה האחות
קצת אחרי שהקצינים הגיעו אלי קיבלתי הודעת ניחומים מחברה. היא שמעה מחבר ששמע מחברים וידעה הרבה לפני. זעמתי עליה. לא הייתי מוכנה בכלל להתנחם עדיין. לא הייתי סבבה עם זה שהדבר הכי אישי שלי מפורסם בגלל החבר ההוא ששמע בבסיס ופרסם לאחרים לפני שאני ידעתי בכלל. לא היה לי סבבה שכולם יודעים לפני והיה להם זמן לעכל ואני בכלל עוד לא מוכנה בכלל בכלל להתנחם כולם כבר עטים עלי.
משפחת ביבס ביקשה, ממש ביקשה, לחכות לזיהוי הסופי ולהוריד את ההתעסקות הזו. הרגעים הכי פרטיים שלהם משודרים בתקשורת והופכים לקרנבל חמאס.
*תניחו לזה*.
תכבדו אותם בהסטת המבט מהפסטיבל התקשורתי ועשו את הדבר הנכון, להם ולכם. אל תהיו חלק מהדבר הזה, זה אינטימי וכואב גם בלי שכולם ידושו בזה.
הניחו להם. אמנם הסיכוי שהם חשופים, כך או כך, לרשתות קלוש אבל בשביל הסיכוי הקלוש הזה... רק אל תוסיפו לזה.
אני שנה וחצי אחרי והפצע הזה, שכל כך קטן ביחס לפצעים אחרים, עדיין שורף ממש וממאן להתרפא.
די.
ביום של כל כך הרבה כאב וחושך,
אפשר (למי שמתאים) להוסיף אור.
ראה עוד > >
21/02/2025
שירה אמונה האחות
אני מתה.
אני מתה.
הנה, הנה, אני תיכף מתה.
לפעמים, בלילות, אני יושבת להקשיב לשקט. אני מתפנה, רק לרגע, לשאול את עצמי מה שלומי. רק לרגע, ואז נרדמת, מותשת, בלי כוח אפילו להציב שומרים על חומות ההגנה, נזרקת מהצוק אל ארץ החלומות בה אין אפילו את חוקי הפיזיקה שיגנו עלי. לעתים אני מתעוררת חבולה מחלום. לא ידעתי בכלל שחלום יכול להשאיר חבורות כחולות על לב אבל אני מוכנה להתערב שהוא יכול, אחרת אני לא יודעת איך להסביר את מה שאני מרגישה.
בלילות, לפני השינה, אני מקשיבה ללב שלי והוא נאבק. נאבק. הוא לא מתכווץ חלק, אלא ריגידית, כאילו כל הדם שלי הסמיך והפך לדבק. כאילו יובשתי וצמקתי והכל, כל כוח החיים שנותר, אמנם עוד פועם אבל במאמץ כל כך גדול. הצילו.
אישה בורחת מבשורה וכמו אישה שברחה מבשורות מאז שהיא זוכרת את עצמה בוגרת, היא טובה בזה. היא כל כך , כל כך, טובה בזה. אבל האישה חולה, ומתנשפת, ונגמר לה האוויר והבשורה משיגה והיא נלחמת בה. היא מתחפרת בהנצחות, מתחבאת מאחורי המדים, כשהיא מגיעה לטיפולים בתל השומר זה מתפרק לה קצת וזולג החוצה. מהעיניים. מזל שזה לא קורה הרבה.
אני מתגעגעת ואני אפילו לא בטוחה בדיוק למה אבל אני מתגעגעת. הנה, מתקלפות לי הבלנדסטון ואני צריכה חדשות אבל איך יודעים איפה? ואיזה? מה הוא אהב? אני לא זוכרת אני לא יודעת ואין לי אח לשאול ואין גם רֵע.
הבשורה מתקרבת ואני מדחיקה.
חטופים חוזרים ואני מדחיקה.
תינוקות חוזרים בארון ואני מדחיקה את הכל, ממש מההתחלה, כאילו ממש בהתחלה, כשאביחי נפל, עברתי לגור בתוך קוקוס ומאז אני מסרבת לצאת. רק אני בעולמי, אבל הקירות כמו הבלנדסטון שלי מתחילים להתקלף והמים להציף ואני אנה אני באה ואין אח ואין רֵע.
אני יודעת שברגע שאעצור ואביט לעצמי בעיניים ואבין את גודל האסון, את גודל האיִן, את גודל המקריות והארעיות של הכאן ועכשיו, את המציאות העמוקה, המתבקעת, של הקלות בה מגיע האֵין, אני אפול. אני אפול והגוף שלי יתפורר למליון צעקות שיעופו כמו אבק ברוח וממני לא ישאר עוד כלום חוץ מקול ענות חלושה ואז מי יעשה? מי ינציח? מי יהיה האחות הגדולה וידאג לכל הקצוות שצריך לדאוג להם במשפחה שככה נפרמה?
זה עוד מעט קט כאן וכבר לא אוכל לזה וכבר לא אצליח וכבר לא אעמוד במתח ואם לא יהיה שם אף אחד להחזיק אני אתפורר ברוח בדיוק כמו הבלנדסטון שלי.
אני חייבת לקנות חדשות...
ראה עוד > >
14/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הצטרפנו היום למיזם "שישניצל" במושב ניר גלים.
שמחנו לחגוג איתם שנה למיזם המופלא הזה ולסייע באריזות 4,500(!) כריכים עם שניצל ללוחמים בצפון, בדרום ובאיו"ש.
גבי אבא של אביחי דיבר עליו וסיפר כמה אביחי היה איש של חסד ועשיה, התנדבות ונתינה.
אפילו מצאנו מישהו שמכירה את אביחי מתקופתו ב"תלפיות" וכיום מתנדבת במיזם ואת הגננת של יובל הליבני הי"ד, שנפל עם אביחי שלנו ❤️🩹
אחת התנדבות סיפרה שהיא מגיעה כל שבוע מכפר סבא לניר גלים ומשנעת כריכים לרס"פים בעוטף עזה על מנת שיכניסו ללוחמים בשטח.
דמעות געגוע וחזה מנופח מגאווה והודיה על השתייכות לעם הזה🫶
ראה עוד > >
15/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מאז יום ששי אנחנו מקבלים כל כך הרבה הודעות של תודה מהחיילים בשטח (בחרנו לא לשתף את התמונות והסרטונים כדי להגן על חיילינו הגיבורים).
הלב מתרחב 🫶
ראה עוד > >
16/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה לצפנת שכטר שהדביקה ולאהוד שצילם ושלח 🫶
ראה עוד > >
17/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מוריה סנטר, מודיעין
תודה למירב 🫶
ראה עוד > >
17/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה לאלביט שלא שכחו להזכיר את זכר הנופלים גם בפתיחת אירוע חברה לעובדים.
מרגש 🫶
ראה עוד > >
18/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אתמול התקיימו הנטיעות של תנועת בני עקיבא בישראל
תודה למחוז חיפה!
ראה עוד > >
19/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
עדי פינצבסקי פירסמה פוסט בפייסבוק שמחפש דגלי נופלים לקראת הטיול השנתי של הכיתה שלה. יצרנו איתה קשר ושמחנו לגלות שהיא לומדת בתיכון בחדרה- לא רחוק מההורים של אביחי!
היא לקחה את הדגלים ויצאה עם חבריה לטיול.
מכאן כבר נביא את תגובתו של המורה לשל"ח, אביעד מונצ'ק, שהצטלם איתם בתל בית שאן:
עולם קטן.
זו כיתה שלי,
פתאום שלפו שני דגלים, הסתכלתי על השם ואמרתי להם שזה עולם קטן וללא ספק מישהו מתזמן את הכל בו.
מכל החללים הם בחרו אקראית מישהו מהפלוגה שלי..
ראה עוד > >
20/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
פלוגת "וייפר"- פלוגת נשים שהתגייסו דרך שלב בה, חגגה יחד את סיום הטירונות בערב מושקע ומרגש בקיסריה והזמינו את גבי, אבא של אביחי, לדבר על כוחה של הרוח בשירות הצבאי וכמובן על ערכיו של אביחי.
תודה לאביה סאסי על האירגון וההזמנה🫶
ראה עוד > >
22/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אביחי נפל ב9.10.23 בהיתקלות מול מחבלים בשדרות. בתקרית, בה נהרגו גם יובל הליבני וד"ר איתן נאמן, נחשפה חוליה שהתעתדה לצאת לפיגועים ברחבי ישראל לאחר מעבר הכוחות לרצועת עזה. בעקבות התקרית מצא צה''ל עוד 10 חוליות דומות. ב"ה ניצלו חיי רבים.
חברי המשפחה המתגוררים בישוב יפית שבבקעת הירדן הרימו פרויקט הקמת תצפית בישוב.
על מנת שהמצפה יהיה מאובזר כראוי עם תאורה, פחים לשמירה על הניקיון, נקודת מים וכו', אנו זקוקים לסיוע שלכם עד להגעה ליעד.
הכנת התשתיות כבר הסתיימה, הקרקע יושרה ואנחנו להוטים להתחיל לעבוד וכבר התחלנו לקבל הצעות מחיר.
גם אם אין ברשותכם לתת, נשמח שתפיצו ותפרסמו.
אוהבים אתכם עם שלנו🫶🇮🇱
עוד מאמץ קטן ומצליחים...
לתרומה מוכרת למס באשראי/ביט https://www.jgive.com/new/he/ils/donation-targets/142656
לתרומה דרך פייבוקס https://payboxapp.page.link/TqS8bnZKAZzP1kkV8
דף הקמפיין באנגלית https://www.jgive.com/new/en/usd/donation-targets/142656
תודה❤️🩹
ראה עוד > >
21/02/2025
שירה אמונה האחות
היום קניתי בלנדסטון ולא היה לי עם מי להתייעץ ולא היה לי למי לשלוח ובסוף התייעצתי עם חברה (אם אתם צריכים דברו איתי זה גם זול וגם אם 12 קונים דרכי אני מקבלת זוג חינם 😉 ) וקניתי והנה קניתי בלנדסטון ואתה, מלך הבלנדסטון של הבית, לא היית לייעץ ולא היית להתלהב ולא היית שם לומר לי מה יש לך שירה-אמונה למה הכל אצלך דרמה כולה בלנדסטון פשוט תברחי צבע ותשמחי בו. פשוט. תשמחי בו. פשוט. תשמחי.
וגם בסופר הייתי היום ונכנסתי אליו ככה, עם הרעמה שלי לא אסופה אפילו בקליפס ועם הסוואשירט XL הירוק של קו לחיים שלקחתי מהארון שלך אחרי ש ועם עיניים נפוחות מבכי כי בדיוק קניתי בלנדסטון ואמרתי לעצמי אלוקים אדירים האם אני אי פעם אעשה משהו שולי, יומיומי, שגרתי וארגיש שלא חוצץ ביני לבין כל העולם, ממש כל כולו, קיר של זכוכית?
אני אחזור? אני אחזור? אי פעם?
שמישהו יגיד לי שכן
שמישהו יגיד לי שאף פעם לא לגמרי
אני חוששת לא לקום וכל כך חוששת לשכוח
עשיתי טעות אתמול ויכולתי לשמוע אותך כועס עלי כמו שלפעמים היית כועס עלי כי אחים זה אחים אבל אין לי למי להתנצל עכשיו ואין לי עם מי לנסות ליישר את ההדורים ואם יש משהו אחד מכל אינסוף הדברים שנעקרו ממני כשהלכת זו הפשטות הזו של יאללה אחותי נמאס לי לריב. די.תפסיקי לבכות אמרתי שאני סולח יאללה אני משאיר מאחורינו.
איך אני ממשיכה לריב איתך גם כשאתה כבר
אני יושבת לפעמים לרענן את אתר הגיוס למצפה ומכריחה את עצמי לחשוב על אחרי התקופה האיומה הזו בה תינוקות נרצחים בשבי ואימא שלהם הולכת לאיבוד ולהיאחז בתמונה שלי עומדת מול השקיעה במצפה. אתה מחבק אותי בתמונה הזו ואני לא מצליחה לשכנע את המוח שלי אחרת. זהו, אני מאבדת את דעתי.
העם הזה כל כך כאוב וכואב וכועס ונפיץ ומרוט וחשוף ורגיש כבר יותר משנה וכבר כמעט כאילו לא נוח ולא נעים לבקש עזרה או חיבוק או כסף או תרומה או לפרסם אז אני לוקחת לי את סוף השבוע הזה ההפסןקה להירגע מכל ההפגזות. התמונות של מה היה אם לא היו תופסים את המטענים בבת ים לא משחררות אותי. בבת אחת חזרנו, כל הדור שלי, אחורה לנסיעה באוטובוס תוך חישוב איפה לשבת כדי שיהיה לנו הכי הרבה סיכוי להישאר בחיים אם שוב יהיה פיגוע, לחרדה הלא תיאמן אם מישהו איחר למקום שקבענו איתו, למחשבות אם ללכת בדרך הרגילה או בדרך חדשה כי היו כל כך הרבה סיפורים של "דווקא באותו יום הוא החליט ללכת לעבודה בדרך אחרת", לנסיעה לבגרויות כשברקע הרדיו פועל המדווחים על עוד אוטובוס או מסעדה או מועדון שהתפוצץ ועל עוד מעגל ועוד שמות ועוד רשימות על רשימות של קורבנות אוסלו והנה לא יאמן שעל המלחמה ועל החטופים עכשיו יש גם את זה. אבא, תרחם עלינו. בבקשה.
ועם זאת אני יודעת שאיכשהו מתישהו אני אהיה בסדר, אנחנו נהיה בסדר ואני יודעת את זה כי אנחנו העם שאל מול טנדרים של מחבלים עם RPG ומראות ומעשים שמקפיאים את הדם אנשים יצאו עם כפכפים, פיג'מה ונשק ארוך או העמידו סירים למען החיילים או רוקנו סופרים או פתחו פייבוקסים ומולנו, מול המציאות הלא תיאמן ש*זה* מה שיצא מאיתנו את מול המתקפה המחרידה הזו עומד עם שברוב טיפשותו חושב שלא נשים לב שהגופה היא לא הגופה של שירי ושכיוון לא נכון את הטיימר של הפצצה.
האויבים שלנו יודעים לנגן בול על החולשות שלנו: הפלגנות והערבות. בדיוק מהסיבה הזו הם מתחו עד הקצה את החזרת התינוקות שנרצחו, בדיוק בגלל זה הם ליבו את השנאה לראש הממשלה, הרי זו כותבת הפלגנות כבר שנתיים. האויבים שלנו עשו הכל כדי להראות לנו מי הם, לא שלא ידענו, אבל עכשיו גם העולם כולו יודע. האויבים שלנו הם פרעה וה' מקשה את לבם וכל העולם כולו רואה ומתחלחל ובסוף בסוף זה יהיה לטובתנו כי העולם יבין שאם לא אנחנו, הם ישתלטו גם עליהם, אבל עכשיו מוקדם לדבר גאולה, עכשיו- אל מול תינוקות ואישה נעדרת ועשרות הרוגים שלא יודעים שהם ניצלו בנס מהפיגוע שכמעט קרה היום- עכשיו כואבים.
נותנים לזה מקום, עד שיצא לכאב העוקץ והוא יהפוך ממשתק למניע.
ובינתיים, מחזיקים אחד בשני חזק חזק.
עם ישראל חי 🇮🇱💪
ראה עוד > >
22/02/2025
שירה אמונה האחות
להיות במקום המבקש זה לא טבעי לנו, כמשפחה, ולי כאדם פרטי.
עם כל הטלטלות שעברנו כעם בשבוע האחרון, לקחתי לעצמי את סוף השבוע חופש. הכל מעורבל לי ומסוחרר. החיים והמתים, החדשים והותיקים, הכל ביחד...
שבת יצאה, אני חוזרת לעשייה הצבאית (כן, גם במוצש) ולעשיה האחאית.
עם שמחה על חזרת החיים, לא משאירה מאחורה את מי שמסר נפשו ואת ההתעקשות להיאחז בחיים לזכרו.
אנא הפיצו 🫶
ראה עוד > >
23/02/2025
שי סימון
בנובמבר האחרון רצתי במרתון ניו יורק.
רציתי להנציח את חבריי ליחידה שנהרגו בעוטף ובעזה.
ובאלתור של הרגע האחרון, כתבתי את שמותיהם בטוש על גבי דגל היחידה.
בקיץ הקרוב, ארוץ במרתון סידני - ובזכות Shira-Emunah Amesalem , אגיע הפעם מאורגן יותר - עם דגל מודפס.
אנא עזרו לי להנציח את חבריי גם בסידני - ועל הדרך גם לעזור לעמותה שלווה המסייעת לילדים עם צרכים מיוחדים ולבני משפחותיהם.
לינק בתגובות. https://www.jgive.com/new/he/ils/donation-targets/142228
תודה רבה 🙏
ראה עוד > >
24/02/2025
חגי טורסקי
Shira-Emunah Amesalemכותבת על אחיה הגיבור שנהרג כמה ימים אחרי תחילת המלחמה
אביחי שלנו נפל ב9.10.23 בהיתקלות מול מחבלים בשדרות. בתקרית, בה נהרגו גם יובל הליבני וד"ר איתן נאמן, נחשפה חוליה שהתעתדה לצאת לפיגועים ברחבי ישראל לאחר מעבר הכוחות לרצועת עזה. בעקבות התקרית מצא צה''ל עוד 10 חוליות דומות. ב"ה ניצלו חיי רבים.
חברי המשפחה המתגוררים בישוב יפית שבבקעת הירדן הרימו פרויקט הקמת תצפית בישוב.
על מנת שהמצפה יהיה מאובזר כראוי עם תאורה, פחים לשמירה על הניקיון, נקודת מים וכו', אנו זקוקים לסיוע שלכם עד להגעה ליעד.
הכנת התשתיות כבר הסתיימה, הקרקע יושרה ואנחנו להוטים להתחיל לעבוד וכבר התחלנו לקבל הצעות מחיר.
גם אם אין ברשותכם לתת, נשמח שתפיצו ותפרסמו.
אוהבים אתכם עם שלנו🫶🇮🇱
עוד מאמץ קטן ומצליחים...
לתרומה מוכרת למס באשראי/ביט https://www.jgive.com/new/he/ils/donation-targets/142656
לתרומה דרך פייבוקס https://payboxapp.page.link/TqS8bnZKAZzP1kkV8
תודה🇮🇱
ראה עוד > >
24/02/2025
שירה אמונה האחות
אביחי שלנו נפל ב9.10.23 בהיתקלות מול מחבלים בשדרות. בתקרית, בה נהרגו גם יובל הליבני וד"ר איתן נאמן, נחשפה חוליה שהתעתדה לצאת לפיגועים ברחבי ישראל לאחר מעבר הכוחות לרצועת עזה. בעקבות התקרית מצא צה''ל עוד 10 חוליות דומות. ב"ה ניצלו חיי רבים.
חברי המשפחה המתגוררים בישוב יפית שבבקעת הירדן הרימו פרויקט הקמת תצפית בישוב.
על מנת שהמצפה יוקם ואף יהיה מאובזר כראוי, אנו זקוקים לסיוע שלכם עד להגעה ליעד.
הכנת התשתיות כבר הסתיימה, הקרקע יושרה, אנחנו להוטים להתחיל לעבוד וכבר התחלנו לקבל הצעות מחיר.
גם אם אין ברשותכם לתת, נשמח שתפיצו ותפרסמו.
אוהבים אתכם עם שלנו🫶🇮🇱
עוד מאמץ קטן ומצליחים...
לתרומה מוכרת למס באשראי/ביט https://www.jgive.com/new/he/ils/donation-targets/142656
דף הקמפיין באנגלית https://www.jgive.com/new/en/usd/donation-targets/142656
תודה🇮🇱
ראה עוד > >
24/02/2025
שיאה אמונה האחות
אי אפשר לברוח מזה עוד, עוד מעט כבר מרץ ואז, בסופו, כך אומרים, נקוזז ממילואים וניאלץ לחזור כל אחד לחייו, לאותה הנקודה בה הוא היה לפני המילואים. לפני המלחמה.
אבל מה איתי?
לאן אני אמורה לחזור?
הנקודה האחרונה שהייתי בה היתה כשעוד היה לי אח. וכיוון. ותכנית. ואמביציה. וסבלנות. ואותי.
הנקודה האחרונה שהייתי בה הייתה נקודה שהיה בה אותי.
ועכשיו, יותר משנה אחרי, מקלפים ממני את הגולם הזה בכוח, ואני לא בטוחה שחיזקתי מספיק את הכנפיים, ואני לא בטוחה שאני אצליח לעוף. אני בקושי מצליחה לנשום, אז לעוף? אז לעוף???
באתי לחלום, אבל מה שבוער לי זה איך אני עוברת את היום.
והכל מחכה לי אחרי המרץ הזה-
הגישוש, המחשבה, לחזור שוב לאקדמיה,
השקילה, אולי להיענות לאחת מהצעות העבודה הלא רבות שהוצעו לי. במה אני רוצה לעבוד בכלל? איך נהייתי גדולה בלי שפיצחתי מה אני רוצה להיות כשאגדל?
הזמן זורם לי בין האצבעות ואני הלומה, מעכלת, מנסה להתרפסם, להבין, להתמקם.
יותר משנה אני כותבת לצה"ל, 10 חודשים כשאני חיילת במערך המילואים. אני לא זוכרת מה הייתי לפני. אני לא זוכרת מה רציתי להיות. כל זכרון של הלפני מצופה בקיום הממשי, החי, של אחי. לאן אני אמורה להמשיך מכאן?
הבועה שהגנה עלי מתנפצת. זה סופה של כל בועה, אני יודעת הזה, הרי אני אדם שאוהב להתייחס לעצמו כאדם מדעי ורציונלו. אני יודעת את זה. אבל לא הצלחתי להעז לחשוב על היום שאחרי והנה, לפתע, הוא מעבר לפינה.
כשיתקלפו מעלי המילואים, תבעבע ללא שליטה מנגינת האין. כמה מבהיל. כמה מקל. אולי אוכל כבר ליפול כראוי. להתאבל. להתמוטט. שום דבר לא יכריח אותי לקום בבוקר. סופסוף אוכל להישמט, כמו שראוי, על אחי הקטן.
כשתינוק נולד הוא חושב שכל מה שהוא לא רואה חדל מלהתקיים. כשמתמפתחת קביעות אובייקט הוא כבר יודע שאם הוא ראה בעיניים שיש, אז יש. אז יש קיום גם אם האובייקט לא לידו, שאימא אולי הולכת אבל תחזור, שאם אבא מתחבא הוא עדיין קיים.
המוח לא מצליחה לבטל את זה. הוא לא מצליח להבין שאין. הרי היה, שנים היה. והיה לו קול וגוף וריח למשקל ונפח והוא תפס את החלל ולבש את הבגדים שלו שעכשיו בארגזים וקרא את הספרים שלו שמעלים אבק וכתב את הכתבים שלו שעוד לא העזנו לגעת בהם ונשם וצחק ועיצבן ופישל והצטיין והצליח וכשל והיה. פשוט היה.
אז איך
פתאום
אין
ועוד לכל החיים😱
אח שלי, אחי הקטן, שאני לא מצליחה עדיין להבין את האין, איננו ואני, שתמיד פרחתי מאוחר ותמיד הבנתי קצת אחרי כולם, ותמיד קודם התמסרתי לעשיה ולצמיחה ורק אז הותרתי לעצמי להישבר, פתאום מבינה.
פתאום
כאילו אתמול הוא נפל
כאילו הרגע הודיעו
הכאב הזה בלתי נסבל
מפלח אותי ל-2, מפורר אותי לאבק, מאיין לי את הקיום. אני מסתחררת ונופלת ונופלת ונופלת ונופלת.
אלוקים אדירים,
אלוקים אדירים,
אביחי נהרג.
אחי, אח שלי הקטן.
ותיכף יגמרו המילואים ולא אוכל לנוס עוד מהשדים.
אולי אם רק אתמסר אליהם, ולו קצת, הם יניחו לבית החזה שלי ויתנו לי, לבסוף, קצת לנשום.
ראה עוד > >
25/02/2025
שירה אמונה האחות
זה לא כי הוא חייל. יש הרבה חיילים שהסתערו קדימה והשאירו הכל מאחור
זה לא כי הוא נפל. לצערנו יש כל כך הרבה שמסרו את נפשם
זה לא כי זו אני. אני אני אבל יש עוד כל כך הרבה כמוני
זה לא כי מלחמה. אין באמת דרך נכונה או לא להתמודד עם מלחמה כל כך ארוכה. לעשות טוב זה חשוב אבל כל אחד והשק שלו והעיקר הוא להחזיק מעמד
זה לא כי זו מצווה. יש הרבה מצוות, כולנו מקיימים מצוות אפילו מעצם זה שנשארנו פה למרות שקשה
זה נטו כי בחושך נלחמים באור.
כי למדנו שהדרך היחידה שלנו להילחם בחושך שלהם זה להוסיף את האור שלנו. לחבב את הארץ, לייפותה, ליישב אותה, לאהוב אותה כמו שאוהבים אישה וקונים לה תכשיט. דמיינו את התכשיט היפה הזה צופה אל הרי הבקעה.
כי ככל שהם ינסו לגרש אותנו ולהטיל עלינו אימה, אנחנו נבחר להרים מולם ראש ולהיאחז בבית שלנו חזק יותר.
עוד קצת ❤
קישורים במחבוא הקבוע...
במערכת התנועה, החלק שמחבר את השריר לעצם ומסייע למוח להזיז אותה נקרא גיד. בתוך הגיד הזה יושב גופיף קטן בשם גופיף גולג'י והוא שמספר למוח מה המנח של כל מפרק. כשאני שותה קפה הוא מספר לו שהאצבעות שלי כרוכות מסביב לידית הספל, שהמרפק שלי מתכופף רק עד שהספל מגיע לשפתיים שלי, שהברך שלי מכופפת כי אני יושבת. גם אם אעצום את העיניים, עם קצת התאמות, אני אצליח לבסוף לשתות את ספל הקפה שלי.
גופיף גולג'י (הגופיף האהוב עלי, למען האמת) הוא חלק ממערכת שלמה שמובילה ליכולת לדעת בכל רגע מה המנח של הגוף, מה היכולות שלו, מה גבולות האיתגור הבטוחים לו ומתי המתיחות קצת קשות מדי, מכאיבות מדי, חדות מדי. פרופיוספציה היא יכולת שמתפתחת מילדות ומתחילה בשלב בו התינוק בוהה פתאום בידיו שעות או מכניס את בהונות הרגליים לפה וממשיכה עד לשלב שבו אפשר לנוע בחופשיות במרחב, בחיבור לגוף, בלי להיתקל בשולחן, במשקוף, בלי להפיל דברים כל הזמן.
כשהגוף עובר כריתה, זה אירוע שהוא לא מכיר. איך מלמדים גוף שמה שהוא למד כל כך הרבה שנים פתאום כבר לא? איך מבטלים לימוד שנחרת במוח סינפסה אחרי סינפסה, שעה אחרי שעה, עוד הרבה לפני שהמוח הצליח להיות מודע לעצמו?
בתהליך השיקום מאמנים את המוח מחדש. הוא לומד להפעיל את שרירי הליבה מחדש כשמרכז הכובד השתנה, הוא לומד להישען על הגדם שעל הפרוטזה, הוא לומד לתאם בין הפרוטזה, בה אין עצבים, לבין המוח דרך הגדם ולאט לאט לומד את עצמו מחדש.
אחת מהדרכים ללמוד היא ללכת מול מראה. להמשיך להתאמן שוב ושוב, עוד ועוד, מול מראה- כדי שהעיניים שרואות יעזרו למוח ללמוד את התחושות בגדם ולתרגם אותן לתנועות.
איך לב שנכרת לו שליש ממשיך לפעום?
איך חוזרים להיות אני בביטחון מלא בלי להיסחף עם הרוח כל הזמן, כמו עלה נידף?
איך לומדים לשוב לשמוח? להתרגש? לחייך עם כל השיניים האפשריות, עד העיניים ממש?
מי ילמד את המוח שלי לחיות שוב?
איך משתקמים?
היום מישהו אמר לי
שהוא רואה את המסע שלי
והרגשתי איך סינפסה אחת בודדת נוצרת לי מחדש בלב
והבנתי
שכנגד כל הסיכויים
אני משתקמת
ראה עוד > >
28/02/2025
שירה אמונה האחות
אין לי מילים להודות לה' ולעוד כל עשרות האנשים שהפכו את היום הזה, שכל כך כל כך חששתי ממנו, למדהים ומשמעותי.
(לא רצתי כמובן)
ראה עוד > >
01/03/2025
דניאל לוין
מרתון תל אביב 2025 מרתון מלא מספר 27-מרתון עם משמעות ושכולו נצחון הרוח🇮🇱
פציעה טורדנית שנמשכת כבר שנה ולא מאפשרת לי לנהל שגרת אימונים סדירה וגררה היעדרות ארוכה מתחרויות והכנה לקויה ביותר לקראת המרתון והעמידו בסימן שאלה אם בכלל אצליח לסיים מרתון מלא בצירוף שבועיים אימון מילואים אינטנסיבי בצאלים שהסתיים ערב לפני התחרות גררו החלטה להירשם רק בדקה התשעים במסגרת ריצה לזכר והנצחת נופלים בידיעה שאני מוותר מראש על תוצאה מהירה ומסתפק בסיום מרתון נוסף.
במהלך הריצה השתבשו לא מעט דברים חלקם באחריותי (פתיחה מהירה מידי בחצי הראשון) וחלקם לא (תשישות בעקבות אימון המילואים ושינה מינימלית של 3 שעות לילה לפני,הכנה וכושר לקויים עקב הפציעה,הכנה תזונתית לקויה לפני המרתון והתייבשות קלה במהלך הריצה עקב מחסור בנוזלים וכנראה יום שדברים פשוט לא התחברו) גררו התכווצויות שרירים קשות כבר החל מהקמ ה-22 והפכו את המרתון למלחמת הישרדות מאתגרת ביותר ולאחד המורכבים שחוויתי הן ברמה הפיזית והן ברמה המנטלית, גררו מפגש מוקדם במיוחד עם ה"הקיר" הידוע לשמצה ואילצו מעבר לאסטרטגיה של "מזעור נזקים" כבר בשלב מוקדם מאוד של הריצה🥴
למרות האטה בחלק השני וסיום בתוצאה שרחוקה מהיכולת שלי ,בשורה התחתונה גאה בעצמי שלא פרשתי והצלחתי לסיים אותו בריצה לכל אורכו וללא מעבר להליכה..💪
את המרתון זכיתי לרוץ לזכרו של רס"ר אביחי אמסלם הי"ד ז"ל שנפל בקרב ב9.10.23 בהיתקלות עם מחבלים במהלך קרבות הירואיים במועצה האזורית שער הנגב לטיהור האיזור ממארבים של מחבלים שפלשו לארץ.
המשמעות של הריצה, המחשבות על אביחי ויתר הנופלים והחללים, וכן להבדיל על החטופים החיים שיבדלו לחיים טובים וארוכים ב"ה סייעו לי לסיים את המרתון למרות הקשיים העצומים בדרך ואני מקדיש את המרתון למשפחתו של אביחי וליתר משפחות החללים והחטופים יהי רצון שנתבשר בבשורות טובות במהרה ב"ה ועד הנצחון המוחלט 🙏 🇮🇱
ראה עוד > >
02/03/2025
שירה אמונה האחות
אומרים שיש מצווה להרבות בשמחה בחודש אדר דווקא כי הטבע שלו הוא להביא עצב.
החורף, הקרירות הרטיבות... כנראה לאורך הדורות גרמו לאיזה דכדוך ולכן באדר מצווה *דווקא* להרבות בשמחה.
חפשו את האחיות השכולות סביבכם, הן הכי שקופות בתקופה הזו (ובכלל)... https://www.facebook.com/photo/?fbid=684075304055174&set=a.119317930530917
ראה עוד > >
02/03/2025
שירה אמונה האחות
סיפורים כל כך חזקים, הלוואי שיחזקו גם אתכם 🙏
ראה עוד > >
03/03/2025
שירה אמונה האחות
העיניים שלו כחולות וכשעמדנו רגע בחוץ, בקור, חשבתי לעצמי איזה קטע שפתאום אני צריכה להסתכל אליהן למעלה, הרי אני מכירה אותו מאז שהוא נער צעיר, מתבגר, בערך בגובה שלי.
הסיטואציה קצת הזויה. הוא איבד 2 חברים שאחד מהם הוא אחי והשני הוא הבן של מי שנפטר לפני יומיים ומהשבעה עליו יצאנו.
היה חשוב לנו ללכת, התפדחנו ללכת לבד, אז הלכנו כמה חבר'ה. וכמה טוב שהלכנו. וגם כמה מוזר. אוברדוז של אובדנים יש לי השבוע. אלוקים ישמור.
אנחנו איתכם, הוא אמר לי, אחרי ששנינו נשברנו מקור ועייפות וכבר עמדנו ללכת. לא רק סביב הנצחות, אלא בכלל, איתכם. אם את רוצה לשבת על בירה ולדבר, או על מה שזה לא יהיה שמותר לך לשתות.
אני תמיד יכולה לדבר על אביחי, עניתי. תמיד. שעות.
והוא אמר שחררי את אביחי רגע, אנחנו פה גם לדבר על מה שאת עוברת כאדם, על עצמך. סעי לחו"ל, קחי לך חופש, את צריכה את זה. ואמרתי לעצמי יו. איזה קטע. שכחתי בכלל שאני. עצמי. אדם. שכחתי. איזה קטע.
ולא אמרתי שאני מפחדת שהם ילכו לנו ולכן נאחזת חזק כל כך בחוט המקשר, למרות שהוא כבר מת יותר משנה, ורק אמרתי מה אגיד לך, תודה. פשוט תודה.
ראה עוד > >
07/03/2025
שירה אמונה האחות
לשבת בערב לזכר חבר אהוב כשאת אחות שכולה.
להיזכר שגם שנה שעברה ישבת פה כאחות שכולה.
יש דברים שאפילו אני, מלכת המילים, שמילים תמיד היו לה לעוגן ומפלט ובית, לא מצליחה לבטא.
מישהו שאני מכירה איבד כמה חברים טובים במלחמה הזו. הוא צעיר כל כך, הלב שלי נשבר כשאני חושבת על זה, כי אחרי אובדן לא חוזרים להיות אותו דבר. ממשיכים לחיות, כמובן. מסוגלים לשמוח. אבל זה אף פעם לא אותו דבר. אף פעם.
אתה חי את החיים ובלי משים הלב שלך מתחבר לאחרים ויום אחד הם נקטעים ממך. זה לא משהו שמחלים עד הסוף אף פעם.
שאלתי אותו פעם איך היה באחת האזכרות והוא סיפר לי שלא תמיד יש מקום לחברים שהם לא בדיוק ממעגל ספציפי. לא אמרתי אבל רציתי לומר שילך לאחים. שיצור איתם את הקשר. שיהיה שם בשבילם.
אנחנו משוועים לחברים שלו. אולי לא כולם, אבל אני משוועת לחברים שלו. אני אדם כותב, אני זקוקה לכל הסיפור, החברים שלו עוזרים לי לגבש את האובדן הלא יאמן הזה לנרטיב, סיפור שהופך להיות חלק מסיפור חיי אבל הוא עגול וסגור (בערך). אני לא מוכנה שהוא ישתלט לי על הכל.
3 שנים עברו.
גם אז זה היה יום ששי.
בניגוד להיות, שקמתי מוקדם, אז זה היה יום ששי אחרי שבוע עמוס ונתתי לעצמי לנמנם. כשהשעון המעורר צלצל, קמתי לסלון, לקחתי את הטלפון וחזרתי איתו למיטה. כשאני באמצע נמנום פקחתי חצי עין וסרקתי את הוואטסאפ.
בבת אחת התיישבתי ובקעה ממני צרחה שביטאה את הדבר, שבר ממש, שפילח לי את הלב, את בית החזה, את הגוף, את סיפור חיי, ל-2.
3 שנים וקשה להסביר את החוסר במילים. כל סיפור משותף מצמצם את ההוויה לפן אחד שלה. איך מסבירים לעיוור צבע? איך מסבירים לחירש הרמוניה? איך מסבירים מה היית בשבילי למי שלא היה חלק המרחב המשותף *שלנו*?
אחי הקטן נפל, רוב הזמן זה עדיין מרגיש כמו חלום מאוד מאוד רע ולפעמים אני בודדה כל כך אל מול מעגלים על מעגלים שלא ידעו לעכל ובחרו להתפייד, להיעלם, להיפגע, במקום להישאר וללמוד יחד איתי איך צועדים ולאן, ואתה כל כך חסר לי.
אני כל כך גאה שהייתי חלק משמעותי מהחיים שלך, כל כך מודה על שהיית חלק כל כך משמעותי משלי.
בלילות קשים במיוחד, כמו עכשיו, כשאני מרגישה שאני נכשלת בהכל, אני מזכירה לעצמי שהיית קורא לי גירית דבש ואומרת לעצמי הנה, מישהו פעם ראה אותי, זה אומר שמישהו עוד יראה.
אתה היית המלך הבלתי מעורער של כתיבת יומני תודה, אז הנה תודה אחת שלי:
תודה שהיית.
Reuven Magen ❤️🩹
ראה עוד > >
23/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה רבה לרב עקיבא קשתיאל ולעלי על האירגון והפקת הספר המופלא הזה.
ניכרת השקעה רבה והוצאת סולת נקיה לאורה של תורה ולזכרם של קדושים, בהם אביחי שלנו.
הספר הגיע אלינו בדיוק בפרשת "וארא", הפרשה בה מוזכר אביחי..
לרכישת הספר: https://did.li/9W7lC
ראה עוד > >
24/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תחנת האוטובוס מול שניידר
תודה לעליזה!
ראה עוד > >
25/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
רותם, בת דוד של אביחי, רצתה לתת למורים של ילדיה משהו קטן ביום ההורים של בית הספר. לאותם היה חשוב לומר להם תודה על ההשקעה שלהם בתלמידים ועל המסירות.
היא בחרה להדפיס את עטיפות השוקולד (שבמקור הודפסו להתנדבות ביום הולדתו של אביחי) ולהעניק למורים טבלאות שוקולד עטופות באורו וזכרו הטוב של אביחי.
תודה רותם אהובה שלנו, ריגשת מאוד מאוד 🫶
ראה עוד > >
26/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ממש מתרגשים להזמינכם למירוץ!
כל מי שמעוניין בחולצה (רצים ושאינם רצים) מוזמן לשלוח הודעה לשירה-אמונה 052-6651256
עד מחר ב10:00 בבוקר.
בואו בשמחה 🫶💪
ראה עוד > >
27/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לאיתן, הנכד של נירה וניסים חברי המשפחה, היה בר מצווה בכפר פינס. בסעודה שלישית, הקינוח היה מתכון עם זכרון עם תמונות הנופלים והסבר על מי הם ומה אהבו, לזכר אביחי ז"ל הייתה עוגת שמרים 🫶
ראה עוד > >
28/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ביום ששי זכינו, תודות לקו לחיים - Kav Lachayim , להקים דוכן ב"שדרת ההנצחה" במרתון תל אביב.
בנוסף לטקס המרגש ולתעודות ההוקרה שהקדישו "קו לחיים" לנופלי המלחמה שהתנדבו בעמותה, הם גם רצו מקצה של 5 ק"מ עם שמשוניות ועליהן שמות הנופלים וריגשו אותנו מאוד.
כמה סיפורים מעניינים ששמענו בדוכן:
1. המון המון חברים של אביחי מהסדיר (כולל תומר שהיה מפקד שלו), מהמילואים, מאלביט ואפילו גדוד 699, הגדוד המקביל לגדוד של אביחי (7008) שבאו לשים את הדברים שלהם בדוכן וסיפרו שהם היו אלה שאמורים לסרוק את השטחים הפתוחים וברגע האחרון הוחלפה המשימה לגדוד של אביחי. כולם זכרו את התקרית וסיפרו על הרגעים ששמעו עליה והבינו שאלה יכולים היו להיות הם.
2. חניכים אלופים מ"נווה מיכאל" שרצו עם המדריך שלהם רועי, לבושים בחולצות של קו לחיים. אלופי על חלל!
3. אדם מבוגר שעצר ליד הדוכן, המשיך ללכת ואז חזר וסיפר לנו שהוא רופא שיניים שטיפל בחללים בשורה. הוא אמר שהוא זוכר את "אמסלם" כי הוא הגיע עם "אברמוביץ" וזה הזכיר לו, להבדיל, את דודי אמסלם ואמנון אברמוביץ' שמתנגחים הרבה. הוא אמר שפתאום הוא הבין שבסוף כולנו שווים כולנו ביחד ונתן לו פרופורציה.
4. אדם מקסים ומתוק ששאל אם יש לנו פרויקט הנצחה באוויר וכשסיפרנו על גיוס ההמונים למצפה הוא מיד שלף כרטיס אשראי וביקש שנסייע לו לתרום כי הוא מסתבך עם הסמארטפון...
5. אנשים שלומדים בישיבה התיכונית של אביחי ולמרות שלא הכירו אותו, זכרו את השם
6. אנשים שהתאמצו כל כך לרוץ למרות שהיה קשה כי רצו לזכר אביחי ושאר הנופלים וכמובן לזכות החטופים שישובו בחיים בריאים ובמהרה בע"ה
7. מישהו שרצה עם תמונה של אבינתן אור והיתה המומה כשסיפרנו לה שיש תמונה שהוא מצולם בה וגם אביחי מופיע בה, משבוע הנשק שלהם בשיעור א בישיבת שבי חברון. צמרמורת.
8. אינסוף אנשים מהעבר של הגדוד, הורים של חיילים מהגדוד, אנשים ששמעו על אביחי בדרך כזו או אחרת וחיזקו אותנו כל כך וחיממו את הלב, כולל 3 דורות(!) של משפחה מלוד, שכנה של שירה-אמונה, אחותו של אביחי.
9. תלמידי מכינות ונערים (וילדים!) פרטיים שלקחו סטיקרים כדי לעשות בחדר קיר נופלים
10. אנשים שאנחנו לא מכירים בכלל ואפילו לא רצו רק באו לעמוד דקה להקדיש לזכרו של אביחי, הציעו חיבוק, רצו לשמוע, הזכירו לנו יחד עם כל הנ"ל שאנחנו כאן כדי לזכור אבל גם כדי לחיות, כי בדיוק על זה הם נפלו, על הזכות לחיות בארץ הזו.
🫶🇮🇱💪
ראה עוד > >
02/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
כשאביחי היה לקראת גיוס, לאחר שנותיו בישיבת "שבי חברון", הוא התנדב בכפר הנוער "נווה מיכאל" בפרדס חנה וחנך אחד מהנערים בסיכון כאח בוגר. אביחי, כמו אביחי, התחביב במהרה על כל ילדי המשפחתון ואנשי הצוות והיווה לילדים מודל לחיקוי. היה חשוב לו שהם יראו מישהו שהולך להתגייס לשירות משמעותי ויקבלו מוטיבציה להתגייס גם הם, למרות שהם היו אז רק בני 12-13...
רועי כהן, מדריך מנווה מיכאל, יצר איתנו קשר וניסה לחשוב יחד איתנו על פרויקט של "קבוצת גלבוע" (השכבה הבוגרת) להנצחתו של אביחי. סיפרנו לו שאביחי היה כל כך חי, כל כך מלא אהבה לאחר, עם לב כל כך רחב ואף חובב עבודה בעץ.
לבסוף הוחלט על בניית פינת ישיבה- שילוב של עבודה בעץ כמו שאביחי אהב ושל חיבורים וביחד.
כך הוא כתב לנו:
סיכום פעילות - בניית ישיבה בעץ לזכר החייל אביחי אמסלם
קיימנו היום פעילות משמעותית לזכרו של החייל אביחי אמסלם ז"ל, במסגרתה נבנתה פינת ישיבה מעץ שתשמש מקום למפגש, מנוחה והתחברות. הפעילות התקיימה ברוח הערכים שאביחי ייצג - אחווה, התנדבות ואהבת הארץ.
החניכים הביאו עימם רוח של עשייה ותרומה.
פינת הישיבה שנבנתה אינה רק פרויקט פיזי, אלא סמל להמשכיות, לזיכרון חי ולחיבור בין אנשים.
ותודה לשיר ודקל האלופות שכמו כל פעם הרימו את האווירה והחניכים לעשייה, בלעדיכן לא היה אותו דבר🙏🏻
נותרנו ללא מילים...
ראה עוד > >
03/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לקראת פורים הממשמש ובא-
מצאנו דרך מתוקה לזכור את אביחי, מזמינים אתכם להצטרף ולכתוב או לצרף תמונות בתגובות.
אביחי תמיד היה רואה את השקופים, את אלה שאף אחד לא שם לב אליהם. הוא היה גורם להם להאמין בעצמם בצורה שלא היתה מתנשאת מעליהם או משפילה אותם.
מצורפת פריסת קופסה ותדריך מצולם להכנה שלה.
1. הדפיסו מהקישור המצורף
2. הרכיבו לפי ההוראות
3. מלאו במה שתרצו
4. חלקו למישהו שלא מקבל:
זה יכול להיות מנקה הרחובות (כדאי לצאת מוקדם לחפש ברחוב ביום פורים כי אחר כך הם בחופש), שכנים שאתם לא בקשר איתם ביומיום, חברה מהכיתה שאף אחת לא תתן לה, חבר מהסניף שאולי יישכח וכו'.
הרגישו חופשי לשתף, ותודה לדוד על העיצוב המתוק❤️🩹
להורדת הקובץ: https://drive.google.com/.../1ckyEYP6Gk6K7EFvacfu.../view...
פורים שמח 🙏
ראה עוד > >
03/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בחודש אדר, שהתחיל בשבת האחרונה, נהגו לתרום לזכר מצוות "מחצית השקל". יש הנוהגים לתרום דווקא למקומות של קדושה כמו בתי כנסת ובית מדרש.
בישיבה התיכונית "מדרשית נועם" בכפר סבא הוקם בית המדרש "דעאל", לזכר ששת בוגרי הישיבה שנפלו במלחמת "חרבות ברזל" וביניהם גם אביחי שלנו.
הם ישמחו מאוד לשיחות והרצאות בהתנדבות,
אפשר גם על האח/בן שנפל, מתוך מסר של העצמה וחיזוק, אך אפשר גם בנושאים אחרים כמובן.
לפרטים ותיאום אפשר לדבר עם מלאכי: 052-5554923
לתרומה לבית המדרש: https://payboxapp.page.link/MPKfE4oaGTBM7NNz8
מוזמנים להפיץ🙏
ראה עוד > >
05/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הגרפיקאית Yael Hallamish Graphics מאיירת, זו השנה השניה, גלויות לצירוף למשלוחי המנות בדמות הנופלים.
אנו שמחים בהנצחות כגון אלה, המלאות בחיות הזיכרון שמח של אביחי שלנו, שכל כולו היה חיוך ועין טובה.
שיהיה חג שמח לכל בית ישראל
ושנתינת משלוחי המנות יגבירו כמה שניתן את האחדות בינינו 🫶
לפרויקט: https://www.facebook.com/share/p/1ABLaXXaJp/
לקובץ הגלויה להדפסה: https://drive.google.com/.../1skp.../view...
ראה עוד > >
06/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אי שם באלול תשפ"ד (אוגוסט 24') פנו אלינו לוחמי מילואים עם ההודעה הבאה:
*"שירון- מורשתם של גיבורים"*
משפחות אהובות.
אנו- לוחמי מילואים, רוצים להיות שותפים בהנצחת הגיבורים שלכם.
הקמנו פרוייקט שיביא לידי ביטוי מרוחם ומורשתם של הגיבורים- לתת המשכיות והנצחה למה שהיו.
הפרוייקט מתבסס על "שירון"- שירים שאליהם היו מחוברים הגיבורים עם אקורדים שיחייו את השירים בכל מפגש חברתי.
בנוסף יהיה תמונה של הגיבור עם מעט דברים עליו, על מורשתו או/ו על החיבור שלו לשיר.
כחלק מהפרוייקט אנחנו מקימים אתר הנצחה- ומתחת כל שיר בספר יהיה ברקוד שמפנה לדף הנצחה של הגיבור באתר.
בתפילה שנאיר את אורם של יקריכם לעולם.
בערב ר"ח אדר (27.2.25), הוזמנו המשפחות לאירוע ההשקה של הספר בקריה האקדמית אונו.
האירוע היה מושקע מאוד וריגש אותנו עד עומק הלב
ראה עוד > >
10/03/2025
שירה אמונה האחות
ב"ה, מתקדמים, אבל (עוד) לא מספיק.
לי ברור שהמצפה הזה יקום, אני רואה את הלב שמניחים בפרויקט הזה כל העוסקים המלאכה ובראשם Ayelet ו- Dudu, גם יצא לי להכיר את אביחי ותאמינו לי- אי אפשר היה לעמוד בפני ההתלהבות שלו, הכריזה, הדרך שבה הוא גרם לכל רעיון- מופרך או מטופש ככל שיהיה- להישמע כמו הדבר הכי נכון, קל והגיוני לעשות.
גומה אחת בלחי ימין והחיוך הזה עם הרווח בשיניים- כל מי שהכיר אותו ליותר מ-10 דקות לא היה מסוגל להתעלם מהמטאור הגדול הזה שהגיע לכאן כאילו מכוכב אחר, זהר במלוא העוצמה, וחדל. אולי הילד חזר לכוכב שלו. זה כואב אבל איזה כיף שזכינו.
צילמתי מסך מפתיחת הקישור בדפדפן חיצוני (ולא דרך הפייסבוק) כי ככה רואים את האפשרות לתרום גם בביט.
אנחנו נשמח גם בתרומה של שקל, רק אל תשכחו לכתוב לנו כמה מילים.
וכמובן, הכי חשוב, להמשיך לשתף.
זו תקופה בה אני מרגישה שאנחנו גרים בסיר של פופקורן- כל פעם משהו אחר קופץ, מתפוצץ, מבהיל. הקשב הציבורי לא מצליח להחזיק יותר מחצי יום ולכן חשוב חשוב להמשיך לשבור את הראש איפה עוד לא פרסמנו. אנא עזרו לנו עם ההפצה הזו, אנחנו מתקדמים כל כך יפה...
ותכינו טישו בצד, כשנחנוך את המצפה תצטרכו אותו 😉
קישור בתגובות❤️🩹🇮🇱
ראה עוד > >
09/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
במגזין "פנימה" לחודש אדר התראיינה תהילה יפרח-חניה וסיפרה על החמ"ל שהיא מובילה בשדרות.
בפסקה השניה הזכירה את אביחי שלנו, שנפל על הגנת העיר 🫶🇮🇱💪 https://www.facebook.com/share/18DdfvHji4/
ראה עוד > >
10/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ב"ה, מתקדמים, אבל (עוד) לא מספיק.
לי ברור שהמצפה הזה יקום, אני רואה את הלב שמניחים בפרויקט הזה כל העוסקים המלאכה ובראשם Ayelet ו- Dudu, גם יצא לי להכיר את אביחי ותאמינו לי- אי אפשר היה לעמוד בפני ההתלהבות שלו, הכריזה, הדרך שבה הוא גרם לכל רעיון- מופרך או מטופש ככל שיהיה- להישמע כמו הדבר הכי נכון, קל והגיוני לעשות.
גומה אחת בלחי ימין והחיוך הזה עם הרווח בשיניים- כל מי שהכיר אותו ליותר מ-10 דקות לא היה מסוגל להתעלם מהמטאור הגדול הזה שהגיע לכאן כאילו מכוכב אחר, זהר במלוא העוצמה, וחדל. אולי הילד חזר לכוכב שלו. זה כואב אבל איזה כיף שזכינו.
צילמתי מסך מפתיחת הקישור בדפדפן חיצוני (ולא דרך הפייסבוק) כי ככה רואים את האפשרות לתרום גם בביט.
אנחנו נשמח גם בתרומה של שקל, רק אל תשכחו לכתוב לנו כמה מילים.
וכמובן, הכי חשוב, להמשיך לשתף.
זו תקופה בה אני מרגישה שאנחנו גרים בסיר של פופקורן- כל פעם משהו אחר קופץ, מתפוצץ, מבהיל. הקשב הציבורי לא מצליח להחזיק יותר מחצי יום ולכן חשוב חשוב להמשיך לשבור את הראש איפה עוד לא פרסמנו. אנא עזרו לנו עם ההפצה הזו, אנחנו מתקדמים כל כך יפה...
ותכינו טישו בצד, כשנחנוך את המצפה תצטרכו אותו 😉
קישור בתגובות❤️🩹🇮🇱
#מצפה_אביחי
ראה עוד > >
14/03/2025
שירה אמונה האחות
אחים שלי עבדו *חודשים* על הסוסים שלהם (גם לאביחי היה אחד) ועל ההדבקה של הג'ינס הממולא צמר גפן וסמרטוטים ונתלה משני צידי האוכף כמו רגליים של רוכב, כשהרגליים שלהם היו בעצם רגלי הסוס.
שבועות!!!
לי לא היה כל כך מצב רוח באותו הפורים אז לבשתי שמלה חגיגית ושמתי כתר ואמרתי לכולם שאני הנסיכה והם האבירים.
הם אמרו לי שהם בכלל בוקרים.
אמרתי להם שיזרמו, זה פורים...
איך מסבירים געגוע
ראה עוד > >
14/03/2025
שירה אמונה האחות
היהדות היא דרך חיים מדהימה ומיוחדת, מלאה במוסר ובטוב אבל לאורך הדורות הפכו אותה היהודים לאכזרית במיוחד כלפי רווקים מאוחרים.
פרט ליחידי סגולה (תודה עליכם לה'!), לרוב הציבור הדתי מאוד נוח להתעלם, במקרה הטוב, מהחצר האחורית שנקראת "רווקים". במקרה הפחות טוב יושבים ומסבירים לנו, כמובן לטובתנו, למה אנחנו עדיין רווקים תוך מניית כל החסרונות שלנו שחלקם אפילו לא חסרונות אלא תכונות שלא מתאימות לסוגיות הספציפית של המטיף. במקרי הביניים יש התנצלויות שאנחנו לא מכירים אף רווקים או לא טובים בלשדך כשבפועל זה בכלל לא העניין.
אני לא צריכה שתחתנו אותי, אני אשמח אם כן, אבל אני לא רוצה שתסתובבו בעולם כוססים ציפורניים אח תשדכו לי מישהו מבוגר ממני רק ב25 שנה כי "יש לו נשמה טובה".
האמת, שאני לא צריכה כלום, אבל השנה יש איזה רצף קשוח במיוחד של פורים משולש יחד עם 48 שעות תמימות (!) של פסח, החג שהכי מטרגר אותי בשנה, עוד הרבה לפני שיום הזיכרון הפך לביצה הפרטית שלי.
מתי יקומו רבנים ויפסקו שלנו מותר, למשל, לקרוא מגילה גם בלי "רוב עם הדרת מלך" כי כל פילוס דרך בין בטנים ומטפחות הוא טריגר? מתי יופצו ערכות עריכת סדר למי שעורך עם חברים בלבד, למשל? מתי כבר יפסיקו לטפס עלינו עם כל זה. זה חונק.
זה בלתי נסבל באופן כללי ובלתי נסבל עוד יותר כשאת חולה כל כך ואפילו עוד מקפידה על מסיכות ועל אכילה בשולחן נפרד ועוד לא בכלל דיברתי על השכול.
אולי בגלל הפורים-פסח-יום הזכרון- יום העצמאות- בת מצווה לאחיינית בכורה- יומולדת לאביחי אני מרגישה כבר שבועות שאני נכשלת. בכל כל כל התחומים.
כיהודי ה, כדתיה, כקולגה, כמפיקה, כחיילת, כמטופלת, כסיפור , כמפעל חיים, כאדם.
העולם נושך אותי ואפילו בשבת שבה, בניגוד מוחלט למי שאני בד"כ, נסעתי בספונטניות לרמת הגולן, הרגשתי שאני נכשלת. זו היתה שבת מופלאה ומחיית נפשות בה פגשתי נשים וגברים כמוני, רווקים, אך הרבה יותר מזה. טובי לב ועדת ורוח, אנשי תורה ובין אדם לחברו. בלי יעל, נעמה ושאול ששכנעו אותי שיש לי רשת בטחון איתם למקרה שמשהו ישתבש לא הייתי מגיעה וב"ה הגעתי, לבסוף.
אני נאבקת ללכת. קשה לי לנשום אבל הבדיקות חוזרות תקינות והרופא שלי אומר שזה רק מתח. אני נאחזת באמונה הזו בציפורניים, למרות שאני יודעת שזה לא נכון ומשהו רע מתבשל לי בגוף.
אני מורידה מעט את ימי המילואים. ב"ה החלק העמוס מאחורי, המשימה שלי מתקרבת להשלמה, אני יכולה לחזור לנשום.
אני מתקרקעת ביום החופש הראשון שלי. יושבת בתנוחת כריעה על הרצפה, העקבים היחפים שלי נטועים בה, ואני מתרכזת בנשימות.
לאט לאט הבית חוזר לקדמותו. הכלים כבר לא מחכים שבוע בכיור. הכביסה מופעלת רק פעם אחת ולא נשכחת במכונה. אני אפילו מוצאת את עצמי רוקדת לפעמים לעצמי. מעיזה קצת לשמוח.
שנה פלוס שאני בטרלול ההנצחות-מילואים-טיפולים. לא היה לי רגע לעצמי. לא זוכרת בכלל מה אני אוהבת לעשות בחופש. לאט לאט מחלחלת ההבנה הכואבת שאני לנצח אהיה אחותו, גם אם אוריד את הרגל מגז ההנצחות. ששום דבר לא יחזיר. שלנצח ישאר הבור. שמסביב לבור הזה כבר מתחילים לפרוח הפרחים.
אלוקים ישמור,
הנה אני מעיזה לחיות
ראה עוד > >
16/03/2025
שירה אמונה האחות
*אמל"ק:
תורמים 32 ש"ח למצפה ומתרימים אדם אחד נוסף, כדי שנספיק את לגייס את הכסף עד יום ההולדת של אביחי*
למי שלא מכיר- אני שירה-אמונה, אחותו הגדולה של רס"ר אביחי אמסלם הי"ד שנפל בשדרות. אביחי נהרג ביום השלישי למחלמה כשחשף עם חבריו חוליה של מחבלים שהתכוונה לצאת לפיגועים ברגע שכוחות הבטחון עוברים לעזה.
לא אלאה ביותר מדי מילים אבל כן אזמים בשמחה לעקוב אחרי ההנצחות שלו ב חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד. אנחנו משתדלים להנציח אותו כמה שיותר בחיים עצמם. פחות סלעים ואבנים, יותר מקומות לטייל, יין לחגים וחתונות, משלוחי מנות וכו'.
אני אוהבת מספרים כי הם משהו קבוע ומעגן בעולם שמשתנה כל הזמן.
אני אוהבת סימבוליות של דברים כי היא בונה קומה מעל הקיום והופכת את החיים למשמעותיים.
אז אני עושה דבר כזה:
יום ההולדת של אחי הוא כ"ד אייר, שבעה חודשים בדיוק אחרי התאריך בו מסר את נפשו למען העם והארץ. בכ"ד אייר הקרוב, קצת אחרי יום העצמאות וקצת לפני יום שחרור ירושלים, יעברו 32 שנים מאז שהפלא המתוק הזה הצטרף למשפחה. ל"ב שנים.
אני מחפשת תרומות של 32 ש"ח בלבד לפרויקט הזה, אבל גם שיתופים (למי שבוחר לתרום- לא לשכוח לכתוב לנו כמה מילים כדי שנרגיש את החיבוק...).
אנחנו זקוקים לכם עמ"י- שימו את הל"ב...
שמה פה קישור כי מאמינה בכוח השיתופים למרות הפגיעה בחשיפה: https://www.jgive.com/new/he/ils/donation-targets/142656
עם ישראל חי ❤ 🇮🇱
#מצפה_אביחי
ראה עוד > >
17/03/2025
שירה אמונה האחות
תייגו חברות, אירגונים, קהילות או אנשי משאבי אנוש 🫶
ראה עוד > >
20/03/2025
שירה אמונה האחות
מזמינים אתכם להיות חלק מאלה ש- #שמים_את_הלב.
אביחי היה אמור לחגוג השנה יום הולדת 32, אך נפל בהגנה על שדרות ביום השלישי של המלחמה.
כל שאנו מבקשים הוא לתרום 32₪ ולהתרים אחך אחד נוסף על מנת ליצור שרשרת של תרומות קטנות, נגישות (אנחנו יודעים שהעם מוצף מהמלחמה) כדי להצליח לסיים את הגיוס עד יום ההולדת שלו. https://www.jgive.com/new/he/ils/donation-targets/142656
תרמתם?
העלו צילום מסך עם ההאשטג 🙂
תודה
ראה עוד > >
22/03/2025
שירה אמונה האחות
פסח.
אני מרגישה שאני נחנקת ואם לא אעזור לעצמי אני אתחיל להתדרדר במורד תהום רעה שסופה מי ישורנו אז למרות המצב הבריאותי ההולך ומצדרשר אני מתעוררת ביום ששי ביקיצה טבעית ב8:30, מבינה שהזדקנתי קצת, ומכריחה את עצמי לצאת מהמיטה.
הגל העכור הזה ארוך האינסופי, שכחתי כבר מתי התחיל, כמעט שכחתי לזכור שמצישהו הוא יגמר. בתוך הגלים האלה אני כמהה למיטה שלי ובורחת ממנה כמו מאש. אדם חכם אמר לי פעם שבמיטה ישנים ואם לא ישנים אז לא נשארים במיטה.
קמתי.
ישנתי טוב הלילה. זה אולי הלילה הראשון או השני מאז ש שבו לא היו לי סיוטים. משהו בגוף שלי סיים את הקריז ומתחיל להיפתח לטוב שעוד יבוא ואיתו גם הלב ןאיתם גם הנפש ואני, שכבר מזמן נגמר לי האוויר, ניצלת ברגע האחרון מטביעה ואין אסירת תודה ממני. אני מגלה בי גחל בוער בעקשנות בין כל האודים התשושים, הרטובים, ונחושה בדעתי לשמור אותו. אני שולחת הודעה לאחת מהחברות שהדפתי החוצה במהלך השנה וחצי האחרונות. בקושי עניתי לה להודעות, בטח שלא הסכמתי להיפגש למרות ההפצרות, אני לא יודעת אם היא תצליח לסלוח לי. היא עונה שאין מה להתנצל. היא חיכתה שאשוב. אנחנו קובעות לשבוע הבא לבית קפה. אני מתחילה לבכות שוב. לשם שינוי הדמעות שלי לא מלוחות. דמעות של הודיה.
אני מסדרת את הארונות. לא יודעת מאיפה הכוח. אני חלשה ותשושה וחולה כל כך בשבועות האחרונים. הבדיקות מראות שזה ממש לא רק הנפש. פתאום כוח. איזה נס. איזה חסד.
כל המוצרים הכשרים לפסח מאוחסנים בארון העליון לאחר שניקיתי אותו. כל החמץ עובר לשקית, במטרה לחסלה בשבועות הקרובים. הניקיון מכניס לי כוח ואני מנקה גם את הכיריים, כל שכבות השומן הרבות שהתקשו עליהן בחודשי החידלון האחרונים שלי. אני מחליפה את המגש למרות השבת למגש אמיתי, לא חד פעמי, עשוי חרסינה ומעוטר במילים "שבת שלום" ומהרהרת באיך שבת לפעמים יכולה להביא איתה התקף חרדה לא הגיוני בהיעדר הסחות דעת ותקשורת דיגיטלית ועם זאת נרות השבת תמיד היו העוגן שלי, התקווה, המקום לבקש, לשתות ממנו אמונה. אני מסדרת אותם כבר במוצרים שבת לקראת השבת הבאה וכל השבוע מחכה כבר לרגע הקסום של ההדלקה.
עוד נס.
אני מוצאת שקית במבה כשרה לפסח בעומקי הארון. כנראה נשכחה שם ממשלוחי המנות של שנה שעברה.
הבמבה יבשה ואני עפה אחורה בזמן לתמונה מעומעמת בה אתה ואחותנו בסלון, לדעתי עוד בתקופת ספות הקטיפה הורודות שולחן העץ עם החלונות החלביים הטבועים בו, המזגן עובד ומולו, על שולחן פינת האוכל, תבנית תנור ועליה במבה, מחכה להתייבש. זו היתה תקופה קצרה של טרנד של אחד מאיתנו שהחליט שהכי טעים זה רק במבה יבשה. שנים אחרי אני אלמד שהיא במרקם כזה, בעצם, כי חדרה אליה לחות, אבל אנחנו עדיין קוראים לה במבה יבשה.
המילואים תיכף נגמרים ובדיוק מתחיל קורס ההתכוננות למבחן האישיותי. הן דורשות מאיתנו לצייר ציר זמן, לכתוב סיפורים משמעותיים, דמויות מכוננות, התבוננות פנימית שתלמד את הקורא מי ומה אנחנו. שנה שעברה לא הצלחתי במבחן הזה כי הכל היה מוצף רק באובדנך. לא זכרתי שום סיפור מהחיים שלי שלא קשור אליך. השנה אני מרגישה קצת אחרת. אני חוזרת לעצמי וחוזרת להיותי וחוזרת לזכור שיש אותי. אותי ממש. נס.
אני לא מסוגלת להישיר מבט לאובדן, לדקור את הנקודה, לשבת בו. אני חושבת על בית העלמין ביום הזיכרון ומרגישה שהאדמה נשמטת לי מתחת לרגליים. אני
יודעת שאני אאבד הכרה כי זה יותר מדי. אני גם יודעת שאני לא לבד ובין אם אלה המשפחה, החברים שלי או החברים שלך- מותר יהיה לי ליפול כי יהיה מי שיחזיק. איזה חסד.
הבית של אבא ואימא משתנה.
דלתות החדרים בקומה שלנו התחלפו, שולחים את הלוגו שעיצבת ל"מטאליקה" ואת הלוח המגנטי הכחול-ירוק שקניתי לך אל עבר הלא נודע. המטבח החום-אפור הוסר לחלוטין, כולל השיש השחור-עם-עורקים-חומים, עליו אהבנו לשבת לפני שאימא היתה צועקת עלינו לרדת כי זה יכול לשבור אותו.
הכל הופך להיות לבן, נקי, סטרילי, אולי טהור?
הזכרונות המוחשיים מתחלפים והופכים לדיירי קבע רק אצלנו בלב, בראש, בנפש. נתח נרחב מהילדות שלי נישאר מאחור ולמרות שאני שונאת פרידות אני יודעת שאין דרך אחרת להמשיך לחיות ושאין ברירה אחרת אלא לבחור להמשיך לחיות.
אני עדיין קמה כל בוקר עם דקירה, עוד לפני שאני לגמרי מתעוררת, כי אני נזכרת באובדן, אבל הדקירה הזו כבר לא לוקחת אותי בנוק-אאוט. אני מתחילה להתחזק מולה ולהשיב מלחמה, כל יום עוד קצת.
נס.
אין בעולם אדם שמכיר אותך כמו שאתה כמו אח.
מניקות התינוק לומד להתנהג מול ההורים שלו בצורה מסויימת שתתן לו מה שהוא רוצה. בזוגיות יש איזה טנגו שמכריח אותך כל הזמן לחשוב על הצד השני. האינטראקציה היחידה בה אתה פשוט מונח היא אחאות.
כשאתה עושה פרצוף מול המראה והוא יוצא מצחיק אתה רץ לחדר השני להראות לאחים שלך. כשאת מלבישה בגד ים על הראש של אחיך ועושה לו קוקיות דרך החורים, אתם רצים להראות לשאר המשפחה. כשאתה מסתקרן מעולמם של בני המין השני, כשאתה מצליח משהו אחרי מלא אימונים בישיבה ובבית, כשאתה מגיע לתובנה שקשורה לעצמך ולבית בו גדלנו- זה ישר לאחים.
זה הקשר הכי התחלתי, עמוק, קמאי שיש.
אני מתחילה להבין את זה עכשיו.
אני מתחילה להבין שאחרי שנה וחצי של השתופפות בצילך, של הנצחות, של הרצאות, דיבורים, מפגשים, הדפסות, סטיקרים, חולצות, ספרים, יינות - זה לא מה שיהפוך אותי לאחותך.
תמיד הייתי אחות של אמסלם, מגיל כמעט 5, ותמיד אהיה.
גם אם לא אשא דברי חיזוק באזכרה, גם אם אישאר מתחת לשמיכה ביום הזיכרון, גם אם איחנק עד עילפון ביום ההולדת שלך. אני תמיד אהיה אחותך ותמיד אהיה זו ששאלת שאלות לפני שהיה גוגל והקפידה לחרטט הבטחון כדי שהאחים הקטנים שלה ימשיכו לסמוך עליה, שלימדה אותך על שבלולים, על עלים ופיוניות, שכתבה לך מכתב כל כך מרגש לגיל 21 שהתחילה לבכות בעצמה, שיצאה איתך לטיולים מוזרים רק כדי להיות איתך גם שכבר גדלת ורצית להיות רק עם חברים, שהיתה שם כשהראית לנו את הטבעת איתה התכוונת להציע נישואים ושקמה משינה להיות בסלון עם מי שהפכה להיות אישתך כי היא התביישה להיות עם ההורים לבד ואתה היית בצבא.
יותר מ-30 שנה הייתי, ולנצח, לעולמים עולמים, אני אהיה-
אחות של אמסלם, אבל עכשיו הגיע הזמן גם להיות בפשטות אני- ולחיות.
נס.
תודה, אחי על שהיית ועודך.
למרגלותיך ❤️🩹
ראה עוד > >
11/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בוגרי מחזור ס"ג נפגשו השבוע לערב לימוד לקראת פורים לעילוי נשמת חבריהם למחזור שנפלו במלחמת "חרבות ברזל"- אוריאל ביבי ואביחי שלנו🫶
הם נפגשו בבית המדרש "דעאל", הממוקם במדרשיית נועם בכפר סבא, בה למדו החברים עם אביחי אוריאל הי"ד.
היה מיוחד ומרגש.
לתרומה לבית המדרש: https://payboxapp.page.link/MPKfE4oaGTBM7NNz8
ראה עוד > >
14/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה למשפחת עומר ולהדר-חן לסרי שהוסיפו את אביחי למשלוחי המנות 🫶
חג שמח!
ראה עוד > >
14/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה לחניכים מ"נווה מיכאל" שזכרו את אביחי במשלוחי המנות שלהם!
ראה עוד > >
14/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
משפחת תנעמי, שקד 🫶
ראה עוד > >
14/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ליאור ועדי בעדני 🫶🫶🫶
ראה עוד > >
16/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
טל כורך משרתת בקבע אך בנוסף גם מעצבת תכשיטים. היא בחרה להנציח נופלים על ידי עיצוב תכשיטים שמשקפים את התכונות והאופי שלהם והנציחה את אביחי בזוג עגילים המורכבים מ-3 חלקים, כפי שמוסבר בפוסט שהעלתה באינסטגרם שלה: https://www.instagram.com/p/DHB83UzMZhl/...
ראה עוד > >
17/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
רגע אחרי פורים, אנחנו עם הפנים לפסח!
על מנת לזכות באור של אביחי גם בשולחן החג, ניתן לרכוש אחר או יותר מהיינות לזכרו באתר "יין וחברים": https://wineandfriends.co.il/...
חברות ואירגונים שרוצים להזמין כמות גדולה מוזמנים לדבר עם דוד: 052-2434049
🫶🇮🇱🍷
ראה עוד > >
18/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לפני כמעט שנה פירסמנו את הפוסט הזה: https://www.facebook.com/photo.php?fbid=122156484980066165&set=pb.61551984957403.-2207520000&type=3
לפני כחודש וחצי יצרה איתנו קשר אורטל ברון, מורה באמנה, שנתקלה בפוסט והעבירה אותו מיידית לשמיניסטיות (שכבת י"ב).
השמיניסטיות בחרו בציור של אביחי כ-לוגו לקולקציית השמינית שהן הוציאו להכתרה וכתבו לנו כך:
רצינו לעדכן שהתרגשנו ממש מהפוסט שלכם והפכנו את זה ללוגו של הקולקציה של השמינית.
בכל שנה השמינית מוציאה קולקציית בגדים משלה (פוטרים, סוודרים, חולצות…) ויצא מהמם וזה לגמרי מרגש הרבה יותר שלם ומחובר עם הלוגו שאביחי הי״ד עשה.
שולחות לכן כוחות וחיבוק חם.
מצדיעות לכם,
מחזור "גולן "
מאולפנת אמנה❤️
נותרנו ללא מילים, עם לב רחב ודמעות בעיניים.
תודה לכן מחזור "גולן"!!!
❤️🩹
ראה עוד > >
19/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בפרק של "עובדה" ששודר ב-23.1.25 (אור לכ"ד טבת תשפ"ה) צולמה גם צומת שער הנגב ועליה השמשונית שהציבו שחר ובר. השמשונית תואמת לסטיקרים דאז (מאז הוצאנו חדשים) ובה תמונתו של אביחי, פרטי נפילתו ומשפט ההנצחה.
תודה לנתנאל בן-שלו ששלח🙏
ראה עוד > >
13/03/2025
שלי מלחי
שירה אמונה, אחותו של אביחי מספרת על נפילתו בכ”ד תשרי תשפ”ד, 9.10.23, כפי שסופר למשפחה על ידי גורם לא רשמי בצה"ל:
"הכוח, בהובלת ויינברג המ"פ, שהה בשדרות כחלק מטיהור ישובי הדרום ממחבלים.
מסוק קרב דיווח להם על חיסול ארבעה מחמשת מחבלים בחוליה וחשד שהחמישי ברח לכיוון תחנת הרכבת.
הכוח איתר את המחבל וחיסל אותו ומשם המשיך לשדה הפתוח הצמוד לחניון הרכבת, להמשך הטיהור.
הכוח עלה על שביל עפר בשולי השדה, במקביל לכביש הכניסה לשדרות. באיזור המקביל לצומת שער הנגב היה תל גבוה שהפריד בין השביל לכביש ועליו הסתתרו שני מחבלים.
הכוונה של המחבלים היתה לצאת מאוחר יותר, כשכוחות הבטחון יכנסו לעזה ויעזבו את שדרות, ולפגע בתושבי ישראל אך כשהם שמעו את קולות החיילים הם חשבו שהתגלו ופתחו באש. אביחי נהרג ראשון, אחריו יובל הליבני חברו לצוות ולבסוף ד"ר איתן נאמן, הרופא שרץ לסייע להם. סשה הפרמדיק נפצע כשניסה לחלץ.
מיד הגיעו כוחות להשיב אש אך המחבלים, שהיו על התל, היו עם יתרון הגובה וזרקו רימונים ולכן לבסוף לא נותרה ברירה וטנק שהיה באיזור הוזעק לסייע.
לאחר מספר נסיונות לירות במחבלים מרחוק, הטנק נאלץ לעלות על התל ולדרוס אותם.
במותם הצילו אביחי וחבריו חיים רבים.
אנדרטת הגדוד לנופליו במלחמת "חרבות ברזל" הוקמה לימים על התל במקום הקרב.
הסיפור שמט לנו את הלסת, גם בגלל היצירתיות והגבורה של כוחותינו וגם כי יצר ההרס והרוע של אוייבינו עולה על כל דמיון."
אביחי היה בן 30 בנופלו.
הותיר הורים - רות וגבריאל, שתי אחיות - שירה-אמונה ולירז, רעיה ושתי בנות. בתו השלישית נולדה כ-3 חודשים לאחר נפילתו, אך הוא הספיק לבחור את שמה עוד בחייו.
בנוסף לאלבום שקיבלה המשפחה במסגרת המיזם ובעקבות מספר הטקסטים הגדול שכתבו חברים, מכרים ובני משפחה של אביחי נוצר הספר "סיפורי אביחי" אותו יזמו חבריו של אביחי. כל אחד מהטקסטים מתאר את האיש המיוחד, הדואג והמרגש שהיה אביחי.
יהי זכרו ברוך.
אם אתם מכירים משפחות שירצו לקבל גם כן אלבום זיכרון ללא עלות,
שלחו להם את הקישור למיזם שהקמתי ועדיין פעיל https://www.happy2help.co.il/memoryalbum
אני אמשיך לטפל בהם משם.
וכמובן תזכרו, שכל שיתוף שלכם יעזור לחשוף את המיזם לעוד אנשים.
שלי מלחי 💗 תמיד Happy2Help
Shira-Emunah Amesalem
albume אלבומי
ראה עוד > >
20/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
רגע לפני מרתון ירושלים וימי התקומה, מי שרוצה דגל ישראל עם השם של אביחי עליו -
דברו עם שירה-אמונה
052-6651256
ראה עוד > >
23/03/2025
שירה אמונה האחות
יש לי חברים שמכירים מישהו שגר בגבעת גלעד או שיכול להגיד לנו איפה נמצא השלט הזה?
אמרו לנו גבעת גלעד אבל יש מצב שמשהו עבד לא נכון בשם...
הסתדרנו תודהההה- זה רחוב ברמת גלעד 🙂 https://www.facebook.com/share/p/19BUbbqr24/
ראה עוד > >
24/03/2025
שירה אמונה האחות
ב"ה, השרשרת ממשיכה!
מזמינים אתכם להיות חלק מאלה ש- #שמים_את_הלב.
אביחי אחי היה אמור לחגוג השנה יום הולדת 32, אך נפל בהגנה על שדרות ביום השלישי של המלחמה.
כל שאנו מבקשים הוא לתרום 32₪ ולהתרים אחך אחד נוסף על מנת ליצור שרשרת של תרומות קטנות, נגישות (אנחנו יודעים שהעם מוצף מהמלחמה) כדי להצליח לסיים את הגיוס עד יום ההולדת שלו. https://www.jgive.com/new/he/ils/donation-targets/142656
תרמתם?
העלו צילום מסך עם ההאשטג 🙂
תודה
ראה עוד > >
23/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אחיה מושקוביץ, תלמיד חטיבת הביניים בישיבה התיכונית בעץ אפרים. לקראת הטיול השנתי ביקש הרב מהתלמידים להכין צ'ופרים עם משפטי נופלים מיוחדים.
אחיה בחר במשפט ההנצחה של אביחי שלנו ואף שמע מאיתנו סיפורים על אביחי כדי שיוכל לספר לחבריו.
ראה עוד > >
25/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בתמונה מופיעים נועם צדוק, קרוב משפחה של אביחי מהצד של אישתו וגלעד יפת, שאבא שלו עבד עם רותי (אימא של אביחי) שנים רבות.
כך כתב לנו גלעד:
" במהלך השמירות שלי באיזור רמת גלעד זיהיתי מדבקה על הרכב שלו, כששאלתי לגבי המדבקה סיפר לי על הקשר שלו עם אביחי"
עולם קטן 🙂
קישור לפוסט המספר על רחוב אביחי, בו נועם וטל גרים- https://www.facebook.com/share/p/19BUbbqr24/
ראה עוד > >
26/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
שלט שעבר מהספרייה הלאומית למיקום חדש סמוך לכנסת
תודה לעליזה ששלחה לנו 🫶
ראה עוד > >
27/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אתמול נערך יום הכנה ליום הזכרון בתיכון "אורט דן גורמה", בו לומדים התלמידים קולינריה בנוסף לבגרות מלאה. בשיתוף פעולה עם עמותת מתכון עם זיכרון - Taste of Memories , הכינו התלמידים מתכונים אהובים של נופלי ונרצחי "חרבות ברזל", למדו על החיילים ושוחחו עם המשפחות.
היום התחלק ל-3:
בחלק הראשון נערכו שולחנות הנצחה ברחבי החדר. על כל שולחן הניחה המשפחה סטיקרים, דגלים וכו' והתלמידים הסתובבו בין השולחנות ושמעו על האהובים שאינם איתנו מכלי ראשון.
בחלק השני עברנו למטבח שם היו ערוכות המנות של הנופלים שנבחרו במסגרת העמותה. לאביחי שלנו הוכן סלט הקישואים של למותו, שכל כך אהב.
התלמידים והמשפחות הסתובבו בחדר וטעמו המנות. זיו, התלמיד שהכין את המנה של אביחי, סיפר לנו שבהתחלה הוא חשב שזה סתם סלט אבל אחרי שטעם ראה כמה הסלט טעים ומפתיע לטובה. אנשים רבים שטעמו מהסלט הופתעו לטובה ולקחו את המתכון להכנה בפסח ובשבתות...
בנוסף לסלט הכינו הצוות לחם עם זיתי קלמטה, על מנת שיהיה בסיס לסלט עצמו והשילוב היה מנצח.
בחלק השלישי והאחרון של היום התקיים טקס בנוכחות יו"ר עמותת "מתכון עם זכרון", המפקח הארצי על הקולינריה, המפקחת האזורית, מנהלת בית הספר ואישים חשובים נוספים יחד עם רכז מגמת הקולינריה, המשפחות והתלמידים. כל משפחה קיבלה חוברת עם המתכונים כולם, בנוסף למתכון עוגת תפוזים כמחווה למשפחת ביבס.
הטקס היה נוגע, מרגש, אותנטי ומדויק לסיכום היום הנהדר הזה.
תודה ללימור מנהלת בית הספר, לעדן יו"ר עמותת "מתכון עם זכרון" ולכל מי שלקח חלק ביום המופלא הזה. מתרגשים מאוד שדור העתיד יונק את ערכיו ממי שמסרו נפשם על הגנתו.
🫶
ראה עוד > >
10/04/2025
שירה אמונה האחות
במסגרת התפקיד שלי במילואים למדתי שלכל תאריך יש את הכוח והייעוד שלו עוד מימי בריאה. כמו ש-ט' באב התברר לאורך הדורות כתאריך מועד לפורענות, כך, להבדיל, י"ד ניסן הוא תאריך המועד לגאולה: "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל". המאורעות הקובעים את החגים הם שמגלים לנו את כוחו של התאריך אך כוחו מצומד אליו, עוד מימי בריאה. (אני מקווה שהעברתי את המסר נכון תרצה).
בשעות האלה אני יושבת בתוך הנס שלי.
מחר בבוקר, לפני שנה, נכנסתי לבקו"ם לחוצה ומבוהלת. קיבלתי כל כך הרבה "לא"...
למרות שכבר חצי שנה כתבתי בהתנדבות אזרחית לצה"ל, כל הקודקודים שפגשתי בדרך לא הצליחו לשכנע את המערכת לגייס אותי למרות שניסו ככל יכולתם.
הפעם זה היה אמור להיות אחרת, בזכות כמה חוטים שמשך עבורי פיני היקר. ועדיין, צריבת הסירובים הקודמים לא חלפה ובכלל, מיהרתי מאוד לשוב הביתה ולהכשיר את המקרר.
עוד שלב עבר ועוד שלב וכולם כבר באס"ק לקראת חופשת פסח אבל הנה אני עולה לאוטובוס מלשכת הגיוס לבקו"ם, עוברת עוד תחנה ועוד תחנה ולא מגיע שום "לא". בכל תחנה החיילים צריכים להתייעץ עם המפקד, להרים טלפונים וכו' אבל איכשהו אני עוברת אותן אחת אחרי השניה.
לא קיבלתי מדים (כי יש להם רק מדי א' ומילואימניקים הולכים עם מדי ב'), לא קיבלתי חוגר (כי היה להם רק חוגר סדיר ואני התגייסתי ישירות למילואים), רק קיבלתי דיסקית ועליה המספר האישי שלי וחצי מהשם הפרטי (השמיטו לי את ה"אמונה" 🤦). שעה אחרי שיצאתי מהבקו"ם כבר נמשכתי למילואים ברבנות ומאז הכל היסטוריה.
היום, שנה אחרי, אני מתחילה לעכל את גודל הנס ואת גודל הרחמים שה' הרעיף עלי כשהכריח אותי, למעשה, למצוא איך לחזק אחרות כשאני בעצמי הלומה מהאובדן של אביחי אחי הקטן.
שנה אחרי, מציינת גיוסולדת עברי ונאלמת בניסיון למצוא מילים להודות, אני חוזה בפלא הלא יאמן הזה של גיוס ההמונים ל #מצפה_אביחי שפשוט טס תודות למשפחה המורחבת שהחליטה לדחוף בכל הקבוצות כדי לנסות להספיק לגייס הכל עד החג.
פסח תמיד היה חג מאתגר עבורי. לא אוהבת את הטרלול והניקיונות והמצות (אבל כן אוהבת קנעיידלך). השנה פתאום אני רואה, כבר שנה שניה ברציפות, את הכוחות של החג המיוחד הזה.
עתידין להיגאל.
בתמונות: בעל הנס שלא זכיתי שישמח איתי בנסי שלי אבל כן ערכו לי תמונה איתו במדים בפוטושופ ועיקרי המוצרים שלקחתי בהפקתם חלק, יחד עם עוד רבים וטובים.
תודה עמ"י, זו זכות גדולה לשרת אתכם 🇮🇱🫶
(אם אתם רוצים לקחת חלק במימון המצפה אני ממליצה לכם למהר... https://www.jgive.com/new/he/ils/donation-targets/142656)
חג שמח!
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לקראת פסח המגיע אלינו עוד שבועיים, ועוד מחובר לשבת, אנו מזכירים פה את המתכון לפרחי כרובית ממולאים בשר שהסרטנו יחד עם עמותת "אסיף" בפרויקט "מקום בשולחן".
המתכון הוא מתכון חגיגי במיוחד, מאחר והוא מעט מורכב להכנה אך אצלנו הוא סימל את החג, את האהבה שאימא השקיעה בהכנה ואת התאספות סביבו, כי העיקר הוא הביחד.
מבטיחים לכם שתלקקו את הסיר... https://asif.org/.../%D7%A4%D7%A8%D7%97%D7%99-%D7%9B%D7.../
ראה עוד > >
31/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
השמיניסטיות באולפנת אמית גבעת שמואל מעצבות ומעלות לסטטוס משפט הנצחה של נופל אחד בכל יום. ביום חמישי האחרון הן העלו את אביחי שלנו.
יא מרגשותתתת!
תודה לשולחת 🙏
ראה עוד > >
01/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
שי סימון, לוחם מגדוד 7008 בו שירת אביחי, רץ ביום ששי האחרון במירוץ העגור באגמון החולה כשהוא נושא איתו את דגל הגדוד ועליו שמות ששת נופלי הגדוד במלחמת "חרבות ברזל"
שי אתה כזה אדיר!!!
תודה 💪
ראה עוד > >
02/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
כתב לנו יאיר:
קורס ייעוד וייחוד (של דרג הרס"ן בצהל) העבירו משפטי גבורה, זה מה שיצא לחבר שיושב לידי, מכבדים את זכרו 🙏
ותודה לנפתלי וצוות "משלנו" על יצירת הקלפים והפצתם.
ראה עוד > >
03/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חיילי חמ"ל (חדר מלחמה) הרבצ"ר (רב צבאי ראשי), בו משרת במילואים גבי אבא של אביחי, הוציאו ספר המאגד את סיפוריהם וחוויותיהם מהמלחמה.
שירה-אמונה, אחותו של אביחי, כתבה על תחילת המלחמה מנקודת מבטה כחלק מהנצחתו.
תודה שנתתם לנו במה 🫶🇮🇱
ראה עוד > >
05/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה לכל מי שרץ אתמול עם השם של אביחי במרתון ירושלים, ריגשתם אותנו מאוד.
כל הכבוד, אלופים! 🇮🇱
ראה עוד > >
06/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בוגרי מחזור ס״ט מ-"מדרשית נעם" בשיעור קבוע לעילוי נשמת הנופלים בבית המדרש "דעאל", שהוקם לזכר נופלים המגרשיה במלחמת "חרבות ברזל".
לתרומה לבית המדרש: https://payboxapp.page.link/MPKfE4oaGTBM7NNz8
ראה עוד > >
07/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הרב חגי ולוסקי, המשרת עם גבי (אבא של אביחי) ברבנות הצבאית, הוציא הגדה של פסח מלאה בשאלות ותשובות לשולחן הסדר.
בין השאר מונצח בהגדה גם אביחי שלנו.
לרכישה (המשפחה אינה מרוויחה ממכירות ההגד
ראה עוד > >
01/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בתקרית בה נפל אביחי שלנו נפלו גם יובל הליבני וד"ר איתן נאמן.
כתבה לנו נעה, אחות של איתן:
עולם קטן, הבת שלי בתאילנד, היא לקחה מעטפה של חיילים שנהרגו מנתב״ג כדי להדביק בכל מיני מקומות שם.
המדבקה הראשונה שהוציאה והדביקה היתה של אביחי, אפילו לא ידעה שנהרג עם איתן.
בערב הסתכלה מי החייל באינטרנט וגילתה את הקשר. בדיוק אתמול ישבתי איתכם בטקס המשפחות השכולות של חטיבת 551.
איזה עולם קטן.
שיהיה לכם חג שמח.
תודה נעה, תמיד משמח לקבל "דרישת שלום" מאביחי שלנו...
התרגשנו 🫶
ראה עוד > >
09/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
עליזה המרגשת הזמינה חולצות מהמירוץ של "תו"ם" לה ולבעלה. על החולצות מופיעים החיילים שלזכרם היה המירוץ וביניהם אביחי. בפיזיותרפיה השבועית שלה לבשה עליזה את החולצה וסיפרה לצוות על אביחי שלנו...
תודה עליזה יקרה! 🙏🇮🇱
ראה עוד > >
10/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
פדואל- המרפסת של המדינה.
תודה לצפנת 🫶
ראה עוד > >
11/04/2025
שירה אמונה האחות
לפני חודש שלחתי לרב שלי הודעה.
אני שונאת את החגים ושונאת את היהדות, כתבתי לו. ואני שונאת את זה שאני מחוייבת הלכתית, זאת אומרת אני אוהבת את זה שאני מחוייבת הלכתית אבל אני שונאת את זה שההלכה ובעיקר המנהגים כל כך מתאימים לכל מי שכיף לו להתכנס ברוב עם ולחגוג עם המשפחה. תנו לי לעשות מה שחייב ותניחו לי.
הוא כתב לי חזרה שהוא באמת מצטער לשמוע שככה אני מרגישה. הוא ראה אותי וזה מה שגרם לי להחליט להשיב "מלחמה" שערה.
ניקיתי את הארונות מיד אחרי פורים, מרגישה שעם כל שקית שאני מוציאה לתרומה אני מוציאה ממני איזו אבן.
ניקיתי פינות שבוודאות לא היה בהן חמץ אבל פיניתי וזרקתי והרגשתי שאני מסקלת את האדמה כדי לזרוע בה בהמשך.
למדתי על פסח, על הסגולות שלו.
הוזמנתי לחג למשפחה שאני כל כך אוהבת.
רצף של נסים.
לאט לאט הזדקפתי קצת והבנתי שאני יכולה לשמוח בחג הזה. החלטתי להתעקש לנסות.
הגיוס למצפה, הגיוסולדת, כל מיני נסים אחרים שהסתדרו בול- גרמו לשמחה גדולה לקראת החג. קצת מוזר כי אני הרי אחות שכולה אבל תראו מה זה, רגע טהור של שמחה שלמה.
הייתי היום בסופר וראיתי גופיה-ציצית והלב שלי נדקר אבל נדקר בגעגוע. חייכתי. אמרתי לו תודה על הד"ש לקראת החג.
עוד מעט יום הזכרון, אבל בינתיים אני רוצה לינוק כמה שיותר שמחה מהחג הזה.
כאבתי את הכאב הרגיל שכבר שכחתי שהתחיל רק לפני שנה וחצי, זקפתי ראש ועליתי לאוטו.
יאללה, היום חוגגים.
ראה עוד > >
16/04/2025
שירה אמונה האחות
ב"ה הטוב, כל כך נהנית בחג הזה...🪬🪬🪬
ועם שמחת החג הגדולה, לא שוכחת לעולם מי לימד אותי לעשן טונה בחצר מאחורי הבית...
ראה עוד > >
18/04/2025
שירה אמונה האחות
רגע לפני יום הזכרון, מוזמנים למופע שגם אני זכיתי לקחת בו חלק ולספר על אחי הקטן אביחי.
ראה עוד > >
20/04/2025
שירה אמונה האחות
תשמעו רעיון:
במעבר החד בין יום הזיכרון ליום העצמאות, תרימו כוס יין (יש שם, כמובן, גם יין על שם אביחי).
ובהרחבה-
בתפיסתי האישית יום הזיכרון הוא יום לאומי, לא יום פרטי. הימים הפרטיים של הנופלים הם האזכרות בתאריך הנפילה. ביום הזיכרון כולם יחד- כל מי שחי פה. עוד לפני שהצטרפתי למעגל השכול בעצמי השתדלתי להעביר את יום הזכרון עם משפחת כובאני האהובה. לא הכרתי אותם, פשוט היה נראה לי פשוט שאם בן נפל כשהגן עלי, אני אהיה שם איתם ביום הזה. עם השנים הפכנו למכרים ואף הרבה יותר מזה.
מפדח? יכול להיות. במקרה כזה מוזמנים לסייע במלצרות 😉
בכל מקרה, יום הזיכרון *בעיני האישיות* הוא יום שמזכיר לנו מה המחיר של לחיות פה ומחדד את השמחה של יום העצמאות. יום הזיכרון הוא הגבינה הבולגרית שהופכת את ה"אבטיח" של יום העצמאות למתוק יותר, בכך שמזכיר לנו את הנס הגדול של קיומנו ואת המחיר הכבד לאורך הדורות.
בעיני מצווה על מי שיכול לשמוח ביום העצמאות על שאנחנו, מדינה קטנטנה מוקפץ אוייבים, ביתו של עם שנרדף לאורך ההיסטוריה, שורדים ועוד משגשגים ומכים באויבינו עד חורמה.
אבל המעבר חד. הוא היה לי חד גם כשלא הייתי במעגל הראשון והוא חד אפילו יותר עכשיו ולכן, מתוך המהות הגדולה של יום העצמאות והזיכרון, אני מעלה פה רעיון- דווקא בתפר הקשה, להרים כוסית.
(סליחה אם עצבנתי מישהו, זו רק דעתי האישית)
🫶🙏🇮🇱💪
ליין של אביחי https://wineandfriends.co.il/...
Wine and Friends יין וחברים https://www.facebook.com/wineandfriendsIL/videos/1233994891522460
ראה עוד > >
21/04/2025
שירה אמונה האחות
בהמשך לתפיסתי, לפיה יום הזיכרון הוא יום לאומי ולא פרטי, מזמינה אתכם לקפוץ למאהל כשאתם בירושלים. הוא ממש מאחורי הסינמה סיטי.
יש שם אלבום שהשקענו בו המון המון כדי לספר את הסיפור של אביחי שלנו, מוזמנים ללמוד קצת מאורו 🫶🇮🇱
ראה עוד > >
22/04/2025
שירה אמונה האחות
שלום לכולם
מוזמנים לערב הזה, שגם אני אופיע בו ואקרא משהו קצר על אחי. זה ערב עם שירים שהם *לא* שירי יום הזכרון בהכרח, אלא משקפים קצת מהאחאות שלנו.
אשמח לראותכם 🙏
להרשמה (הכניסה חופשית): https://matnasyavne.tickchak.co.il/81388
ראה עוד > >
14/04/2025
שירה אמונה האחות
געגוע.
ראה עוד > >
11/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה למשפחתון אמסלם
ראה עוד > >
14/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה לחניכות של משפחתון אמסלם מתלפיות שהוציאו הגדה לזכר אביחי שלנו וחגגו איתו את החג🫶
אלופות!
ראה עוד > >
15/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הערב ספירת העומר בסניף לוד מרכז של תנועת בני עקיבא בישראל מוקדשת לאביחי
ראה עוד > >
16/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תחנת רכבת נתניה
תודה לעליזה אדלמן🙏
ראה עוד > >
17/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תחנת ש"י עגנון/ קצנלסון, ירושלים
תודה אלון 🙏
ראה עוד > >
20/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
רגע אחרי פסח, אנחנו עם הפנים אל עבר ימי התקומה-
בר חיים משדרות הצטייד לתלות מהמרפסת, עם השם של אביחי.
ראה עוד > >
21/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לקראת יום הזיכרון מוזמן הציבור- חברים, משפחה, מכרים, קבוצות, בתי ספר וכו'- להגיע למאהל הגבורה בירושלים (ליד בסינמה סיטי, מול חניון הלאום) ולדפדף באלבום סיפור חייו של אביחי שלנו.
תודה למיזם "אלבום אור" וללילך בוהדנה הגרפיקאית על ההשקעה ותשומת הלב בהכנת האלבום.
ראה עוד > >
21/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
המעוניינים לאסוף מדבקות להדבקה על נרות נשמה (לקראת יום הזיכרון) מוזמנים ליצור קשר ונעביר בשמחה.
רותי (אימא של אביחי)- 052-2240228
שירה-אמונה- 052-6651256
ניתן גם להוריד קובץ להדפסה של התווית מדף ה"יזכור" באתר משרד הבטחון ולהדפיס בבית. כשפותחים את האתר ממחשב מופיעה בחלק העליון אפשרות להדפסת תווית לנר: https://www.izkor.gov.il/.../en...
🫶🇮🇱🕯️
ראה עוד > >
22/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
היכל הזיכרון בהר הרצל
תודה לשושי לוי ששלחה 🫶
ראה עוד > >
23/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אנדרטת הנעליים בבודפשט.
האנדרטה הוקמה לזכר הקהילה היהודית בבודפשט שרובה נרצחה על נהר הדנובה, שם ממוקמת האנדרטה.
תודה להילה שצילמה ושלחה.
נזכור ולא נשכח.
ראה עוד > >
26/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה רבה רבה לעמיחי אמדדי על החריטה היפה שהכין לנו בהתנדבות לזכר אביחי שלנו 🫶
❤️🩹🇮🇱
ראה עוד > >
27/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ביום חמישי האחרון, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, התחילו העבודות ב"מצפה אביחי" שיוקם בע"ה בישוב יפית בבקעת הירדן.
תחילת הקמת המצפה על אדמת ארץ ישראל, לזכר גיבור שנפל על הגנתה, דווקא ביום הזכרון לשואה ולגבורה ורגע לפני יום הזכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, מחבר את דורות הגבורה היהודית לאורך השנים ונועץ את שורשינו עמוק בקרקע הזו של הארץ המובטחת.
להמשך תמיכה במצפה, על מנת להפוך אותו לנקודה נגישה ומפנקת עבור המטיילים ולסייע בהמשך הפיתוח, ניתן לתרום כאן:
לתרומה מוכרת במס בביט/אשראי: https://www.jgive.com/new/he/ils/donation-targets/142656
לתרומה בפייבוקס : https://payboxapp.page.link/TqS8bnZKAZzP1kkV8
עוד אבנך ונבנית
🫶🇮🇱💪
הסרטון באדיבות גבי, אבא של אביחי. https://www.facebook.com/61551984957403/videos/664454179886172
ראה עוד > >
27/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
המעוניינים בדגל ישראל עם שמו של אביחי או בדגל הגדוד עם שמו, לתליה על הבית בימי התקומה, מוזמנים לדבר עם רותי אימא של אביחי ולתאם איסוף (מספר הדגלים מוגבל):
052-2240228
בתמונות: דגל ישראל עם שמו של אביחי, מתנוסס בגאון בחצר בית משפחת הלל בלוד.
ראה עוד > >
27/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
היום העביר גבי אבא של אביחי שיחות על אביחי לקראת יום הזכרון. השיחה הראשונה הועברה לתלמידות אולפנית מבשרת בבית הכנסת "תפילת חנה" בחדרה והשניה לחניכי החוג לתנ"ך של בניהולה של תמי כהן מחדרה.
תודה לכל מי שפינה מזמנו ונתן במה לספר על אביחי שלנו ❤️🩹🇮🇱💪
ראה עוד > >
24/04/2025
שירה אמונה האחות
הסטיקרים כמפעל הנצחה לנופלים. מדוע הם חזרו לחיינו והקשר שלהם לעולם הדיגיטלי. מסיים הקלטה עם Tsuriel Rashi שחקר את התופעה ועם Shira-Emunah Amesalem שריגשה אותנו עד מאד בדבריה על אחיה אביחי שנפל בקרב.
השידור ב כאן מורשת ביום רביעי 7 בבוקר. עורך: Itay Sofrin
ראה עוד > >
28/04/2025
שירה אמנה האחות
"והימים עוברים
ויש פחות שאלות
וזה לא שברור יותר
אבל מה יתנו לי תשובות
מחכה בכל יום
שהערב ירד
רק עוד קצת לחבק אותך
כשבחלום ניפגש
כי תמיד בחלום
כל הלילה אתה לצידי
מדברים כל הלילה
מה איתך מה איתי
ומבטיח לבוא
ושואל עד מתי תחכי
ואז שוב מתעוררת
במיטה לבדי
למה לא תבוא לי ביום
למה זה תמיד בחלום
כמו שהיינו פשוטים
דרישת שלום מחיים אחרים.."
(אני אהיה בחדרה עד 15:00-15:30 בערך. מוזמנים) https://www.facebook.com/reel/3229475933887923
ראה עוד > >
29/04/2025
מרים קיסוס
לזכרו של אביחי אמסלם הי"ד
רב סמל אביחי אמסלם נפל בקרב במהלך היתקלות עם מחבלים בשער הנגב ביום כ"ד בתשרי תשפ"ד (9.10.2023), תוך הגנה על תושבי הדרום.
במותו הציל יהודים רבים. בן שלושים בנופלו.
הותיר אחריו אישה, ילדות, הורים ואחיות.
יהי זכרו ברוך🙏🏻
אחיה של Shira-Emunah Amesalem , גיבור ישראל, בחור מלא חן, שמחת חיים, נתינה אינסופית. הוא אחד מאלה שלצערי זכינו להכיר רק לאחר שאינם עוד.
ראה עוד > >
30/04/2025
שירה אמונה האחות
אחי,
מגש הכסף 🇮🇱🕯️
ראה עוד > >
30/04/2025
נעמה יעקובי
הייתי שותפה השנה לבניית והפקת טקס יום הזיכרון בביה"ס ביכורים - בית ספר טבע משלב .
הטקס שלנו התמקד השנה במילים שהותירו הנופלים אחריהם, וכחלק מהטקס התלמידים יצרו קיר סטיקרים.
לצורך הטקס אספנו סטיקרים וכך יצא לי להיפגש עם כמה בני משפחה, לראות פנים ושם, לקבל סטיקר ולתת חיבוק - ואפילו רק בשביל זה היה שווה. (ולמרות שסטיקר אחד אבד לי החיבוק שנתתי לאחות שכולה נשאר איתי לעד)...
מאוד גאה בתלמידים ובצוות המקצועי שעבד איתי.
היה זה הטקס הראשון בבית הספר, ושכבת גיל יחסית צעירה (ד') הובילה אותו, והצלחנו ליצור טקס מותאם גיל ועם זאת מכבד ומשמעותי.
ואפילו זכיתי לעשות כבוד לניגון מיוחד שהלחינה חברתי חנה רחמים .
חיבוק ותודה לבני המשפחות
Milly Tsym שרון נגארי עפרה לקס Shira-Emunah Amesalem רעות כהן Hadas Sela Greenbaum Ashira Grinberg
מצורפים סרטונים ותמונות.
אפטר שוק.
השכול מלמד אותי הרבה, אפילו שחשבתי שאני כל כך יודעת. וכשהוא לא מלמד- הוא מחדד את מה שאני יודעת:
שהחיים הם גלים.
שלפעמים דווקא סביב הפיקים הגדולים אני מחזיקה נהדר ורק אחרי- כשכבר לא צריך לשאת דברים או להחזיק מעמד או לסדר את כל הסטיקרים על השולחן, או לדאוג שכולם סביבי מרגישים שהם יכולים לדבר על הכאב איתי בלי לדאוג לי או לדבר בכלל- אני נופלת. וככל שהגל של הכוח היה גבוה יותר, ככה הנפילה תלולה יותר, מבהילה יותר, מצופה היטב היטב בהמון כעס שמסתיר כמויות כאב שאם ארשה לעצמי להרגיש את כולו בבת אחת אני אמות או אאבד הכרה או שאתפייד לחלל כי זה הרבה מעבר לאנרגיה שגוף אנושי יכול להתמודד איתה.
המשפט שאני ממשיכה להגיד לעצמי הוא להמתסר לגלים, הם אלה שיקחו אותך אל החוף. תתמסרי. תתמסרי. היום ניחמתי אימא שאיבדה את הבן שלה לפני שבוע בסך הכל ואמרתי לה תתמסרי. לא להחזיק חזק מדי שלא ישברו לך כל האצבעות.
עוד בפורים המערבולת התחילה, עם הפורים הכי עצוב שהיה לי בשנים האחרונות. הוא היה מורכב ממצב פיזי לא טוב, פורים משולש עקום במיוחד ואיזה גל פנימי של עצב שקט כי אחרי פורים מיד פסח ואחריו אייר ואת אייר, הו בוי, את אייר צריך לעבור למרות שהוא מאוד bumpy והוא רצף מוזר ואכזרי של ימי הולדת לחיים, אזכרות למתים ויום הולדת אחד מיוחד לילד שישאר לנצח בן 30 ו-5 חודשים בדיוק.
אחרי פורים, בו במקום לקרוא מגילה בערב החג הייתי עסוקה בלדמם מהאף בבית, לבדי, ולהודות לה' על שהספקתי להגיע לספה לפני שהתעלפתי, פתאום הבנתי ששרדתי את החג הזה, מאיים ומבהיל ככל שיהיה, ועוד נשארתי בחיים כדי לספר. אז, כשיצא האוויר מהבלון הענק שהלך והתמלא בעצב ומתח עד שלחץ לי על בית החזה וקנה הנשימה, נפתח מקום לנשימה אחרת- צלולה, עמוקה, לא מאומצת. אז התחיל הגל הטוב.
בפסח השנה שמחתי. פסח, שתמיד היה חג שלא יכולתי לעמוד מולו, מטרגר ושנוא במיוחד, היה השנה רצף של כיף ושל חופש אמיתי. חופש ממטלות, מדאגות, מחיכוכים. רק אני וההחלטות שלי, רגע אחרי שהגיוס ל #מצפה_אביחי הסתיים והישועה הגיעה ממש כהרף עין. אלה היו הימים האחרונים של השנה שעברה מהשחרור שלי מהשירות הסדיר, הנסיעות עדיין היו חינם, אוטובוס לירושלים יוצא מליד הבית שלי ממש, וניצלתי את החופש עד תומו. החג הראשון וליל הסדר היו מופלאים, החג השני גם כן. יצא שהכל יושב בול, אבל בול, והחג הזה עבר בשמחה.
אחרי פסח, ממש קצת אחרי, הגיע יום הזכרון ואני קלטתי, באימה, שאני דווקא בגל טוב ביום הזכרון. במקום לסנכרן בכוח גל רע ליום שבו אני אמורה להיות מוקפת, החלטתי דווקא לשתות את הגל הטוב עד תומו. עד שמגיע גל טוב...
התקרקעתי, לבסוף. הגל הטוב דעך ככל שהתקרב יום הזכרון. מיד לאחר פסח מצאתי את עצמי מתרוצצת בין ראיונות, מופע, פרויקטים והרצאות ועם כל שיחה על אביחי אחי הקטן (אחי!!! הקטן!!!) בהדחקה נסדקה עד שבשבת האחרונה, קצת לפני רצף של 5 הרצאות ומופע, חלמתי חלום מזעזע. אביחי נהרג אבל מול העיניים שלי, בכלל לא בשטח לוחמה, מוות מחריד ומטלטל, כשהוא צועק הצילו ואני לא מצליחה להושיע.
התעוררתי מהחלום הזה עם לחצים בחזה. אני גם ככה לא מרגישה משהו ומחלת הריאות שלי מורגשת במיוחד בחודשים האחרונים אבל החזה היה כואב יותר מהרגיל. לפות לגמרי במלחצות ברזל. בקושי יכולתי לנשום בשניות הראשונות אחרי שהתעוררתי, עד שנזכרתי שזה היה חלום. ההקלה פשטה בי והרגשתי פתאום נינוחה כל כך עד שנזכרתי שאביחי אחי באמת נהרג, גם אם לא כמו בחלום, ושכנגד כל חוק פיזיקה והגיון שאני מכירה, אנחנו כבר ערב יום הזכרון השני בלעדיו.
החזקתי מעמד ביום הזיכרון. בערב עוד הייתי בזיכרון בסלון, בבוקר קמתי מוקדם אחרי שמרוב תשישות גיליתי ששוב ישנתי- לילה שני ברציפות- עם עדשות. נסעתי לחדרה והייתי בסדר. באמת. פשוט בסדר. בית העלמין עבר בסדר. היום הזה עבר בסדר. שכולם סביבנו זה אקס טריטוריה מהימים בהם אני נאבקת בעצב לגמרי לבדי. יום העצמאות נדחה וזה התאים לי. יום של שקט, של נחת. הייתי ממש בסדר.
בשעות האחרונות מגיע האפטר שוק. אני מסדרת את הבית המבולגן שלי והלב שלי שבור. אני תולה כביסה ובה 3-4 חולצות הנצחה, והלב שלי שבור. אני שמה מוזיקה ושום דבר לא יושב טוב. אני מבשלת. אני מקפלת. אני מחליטה לשבת סופסוף ולתפור במכונת התפירה שקיבלתי לפני כמה חודשים. אני חייבת לעצמי משהו, שלא ילך היום הזה לפח. כל מה שהדחקתי חהחזקתי מתפרק לי היום. כמו תמיד אחרי פיקים. השכול לימד אותי כל האפטר שוק ועל הבאסה שהוא מגיע תמיד אחרי שכבר כולם מתפזרים.
בבוקרו של ערב יום הזיכרון עברתי פרוצדורה רפואית. הרופא שלי ביקש לדבר איתי על ההשלכות של תוצאותיה. אמרתי לו בבקשה לא היום. השבוע אני אחות שכולה, שבוע הבא אני אשוב להיות חולה כרונית. הוא אמר לי שהוא חושב שאני עושה בשכל עם ההפרדה. אני צחקתי בלב איך אנשים חושבים שאני כל כך חזקה ויודעת כשבפנים לא מעט יש ילדה שמפרפרת במים, מתעקשת לא לטבוע.
גל.
ראה עוד > >
07/05/2025
שירה אמונה האחות
אני עוד לא אמורה לפרסם את זה אבל לא מצליחה להתאפק:
* לפני ארבעה שבועות הגענו ליעד הגיוס
* לפני שבועיים התחילה הבניה
* זה המצב אתמול
איילת דודו אתם משאירים אותנו בפה פעור!
ותודה ללב הענק ענק של איתמר האמן אומנות העץ בעמק אתה מרגש אותנו ברמות שקשה להסביר..
****************************************************
עוד לא מאוחר לסייע בפיתוח המצפה למי שרוצה:
לתרומה מוכרת במס בביט/אשראי: https://www.jgive.com/new/he/ils/donation-targets/142656
לתרומה בפייבוקס : https://payboxapp.page.link/TqS8bnZKAZzP1kkV8
עוד אבנך ונבנית
🫶🇮🇱💪
#מצפה_אביחי
ראה עוד > >
10/05/2025
שירה אמונה האחות
ידעתי שתבוא ולמרות שאני אדם מדעי ואוהבת מאוד הסברים מדעיים ויודעת שזה התת מודע שלי שחולם או משהו כזה, עדיין באת וזה לא אכפת לי אם יש לזה הסברים, עדיין באת וידעתי שתבוא.
הייתי בתקופה של שיער קצר. אתה כבר היית נשוי, אולי אבא, הכל מעורפל כשזה חלום, אבל אני זוכרת בחדות את עצמי מוציאה מארזי קוביות פרגית/עוף עטופים בואקום לקראת העל-האש של יום העצמאות. אני אפילו לא יודעת אם יש באמת מוצר כזה.
היינו אצל אבא ואימא בחדרה, בקומת העמודים שהיום בנויה בה יחידת דיור. גם לירזי ואמיר היו אמורים לבוא. איכשהו זה היה עכשיו אבל גם מזמן, לפני כמה שנים, כשהאחייניות הקטנות עוד לא היו.
שמחת כל כך להיות איתנו ולבשת חולצת אריג באפור כהה, עם וי במפתח הצווארון, אולי הציצה מתחת ל-וי הציצית בפס לבן.. אני לא לגמרי זוכרת.
ראית אותי וישר התכופפת לחיבוק וחיבקתי אותך חזק והיית מוצק ממש. הכתפיים הרחבות שלך בקושי נכנסו בחיבוק-ביד-אחת שלי. כל כך קפצתי לחיבוק הזה שלא הנחתי את הפרגיות הקפואות מהיד.
הייתי רזה יותר, קלילה יותר, יפה יותר. עצובה םחות.
אמרתי לך וואו, איך התגעגעתי אליך אחי האהוב, ולחצתי אותך חזק חזק אלי. אתה לא התנגדת למרות שהיד שלי, שהייתה כרוכה סביב הצוואר שלך, אולי קצת הכאיבה. אתה אמרת לי את יודעת? גם אני התגעגעתי אליך אחות אהובה. ואני שמעתי את הקול שלך, שכל כך הרבה זמן לא שמעתי, ואמרתי לעצמי הנה נו, הרי ידעת שהוא תיכף יחזור, והוא חזר. כל הכבוד שהחזקת מעמד, איך תמיד את יודעת הכל. הנה, הנה, הוא חזר, והוא בסדר והוא זקוף וחזק והתגעגע גם בעצמו. ולמרות שידעתי שאתה מת זה השתלב לי הגיוני כי בלב שלי אתה ממש לא מת אלא מאוד מאוד חי ואני מדברת איתך יום-יום ומרגישה אותך רוב הזמן ממש מאחורי, כאילו אני רק צריכה לסובב את הראש ואתה תהיה לידי, דואג או מחזיק או צוחק עלי. כאילו רק לפני רגע ממש ישבת על הספה בבית הפצפון שלי- כבר גבר גדול על ספה קטנה, ואכלת קציצות עוף בצ'ילי שאימא שלחה לי.
מבחינתי אתה עדיין קיים, גם אם הגוף שלך כבר לא.
החלום הזה היה קצר ולמרות שהתעוררתי מיד אחריו המשכתי לשכב בעיניים עצומות ולספר אותו לעצמי בלחש כי ידעתי שברגע שאני אפקח את העיניים המציאות הקשה, הקשיחה, הקשוחה, תכה בי ולא רציתי, לא רציתי לאבד אותך שוב אז המשכתי לשכב ככה, בעיניים עצומות, אבל החלום כבר התפוגג ואחריו, כמו תמיד הגיעה החרדה.
כשחלק גדול כל כך ממי שאת נלקח ממך את מאבדת אחיזה.
לוקח כל כך הרבה זמן לנפש למצוא מחדש את נקודת מרכז הכובד אחרי שנכרת ממנה שליש...
וגם ככה כואב וקשה לי. הבריאות שלי הולכת ומתדרדרת, החרדה שהיא מביאה איתה מקשה עלי לישון ואני בלופ לא נגמר של חוסר שינה שגורם לכאבים בחזה וקוצר נשימה שגורמים לחרדה שגורמת לחוסר שינה. התעוררתי עם הכאבים בחזה שהפכו בלתי נפרדים ממני בשבועיים-שלושה האחרונים. הם התעצמו, כמו תמיד כשאני מתעוררת מחלום עליך ומגלה שזה היה רק חלום. החזה שלי היה לפות באחיזת הברזל של הנפש דקות ארוכות עד שהצלחתי לשוב ולנשום.
נדמה שבכל פעם כזו אני מאבדת אותך שוב ותהליך האבל והפרידה שלי מתאפס לנקודת ההתחלה, אבל זה היה שווה את זה. חיבוק אחד חזק חזק ואמיץ ו"גם אני התגעגעתי אליך אחותי האהובה", בנימה קצת סרקסטית שתמיד השתמשנו בה כי התפדחנו לדבר ככה בגלוי על רגשות.
תודה על זה.
אני מקווה שאתה במקום שטוב לך עכשיו.
שלח לי כוח להמשך...
ראה עוד > >
28/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אתמול העבירה שירה-אמונה שיחה על אביחי בגינה הקהילתית בלוד לחניכי מכינת "אשר רוח בו" ממצפה רמון (יפורט על עשייתם בגינה בפוסט נפרד בע"ה) ולאחר מכן לתלמידות כיתות י-י"ב באולפנת "אמנה" כפר סבא, שם הוציאו השמיניסטיות קולקציה עם הלוגו שאביחי שירבט.
ב"ה הרבה מקומות ששומעים על אביחי לקראת יום הזכרון ולומדים כיצד להמשיך לחיות באורו, כפי שצויווה אותנו במותו.
ראה עוד > >
28/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
שירה-אמונה, אחות של אביחי, דיברה עליו היום בתיכון "חדש" על שם יצחק רבין בתל אביב ולאחר מכן במשרדי חברת personeticts בגבעתיים, שם עובדת הילה, בת דוד של אביחי.
היה מעצים ומרגש, תודה לכל מי שנותן לנו במה לדבר על אביחי שלנו 🫶🇮🇱
ראה עוד > >
29/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אתמול בערב הופיעה שירה-אמונה, אחותו של אביחי, במופע "אחלשיר" ביוזמת עמותת האחים שלנו.
במופע, אותו הפיק נועם סינקלר, קראו האחים קטעים על אחיהם שנפלו ולאחר מכן ביצעו תלמידי "מזמור" את השיר שנבחר.
הערב היה מרגש עוצמתי ואנו מודים מאוד לכל המשתתפים על הבמה
זוכרים את אביחי בכל דרך..
🫶
הטקסט אותו הקריאה שירה-אמונה:
ביחי,
אתה היית בן 17, אולי 18. אני הייתי בת 22, אולי 23. לירזי, אחותנו האמצעית התחתנה ראשונה ונשארנו בבית רק אנחנו- הבכורה והקטן.
אתה היית אז בישיבה התיכונית, אחר כך בישיבה הגבוהה, אני גרתי במהלך השבוע במעונות של האוניברסיטה בירושלים. היינו נפגשים בסופי השבוע…
היינו נפגשים בסופי השבוע- לפעמים רק אנחנו, לפעמים עם לירזי, אמיר ומעייני, האחיינית הראשונה שלנו ,שלא הצלחנו להוריד מהידיים, להצטלם איתה ולשחק איתה.
לפני הגיוס חזרת הביתה למשהו כמו חודשיים, אולי קצת יותר.
אני, כבר בת 25, בדיוק התגרשתי וחזרתי הביתה חבולה, שבורת לב, שחוחת קומה. הייתי קמה בבקרים, מוקדם, ונוסעת מהבית של אבא ואימא בחדרה ללימודים בהר הצופים. בין לבין ניסיתי להתאושש ולאסוף את שברי חיי.
אתה היית שם, איתי. מחכה לי בבית כשאני מגיעה מיום ארוך או חוזר בערב מעוד התנדבות או בילוי עם חברים. היית שם כשהייתי בוכה בלילות עד קוצר נשימה, דופק לי על הדלת ושואל בקול הזה שלך, החצי-צרוד, הקול שיש כמוהו בדיוק לבת האמצעית שלך, שהיה נמוך בדיוק בגובה שנכנס ללב השבור שלי: שירה-אמונה? בביטחון שקט שנסך גם בי ביטחון וידיעה שתמיד יהיה מי שישמע את הבכי שלי ויושיט לי יד אחות.
בתקופה ההיא מיצית את הזמן לפני הגיוס עד תומו. היית עסוק בלהעלות את הכושר הפיזי שלך, כדי להיות לוחם חזק ובעל יכולות. בילית עם חברים וכשביקשתי להצטרף הם היו קוראים לי אחות של אמסלם., טיילת הרבה , לפעמים אפילו הצלחנו לטייל ביחד- לצאת לאיזה מעיין, לקפוץ לעיר לסידורים, לקחת את האוטו ליום כיף, לנסוע בקו 852 לסינמה סיטי בגלילות. לפעמים גם לירזי הצטרפה, לפעמים אפילו אמיר גיסנו, שלאורך השנים כבר הפך להיות האח הרביעי שלנו…
אלה היו חודשיים, אולי שלושה, של נעורים מתפרצים של שנינו, גם אם קצת בדיליי, של מתיחת גבולות, של אחאות אחרת, בשלה, בוגרת. אחווה, שבה, לאחר שכל אחד פיתח את עולמו האישי עם חברים- חזרנו הביתה ללמד ולהשוויץ אחד מול השני, מתלהבים ביחד מהגילויים שמחוץ לבית.
זו היתה אחת התקופות הטובות בחיי. תקופה שלנצח תישאר כמו מתנה קטנה שקיבלתי ממך- רצף של אינסוף זכרונות דחוסים בחודשיים וחצי, נוסף על זכרונות חיים שגרתיים, בגיל שלרוב לא זוכים להיות עם אחים שלך באותו בית. חבילה הדוקה, דחוסה, של אהבת אחים מדהימה, טהורה, נקיה. של עתיד פרוס לפנינו ותיאבון אדיר לטרוף אותו. של ביטחון שתמיד יש לי אח קטן-גדול לפנות אליו. אח שידע להוציא את שנינו מהבאסה אחרי ריב, שידע להקליל גם את הכסאחים הכי גדולים, שידע להזכיר לי שאנחנו משפחה ושבמשפחה, מתחת לכל הריבים, ממשיכים לאהוב. אחי הקטן שהפך למורי הגדול.
ביחי,
כבר שנה וחצי מאז ש.
כבר שנה וחצי שקרס בי קיר וחשף מאחוריו מערה, מקום בלב שהוא רק שלך ושלי. כשאני מחפשת את האהבה הזו שלך, המרפאת, העגולה, אני זוחלת למערה הזו ומוצאת אותה שם. אני מתחממת בה כשקר לי ומתנחמת בה כשדוקר לי מדי. אני מזכירה לעצמי שתמיד אוכל לפתוח את האריזה הדחוסה הזו של הזכרונות ולנשום פנימה חלק מהזיכרונות, לחיות את האחאות הסוערת, הסוחפת, חסרת המעצורים שלך, להיות אני בעצמי כמוך ולהקטין ריבים ולהגדיל מולם את הפשטות ואת האהבה.. מזכירה לעצמי שלנצח, עד סוף כל הימים, אני אהיה אחות של אביחי, או כמו שחברים שלך היו קוראים לי- אחות של אמסלם. אני
תודה אחי, מעולם לא הייתי גאה יותר להיות חלק ממשפחה שדווקא אליה בחרה הנשמה שלך לרדת, גם אם לזמן קצוב.
תודה, אחי הקטן ומורי הגדול,
תמיד הייתי גאה להיות, בפשטות,
אחות של אמסלם.
השיר שבחרתי הוא בעצם שני שירים: אחד מהם משקף אותך, את התזכורות הפשוטות להאמין באהבה, בקשר, גם כשרבים ומורכב- Hey sister, Do you still believe in love? I wonder?
. השיר השני גם הוא משקף אותך, בתקופה הצעירה שלך, כששמעת מלא מוזיקת רוק, כשהייתי מתאמן על התופים וכשיסדת עם חברים את המסורת לרקוד את ריקוד המכונה של משינה בלילה הלבן של חודש אירגון.
חצי עומק, חצי כריזמה ורוח שטות. ככה אני זוכרת אותך וככה אמשיך לזכור ולספר-
if the sky comes falling down
For you
There's nothing in this world I wouldn't do
אחותך הגדולה, שירה-אמונה https://www.facebook.com/61551984957403/videos/1639663983331561
ראה עוד > >
29/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בע"ה הערב, מיד לאחר הצפירה, תשודר ב כאן גימל תוכניתה של שירה אלבוחר-נאורי "פרק גימל".
בתכנית, שהוקלטה מראש, ידברו אחים שכולים וביניהם שירה-אמונה, אחות של אביחי, על פרויקט "אחלשיר" שהתקיים אמש.
מוזמנים להאזין 🙏
ראה עוד > >
29/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אתמול, בטקס בשדרות, דיבר בר חיים (בן דוד שני של אביחי) על אביחי ועל סיפור גבורתו בהגנת העיר.
תודה בר!
הטקסט המלא:
רס"ר (מיל') אביחי אמסלם הי"ד, בן 30 בנופלו, הותיר אחריו הורים, 2 אחיות, רעיה ו-2 בנות. בתו השלישית נולדה כ-3 חודשים לאחר שנפל על הגנת המולדת.
אביחי היה ילד פלא מלא שמחת חיים וכריזמה. מגיל צעיר כבש את לבו של כל מי שפגש בו, עם חיוכו הרחב, הרווח בשיניים והגומה.
אביחי חי חיים מלאים ועמוסים, מתוך אמונה שיש לנצל כל רגע לעשיית טוב: הוא עבד הן בכפר הנוער "תלפיות" בחדרה, שם שימש עם משפחתו מודל ומסגרת לנערות בסיכון והן כמפתח מצטיין ומבריק בחברת "אלביט תעשיות בטחוניות". עם זאת הספיק לסיים שנה שניה של לימודי הנדסת חשמל בהצטיינות במכללת "רופין", לשחק כדורסל מדי שבוע, להיות אבא נוכח ואיש משפחה מסור ולהקדיש זמן גם לאהבתו הגדולה- לימוד תורה.
נפל בכ"ד תשרי תשפ"ד, 9.10.23, בעת היתקלות עם מארב מחבלים בשדה חקלאי סמוך לתחנת הרכבת בשדרות. בכך מנע מהמחבלים לפגע בתושבי שדרות לאחר צמצום כוחות הבטחון באיזור, כפי שתכננו.
אביחי וחבריו, יובל הליבני וד"ר איתן נאמן, שנפלו איתו, הצילו במותם חיים רבים. https://www.facebook.com/61551984957403/videos/1203119931342518
ראה עוד > >
29/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הטקס היום באלביט לעובדי החברה שנפלו במהלך מלחמת חרבות ברזל וביניהם, כמובן, גם אביחי.
תודה שאתם לא שוכחים אותנו... 🫶
ראה עוד > >
29/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מערך שיעור לזכר אביחי שלנו, מידותיו וערכיו עלה היום לאתר "חמ"ל מורים" כחלק ממיזם שלהם להנצחת הנופלים במערכת החינוך.
מוזמנים לעיין ולהשתמש בכיתתכם או להציע לאנשי חינוך בסביבתכם 🙏 https://fzl.org.il/.../%d7%90%d7%91%d7%99%d7%97%d7%99.../
ראה עוד > >
29/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ליאור בעדני, שמכיר את אביחי מסניף תנועת בני עקיבא בישראל חדרה מרכז, השתתף בפרויקט "פנים אל פנים" במסגרתו לוחמים מספרים על חיילים שנפלו בקרב
ליאור, שנפצע בעצמו במהלך הלחימה ועבר תהליך של שיקום, בחר לספר על אביחי שלנו ושלח לנו תגובות של תלמידי כיתה י' ששמעו ממנו:
תודה ליאור!
ראה עוד > >
29/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ישיבת "שבי חברון" זוכרת את הגיבורים בוגרי הישיבה, ביניהם אביחי.
ראה עוד > >
29/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מפעלי נשק ישראל IWI
ותודה ליאיר ומיטל 🫶🇮🇱🫂
ראה עוד > >
29/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה למור מ"מורוש סטודיו לעיצוב" על הכנת הנרות המעוצבים למעננו, המשפחה.
כל מיזם כזה, בו אנשים פותחים את הלב בהתנדבות מתוך נתינה וערבות הדדית, נותן לנו תחושה שאנחנו לא לבד במסע הזה.
תודה רבה 🫶❤️🩹🇮🇱
לעמוד של מור: https://www.facebook.com/share/1AQNj1dxMH/?mibextid=wwXIfr
ראה עוד > >
29/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
שלומי, חבר קרוב קרוב של אביחי שזכה ללמוד איתו ב"רופין" ולעבוד איתו ב"אלביט", דיבר עליו היום בטקס ב המרכז האקדמי רופין .
וכך הוא אמר:
אני שלומי סטודנט להנדסת חשמל שנה ד'.
רב סמל ראשון אביחי אמסלם זכרונו לברכה היה סטודנט להנדסת חשמל שנה ג'.
אביחי חי חיים מלאים ועמוסים מתוך אמונה שיש לנצל כל רגע לעשיית טוב: הוא למד בישיבה בחברון, שירת שירות קרבי בכפיר ובכל מקום שנכנס אליו היה ממגנט את הסובבים אותו עם הידע הנרחב והערכים שהובילו את צעדיו והאירו לכולנו את הדרך.
אחרי הצבא התקבל לאלביט מערכות ועבד משרה מלאה. שנתיים לאחר מבן החליט שהוא רוצה להמשיך ללמוד תורה וקיבל אישור חריג לצאת ללימודים תוך כדי העבודה. כמובן שההספק שלו ביומיים שמשרד היה שווה לשבוע שלם של שני אנשים רגילים.
את אביחי הברתי באלביט. 5 שנים עבדנו צמוד באותו צוות, הוא עבד בתור תלמיד תורה ואני במשרה מלאה. ישר התחברנו, מצאנו המון נושאים משותפים ובכל שיחה איתו הרגשתי שאני יוצא עם תובנות חשובות ומיוחדות, גם בשיחות חולין באמצע המסדרון הוא ידע לגעת בנקודות רגישות של כל אחד.
אביחי עבר לגור לידי בחריש ומצאנו את עצמנו מבלים רוב הזמן יחד. תמיד הייתי אומר שאני נמצא יותר איתו מאשר עם אשתי.
חצי שנה אכלתי לו את הראש וניסיתי לשבע אותו להירשם ללימודי הנדסה יחד איתי. בסוף, הוא נרשם יומיים לפני שהלימודים התחילו. אומנם אני הייתי נוכח ביום הראשון אבל אביחי כבר היה מגויס למילואים למשך שבועיים.
מבריק שברור יהיה מצטיין דקאן. בשבועיים האלה אמרתי לחברים לספסל הלימודים שעומד להצטרף חבר
אז למרות שהיה צריך להשלים שבועיים הגיע לשיעור הראשון, שאל שאלה את המרצה שענה לו בפני כולם: "רואים שהשלמת את חומר הלימוד ואף התקדמת מעבר לרמה שלנו בכיתה".
ברגע זה היה ברור לכולם שלומד איתנו באמת מישהו מיוחד.
כצפוי, אביחי היה מצטיין דיקאן שנתיים ברציפות.
אביחי לא הסתפק בלימודים ועבודה, הוא היה צריך גם משהו לנפש ולהרגיש שתורם לחברה. לכן, עבר לחדרה והתחיל לעבוד בכפר הנוער "תלפיות", שם שימש יחד עם משפחתו מודל ומיסגרת לנערות בסיכון.
אכלתי עם אביחי ארוחת צהריים כל יום בשבוע. לא היה יום אחד בו לא הייתה תזכורת בטלפון שלו. פעם שאלתי אותו מה זה. הוא אמר שמדובר בתזכורות יומיות לנערות שהוא ואשתו היו מלווים יחד: כדורים לקחת, לתאם תור לרופא, ועוד.
החיים שלו סובבו נתינה וטוב לב, בכל תחום שרק היה אפשר.
זכיתי לבלות איתו המון יחד, בלימודים, בעבודה בשכנות.
הקשר ביננו היה מיוחד במינו, יותר מחברים הפכנו למשפחה.
בנות הזוג והילדים חברים אחד של השני, והיינו בלתי נפרדים.
ביום ראשון בלילה ה-8.10 דיברנו בטלפון, לא האמנתי שזאת תהיה שיחת הטלפון האחרונה שלנו.
אביחי נהרג בכ"ד תשרי תשפ"ד, 9.10.23, בעת היתקלות עם מארב מחבלים בשדה חקלאי סמוך לתחנת הרכבת בשדרות. בכך מנע מהמחבלים לפגע בתושבי שדרות לאחר צמצום כוחות הבטחון באיזור, כפי שתכננו .
אביחי וחבריו, יובל הליבני וד"ר איתן נאמן, שנפלו יחד איתו, הצילו במותם חיים רבים.
אני זכיתי באביחי בחיי והוא נוכח עד היום ברגעים הקטנים והגדולים כאחד, אני מתייעץ איתו איך לנהוג וכנראה יהווה מצפן כל חיי.
יהי זכרו ברוך.
תודה שלומי, זכינו בך כחלק מהמסע... 🫶🫂 https://www.facebook.com/61551984957403/videos/703051265524120
ראה עוד > >
29/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חבר ילדות של אביחי דיבר עליו היום במקום עבודתו וריגש אותנו מאוד. תודה לך ולכל משפחתך על הליווי ועל חברות אמיצה וארוכת שנים 🙏🙏🙏
ראה עוד > >
29/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הערב בטקס העירוני ב"יד לבנים" בחדרה, ראינו שהשם של אביחי כבר לא מודבק במדבקה אלא חרוט במתכת.
השם של אביחי חרוט בלבנון לעד וכשם שהוא חרוט בלפיד המתכת ככה יאיר לנו האור שלו את הדרך.
מגש הכסף ❤️🩹🇮🇱
ראה עוד > >
30/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בעוד כשעה, בשעה 7:00, תשודר ב כאן מורשת תכניתו של בני טייטלבוים, בה התראיינו ד"ר צוריאל ראשי, החוקר את תופעת הסטיקרים לזכר הנופלים והנרצחים, ושירה-אמונה אחות של אביחי שסיפרה עליו קצת.
מוזמנים להאזין 🙏
התכנית המוקלטת: https://omny.fm/.../3ebe11b4-fb94-46fc-93d9-b2cd00acc311
ראה עוד > >
30/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
שי סימון, ששירת עם אביחי במילואים, רץ היום לזכרו בחיפה במסגרת המיזם הארצי "רצים לזכרם".
השם של אביחי מופיע גם על החולצה וגם על הדגל, עם שאר נופלי גדוד 7008.
ראה עוד > >
30/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
משפחת אמסלם היקרה והאהובה,
לקראת יום הזיכרון פקדנו את קברו של אביחי ז"ל
והתייחדנו עם זכרו.
הנחנו נר נשמה ואגרת מאיתנו ליום הזיכרון.
אנו שולחים לכם חיבוק חם ואוהב❤️.
אוהבים, זוכרים ומחבקים,
עמותת "משפחה אחת״
תודה 🫶🇮🇱
ראה עוד > >
30/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה לטלי שמחוני שגם השנה ציירה עם ילדיה על אבנים והניחה על המצבה של אביחי.
אנחנו מתרגשים מאוד מהאבנים ומהמזכרות שאתם משאירים על המצבה של אביחי ומעריכים אותן מאוד.
תודה 🇮🇱❤️🩹
ראה עוד > >
30/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה לרב אפי כפרי מישיבת גבעת אולגה על הקדשת חוברת הלימוד על מידת בענווה לעילוי נשמתו של אביחי שלנו.
כשאביחי ומשפחתו התגוררו בגבעת אולגה כחודשיים לפני המלחמה ובלילות, לאחר שסיים את עיסוקיו, הלך אביחי לשיעוריו של הרב והתענג על לימוד התורה.
היום הגיעו אלינו תלמידי הישיבה והרב, שמעו סיפורים על אביחי וסיפרו מעט בעצמם.
תודה🙏
ראה עוד > >
30/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה לקו לחיים - Kav Lachayim על שי מדויק ומלא מחשבה. העברנו את האבנים בין החברים והמשפחה, חתמנו עליהן וכתבנו את געגועינו ואהבתנו.
ראה עוד > >
30/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בנוסף לקו לחיים ולעמותת משפחה אחת,
תודה גם לאלביט, לקרן קובי מנדל, לתנועות הנוער ולכל מי שלקח חלק והניח פרחים, חלוקי נחל, נרות וסוגים שונים של אהבה על המצבה של אביחי שלנו היום.
המצבה היא רק אבן. אביחי, מידותיו וערכיו חיים בלבנו תמיד ומאירים לנו את הדרך. עם זאת, חיים את הלב וחיזק אותנו מאוד לראות את כל התשורות והמחשבה עלינו.
ראה עוד > >
30/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בשלהי יום הזכרון, בו התייחדנו עם זכר הנופלים ועצרנו להודות על מסירות נפשם, אנו מתחילים להתכונן ליום העצמאות.
לאחר יום בו עצרנו לזכור את המחיר היקר ששילמנו, אנו עוברים לחגוג את המתנה עצמה-ראשית צמיחת גאולתנו.
בדיוק היום קיבלנו הודעה מיעל, אחות של ד"ר איתן נאמן שנפל עם אביחי:
היי, זאת יעל אחות של איתן שנפל עם אביחי.
היינו היום בשדרות. ראי את הפרג שצמח למרגלות העמוד של אביחי. הכל מסביב צהוב ורק הפרג הזה נותר. מרגש!
חיבוק לכולכם.
צמיחה ותקומה 🙏🇮🇱
ראה עוד > >
30/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
במסגרת חודש התקומה והגבורה וכהיערכות ליום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה, התקיימה בחמ"ד תחכמוני חדרה יוזמת "לאורם נלך" - מיזם להנצחת גיבורים שאינם עוד איתנו. כל כיתה קיבלה שם של נופל/ת במלחמת חרבות ברזל ויחד עם התלמידים יצאנו לחקור את סיפור חייו, להכיר את אישיותו ומידותיו, את חלומותיו ואת האמירות שייצגו אותו.
מרים פרץ ששכלה שנים מבניה שאלה: איך נהיה ראויים למות הנופלים? והשיבה: ע"י כך שניקח תכונה מתכונותיהם, ערך אחד מהערכים בהם דגלו, נאמץ אותו וניישם בחיינו. ואין נופל שלא השאיר איזושהי מורשת של אהבת הארץ, של חסד, של נתינה... נזכור את רוחם, את מסירות הנפש שלהם, את הרעות, הערבות ההדדית, האהבה שלהם איש לרעהו, נפיח חיים במורשתם ע"י כך שנמשיך אותה ונוסיף טוב בעולם.
וזו מטרת המיזם שלנו "לאורם נלך" שנזכה להיות ראויים לנופלים, ללכת בדרכם, להמשיך את מורשתם ולהוסיף טוב בעולם.
תודה לטלי בן-שלו ששלחה לנו 🙏
אביחי מופיע בדקה 0:34 https://www.facebook.com/61551984957403/videos/1258873755602902
ראה עוד > >
01/05/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
היום נשתדל להעלות תמונות של דגל ישראל מתנוסס בגאון, לרגל חגיגות יום הקמת מדינתנו הטובה, ראשית צמיחת גאולתנו.
באיחול הצלחה לצוותי הכבאות, הרפואה וההצלה רפואה שלמה לפצועים ותפילה שנעבור גם את האתגר הזה חזקים ומאוחדים.
בית משפחת אמסלם, בית הוריו של אביחי, חדרה 🇮🇱💪
ראה עוד > >
01/05/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
השבוע, כחלק מההכנות לימי התקומה, הגיעו חניכי המכינה הקדם צבאית "אשר רוח בו" במצפה רמון לגינה הקהילתית בלוד. הם המשיכו את התהליך שהחל הגדוד וריצפו את השביל באבני המדרך שהכנו במבצע "שבילי הלב". בהמשך ימולאו הרווחים חצץ על מנת לייצבם וכן תסתיים הכנת הפרגולה.
החניכים התחילו את היום בשיחה של שירה-אמונה על אביחי ולאחר מכן המשיכו לעבודות שונות בגינה ביניהן, כאמור, ריצוף השביל לפרגולה על שמו.
תודה ליעל ולליאה על החיבור וההזדמנות!
המעבר הזה, בין כאב לבניה וצמיחה מסמל בדיוק אותנו, העם שצומח מהכאב עובר מיום הזכרון ליום העצמאות.
חג עצמאות שמח 🫶🇮🇱
ראה עוד > >
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
כך כתב לנו הבוקר חיים קיסוס, חבר המשפחה:
הצטרפתי הבוקר לאירוע המסורתי (שנדחה ביומיים עקב מז"א) של *רצים וזוכרים* בצפריה.
יחד עם עוד כמה עשרות ובהם סבים/הורים/אחים/אחיינים של נופלים במערכות ישראל מצפריה ומיישובי הסביבה
תודה רבה! 🇮🇱
ראה עוד > >
07/05/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הבוקר הוזכר אביחי שלנו בתכנית "מוריה והפרופסור" ששודרה ב-8:00 בכאן ב.
בתכנית נקרא טקסט שכתבה שירה-אמונה, אחותו של אביחי, ובו היא קוראת לזכור את הנופלים ולהתחזק ברוח גם אל מול קולות מחלישים, ולא להוריד מהגבורה שלהם על ידי מחשבה צינית מקררת.
מוזמנים להאזין🫶 https://www.kan.org.il/.../https%3A%2F%2Fkan.org.il...
דקה 24:48
ראה עוד > >
11/05/2025
לירז עזרן
כשהיינו בתיכון יום אחד אביחי בא עם בדיחה גרועה ממש, הבעיה שזו הייתה בדיחה כל כך ארוכה שנקרענו מצחוק כל כך הרבה פעמים תוך כדי שהוא סיפר אותה, אחר כך המשכנו לספק את הבדיחה הגרועה הזו בכל מקום.. ומאז היא נשכחה ממני..
ומה שהזכרנו ממנה רק את האורך הבלתי נגמר שלה והחוסר קשר בין הסיפור לבדיחה!
מה לעשות שהלכת לי עכשיו, ואני מנסה בכל כוחי להזכר ב"בדיחה עם החזיר"..
אולי מישהו רואה את הפוסט הזה וזוכר? ויכול לספר לי את הבדיחה עם החזיר?
אני אפנה עשר דקות מזמני.. אפילו עדיף בהקלטה, אולי אני אשמע בערב לזכרו..
ראה עוד > >
11/05/2025
שירה אמונה האחות
(סליחה, אני באמת לא מצליחה להתאפק)
ובכן, קצת יותר משבועיים אחרי שהגיוס הגיע ליעד תודות לכל התורמים ולדחיפה מהשלישיה המופלאה מיטל, אורית ו אפרת כהן אמיר - השלמת הבניה של המצפה הושלמה היום ב"ה!
במצפה:
✅כבש נגישות לכיסאות גלגלים
✅שולחן בצורת מגן דוד(!)
✅ 2 נדנדות מעץ
✅2 ספסלים רחבים
✅סנטף להגנה מהגשם
בע"ה בהמשך:
⭕שלט המספר על אביחי שלנו
⭕חיבור לחשמל
⭕חיבור לנקודת מים
⭕מקומות חניה מסודרים
⭕פח זבל לשמירה על הניקיון
✅כיסאות גבוהים מקובעים ליד השולחן
המצפה ממוקם בישוב יפית, בבקעת הירדן וכמובן שמתוכנן בע"ה בלי נדר אירוע השקה של הפלא הגדול הזה (תכנונים מרגשים ממש שכרגע אני לא מגלה.. 😉 )
זו גם הבמה להודות שוב לצוות הלא יאמן Ayelet ו Dudu שבהינף עפעף הצליחו לגרום לזה לקרות וכמובן כמובן איתמר שרביט מאומנות העץ בעמק, שהפרויקט המשוגע הזה נכנס לו ללב והוא, כמו אומן אמיתי, נתן ללב שלו להתבטא וליצור את הדבר המופלא הזה. מרגישים את הלב שלך איתמר, תודה רבה!
להמשך תמיכה בפרויקט ניתן לתרום בפייבוקס: https://payboxapp.page.link/TqS8bnZKAZzP1kkV8
אנא הפיצו 🫶🇮🇱
#מצפה_אביחי
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ר אביחי אמסלם הי"ד
בונוס: ממש לאחרונה הוקמה בכניסה לישוב עגלת קפה כשרה בשם Heno's , ככה שאפשר לאסוף קפה ומאפה, לנסוע עוד כמה מטרים ולשבת בכיף במצפה 🙂
ראה עוד > >
13/05/2025
שירה אמונה האחות
אחות שכולה לובשת מדים ויושבת במשרד. אחות שכולה לוקחת הפסקה מהכתיבה ופותחת רשת חברתית.
חטוף נוסף משתחרר.
לוקחת אוויר ועוצרת אותו בפנים. היא אמורה להיות שמחה. לא, היא שמחה. באמת שמחה. בלב שלם. ובאותו הלב עצמו גם נצבטת. את אח שלה היא תחבק רק בחלומות עד שנהיה ראויים לגאולה שלמה.
אחות שכולה מנסה להתנער מהמחשבות האלה.
הן לא יובילו אותה לשום מקום טוב.
אחות שכולה כבר חיה מספיק שנים ועברה מספיק תהפוכות כדי ללמוד שזה שיש לאחרים זה לא על חשבונה.
שמחה. ב"ה שהילד חזר הביתה. הלוואי על כל החטופים במהרה.
אחות שכולה מתכווצת. טוקבקיסטים מפזרים חיצים רעילים של ציניות. טראמפ הוא המושיע, שכחו את מגש הכסף. איך אפשר לשכוח, אלה שנה וחצי שעברו ונדמו כיום אחד בלבד.
אחות שכולה מתפללת. בבקשה, בבקשה שלא יפגעו בנו.
אחות שכולה קוראת במקרה חלקים מהנאום.
שוב פוגעים בנו, דווקא בעלי הנס. כפיות טובה שלא תיאמן. המוח פשוט לא תופס. איך אפשר להתעלם מכל ההקרבה???
אחות שכולה לוקחת אוויר וזוכרת שזה לא משנה. המחיר על הארץ הזה תמיד יהיה שווה אותה. ארץ אחת ויחידה שאין עוד כמותה בשבילנו בכל העולם כולו.
אחות שכולה שוב קצת מובסת, בעיקר עייפה מלהחזיק את השריון מול החצים. מורידה את הראש והולכת לישון.
לילה טוב.
ראה עוד > >
20/05/2025
שירה אמונה האחות
הוא צודק אבל, מה יש לכעוס?
מדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב, בעיקר לא את התינוקות שלה, כשהם במיטות והאויב דוקר אותם בסכין. גם לא אזרחים, בעיקר לא האזרחים שלה כשהם- סתם דוגמה- נוסעים ללדת את ילדם הרביעי.
מדינה שפויה יודעת שכדי לנקום כראוי את אכזריות מתקפת הפתע ומתקפות נוספות לפניה ואחריה צריך להוריד את הכפפות.
השפיות היא ששולחת את אחים שלנו לשדה הקרב, במסירות נפש לא תיאמן, כדי לעקור את הרשעה מהשורש.
השפיות היא שמעוררת בנו את הרצון לנקום, לא מתוך טינה אלא מתוך רצון להבטיח לילדים שלנו עולם בו מעשי האכזריות והטבח של שמחת תורה לא יעברו בשתיקה כי הציבור התקרר וכי כל מי שלא במילואים או בהתנדבות או בשמירה על עצמו יושב ברשתות ומטנף.
מדינה שפויה היא מדינה שיודעת ששיח תבוסתני הוא שיביא אותנו ל-7.10 נוסף ושזה ממש לא משהו שאפשר לסלוח עליו.
מדינה שפויה, החפצה בחיים ובשלום, היא מדינה שיודעת להרים ראש גם אל מול קולות הרסניים מתוכה ולזכור איך מדברים ערבית. לזכור שאמנם פישלנו בשמחת תורה אבל מאז אנחנו נוקמים את נקמת דם אחינו כדי שהאוייבים שלנו יחשבו טוב טוב אם שווה להם לרצוח, לאנוס, לכרות, להשחית, לבזות ולחטוף בנו שוב. זו לא נקמה מתוך טינה או ילדותיות אלא הבהרה לאויב שלא נשתוק ולא ננוח עד ישלם על מעשיו פי מליון ממה שעולל.
חוזרת עכשיו מהצגת תחקיר התקרית בה אחי הטוב נפל על משמרתו.
3 שעות בילינו בחדר סביב שולחן סגלגל ושמענו את פרטי הפרטים של הימים שקדמו לתקרית ואת התקרית עצמה. הרבה דמעות נרשמו (98% מהן היו שלי). המצב הפיזי שלי גם ככה רופף וחששתי לרגע, באמת אמיתית, שהלב שלי לא יעמוד בזה. ועם זאת ישבתי מול שני אלופי משנה ושני סגני אלופים שהסתכלו לי בעיניים וסיפרו לי שהם מרגישים שהם טעו בחלק מההחלטות ואני ראיתי שם את אלה שהיו צריכים להחליט באותו רגע מה עושים ולי זה בכלל לא נראה כמו שגיאה, אלא כמו הבנה של הדחיפות בלרוץ ולהציל. הם סיפרו כמה כואב להם האובדן של האחים לנשק, ואני אמרתי להם שגם לי כואב אבל שבזכותם הלב שלי גם גאה מאוד- להיות אחות של וללבוש מדים.
3 שעות שהקשבנו איך הגדוד חתר למגע, הגדיל ראש, היה נחוש בכל רגע ורגע, בכל בדל עשיה ומחשבה, לסייע ולהגן על אזרחים. זה לא נתפס. זה באמת לא נתפס. אנשים עזבו משפחות באמצע החג וימים שלמים אחרי עוד התעקשו לעשות משהו ולא להתקפל או לנוח. איך אפשר להבין דבר כזה בכלל?
אז כן, מדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב. יאיר גולן צודק.
הוא פשוט מפספס את החלק שבו מדינה שפויה נלחמת עד חורמה באויב המר שלה ואם הוא בוחר להילחם מתוך תינוקות זה מצער אבל בהחלט לא בעיה שלנו. אנחנו לא נכנסנו לאנשים הביתה וירינו בילדים מטווח אפס, אלא יצאנו למלחמה שנכפתה עלינו ואין ולא תהיה צודקת ממנה. מלחמה של אור בחושך, של נצח מול אבדון, של קדושת חיים מול קדושת מוות. ממש לא "תחביב".
וזה, אדון יאיר גולן הנכבד, הדבר הכי שפוי שאפשר לעשות.
(תמונה מהרשת, לא יודעת למי לתת קרדיט)
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אביחי שלנו היה כל כך מיוחד שהוא זכה שיקרא על שמו ילד כעשור לפני שנהרג. אביחי אסבג, הילד על שמו, הוא בנם של מנהלי עמותת מזון לנזקקים בה אביחי התנדב כנער וכבוגר צעיר.
מאז שנפל על משמרתו נקראו על שם אביחי שלנו ארבעה תינוקות:
אביחי אזולאי, שנולד 5 ימים לאחר יום ההולדת ה-31 של אביחי שלנו ואוטוטו חוגג יום הולדת שנה
אלרואי מרדכי כהן, שנקרא על שם העין הטובה של אביחי על הסובבים אותו- חלק נכבד מהמורשת שהותיר לחבריו ולמשפחתו
נועם-אביחי עבדי. אביו, חבר קרוב של אביחי שלנו, קידש על יין אביחי בברית וריגש את כולנו בהמחשה של הפסוק "ואומר לך בדמיך חיי".
אחיעד לרך- נולד בסוף יום הזכרון ותחילת יום העצמאות הראשון לאחר נפילתו של אביחי.
שם שכולל בתוכו את קריאה והרצון לאחדות בעם ישראל, שם שמסמל את האחווה מתוכה יצאו גיבורים כמו אביחי לקרב, על מנת להגן על אחיהם שבצרה. אבא של אחיעד, דניאל, למד עם אביחי בישיבת "שבי חברון" בחברותא.
המשפחה קנתה מתנה קטנה לכל משפחה מהמשפחות המרגשות האלה וצירפה פתק:
"כל תינוק שנולד בזמן מלחמה הוא תינוק של גאולה, של אמונה בטוב שעוד יגיע.
כשבני ישראל יצאו ממצרים וכולם ארזו אוכל, בגדים, כלים ותכשיטים, מרים היא שראתה מעבר לחוסר הודאות והדאגה. היא ראתה את הגאולה וארזה- תוף!
שנזכה לנגן בתוף הזה בגאולתנו השלמה במהרה"
ותודה ל שירה העברי על התופים המדהימים והמיוחדים 🫶
עם ישראל חי! 🇮🇱
ראה עוד > >
11/05/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה למדרשיית נועם, הישיבה התיכונית בה למד אביחי, על הקמת עמוד לזכרו. גם בעמוד הזה, בנוסף לאתר השיתופי המופיע בראש העמוד ("רממבר") ניתן לכתוב זכרונות וגעגועין לאביחי שלנו.
מוזמנים לעיין https://memorial.ort.org.il/.../%D7%90%D7%91%D7%99%D7%97.../
תודה ליוני נוס 🫶
ראה עוד > >
12/05/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ית"ד (יגדיל תורה ויאדיר) הוא פרויקט מטעם פורום הגבורה שהושק בחודש כסלו (דצמבר) האחרון. מטרת הפרויקט- להנציח 100 חיילים שנפלו על משמרתם באמצעות השלמת 100 סבבים של סיום לימוד התנ"ך תוך חצי שנה (עד ר"ח סיוון).
תודה לחיים וצביה קיסוס, חברי המשפחה, שלוקחים חלק בפרויקט החשוב והמרגש הזה 🫶
ראה עוד > >
13/05/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה לבתאל אליאב ששלחה לשירה-אמונה, אחות של אביחי:
"על תחנת אוטובוס בפרדס חנה, מול הדואר ברחוב הבנים.
בזכותך מרגישה שאני מכירה אותו אישית
איזה אור על הפנים..."
תודה, בתאל, ריגשת🫶
אנחנו מודים לכל מי שמפיץ את זכרו של אביחי שלנו ומזכירים להשתדל להדביק סטיקרים במקומות בהם כבר מודבקים סטיקרים אחרים ושאינם פוגעים המשתמשי הדרך, בדרכו הטובה של אביחי 🙏
ראה עוד > >
15/05/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תובל צנעני הי"ד נפל ברצועת עזה בדצמבר 2023. מאז רביד, אחיו הגדול, עוסק בעשיה סביב הנצחות ושיקום האחים השכולים ונאחז בחיים בכל הכוח.
מדי בוקר הוא מעודד אנשים להניח תפילין לזכר הנופלים והיום הוא בחר להקדיש את הנחת התפילין לאביחי שלנו
תודה רביד!
ראה עוד > >
16/05/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לי-אור בן שלו וחברותיה לא שכחו את אביחי גם אתמול בלילה, בליל המדורות, ושמרו על הערימה שלהן באמצעות הדגל שלו. בערב זה חגגה לי-אור את יום הולדת.
כמובן, הדגל הוסר לפני ההדלקה 🙂
התמונה הזו הזכירה לנו איך היינו חוגגים לאביחי יום הולדת בלג בעומר כשהיה ילד.
התאריך העברי שלו, כ"ד אייר, אמנם מתקיים כשבוע לאחר מכן, אך המדורה היתה הזדמנות להזמין את חבריו ובני משפחה לחגיגה מיוחדת במינה.
בתקופה בה התגוררה המשפחה בפרדס חנה, בבית קטנטן שהיה בנוי על שטח גדול, נהגה המשפחה להרים מדורה גדולה בחצר האחורית ולחגוג לילד החמוד יום הולדת *מדליק* במיוחד.
ל"ג בעומר שמח לכולם 🫶
מתגעגעים אליך ביחי...
ראה עוד > >
21/05/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אתמול הוצג למשפחות תחקיר האירועים בגזרה בה נפל אביחי. התחקיר החל על ידי אל"מ אריק מויאל, שסקר את השתלשלות האירועים באיזור צומת שער הנגב וסביבתה מבוקר שמחת תורה, כשהתרחשה מתקפת הפתע.
לאחר מכן דיברו המח"ט, המג"ד היוצא והמג"ד החדש והציגו תחקיר עמוק ומפורט יותר של זמני הלחימה ביום שני בבוקר. לאורך כל הצגת התחקיר הרגשנו שהמפקדים לוקחים אחריות ואיתנו בכאב.
עם זאת, יצאנו מהתחקיר בתחושה של עוצמה, אמונה גדולה בכוחו של צה"ל וגאןוה גדולה בהשתייכות לגדוד 7008, גם אם בנסיבות לא פשוטות.
תודה לכם 🫶🫡
ראה עוד > >
22/05/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אחד החניכים מ כפר הילדים תלפיות Talpiot קיבל משימה לכתוב על פרס ישראל ועל דמות שהוא ממליץ עליה לקבלת הפרס. למרות שאינו מהחניכים הישירים של אביחי שלנו, בחר החניך את אביחי כדמות עליה היה ממליץ לקבלת פרס ישראל.
מעבר לכך שהתרגשנו מאוד, כמובן, ניכרת ההשפעה הגדולה של אביחי על כל מי שפגש בו, גם אם היה קשור אליו ישירות וגם אם לא.
לא נותר לנו אלא להסכים שעם כל מה שאביחי הספיק ב-30 שנותיו, אכן הגיע לו פרס ישראל...
תודה למוריה זליגר ששלחה לנו!
🫶🇮🇱
היום יום הולדתו של אביחי שלנו, כ"ד באייר, וזה גורם לנו לחשוב מה הוא עוד יכול היה להספיק אם היה כאן. עם זאת, אני אומרים תודה על כל השנים בהן זכינו בו ואותן מילא בעשיה טובה ובהרביית זכויות. ❤️🩹
ראה עוד > >
26/05/2025
שירה אמונה האחות
ובחלומי, אחי הקטן וילדי המתוק, אתה מניח עלי את הראש.
אני עייף, אתה אומר לי ולרגע אין עולם עוד ואין נסיבות ואין חמאס ואין מלחמה ואין כלום רק אני ואתה, כמו שהיינו יושבים כשהיינו מתבגרים, נאבקים על כל פיסת ספפה מול המחשב אבל עכשיו לא היה מחשב ואנחנו היינו ההתרחשות ואתה שמת עלי ראש ואני החזקתי כרית והראש הגדול שלך שתמיד צחקתי על הצורה שלו למרות שזה היה מדליק אותך בשניה היה מונח על הכרית ואמרת לי אני עייף אחותי. אני עייף. ואני ידעתי שזו לא רק עייפות של גוף אלא של נפש, מריבים וחרחורי מדון ואכזבות וכאבים וזדון ופגיעה. אני ידעתי. אני אחותך הגדולה ואני תמיד ידעתי מה אתה מרגיש, לפעמים קצת לפני שידעת בעצמך. לפעמים אפילו הרבה.
אתה אמרת אני עייף והתמקמת טוב יותר על הכרית ואני אמרתי אני מתגעגעת ואתה אמרת אני יודע. אני יודע. ככה אמרת. פעמיים, בשקט, בהשתתפות בכאב שלי. אני יודע. ואני שמעתי גם אני מצטער. לא היתה לי ברירה. ואני ידעתי שגם היה שם הייתי עושה את זה שוב.
אני גם מצטערת, חשבתי בלב וידעתי שאתה שומע. אני מצטערת שאני לא עושה מספיק, לא ראויה מספיק, לא מכילה ומבליגה ובולעת מספיק. אתה יודע שאני רק בן אדם.
והרגשתי את הכובד של הראש שלך על הבטן כמו אז, כשהגוף שלך כבר גדל אבל בפנים עוד היית אחי הקטן, החודשים הספורים או אולי השנים הספורות של התפר והרגשתי את הכתפיים שלך תחת הזרוע שלי והיית ממש כמעט אמיתי לגמרי וחיכיתי שתגיד שזה בסדר ושאתה סולח אבל כבר נרדמת אז התכופפתי אליך ללחוש לך באוזן כי אולי תשמע מתוך שינה: אתה כאן לידי ואני עדיין כל כך מתגעגעת.
ראה עוד > >
25/05/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הכניסה לבית החולים לילדים שניידר.
תודה לעליזה שצילמה ושלחה!
ראה עוד > >
26/05/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אתמול בבוקר התקיים בבית הספר הממ"ד "תחכמוני" בחדרה טקס חנוכת הספריה התורנית.
בית הספר, בו למד אביחי בילדותו, הנציח את זכר בוגריו שנפלו במלחמת "חרבות ברזל"- אביחי שלנו ונועם איתן היקר, ביצירת ספריה ובה ספרים תורניים, סידורים וחומשים לרווחת הכלל.
בטקס נכחו גם ההורים והוא היה מרגש ומעלה דמעות.
לי-אור בן שלו, אחיינית של נתנאל בן-שלו, אחד מחבריו הקרובים ביותר של אביחי, נשאה דברים לזכרו.
תודה רבה לבית הספר, למנהלת נורית ולמשפחת בן-שלו על הנצחה מלאת חיים לנצח, על עיטוף וחיבוק המשפחות.
שנזכה בקרוב לעבודת ה' בבית מקדשנו ולגאולה שלמה.
ראה עוד > >
27/05/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אתמול, יום שחרור ירושלים, דיבר אל"ם גבריאל אמסלם (אבא של אביחי) בנקודת ההתכנסות לפני היציאה לצעדה החגיגית בעיר לוד. במעמד המיוחד נשא דברים גם יאיר רביבו, ראש עיריית לוד, שכיבד את גבריאל בהזמנתו לשאת דברים מחזקים לצועדים. https://www.facebook.com/61551984957403/videos/2191789247942126
ראה עוד > >
22/05/2025
שירה אמונה האחות
לא לשווא אחי חצבת אבן...
ראה עוד > >
26/05/2025
שירה אמוה האחות
ובחלומי, אחי הקטן וילדי המתוק, אתה מניח עלי את הראש.
אני עייף, אתה אומר לי ולרגע אין עולם עוד ואין נסיבות ואין חמאס ואין מלחמה ואין כלום רק אני ואתה, כמו שהיינו יושבים כשהיינו מתבגרים, נאבקים על כל פיסת ספפה מול המחשב אבל עכשיו לא היה מחשב ואנחנו היינו ההתרחשות ואתה שמת עלי ראש ואני החזקתי כרית והראש הגדול שלך שתמיד צחקתי על הצורה שלו למרות שזה היה מדליק אותך בשניה היה מונח על הכרית ואמרת לי אני עייף אחותי. אני עייף. ואני ידעתי שזו לא רק עייפות של גוף אלא של נפש, מריבים וחרחורי מדון ואכזבות וכאבים וזדון ופגיעה. אני ידעתי. אני אחותך הגדולה ואני תמיד ידעתי מה אתה מרגיש, לפעמים קצת לפני שידעת בעצמך. לפעמים אפילו הרבה.
אתה אמרת אני עייף והתמקמת טוב יותר על הכרית ואני אמרתי אני מתגעגעת ואתה אמרת אני יודע. אני יודע. ככה אמרת. פעמיים, בשקט, בהשתתפות בכאב שלי. אני יודע. ואני שמעתי גם אני מצטער. לא היתה לי ברירה. ואני ידעתי שגם היה שם הייתי עושה את זה שוב.
אני גם מצטערת, חשבתי בלב וידעתי שאתה שומע. אני מצטערת שאני לא עושה מספיק, לא ראויה מספיק, לא מכילה ומבליגה ובולעת מספיק. אתה יודע שאני רק בן אדם.
והרגשתי את הכובד של הראש שלך על הבטן כמו אז, כשהגוף שלך כבר גדל אבל בפנים עוד היית אחי הקטן, החודשים הספורים או אולי השנים הספורות של התפר והרגשתי את הכתפיים שלך תחת הזרוע שלי והיית ממש כמעט אמיתי לגמרי וחיכיתי שתגיד שזה בסדר ושאתה סולח אבל כבר נרדמת אז התכופפתי אליך ללחוש לך באוזן כי אולי תשמע מתוך שינה: אתה כאן לידי ואני עדיין כל כך מתגעגעת.
ראה עוד > >
03/06/2025
שירה אמונה האחות
לפעמים הזמן דופק לי בדלת
מעיר אותי מתרדמתי
ואומר
שירה-אמונה, כבר חג
או
שירה-אמונה, תיכף שבת, צריך לבשל
לא תמיד אני עונה לו
לא תמיד יש בי כוח לשאת את הזמן
שחולף
בלעדיו
איך זה שאני במקום
והכל מסתובב? https://www.facebook.com/shira.amesalem/videos/1081419337368793
ראה עוד > >
04/06/2025
שירה אמונה האחות
ונדמה שבתחילה נותרה דמותו החדה, הברורה, דחוסה באוויר, לא נראית אך מוחשית, כמו היעדר פיסת העץ בצעד הראשון במשחק ג'נגה.
עם הזמן זזות פיסות העץ האחרות. המ"פ מתחלף, המג"ד, המח"ט.
חברים שלו מתחתנים, ילדים נולדים, הריח באוויר משתנה. עוד חורף ועוד קיץ, עוד יום הולדת קטוע, עוד שנה של שכול.
כל חיטה שצומחת שוב מערערת עוד אבן במגדל, מערערת את המקום המוצק היה רק שלו.
ולעתים דמותו המעושנת מטשטשת, קשה יותר ויותר למצוא את צורתה, דחיסותהּ נפרמת.
ולעתים נדמה שהוא ממש כאן, ריחו המותש משתלט על הנשימה, נדמה שרק אסב מבטי והוא יהיה שם, צוחק, מתגלגל מצחוק, למה את תמיד כזו כבדה אחותי.
נאחזים אחד בשני. חבר שלו שיושב איתי על סף הטיילת ושומע על האז ועל העכשיו. מפקדים. חברים לנשק. הנצחות. משפחה. זוכרים שאביחי עשה את זה? זוכרים שהוא היה אומר ככה?
במקום בו עמדת, אחי, לפעמים נותר רק אוויר
ואני עומדת, בלי חמצן
נאחזת,
באוויר
ראה עוד > >
05/06/2025
שירה אמונה האחות
שרירי הליבה של הנפש, מתברר, מתחזקים עם הזמן.
כמו קטיעה של איבר שמכריחה את שרירי הליבה להתארגן מחדש סביב מרכז כובד שמשתנה, כך גם קטיעה של אח, צעיר ממני, צעיר כל כך, באיבו, באמצע השוונג של החיים, שלחה אותי למסע של רקמה עדינה מחודשת סביב לקרע. ואיזה קרע, יא ריבונו של עולם, איזה קרע הבאת עלינו.
ומתברר ששרירי הליבה מתחזקים, בעל כרחי ובדרכם הקשה, המרושעת. כנגד רצוני מתחילים להצטלק הפצעים. איכשהו, זה כואב יותר רק בערוץ כאב שונה.
פעם הייתי מתקפלת ל-2, מאבדת נשימה, נופלת כשרגליי קרסו תחתיי, בכל פעם שהייתי רואה נער עם כיפה שטוחה הולך בהליכתו הנערית או חייל שחום, גבוה, עם חיוך ותיק ענקי על הגב. הייתי מאבדת פעימה ונתלשת, באיבחה וללא אזהרה, ממציאות החלום הרע אל עבר מציאות אחרת, עבר ששכב מבולגן במחשכי המרתפים וחיכה לי שאבוא אליו, המוכר, הידוע, המחבק, המציאות בה עוד מונחים חיי הקודמים. הייתי מאבדת אחיזה, פורצת בבכי כה עז עד שלקח לי כמה דק' לשים לב בכלל שאני בוכה ורק כשהתחלתי לצוף חזרה מהמרתף אל מבואת עצמי בה אני מתגוררת חזרתי לשמוע ואז הבחנתי בהתייפחויותיי שלי.
היום אני מצליחה, לפחות כלפי חוץ, לספוג את האגרופים האלה בבטן. אף אחד לא מבין מה זה להסתובב בעולם ולקבל אגרופים, כמעט פיזיים, בבטן 10 פעמים בשעה. אני מתפרקת ובוכה- אבל פנימה. כמעט שנתיים עברו, ולמרות שהכל קרה רק לפני שעה, לציבור נגמרה הסבלנות. כשסופגים כל כך הרבה אגרופים בבטן, לומדים לחזק את שרירי הליבה גם אם לא רוצים. ואני לא רוצה להחלים. זה לא הוגן שאחלים. אני הייתי אמורה למות קודם, הוא היה זה שאמור היה להחלים את לכתי.
נפלה פה טעות קוסמית, נקרע איזה קרע במארג הזמן-חלל והקרע הזה פועם ונושף ורושף ונידונתי להישאר פה, עם לב שבור ובאמצעות קצותיו המשוננים לרקום את פרחי סביב הקרע הזה ובמרכזו להניח נשיקת חמלה.
אני ממשיכה לשאול את מעט החברים הקרובים שנשארו לי מגלגול חיי הקודמים: נכון שהייתי שמחה פעם? נכון שלא תמיד הייתי עצובה כל כך? הו מלכנוליה, איך הפכת להיות אהובתי?
גם כשאני עומדת בעמידתי הכפופה, המתנצלת, אני מוצאת את הסנטר שלי מזדקר קדימה. גם כשהגוף שלי משתופף הראש שלי למעלה, יהיר מעל כל הכאב והצרות והקטנוניות והילדותיות האנושיות המוגבלות של העולם הזה. איזה דבר זה שאני בתוכי עשן סגול-אפור נישא ברוח והגוף שלי זקוף ומתנשא.
אני בוחרת להאמין לו, למרות שאני מרגישה שהוא זר לי. בוחרת להאמין שיש לי כוחות לעבור גם את הגל הזה, ששתה ממני את הלשד. אני בוחרת לא להאמין לשדים שמספרים לי שהנה תיכף לא ישאר ממני כלום פרק לקליפה מצומקת ומיובשת, צימוק אדם, צל חיוור של הפאר שהייתי. אני בוחרת להזכיר לעצמי שאני יודעת להיות שמחה, הרי טיפחתי את היכולת הזו כל חיי. אני בוחרת להתמסר לעצב ולצער הנוכחיים בלי פחד כי כשאהיה מוכנה אני אשוב לחוף ובינתיים ממילא אני כל כך עייפה מלהיאבק במערבולת הזו.
אני בוחרת לשחרר את השליטה ואת הבהלה ולשקוע, מה כבר יש לי להפסיד. ברגע שלא נותר עוד מה להפסיד, נשאר רק מה להרוויח.
אני בוחרת לשרוף עצמי עד היסוד ולהיאחז חזק באמונה שאחרי השריפה תיוולד ביצה מהאפר וממנה, במלוא פארי, אני אבקע מחדש.
אהוב לבי שלי, הלכת והכרחת אותי לחיות.
הנה, אני חיה.
ראה עוד > >
28/05/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לפני שלושה ימים, ביום שחרור ירושלים, התקיימה צעדת דגלים בפרדס חנה. בנו של אורי, חבר קרוב של אביחי, הסתובב בצעדה כשדגל עם תמונת אביחי מתנופף מאופניו בגאווה.
תודה למשפחת עבדי 🫶🇮🇱
ראה עוד > >
30/05/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הרב מאוד דניאל חתניאן מעלה בכל שישי דבר תורה לשבת לזכר נופל אחר במלחמה- "מאור השבת והחג".
היום הוא העלה לזכר אביחי שלנו.
תודה לערן ביטנר ששלח לנו 🙏🙏🙏 https://www.facebook.com/share/v/1LH9EJrE3S/
ראה עוד > >
31/05/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה לאיילת ששלחה לנו את הסטורי של ירון בן הרוש.
אנחנו לא מכירים את ירון המלך אבל מאוד שמחנו לראות שמצפה אביחי שוקק וחי!
מזכירים שהציבור מוזמן לחנוכת המצפה,
פרטים והרשמה- https://forms.gle/2sxwxxkYLmxg3nmS7
ראה עוד > >
01/06/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אדסון ברוק, נוצרי אוהב ישראל המתגורר בברזיל, ביקש מחבר שלו המתגורר בישראל שיצייר את אביחי שלנו. החבר, אמן קריקטורות, נענה וצייר את אביחי בדרך שגרמה לנו לצחוק ולשמוח, יחד עם הכאב.
תודה אדסון על כל התמיכה והאהבה!
לעמוד האינסטגרם של האמן: https://www.instagram.com/jove_lino28?igsh=MWdhZzB6a3UxbTJvbQ==
ראה עוד > >
03/06/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הערב יתקיים אירוע סיום התנ"ך לזכר הגיבורים נופלים המלחמה וביניהם אביחי שלנו.
מוזמנים למאהל הגבורה, ליד הסינמה סיטי בירושלים 🙂
ראה עוד > >
04/06/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מקרר בחברת קצא"א באשקלון.
מהחברה נמסר:
חברת קצא"א לוקחת תחת חסותה את תלמידי אורט אדיבי כבר שנים רבות, בין היתר דואגת לתעסוקה מקצועית לתלמידים הבוגרים ועוד כהנה וכהנה פעילויות התנדבותיות.
בי"ס אורט אדיבי לקח על עצמו להנציח את זכר הנופלים במלחמת חרבות ברזל באמצעות יצירת לוחיות מגנט ולהפיצן במקומות שונים, בין היתר אצלנו בקצא"א.
יה"ר שזכרם של כל החללים יהיה צרוב לעד בלבנו ושמותם לא יהיה לשווא.
שנזכה לשחרור כל החטופים ולבשורות טובות.
ותודה לרֹעי פתאל ששלח לנו 🫶
ראה עוד > >
05/06/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
רחל יוסף-חי (צעדה) למדה עם שירה-אמונה באולפנת "אמנה". גיסהּ התחתן ובשבת האחרונה, שבת החתן של הזוג, הם בחרו להניח על השולחנות משפטי חיזוק של נופלי המלחמה.
הנצחות כאלה, שמשולבות בחיים, מסייעות לנו להרגיש שרוחו החיה המורגשת של אביחי עודנה כאן.
תודה לכם!
שיהיה בניינכם בניין עדי עד❤️🩹🇮🇱
ראה עוד > >
08/06/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בעוד חודש בדיוק בע"ה יתחתנו תהל ורועי ויקימו את ביתם בישראל.
תהל, גרפיקאית ומאיירת מקצועית, בחרה לאייר נופלים ומשפטיהם ולהציב על מרכזי השולחן בחתונה.
תהל ורועי אתם מתוקים ומרגשים מאוד, הלוואי שיהיה בניינכם בניין עדי עד.
מי כעמך ישראל 💪🇮🇱
ראה עוד > >
10/06/2025
שירה אמונה האחות
בעוד 3 ימים האחיינית הבכורה שלנו חוגגת בת מצווה.
לקחתי אוויר
נסוגתי אחורה כדי לקחת תנופה
והתנפלתי, מסתערת על השמחה
קניתי שמלה ונעליים
ואני ארקוד כל כך חזק עם הפלא הזו שכאילו רק אתמול עוד ישנה עלי וגנבה לי חתיכה מהלב
הקסם שנפל עלינו פתאום ולא הצלחנו להוריד מהידיים
הילדה שיש לה כל כך הרבה תמונות איתך שהיו מיזמים שחשבו שהיא הבת שלך...
אני ארקוד עד שאפול מעייפות ואהבה, עד שאקיא, עד שלא אוכל עוד
ואבקש מהדיג'יי להגביה כמה שאפשר
שלא ישמעו בפנים
את כל החתיכות מקרקשות
ראה עוד > >
11/06/2025
שירה אמונה האחות
בוקר טוב!
השקת המצפה על שם אחי הטוב מתקרבת ואנחנו זקוקים לעזרה עם מציאת מסך טלויזיה גדול שיתחבר למחשב (לא מסך של ברקו) רק לערב זה...
יש למישהו רעיון מאיפה לשאול? לשכור?
למגיעים- נשמח שתירשמו כדי שנוכל להיערך https://forms.gle/2sxwxxkYLmxg3nmS7
עריכה: נדחה, נעדכן (פרטים בתגובות)
ראה עוד > >
11/06/2025
שירה אמונה האחות
אתה היית אמור להיות הדוֹד שאיתי. אנחנו 2 הדודים היחידים שיש לה מצד אימא שלה.
אנחנו גידלנו אותה על הידיים שלנו, שני רווקים שלא שחררו את התינוקת הזו שהפכה אותם לדודים
איך אני עושה את זה לבד הצילו
איך אני עומדת בבת מצווה שלה מחר
ולא מתפרקת
אני לא יודעת איך לעשות את זה
אבל אני אעשה
ראש למעלה, שהדמעות לא יהרסו את האיפור...
ראה עוד > >
12/06/2025
שירה אמונה האחות
איך שמחים באירוע המשפחתי הראשון מאז שאחי נהרג?
בוכים כל הבוקר ואז "הופכים צד" ומרימים ראש💪
לבשי בגדי תפארתך עמי
ראה עוד > >
15/06/2025
שירה אמונה האחות
בשבת היו פיצוצים חזקים ורק במוצאי שבת, כשהשכנים הכי לא-נלחצים נסעו גם הם לבית עם ממ"ד, הבנתי שהתחילה מלחמה
ונבהלתי
כי בפעם שעברה שהתחילה מלחמה איבדתי אח תוך 3 ימים
הארבעה ימים אחריה, כשאני עוד מבולבלת, דפקו אצלי הקצינים
הרגשתי שאני לא מצליחה להחזיק את זה לבד, אז נסעתי גם אני לחברים
לאט לאט אני יוצאת מההלם, מתאוששת מההתמוטטות
שואלת עוד מעגל ועוד מעגל איפה הם, מתלבשת שוב בחליפת הדואגת שלא מאכזבת אותי ונוחה לי כמעט בכל מצב
רק שכל הזמן מגרד לי בירכתי המוח
שרק אותך עוד לא שאלתי-
איפה אתה באזעקות?
יש לכם ממ"ד?
איך הבנות מסתדרות בלי מסגרת?
איך הלימודים שלך?
הגדוד שלך הוקפץ אתמול, בדיוק כמו לפני שנה וחצי, איך שהתחילה המלחמה
הפעם אני לא יכולה לשלוח לך הודעה שמבקשת שתשמור על עצמך
תראה מה זה אחות גדולה,
גם כשאתה כבר מתענג ליד כיסא הכבוד
ואי נותרתי בעולם הקטן, הגשמי, המכוער הזה
עדיין אני דואגת
שמור על עצמך אחקטן,
ועלינו, כמובן
ראה עוד > >
19/06/2025
שירה אמונה האחות
1. במוצאי שבת התמוטטתי.
ברגע שהשכנים הצמודים שלי החליטו לנסוע והגיעו שמועות על כך שהמתקפה הלילה תהיה אינטנסיבית במיוחד, ואחרי שבת בה הרגשנו את הפיצוצים בקירות הבית, הבנתי שיש מלחמה. שוב. לקח לי זמן להבין מה התחושות. אם בתחילת "חרבות ברזל" השלכתי על תחילת "צוק איתן" ועשיתי את אותו הדבר- לארוז חבילות לחיילים ולהירשם לכל מאגר מתנדבים קיים, בתחילת "עם כלביא" המוח שלי התייבש. בפעם שעברה שהתחילה מלחמה לא עברו 3 ימים ואלי הקטן נהרג.
אין לי עוד אחים קטנים שלוחמים (רק אחות קטנה), אני בעצמי כבר חיילת, אבל רציונל זה השלב של אחרי. השלב הראשון היה להתמוטט.
חברים התקשרו לשאול לשלומי וכשהקול שלי נסדק ופרצתי בבכי הם הזמינו אותי אליהם.
מאז אני גרה להם בסלון, כבר כמעט שבוע.
בתמורה, או יותר נכון כדי לא להשתגע, אני מבשלת את עצמי לדעת.
כולם מרוויחים
בכל יום, עם כל סיר, אני מתחזקת יותר 🙂
2. כל בוקר אני מכינה לעצמי קפה קר. שופכת את גרגרי הקפה המגורען ישר, מהקופסה, כמו שהתרגלתי מהצבא. חוסכת כפית ומתרגלת זרימה אל מול האופי המכור-לשליטה שלי. אני מוזגת מים רותחים מהקומקום החשמלי, שגם אותו הספקתי כבר לנקות במלח לימון, רק עד החצי ואז מוציאה את מתקן הקרח ומוסיפה 4-6 קוביות. בכל פעם שאני ממלאת אותו אני מקפידה על זרם בינוני-חלש שנופל בדיוק על ה"פלוס" כדי למלא את כל 4 המשקעים מסביב בו זמנית. אין בוקר שאני לא זוכרת בך עושה בדיוק את אותו דבר ומתלהב שהמצאת דרך לקצר את התהליך ואת עצמי מורידה את ההתלהבות כי אני ידעתי כבר לפניך. אין בוקר כזה שאני לא קמה וישר, איך שאני מתאוששת מעוד לילה ללא שינה ומסיימת להתפלל שחרית ומכינה קפה, שוב אתה מתייצב לידי, מורגש ונוכח וחי ומצחיק ומקניט כאילו לא עברו כמעט שנתיים.
כל אווירת מגילת אסתר הזו מזכירה לי כל הזמן איך היית בוכה, שיכור מיין וקודש, בסעודות פורים. על אסתר בכית, על כל שהיא היתה רואה את אהבת חייה בארמון כל יום ועדיין "נתקעה עם איזה פרסי". איך היית אומר "פרסי". היינו מתגלגלות מצחוק ואתה היית כועס עלינו כי חשבת שאנחנו צוחקות על מצוקתה האמיתית של אסתר המלכה.
כואב לי. ועדיין, כל כך הרבה אני מחייכת.
3. כולם פה עובדים מהבית וכולם מתכנתים וכשאנחנו יושבים סביב השולחן בארוחת הצהרים ומדברים על היומיום אני לא יכולה שלא להזכר בך, שהיית מתכנת אוטודידקט ושאלביט בעצמם אמרו שכדי להחליף אותך צריך לשכור 4-5 אנשים. אהבת לפצח את החידות בתכנות והייתי אוטודידקט אז השילוב הזה הפך אותך לכוכב. לעובד היחיד שקיבל אישור למשרת סטודנט כשהוא למד בכלל בישיבה ולעובד היחיד שהצליח להטמיע את המערכת ההיא שכולם הסתבכו איתה והיחיד שהיה אביחי. היחיד. אתה היחיד שהיית אביחי.
האמת שגם בלי קשר אני לא יכולה לא להיזכר בך. אולי להיזכר זו לא המילה, כי אין בכלל שום רגע שאני שוכחת.
4. יש כל כך הרבה דברים שבא לי לספר לך. איך אתה לא כאן להאיר את הניסים מהתורה שלך ומהידע שלך. אני בקושי מסוגלת לפתוח חדשות, אבל מצליחה לספר בדיחות. גרועות ואפילו קצת ביינישיות.
זה מזכיר לי שחבר שלך אמר לי פעם יו, איך רואים שאת אחות של אמסלם, וזה הרגיע אותי שאני לא צריכה להתאמץ, אני מנציחה אותך בעצם קיומי. שלושתנו גדלנו באותו בית, חולקים אותה גנטיקה ועם אותו חוש הומור לפעמים מטופש, תמיד קורע. איך היית צוחק עלי שאני לא מצחיקה אבל שאני חושבת שאני מצחיקה והייתי אומרת לך שאתה אח פח. לא התאפקתי וצחקתי: פחי הקטן.
איפה אתהההההההההה כברררררררר שתספר לנו דברים מצחיקים שהבנות אמרו במקלט או ביציאה ממנו.
5. אני עוברת את הימים עקב בצד אגודל. כל בוקר מרימה את עצמי לעוד עשיה צבאית, שאני המרוויחה העיקרית ממנה. עוד מחשבה על מה אוכלים. עוד התקדמות במשימות אישיות. לפעמים בערב אנחנו רואים סרט.
אווירה של חופש גדול, אווירה של כולם בבית, אווירה של משפחה. אבל אחים שלי לא איתי הפעם, ולא איתך אני רואה את החתול של שרק והכל כל כך מעורבב עם השפעת השנה השניה של השכול, בה האובדן מתעכל באמת, ועם הניסים הלא יאמנו שקרו וקורים ובתקופות כאלה שאין לי בהן ראיה ברורה אני לומדת לשחרר את האחיזה ולעבור את הימים לאט. כל פעם שעה או שעתיים. כל פעם רק מה יש היום לארוחת צהריים ומה בא לי להכין. כל פעם רק את היום. רק את היום.
עין אחת על הקושי האישי, עין אחת על התהליך המדהים, הגאולתי, הכללי. ובאמצע לשבת בתווך. הלב הוא תלת מימד ובדיוק כמו כדור הארץ, הוא יכול להיות חצי מואר וחצי חשוך.
כל כך בשלים לגאולה, שנראה שמתקרבת מהר במיוחד בע"ה...
ראה עוד > >
09/06/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
שכבת ז' בחטיבת הביניים בית אליעזר בחדרה, בהנהגת פרח רכזת השכבה, לקחה על עצמה הנצחת נופלי העיר. כיתתה של המחנכת צופית נבחרה כדי להנציח את אביחי שלנו.
גבי, אבא של אביחי, העביר שיחה על אביחי ועל דרכו, ערכיו ומידותיו לתלמידי הכיתה וכן טיילו התלמידים בטיול השנתי כשהם לבושים בחולצות עם המשפט של אביחי.
התרגשנו מאוד מהעיטוף והמקום שניתן לאביחי שלנו ולסיפורו.
תודה רבה לכל העוסקים במלאכה!
🇮🇱❤️🩹
לפוסט המלא: https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=1102262098594195&id=100064312464675
ראה עוד > >
10/06/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בית הכנסת המרכזי במילאנו הכניס ספר תורה יפהפה, משובץ מגני-דוד כסופים שכל כל אחד מהם כתוב שם של חלל שנפל במלחמת "חרבות ברזל"
תודה לרוני יהלום, אבא של חן יהלום ז"ל, שצילם לנו כשהיה שם במסגרת מסע הורים שכולים לאיטליה מטעם עמותת "אור למשפחות".
ראה עוד > >
11/06/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
רותם שמש, בת דוד של אביחי, עובדת בבית החינוך "הרצוג" בכפר סבא. בנה של ענת, חברתה לעבודה, יצא לטיול בנפאל ולקחת איתו חופן סטיקרים.
בסרטון הוא נראה מדביק סטיקר במהלך טרק של 11 יום, בגובה 5416 מטר!
תודה רבה 🫶🫶🫶 https://www.facebook.com/61551984957403/videos/1052797903472255
ראה עוד > >
13/06/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
כשאביחי היה בן 20, נולדה לאחותו לירז ולבעלה אמיר בת בשם מעיין-ראשית. מעייני היא האחיינית הגדולה של אביחי והמשפחה כולה שמחה בה מאוד. אביחי היה מבלה איתה המון, משחק איתה, מלמד אותה על העולם וב"ה יש לנו המון המון תמונות שלו איתה.
אתמול חגגה מעייני בת מצווה והזכירה בדרשה שלה גם את דוֹד אביחי. היה קשה לחגוג בלעדיו, אבל השתדלנו להיות כל כך שמחים, כמו שמגיע למעייני שישמחו בשבילה.
מזל טוב אהובתנו, שירבו שמחות אצלו ואצל כך עם ישראל 🫶🇮🇱 https://www.facebook.com/61551984957403/videos/716092534399768
ראה עוד > >
14/06/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הפק"ל שלנו למקלט:
✅טישו
✅מים
✅תהילים נגד טילים
בתמונה: תהילים לעילוי נשמת אביחי שלנו, במקלט במרכז הארץ.
הלוואי שאביחי ושאר הנופלים על קידוש ה' והצדיקים לאורך הדורות ילמדו עלינו זכות בשמים ונזכה להביס את אויבינו במהרה ובקלות.
שמרו על עצמכם 🫶
ראה עוד > >
18/06/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אחד המפקדים בגדוד של אביחי יצא לפולין, שם זכר את אביחי שלנו.
התמונות האלה הן הרבה מעבר לתמונות של דגל בפולין. תמונות אלה ממחישות את הקשר הבלתי ניתק בינינו לבין ההיסטוריה שלנו. בימים לא פשוטים אלה, אפשר להיזכר שהיוצלא מעט תקופות קשות לעם ישראל. בעוד האובדנים כואבים מנשוא, הצלחנו להתרומם לאומית ולשרוד פרעות, שואה ומלחמות.
אביחי שלנו הוא אחד מאלפי גיבורים שנמסרו נפשם על מנת למנוע שואה שניה ולהגן על עם ישראל בארצו.
דווקא בימים אלה, ניזכר בהיסטוריה וכיצד קמנו מחוזקים כעם מכל ניסיון לאיים עלינו. לצד המחירים הכואבים נמשיך לצעוק:
עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה! 💪🇮🇱
ראה עוד > >
19/06/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
סגן אייל מבורך טוויטו נפל ברצועת עזה כשלושה חודשים אחרי אביחי שלנו. אימא שלו, שירי, שלחה לרותי, אימא של אביחי את הצילום הבא.
שירי מנהלת את תיכון @kvozatyavne_school וסיפרה לרותי שאחת המחנכות אצלה בבית הספרצירפה לתעודות סוף השנה ציטוטים נבחרים של נופלים.
מרגש אותנו לראות שערכיו של אביחי ממשיכים גם אחרי שנפל בקרב, כזיכרון חי המועבר לדור העתיד.
תודה לכן 🫶
ראה עוד > >
25/06/2025
שירה אמונה האחות
שבת שבעה על #סבא_מקס
כל הדודים אצלנו
וכמובן אפרת כהן אמיר ואני,
צוות שתקתק את השבעה וגם את השבת
באת ברגל מהבית שלך
מתלפיות, מרחק כמעט 40 דקות הליכה
היה חם
לא ויתרת ובאת עם הבנות עד אלינו
באותה שבת, באופן נדיר, גם אני בישלתי ולא רק אבא ואימא
סופריטו-תבשיל תפוחי אדמה ובקר מתובל בבהרט
המשפחה שלנו לא ממש התלהבה מהטעמים המתקתקים, הזרים, אבל טעמו מתוך כבוד
חלק אהבו יותר, חלק פחות
למדתי לבשל את התבשיל הזה מ Mor, כשהייתי חנוקה בבית בתחילת הקורונה, אוכלוסיה בסיכון שנשכחה במצור בזמן שכולם חזרו לשגרה ועמדה להשתגע
המתקתקות שלו שימחה אותי ומאז מתחברת לי לנחמה
אתה עפת עליו, באותה שבת. שמת לידך קערה ומילאת עוד נגלה ועוד נגלה. כבר היית נשוי ואבא אבל פתאום רק לרגע חזרת להיות אחי הקטן שאני דואגת לו ורווה כל כך הרבה נחת כשהוא אוהב את האוכל. זה היה רגע נדיר של חסד בתוך כאוס. לא ידעתי שיש לנו פחות מחצי שנה יחד...
המבצע נגמר, 7 נופלים,
גאווה לאומית עם לב נצבט
כולם חוזרים לשגרה חוץ מאיתנו
שלא זוכרים שגרה מה היא
כי בשגרה אחי עוד חי
מבשלת נחמה,
וזוכרת
עם ישראל חי!
ראה עוד > >
27/06/2025
שירה אמונה האחות
למרות שעברו יותר מ-20 שנה מהפעם האחרונה שגדלתי במידת נעליים, הקרסוליים שלי עדיין מלאים בצלקות.
כל נעל חדשה שהייתי נועלת, והייתי חייבת לקנות כי גדלתי, היתה עושה בי שמות ומשאירה את סימני שיניה על גיד אכילס או מתחת לעצם הקרסול. לא היתה נעל שנעלתי ולא השאירה בי את חותמה, אולי חוץ מקרוקס. הצלחתי להיפצא אפילו מכפכפי חוף כשהחלק שנתפס בין הבוהן הגדולה לזו שלידה שפשף את העור העדין שלי עד זוב דם.
זה היה סיוט.
לא יכולתי להישאר עם נעליים ישנות כי הם היו קטנות עלי, לא יכולתי לסבול את החדשות. ללכת יחפה היה אופציה, אמנם, לתקופה קצרה בתיכון אבל בשלב מסוים הסביבה פחות זרמה עם השטות הזו וגם האספלט הרותח של חדרה בקיץ.
אימא שלי אמרה לי שרק את ההתחלה צריך לסבול, אחר כך זה כבר מתאים ולא מרגישים אותן, אז הסתובבתי חמושה בפלסטרים, רפידות ג'ל ושאר שטיקים (כן, כתבתי שטיקים 👵🏻) וסבלתי בחריקת שיניים את הכאב. לפעמים אפילו התענגתי עליו כי ידעתי שככל שכואב לי יותר, ככה מתקרב הזמן שהנעל היפה שקניתי תהיה נוחה לי ואז רשמתי תהיה שלי.
אני חושבת על זה הרבה לאחרונה, על כמה לפעמים כאבי גדילה של הנפש הם על גבול הבלתי נסבלים. אבל מה לעשות שגדלים. ב"ה שגדלים. לגדול, פיזית ונפשית, זו פריבילגיה. הרבה לא זכו להמשיך לחיות עד השלב הזה. וכמה כאב זה מביא לפעמים. ופחד. אימה, חרדה, טלטלה, בלבול, אובדן חשק.
אני יושבת בתוך כל הקוצים האלה, זוכרת שאלה כאבים הכרחיים, שאי אפשר לגדול בלי שיכאב קצת. הם מזכירים לי שאני גדלה להיות אדם חדש-ישן. אביחי אחי לא יחזור, הבריאות שלי לא תחזור, אני כבר לא אהיה אימא צעירה. אני משחררת את האחיזה כדי שלא ישברו לי האצבעות ומתמסרת לכאבים האלה. לא מוותרת להם. יושבת בהם עד שיצא להם העוקץ. כשהם משומשים הם כואבים פחות.
אחר כך אני קמה, נועלת את הנעליים החדשות-ישנות האלה, מתבוננת בבור העצום שיש בי, וממשיכה לבנות מסביבו.
ראה עוד > >
29/06/2025
שירה אמונה האחות
רביעי אחה"צ:
חוזרת הביתה, ללוד, אחרי 11 יממות תמימות של שינה על ספה בסלון של אחרים. אני אסירת תודה להם, חוששת קצת מהחזרה למגורים לבד ולבית ממנו ברחתי בחצי התמוטטות עצבים חצי התקף חרדה. הבית מחבק אותי. אני נחה קצת ויוצאת לקניות, הבת של השכנים באה לסייע לי אבל באמצע אנחנח רואות שכנה שבעלה מגויס והיא עם שני קטנים. אני מבקשת מהבת של השכנים שתלך לעזור לה. היא שמחה לסייע. אני באמת ובתמים גרה בתוך מכרה זהב אנושי.
החלטתי לקנות קופסת שום קלוף ובקבוק שמן זית. מצאתי רוזמרין מהדרין וזה עשה לי חשק להכין קונפי שום ולחלק לשכנים. מתנת חזרה לשגרה, אם תרצו.
חמישי בערב:
חוזרת ממסע. מהבסיס למודיעין עילית לאסוף שלטי עץ לפרגולה על שם אחי בגינה הקהילתית הצמודה לביתי (לגדוד יקח זמן עד שיתפנה לכך...), משם למסע איסוף חבילות ברחבי לוד. מגיעה הביתה מורעבת ויושבת לנשנש משהו להשיב את רוחי לפני שאני מתחילה בישולים לשבת.
לוקחת סיר בינוני, מניחה בו את עשבי התיבול, קילו שום קלוף, בקבוק וחצי שמן זית, מדליקה את האש ונותנת לו להתפנן.
תוך כדי שוקעת בעיסוקיי ומדי פעם הולכת לבדוק מה שלום הקונפי שלי.
מדי פעם מרגישה צריבה בעיניים. מתעלמת. קצת בחילה. מתעלמת. לאט לאט זה כבר יותר קשה להתעלם.
הצריבה בעיניים מחריפה, הן נפוחות וכואבות, אני מוציאה עדשות בקושי וקולטת שגם קשה לי לבלוע. השעה 2:30 בלילה ואני לא בטוחה מה לעשות. פותחת חלון ליד הכיריים. מדליקה מזגן. מתחילה להתארגן לשינה. הצריבה מחריפה ואני מרגישה שאני רוצה להקיא. לא הולך. העיניים. העיניים. כל כך כואבות לי העיניים. אני מגששת במקרר ומוצאת רפידת ג'ל לקירור העיניים. השעה 3:00. אני אומרת בקושי קריאת שמע, זוחלת למיטה בוכה מכאב בעיניים. לא בטוחה מה לעשות. לא בא לי להעיר אף אחד, אין שום מצב בעולם שאני נוהגת ככה, אמבולנס נראה לי קצת מוגזם, במוקד החירום של קופת החולים בטח יצחקו עלי. אני מנסה לשתות עוד מים. הגרון שלי כואב אני לא מצליחה לבלוע. העינייםםםםםם רק שיפסיקו לכאוב כל כך. אני דומעת בלי סוף ומחליטה שאם זה לא נרגע תוך רבע שעה אני מוצאת למי להתקשר. וכמובן שאם מתחיל קוצר נשימה אני מתקשרת לאמבולנס.
נרדמתי בוכה מכאב.
שישי בבוקר:
מתעוררת מאוחר. אני כל כך עייפה, ריבונו של עולם. גם שבוע וחצי מלחמה וגם הדרמה המטופשת הזו. הקונפי התקרר ואוחסן במקרר כבר אתמול בלילה, כשעוד הצלחתי לתפקד. העיניים שלי מרגישות טוב יותר אבל עדיין מעט נפוצות, עפעף שמאל אדמומי. מה נסגר איתי🥴 הגרון ממשיך לצרוב בבליעה. אני מנסה יוגורט עם בננה, נס קפה, מים מהברז. הכל מקל לשניות ואז זה חוזר לצרוב. אני כל כך חלשה אבל מתעקשת לסדר את הבית לכבוד שבת אחרי שבועיים של כאוס.
ברדיו מתנגן "ואפילו במקום הכי נמוך בעולם, הוא קיים..." ואני ישר נזכרת בך כשהבאת את השיר הזה הביתה. יא אללה אחי. יא אללה איך היה לי כיף שאתה אחי.
מתקשרת לאימא ומספרת לה. היא מזמינה לשבת, אני נענית. מספיקה לנקות את הבית טוב טוב ואפילו להדליק את נר הזכרון השבועי לאחי.
נוסעת לחדרה כשאני עם כאבי גרון שרק הולכים ומעמיקים פנימה ועם בחילות איומות. תאונה באיילון. אין לי כוח לפקק הזה רק תנו לי להגיע ולהישמט כבר. מגיע לחדרה עם בחילה שלא נותנת לי לנשום, אוכלת קצת והיא מוקלת. יופי.
ערב שבת:
אני אוכלת מעט, הבטן מציקה לי, הבחילה יושבת לי על בית החזה. מסיימת לאכול ונשארת לפטפט עם אימא שלי. הרבה זמן לא יצא לנו ככה. פתאום אני לא יכולה עוד, רצה לפח ומקיאה הכל. הוקל לי. הולכת לישון רועדת וחלשה.
שבת:
אני אוכלת בקושי. נהנית עם האחיינים והשיחה ככל שאני יכולה אבל הבחילות משתלטות עלי. אין זכר לכאבי הצריבה מאדי השום הנ''ל (הפציעה באמת, אבל באמת, רק אני יכולה להפצע בה 🤦🏻♀️) אבל הבחילות שהתחילו שם רק מחמירות. אני כל כך חלשה. הבטן שלי מתהפכת. אני מתחילה להבין ששום נסיעה חזרה ללוד לא תהיה פה ושולחת הודעות למפקדים. סליחה, אבל אני לא מסוגלת.
חושבת על כמה סימבולי זה שהגוף מנקה החוצה את כל הטלטלות של עם כלביא. את החרדות, הדאגות, הבהלה, האומללות. קצת גאה בו על שהוא יודע לשים ברקס ומאפשרת לו. עבדתי ממש קשה בזמן המבצע ולפניו, ב"ה לא יקרסו בלעדי בצה"ל (לפחות לא מחר).
מוצ"ש:
אני צריכה לחפש בגדים למחר כי הבאתי רק בגדי שבת. עולה לחדר הישן שלי (שכבר הולאם על ידי האחיינים שלי ברובו), מחפשת בגדים שעדיין עולים עלי. הוירוס בבטן קצת הרזה אותי, מזל.. 🙂
פתאום מתקפת נוסטלגיה ומחטטת בארון ובאינספור השקיות ששמרתי בהן שטויות לאורך השנים.
מוצאת ציור שאביחי אחי צייר לי
קולטת שהוא חתם את השם שלו עם y בסוף למרות שבמייל הוא כתב עם i ומתחילה לאכול סרטים על כל ההנצחות שבהן כתבתי עם i.
כל הכבוד, שירה-אמונה.
מתרכזת בעיקר 🤣
תודה על הד"ש, אחקטן. ❤️🩹🫶
ראה עוד > >
07/07/2025
שירה אמונה האחות
אור-חדש פרץ, הבן של אלירז, שהתנדבת איתו כנער- התארס. אתה לא כאן כדי שאשלח לך צילום מסך מהפייסבוק ואשמח אותך.
איך מבינים את זה?
באחת מהגיחות למקלט ב"עם כלביא" חזרתי לסרוג שוב כיפה, כדי להפיג את המתח. אני כבר באמצע השניה שלי וחיפשתי את ארנק הסריגה הישן שלי. מצאתי כמה כיפות באמצע תהליך, אני חושבת שחלק מהן היו מיועדות לך.
איך מבינים את זה?
כל החיים חלמתי על גומות חן. לך היתה אחת, בולטת בפשטות, על לחי ימין. לי יש 2 אבל רואים אותן בקושי, וגם זה רק בהבעות מסויימות. פתאום בתמונות שלי מהצבא רואים את זו שבדרך כלל פחות בלטה, זו בלחי ימין.
איך מבינים את זה?
לא היו לי אפטות מגיל 7 בערך. אתה היית סובל מהן כל כך הרבה. מאז שהלכת היו לי כבר 3 או 4. פתאום.
איך מבינים את זה?
פתאום יש נחילי מדוזות ואני נזכרת בחדות איך פעם טיילנו על חוף אולגה ולימדת אותי להפוך מדוזה שנסחפה לחוף כדי שלא ידרכו על הזרועות שלה ויצרבו.
קיץ וים וחוף ומדוזות ורק אתה לא פה.
איך מבינים את זה?
הכאב הפך למשכן קבע בלב. החוסר מורגש. מונח אחר כבוד ממש במרכז וסביבו אני מתעקשת לבנות. מתעקשת, למרות שזה קשה מנשוא. לפעמים אני מרגישה שאני צועדת בתוך אמבטיית בטון הולכת ומתקשה, לפעמים אני מתחילה לעכל את גודל הזכות להיות אחותך. עוד לא את הטרגדיה, אפילו, אלא רק להתחיל לעכל מה היית ושאני הייתי אחותך.
אני כל כך עצובה וגם כל כך שמחה. בבת אחת, ביחד. לא חצי חצי אלא זה כולל וזה שלם. ממש עצובה וממש שמחה. אין לי שליש לב, ויש לי את העולם.
איך מבינים את זה?
עברו כמעט שנתיים, אני אוטוטו בת 37, אתה עדיין בן 30.
איך מבינים את זה?
יום אחד אתה תופיע ולא תבין כלום.
אני אבכה הרבה, ויהיו לי מלא ימים של להישאר במיטה ולא לעשות כלום כי אני לא מסוגלת. ואתה תחשוב שאני דרמטית או עצלנית ולא תבין שזה בגלל שפתאום הלב שלי נפתח ויחד איתו נפתחה תיבת הפנדורה שכל כך ניסיתי להדחיק.
מדייט לדייט אני אפתח יותר, אתמסר יותר וזה יגע במקומות העמוקים בהם קברתי את הגעגוע לאחי הקטן, שנפל בקרב. משפט שלא משנה כמה אומר או אכתוב אותו, פשוט לא מחלחל פנימה עד הסוף וכל אמירה או כתיבה שלו מכאיבים שוב. אולי יום אחד זה יתאזן. כרגע אני עדיין בוכה עליו. כל כך המון. מתפקדת ובוכה. מחייכת ובוכה. שמחה ובוכה. ככה, ביחד, הכל מעורבב.
יום אחד אנחנו נצא ואתה לא תבין למה אני כל כך מטולטלת ולא תדע מה זה להכיר בחור ולא להתקשר לאחי להגיד לו יו בחיי, איזה כיף, סופסוף פגשתי אחד מהדגם הנורמלי. אתה לא תבין מה זה לפגוש בחור שהלב קצת נפתח ומיד מגיעה הבהלה: מה, יש מצב שאיתו אני אתחתן בסוף? זה אומר שאני באמת אקים בית עם מישהו שלא הכיר את אביחי ואומר שיש סיכוי שאחי הקטן לא יהיה בחופה שלי...
יום אחד זה יקרה ואתה לא תדע איך לאכול אותי. ואולי תתעייף מהר מהדרמות, ואולי תחליט שזה גדול עליך, ואולי תבחר להישאר ואולי אני זו שתבחר ללכת ואולי, רק אולי, איכשהו בדרך נס תצליח להיות שם בדיוק כמו שאני עוד לא יודעת שאני צריכה, ובתוך כל העצב, נביא שמחה.
הלב הוא תלת מימד, ובדיוק כמו כדור הארץ, הוא יכול להיות חצי חשוך וחצי מואר....
ראה עוד > >
22/06/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חיילי ענף משא"ן של הרבנות הצבאית, המשרתים עם גבי אבא של אביחי, עצרו בשבוע שעבר במצפה אביחי כדי לבקר.
כל ביקור במצפה משמח אותנו מאוד!
המצפה הוא נקודת זכרון לאביחי בה יש חיים: מפגשים, אירועים, ישיבות עם חברים ומשפחה וכו' וכל ביקור בו משמעותי לנו מאוד.
תודה ליוני מנוס ששלח 🙏🙏🙏
ראה עוד > >
23/06/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ביום שלישי שעבר, מספר ימים לאחר פרוץ מבצע "עם כלביא", עלה גבי, אבא של אביחי, לדבר בזום מול תלמידי ישיבת רשת אמית ברוכין.
כך סוכמה השיחה על ידי צוות בית הספר:
לאחר מכן דיבר אל"ם במיל' גבי אמסלם, אביו של רב סמל ראשון אביחי אמסלם הי"ד, שנפל בקרב, יומיים לאחר פרוץ המלחמה, במהלך היתקלות עם מחבלים שהסתתרו בתוך שטח הארץ, בצומת שער הנגב.
גבי סיפר על הקרב שבו נפל אביחי, על השליחות העצומה ומסירות הנפש שלו לשמירה והגנה על עם ישראל בארץ ישראל. לאביחי כמעט ולא היה זמן, הוא כל הזמן היה בעשייה של חסד. מכיתה ג' ועד שהתבגר הוא התנדב בעמותת חסד למשפחות נזקקות. מידת החסד והמסירות שלו באו לידי ביטוי ביחס שלו לאשתו, לבנותיו, לחברים וגם לכלל ישראל בשדה הקרב. לצד העומס הגדול הוא הקפיד להיות קשור לתורה והיה לומד בשעות הקטנות של הלילה. הערכים שהוא ספג בבית, התורה שהוא למד בישיבה ולאח מכן בקביעת עיתים לתורה עיצבו בתוכו זהות יהודית איתנה שמילאה אותו במשמעות ותודעת שליחות גדולה, מכוחה הוא הוא לקרב ומסר נפשו למען עבור עם ישראל.
כך הם כתבו לנו לאחר מכן:
"גבי היקר,
תודה רבה רבה על הדברים המרגשים והמחזקים,
היה ממש נפלא,
אני רושם לעצמי בלי נדר להביא אותך בהזדמנויות נוספות כדי להעביר את האור הגדול של אביחי ,
תודה רבה ושה' יתן לכם כוחות להמשיך להעביר את האור שלו"
💪🇮🇱
ראה עוד > >
29/06/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
רועי אוחנה, הידוע כ- "אבוק" קיבל מאיתנו הודעה על כך שאביחי קיבל חולצת "אבוק" כשהפך לאבא.
כששאל על אביחי, סיפרנו לו. הסיפור כל כך נגע ללבי, שהוא בחר לכתוב עליו פוסט מתומצת בדיוק: אבא, לוחם, לב ענק...🫶
תודה רועי, נגעת בנו עמוקות ❤️🩹❤️🩹❤️🩹
ראה עוד > >
29/06/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
גדי, נציג הסטודנטים של התואר הראשון בהנדסת חשמל ברופין ואח של צביה חברה שלנו, מזכיר את אביחי שלנו בטקס הענקת התארים (דקה 2:59).
גדי המשיך מהטקס ישר לצה"ל, לשירות המילואים שלו ולהגנה על הבית.
אביחי שלנו היה אמור לסיים את התואר בשנה הבאה, אך המרכז האקדמי רופין ברגישותם העניק לו תואר לשם כבוד עוד בימי השבעה.
👨🏻🎓 https://www.facebook.com/61551984957403/videos/734567078975951
ראה עוד > >
10/07/2006
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
שמחים להזמינכם לחנוכת "מצפה אביחי" בתאריך המעודכן:
יום שני, י"ז אב, 11.8 בשעה 17:30
על מנת שנוכל להיערך בהתאם, אנא הירשמו בקישור הבא (גם אם נרשמתם בעבר, אנא הירשמו שוב): https://docs.google.com/.../1FAIpQLSfDppbvuSJ.../viewform...
ראה עוד > >
11/07/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בית המדרש "דעאל", השוכן במתחם מדרשיית נועם כפר סבא, הוקם לפני כשנה לזכר ששת בוגרי המדרשיה שנפלו במלחמת "חרבות ברזל".
היום, לראשונה, נערכה בו ברית. שמו של התינוק: ראם חיים.
שם שמבטא כל כך יפה את הדרך שבה אנו בוחרים לזכור ולהנציח: דרך של חיים ושל הוד, כמו של ראם.
מזל טוב למשפחה ותודה שריגשתם אותנו כל כך 🫶
"ואומר לך בדמיך חיי"
לתרומות לבית המדרש:
ראה עוד > >
15/07/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מחר!
מוזמנים לשמוע על אביחי שלנו...
ראה עוד > >
16/07/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אביחי שלנו תמיד היה רגיש לאחר, במיוחד לאוכלוסיות שלא ממש מקדישים להן מחשבה ביום-יום. אחת האוכלוסיות האלה היו פצועי צהל, הוא תמיד אהב לשמוע על הפעילות של אחותו, שירה-אמונה, עם האוכלוסיה הזו ואפילו הגיע לבקר פעם בהאקתון של עמותת @restartglobal_il שהתקיים במכללת רופין. אביחי היה אז סטודנט בן המרכז האקדמי רופין , בתקופת המבחנים, ושמח למחשבה שיוכל להתנדב בעמותה ולסייע לפצועי צה"ל כמהנדס חשמל/ מתכנת כשיסיים את לימודיו.
אמש נסעה שירה-אמונה לצפות באימון כדורגל קטועים בתל אביב וחשבה לעצמה כמה אביחי היה מתלהב מאנשים שיש בהם עוז רוח וחוסן מספיקים לקום מהפציעה ולהסתער על המאמץ להיות חלק מנבחרת ישראל בכדורגל קטועים.
אז היא השאירה מזכרת (כמובן, רק כי היו שם סטיקרים אחרים לפני)...
ראה עוד > >
17/07/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
היי, זו שירה-אמונה, אחותי הגדולה של אביחי.
הקמתי את עמוד ההנצחה הזה עוד בשבעה. כבר אז הבנו שהילד (ככה אני קוראת לו... בכל זאת, אחותו הגדולה...) השאיר אחריו אינספור רסיסי אור ואנחנו רוצים לרכז את כולם במקום אחד.
לצערי רק לאחרונה פתחתי גם עמוד אינסטגרם שמקביל לעמוד הזה. בטח ראיתם שיש קצת בלגן בפרסום הפוסטים- זו אשמתי, עוד לא למדתי את רזי הסינכרון בין שתי הרשתות. מקווה שיסתדר בימים הקרובים.
בינתיים, נשמח אם תפיצו את העמוד הרשמי באינסטגרם, כדי שכמה שיותר אנשים יוכלו להיחשף לאור המיוחד של אביחי, לזכור אותו וללמוד עליו.
לעמוד:
@remeber_avihay_official
נפגש בשמחות בע"ה...
🫶
ראה עוד > >
22/07/2025
שירה אמונה האחות
את כל חול המועד סוכות בכיתי מאכזבה אחרי שאספתי אות לאות וספרה לספרה במשך יותר מחצי שנה וברגע האחרון פרוייקט הפונט לא יצא לאור.
אסור לבכות בחג בכלל אבל לא יכולתי להשתחרר מזה.
דווקא עכשיו, בתקופת האסונות, הרגשתי שזה הזמן להוסיף אור אל מול הבור החשוך שנפער בנו אז.
🫶🙏🏻
ראה עוד > >
23/07/2025
שירה אמונה האחות
*גל חמישי (או שישי) של הקורונה*
אני, כרגיל, בבידוד הגנתי. תקועה בבית יום אחרי יום, שבת אחרי שבת. הגל בשיאו ואני כל כך לבד כל הזמן.
הולכת ומאבדת את שפיות דעתי.
לירז ואביחי אחים שלי שומעים שאני לא בטוב ושולחים לי משלוח מפנק בהגזמה מ"רמי לוי" ואני המומה מרמת החשיבה על פרטים - משוקולד עד גבינות וירקות, דגני בוקר וחלב. כל הדברים שצריך כדי להסתדר כשאת בחרדה קיומית מלצאת לסופר.
*היום*
בהחמרה משמעותית שיחד עם חוסר ברזל מרתקת אותי כמעט לגמרי למיטה/ לספה. כולנו במקום אחר. חופש גדול עם הילדים, שכול ששותה מקומות שקשה להסביר בפניוּת, שלושת השבועות.
חבר של אחי, שדואג לי במיוחד מאז שאביחי נהרג, שומע שאני מרגישה לא משהו ושולח לי גלידה.
איך לב יכול להתרחב ולהתנחם כל כך וגם להישבר כל כך בעת ובעונה אחת...
ראה עוד > >
24/07/2025
שירה אמונה האחות
לפני משהו כמו חודש וחצי נסעתי ל ביסקוטי קרית גת וישבתי עם בחור בשם אלעד.
אלעד רק נכנס לסמַנְכֶּ"ל את האחים שלנו ובטח היה עמוס עד מעל הראש אבל פינה לי זמן. ולא מעט.
הוא ישב מולי כמעט שעה, אני על מים והוא על קולה ושמע את כל הגוונים והניואנסים של שכול-רווקות-נכות, את הכאב ואת הצרכים, את החששות והרצונות.
הרגשתי שהוא שומע אותי.
העמותה הזו, שליוויתי מהצד עוד הרבה לפני שדמיינתי שאצטרף אליה, היא עמותה של לבבות.
הלב מונח שם בעשיה וגם אם טועים או מפספסים, יש עם מי לדבר, יש למי לפנות.
כבר כתבתי לא מעט על הבלעכס בלב שיש כאחות שכולה-
מיזמים שמתייחסים אלינו כאילו אנחנו עם שכול סוג ב, אנשים פרטיים שמרגישים בטעות שהם א-לוהים ויכולים ליצור היררכיית כאב מלאכותית ולהחליט שלך בטח כואב פחות כי את רק האחות, משרד הבטחון, צה"ל.
יש כל מיני עמותות שמתעסקות עם "משפחות" שכולות. הרוב פונות להורים/ אחים מתחת לגיל 30/ אחים שכולים נשואים.
בתוך כל הבלגן הזה נשארתי כמעט לבד חוץ מעמותה אחת שהיא רק שלנו, האחים.
זו לא עמותה של משפחות שמנסה לתפוס מרובה ובסוף מפספסת ולא עמותה של הורים שמרשה לאחים להצטרף.
זו עמותה שהקימו 2 אחים שכולים והיא הוקמה מהלב ולכן היא גם הבית והשקט ולא פעם ולא פעמיים אני מתחייכת מולה ובזכותה.
העמותה היפה הזו מגייסת כספים להמשך פעילות וזו תקופה קשה ואני בכלל מתכווצת מול בקשת כסף אבל אם תרצו ויתאים לכם, מוזמנים לשקול את הבית שלנו, האחים, כיעד לתרומה הבאה שלכם.
(החבאתי את הקישור מתחת לשטיח הכניסה במקום הרגיל),
אפשר לסמן שתורמים דרך אחותי האלופה לירז עזרן 🙂
❤️
בתמונה: אחות שכולה ואחיינית שלה בתחילת פעילות הספארי אתמול. 🫶
ראה עוד > >
25/07/2025
שירה אמונה האחות
חמישי בערב והבית שקט במיוחד.
אלה השעות שלנו, המאוחרות, הקטנות.
סלט הקישואים "שלך" על הגז. למרות שבחייך בקושי טעמתי ממנו, מאז שהוא הפך למתכון "שלך" אני מכינה אותו כמעט כל שבת, מביאה ממנו כמעט לכל משפחה שמארחת אותי.
הגעגוע כל כך כבד פתאום אחי. אני לא נושמת.
מחר אדליק נרות שבת ולידם אחדש את הנר השבועי. אני כבר רואה את זה של השבוע שעבר מתקרב לקצו.
אף אחד לא מדליק נר נשמה שבועי אחרי השנה אבל אני כן. לא כל כך מעניין אותי המנהג. אני עוד מתקשה לשחרר אותך.
ואם הוא לא יחכה לי כשאשוב הביתה מיום ארוך, הבית יהיה חשוך וקר.
אני בונה מסביב לבור שלי. אני משתדלת. כל כך.
מניחה אבן אחרי אבן על שולי הבור, בונה בתים, בונה סיפורים, בונה לעצמי חיים במרכזם יש אין אחד עצום של אביחי, אחי שלי, הקטן.
אני משתדלת לבנות שוב ושוב, כמו הבתים על הדנובה, שהמשיכו להיבנות גם אחרי מספר הצפות.
לפעמים אני מתעייפת מכל הסערות. לפעמים בא לי לתת למים להטביע.
אלה השעות של לפני שבת. פעם הייתם נכנסים כמו רוח סערה, תמיד ברגע האחרון, כשעמדנו להדליק נרות.
כל הבית היה מתגייס להוציא אחיינית ממושב הבטיחות או לסייע עם התיקים או לרוץ לגהץ חולצה שלא הספקת, ואז היתה נכנסת שבת והיה יורד שקט על הבית. שקט של אחרי סערת חיים.
השקט של עכשיו שונה.
אני מתגעגעת כל הזמן אבל לפעמים הגעגוע פתאום כבד כל כך, כאילו הוסיפו עוד סלע לתיק וזה בדיוק הסלע שהפך את המשקל לבלתי נסבל על הברכיים.
לפעמים אני מתקפלת, ככה, על הכיור של המטבח באמצע ערבוב של הקישואים על הגז ובוכה ובוכה ובוכה.
לפעמים אני פשוט נושמת, מתרכזת בלשאוף עמוק ולנשוף לאט, נותנת לגל הזה לעבור דרכי. אם תחזיקי חזק מדי מול השטף, ישברו לך כל האצבעות.
אני הולכת לסידורים קלים, נקודתיים, כדי לא להרגיש שוב שאני מתחילה להתעלף.
אני מתחזקת, ב"ה, אבל צריכה לחזור לשטף החיים לאט. יש הרבה שמתחולל ואף אחד לא יודע.
לפעמים אני נחנקת מפחד ואין למי לפנות אז אני נשארת איתו, מזכירה לעצמי לנשום פנימה והחוצה.
אף אחד מת מפחד, ככל שידוע לי.
ילדים רבים ביניהם בקניון. אימא שלהם משתגעת וצועקת עליהם להפסיק לריב. אני נזכרת שפעם בתשבע אמרה לי שהאיחול
שלא תדעו עוד צער" הוא איחול שלוקח ממך את המשך החיים. החיים הם צער, וגם שמחה, וגם כאב, וגם שלווה.
רק מי שלשונו כבדה מחושך יכול להכיל ללא פילטר את האור. אין שלם מלב שבור.
שיריבו, אני אומרת לעצמי. הם יתגעגעו אחד לשני ולריבים האלה כשיצאו מהבית וכל אחד יבנה את חייו.
אני מוצאת את עצמי מדחיקה את התקרבותה של אזכרת השנתיים וסופרת את כל נקודות הציון עד אליה, כמו ספירה לאחור:
תשעה באב
טו באב
השקת המצפה
יום ההולדת ה-37 שלי
ראש השנה
יום כיפור
סוכות
זהו
התאריכים אוזלים לי במהירות ואני מוצאת את עצמי מאבדת אחיזה. מתגעגעת לכל העולם, לאדם שיושב לידי, שותה בצמא כל מילה. בסוף הדרך כולנו נהפוך לזכרונות וגעגועים ואולי גם לפוסטים אבל אני חיה כבר עכשיו געגועים וזכרונות לאנשים שיושבים לידי ממש. הזיכרונות שלי איתם מתהווים בהווה ואני מאחסנת הכל טוב טוב. .
תמיד הייתי אגרנית ורגשנית, שמרתי צ'ופרים מגיתה ז' עד לפני שנתיים. לפני שבוע מצאתי ציור שציירת לי לפני שנים.
תמיד היה לי קשה לזרוק.
מזל.
אני מתגעגעת ואני לא בטוחה מה לעשות עם הגעגוע הזה אז אני יושבת וכותבת.
שתדע שאני ממש לא רק עצובה וחולה כל הזמן. שתדע שאני מאמינה גדולה בנסים.
שתדע שזה שאני נותנת לעצמי להישבר ככה, עד העצם, להישרף עד היסוד לאפר, זה רק מתוך האמונה שאני עוד אשוב ואקום ואצמח ואשתקם.
אני כל כך מתגעגעת אח שלי,
זה חונק לי בגרון בול עכשיו, ביום חמישי בלילה,
בשעות הקטנות שמוקדשות לך.
תודה שהיית.
ראה עוד > >
29/07/2025
שירה אמונה האחות
למרות שנולדתי בכורה לאבי ולאמי, היום פגשתי את האחים הגדולים שלי.
הייתי עם חברים בטיול וניסינו למצוא משהו לעשות בחום הלא יאמן הזה.
חיפשנו להתרענן בחוף אמנון- מצאתי את עצמי בורחת בוכה כי ראיתי דגים במים (אני *לא אוהבת* דגים)
חוף חוקוק- מחנה של תנועת נוער קיבוצית או משהו, בקושי אפשר לעבור למים ובסוף גם שם היו דגים.
ציון רבי יונתן בן עוזיאל בעמוקה- לא נגיש. קראנו פרק תהילים מהאוטו.
סיבוב באיזור- האוטו התחמם ונכבה (!)
שילוט למסעדת "סעודה בגן עדן" (אמיתי), מתלהבים מגיעים- לא נגיש. חבל, קיוויתי שאוכל לאכול עם אחי...
אני בקריסה. יש מזגן באוטו אבל חם. השמש עלי מהחלון. הגוף שלי חולה כל כך, כל טלטלה קטנה של הרכב מקפיצה אותו ומכאיבה לו.
אני מאבדת את זה והורסת לכולם את הטיול, מכירה את האווירה למרות שאני מנסה לחרוק שיניים.
ברגע האחרון נזכרתי שהגדוד של אחי באיזור. שולחת הודעה לשליש אם מתאים שאבוא.
הם כל כך שמחים בי!
מקבלים אותי בזרועות פתוחות, מסיעים אותי למוצב בו נמצאת הפלוגה של אביחי. כולם ימים כל כך, מזמינים, מחייכים. כבוד שבאת, הם אומרים.
כל כך טוב לראות אותך, הם מתחייכים.
אלוקים, אני כל כך מתגעגעת להיות חיילת!
סיבוב במוצב, מנסה לדמיין את אחי פותח מחשב חורש. מזהה מישהו עובד על דגם תלך מימד ב"סוליד" ומחייכת לעצמי, נזכרת איך הייתי רשומה לסמסטר אחד בלבד להנדסת מכונות במכללת אפקה. איך נכשלתי ב"סוליד" כשלון חרוץ...
מיד מצטחק לו הבכי. הראש מזדקף.
החוט הזה שמתוח ומושך חזק את הנקודה הכואבת בלב מתרפה קצת, מתרפא קצת.
כשאני איתם אני לא לבד.
איתם אני לא צריכה להתחפש.
קצת צ'וקולוקים, ברכות פרידה והלכתי, לא לפני שהשליש אמר לי שוב כמה טוב שבאתי.
תודה, אמרתי לו. לא ידעתי אם זה יתאים...
בטח, הוא אמר.
את הרי המשפחה שלנו.
#אחיהקטן
תמונה מאחת העצירות בתחנת סונול כוכב הצפון
ראה עוד > >
31/07/2025
שירה אמונה האחות
כבר שבועיים, כמעט, שאני לא מוצאת מילים.
זאת אומרת, הנה, אני כותבת, כנראה שאני כן מוצאת מילים, אבל הן נחצבות מהשכבות החיצוניות שלי, מהחוויות היומיומיות.
אפילו הגעגוע, מתברר, נמצא בקליפה שלא עמוקה מספיק. את הפְּנים של הלבה הבוערת, המאיימת עוד רגע להתפרץ ולשרוף את כולי, אני לא מעיזה לכתוב. אני לא מעיזה לדבר.
ברמה האישית, הפרטית שלי, התקופה קשה כל כך.
אני יודעת שתיכף יעבור ט' באב ויגיע ט"ו ואיתו הנחמה. אבל אני עייפה מהדרך ולא נותר בי כוח לאזור.
לכן, כשראיתי מישהי מוכרת בובה של שבי מ"פרפר נחמד", זה סוג של קצת הקל על הכאב. כמו שלעתים יש מי שחותך את עצמו כדי למקד את הכאב בקליפת העור החיצונית, הדקירה של הגעגוע מול שבי מיקדה אותי לרגע בכאב שאמנם הוא עמוק, אך לא בליבה המבעבעת. אולי זה לא קשור לעומק בכלל אלא לכאב שמוכר אל מול הבהלה המבועתת שאוחזת בי אל מול המציאות המכאיבה החדשה.
כשאמרו לי שנהרגת אמרתי לעצמי שאין מצב שזה קורה, גם המחלה, גם הרווקות ועכשיו זה.
לא חשבתי שיהיה קשה כל כך לנהל כמה חזיתות במקביל. חשבתי שמשמים יחוסו עלי. קיוויתי שיחוסו עלי. התפללתי שיחוסו עלי.
הייתי אז בסביבות גיל 14, אולי קצת יותר, אולי קצת פחות. אתה היית בערך בן 9, אולי קצת יותר, אולי קצת פחות. לא יודעת מאיפה נכנס לי הג'וק לתפור לך תחפושת לפורים. לא היית כמו האחרים בכיתה. לא התעקשת על גיבור על או על מפלצת מפחידה (זה הגיע קצת אחר כך...). זרמת עם השטויות שלי. אז עוד היית צעיר מספיק כדי להאמין שאחותך הגדולה היא הדבר הכי מגניב שיש וזרמת עם תחפושת השבי שהחלטתי לתפור לך.
זו היתה אחת התחפושות העקומות שעין אנושית ראתה משחר ההיסטוריה 🤣🤦🏻. שרוול אחד היה הדוק יותר מהשני ואת היד בתוכו לא היה אפשר להרים מעל 90 מעלות. אני לא זוכרת אבל בטח הלכתי עם אימא לחפש בד בצבע החרדל הכהה של שאבי ובצבעי הכחול-לבן של השבלול. אני כן זוכרת שהרכבתי את השבלול פיסה אחרי פיסה, מילאתי אותו וגלגלתי. הזכרונות עמומים מאוד, ההתלהבות מההברקה של עצמי עמומה פחות...
התבאסתי כשהתחפושת יצאה עקומה. כעסתי על עצמי ועל העולם. אבל מדדתי! איך זה יצא ככה? לא ידעתי אז כלום על גזרות וקימור של כתף בתפירת שרוול פשוט העתקתי בגדים שלך על בד ותפרתי כמו שהיה נראה לי שאמור להיות.
זרמת איתי... אמרת לי שזה לא נורא, שזה בקטנה. היית ילד! אולי בן 9, אולי יותר, אולי פחות, אבל קלטת כל כך מהר את האירוע ומיהרת להיות הבוגר ולנחם אותי.
אני אפילו לא זוכרת אם לבשת את התחפושת הזו לבית הספר באותה שנה או שברגע האחרון אימא קנתה לך תחפושת נורמלית אבל זה היה פרויקט כל כך יומרני והסיבה היחידה שחשבתי שאני יכולה לעשות אותו עם ידע מינימלי מאוד בתפירה במכונת תפירה היא כי אתה זרמת איתי והאמנת בי.
תודה שהיית אח שלי כל כך הרבה זמן
מה הייתי בלעדיך, מה
וסליחה על כל הקולות הרעים עכשיו, שהופכים את ההקרבה שלך לצינית, שרוצים לסלוח למי שמיהרת לנטרל, שמזלזלים בהקרבה, שהרשו לעצמם להתקרר פחות משנתיים אחרי הטבח.
כל כך מתגעגעת...
ראה עוד > >
03/08/2025
שירה אמונה האחות
רגע לפני שהתעוררתי ראיתי אותך ככה מולי, מחייך מאוזן לאוזן, מוחשי ואמיתי.
באת למסור לי ד"ש כי אתה יודע שכבר נסגרים עלי הימים לקראת אזכרת השנתיים. למרות שיש עוד זמן, רצף יומולדת וחגי תשרי שלפני האזכרה הופך את הכל לאירוע מתגלגל.
עוד הצלחתי לאחוז בך לרגע ואז כבר לא והתפיידת, משאיר אותי כאובה על החורבן הכללי והפרטי, העברי והנוכחי, כאובה ומתייסרת על הבוקר, על סדין על הרצפה כי כך נהגנו, מתפלאת שאפילו לא כואב לי הגב, כאילו הגוף שלי רק מחפש מנהגי אבלות לפרוק אליהם את ההלם והאובדן.
ט' באב זה פחות מחודש לפני יום ההולדת שלי והנה הוא מתקרב וגם השנה לא זכיתי לבנות חורבה מחוברות ירושלים ואני כל כך רוצה. אין תשובה טובה יותר לאובדן שלך מלהיות בית וללמד את כל הילדים שלי על הפלא הגדול שהיה דוד שלהם. אין נקמה יותר טובה באויבינו חוץ מצמיחה, התיישבות ושגשוג. אני רוצה כבר לחשל את החוליה שלי בשרשרת. כל כך רוצה. כבר כמעט שנתיים שהרצון הטבעי, הפשוט, להיות עטופה, אחוזה ונאהבת הפך לבוער כשהתווספה לו הקומה הלאומית, השליחותית, האחוֹתית. לא תופסת שלא תהיה בחתונה שלי ועם זאת כל כך רוצה כבר לספר לילדים שלי ולאיש שלי עליך. והנה עוד יומולדת וישועה מתעכבת מלבוא והלב מתקשה להכיל את כל השברים. תתפלל עלי שיתן לי כוח.
מתברר, כה מפתיע, שאישה חולה כל כך, אחות שכולה עצובה כל כך, אדם רגיש כל כך, היא לא סחורה מבוקשת בשוק, בטח לא בגיל 37.
המצב הבריאותי שלי מדיר שינה מעיני, מדאיג ומבהיל, מטלטל ומערער. אני זוכרת איך היו מתמלאות לך העיניים בדמעות כשהיית שומע על החמרה במצבי. היית מתוסכל. אוף, למה ה' עושה לך את זה? את עושה כל כך הרבה טוב כשאת מרגישה חזקה, זה לא הוגן...
אני לא בטוחה איך לנהל את זה. בקושי מנהלת את עצמי, איך מנהלים את זה מול הסביבה?
אני מרגישה כמו רימון רסס.
איזו תקופה קשה, יא וולי.
שנים לא היה קשה ככה.
אולי צריך לחכות שיעבור היום הזה, אחריו מגיעות הנחמות...
אנשים אומרים לי שיהיה בסדר, שיש לי עכשיו מליץ יושר בשמים ואני אומרת להם מה זה מליץ יושר, זה אחי הקטן. אולי הוא פשוט מתגעגע...
#אחיהקטן
בתמונה: הסווטשירט שנהגת לגנוב לי לא משנה כמה התעצבנתי מזה...
ראה עוד > >
22/07/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ימי שלושת השבועות הם ימים מורכבים לעם ישראל.
לאורך ההיסטוריה ראינו שימים אלה מביאים איתם אסונות ואווירה קשה.
אחד השיעורים המלמדים בימים אלה הוא השיעור על כוחה של מילה. אילו מילים יוצאות ממני מוקדמות אהבת חינם, פיוס ואחדות ואילו מילים יוצאות ממני וגורמות לכאב, עלבון, השפלה או זלזול?
בדיוק בימים האלה בחרנו להתחיל בתהליך הפיכת כתב היד היפה של אביחי שלנו לפונט.
לצערנו לא הצלחנו להגיע לשיתוף פעולה עם המיזם הרלוונטי, אך אנחנו נאחזים בהוספת אור בכל מחיר.
אביחי, שהיה צייר מוכשר וקליגרף חובב, השאיר אחריו מעט פתקים כתובים ביד אך ב"ה הם מספיקים להכנת פונט לשימוש הרבים בחינם (יפורסם בע"ה בגוגל פונטס וכו').
מחיר הכנת הפונט (ברמה גבוהה כולל כמה תוספות) עומד על כ-7,500₪ והכסף שיותר יסייע לנו בהנצחות לאורו של אביחי בהמשך.
לתרומות: https://link.payboxapp.com/58HpMBXrX8wQtvMG8
תודה 🫶
ראה עוד > >
23/07/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ענת ניר גנש, קולגה של רותם שמש (בת דוד של אביחי), נסעה למזרח כדי לפגוש את הבן שלה, שמטייל שם, וכתבה לנו:
אני עם הבן שלי...
אפילו במכונית של הטיול היו מדבקות אז הוספנו
תודה 🫶🇮🇱
ראה עוד > >
27/07/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
השלט של אביחי, יחד עם שאר נופלים המלחמה, הוצב בשבוע שעבר בטיילת בתל אביב.
את המיזם יזמו עיריית שדרות במשרד התפוצוץ
תודה לרוני, אבא של חן יהלום ז''ל, שצילם לנו (ומדבר ברקע).
לכתבה על המיזם: https://www.israelhayom.co.il/news/local/article/18464219
🇮🇱🫶
ראה עוד > >
30/07/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בימי השואה הנוראה נלקחה הקהילה היהודית העניפה בבודפשט, הונגריה, לשפת נהר הדנובה. הנאצים ימ"ש ועוזריהם ההונגרים ירו ביהודים ללא רחם והרגו את רובה המוחלט של הקהילה.
לזכר היהודים שנרצחו בשואה הוקמה על שפת הדנובה אנדרטת הנעליים. על שפת הנהר מונחות עשרות זוגות נעליים ממתכת, על מנת לזכור את הרצח הנורא ולהישבע- לעולם לא עוד.
משפחת לסרי היקרה, חברת המשפחה, טסה לחופשה ומצאה סטיקר של אביחי שלנו שם.
הסימובליות עצומה- בשמחת תורה, כשפרצה המלחמה, יהודים נרצחו בבתיהם אך הפעם לא כצאן לטבח. אזרחים וחיילים קפצו מיידית להגן על אחיהם בצרה. יש לנו בית לאומי כיום, מדינה יקרה מפז שהמחיר שאנו משלמים עליה הוא מחיר כבד אך הוא מזכיר לנו כמה יקרה היא המתנה שקיבלנו.
אביחי תמיד היה בתודעה הציונית הזו, של חשיבות המדינה כביתנו הלאומי ושמח לעבוד ב"אלביט" על פיתוח מערכות ביטחוניות נוספות. הוא גם התעקש לעבור ליחידה הלוחמת בגדוד 7008, שם שירת עד שנפל בקרב.
הסטיקר שלו האנדרטה מזכיר לנו שלעולם לא יטבחו עוד ביהודים בלי שידעו על עצמם ושיהודים אינם מיעוט נרדף עוד, אלא עם נישא ומתפתח עם מדינה שהיא לו בית ועליה נגן ונשמור בכל מחיר.
תודה משפחת לסרי 🫶🇮🇱
ראה עוד > >
31/07/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מחר החופש הגדול מגיע לחציו, עברנו חצי ונשאר חצי.
אנו מאחלים לכל הילדים וההורים המשך חופש בריא, בטוח ומלא עשייה ומעודדים ללמוד על דרכו ואורו המיוחדים של אביחי תוך חשיבה על מעשי חסד או הוספת טוב לזכרו.
ארגנתם התנדבות לאורו?
ספרו לנו פה למטה 🫶
ראה עוד > >
03/08/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה לרועי גבאי, שמדביק, מצלם ושולח לנו במסגרת טיוליו בארץ כמלווה קבוצות.
לבקשתנו, הסטיקרים מודבקים רק במקומות בהם כבר יש סטיקרים לפני כן על מנת להתחשב בסביבה, לאורו ובדרכו המתחשבת של אביחי שלנו.
המקומות בתמונות:
רכבת כפר חבד
עתלית
רכב בישול
שכונת גני ראשון
בבניין עמנו וארצנו ננוחם
🙏🏻🙏🏻🙏🏻
ראה עוד > >
04/08/2025
שירה אמונה האחות
בא לי לכתוב עליך, שידעו, שכשהיית מתבגר היית "נעלם" לימים שלמים בחדר. ישן או יושב עם חברים. היו ימים שמרוב תזוזה לא שמנו לב בכלל שיצאת, היו ימים שהיינו בטוחים שאתה בחוץ ואז התעוררת באמצע היום.
בנים מתבגרים זה פלא ואני מוקפת בהם עכשיו, ילדי השכנים, בנים של חברות, ומתגעגעת לתקופה המשונה הזו, בה הכל מתפתח, גוף ונפש ורוח ואישיות, לא תמיד בסנכרון. לרוב לא בסנכרון.
היינו יודעים שקמת בלילה רעב כשהיינו מגלים בבוקר ערימת "מילקי" ו"באדי ורוד" ריקים, מסודרים במגדל גבוה ובסופם כפית. היית מניח את זה על השידה עם המראה מחוץ לחדר ועד היום אני לא יכולה לראות באדי ורוד בלי להיזכר במגדלים האלה. יאיר אחיין שלנו החליט שזה המעדן האהוב עליו כי זה המעדן שהיה אהוב עליך. לך תסביר לו שבגיל ההתבגרות כל דבר רגיל היה אהוב עליך... 😉
בא לי לכתוב עליך שזה גל של געגוע ושל צער ושל עיכול, לא לגמרי, אלא עוד ביס מההר הגדול שיש לנו לעכל. בא לי לכתוב שאני כל כך מתגעגעת שכל דבר מזכיר לי אותך וסודק לי עוד קצת את הלב.
אני סורגת עכשיו כיפות. אני חלשה ועייפה כל הזמן אז הוצאתי את התחביב הזה מהבוידעם ואיתו את קלמר הסריגה ובו כמה חצאי כיפות לא גמורות שכנראה התכוונתי לתת לך ועכשיו אני סורגת וסורגת, מפזרת את אהבתי ברוח, מחפשת מי שיקח אותן ממני ויחבוש ויחיה עם הכיפות האלה שאמורות למלא איזה חלל אבל לא מצליחות לגמרי. הייתי מקריבה עוד אלף דלקות בתעלה הקרפלית כדי לסרוג לך עוד כיפה אחת. איך כעסתי עליך כשאיבדת את הכיפה הראשונה שסרגתי לך. עבדתי עליה כל כך קשה וכעסתי עליך שאתה לא יודע להעריך עבודה קשה. היית אולי בן 12 אבל אני לא ידעתי אז שבגיל 12 באמת לא יודעים עדיין להעריך עבודה קשה, בטח של אחות שמציפה אותך חום עד שחונק.
כשאני נותנת כיפה למישהו שבאמת יחבוש אותה, אני מרגישה שיש עוד תיקון בעולם. מזל שהם לוקחים.
בא לי לכתוב לך שאני צמאה ללמוד לנגן על גיטרה ו/או על תופים, כמוך. לא כי אני מבטלת את עצמי מול זכרונך אלא כי נתת לי אומץ. תמיד העזת לעשות בלי מחשבה את כל מה שאני מצאתי מליון סיבות לא לעשות. ככה זה אח קטן, אתה נולד למשפחה עם מלא מבוגרים שדואגים לך אז אתה רגיל לחלום גדול, לפרוס כנפיים ולעוף לאן שאתה רוצה.
בא לי לכתוב לך שקיץ עכשיו ואתה כל כך חסר לקחת אותנו למעיינות נסתרים או להשתולל עם הבנות שלך ואחיינים שלנו בגינה עם הצינור של המים או לארגן צימר. כל המה אם מקיף אותי עכשיו, כמו שירח מקיף כוכב לכת. אני נושמת את ההחמצה הזו בנשימות מדודות, מתקרקעת לאטי.
בא לי לכתוב לך שאני רואה פרסומת פייסבוק על תנ"ך למטייל או על סיר פויקה במבצע או על צעצוע מגניב לבנות ובא לי מיד לצלם מסך ולשלוח לך הודעה "מה אתה אומר אחי, בא לך שאפנק אתכם?"
בא לי לכתוב לך שאני גלעד חי. גלעד, כי בכל כך הרבה מעגלים חדשים שנפתחו אני "אחות של אמסלם" וחי כי להיות אחות של אמסלם זו שליחות, זו משימת חיים. איזו זכות יש לי לא לחיות במקסימום את החיים שציווית לי כשמסרת את חייך.
לפעמים בא לי להתכרבל בתוך עצמי. להכנס מתחת לשמיכה עם הטלפון ולהיות לבד. אבל להיות לבד בלבד הזה מפחיד אותי. בא לי להיות לבד עם מישהו. אז אני תקועה במן איזה אמצע. משהו עוד יוולד מזה בסוף.
בא לי לכתוב לך שלא משנה כמה מילים אני אכתוב עליך זה לא יהיה מספיק. תמיד יהיה עוד זכרון, תהיה עוד בדיחה פרטית שלנו, עוד צחוקים או זכרונות שהם רק רק שלנו, כמוסים באלף קפלי הרגעים האינסופיים ב30. שנות אחאות.
בא לי לכתוב לך שאני מתגעגעת כל כך ושאתה לא עוזב אותי לרגע. שבכלל לא מתּ. אתה נשאר, עשוי מאהבה ואותיות.
#אחיהקטן
ראה עוד > >
14/08/2025
שירה אמונה האחות
תראו מה זה החיים, דווקא בתקופה של חוסר אוויר, נפתחים שנורקלים ברצף.
כבר היו רמזים לכך לעוקבים האדוקים אבל הגיע זמנו של הנס הזה, כך נראה, לצאת אל האור:
כתבתי ספר.
יותר נכון- אספתי מכתבים שכתבתי וחלקם פורסמו כאן תחת #אחיהקטן והפכתי אותם ליומן מסע של השנתיים הראשונות של אחאות שכולה.
אחים שכולים הם מעגל השכול המיידי המגוון ביותר.
יש הרבה סוגים של דינמיקות זוגיות והרבה סוגים של מערכת הורית אבל בסוף המבחר מוגבל לבת זוג אחת (אם היתה) ולזוג הורים.
באחאוּת שכולה המצב שונה לגמרי. יש אינספור שילובים של גילאים, מספר אחים, הפרש, גלים שונים של קרבה ושל דינמיקה שמשתנים עם הגדילה ההדדית, יש אחים נשואים ויש אחים רווקים, יש אחים שהם חצאי אחים ויש אחים שלמרות שהינם לבין הנופל יש יותר עשור, עדיין ננגס להם הלב.
בתוך הדבר הזה הבאתי רק את עצמי, מי אני שאייצג, אבל העצמי שלי מובא בספר לא כדי להרים לעצמי את האגו, אני הרי רק צינור. החוויה הזו שלי, על הדבש ועל העוקץ, על הכאב ועל ההומור, על הרגישות ועל הסערות, היא טעימה מעולם שלם שלא לגמרי מוכר. המטרה של הספר היא לפתוח פתח, כרגע צר כעולמי שלי, אך לפחות פתח, לעולם העלום שבקושי שומעים אותו והוא עולם האחים השכולים.
ההדסטארט יגיע, בע"ה, בספטמבר- חודש הגאולה להורים לקטנטנים 😉
אבל בינתיים אשמח שכל עצמאי או בעל עסק שרוצה לחשוב על שיתוף פעולה בתשורות הקמפיין יצור איתי קשר.
אימאלה אני מתרגשת כל כך 🫶🫣
ראה עוד > >
18/08/2025
שירה אמונה האחות
1. אני אמורה לכתוב על הספר.
מה יש לכתוב על הספר?
יש כל כך הרבה חלקים של אח שלי שאני בוחרת לא להביא כי אף אחד לא יבין את זה כמו שאנחנו מבינים.
יש כל כך הרבה חלקים שמערבים גם אחרים ואני לא רוצה לפגוע.
יש כל כך הרבה אביחי בעולם שגם אלף ספרים לא יספרו אותו.
יש מליון אחים שכולים בעולם, בגילאים שונים, ברמות קרבה שונות. אחאות זה הקשר הראשון שלך עם קבוצת שווים, הוא משתנה וגדל ומתעוות וחוזר בלי סוף לאורך החיים האלה. הוא התשתית והבסיס לכל קשר בין אישי עם קבוצת שווים בהמשך.
איך אפשר להסביר את זה? והאם צריך?
אני מספרת רק את האחאוּת שלי. את של השאר אני נותנת לקוראים לדמיין. נותנת למי שירכוש את הספר את הקרדיט על אינטליגנציה רגשית מספיק גבוהה כדי להבין כמה הוא לא מבין.
2. רק לפני שבוע וחצי קראנו על משה על פסגת הר נבו שמתפלל יותר מ-500 תפילות עד שה' אומר לו די. אתה כופה אותי. די.
משה מסתכל על הארץ המובטחת, איתה הוא חיזק אחרים בדרך, אליה הוא כמהּ שנים רבות, גם כשנשבר היה בו חלק שעורג לה. הוא לא יכול להגיע אליה.
הקבלה לרפואה הגיעה יחד עם הצעת עבודה והצעת תפקיד חדש ועוד מלא דברים שכאילו מסתדרים בשורה אבל אני כל כך חלשה וכל כך חולה. אנחנו חייבים נס, אמרתי לרופא שלי, אין מצב שאני מפספסת את זה. אין מצב. אין מצב שהמחלה הארורה הזו לוקחת לי גם את זה.
אני רוצה להאמין בזה, הוא עונה לי, אבל אני רופא, לא קוסם.
הגבול, אני אומרת לו, מאוד מאוד דק.
תתפללו עלי
שירה-אמונה בת רות
3. הבוקר שוב פגיעה. שוב התעלמות כי אני רק אחות. כשרעים אלי אני הופכת רעה וקטנונית, נחשפת בקטנוּתי האנושית המכוערת ומרגישה רע כפול- גם פגעו בי וגם אני מאכזבת את אחי.
זו הפשרה של להיוותר בארץ החיים. הוא נוגע באמת, אנחנו עדיין שוחים בדמיונות כמו שראיתי מישהו שכתב אתמול.
נתקעתי עם כל הדמיונות ואני לבד איתם וחלשה מכדי לקום להסיח את דעתי ואני מוזחת ולא מונחת ואני לא מכירה עוד את עצמי ואין מושיע.
לפעמים מספיק לי להעיף מבט בתמונה שלנו וישר אני נזכרת שמכל העולם כולו היית דווקא אח שלי. זה מחייך אותי, וגם מדמיע.
לא עוזבת ידיים. כמה טוב עוד לפני.
4. אני מבינה את זה עכשיו, פתאום. למה ביומיים האחרונים מגיע כל כך הרבה הבכי. אני חושבת שעיכול כל הטוב שנפל עלי מתעכל ויחד איתו מתבהרת ההבנה: אני חיה ואביחי לא פה לשמוח איתי. עוד מעט שנתיים.
ראה עוד > >
19/08/2025
שירה אמונה האחות
בונרו אובסטריט אמר:
אנחנו לא רק שומרי אחינו. באינספור דרכים חשובות ושוליות, אנחנו גם יוצרי אחינו.
הספר שלי מספר על הזווית שלי, שירה-אמונה, ועל האחאות שלי עם אחי, אביחי, שנהרג בתחילת המלחמה. אבל הספר הזה הוא גם צהר לעולם שלם של אחאות שכולה. עולם מגוון ורחב שפוגש כל אחד בחייו הוא, עם קווי דימיון קווי שוני בין המצטרפים למשפחה הזו, שאף אחד לא רוצה להצטרף אליה אבל היא משפחה של אנשים טובים.
אני מתלבטת בין שלושה שמות של הספר ואשמח לדעתכם:
1. "אחות של אמסלם"- הרי הספר הזה הוא עלי, אחות של אמסלם. מצד שני חוששת שיחשבו שזה סיפור רק על אביחי ויפספסו את ההקשר הרחב שלו
2. "הותיר אחריו אחות"- מצד אחד מעביר חזק את המסר שגם אנחנו, האחים, חלק ממעגל השכול המיידי והקרוב ומצד שני תוהה אם זה שם שמתאים יותר לספר שמאגד כמה סיפורי אחים...
3. "הספר על אחי הקטן"- מצד אחד נקודת המבט שלי עליו, שהוא באמת אחי הקטן, ומצד שני זה לא ספר עליו. הוא כמובן חלק גדול בספר אבל הספר אינו סיפור חייו (גם כזה יהיה, בע"ה, לילדים, אבל אותו לא אני כותבת...)
* בכל מקרה כותרת המשנה תהיה "יומן אחאות שכולה" או משהו כזה.
בתמונה: סקיצה ראשונית וממש לא מחייבת לתמונת הכריכה😅
ראה עוד > >
19/08/2025
שירה אמונה האחות
לפני בדיוק שנתיים ישבתי מבועתת ליד הטלפון שלי. ידעתי שהרשתות מגלות לכולם שאני בת 35 ושיגיעו איחולים אבל הגרון שלי היה חנוק. לא הצלחתי לשמוח ביום ההולדת ההוא.
בתאריך העברי שלי באותה שנה נסעתי לכותל ופרצתי שם בבכי לא מוסבר. בכיתי כל כך חזק עד שנעשה אלי אישה והכריחה אותי לשתות מים ולהסדיר נשימה.
חודש וחצי אחרי אביחי נהרג.
אני מתבגרת וזה מבהיל כי זה מרגיש שהגיל שקורים בו ניסים כבר מאחורי והנה, לפני חודשיים חשבתי שיום ההולדת הזה הולך להיות דומה לזה של לפני שנתיים, אבל היום זכיתי לכל כך הרבה אהבה ושמחה איתי בהישגים הקטנים שלי ומה היא שמחה שלמה אם לא שמחה שחולקים עם אהובים.
תודה למברכים במדיות השונות, אתם חלק גדול מנס המסע הזה.
מה הייתי בלעדיכם.
בתמונה: יומולדת חגיגית במיוחד, לפני 25 שנה
געגוע..
ראה עוד > >
20/08/2025
שירה אמונה האחות
כבר שבועות שאני רוצה לכתוב מהבפנים, מהעומק, מאיפה שהכי כואב. אומרים שהשנה הראשונה הכי קשה.
לא מבינה איך השקר הזה הפך להיות כל כך נפוץ.
השנה השניה מותחת את החוט המקשר. הוא נטוע שם, בתחילת המלחמה, את כבר נוסעת קדימה. כמעט שנתיים. החוט המקשר בין הלבבות שלכם הולך ונמתח, הולך ונמשך. זה כואב. זה ממש כואב. פיזית.
כבר שבועות שאני רוצה לכתוב ואני לא מעיזה. גם עכשיו, כשאני כותבת, אני כותבת מאיזו שכבת ביניים, לא מהבפנים הצורח, הנמשך. אני לא מעיזה לגעת בו. אם אגע בו אתפורר, אם אפתח אותו- אמות.
זה קינם של השדים. טריטוריה של החושך. אני מפחדת פחד אימים להפוך את הסלע הזה, גם ככה אהפוך אותו עוד מעט, באזכרת השנתיים.
שנתיים.
ש-נ-ת-י-י-ם.
אתמול לקחתי את הבת של השכנים איתי למקסטוק. היא מתחילה אוטוטו אולפנה עם פנימיה, כמו שאני סיימתי לפני 20 שנה. אח שלה יתחיל את שנתו השנייה בישיבה פנמייתית. אנחנו מפטפטות על כמה בגדים לקחת, מה להביא מהחדר בבית לחדר באולפנה. השיחה גולשת להבדל בין פנימיות של בנים לפנימיות של בנות. היא מספרת לי שהוא השתנה. הוא אוכל יותר, ישן יותר. פעם אחת הם לא הצליחו להעיר אותו. אבא שלהם מספר להם גם על הישיבה התיכונית שלו, איך היה מונע מההורים להכנס לחדר במגוון תירוצים, כדי שלא יראו כמה מבולגן שם.
פתאום אתה חי מולי. פתאום אתה לא. ההכרה מכה בי כמו סטירה אבל אני נוהגת והיא לידי ואני בולעת את הבכי בכוח. זה קשה לי. כל כך. הגוף שלי מרגיש אחרי אגרוף בבטן, רוצה להתקפל ל-2 ולהתכרבל איפשהו מתחת לאיזו שמיכה אבל זו כבר השנה השניה, אני לומדת לבלוע צפרדעים בגודל של היפופוטם כי אני אמורה כבר להתאושש. כמה אפשר לשמוע על כל מה שכואב לך.
אלוקים ישמור, אני כל כך מתגעגעת.
נדמה שהאמיגדלה, אותה בלוטה שאחראית על הקשר בין התחושה הפיזית לתחושות הרגשיות, עובדת אצלי קשנ במיוחד בשבועות האלה. על כל געגוע שאני בולעת בכוח העור שלי מעקצץ יותר. התרגלתי כבר לתחושה שהוא לא תפור עלי טוב.
כל דקירה, תלישה של פלסטר או לחיצה מכאיבים לי יותר מהרגיל, בהרבה. בתוך המירוץ להציל את חיי דוקרים, תולשים ולוחצים עלי הרבה יותר מהממוצע. וזה כל הזמן כואב או מעקצץ או מגרד. המרפאה בעיסוק שבי מבינה שצריך פה מגע מרגיע, משכך, מאזן. הבדידות נושכת אותי בכל מקום.
סופסוף הגעתי לגולן, הפעם מרגישה קצת יות טוב. הפעם יש מנוחה, והרבה, בתכנית הטיול. אני יושבת על חלוקי הנחל הגדולים בחוף דוגה ונותנת למים ללחך סביבי. זו השעה של השראקיה, הרוחות המערביות, והימה סוערת אבל זה מצוין לי. זה בדיוק הערסול שאני זקוקה לו, הטלטול שיקרקע אותי. אני יושבת עם הראש למעלה אל השמש, נושמת את כל הרעשים סביבי ומרגישה שאני מונחת בול במקום שבו אני צריכה להיות. השמש לא שורפת, הגלים לא מתנפצים.
איך מושלם.
אני פוקחת את העיניים ומתבוננת סביבי, לוקח לי זמן לחזור מהמחשבות שלי למציאות העכשווית ולרגע הכל מתערבב לי. הילד שמשתולל עם אחותו על האבוב נראה לי פתאום כמוך. מקבוצת הנערים בהמשך אני חושבת שאני שומעת את הקול שלך אומר "וואי אחי, איזה קטלני!", אני ממצמצת כשאני רואה אח ואחות נכנסים למים. היא נשענת עליו כדי להתייצב. הוא גבוה ממנה, וחסון, אבל ברור שהיא הגדולה. התנועות שלה מדודות, היא נושאת אליו עיניים מעריצות. אני זוכרת בעצמי את התקופה שהבנו פתאום שאתה עוקף אותי בגובה. משהו בדינמיקה צמח שם ובמקום ללכת מכות, מה שהתגלה כמאוד לא כדאי לי, התחלנו לדבר. זאת אומרת, ממש לדבר. לעומק.
הקיץ הזה מזכיר לי את החופש הגדול של סוף כיתה ז', כשאתה סיימת א' וממש קצת לפני סוף השנה, כשאני כבר הייתי בחופש והתלהבתי שסיימתי עשרה ימים לפניך, שברת היד. טיפסת על החומה עם אחותינו והילדים של השכנים וכשקפצת משהו בנחיתה לא הסתדר. נשכת שפתיים חזק כדי לא לבכות והיית אמיץ גם כשאימא החליפה לך חולצה לפני שאבא לקח אותך לחדר מיון. היד שלך התעקמה לגמרי, שברת 2 עצמות, היית בן 6 וחצי(!) ולא בכית. את כל הימים אחרי ביליתי איתך בכיתה. היו לך משימות כתיבה ואני הייתי הכתבנית שלך. כמה ימים מרוכזים בהם הייתי דבוקה אליך ובסוף החופש הגדול חגגתי בתמצווה (ראו תמונה בפוסט הקודם) והיית מגובס.
תודה על הזכרון הזה.
תודה על שהיית אח שלי.
אני חושבת על זה הרבה לאחרונה. איך יש רק ארבעה אנשים בכל העולם שמכירים את כל האביחי שהיו פה. תינוק, ילד, נער, גבר. אביחי הכועס אביחי הצוחק אביחי הרעב אביחי המתבגר אביחי החמוד אביחי הקרציה אביחי הבןזוג אביחי האח אביחי הבן. יש רק ארבעה מאיתנו שמחזיקים עכשיו אחד בשני ורק אנחנו מכירים את הכל מקצה לקצה. רק לנו איך איך להשלים את החור הזה בלב. לחברים יש חברים אחרים, לבני דודים יש את האחים שלהם, אפילו להתחתן מחדש אפשרי, למרות שזה לא ממלא שום חור, זה בונה חדש תחת החורבן, אבל לבנות אח חדש, על כל הזכרונות והבדיחות והדברים שמחרפנים והריבים והפיוסים- אי אפשר. את זה אי אפשר.
פתאום ראיתי אותך בכל השוחים סביבי. בכל הגילאים, בכל הסיטואציות. איך כל המשפחות כל כך שמחות, כל כך נורמליות, כל כך שלמות. הכל כל כך עולץ ומשפריץ וחסר דאגות ואני יושבת על חלוקי הנחל ויודעת שאני עוד אצליח להיות שמחה ככה. יום אחד.
כל הטיולים המשפחתיים, כל הטיולים שלך עם חברים, כמה היית מדבר על חוף דוגה. פתאום אני כאן, על חלוקי הנחל האלה, ואתה לא כאן. אני מתחילה להבין שהתקבלתי לרפואה, ואתה לא כאן. אני מוציאה ספר עליך. איך מבינים את זה בכלל. אני מתאבלת על הילד שהיית ועל הנער שהיית ואם היית לידי היינו מעלים את זה הזיכרון, הרי גם אם היית נשאר בחיים לא הייתי כבר נער, אבל עכשיו אני מתאבלת עליהם ואתה לא כאן.
נבהלתי.
אסור לי לפתוח את התיבה הזו.
היום דיברתי עם חבר שלך מהגדוד והוא אמר לי שהוא מנסה להסתגל לכל חוסר הוודאות סביבו. הוא אמר לי שבלת"ם זה אמנם משהו בלתי מתוכנן, לרוב שלילי, אבל לפעמים יש גם הפתעות חיוביות, למשל להגיע לפעילות ושם מחכה על האש מפנק. הם קוראים לזה בלת"ש.
אימצתי.
ראה עוד > >
24/08/2025
שירה אמונה האחות
3 ימים בגולן האהוב שלי, נמצאת במים רוב הזמן וחושבת על כמה היית אוהב את המעיינות שאני מגלה. איך היית בטוח מוצא לנו פינת ישיבה על אחד הפלגים של עין עלמיין או מגלה ראשון שעין צנובר כבר לא בתוך בסיס צבאי סגור ומותר להגיע אליה.
הבוקר התעוררתי מחלום עליך. ישבת על הרצפה, מול איזה מסך- אולי דלת של מקרר, אולי של תנור. עליו היה מודבק המגנט שמוצמד אליו המפתח של הצימר שישנו בו. מעליו מעין מפת ראטן או קש. איכשהו זה היה בבית של ההורים למרות שהבית שלהם בכלל לא נראה ככה.
היה לילה, ערב שבת, והייתי צמאה אז ירדתי מהחדר שלי למטבח ופתאום ראיתי אותך יושב ככה, מול המגנט, על הרצפה. כטבעם של חלומות היית נער וגם ילד וגם מבוגר בו זמנית. כל האביחיים שהכרתי ואיתם גדלתי היו שם, בזמן הרמוניה פלאית שהיא אתה.
אמרתי לך יו, אביחי, מה אתה עושה כאן? כמעט פספסתי אותך, איך הבהלת אותי.
אמרת לי אני כל הזמן כאן. לא תמיד אתם מרגישים.
אמרתי לך, כן? כל הזמן? גם כשאני לא חולמת?
אמרת לי ברור, כאן גדלתי, זה הבית שלי. גם לאימא וללירז הלכתי כמה פעמים, לא תמיד מרגישים אבל אני כאן.
אמרתי לך אני מתגעגעת ביח.
אמרת לי הנה, התגעגעת אז באתי. הנה, אני כאן.
אמרתי לך אתה יכול לגעת בדברים? להזיז?
אמרת לי לא. לצערי לא. הראית לי איך אתה נוגע במגנט ועובר ישר דרכו.
אמרתי לך אוקיי. הגיוני. מה אתה כן יודע לעשות?
אמרת לי שאתה יודע לרקום.
לרקום?? התפלאתי. אתה יכול לרקום תך אחד על המפית ראטן או קש הזו? תך קטן, נסתר, שרק אני אראה ואדע שהיית פה? אמרת לי לא, נו, אני לא יכול אפילו להחזיק את המחט.
אמרתי לך נו, אולי תזיז טיפה את המגנט?
אמרת לי אני לא יכול. אמרתי לך שאני לא יכול.
אז איך אני אדע שאתה כאן איתי גם כשאני לא חולמת? שאלתי ככה, בלי האדמה, בלי כלום, רק שאני אחים שנקרעו לשני עברי הקיום ומתגעגעים את כל המרחק באמצע. ישבת איתי והייתי בצער איתי. לא בעצבות, בצער. הרגשתי שלמרות שטוב לך ואתה שליו, גם אתה מתגעגע.
אמרת לי נו, אמרתי לך, אני כל הזמן כאן.
אל תשכחי.
וחיבקתי אותך.
והתעוררתי בוכה
והייתי צריכה לשים את היד על הפה חזק חזק כדי לא להעיר את החברה שישנה לידי
והצער קיפל אותי
והגעגוע כופף אותי
ומצאתי את עצמי מתעוררת בהדרגה ככה, יד על הפה חזק חזק ואני כפופה קדימה, כורעת תחת הגעגוע
ואומרת לך תודה
שבאת לבקר אותי
ושאמרת לי שאתה כאן באמת, ואני לא מדמיינת
ותודה שטוב לך
ותודה על אינסוף שברירי השניות בהם היית אח שלי
אבל אולי בכל זאת, מתישהו, תצליח להזיז אצלי איזה מגנט...
ראה עוד > >
04/08/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
יעל איתן היקרה, שאחיה הגדול אמיר היה חניך של אביחי, צילמה לנו בירושלים.
יעל ואמיר איבדו את אחיהם הקטן, נועם, כשנפל על משמרתו בחזית הצפונית כשנה אחרי נפילתו של אביחי.
אחינו לדרך 🫶🇮🇱
ראה עוד > >
05/08/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אסף יפת, שלמד עם אביחי במדרשית נועם כפר סבא, טייל עם משפחתו בצפון וקפץ לראות את "מצפה אביחי" המרווח, המשקיף על נופי בקעת הירדן בארצנו האהובה.
המצפה, שהוקם בזכות קמפיין מימון המונים מרגש ומקרב לבבות, הוקם לפני מספר חודשים בישוב יפית ביוזמת חברי המשפחה המתגוררים בישוב.
חנוכת המצפה, שנדחתה ממועדה המקורי בעקבות מבצע "עם כלביא", תתקיים בע"ה בעוד כשבוע.
לפרטים והרשמה: https://docs.google.com/.../1FAIpQLSfDppbvuSJ.../viewform...
בבואכם ובבניין ארצנו נתחזק 🫶🇮🇱
ראה עוד > >
06/08/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בשבוע שעבר הוזמנה המשפחה לפגישה במשרדי Strauss-Group קבוצת שטראוס בפתח תקווה.
קבוצת שטראוס תומכת במשפחות השכולות ומייצרת עבורם מהדורה מוגבלת של חטיף או ממתק לזכר יקיריהן שנהרגו במלחמת "חרבות ברזל".
הוזמנו לשבת עם גילי- ראש תחום בשירות צרכנים, שעמדה איתנו מהפניה שלנו ועד הפגישה, עדי- מנהלת משאבי אנוש ממתקים וקפה, עדי- מנהלת מערך השירות ויפתח- מנכ"ל חטיבת ממתקים וקפה.
בפגישה דיברנו על אביחי, על עצמנו כמשפחה, על התמודדות עם אובדן מתוך עוצמה ועל תקומה מתוך כאב. השיחה היתה פתוחה, קרובה ונתנה לנו מקום להעביר קצת מאביחי שלנו.
אביחי אמנם לא היה חובב ממתקים גדול אבל בחרנו בשוקולד החלב הקלאסי כי הוא הזכיר לנו אותו:
פשוט אבל מוסיף טעם משמעותי וכמובן- אהוב על כולם...
יצאנו מהמפגש מחוזקים ומרוממים, מתרגשים ומעורבבים- צער עם שמחה, כאב עם הנאה מהילדים שנהנו כל כך משפע הממתקים שהוצע להם...
תודה רבה רבה לחברת שטראוס, מאוד לא ברור מאליו ומאוד מנחם וכן לגילי על הליווי הרגיש והעוטף.
*הודפס בדפוס בארי
עם ישראל חי!
🫶🇮🇱🍫
ראה עוד > >
07/08/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בעלון "בת חיל" לחודש אב, המופץ מטעם הרבנות הצבאית לחיילות צה"ל, הובא מתכון של רותי, אימא של אביחי, למרק מסורתי לאחר הצום.
בשבוע הזה, בין ט' באב לט"ו באב, מציינים בצה"ל את "שבוע הרעות". זה השבוע בו אנו מתקנים את שנאת החינם שגרמה לחורבן בית המקדש בט' באב באמצעות אהבת חינם של ט"ו באב.
שבוע זה מתאים במיוחד לאביחי שלנו, שהיה כל כולו לב גדול, אהבת חינם וחיבורים.
בבניין ארצנו ועירנו ננוחם
🫶🇮🇱
לחברת המלאה: https://drive.google.com/.../1Do4C52aD3wSf8No2V5d.../view...
ראה עוד > >
10/08/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מעבירים הודעה שקיבלה רותי, אימא של אביחי.
לא נגענו:
"שלום רותי🤍
קוראים לי ענבל, אני בת 12 וגרה בפתח תקווה.
לקראת הבת מצווה שלי אני לומדת עם ההורים שלי על מידות טובות, במסגרת הלימוד ההורים שלי הראו לי משפט שכתב הבן שלך אביחי הי״ד: ״כשאני עוזר למישהו שקשה לו - לא קשה לי כשאני עוזר למישהו שכואב לו - לא כואב לי״ המשפט הזה נתן לי מסר חזק של עזרה ואכפתיות לאחר וידיעה שלא קשה ולא כואב לעזור למישהו שקשה או כואב לו.
בעקבות המשפט החלטתי לעשות מעשה.
חילקתי שקיות למשפחות עם ילדים קטנים, בשקיות היה פעילויות ויצירות שוות לילדים להעביר את הזמן בתקופה של המלחמה, חשבתי שאם אני אעזור ואתמוך במי שצריך עזרה זה יוכל לעזור גם לי.
היה חשוב לי לשתף אותך במה שלמדתי מהבן הגיבור שלך ואני מאחלת לך שהקדוש ברוך הוא ישלח לך ישועות ונחמות ושתדעו רק שמחות🌸
ענבל"
תודה ענבל המתוקה ומזל טוב לבת המצווה!
ראה עוד > >
11/08/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מצפה אביחי נפתח, נחנך ועכשיו הזמן לפרסם אותו לקהל הרחב!
במצפה, הממוקם במושב יפית בבקעת הירדן, תמצאו שולחן וכיסאות, נדנדות יחיד וספסלים המשקיפים על נוף בקעת הירדן. בסמוך אליו ישנה עגלת קפה כשרה (פרטים מצורפים) למי שרוצה פיקניק של נחת וצ'יל.
הוראות הגעה למצפה: שמאלה אחרי הש.ג בכניסה ונסיעה על הכביש ההיקפי עד שמגיעים. ישנו כבש בכניסה למצפה, להנגשה לעגלות ולכיסאות גלגלים.
קישור למיקום: https://maps.google.com/?q=32.061893,35.465956&entry=gps&g_st=afp
תייגו בלוגרים ומשפיעני רשת בתחומים רלוונטיים כמו: טיולים, עגלות קפה, צימרים ובתי הארחה באיזור וכו'.
הגעתם לבקר?
שלחו לנו תמונות 🙂
לפרטים על עגלת הקפה:
חן - 050-5474474
מעיין - 050-2925094
#מצפהאביחי #מצפה_אביחי
ראה עוד > >
17/08/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חוף 50 (דרומית לאולגה)
בימים אלה עובדת המשפחה על הנצחת אביחי בדרך מתוקה ומרגשת יחד עם עמותת "לחיות ת'חלום", המגשימה את חלומות הנופלים.
אמנם האיזור מוגדר כשמורת טבע ולכן זה מעט מורכב, אך אנחנו נחושים למצוא דרך להאיר את העולם באורו המיוחד של אביחי גם שם.
לפעמים חלומות גדולים מתבשלים לאט עד שמוגשמים...
תודה לאינגה שצילמה ושלחה 🫶
ראה עוד > >
19/08/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אביה @aviasasi המדהימה, חברת המשפחה מחדרה, התראיינה על הבחירה האמיצה שלה להתגייס לקרבי בגיל 34 והזכירה את אביחי שלנו.
תודה שבחרת להוציא את הכוחות המיוחדים לך בדרכו ולאורו של אביחי 🫶 https://www.mako.co.il/pzm.../Article-52593b7500a7891026.htm
ראה עוד > >
22/08/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
במוצאי שבת האחרון עלתה שירה-אמונה, אחות של אביחי, לריאיון קצר על מצפה אביחי בתכנית "במוצאי יום המנוחה" ב @glzradio .
שירה-אמונה סיפרה על המיזם המופלא של איילת ודודו, על עבודתו המדהימה של איתמר אמן העץ ועל ההשקה המרגשת שקרתה כמה ימים לפני כן. כמו כן הסבירה שירה-אמונה שהקמת המצפה, הצופה אל נופיה היפים של בקעת הירדן, למרגלות הסרטבא, הוא ביטוי של יופי אל מול כיעור מעשיהם של אויבינו וכן העמקת האחיזה בארץ אל מול ניסיונם להוקיע את זכותנו בה.
תודה רבה לד"ר חגי חריף על האירוח בתכנית 🙏🏻🙏🏻🙏🏻
להקלטת הריאיון: https://glz.co.il/.../%D7%91%D7%9E%D7%95%D7%A6%D7%90%D7...
(דקה 23:00)
ראה עוד > >
24/08/2025
שירה אמונה האחות
יא אללה ביחי, איזה פינוק, חלום נוסף, לילה שני ברצף. מה הגולן הזה עושה לי. המרחבים האלה פותחים לי את הלב, המעיינות פה ממיסים לי את המגננות.
הייתי בבסיס הפעם ופתאום באת. כאילו קבענו מראש או משהו. פשוט הופעת- ואז היתה אזעקה ואני רצתי לממ"ד וראיתי אותך הולך החוצה, נשאר קצת בתוך הבניין אבל עומד בחוץ ומסתכל למעלה.
אמרתי לך אביחי, פססס, אביחי! מה אתה עושה?
ולא שמעת אז המשכתי לקרוא אביחי, פססס, אביחי ובסוף שמעת אותי ולא הבנת מה אני רוצה ממך. אמרת לי אני רוצה לראות את היירוטים.
לא טוב, אמרתי לך, לא טוב. זה מסוכן.
את תמיד מגזימה ולחוצה, אמרת. מה כבר יכול לקרות? לא יקרה לי כלום.
ופחדתי להגיד לך שכבר מתּ לנו ואיתך מת בנו חלק כי רק חזרת ולא ידעתי אם זה היה חלום ואם מותר להגיד למישהו אבל מתָּ כבר. אבל אתה כבר מתָּ, ואנחנו לא נעמוד בעוד פעם אחת כזו.
הלב שלי ניתר כשעמדת שם והאזעקה צורחת ואמרתי לה' לא עוד פעם, אתה שומע? לא שוב.
והיית צעיר ורזה וגבוה ומישהו מהבסיס ישב איתי בממ"ד ואמר לי אני צריך לומר לך משהו בכנות. את חייבת לשחרר. הוא ילד גדול. הוא עושה את הבחירות שלו. ידעתי שהוא צודק והבתכלתי עליך מהחלון בעיניים כלות, מסתכל באדישות על השמים וידעתי שאני צריכה לשחרר אותך. וידעתי שאני תמיד אעריץ את החלקים שאתה שונה בין מהם, למרות שהם לפעמים קשים לי.
בלעתי כל שניה שעוד ראיתי אותך, פחדתי שתלך לי שוב, בסוף העמסת על עצמך איזה תיק ואמרת לי שאתה חייב להמשיך בטיול אבל היה טוב לראות אותי ואני ניסיתי להרגיע את עצמי הנה, הוא כאן, הוא חזר, לא לחנוק אותו.
כמה שהוא היה מעצבן ועקשן לפעמים גם בחייו, ככה הוא חזר גם עכשיו, אחי אהוב לבי, עם העקשנות לראות יירוטים ולטייל ולהיות קליל ולא לחשוב כל הזמן רק על הסיכונים.
הוא כאן, הוא רק מטייל קצת, אין מה לחשוש.
הוא ילד גדול,
את צריכה לשחרר.
אז שחררתי.
ראה עוד > >
26/08/2025
שירה אמונה האחות
1. קמתי מתרגשת הבוקר, התלבשתי והתאפרתי, החלפתי בגדים פעמיים שניסיתי להתעלם מכאבים הבטן, משכנעת את עצמי שזה נפשי.
הייתי אמורה לנסוע למשרדי אופיר ביכורים - בית הוצאה לאור, לצלם את סרטון ההדסטארט של הספר ולשבת עם העורכת. בקושי הצלחתי להגיע לאוטו אבל התעקשתי.
בצומת לוד צפון הבנתי שאני מסכנת את עצמי ואחרים כשאני מתעקשת לנהוג ככה ולפעמים כשאת קמה עם מה שנראה כמו וירוס בטן מעצבן, צריך פשוט להתמסר לוותר.
חזרתי הביתה.
איך גם לידה של ספר, כמו לידה של ילד, מביאה איתה את התזמונים המדויקים שלה.
כמה אני אוהבת שליטה, כמה אני מתענגת על הלימוד לשחרר אותה.
2. אביחי אחי היה עולם שלם, גדול, מקיף, עגול.
מהרגע שנולד ועד שאגיע לגיל 120 הוא היה ויהיה אחי הקטן. זו דינמיקה שמשתנה לאורך החיים, לפעמים כל שנה, לפעמים כל שעה. אני כנראה אכתוב עליו עד סוף ימי, ואספר ואנציח ואשתף כל זכרון שיעלה לי וירגיש לי בר שיתוף. אבל הספר הזה הוא לא רק אני. זאת אומרת, רק אני כתבתי אותו והוא מספר רק על האחאוּת שלי עם אביחי, אבל אני רואה אותו כאבן פסיפס אחת מתוך תמונה שלמה וענקית שהעולם ממשיך לחשוף: התמונה של האחים השכולים.
לכן, למרות שההאשטג #אחיהקטן ליווה את הכתיבה ועוד ילווה בהמשך עד שנהיה ראויים להתגלות משיח צדקנו ותחיית המתים, השם "הותיר אחריו אחות" נבחר כמתאים יותר.
תודה לכל המצביעים 🫶
3. כמו תמיד כשפרויקט גדול מתקרב להגשמה, אני נבהלת. מה זה נבהלת, נכנסת לסחרור שאולי אני בטעות מובלת מאגו, אולי אני לא רואה את התמונה, אולי אני שקועה מדי בעצמי.
למזלי הגדול בורכתי בסביבה פיזית ווירטואלית תומכת ומרימה. הפעם זה מערב גם את אחיי לדרך מעמותת האחים שלנו, ששמחים בספר הזה (חלקם, לפחות).
אני מדמיינת אותם מאחורי כשאני משמיעה את הקול הזה. גם מאחותי האחת לירז ביקשתי את ברכת הדרך והיא נתנה לי אותה, לשמחתי, יחד עם הערות והארות חשובות ומחדדות.
רק בשביל הקטע חיפשתי בגוגל "ספר חרבות ברזל". יש כאן רק חלק מהכותרים ששטפו את הארץ בצל המלחמה. כשהתותחים רועמים המוזות לא תמיד שותקות, מתברר.
חיפשתי בגוגל גם "ספר אח שכול". התוצאות היו עגומות.
זה הבהיר לי יותר מהכל שאני בדרך הנכונה.
עוד מעט ההדסטארט,
נתראה 😉
ראה עוד > >
01/09/2025
שירה אמונה האחות
יש רגעים,
נגמרות לי המילים
ראה עוד > >
03/09/2025
שירה אמונה האחות
אתמול בבוקר עוד התכתבתי עם הצוות של הדסטארט - Headstart וקיבלתי הדרכה מסודרת מה לעשות בכל שלב של הגיוס.
שוב עלתה לי המחשבה שאולי קפצתי קצת מעל הפופיק.
היום בבוקר התעוררתי למציאות בה כמעט חצי מהסכום גויס תוך פחות מיממה 😳
הבנתי שיש כאן משהו הרבה יותר גדול מהפחדים המקומטים שלי. יש כאן שליחות.
אני צריכה להשתפר מאוד ביכולת שלי לנהל טוב שמושפע עלי, כבר כל כך התרגלתי לנהל משברים ונסיונות שהטוב הזה גרם לי להדחיק לגמרי ולסרב לרפרש את עמוד ההדסטארט, עד שחבר שלח לי הודעה: את קולטת את המהירות שבה זה מתקדם???
אז בקיצור תודה לכם ולה' הטוב ולכל המעגלים שנוצרו סביבנו והנה קצת באיחור אבל הוספתי תשורות חדשות כמו למשל הרצאה של Ehud Amiton , הרצאה של Tzipi, יומן שנהוראי דוידוביץ מכין בעבודת יד, ו-4(!) קורסים דיגיטליים של Gili Drober למי שיש לו ילדים (או ילד פנימי) חובב חיות / פיראטים מפלסטלינה ואפילו תשורה של ספר+ חפיסת שוקולד של אביחי (תודה Strauss-Group קבוצת שטראוס) ובתוך כל זה הלב, שהוא תלת מימד, מוצף עד חציו בכאב וגעגוע ובחציו השני בנחמה.
תודה על כל הטוב 🫶
ראה עוד > >
04/09/2025
שירה האמונה האחות
אני אוהבת מספרים. אוהבת שהדברים מסתדרים בדיוק, מתחלקים ללא שארית, מסודרים בקוביות.
גם לאביחי אחי היתה חשיבה מתמטית והנדסית אבל הוא היה הרבה יותר יצירתי ממני. הוא היה יכולה להבין את הקופסה, ללמוד אותה, לשבת בה אפילו, אבל אז הוא היה מתחיל לחפש בה ברגים רופפים כדי להפוך אותה למשהו אחר (גם מטאפורית וגם פיזית).
לכן, כשהבנתי שסכום הגיוס יוצא בהתכתבות עם הגיל בו אביחי היה אמור להיות היום (32) ושמועד סיום הגיוס יוצא ממש באזכרת השנתיים, הכל הסתדר לי. הפחד והחשש ירדו והתחילה ההתלהבות.
איזה מסע מטורף זה. כמה דבש, כמה עוקץ
#אחיהקטן
קישור לתמיכה בפרויקט נמצא מתחת לשטיח 😉
ראה עוד > >
25/08/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אסף יפת, שלמד עם אביחי במדרשית "נועם" כפר-סבא, נזכר במקרה בו הם נסעו לצפון בטרמפים ונתקעו כ-3 שעות בצומת צמח בהמתנה לטרמפ.
אפילו נמצאה תמונה מאז.
תודה, אסף, על הזיכרון המתוק ומלא החיוּת הזה. אביחי אהב את הארץ מאוד, טייל בה לאורכה ולרוחבה, עם חברים או עם משפחה, בטרמפים, בתחב"צ או ברכב. גם את חייו מסר על אהבת הארץ והעם, כפי שרצה לחיות את חייו.
*אנו לא מעודדים גרפיטי 😉
ראה עוד > >
29/08/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הבוקר יצא שי, לוחם מהגדוד של אביחי (7008), לריצת הכנה לקראת מרתון דיסני שיתקיים בע"ה ביום ראשון.
במרתון ירוץ שי עם נבחרת "שלווה" Shalva National Center בליווי הדגל ועליו שמות הנופלים מהגדוד במלחמת "חרבות ברזל".
תודה שי על שאתה לא שוכח
והצלחה רבה במרתון!
שבת שלום 🙏🏻
*תמונות מהמרתון עצמו-בתגובות
ראה עוד > >
01/09/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ב"בית אביחי", הממוקם בחדרה, ישנן 2 קומות של בית הכנסת "תפילת חנה" ומעליהן את אולם השמחות "היכל אביחי". הקומפלקס כולו, כמו גם אולם השמחות בו, נקראו על שם אביחי שלנו.
מאז שנפל על משמרתו נהרגו עוד 2 מבני הקהילה:
נועם איתן, שנפל בחזית הצפונית כשנה לאחר אביחי ומעיין בן-חמו, שנהרגה בעת פעילותה בחווה בבקעה. הירדן.
לזכר שלושת אהובינו נתרמה ספריית ספרי קודש הממוקמת בקומה העליונה, מול הכניסה ל"היכל אביחי ".
ראה עוד > >
03/09/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אם את יודעת מה יש בסוף
ואם מצאת את הדרך לחוף
אם את שומעת רעש לבן
זה אני ששולח סימן
ראה עוד > >
08/09/2025
שירה אמונה האחות
אלי דסגס היה ממש קטן כשההורים שלי אירחו את המשפחה שלו, שרק עלתה מצרפת, אי שם ב-2009.
לפני מספר חודשים אלי סיים את התיכון ובחר, יחד עם חבריו, לעשות את סרט הגמר שלהם עלי.
כל פעם מחדש זה מפתיע אותי, למי אכפת ממני. אני האדם המשעמם ביקום, פשוט החיים שקורים לי מעניינים ואני עושה את מה שאני יכולה כדי לא לטבוע ואולי אפילו לגלוש על הגלים.
בכל מקרה זה מעניין כי יש פה, בין השורות (דקה 4:30 בערך), את ההתחלה-
שליחת הספר להוצאות לאור אחרי שאספתי את כל הקטעים ואיגדתי אותם לקובץ אחד.
❤
#אחיהקטן
#הותיר_אחריו_אחות
קישור לתמיכה https://headstart.co.il/project/86729 https://www.facebook.com/shira.amesalem/videos/3732091443764984
ראה עוד > >
14/09/2025
שירה אמונה האחות
עוד מעט
יעלה האור
ואני שיכור
ורוצה אותך לזכור
ולשמור
עד ימי הסוף
עד שנחלוף
ותגוע הלמות התוף
ראה עוד > >
16/09/2025
שירה אמונה האחות
אני שומר עמוק בפנים
מתחת לעיניים
וכך עוברים לי הימים
והלילות בינתיים
כמעט שנתיים
לפני כמעט שנתיים, עוד ב"שבעה", הקמתי את העמוד חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ר אביחי אמסלם הי"ד.
מההתחלה ממש היה ברור לי שהילד הזה לא סתם סיים את שליחותו בעולם אלא סיים אותה, כמו כמעט כל דבר אחר, בהצטיינות יתרה...
ידעתי שהוא השאיר אחריו מעגלים על מעגלים של אור, ידעתי שהוא היה משמעותי לכל הרבה.
כשהצטערתי שאין מי שינהג מנהגי אבלות עליו יותר מחודש, אמרה לי חברת ילדות שלו: חמודה, כולנו נצטער על אמסלם הרבה הרבה יותר מחודש....
הקמתי את העמוד כדי לרכז בו את כל ההנצחות. כדי שלא נשכח שאנחנו עטופים. שלא נשכח את האורות בחושך. שלא נשכח את כל הצדדים היפים שלו, כל אחד מבוטא בהנצחה אחרת.
הנצחה היא מלשון "נצח". היא מנציחה לנצח את ערכיו ומידותיו של מי שלא פה עוד ומיטיבה את העולם, כך אני רואה את זה...
הספר #הותיר_אחריו_אחות הוא חלק אחד מההנצחות. הוא מביא טוב לעולם גם בהכרת כאב שכמעט ולא שומעים וגם בפתיחת פתח לאחים אחרים שיבטאו את עצמם (חלום שלי שהוא לא יישאר ספר-אחאות יחידי).
אמנם הגענו ליעד הראשוני אבל ספר תמיד אפשר לשפר: עוד הגהה, הוספת דשים לעריכה, צירוף סימניה ועוד ועוד.
את הכסף שיותר אקדיש, כמובן, להנצחתו של אחי הטוב (מישהו אמר חלום על פונט ולא קיבל?), לכן אנחנו ממשיכים הלאה אל היעד הבא: 45,000₪.
זו לא צדקה, זו לא תרומה, זה עידוד לרכוש ספר ואולי תשורה נוספת לבחירתכם.
תודה לכם ולה' עליכם
הלוואי שנזכה בקרוב לביאת גואל
שנה טובה אהוביי🫶
ראה עוד > >
21/09/2025
שירה אמונה האחות
לפני כמעט שנתיים אביחי אחי נהרג.
עכשיו, כמעט שנתיים אחרי, אני מצליחה להגיד את זה. זה מתחיל להרגיש פחות מנותק. הדיסוננסים שוככים, הקטבים מתקרבים, התהום נפערת תחתי. כנפי ההדחקה נחלשות.
אני נופלת.
הרצף האכזרי של יומולדת-אלול-חגים-אזכרה הולך וסוגר עלי. יחד עם העיכול שמגיע אחרי שנתיים אני משוטטת לי בעולמות מקבילים בו זמנית. עולם עיני הבשר, עולם כאב הרוח. עולם הזה, עולם הבא. אני רואה את הדין בכל מקום: טיפול במוסך שעלה כמעט חמישית מערכו של הרכב, דו"ח מטופש במיוחד שלקח ממני כמעט חמישית מקצבת הנכות שלי, סיבוכים על סיבוכים בתחום הרפואי, אפילו הקבלה לרפואה עלולה להתבטל, כך אמרו לי מהנגישות, כשיבינו בפקולטה שאני כל כך חולה שאני זקוקה להנגשות.
חברים שלי במילואים ואני לא. זה מגרד לי בגוף.
הצילו. כל הדינים של השנה הקודמת מגיעים מרוכזים רגע לפני סוף השנה. מחזיקה אותי רק המחשבה שאחרי שיגמרו אני אזכה בשנה חדשה, טובה, מתוקה. יפה ושונה יותר. יו, הלוואי.
יש משהו ממוטט בשנתיים אחרי. אני מתבוננת אחורה ופתאום קולטת את הכוח שהיה לי לרוץ על הנצחות. אני עומדת מול מעל 100% גיוס ל #הותיר_אחריו_אחות ומתכווצת. ההגעה ליעד משמחת, כמובן. אבל הנסיבות מחרידות. אביחי, אחי הקטן, זה שגידלתי ממש בידיים, כמו אימא קטנה, מגיל כמעט 5, נהרג וקיומו הפיזי חדל מלהתקיים. רק עכשיו אני מבינה את זה, כשהבת הקטנה שלו כבר אומרת מילים בודדות ומזהה כלב, כשהגדולה שלו עלתה לכיתה א', כשהאחיינית הבכורה שלנו הגיעה לגיל בו היא הגיעה אלי, לראשונה, להתארח בשבת. כשכל כך הרבה חיים ופרחים נשתלים, קומות ותלים, סביב הבור הפעור.
אביחי אחי איננו. איך נושמים.
אל מול התנועה הקשה, אני מתפקדת. עם מספיק איפור עמיד אף אחד לא רואה שהלכת לישון שוב בוכה עד אובדן נשימה, מתקשרת לחברים ומתחננת שישארו איתך על הקו עד שתירדמי. אף אחד לא מכיר את תנועת הנפש הזו שדוחפת קדימה מצד אחד ומצד שני מלקה בשוט על הגב הדואב, המצולק, הפצוע: איך את תמיד מוציאה את הכאב על חברים. איך לא שמת לב וקיבלת דוח. איך לא טיפלת ברכב, אולי לכן הוא התקלקל. איך את מפיצה כל כך הרבה חושך כשהבטחת לעצמך להיאחז באור. איך ואיך ואיך. עולם קשוח, נוקשה, זוויתי, חד.
אני כל הזמן כועסת, רוב הזמן אני בעצמי לא בטוחה על מי. הכעס שומר עלי לא להתפרק הצער ומהכאב אבל כבר עכשיו הסכר הזה מתחיל לדלוף.
כל כך חסרה לי חמלה, רוך. מישהו שיערסל אותי, שיסלח לי עבור מה שאני לא מסוגלת לסלוח לעצמי. שהלב שלי יתרכך שוב. בבקשה ה', בבקשה ה', שהלב שלי יתרכך שוב.
עוד מעט שנתיים והעולם מטפס עלי. תחקירניות שצריכות לתפור תכניות לרגל שנתיים למלחמה מבקשות ממני עוד ועוד תמונות, עוד ועוד כתיבה, עוד ועוד חפירה בכאב, סרטונים, הסברים, מכתבים.
אני חייבת לשבת על הספר ומטורגרת בלי סוף. אני עדיין עושה את זה. אבל זה מטרגר. ההגעה ליעד מבהילה אותי. למה הייתי צריכה את זה בכלל? אלה תחושות שאני מכירה. הבהלה מלקחת את השליחות אומרת שאני משלימה עם הדין של נופלו ואולי עד עכשיו לא הייתי מוכנה לזה. משהו קרה לי.
הדסטארט - Headstart דוחפים אותי קדימה. אל תפספסי את המומנטום, נסי להגדיל את היעד. הם צודקים, כמובן. אני רוצה ושואפת להגדיל את היעד ולגייס עוד, לשכלול הספר ולשאר הנצחות של אביחי, אבל אני לא מסוגלת להמשיך לשקר ברשת כאילו אני באווירת מחנה קיץ. אני עצובה. ועובדת עם העצב, עם הקושי, עם הכאב. וזה כל מה שאני מסוגלת לעשות כרגע.
אפילו הגדוד, הגדוד שכל כך אהבתי, איכזב. המשפחות השכולות הן רק ההורים והאלמנות. את האחים שכחו, שוב. גם אם את אחות שעשתה כל כך הרבה, הרימה, תפרה, התרימה, שינעה. את רק אחות. לא קיבלת אפילו הודעה מהמג"ד. שקופה.
הפסיכולוגית שלי אומרת שזה טבעי ונורמלי. שאני לא באמת יוצאת מדעתי.
אני נאבקת למצוא בי חמלה ורוך ויושבת לצייר בצבעי מים. משהו בהתפשטות של הצבעים במים מרגיעה אותי. משהו בכך שגם טעויות יוצאות יפה חומל עלי, חומל אלי.
כשהכל יגמר- ההדסטארט ואיתו האזכרה- אני אקח אוהל ואסע לכנרת. שלושה ימים יש לי. לשבת בשקט ולהתבונן על המים. ולשתוק. ולשתוק. ולשתוק.
אני מקווה לסיים לכתוב עד אז, אני מקווה לסיים בירוקרטיה עד אז, אני מקווה לדעת עד אז אם אני באמת מתחילה ללמוד או שהפקולטה חוזרת בה.
אני מקווה להיות שם, בשקט ולקחת אוויר,
רגע לפני הפרק הבא....
ראה עוד > >
22/09/2025
שירה אמונה האחות
שנה טובה
לדוד גיבור
אשר על המשמרת...
תודה, אחי.
ראה עוד > >
04/09/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ורד ביתן יזמה את מיזם "אורות של ניצחון" ומיטב את מיזם "אושפיזין של גיבורים".
שתיהן, גם ורד וגם מיטב, הן גרפיקאיות ששילבו משפטים של גיבורים שנפלו במלחמה בקישוטים לסוכה.
לפרטים ורכישה:
ורד מ"ורדיתא" (הכרזה עם מעגל העלים)- 052-4718615
מיטב מ"מיטב העיצובים" (הכרזה עם הנוף, ניתן גם לקבל קובץ להדפסה בבית)- 052-8109414
כדאי להזדרז כי המלאי מוגבל
צלמו לנו את הסוכות המקושטות שלכם 🫶
ראה עוד > >
08/09/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לא נותר לנו הרבה להוסיף...
ביום חמישי ד' אלול זכינו לעלות עשר משפחות כגרעין של ישיבת שבי חברון ל"בעת אביע"ד", שכונה חדשה של עיר האבות קרית ארבע היא חברון.
השם אביעד הוא על שם אביעד קוליץ הי"ד ועל שם תשעת בוגרי הישיבה שנפלו במלחמת התקומה האחרונה:
אביחי אמסלם
אביתר כהן
אלעד פיינגרהוט
יוני שטיינברג
יונתן ברנד
ידידיה לב
עמית הלוי
עמיחי אוסטר
עברי דיקשטיין
*הי"ד*
ראה עוד > >
09/09/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הודעה שהתרגשנו מאוד לקבל:
משפחה יקרה שלום רב,
בימים אלה אנו משתפים אתכם ביוזמה מיוחדת שנולדה מתוך רצון לחבק, לזכור ולהביע הזדהות עמוקה עם כאבכם.
במהלך החודשים האחרונים הוקם פרויקט של חברת הילמ"ה (הייטק למען החברה) בשיתוף עם ארגון יד לבנים בשם "דרישת שלום", אתר שבו הועלו מאות סטיקרים לזכר הנופלים והנופלות שנפלו במלחמת "חרבות ברזל".
כל סטיקר כזה הוא חלון קטן שמזמין את הציבור להכיר, לזכור ולכתוב.
הגולשים מרחבי הארץ והעולם שנחשפו לסטיקר, קראו על יקירכם ובחרו לכתוב מכתב, שורה או מחשבה שנולדו מתוך הכרה, הזדהות וכבוד. הדברים נכתבו ביוזמתם האישית והכנה של הפונים, חלקם מוכרים, אחרים אנונימיים אשר ביקשו להעביר מסר של זיכרון, הערכה ושותפות בכאב.
אנו מצרפים למייל זה קובץ PDF ובו ריכוז של מכתבים ומסרים שנכתבו במיוחד עבורכם, בני ובנות המשפחות.
מזמינים אתכם לצפות בפרוייקט: https://stickers.org.il/
אין בכוחנו למלא את החלל, אך אנו מקווים שהמילים שבקובץ יהיו עבורכם רגע של חום ואור, ותזכורת לכך שאתם לא לבד.
בברכה,
ארגון יד לבנים.
(ניתן לחפש בקישור את אביחי בתיבת החיפוש בחלק העליון של העמוד)
הנה מספר תגובות שקיבלנו במסגרת הפרויקט:
ראה עוד > >
10/09/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
גבי ורותי, ההורים של אביחי, רכשו ספרי ילדים תורניים בהוצאת "אל עמי" @elami_elatzmi כתרומה לספריה התורנית בבית הספר היסודי "תחכמוני", בו למד אביחי.
הספריה התורנית נפתחה כחלק מפרויקט של משרד החינוך- בכל בית ספר ממלכתי דתי נפתחה ספריה תורנית לזכר בוגריו שנפלו במלחמת "חרבות ברזל".
הספריה, על שם אביחי ועל שם נועם איתן הי"ד, משמשת את ילדי בית הספר לקריאה תורנית מהנה ומעשירה.
ולוואי שבזכות לימוד תינוקות של בית רבן שילמדו תורה בדרך זו, נזכה כולנו לבשורות טובות, ישועות ונחמות, בפרטי ובכללי.
"מפי עוללים ויונקים יסדת עוז"
🫶
לפוסט של משרד החינוך על הספריה: https://www.facebook.com/share/p/1C2YecErG9/
ראה עוד > >
11/09/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אורלי שושן, גננת בגן מור בפרדס חנה, הקדישה את הספריה התורנית בגן ל-3 נופלים שסיפורם נגע לליבה במיוחד, ביניהם אביחי שלנו.
הלוואי שבזכות לימודם של תינוקות של בית רבן יבואו בשורות ונחמות לעם ישראל 🫶
ראה עוד > >
14/09/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
יהונתן והודיה אגרסט היו שכנים של לירז, אחות של אביחי, השגרה ברבבה.
יעל מלמד, אחותו של יהונתן, כתבה לנו:
היום בדרך לצפון נכנסנו ליפית למצפה אביחי לארוחת בוקר.
מקום מקסים.
שתדעו רק שמחות. חיבוק גדול והרבה כוחות 🫶🏼
תודה יעל, שמחים שנהניתם מהמצפה ❤️🩹🇮🇱
ראה עוד > >
16/09/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לקראת סוף החופש הגדול, לקחו סבא גבי וסבתא רותי (ההורים של אביחי) את הנכדים ל"יום תחבורה".
הם נסעו לחיפה, שם עלו על הרכבל ונהנו ביחד.
לאורך היום הם מצאו לא מעט תזכורות לאביחי שלנו.
🫶😍
ראה עוד > >
22/09/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מזכירים לכם שיש גלויות שנה טובה שהילה שטרן היקרה עיצבה עבורנו.
רעיונות למי שנזכר ברגע האחרון ויכול להדפיס בבית:
🍎לכתוב את שמות האורחים על הגלויות ולהניח על הצלחות אחרי שעורכים את שולחן החג החגיגי
🍯לכתוב ברכה ולצרף למתנה שמביאים למארחים
🐝לכתוב מלא מלא ברכות לעם ישראל, לניילן, לקשט את מרכז השולחן ולשמור אותן לקישוט הסוכה
לגרסה להדפסה: https://drive.google.com/.../1DvQ6RZ7-TUQiaWaiAM.../view...
שתתחדש עלינו ועל כל עם ישראל שנה טובה ומתוקה בע"ה 🙏🏻
ראה עוד > >
22/09/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בשנה שעברה הגענו, משפחות וחברים נופלי גדוד 7008 במלחמת "חרבות ברזל", לאנדרטה בשדרות.
בסוף הטקס זרענו ושתלנו זרעים ופקעות של צמחי בר.
לצערי השנה התבררה כשחונה במיוחד והמעט שנבט נבל עוד לפני שהספיק להעמיד זרעים שימשיכו את הפריחה.
השנה יתקיים הטקס בע"ה ביום ששי מיד אחרי סוכות, כ"ה תשרי תשפ"ו 17.10.26, בשדרות (הצמחים צריכים להתאים לאקלים שם).
אם מישהו רוצה/מכיר מישהו שירצה לתרום שוב זרעים ופקעות, נשמח לחזור על זה שוב. נותן תקווה, צמיחה ותחושת היאחזות בחיים.
אני נמצאת בלוד אבל אפשר להעביר למקומות נוספים בארץ, דברו איתי בפרטי 🫶
החיטה צומחת שוב...🇮🇱
הגוף שלי והנפש שלי יודעים הרבה לפני המוח שלי לפחד.
ברגע שיצאה יום ההולדת שלי נפלטתי ממנו, על חשבון הנפש שלו שפוגש אותי ברווקות ובאי-הורות ובעוד-לא-קריירה שלי ועל כאב ההחמצה שמתגבר עם כל שנה שחולפת, ישירות אל כובדו התהומי של אלול.
יום ההולדת שלי, שהיה כבד גם אם הייתי "רק" רווקה ולא נולדת באלול, הביא איתו השנה את ההבנה שהוא פותח את עונת היומולדת-אלול-חגים-אזכרה וזו עונה שתישאר ככה, מגולגלת בתוך עצמה, עד שנהיה ראויים ותשוב וההבנה הזו, ההכרה שמעכשיו היומולדת שלי מבשר הסתיו הרגשי, הורידה אותי על הברכיים.
"המלך בשדה" הנכתב, נאמר ונקרא בכל מקום, כמו צווח עלי בפני. הוא בשדה גברת, למה את מחכה?
אך אני, חנוקה כמעט לגמרי, לא יכולתי להישיר אליו מבט או לצאת לקראתו ונשארתי ספונה בתוכי, נמנעת. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה לא קמתי אפילו פעם אחת לסליחות. בתוך התוך שלי סידרתי לי ערימות של שקי חול, לבנים וטיט. דווקא כשכולם עוטים פשטות כשמלה ויוצאים יחפים לשדה לפגוש בבוראם, הסתגרתי אני ולא הסכמתי לפתוח למרות הדפיקות הרמות בדלת.
קול דודי דפק ואני לא פתחתי.
לא יכולתי.
ראש השנה, אני מבינה את זה עכשיו, יהיה עד ביאת גואל תזכורת כואבת, צובטת, חמוצה, של הפעם האחרונה בה פגשתי בשר ודם את אחי הקטן. אחי החמוד, הטוב, המעצבן, החכם עד להשתגע, טוב הלב ופשוט הנפש, שחי חיי שמחה וגדלות והצטיינות וצחוקים וקלילות עוד הספיק להבטיח לי שידבר עם הבן של צמח מורי ויראה אם הוא עדיין מוכר סוכות קטנות במחיר נוח במקום שאקנה סוכה גדולה שאין לי צורך בה.
לא נשארו לבן של צמח מורי סוכות. קניתי גדולה והתפללתי לה' שאסכה להצטרך לה עוד בחיי. עוד במשפחתי שלי.
לא דמיינתי שימים מעטים אחרי שאפרק אותה ידפוק לי על הדלת זיו ואיתו קצין נוסף ולא אספיק להכניס אותה חזרה למקום האחסון שלה בארגז המצעים מתחת למיטה.
החג התקרב ואני הלכתי וקמלתי, הלכתי וכמשתי. המשפחות הנהדרות של הקהילה שלי אירחו אותי יפה, שמחו בי אפילו, למרות שפישלתי והכנתי עוגות גזר עם אגוזים. האוחזים בתורת הסוד נהגו לא לאכול אגוזים בראש השנה כי אגוז, בגימטריה, חטא. עד היום אנחנו נמנעים למרות שזו בכלל לא הגימטריה. איזה כיף לאנשים שיש להם במה להצליח להיאחז. גם אם זו גימטריה שלא עובדת בכלל. העיקר שיש יציבות, שיש מנהג, שיש דרך לעולם.
חפיסה אחר חפיסה של שוקולד מריר המסתי במיקרוגל. כל אחת לבד ולאחר שנמסה ערבבתי בהצחצי כוס חמאת בוטנים ערבב היטב ואז יצקתי את התערובת לתבניות, מלכלכת את השיש הקטנטן שלי למרות שניסיתי ממש שלא.
על השיש שלי, למרות שאין מקום, ישבת אתה. אמרתי לך שהבטחתי שאבוא להדליק אצלך נר בהמשך היום, ואכן נסעתי שעתיים לכל כיוון בפקקים ופרצתי בבכי עוד לפני שהרמתי את האמברקס בחניון בית העלמין הצבאי בחדרה. כשלתי, בוכיה עד טשטוש שדה הראיה, עד אליך. הדלקתי נר בידיים רועדות. בכיתי עוד קצת, עד שהאיש שהיה שם ושטף בצינור את מצבת אהובו שנפל בצינור החל להביט בחוסר נוחות לכוווני ואני נזכרתי שחג היום, על אפי ועל חמתי.
משם נסעתי לאבא ואימא לומר שנה טובה. ציערתי אותם מאוד שלא הגעתי לחג, רציתי למזער נזקים, אפילו ישבתי לאכול קצת מהבשר ראש, מדמיינת לעצמי שאם היינו שוב שלושתנו היינו רבים עליו אחרי הברכות. הכאב היה חזק מנשוא. הצלחתי להחזיק מעמד גם כשאימא ארזה לי אוכל של ילדות, בורקס בשר ברוטב חזה עוף. רק כשעליתי לאוטו הרשיתי לעצמי לבכות עליך שוב. ושוב.
נדמה שלאחרונה אני כל הזמן בוכה. בקלות עולות לי הדמעות, בטור אינסופי, מאגר עצום ורב ומלא עד גדותיו כמו מאגר הזכרונות ממך, כמו מאגר הכאב, כמו מאגר הכוח.
כשחזרתי והמשכתי להמיס שוקולד שוב התיישבת לי על השיש. ליקקת באצבעותיך את השוקולד שחרג מהתבנית ואני הכיתי אותך על גב כף היד בעדינות, קוראת לך שמן וגם קצת ברברי ואומרת לך איכ נו ביחי, אתה יודע שזה מגעיל אותי, מה הקטע. ואתה צחקת, ככה על השיש לי, ואני צחקתי אבל גם בכיתי כי איך אתה על השיש שלי כשבקושי לתבנית של הטראפלס יש לי מקום.
מה אני בלי אביחי, אמרתי לחבר שלך, והוא כעס עלי. אני לא מקבל את זה. ואני בכיתי מעבר למסך וניסיתי להסביר והתסבכו לי המילים, בכלל נראה שהמוח שלי התערפל בשבועות האחרונים, אני לא זוכרת את עצמי לא בוכה ולא זוכרת את עצמי צלולה. אני מתגעגעת, אחי. הרבה אליך וגם קצת לעצמי. בעצם, הרבה לעצמי.
אין בי שום מחשבה שלא מזכירה לי אותך. באותה תבנית נוצקנו , באותו נוף גדלנו. שלושתנו כל כך שונים אך עם זאת זהים כמעט לחלוטין. דרך המחשבה המחיקה, היצירתית, הלמדנית המתפלפלת, הדימויים, המחשבות, המסקנות. כל דבר בי מזכיר לי אותך. כל היותי פוסלה בדמותך. מה אני אמורה לעשות עם כל החוסר הזה. כמעט ולא היה אותי לפני שנולדת, אני לא זוכרת מי הייתי לפני שהייתי אחותך.
מאיה מופתעת כשאני מספרת לה שאני לא זוכרת איך להיות שמחה. הנה, היא אומרת לי, את איתי ואת שמחה. ואם את לא שמחה, תתקשרי ונצא לבית קפה.
והיא צודקת. יש אותי שמתפקדת ויש אותי שמבוהלת מהלילה, השדים באים, קולעים צמות מהכאב.
שאלו אותי איך היה שבת ועניתי "לא מתי" והם צחקו במבוכה כי זה די ברור שאם אני עונה בוואטסאפ לא מתי אבל אף אחד לא יודע כמה ההישג הזה היה גדול בשבילי. כמה היה קשה בתפילה, לשמוע את הגברים שרים ורוקדים ולחשוב שהנה אני רואה אותך ואז להיזכר
או לשמוע את עוקד והנעקד והמזבח ואז להיזכר
בעצם מה להיזכר, הלוואי שיכולתי לשכוח.
אז ישבתי בחוץ, בחום, ובכיתי אותך ועליך ועלינו והתחננתי בבקשה ה', בבקשה, כמו שגזרת עלינו גזירות מזעזעות, ככה תגזור גם טובות בהגזמה. ההגשמה אני רוצה. שיום אחד יהיו חדי קרן. שירד מלא גשם בדיוק כשכולם בבתים. שנוכל לשבת שוב על החוף ולהגיד יו, איך מושלם.
והצלחתי לשמוע את כל התביעות ואפילו לעשות "תשליך" והתרת נדרים וסימנים ולבשתי שמלה יפה והתגעגעתי למדים והתגעגעתי אליך והתגעגעתי לעצמי ובכיתי ושמחתי ובסוף בסוף, העיקר, לא מתי.
שנה טובה...
ראה עוד > >
29/09/2025
שירה אמונה האחות
קצת אחרי שהתחתנת התחלת להביא הביתה כל מיני דברים מהצד השני. את סלט הקישואים המפורסם של אימא שלה, שאהבת להכין גם כשהייתם אצלנו בשבת ורק מרגישותם הזו, של להכין לאישתך מה שהיא אוהבת מהבית של ההורים, בחרנו אותו להנצחה ב מתכון עם זיכרון - Taste of Memories, מנהגים שונים, שירים שבקושי הכרנו.
אחד מהם היה השיר על בית המקדש השלישי שיהיה בנוי מדמעות, השיר עם הפזמון "בבקשה קח את שלי".
קצת צחקנו עליך. בבית שלנו לא אומרים יום יבוא, מביאים את היום. בית המקדש יהיה בנוי ממעשים טובים ומחציבת אבן ולא רק מדמעות, אבל זה שיר שנתקע ולא הפסקתי לזמזם אותו בעצמי.
אני בוכה הרבה לאחרונה. מנסה לנשום עמוק. מגייסת חברים שיהיו איתי בטלפון בלילות המושכים, כאלה שאוכל לבכות להם עד שאירדם כי אני פוחדת פתאום להירדם לבד, למרות שעוד מימי השבעה יש לי דובי גדול שאני לא נרדמת בלעדיו.
משהו בנפש שלי ברגרסיה ובמקום להיאבק על זה ולהתעקש כמו שהייתי עושה פעם, אני מתמסרת אליו, קצת מובסת, מזכירה לעצמי שאלה גלים, קרבות, לא כל המלחמה. מותר לי לאבד אחיזה.
אני בוכה על הרבה דברים. עליך, עלי, על המשפחה, על עם ישראל. על הסוכה שלי שגם השנה אבנה לבד, על הסוכה של אבא שזו כבר שנה שניה שאבנה איתו במקומך, על בית הקבע שעוד לא מצאתי, על בעוקד, על המוקד, על המזבח.
אני בוכה כי כואב לי ואני מתפלשת בכאב הזה כי הוא גורם לי להרגיש מחוברת יותר לעצמי, אליך. לא הניתוק הכפוי הזה שאני נשאבת אליו כדי לתפקד. רק אתה ואני והמערה שלנו שנפערה בתוך הלב שלי והבכי והגעגוע והבכי וההחמצה והבכי והמחשבה שלא יהיה מי שיעשה לי סלטות החתונה שלי והבכי ואני ואתה.
והבכי.
אני בוכה כי אני עצובה וטוב לי שאני מצטערת כי ראוי כל כך להצטער עליך ואיכשהו הכאב חונק אותי ואני בוכה אבל גם שמחה כי ככה בדיוק זה אמור להיות, אתה ראוי שיבכו עליך למרות כל המאמצים להדחיק.
אני בוכה ומתפללת:
בבקשה, בבקשה, קח את שלי.
בתמונה: דמעה על צבעי מים
ראה עוד > >
01/10/2025
שירה אמונה האחות
1. כבר כל כך הרבה זמן אני רוצה לכתוב שהייתי אצל אבא ואימא והיה בשירותים של היחידה סבון ידיים כחול של מוי כיף ובבת אחת ולא כל אזהרה הגיע פלאשבק של זיכרון ששכחתי ממנו לגמרי. שטפתי ידיים בכיור במקלחת של קומת הילדים וקראתי לך או ההיפך, אתה זה ששטפת וקראת לי? אני לא זוכרת רק זוכרת שהתחלנו להראות אחד לשני את יכולותינו המופלאות בניפוח בועות. אני הראיתי לך איך אני סוגרת אגרוף ופותחת אותו ככה 👌🏻 ומנפחת בועות שתמיד מצליחות ואתה ניסית לנפח ולהפריח באוויר, מנסה לתפוס אותן כמה שיותר זמן באוויר לפני שיתנפצו. לא יודעת מאיפה באה לי הזכרון הזה, אני אפילו לא בטוחה בני כמה היינו. אולי נוער מבוגר, אולי נוער צעיר?
רק נזכרתי באיך אהבנו לגלות דברים ולבדןק את הגבולות והאפשרויות והמנגנונים האפשריים שלהם ואז הבנתי שגם הרבה אחרי שהספר יצא לאור אני אמשיך לכתוב אליך ושעם כל הכבוד ל #הותיר_אחריו_אחות, #אחיהקטן ישאר לנצח.
2. ביום ראשון, רגע לפני גזירת החמצן, עוד הספקתי לנסוע לשדרות עם Maya.
הגענו לאנדרטה, סיפרתי לה את סיפור הקרב, הראיתי לה את המדרגות מצומת שער הנגב שקבע המג"ד הקודם ובאותו יום השתוללה מעליהן בונגוויליה, יוצרת חופה בורוד עז מעל המדרגות המאולתרות, שמחברות בין היומיום שממשיך לקרות על כביש 232 לבין הנקודה בה היומיום חדל, בשדה הסמוך לצומת. מאיה הקשיבה וצילמה. שמעתי את הלב שלה פתוח בכיוון שלי וזה נתן לי כוח.
הבאתי איתי הכל- זרעים ומים להשקיה ונר שבועי זקוף גבה-קומה ורק אש לא הבאתי. ניסינו כמה פעמים עם המצת של האוטו, עם גפרורים מפק"ל הקפה שקנית לי לאיזה יומולדת של השנים האחרונות אחרי שהצקתי לך ומאז הוא יושב לי בבגאז', עם טישו. שום דבר לא עזר. ביקשתי ממאיה שתקיף את הרכב ותחפש בדלת מבפנים ובדיוק כשהיא התקרבה לדלת היא מצאה מצת מונח על הרצפה. הסכמנו שתינו שזה לא פחות מנס.
3. בתחנת המשטרה הישנה ראינו שוב את השם שלך, חרוט על לוח מגיני העיר. סיפרתי למאיה מה שזכרתי מסיור הגבורה שהדרכתי בחנוכה- על המלאך המצויר על הקיר שמבטא את הצלף שהתחבא בבתים ועזר לחסל מחבלים, על האדם המבוגר שסחב בכוח שוטר פצוע לביתו כשהעיר שרצה נוח'בות, על האנדרטה היפה שעוצבה ביד רגישה ומדויקת.
תראי מה זה, היא אמרה לי. איך הם היו נחושים להרוג אותנו.
אם מנסים מספיק מצליחים, אני עונה לה. או להרוג יהודים או להתקבל לרפואה, תלוי אם אתה נאחז ברע או בטוב, באור או בחושך.
וואו, היא אומרת לי. איזה משפט.
4. בראש השנה לא הצלחתי להגיע לתפילות אבל הגעתי לתקיעות. כל המאמצים הפיזיים והנפשיים שלי התכנסו להצלחה להגיע בסוף התפילה, רק לתקיעות.
כשנגזרה עלי גזירת החמצן, היא חלחלה לאט. פתאום הבנתי שאין נסיעה לסליחות האחרונות בירושלים ואין נסיעה לטקס הנופלים של חטיבת הצנחנים ואין נסיעה למקסטוק לחפש לי סוכה טלסקופית. עם זה עוד הייתי סבבה.
אבל אז הגיעה ההבנה שהמחולל הנייד מספיק רק ל-3.5 שעות אז אין תפילות, ואין בכי על עצמי ועליך ועל עם ישראל ב"עוקד והנעקד והמזבח", הרגע שאני מחכה לו כל השנה, ואין בניית סוכה, מצווה שכל כך מחובבת עלי ואני כל כך גאה בה, ואין ואין ואין והבכי גאה וחנק את הגרון. למה ה' לא רוצה את המצוות שלי?
אפילו שיעורי השתיה המתוקה בסכנה, שכן אם ארגיש אפילו מעט לא טוב עלי לאכול ולשתות מיידית.
מרגישה שלקחתי את כל המעט שהיה לי, כל רכושי הדל, כדי לשאת מנחה לאלוקיי והוא דוחה אותי.
הכאב, הצער, הבלבול משתלטים על האשמה ועל העלבון. מה עשיתי שאלוקיי לא רוצה אותי בקהל עמו? מה עשיתי?
אני לא מוותרת עליו. הוא לא ויתר עלי כל כך הרבה פעמים אז אני לא מוותרת עליו. מקבלת בהכנעה את מה שאני לא מבינה ומנסה לזקוף ראש אל מול האגרוף הזה בבטן. כואב לי.
5. אתמול ידיד בא להרכיב לי את הסוכה. היא יפה כל כך, מתוחה ומסודרת הרבה יותר מאשר כשאני בונה אותה. אפילו הספקנו לקשט, בעדינות ובטוב טעם. רק הסכך חסר.
הבכי התייבש לי על הפנים עם כל דופן של סוכה שהועמדה, עם כל קישוט שיצא מהשקית, סיכות הבטחון עדיין מחוברות אליו. התגעגעתי אליה כל כך, בית הארעי שלי, שבע"ה ינבא את בניית בית הקבע שלי.
בסוף ישבנו בה, ללא סכך, ואכלנו עוגה ואמרתי לו יו, עכשיו כשהסוכה מחכה לי בצד השני, יהיה לי במה להיאחז ביום הכיפורים.
גמר חתימה טובה
ראה עוד > >
07/10/2025
שירה אמונה האחות
*שיחה ממספר לא מזוהה*
היא: שלום, מדברת x מ ערוץ 13 , אנחנו רוצים לשדר את הסרטון שלך בחג, זה יפריע לך?
אני: כן, האמת שכן, אבל אם אתם בכל מקרה משדרים את זה בחג לפחות תכתבו שצולם ביום חול או משהו כזה שיהיה ברור שלא שיתפתי פעולה מראש עם משהו שמחלל חג
היא: בסדר גמור, רק התקשרתי לראות אם זה מפריע לך
בסוף שידרו את זה 3 שעות לפני צאת החג 😂🤦🏻♂️
לטקסט המלא: https://13tv.co.il/.../i-want-to-tell.../g2f0y-904783445/... https://www.facebook.com/reel/1339328184590262
ראה עוד > >
09/10/2025
שירה אמונה האחות
באחד השבועות הראשונים שלי במילואים, נסעתי ל'שפצר' ציוד עם חגי הלוחם הדגול ומעיין החוג"ד האגדי.
כשהגענו לאחד המחסנים, אמרו לי לבחור קסדה מתוך ארגז קסדות מאובק שהוצב באמצע המחסן, עד שתגיע לי קסדה חדשה.
"זה זמני, רק לתקופה הקרובה" אמר לי מעיין.
הסתכלתי על הקסדות ולקחתי את זו שהייתה הכי פחות מאובקת.
היא הייתה הפוכה, אפשר היה לראות את קורי העכביש בין סופגיות הראשיה. אבל היא גם הייתה נראת זו שהכי מתאימה לי.
לקחתי אותה, ניקיתי מבפנים עם האצבעות שלי ומדדתי אותה.
היא ישבה לי על הראש כמו 'מכסה לסיר'.
"אני לוקחת אותה" אמרתי למעיין וחגי.
הורדתי אותה מהראש ולפני שהספקתי להפוך אותה השם היה מוטבע עליה.
***
ההודעה האחרונה בוואטסאפ מאביחי, הייתה קשורה לרישום של הבנות שלו לגנים ממש לפני שהן הפכו ליתומות צה"ל.
את אביחי הכרתי עוד כילד.
הוא היה בן הזקונים של רותי וגבי, חבר של אבא שלי.
אח של שירה אמונה, זו שתמיד רציתי שתהיה האחות הגדולה שלי כשהייתי קטנה.
ואח של לירזי אחת החברות המהממות ומדריכה מהסניף, שלמדה אותי מה הוא היופי בגוונים שבונים את עם ישראל.
אביחי למד שתי שכבות מתחתי בבית ספר תחכמוני ובחטיבה כבר הפך להיות לאחד המדריכים הנערצים בסניף בני עקיבא.
בהמשך התחתן עם טל ונולדו להם 3 בנות- טליה, מאור ושחרי שאותה לא הכיר.
ב7.10.23, אביחי קפץ לדרום כששמע על הטבח, יחד עם חטיבת הקומנדו בה שירת.
ב9.10.23 יומיים לאחר תחילת הטבח, אביחי נפל בהתקלות עם כוחות הרשע.
***
אחרי שאביחי נפל, אמרתי לשירה אמונה אחותו, שאני רוצה להגייס.
שירה שלחה לי לוואטסאפ קבוצה בשם 'גיוס שלב ב' וככה התחיל המסע האישי שלי בצה"ל.
***
*"אביחי"* הודגש בלורד שחור ומלא בסריטות קטנות.
נראה שהקסדה הזו עברה לא מעט.
שבועיים אחר כך, קיבלתי קסדה טקטית חדשה.
"היא מתכווננת, את יכולה להתאים לך אותה, היא מגיעה עם תוספות והיא הקסדה הכי חדשה ויקרה שצה"ל יכול לספק לחיילים" אמר לי אבי הרס"פ.
הסתכלתי על הקסדה שהייתה לי עד עכשו, כל ניסיון לשמור אותה אצלי לא עזר.
"צריך להזדכות עליה. היא כבר לא בתקן. את לא יכולה לשמור אותה אצלך."
"אתם לא מבינים, זו לא סתם קסדה" עניתי.
***
שבוע שעבר בסיור במוצב נפגשתי עם פלוגת מרגמות.
"מה עניינים?"
-"טוב, מה קורה?" עניתי
"אחלה, את האחות של המוצב?"
-"חיובי, אבי'ה נעים מאוד"
"אביחי, נעים מאוד" הוא ענה.
-"אביחי אמרת?!?"
"כן אביחי, ארז אביחי"
***
בשנתיים שעברו, מרגע הגיוס שלי, השם של אביחי מופיע בכל מיני סיטואציות דווקא במסגרת הצה"לית, שגורמות לי להתכווץ כל פעם מחדש.
היום ה-9.10.25, זה אומנם תאריך הלעז,
אבל בדיוק עוד שבוע חל כ"ד תשרי, שהוא היום שבו נציין את השנה השניה לנפילתו של אביחי הי"ד.
אביחי השאיר מורשת של אהבת המדינה, אהבת המולדת אבל יותר מכל של אהבת האדם.
אחד המשפטים שאביחי דאג להנחיל לסובבים אותו היה- "כשאני עוזר למישהו שכואב לו, לא כואב לי". https://www.facebook.com/share/1GYhRrUTJm/ -דף הזכרון לעילוי נשמת אביחי היה"ד.
ראה עוד > >
09/10/2025
שירה אמונה האחות
יממה שמחה מאוד עוברת עלינו. נשיב את כל החטופים הביתה וגם נזכור שהיום, ה-9 באוקטובר 2023, נהרגו בקרב ההגנה על העיר שדרות רס"ר אביחי אמסלם, רס"ן ד"ר איתן נאמן וסרן יובל הלבני, חיילי מילואים מגדוד 7008 בעוצבת חצי האש.
הם נהרגו בעת מרדף אחר מחבלים שהגיע עד שדה פתוח ליד תחנת הרכבת העירונית. הכוח הצליח לחשוף עמדת שהייה של חמאס שהייתה מוסווית בחלקה מתחת לפני הקרקע. המחבלים הכינו לעצמם שם סליק ובו תחמושת, ציוד ומזון שהיו יכולים להספיק למשך חודש, מתוך כוונה להישאר בשטח ולנסות לבצע פיגועים נוספים לאחר המתקפה הגדולה. הודות לפעולתם חיפשו כוחות צה"ל ומצאו עוד עשר עמדות כאלה בשטח ישראל.
הגעתי לביקור במקום הקרב בשדרות לפני החג עם אחותו של אביחי, שירה אמונה-אמסלם, והיא שחזרה לי את הקרב בשטח. אחר כך רצינו להדליק נר נשמה אבל אשרי הגפרור לא עזר פה, כי הגפרורים היו לחים. בדרכי להפוך את הרכב כדי לחפש אמצעי הדלקה אחר, מצאתי על האדמה מצית. הוא אפילו היה בצבע צהוב.💛
לזכרם של אביחי, איתן ויובל, וכל החיילים ואנשי כוחות הביטחון שנפלו על הגנת המדינה. בזכותכם הגענו לרגע הזה. 🇮🇱❤️
אָז תִּשְׁאַל הָאֻמָּה, שְׁטוּפַת דֶּמַע־וָקֶסֶם.
וְאָמְרָה: מִי אַתֶּם? וְהַשְּׁנַיִם שׁוֹקְטִים,
יַעֲנוּ לָהּ: אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף
שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת־הַיְּהוּדִים.
כָּךְ יֹאמְרוּ, וְנָפְלוּ לְרַגְלָהּ עוֹטְפֵי־צֵל.
וְהַשְּׁאָר יְסֻפַּר בְּתוֹלְדוֹת יִשְׂרָאֵל.
ראה עוד > >
09/10/2025
שירה אמונה האחות
כשאני לא יודעת לשים את התחושות הכלליות במילים (בינתיים), אני מצטמצמת חזרה לתחשולת הפרטיות שלי.
הלב שלי מחליף כובעים כמו אמן על במה. רגע אחד הוא הלב של החולה הכרונית, רגע אחד של הרווקה, רגע אחד הוא חושב על Reuven, ומיד על סבא וכמובן, על אביחי אחי. בין לבין הוא גם חושב על לימודי הרפואה, על החופש שהצלחתי לשריין מיד אחרי החגימזכרות, על איזה בחור חדש שמצא חן בעיני.
כמו להטוטן הוא מחליף את הכובעים לפי העלילה המתקדמת. יותר ויותר כובעים, בשנים האחרונות, מעוטרות בנוצות של כאב געגוע, או בהלה. אבל ההצגה עוד לא נגמרה, יש עוד כמה מערכות בקנה. העלילה מתפתלת במהירות, התפניות חדות, לא צפויות.
אני מודה על הקהל שנשאר, אני לא הייתי שורדת.
הלב שלי חובש את כובע השמחה אבל כבר רואים מבצבץ בידו את כובע הבהלה, הפחד, הדאגה. רואים את כובע העצבות והכי מהכל את כובע הגעגוע.
שנתיים ונדמה שכולם חוזרים חוץ ממנו. האובדן שלי, כך נדמה, מתחיל עכשיו.
אני רואה את השמחה סביבי ונרגעת. טוב שיש מי על החוף ששמח על הגעת הספינה. אבל מי יזכור אותנו, שניצלנו בנס מהסערות? מי יחבק אותנו, הניצולים נוטפי המים וסבוכי השיער? מי יגיד לנו אנחנו זוכרים אתכם?
עין במר בוכה ולב שמח.
בשירות הצבאי שלי התחדדה בי ההבנה שיום הזכרון יום העצמאות אחד הם. הראשון הוא המחיר, השני הוא חגיגה. מתנה שהמחיר שלה כל כך כבד חייבת להיות יקרה ומשמעותית וראויה להיחגג.
אחינו חוזרים אלינו, הו הלוואי שכך יהיה באמת, אבל המחיר כבד כבד. אני כל הזמן חושבת על בת הזוג של יוני נתניהו, כשכולם חזרו עולצים ורק היא פגשה ארון עטוף בדגל.
כל בוקר אני קמה למערכה אחרת במחזה, כבר הפסקתי להיאחז חזק כל כך ולנסות לשלוט. למדתי לשים על shuffle ולתת להכל לעבור דרך הלב שלי, לשטוף אותו, לכוונן אותו.
הבוקר קמתי קצת יותר חזקה מאתמול, לסערה הגדולה ברשתות.
היום התאריך הלועזי שלו, מחר פייסבוק יזכיר לי את הפוסט המחריד ביותר שכתבתי מימי, כמה שעות אחרי שהודיעו לי.
על כובעי החגיגות הגדולים אל תשכחו לשים איזו סיכה. לשמוח במתנה, לזכור את המחיר.
עין במר בוכה
ולב שמח
עוקד,
הנעקד
והמזבח
ראה עוד > >
12/05/2025
שירה אמונה האחות
פעם כש #סבא_מקס היה מאושפז ולירזי ילדה בדיוק את יאיר וגם אני הייתי מאושפזת, קיבלת חופשה מהצבא.
אבא ואימא התרוצצו בין סבא ליולדת ולא היה מי שיהיה איתי. אז אתה לקחת אחריות, ביקשת חופשה מיוחדת, ובאת להיות איתי.
אהבתי כשאתה זה שנמצא איתי באישפוזים.
היית משכנע אותי לצאת מהמחלקה לסיבוב, והייתי מתעצבנת שאתה לא מבין שחשוב שאישאר, והיית משחרר את זה ואז אחרי איזה זמן מנסה שוב והייתי נכנעת והיית מביא כיסא גלגלים והייתי עליו כמו הוד מעלתה ופנקס הקטן, רק בלי כל התסבוכת הרגשית ההיא, סתם שני אחים, והייתי מכוונת אותך בתנועות ידיים גדולות: פה ימינה, פה שמאלה, בוא מכאן יש דרך קיצור אמנם היא לא נגישה אבל רק ב-2 מדרגות ואותן אני כן אצליח לעלות ברגל אתה רק תרים את הכיסא וככה גיליתי לך את המרפסת עם הדק והנופרים והדגים למרות שאני ממש שונאת דגים, אבל היה בה נחמד וגם גיליתי לך את הסוד הכי סודי של אנשים כמוני שהם צעירים אבל מאושפזים במחלקות של זקנים: החלק האחורי של מחלקת ילדים. היינו קונים לנו משהו לאכול או לוקחים מהאוכל שאימא שלחה ויושבים שם על הספסל- בננה ליד השולחן-פרי-הדר, סמוך למתקן הטיפוס והמגלשה הקטנטן שיש שם ונבלעים בעולם שכולו ילדות ודמיון.
היית מביא איתך את הגיטרה לפעמים והרבה לפני שאני הצלחתי לצאת מעצמי אתה היית יוצא מעצמי ומנגן לי בלובי של מכון הלב, הרבה לפני שהאישפוזים שלי עברו למחלקות הפנימיות, והיינו צוחקים על כמה מכוער העיצוב שלו, עם האאורטה והסופריור ונה קאווה שיוצאים מהגג שלו והופכים להיות פירי המעליות.
הרבה פעמים הייתי נחלשת, או מתעייפת, ולא יכולתי לדבר יותר אז היינו משתתקים וגם זה היה בסדר והיית שם לב לזה, לא תמיד בזמן, אבל היית אומר יאללה, וקם בהחלטיות, חוזרים.
וכשיאיר האחיין השלישי שלנו נולד, הפעם לירזי ילדה בתל השומר, אתה היית איתי והלכנו ביחד למחלקת יולדות ואיך שנכנסנו האחות שעמדה בדלפק עצרה את שיחת הטלפון שלה וצרחה עלי: למה את עם חולצת פיג'מה של בית חולים? מאיזו מחלקה את מגיעה?
עניתי לה שפנימית אבל שהתקלחתי לפני שבאתי ושלקחתי איתי חולצה חדשה ומכובסת שכוח העזר נתנו לי אבל זה לא ממש עזר, היא צרחה עלי וכולםםםם הסתכלו ואני, כרגיל מול קונפליקטים, נאלמתי דום ועלו לי דמעות של עלבון. היית כל כך צעיר, בכלל לא הבנת את העומק של העלבון, את הכאב של להיות חולה בזמן שאחותך הקטנה ממשיכה לבנות את המשפחה שלה. ב"ה, שמחתי ושמחה בכל אחיין, עיני לא צרה בשמחות של אף אחד, אבל הכאב... יאיר נולד ארבעה ימים לפני יום הולדת 29 שלי, שביליתי כמעט לבד לגמרי באישפוז, הכל הציף אותי ביחד.
הלכתי לקרוא ללירזי החוצה ובסוף רק כמה ימים אחרי, כששוחררתי יחד עם לירזי, הגעתי אליה והצלחתי להחזיק את יאירי לראשונה.
הוא כל כך מזכיר אותך. לא תאמין כמה פעמים הוא מעורר בי פלאשבקים לילד שהיית בגילו. הוא טוב לב וחייכן, שמח על כל מה שיש לו, אוהב חיבוקים וקירבה. איזה נחמה גדולה הוא.
הבטחתי לעצמי שאני לא אהיה כלה מטורללת אבל יומיים לפני שהתחתנתי, ביום ששי רגע לפני שבת כלה, התפרקתי. החתן שלי הרגיש לי לא זמין מספיק, לא רגיש מספיק. המנהג של לא לדבר לפני החתונה היה, במקרה שלי, בעוכרינו ועליתי לחדר שלי בבית של ההורים, בוכה בהיסטריה. אתה ואימא הייתם בירושלים וניקיתם את הבית שלנו כדי שנחזור מהחתונה לבית מזמין וחמים ככל שניתן ולכן נשארתי בוכה, בחדר, לא מרשה לאף אחד להיכנס, עד שאתה הגעת. רק לך נתתי להיכנס, אבל עדיין קברתי את הראש עמוק עמוק בקיר, לא מצליחה להפסיק לבכות.
אמרת לי תקשיבי, אחותי. הרב שלי אמר לי שלפני כל צעד גדול ומשמעותי יש פחד, ומי שלא מפחד הוא אוויל. אם זה רק פחד מהצעד, תבכי כמה שאת צריכה. אבל אם את מרגישה שאת צריכה לבטל ומפחדת מהתגובות, הכל עלי. הכל. אני אומר לאבא ואימא ושומר את כולם מחוץ לחדר שלך, אני מתקשר לאורחים. את לא תצטרכי לטפל בזה.
הפסקתי לבכות.
והתחתנתי (והתגרשתי, אבל זה כבר לסיפור אחר).
אני זוכרת אותך כל הזמן רגיש אלי, עוד הרבה לפני שכל אחד אחר, כולל את עצמי, הבין איך. אני זוכרת איך בשבע ברכות שלך סיפרתי לך שאני לפני ניתוח כי שוב החמרתי ועלו לך דמעות של תסכול ואמרת לי למה. למה אבל. את כל כך טובה כשאת בריאה. למה ה' מעביר אותך את זה. אני לא מבין את זה. סיפרתי לך שמחתתי את עצמי עד הקצה בריקודים באירוסים אבל שבחתונה כבר פחדתי ולא סיפרתי לך כל הזמן הזה כדי לא לפגוע בשמחה שלך.
אני זוכרת שכשהפסקתי, בטיפשותי, את מדבקות משככי הכאבים בבת אחת, ראית אותי מתפתלת ב"קריז". ראית אותי משתגעת כשהקנאביס הרפואי גרם לי להזיות של עכבישים שמטפסים עלי וראית אותי נרדמת כשהחליפו לי לזן ששיכך לי את הכאבים אבל לקח ממני גם את הערות.
אני זוכרת שהיית נשוי עם תינוקת, אולי כבר שתיים, ובאמצע שבת שוב דיממתי מהאף עד עילפון והתעקשת לנסוע איתי באמבולנס במקום אבא או אימא ונתקעת שעות על כיסא אבל היה חשוב לך לתת להם קצת מנוחה מלטפל בבת הנידפת שלהם. אני זוכרת כל כך הרבה פעמים שכשהבריאות שלי התרופפה אתה ידעת איך להוציא אותי לטיול או לעודד אותי או להיות שם. אני זוכרת שפעם היינו בשבת אצל ההורים והם הלכו לחברים אחרי ארוחת ערב שבת ופתאום הדופק שלי היה ממש מהיר ומלחיץ ואתה הרגעת אותי וגיבשת אסטרטגיה: נראה עוד חצי שעה, אחרי שתנוחי, אם צריך אני אתקשר לאמבולנס ולירזי תגיד להם לאן הלכנו. אני זוכרת איך הייתי מתקשרת אליך לפעמים בתקופות עמוסות אישפוזים שתיקח אותי אתה כי כבר לא היה לי לב להעיר אותם. אני זוכרת איך כל הזמן היית שם, כל הזמן. ואני לא מבינה איך אתה לא כאן עכשיו, מסתכל לי בעיניים ואומר לי עלי, אחותי. כמו ששני לוחמים יוצאים ביחד לקרב ויודעי םלא לפחד כי כל אחד שומר על השני וכשביחד אז אין פחד כי ככה זה צמד.
אני נאבקת על חיי בימים האלה.
מצבי הפיזי מתדדרדר במהירות, מצבי הנפשי מתנועע בין בהלה לאדישות תשושה, כשברקע החגים עוברים אחד אחד ומקרבים בתורם את האזכרות.
אבא ואימא עסוקים באזכרות ובאבל האישי שלהם על בנם הקטן שאיננו. אני לא רוצה להכביד. נותרתי לבד.
איפה אתה שתגיד לי עלי, אחותי. איפה אתה שתהיה כאן להחזיק את הקצוות הרופפים ולהיות איתי. איפה אתה שתחזיק לי את היד כשיכאב לי בטיפולים הצפויים המתקרבים במהירות המאיצה ככל שמצבי מתדרדר, תעזור לי לסחוב את מחולל החמצן הכבד, תמצא לי איזה פתרון לכל הכבלים והצינוריות שהופכים את ההתניידות לבלתי נסבלת, תעזור לי לחשוב כמו שצריך את השעון שבת של מטען המחולל הנייד כי ניסיתי כבר 3 שבתות וכל פעם הסתבכתי מחדש.
איפה אתה שתגיד לי עלי אחותי. עלי. אני שומר עליך. אני איתך. אני שם.
איפה אתה.
אנשים אומרים לי את תראי שיהיה בסדר, אבל הם לא באמת יכולים להבטיח את זה.
אנשים אומרים לי יש לך מליץ יושר בשמים שיתפלל עליך, אבל הוא אחי הקטן, איך אתם יודעים שהוא לא פשוט מתגעגע ורוצה אותי לידו?
כולם חוזרים חוץ ממך. כולם בפסטיבל שמחה או מרמור ורק אני כבר בלי כוח יותר. בקושי שוטפת כלים, בקושי מצליחה לאכול משהו, בקושי קמה בבוקר, בקושי נשארת ערה במהלך היום, עצבנית כל הזמן אבל בקושי כועסת, בקושי מתרגשת מהעיטוף המיוחד, השמור לאזכרות. רק תשושה כל היום, ועצובה.
איפה אתה אחי לומר לי
עלי, אחותי.
ראה עוד > >
12/10/2025
שירה אמונה האחות
זה כבר הופך למסורת. כבר שנה שניה שבין כסה לעשור אני נוסעת אליך לסגירת מעגל. לספר, לחשוב, לתהות, להיזכר. מעבר למנהג לעלות לבית העלמין בערב ראש השנה ובערב יום כיפור, אני משתדלת למצוא זמן להגיע גם לאנדרטה ולעמוד במקום ממנו עלית בסערה השמימה. להסתכל על השדה להרגיש אותך מתלהב מטבע בתוך העיר, כמו שאני בטוחה שהתלהבת, רגע לפני שנחדל.
ראש השנה היה כל כך כבד עלי השנה. לא רק הבכי הקבוע בפיוט "עוקד והנעקד והמזבח", אלא גם השירים השמחים. אחווה גברית ששמחה בהמלכת אלוקינו, טליתות וטפיחות על השכם, ולי אין שם שליח, לא איש ולא אח. הייתי הלומה כל כך כל החג, שקועה במחשבות ובקושי ערה לארוחות, לסימנים, לאורחים האחרים. לתפילות בקושי הצלחתי להגיע, רק לסוף, רגע לפני תקיעות השופר הנתקעות במרוכז למי שכמוני, פספס. ישבתי שם והדמעות לא הפסיקו לזלוג וכשהשכנה שלי שאלה אותי התבוננתי לתוך העיניים הכחולות הגדולות שלה ואמרתי לה שנראה לי שבראש השנה הזה, בדיוק שנתיים אחרי שראיתי אותך בפעם האחרונה, אני מתחילה להבין שככה זה יהיה מעתה והלאה. העיניים הכחולות הסתכלו עלי חזרה ולא השפילו מבט וככה, בלי לומר כלום, הרגשתי פחות לבד.
מאיה באה איתי הפעם ואיתה הלב שלה, שיש לו אוזניים כרויות לכל סיפורי החיים והוא מונח בדיוק במקום והיא מעניקה את ההקשבה שלו, עטופה בסרט, וזו מתנה כל כך גדולה. כמעט גדולה משאפשר לבקש. אני מספרת לה על הקרב ואחר כך מספרת עליך ואחר כך על המג"ד, שכבר עזב, שמיקם מדרגות עץ מהצומת לשדה ואחר כך שוב עליך.
מאיה נותנת לי מקום ואני נותנת למלל לצאת ממני, לכאב ולחוויות ולמורכבות ולחיבוק ולפיוס ולגעגוע ולהחמצה. הכל יוצא ותופח ותופח ומאיה מחזיקה אותו עד שיוצא לו האוויר והוא נותר בינינו, ריק ומצומצם, כבר לא מפחיד רק זקוק לרחמים.
הבאתי איתי זרעי פרחי בר לזרוע שם ובקבוק מים בשבילם אבל לא בשבילי. מאיה אומרת שזה שירה-אמונה קלאסי. הבאתי איתי נר אבל לא מצית ואנחחנו מנסות להדליק עם המצת של האוטו או עם הגפרורים מפק"ל הקפה שקנית לי לאיזה יומולדת אחרי שהתחננתי והוא יקר לי מפז ומזהב אבל הגפרורים בו מתפרקים מלחות והמצת של האוטו לא מדליק את הנר. אני מנסה לעטוף גפרור בטישו ולהצית ככה מהמצת של האוטו ואומרת למאיה זה בול החשיבה של אביחי. אם הוא היה פה, הוא בטוח היה מפצח את זה ואחרי כמה ניסיונות אני אומרת לה עזבי, בואי נחפש, אולי יש משהו באוטו וממש ליד האוטו מאיה מוצאת מצת צהוב ושתינו מתפלאות מהנס הגלוי הזה.
מאיה ראיינה אותי כשהתגייסתי ומאז אנחנו חברות והיא כתבה גם כמה ספרים אז אנחנו מדברות על הספר והיא אומרת לי תכתבי. תכתבי מה זה להיות אחות. גם את הכאב הכללי, לא רק את הפרטי. תכתבי. ואני נזכרת במשפחה שאירחה אותי בראש השנה ועלה נושא היחס המפלה של אחים בתוך מעגל השכול הראשוני. אב המשפחה אמר לי שהוא קרא ספר של מישהי שארוסה נהרג באחת המלחמות הקודמות והוא היה ממש מרגש. אני אומרת לו שעיני לא צרה באף אחד, כל אחד והכאב שלו, אבל איך אפשר להתעלם מאחאות שכולה והוא אומר אני מבין שזה כואב לך, אבל האמת, הספר ההוא היה כל כך מרגש, וממך לא ממש השתכנעתי.
בכלל לא ניסיתי לשכנע.
אי אפשר "לשכנע" כי אי אפשר להעביר אין לפני 11 שנה, בשבת שהיתה צמודה לראש השנה, אתה ואני נתקענו עם כל האורחים שאבא ואימא הזמינו כי לירזי בדיוק הלכה ללדת את אילה האחיינית השניה שלנו ואבא הצטרך אליה וככה נתקענו אתה, אני, הדודים, חברים וסבא. בארוחה הראשונה בכלל הברזתי לחברה וגיליתי שהם הלכו לבית החולים רק כשחזרתי, למחרת כבר היינו שנינו על הפסטיבל.
ואי אפשר להעביר איך היו לך תנועות קרטה מוגזמות בכוונה, כחלק מהצחוקים על תכניות שהיינו רואים בטלוויזיה החינוכית, שהיית מלווה בקריאות קרב קוריאניות או יפניות והיית כל כך נהנה להרביץ לאוויר סביבי, אבל לא לגעת בי ממש, ואני הייתי צוחקת וצוחקת עד שהייתי אומרת לך טוב די! חלאס! שיגעת אותי
ואי אפשר להעביר איך היית מדבר עם הידיים ועושה את התנועה הזו עם האצבע, אל הראש וחזרה, כשכל האצבעות פרושות, כשהיית שואל "הבנת?" בסוף משחק מילים או בדיחה שנונה
ואי אפשר להעביר איך היית צוחק עלי כל הזמן שאני לא מצחיקה והייתי אומרת לך שאני כן, כשתגדל תבין
ואי אפשר להעביר הכל. אי אפשר. את חוג הקפוארה שהיית הולך אליו כילד ומאז נתקע לי השיר "Paranauê Paraná" חודשיםםם, או את החיוך שכל הזמן היה עליך ומשום מה היה מעצבן אותי לפעמים והייתי חוטפת עליך קריזה "מה אתה מחייך?" ולא היית מבין מה אני רוצה מהחיים שלך או את הסקרנות שלך או את היצירתיות של המחשבה או את הסבלנות או איך רצית לתת למישהי מהעבודה שלך שהיא מלכת ההלחמות לתקן לי את השקע טעינה בטלפון או איך לימדת אותי להפוך מדוזות שנסחפו לחוף הפוכות כדי שלא יצרבו את ההולכים על החוף ועוד אלף ואחד דברים.
תכתבי על זה, מאיה אומרת לי. בדיוק על זה.
על הנציגה של משרד הבטחון שכששלחתי לה את התמונה שהסכמנו עליה כולנו להנצחה שלחה לי מייל חזרה שצריך אישור של ההורים או של האלמנה, מספיק אפילו צילום מסך. צילום מסך, שאפשר לזייף בקלות, מספיק, אבל לא מייל מהאחות.
על יוזמת מיזמי ההנצחה ששיקרה לי כמעט חצי שנה שהם עמוסים ולכן לא מגיעים לסיפור שלך ובסוף הלכה מאחורי הגב ושאלה מישהו אחר עליך ואז, ברוב תעוזתה, אחרי שכעסתי עליה שזלזלה בי ככה, גנבה את הסיפור שלך למיזם אחר שלה, ושתישרף המשפחה שכבר פגעה בה פעמיים. אני רק האחות.
על המיזם שאספתי עבורו אות למספר לפסיק לצ'ופצ'יק, בוכה בכל פעם ימים, ולבסוף אמרו לי סליחה אבל את רק האחות, האלמנה שלו חשובה יותר והיא אמנם מסכימה אבל היא לא *ממש ממש* רוצה אז אנחנו מסרבים לך למרות כל המאמצים.
על עמותת המשפחות השכולות שהזמינה נשים שכולות לערב התעוררות אבל רק האחיות השכולות הוגבלו בהגעה על בסיס מקום פנוי.
על האלמנה הטריה שהתחברנו דווקא עד שאמרה לי "נו באמת ברור שלך כואב פחות, הרי לך לא התהפכו כל החיים".
על חוקי המדינה המרתיחים לפיהם האחים הם היחידים ממעגלי השכול המיידי שזכאים ל3 שנים בלבד של טיפול נפשי ולא לכל החיים כמו השאר. כאילו אחרי 3 שנים משהו אמור להשתנו. בכלל, חוקים שמפלים בין אחים לשאר המעגל הראשון לשכול.
על ההכרה החברתית שמצפה מאיתנו להחזיק חזק את ההורים, להיות הפקידים שעונים מה שלום כולם ואף אחד לא שואל עליהם, על כך שעד לפני לא הרבה שנים בכלל לא הכירו באחאות שכולה ואחים שכולים נחשבו "בנים למשפחה שכולה".
תכתבי, מאיה אומרת לי. תכתבי על הכל, על עצמך ועל אביחי, על אחאות שכולה בכלל ועל החוויה שלך בפרט. תכתבי מה שסיפרת לי, על האחות השכולה בת ה-17 שנאלצה לטפל באחיה הקטנים לבדה כי ההורים קרסו והיא לא קיבלה שום עזרה מאף אחד כי היא רק אחות ועל העמותה שהקימו שני אחים שכולים ונותנת לכם קצת אוויר לנשימה ועל ארגונים ועמותות של "משפחות שכולות" שלא מתייחסים בכלל לאחים שכולים מעל גיל 15 או מעל גיל 21, על האם השכולה שיש לה ילדים קטנים וילדים גדולים והיא צריכה להסביר כל פעם לגדולים שהפעילות המשפחתית לא נועדה להם ולכן צריך להחליט אם ללכת חלקי או לא ללכת בכלל.
תכתבי, היא אומרת. תכתבי.
אחרי החגים והאזכרות אני אעלה לגינוסר ליומיים. אני, מחולל החמצן שלי, המחשב והכנרת.
מדי פעם אני ארד לחוף, רוב הזמן אני אנוח, בשאר אכתוב.
ראה עוד > >
13/05/2025
שירה אמונה האחות
כל האור הזה בחוץ
מותח לי את החושך
הופך אותו סמיך, דביק
אני לא מוצאת מנוח
האשמה על שאני לא חלק,
לא יצאתי החוצה עם דגל
המחנק בגרון
כאילו הוא נהרג ממש עכשיו
הדלקתי את כל האורות בבית
זה הקל מעט
התפללתי עם הלל
הכרחתי את עצמי להתכוון למילים
להתמסר למישהו גדול ממני ששומר
מותר לך להתפרק
מותר שיהיה קשה,
גם אם כשהזכרת את הנופלים בפייסבוק מישהו כתב לך שאת צרת עין שרוצה להרוס שמחה של אחרים
הוא לא צודק
הלב שלך פשוט מלא עד אפס מקום
פותחת ספוטיפיי ומתמהמהת
איזה שיר בא לי עכשיו
מה הייתי רוצה להרגיש?
הייתי רוצה לחבק את השבים משדה הקרב
הייתי רוצה שהם יחבקו אותי
יכאבו קצת, איתי
אני ברוריה, שיוני לא שב אליה
אני ברוריה, שבינה לבין חבריו נכרתה ברית שאי אפשר להסביר במילים
אני ברוריה, ששמחה לראות את השמחה של כולם, אבל עומדת בצד, הלומה מהמחיר
אל ארץ צבי
אל דבש שדותיה
אל הכרמל, והמדבר
אל עם אשר, לא יחשה
שאת בניו, לא יפקיר לזר
ואחר כך
והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים,
ואומה תעמוד - קרועת לב אך נושמת
לקבל את הנס, האחד, אין שני...
ראה עוד > >
25/09/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
צירוף מקרים מצמרר:
סטיקר ליד אביחי מופיע נועם איתן, שגדל גם הוא בחדרה. סטיקר מעליו איתן פיש, גיס של חברת ילדות של אביחי.
דמים בדמים נגעו.
תודה ללירז, דודה של נועם, ששלחה
🙏🏻
ראה עוד > >
26/09/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
היום דיברה שירה-אמונה, אחות של אביחי, בתכנית "קולה של אימא" ב @glzradio על הכאב שלא נשמע של האחים השכולים ועל הספר "הותיר אחריו אחות".
שירה-אמונה סיפרה על אביחי, על הערכים בו גדל ועל הבחירה להתגייס לשירות משמעותי ביחידה קרבית.
קישור לתמיכה ורכישה מוקדמת של הספר: https://headstart.co.il/project/86729
תודה להגר כפיר המפיקה ולנעמי רביע המראיינת הרגישה🙏🏻
שבת שלום
חבשורות טובות בפרטי ובכללי https://www.facebook.com/reel/3694722970823275
ראה עוד > >
28/09/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אלי דסגס היה ממש קטן כשההורים של אביחי אירחו את המשפחה שלו, שרק עלתה מצרפת, אי שם ב-2009.
לפני מספר חודשים אלי סיים את התיכון ובחר, יחד עם חבריו, להקדיש את סרט הגמר שלהם לזכרו הטוב של אביחי. https://www.facebook.com/reel/1511843420265331
ראה עוד > >
29/09/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
כתב לנו יקי יונגריס:
הייתי הרס״פ של אביחי עוד הרבה לפני ה7.10 וגם הוא וגם עוד שלושת האחים האחרים שלי נצורים בליבי עד אחרון ימיי. בכל אירוע בכל שמחה ובכל צעד בחיי אזכיר אותם ואשא את שם הגיבורים האחים לנשק שלי שנפלו. (בעיצומה של תעסוקה מבצעית שאנו מבלים בימים אלו,,). בשבת האחרונה חגגנו לבני שבת בר מצווה בבית מלון בחיפה, הקונספט של השבת היה אחדות נתינה וזיכרון אחינו הלוחמים, על כל שלחן היה תמונה של אח/חבר/לוחם עם משפט שיצא מפיו. אביחי כמובן קיבל מקום של כבוד באחד השלחנות, עם תמונה ממוסגרת. אשלח עוד תמונות כשיגיעו אבל היה חשוב להגיד שאביחי הוזכר לא מעט גם בדרשות השבת וגם במראות הפיזיים של שלחנות האורחים.
הי״ד
ראה עוד > >
06/10/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
היום, ערב חג סוכות, גם מצוין התאריך הלועזי של פרוץ המלחמה.
דווקא היום נזכור את החיילים כוחות הבטחון האמיצים והגיבורים שלנו, את המשפחות שמחזיקות אותם מהעורף, את המתנדבים האזרחיים ואת כל מי שהיה חלק במהפך הלא יאמן: מעם שנטבח ונרצח במיטותיו לעם שמחסל את הרוע ומבטיח עולם טוב יותר לדורות הבאים.
בערב החג נזכור את המילואים, שלא רק בסוכות, אלא בכל סבב, יוצאים מהבית לבית ארעי, כדי להגן על הבית.
בסוכות אנו יושבים בחוץ, שומעים הכל מהשכנים והם שומעים אותנו- זה חג של ביחד.
מאחלים מפה חג שמח לכל עם ישראל וד"ש מעזה...
תודה לאורטל, אחות של אוריאל, ששלחה לנו 🫶
חג שמח בפרטי ובכלל
ראה עוד > >
10/10/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
השבת היא שבת האזכרה של אביחי, מזמינים אתכם להכין את סלט הקישואים של חמותו, אחד המאכלים האהובים עליו שהביא הביתה לאחר נישואיו כדי שאישתו תרגיש בבית.
הרגישות שלו והאהבה שלו לחיבורים וקירבה מלווים אותנו כל יום.
מצורף המתכון מ @matkonzikaron 🫶
ראה עוד > >
12/10/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
שמחים בחזרתם של אחינו משבי החמאס, זוכרים את הקרבת הנופלים, את אכזריות אויבינו, את הנרצחים.
חוששים מתוצאות העסקה אך כרגע, כשהם חוזרים, מתמקדים בהודיה.
ופדויי ה' יחליפו כוח🇮🇱
ראה עוד > >
12/10/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו
תושבי יפית בבקעת הירדן תלו דגל לכבוד החטופים השבים גם במצפה אביחי.
זוכרים את הנופלים, מצדיעים להם, שמחים באחינו השבים, ולא שוכחים מי אוייבינו. שנזכה להשמידם עד היסוד...
ראה עוד > >
13/10/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
רגע לפני חג שמחת תורתנו, מביאים כאן את כתב היד של אביחי כשסיכם את לימוד חומש בראשית עם פרשנים.
לירז, אחותו, מצאה את הסיכום הזה בכתב ידו באחד החומשים בבית ההורים, כשחיפשה עבור בתה הבכורה ספרי לימוד וקראה: מצאתי אוצר!
ואכן, אוצר מצאנו. כתב ידו המוקפד, המסוגנן, היפה, יחד עם ניחוח קל של לימוד התורה שכל כך אהב.
לא מצאנו משהו טוב יותר להעלות רגע לפני חג שמחת תורתנו.
שיהיה חג שמח לכל בית ישראל,
בו נתבשר בשורות טובות בפרטי ובכללי
🫶
ראה עוד > >
13/10/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בתמונה, ששלח לנו אחיה חבר של אביחי, נראה אבינתן אור עם חבר נוסף בשבוע הנשק בישיבת "שבי חברון".
מצד ימין, לא מודע לכך שנקלט בעדשת המצלמה, יושב אביחי שלנו.
שמחים בבחזרתו של אבינתן ושאר הפדויים לביתם,
ומתגעגעים... 🇮🇱
ראה עוד > >
14/10/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בתשדיר העוסק בהשבת אחינו הפדויים משבי החמאס הזכירו @kan_news @the.lights11 בתחתית המסך את שמות הנופלים והנרצחים.
שמחים בנס שיבת אחינו, לא שוכחים את המחיר הכבד.
תודה למיטל, בת דודה של אביחי, שצילמה ושלחה
🙏🏻🇮🇱
ראה עוד > >
13/10/2025
שירה אמונה האחות
שמחת תורה
1. לא יודעת מה עשיתי בגלגול הקודם שכל זה מגיע לי אבל מהבוקר אני מקבלת הודעות ואפילו 2 ביקורי פתע של חברים שחשבו על כך שגם לי קשה.
איזה חסד, תודה לכל מי שלבו היה מספיק כדי לראות
2. למרות המורכבות, יש גם הקלה. הפסטיבל מאחורינו, אפשר להתרכז באזכרה בשקט. עוד 3 ימים 😳
3. באמצע המקלחת הטלפון מצלצל ואני ממהרת לענות. שלום, הקול בצד השני אומר בעדינות, קוראים לי כך וכך, אני מהשכונה, הבאנו לך עוגה לכבוד היום ה.. מיוחד והשמח הזה. היא עדיין חמה, אני שמה לך על מפתן הדלת. אה, והיא חלבית.
בפעם המי יודע כמה בשנתיים האחרונות, נותרתי בלי מילים.
4. תודה לכל מי שמצליח לשמוח היום, גם בשבילי
5. את המינימום שהקצבתי לעצמי הספקתי: סעודת פרידה מהסוכה, תפילת פרידה, נשיקות, הליכה אחורה בצער רב מהסוכה הזו שכל כך שמחתי שנבנתה למרות שבקושי הספקתי לאכול בה או לארח בה
והייתי *אח* שמח
ראה עוד > >
16/10/2025
עליזה אלדמן
בכ"ד בתשרי (9.10) זה יום הזכרון של אביחי אמסלם הי"ד. הוא נפל בשער הנגב.
את אחותו Shira-Emunah Amesalem האדירה הכרתי בתקופת הקורונה הארורה, החברות עם שירה אמונה באותם ימי קורונה היתה לי חבל הצלה.
אחר כך כשחליתי (לא בקורונה) ושכבתי בטיפול נמרץ לא ממש היה לי כח לרשת, שמרתי על דממת אלחוט! היחידה שאיתה התכתבתי (מזל שיש מסנג'ר שאפשר להתכתב בפרטי) היתה שירה אמונה.
היא חיזקה אותי ממש! עודדה אותי ונתנה לי המון טיפים מועילים לחיים (תרתי משמע 😏).
החלמתי, עברה סוג של שיגרה, שתינו קיטרנו על פוליטיקה, שתינו חיינו את המציאות ישראלית ואז יום אחד הגיע שמחת תורה. השמים נפלו! ושלושה ימים אחרי זה בוםםםםםםם עוד יותר חזק, אח של שירה אמונה נפל! בוםםםםםםםם.
זה הכה בי חזק ממש! לא זכיתי להכירו אבל זכיתי להכיר את אחותו. היא מדהימה ממש! והוא אחיה הקטן, ולאט לאט שמעתי יותר ויותר סיפורים וגיליתי שהאח הקטן הזה לא ממש קטן! הוא נשמה ענקית אדירה שהמלחמה הארורה הזו לקחה אותו מאיתנו בסערה השמימה.
מאז שאני ילדה קטנה אני אוהבת מדבקות. בתור ילדה בגיל הגן קיבלתי מדבקה בכל פעם שהייתי מוכנה לאכול משהו והדבקתי בקיר הסמוך למיטה. כשבגרתי הגיעה תקופת אסון אוסלו והביאה איתה סטיקרים שאספתי כילדה ונהגתי להדביק על הדלת של החדר שלי (ותודה לאבא ואמא שלי האדירים שאיפשרו זאת). בהתנתקות אוצר הסטיקרים שלי התרחב לדלת נוספת בבית וגם לדלתות של אחד הארונות 🫣 בקיצור הבנתם את הקונספט....
ואז יום אחד שירה אמונה דיברה על זה שיש סטיקרים לזכרו של אחיה. אמרתי לה תביאי כמה ואדביק. אחד הדבקתי על המחשב שלי שמסתובב איתי במקומות ציבוריים וקיבלתי עוד כמה סטיקרים בשביל להדביק במרחב. קיבלתי הוראה לא להדביק במקום שאין סטיקרים אחרים! המדבקות איתי בתיק הולכות לכל מקום כדי שאוכל להדביק. וכך מורשת אביחי טיילה איתי בגבול הצפון, במצדה, בדרום, בירושלים ובמרכז ובמקומות רבים השארתי אותה שם כדי שגם אחרים ילמדו.
יום אחד שירה אמונה סיפרה שהם בונים מצפה לזכרו של אחיה, פתחה בהאדסטארט, וואללה, מצפה בארץ ישראל זה רעיון מגניב מדהים ומקסים! ברור שהצטרפתי מה שיכולתי (לצערי יכולתי לתת רק סכום הכי סמלי שיש- אבל טיפה ועוד טיפה בסוף בנו מצפה מדהים!)
האיראניים דחו את טקס חנוכת המצפה ליום הכי חם בשנה, ועוד בבקעה! אבל היה ברור לאהרן ולי שאנחנו נוסעים. היה חם בטירוף (הריאות שלי אחרי זה צעקו הצילו והביאו אותי לסדרת צילומים שגילו שהן פוטוגניות מאוד עם צלקות קרב מפוארות). אבל וואללה היה שווה גם בגלל הנוף, גם בגלל ההיסטוריה של המקום ובגלל הטקס הכל כך מרגש שהיה שם!
ואני כל הזמן חושבת מה יהיה ביום הזכרון השני של אביחי, וואוו, כולנו עברנו ועוברים שבוע מטורף בטירוף רגשות. והיום יום הזכרון של אביחי ולעילוי נשמתו של אביחי הי"ד בן גבריאל יבדל"א אני רוצה לספר שמה שלמדתי ממנו דרך הסטיקרים זה דרגות גדולות של ואהבת לרעך כמוך - "כשאני עוזר למישהו שקשה לו לא קשה לי" וחיזוק גדול לכך ש"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".
היום יום הזכרון השני שלו, השם יקום דמו! יהי זכרו ברוך!
חיבוק גדול למשפחת אמסלם, לשאר משפחות החללים ולמשפחות השכולות!
בתמונות:
אביחי הי"ד
אהרן ואני במצפה
הנוף שניבט מהמצפה
מדבקות שהדבקתי לזכרו במקומות שונים בארץ.
ראה עוד > >
16/10/2025
שירה אמונה האחות
הספד אזכרת השנתיים
אומרים שהשנה הראשונה היא הכי קשה.
זה לא נכון.
בשנה הראשונה יש איזו תחושה שהכל בעצם לא יותר מחלום רע. ההדחקה מגינה עליך, ההלם שומר עליך. כל אלה מתחילים להיסדק אחרי שעוברת השנה הראשונה. החומות מתחילות להיסדק וההכרה מתחילה לחלחל, בדיוק כשמערכת התמיכה מתחילה להדלדל. זה מטלטל בדרכו, טלטלה שונה מהשנה הראשונה בה הייתי מתעוררת בבוקר עם דקירה בחזה כי בחלומות שלי עוד היית איתנו. עכשיו הכאב יושב בחזה דרך קבע, עמום ומקשה לנשום, ולא דקירות מקפלות.
אחד הדברים שאני גאה בהם במיוחד בחיי, והיית גאה בי גם אתה עליו, הוא ההתנדבות עם פצועי צה"ל מאז צוק איתן. הקטועים לימדו אותי שלגוף לוקח זמן להתעשת ולמצוא מחדש את מרכז הכובד אחרי קטיעה. לוקח זמן לשרירי הליבה להסתדר מחדש ולשמור על יציבות כשחלק כל כך משמעותי מהמסה נחתך.
אני לוקחת את זה איתי בדרך הזו. מזכירה לעצמי שזה בסדר שקשה. שאיבדתי אח קרוב, שהיה כל כך מהותי וחשוב לעיצוב של מי שאני היום, שלא הגיוני שלא יהיו גלים של שברון לב. מזכירה לעצמי להרים את הראש גם כשאני מרגישה שהעצב והצער לוחצים לי על בית החזה ואני מתקפלת בבכי, מחבקת כרית ומתקשה לנשום. מזכירה לעצמי שמותר לי להישבר אם אחרי הגל הקשה אני מתעקשת לשוב לעמוד.
המשורר וויליאם וורדסוורת' כתב בשירו "התהילה בפרח" את השורות הבאות:
"...אף כי אין בכוח דבר להשיב
את השעה ההיא – הדר בעשב, תהילה בפרח –
לא נִתְאַבֵּל, כי אם נחפש עוז
במה שנותר מאחור"
אני מסתכלת סביבי היום ורואה מה השארת מאחור- חברויות אמיצות, קשרי משפחה, אנשים שנגעת בהם, שהזזת להם משהו בלב. כל אחד מהם נוצר בלבו רסיס מהאור שלך. בעולם מקביל היינו, כולנו, מתאספים לחגוג לך, לחגוג אותך, אבל היום אנחנו מתאספים, לצערי הרב כל כך, להצדיע לך. כשהלכת זה היה כמו מטאור שהתפוצץ לאלפי רסיסים קטנים, כמו גחלים לוחשות. אני אישית- ואני בטוחה שיש כמה שיזדהו איתי- מרגישה שאת השנתיים האחרונות אני הולכת, אמנם בנעלי שלי, אך בעקבותיך. מחפשת בשולי השביל את רסיסי הגחלים הלוחשות, מרימה כל אחת ונושפת עליו עד שהופך למדורה גדולה שמאירה ומחממת את הקור.
למרות הכאב הלא נתפס, הקושי להתעורר, הצער והעצב, אני ממשיכה. בקושי הולכת וממשיכה. בקושי סוחבת וממשיכה, מתעקשת.
דגלי ישראל ודגלי הגדוד עם השם שלך שטפו את הארץ ביום העצמאות ובמרתונים ומירוצים שונים, כוח חיים עצום ומתפרץ אל מול החידלון והמוות שניסו אוייבינו להנחילנו
בנוסף לילד אביחי שזכית שיקרא על שמך עוד בחייך, נקראו עוד ארבעה תינוקות על שמך: אביחי אזולאי, נועם-אביחי עבדי, אלרואי מרדכי כהן, על שם העין הטובה שלך ואחיעד לרך, על שם האחווה שהניעה אותך, בין שאר גיבורי עמנו, לצאת להגן על אחיך שבצרה ועל שם זכרך וזכרםם שיהיו נר לרגלנו לעד.
גלויות למשלוחי מנות של פורים, הגדה של פסח, פינת ישיבה בנווה מיכאל, ספר שירים שכולו חיות ומפגשים וחיבורים- כל אלה רק חלק מכל כך הרבה הנצחות שלקחו חלק ובראשן ההנצחה העצימה בהקמת מצפה אביחי. המצפה, הצופה על נוף בקעת הירדן של ארצנו האהובה, גדול כל כך שרואים אותו מכביש הבקעה וכיאה למצפה לזכר לוחם שנפל על משמרתו, הוא כולל שולחן בצורת מגן דוד וחנכנו אותו באירוע השקה מלא בחברים, משפחה וחברים לדרך שבאו כדי לשמוע איך אנחנו ממשיכים לאורך.
החבר'ה הרציניים מגדוד 7008, שכבר הפכו להיות משפחה, הקימו פינת חמד יפהפיה, טובלת בירוק, בגינה הקהילתית ליד הבית שלי בלוד. לרווחת הציבור וגם שיהיה משהו ממך קרוב אלי. גדוד 7008 האריות הצליחו להגיע מספר פעמים, בחום אימים, בין סבבי מילואים שכבר לא סופרים לחיי משפחה, לימודים ועסקים, ולהשקיע את נשמתם בפינה היפהפיה הזו, שכל מי שמגיע אליה ישר מתרחבת לו הנפש.
לפני כמה חודשים הוצג לנו התחקיר של ההתקלות בה נפלת על משמרתך. תחקיר שהיה מטלטל אך ממלא בגאווה. תחקיר שסיפר לנו איך המ"פ שלך, ואיתו הכוח שהיית חלק ממנו, חתר למגע והגדיל ראש. תחקיר שסיפר לנו תחת איזה מח"ט, מג"ד וסמג"ד מובחרים וערכיים זכית לשרת, תחקיר שיצאתי ממנו בתחושה שגורלך הופקד בידי מפקדים הראויים לכך. תחקיר שנכחתי בו על מדים והרגשתי שאני כל כך גאה להיות חלק מהצבא הזה, מהעם הזה, ולהיות אחותך.
הנצחות הן מלשון נצח. אלה לא רק מבנים וחפצים אלא הנצחה של המידות הטובות שלך, של האור הגדול שלך, של המהות הפנימית הטובה שלך. זו הדרך שלנו להתחזק ולהמשיך הלאה. לזכור את כל הדורות שנלחמו במסירות נפש כי ראו את עצמם כחלק מעם הנצח ולהמשיך בדרכם. אל מול האובדן- אנו בוחרים להנציח בחיים, אל מול ניסיון הכיבוש, אנחנו בוחרים לחזק אחיזה בקרקע, אל מול הכיעור והכאב שמחבלי החמאס ניסו להשליט, בחרתי לענוד היום את "עגילי אביחי" שעיצבה Tal ואת "שרשרת אביחי" שעיצבה לירון כדי להוסיף יופי וחיים, עדנה וחסד.
התקופה הזו היא תקופה היסטורית. יחד עם המחירים הכבדים של המלחמה, היא מזרזת תהליכים שהיו לוקחים שנים לפני- ערבות הדדית, חיזוק הזהות והלאומיות, הסרת איומים שהיו מונחים על צווארנו והכאת אויבינו, כולל מבצע לא יאמן באיראן שמצטרף לשאר החזיתות שפירקנו.
החטופים החיים הוחזרו כולם לארץ. אין עוד חטופים חיים בידי החמאס. כל כך הרבה זמן חיכינו וציפינו, ופתאום זה קרה, היינו כחולמים. אנו מודים על ההצלחות ולא שוכחים את המחיר. אנחנו מרימים את הראש וזוכרים טוב טוב שהחיים פה הם מתנה ששילמנו עליה ביוקר ולכן היא כל כך מופלאה וראויה להערכה.
אחי,
לעתים נדמה לי שכבר הצטערתי את כל הצערים וכאבתי את כל הכאבים ואז מגיע עוד צער ועוד כאב ומעל הכל מכסה שכבה עבה ומתעבה של געגוע, שרק הולך ומתחזק.
הרבה דברים הרגשתי בשנתיים האלה. הטלטלתי בין גלים של הדחקה לגלים של געגוע, גלי אהבה וגלי כעס על המציאות, גלים של שמחה שאני נאבקת להצליח לשמוח מול גלים של כאב שמשתק אותי כל כך שאני מרגישה שנגמר לי האוויר. אבל הכי הכי הרבה בשנתיים האלה הייתי בהודיה עליך. כל הזמן אני מודה לה' שבגיל כמעט 5 נתן לי אח שהיה כל כך משמעותי ועיצב חלק גדול באישיות שלי. אח ואחות שלא הייתי אני אם לא היו נולדים למשפחה שלי.
לפני חודשיים הלכתי לבקר את הגדוד בקו האחרון שלו, בגבול לבנון. בועז המ"פ הציג אותי לכולם כ"אחות של אמסלם". אין דבר שגורם לי גאווה יותר מזה שקוראים לי ככה.
לאחרונה התראיינתי לאיזה פרויקט הנצחה ושאלו אותי מה הייתי אומרת לך אם הייתי פוגשת אותך עוד פעם אחת, פעם אחת אחרונה, לפני הפרידה הארוכה הזו. חשבתי רגע לעצמי. מה הייתי אומרת לך? מה הייתי רוצה שישב לך בלב ממני, כשהוא יפעם את פעימתו האחרונה?
התפתיתי לומר לך לא ללכת, אבל ידעתי שלא הייתי מצליחה לבקש את זה ממך.
במקום זה בחרתי לומר לך שאנחנו נהיה בסדר. שיהיה קשה, שלא נוכל לנשום לפעמים מרוב כאב, אבל שאני מבינה למה אתה עושה את זה. שאני מבינה למה אתה יוצא לקרב, למה אתה ראשון לקפוץ, למה אתה זה שעוזב הכל לעזרת אחיו שבצרה.
חונכנו על אותם ערכים בדיוק, אין לי את העזות לומר לך לא ללכת. הייתי אומרת לך שאנחנו אוהבים ומעריכים אותך, שהיית משמעותי ותהיה משמעותי במי ומה שאני, עד סוף ימי, ושאני ממש מאחוריך. שלא תפחד. שאני אעשה מה שאני יכולה כדי לדאוג, להנציח, להחזיק, לרכך. זה לא תמיד מספיק אבל אני עושה את המיטב. הייתי אומרת לך שאני ממש מאחוריך, כמו כל החיים שלי מאז שנולדת ועד שאגיע ל-120. תמיד תמיד- אחותו הגדולה של אמסלם.
תודה על כל מה שהשארת אחריך, שנוכל להיאחז.
כל כך מתגעגעת..
ראה עוד > >
17/10/2025
שירה אמונה האחות
דברים שלא אמרתי היום, בטקס הזכרון הגדודי לנופלי המלחמה:
לפני שנתיים עמדנו כאן ביום חורף קריר, אלומים. ניסינו להתחיל לעכל מה קרה ליקירנו, איך, מאיזה כיוון הם הגיעו, איפה היו המחבלים. החיטה צמחה בשיאה בשדה, הילדים רצו בין השיבולים, סצינה שכאילו נלקחה מסרט במיוחד כדי להראות לנו למה אנחנו חייבים להמשיך למרות האובדן.
הצומת הסמוך, כמו צמתים רבים אחרים, נצבע בצהוב למען אחינו שנלקחו לשבי.
לפני שנה חזרנו לפה. מנסים לקחת נשימה. לעכל שעברה שנה. להבין מה קורה. אובדן הוא כמו קטיעה, כל שרירי הליבה צריכים להתארגן מחדש כדי למצוא איזשהו סוג של איזון. הצומת עדיין היתה צהובה.
לפני כמה ימים הוכרזה ההכרזה שחיכינו לה כל כך הרבה והקרבנו עבורה כל כך הרבה:
אין יותר חטופים חיים בידי חמאס. בע"ה נזכה להשיב גם את שאר אחינו מידי האויב בקרוב.
בשורה משמחת ובוקס בבטן. כולם חוזרים, חוץ מאלה שהקריבו את נפשם עבור אחיהם. לפני פחות מחודש שרנו בראש השנה וביום הכיפורים את הפיוט "עוקד והנעקד והמזבח" והנה אני מוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב לשורה אחת בו: עין במר בוכה ולב שמח.
לאורך השנתיים האחרונות למדתי שהלב הוא תלת מימד ובדיוק כמו כדור הארץ, הוא יכול להיות חצי חשוך וחצי מואר. השמחה על חזרת החטופים מאירה את אוסטרליה, גם אם אני עדיין באירופה ששרויה בכאב על מי שלא יחזור. אני יכולה להשתנות, לנוע בין הפרטי לכללי, בין האישי ללאומי. אני מרגישה שזו חלק מהצוואה של אחי וזו המשמעות של לחיות כפי שציוו לנו.
בפעם הראשונה שהגענו לפה בחרתי לקרוא שיר של תרצה אתר:
ושום סלע לא יזיז אותי מפה
ושום ענק נורא לא יוכל לי
אני רוצה רק פה, אני רוצה רק פה
ושום טייפון לא יעזור, ושום סופה
לא קר לי
היום, אני בוחרת לקרוא בית מהשיר "מגש הכסף" של נתן אלתרמן. שיר שמזכיר את הנס וזוכר את מחירו הכבד. שיר שיודע שמתנה שנקנית במחיר כל כך יקר, כמו מדינת ישראל, היא מתנה שראוי לשמור עליה מכל משמר:
והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים,
ואומה תעמוד - קרועת לב אך נושמת
לקבל את הנס, האחד, אין שני...
בתפילה שהשנה תהיה רחומה יותר ונראה פה גם פריחה.
ראה עוד > >
15/10/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לקראת יום השנתיים למלחמה, כתבה שירה-אמונה מכתב לאביחי וסיפרה עליו לקֶני, המראיינת מ @reshettv
תודה לכל הצוות ולדנה התחקירנית על ההזדמנות והמסירות
לצפיה: https://www.facebook.com/share/r/19mr58UeKX/
ראה עוד > >
16/10/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ליאל, חניכה של אביחי מ"תלפיות":
אביחי שלנו 🤍
שנתיים.
שנתיים מאז שהעולם עצר.
מאז שהלב נקרע.
מאז שהחיים נחלקו לשניים – לפני ואחרי.
שנתיים שאתה לא כאן,
ושום דבר כבר לא מרגיש אותו דבר.
הזמן רץ, אבל הגעגוע לא זז אפילו מילימטר.
כל יום שעובר רק מגביר את החוסר,
את ההבנה שאי אפשר למלא את המקום שלך.
יש אנשים שמשאירים אחריהם זיכרון.
אבל אתה…
השארת דרך.
השארת אור.
השארת חיים שלמים שהושפעו ממך.
כל מי שפגש אותך,
אפילו לשנייה,
נגע בטוב אמיתי.
בצניעות שלך,
בחיוך שלך,
ביכולת שלך לראות לב של אדם – גם כשאף אחד אחר לא ראה.
אני מסתכלת סביב ורואה כמה סימנים נשארו ממך בכל מקום.
במשפטים שלך שחיים בינינו:
💬 “הקטן מקטין והגדול מגדיל.”
💬 “כשאני עוזר למישהו שקשה לו – לא קשה לי.”
בכל פעם שאני שומעת מישהו אומר את זה – אני מרגישה שאתה שם.
כאילו אתה לוחש לנו להמשיך.
להיות טובים.
להיות גדולים.
שנתיים, אביחי,
ואתה עדיין מצליח ללמד אותנו איך לחיות.
איך לאהוב.
איך לבחור באור, גם כשהעולם חשוך.
אתה חסר בכל נשימה,
אבל נוכח בכל פעימה.
אתה הלכת,
אבל השארת אחריך שובל של אהבה שלא נגמרת.
העיניים דומעות,
אבל הלב מתמלא גאווה.
גאווה על מי שהיית,
על מה שיצרת,
על האהבה שהשארת פה.
ואני מתפללת,
שנמשיך ללכת בדרך שלך –
בדרך של נתינה, ענווה, אמונה.
שנמשיך להיות “גדולים שמגדילים”,
כי זה מה שהיית, וזה מה שאתה.
שנתיים, אביחי.
שנתיים של געגוע אינסופי,
של כאב עמוק,
ושל אהבה שלא נגמרת לעולם.
יהי זכרך חי בלבבותינו לעד. 🤍
גיבור ישראל.
האור שלנו שלא כבה.
הוא רק יותר ויותר דלק
אביחי שלי
אני רוצה שתמשיך לשמור על אישתך
תחזק אותה ותעזור לה להתמודד עם הכאב
שמור על הבנות שלך שלא מפסיקות לדבר עלייך והן האור שלנו
שמור על התינוקת שלך שפשוט מכירה אותך ומזהה אותך בתמונות
אנחנו כל הזמן מראות לה תמונות שלך והיא אומרת אבא! הילדות שלך בלב שלי תמיד והם תמיד ישארו אצלי בלב כל דבר בחיים שהם יצטרכו אני אדאג להם ואתן להם את כל החיים שלי מבטיחה!
אביחי! שמור עלינו ״משפחתון אמסלם״
בעצם אנחנו כבר- משפחת אמסלם ❤️
אנחנו מחכים לך שתחזור אלינו ושתבשר לנו בשורות טובות אמן!
בקיצור אביחי אתה גיבור אמיתי
אוהבת לנצח💔 ליאל🫶🏽
ראה עוד > >
17/10/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אתמול התקיים טקס זכרון של קהילת "וזכרת", בשיתוף עיריית חדרה, במלאת שנתיים לפרוץ המלחמה.
בטקס הוקרא הטקסט הבא על אביחי שלנו:
אביחי היה ילד מתוק וחייכן, עם רווח בשיניים וגומה אחת. כבר מילדות הפגין רגישות רבה לסובב אותו וגדל להיות נער, ולאחר מכן גבר חריף, מבריק, רגיש ויצירתי. לאורך חייו הפגין ופיתח כשרונות ציור ונגינה במגוון כלים. אביחי התנדב רבות, משנות נערותו ועד בגרותו. בנוסף להדרכתו ב"בני עקיבא", התנדב בחלוקת מזון לנזקקים, בחונכות לילדים ללא עורף משפחתי, בסיוע לילדים בעלי מוגבלויות קשות, ב"קו לחיים" ועוד. אביחי היה בן, אח, דוד, אב ובעל נוכח ומסור, חבר ומדריך אהוב ונערץ, חי חיי מצויינות וענווה, ערכי התורה ואהבת העם והארץ היו נר לרגליו. אנו, המשפחה, נוסיף ללכת בדרכו ולהיטיב לאחרים ככל שנוכל, לאורו הטוב.
תודה לנועה 🫶🏻 https://www.facebook.com/reel/1524001361955103
ראה עוד > >
21/10/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לפני ראש השנה קיימה עמותת @ourbrothersil ערב "בירה ונשירה", בו ספגו האחים כוח זה מזה, רגע לפני פתיחת עונת החגים המאתגרת.
בערב נשא דברים חברת הכנסת חילי טרופר | Chili Tropper ורגע לפני שהוא יצא הבאנו לו "שוקולד אביחי" לשנה טובה ומתוקה.
כמה ימים לאחר מכן הוא כתב את הפוסט הזה: https://www.facebook.com/share/p/1A4c7AL8nH/
שתהיה לנו ולכולם שנה טובה ומתוקה,
בפרטי ובכללי
🍯🍎🇮🇱
ראה עוד > >
22/10/2025
שירה אמונה האחות
אני מרגישה שלא נותר בי עוד כוח להיאבק עם מה שנגזר עלינו, אז סיימתי את תיבת הגומא, הנחתי בפנים חתיכה משמעותית מהלב שלי ועכשיו אני שולחת אותך על פני הנהר לצד השני, בו אתה ואני נפגש בסוף, אתה יודע.
הנה נולדת מחדש, הפעם כספר. ספר שתמיד יהיה צל חיוור של היותך, שלעולם לא יעביר את הווייתך, אבל ספר. היית בשר ודם, הפכת לדפים ואותיות.
"ומבטיח לא אכתוב על זה יותר
רק בפעם הבאה שאשבר"
נגמר
ראה עוד > >
23/10/2025
שירה אמונה האחות
לפני שנתיים, בר"ח חשוון, לא יכולתי לומר הלל כי ישבתי שבעה על אחי.
היום ר"ח חשוון. אמרתי הלל.
היינו כחולמים
ראה עוד > >
26/10/2025
שירה אמונה האחות
לשניה, רק לרגע קט
הגעת לי בחלום
וכהרף עין נעלמת
בהצלחה, אחותי, ביום הראשון
תודה, אחי
ראה עוד > >
28/10/2025
שירה אמונה האחות
אישה יושבת לידי בתחנת האוטובוס וגוללת, בשיא הווליום סרטונים. משהו בהבעה שלה רומז שהיא לא לגמרי מחוברת לסביבותיה ואין לי מספיק כוח לעבור מקום אז אני סובלת בשקט, מחכה לאוטובוס הבא שיקח אותי לאוניברסיטה. מגלגלת על הלשון את הרעיון שבסוף אני באמת לומדת, שוב, באוניברסיטה.
פתאום קופץ לה סרטון בספרדית ויחד איתו קופץ לי זכרון, איך הופתעתי כשגילית שמישהי מהשבט שלך מדברת ספרדית שוטפת רק כי היא צפתה בקטנטנות.
החבר הכי טוב שלך באותה תקופה דיבר גם הוא ספרדית, כי המשפחה שלו עלתה לארץ מארץ דוברת ספרדית, ואתה אמרת לי שוב ושוב "את לא מבינה, היא מדברת כמו בן-שלו!" ואני אמרתי לך שאני מבינה אבל לא התרגשתי במיוחד. אני אחות גדולה, אני אמורה לדעת הכל 😅
לפני יומיים התפרקתי בדרך מהכיתה לתחנה. הרגשתי שהרגליים קורסות תחתי. הסוללה במחולל אזלה. התיק היה לי כל כך כבד שלא הצלחתי ללכת. התחנה נראתה לי רחוקה ובלתי אפשרית. עצרתי ליד קיר סטיקרים באוניברסיטה והדבקתי סטיקר שלך, תוהה אם היית מסתדר פה באוניברסיטה כל כך חילונית אבל שיש בה שלטים בבניינים מתי מנחה. ניסיתי לקחת ממך כוח, כשפסעתי בוכיה ונגררת לעבר התחנה.
אמרתי לעצמי לדמיין אותך לידי, מעודד אותי, אבל האמת שאם היית רואה אותי ככה הייתי מתביישת כל כך. איך הגעתי למצב הזה שאני מתנזיידת עם מחולל ומקל? איך הגעתי למצב של העמסה עצמית כל כך גרועה עד שאני נראית בעיקר מעוררת רחמים ולא מצליחה לאחוז את כל הקצוות?
אתמול והיום כבר היה יותר טוב ועם ההשתמחות שלי, השתמח אצלי גם הקול מולך. מתחת לבגדים החבאתי את הדיסקים עם תמונתך. לקחת כוח. לזכור שזורם בורידים שלי דם (כבר למדנו שבורידים זורם דם) של מי שחי מצוינות וענווה כדרך חיים.
כבר נבהלתי שלא אכתוב עליך עוד אבל הנה. אני כותבת.
אני מתגעגעת אבל גם כל כך שמחה ללמוד רפואה סופסוף. מרגישה אותך איתי אבל הייתי נותנת הכל שתהיה פה גם פיזית.
ראה עוד > >
22/10/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בגרסת הסטיקרים לשיר "תשמור על העולם ילד" של הזמור @daviddeor_official , מופיע הסטיקר שהכינה לירז, אחות של אביחי, לזכרו ולאורו.
הלוואי שנזכה כולנו לצעוד בדרכם הגדולה של הנופלים על הגנת העם והארץ.
🫶
לקישור לקליפ: https://youtu.be/z_tOeuWF2qo?si=s9_5LRcuATqAOnAa
ראה עוד > >
23/10/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
רס"ם (מיל') יוסי הרשקוביץ, איש חינוך מוכר ומוערך, נפל בקרב בצפון רצועת עזה כחודש לאחר אביחי שלנו.
אימא של יוסי מכירה את רותי, אימא של אביחי, ממעגל האימהות השכולות.
כשהנכדה שלה, אחיינית של יוסי, חגגה בת מצווה ובחרה 12 נופלים ללוח השנה שחילקה לאורחים כשי, שלחה סבתה (אימא של יוסי) את התמונה הזו לרותי (אימא של אביחי).
הנצחה מקסימה, מלאת חיים ושמחה.
מזל טוב לבת המצווה ותודה על שהמשכת עוד צעד באורו הטוב של אביחי שלנו
שתהיה זו שנה מבורכת, בפרטי ובכללי🫶🫶🫶
ראה עוד > >
28/10/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לאחרונה נחשף כי ד"ר איתן נאמן, שנהרג בתקרית בה נהרג אביחי, נהרג עם רימון בידו. מקור הרימון במחבלי החמאס וד"ר נאמן, כך מסתמן, ניסה לזרוק אותו חזרה עליהם.
אשרי אביחי שאלו חבריו
אשרי העם שאלו בניו! 🇮🇱 https://www.ynet.co.il/health/article/bylggzb0xx...
ראה עוד > >
30/10/2025
שירה אמונה האחות
אז מה שקורה זה שאני כבר ביום החמישי אחרי התקנת אתר ההזרקה על היד (המדבקה עם המחט התת-עורית) וכמו שח'נין האחות הבטיחה- זה אכן מאוד כואב. זה משפיע על כל מיני דברים, למשל קשה לי לסחוב את התיק-על-גלגלים ביד שמאל מה שמסרבת מאוד את האירוע עם המקל או כוס הצ'אי-עם-חלב בבוקר או, בפשטות, הטלפון הסלולרי שלי. גם ככה 2 ידיים לא מספיקות לי, עכשיו יד אחת מתפקדת פחות...
ככל שאני עייפה יותר, את זה אני זוכרת מתרופות קודמות, תופעות הלוואי מורגשות יותר. אני גם מעלה מינון מדי יום, מה שמקשה עוד את התנועות, את התזוזה, את ההתניידות, את התכנון קדימה. גם הלילה ישנתי חצי כוח. אתמול כנראה התשתי את עצמי יותר מדי (אופסי, התרכזתי מדי בהגשמת החלום) אז לקראת הערב כבר נאבקתי לנשום גם הדופק טיפס. למרות הכל ישבתי לצפות בהקלטות של מבוא לדימות וללמוד על דרכי הפעולה של צילום רנטגן, סיטי ואולטרסאונד, כדי שאוכל לקום יחסית מאוחר. זה עבד, באמת קמתי יחסית מאוחר (7:15), אבל אחרי לילה עם שינה קטועה- היד כאבה לי בכל סיבוב והעירה אותי וההתשה כנראה גרמה לאיזו דפיקה בתפקוד כי התעוררתי מדי פעם צמאה לאוויר. לא נורא. קמתי.
למרבה ההפתעה כמעט הספקתי את האוטובוס לאונ' ויצאתי מהבית מבסוטה על עצמי, המקל מקופל ואני מרגישה קלילה וחופשיה עד שאחרי כ-50 מטר הפסקתי לנשום והבנתי שההרגשה הטורדנית ששכחתי משהו היתה נכונה כי שכחתי, לא פחות, את מחולל החמצן! הלכתי מיד הביתה, הגעתי אליו בכוחות אחרונים עם סטורציה נמוכה, והחלטתי שיש לי כל כך הרבה על הצלחת עד שאני מחליטה לסלוח לעצמי על פספוס האוטובוס.
מצאתי את עצמי באוטו, תוהה לאן לנסוע ולאחר התלבטות קלה, החלטתי לנסוע לאוניברסיטה ישירות, מה שסוגר שבוע בו ניסיתי את כל הדרכים האפשריות להגיע לאוניברסיטה. כבר נסעתי באוטובוס העוקף אך היחיד שמגיע ישר לפקולטה, נסעתי במסלול בו צריך להחליף אוטובוסים, נסעתי ברכבת והיום- נסעתי באוטו. פתאום זה הצחיק אותי, ילדה בת קצת יותר מ-7 (משהו כמו 30 שנה) שעושה לעצמה שבוע תחבורה....
שמתי לי את חמדה נפשי והתכוננתי נפשית לפקק ושם, בדיוק בפקק המעצבן של איילון, חשבתי על שיעור פיזיולוגיה ועל תעלות נתרן תלויות מתח. נזכרתי שלמדנו את זה גם המכינה ושאביחי אחי, שלמד אז הנדסת חשמל, עזר לי להבין את הקונספט של קבלת כדורי (או לפחות ניסה). ההקלטות שלו מסביר לי שוב ושוב הן חלק מההקלטות האחרונות שלי ממנו. איך עברו שנתיים. זה אמור להיות הרבה זמן אבל זה כלום. אני עדיין משתמשת בסלנג שלו, "חרטה בפיתה". אני עדיין מדמיינת אותו לפעמים בטעות בכל מיני מקומות. הוא בעצמו היה איתי בהופעה של ישי ריבו פעם.
רק אתמול היית כאן.
באמצע הפקק באיילון אני פורצת בבכי. אני אפילו לא מנסה לעצור. לבכות על אחי זו זכות. היה לי הכבוד להיות אחותו ולחטוף את הלך לכתוב מכלי ראשון. מגיע לו שאצליח לבכות עליו עד סוף ימי.
גל ההדחקה היה קצר הפעם.
לא היה לי קל היום. נאבקתי להגיע, נאבקתי להתיישב, נאבקתי להקשיב ואז שוב, באמצע הרצאת היכרות עם דימות קלטתי שאני באמת עושה את זה. אני באמת לומדת רפואה. כל כך הרבה שנים חלמתי על להתקבל, ששכחתי לחלום על מה שאחרי ומה שאחרי נפלא! מציף, מבהיל, מתיש, אבל גם מסקרן ,מרתק, מעצים, מגדיל.
אז זה היום החמישי שלי כסטודנטית, יש לי שבוע הבא בוחן ראשון, אני תשושה וכאובה, עייפה ומסוחררת אבל היי, הנה אני לומדת רפואה
תודה ה על כל הטוב ❤
ראה עוד > >
02/11/2025
שירה אמונה האחות
אני: את יודעת שהתחלתי ללמוד איך להיות רופאה?
אחיינית (5.5): יופי! אולי תעשי לי את החיסונים בבית הספר שנה הבאה?
אני: אבל חיסונים עושה אחות, לא רופאה
היא: אבל את אחות!
אני: ?
היא: אחות של אבא שלי!
ראה עוד > >
05/11/2025
שירה אמונה האחות
מגיעה מהלימודים ישר לבייביסיטר+עזרה בש.ב.
תודה על הד"ש...
ראה עוד > >
09/11/2025
שירה אמונה האחות
קצת מוזר לומר את זה, מאחר ומלחמת התקומה היא המלחמה בה אביחי אחי נהרג, אבל המלחמה ששינתה את חיי מהקצה אל הקצה הייתה דווקא צוק איתן.
אני לא יודעת להסביר את זה, אני בקושי זוכרת מה היה לפני, אבל משהו בצוק איתן פגש אותי בנקודת חושך איומה בחיי. המבחנים לפני אחרי סמסטר סיוטי בו חיכיתי לגט, הגט בדיוק התקבל. הקלה אבל גם תחושת ריקנות איומה.
אימא ואני בדיוק חזרנו מטיול "שחרור" בברצלונה, לחגוג את קבלת הגט שלי אחרי חצי שנה ארוכה של סירוב. כבר בטיסה חזור קלטנו שמשהו לא בסדר כי הטיסה התעכבה שוב ושוב ותקעו אותנו בקצה של הטרמינל. מישהו אמר שזה כדי להגן על ישראלים. התלבטנו אם לטוס באמצע הבלגן אבל הטיול נקבע כל כך הרבה מראש והיה כל כך נדיר שהחלטנו ללכת בכל זאת.
נחתנו ביום ששי לפנות בוקר. אבא בא לאסוף אותנו מתחנת הרכבת בבנימינה וברגע שהגענו הביתה, המזוודות עוד פתוחות, המתנות עוד מתחלקות, אבא הוקפץ בצו 8.
לא עבר הרבה זמן ואתה, שהיית אז חייל סדיר, נכנסת לעוצר יציאות. אפילו אמיר גיסנו הוקפץ.
נשארנו בבית אימא, לירזי עם 2 קטנטנות ואני, מפורקת לחתיכות מהחיים האישיים שלי ומדאגה לעם שלי ואמור עוד איכשהו להשלים את המבחנים שבמועד א' שלהם ביליתי בברצלונה....
אני זוכרת שדיברתי איתך והשתגעת שעצרו לכם את היציאות רק כדי להיות בבסיס או לתפוס איזה קו כשכולם נלחמים בדרום. זה שיגע אותך והיית כמו ארי בסוגר.
אני, מהחושך המוחלט שהיה אז בחיי, החלטתי שאם אני לא מצליחה להאיר לעצמי אני אאיר לאחרים וככה העולם כולו יהיה מואר יותר, גם בשבילי. שנים אחרי אני אשמע מחבר שלך בשבעה עליך (בשבעה עליך! מה הקשר שבעה ועליך) שעוד בטירונות אמרת להם "כשאני עוזר למישהו שקשה לו- לא קשה לי!". הייתי ואישאר אחותך, מאותו בית גידול יצאנו.
הלכתי להתנדב עם פצועי צוק איתן, דרכם הכרתי קצת את המשפחות השכולות. הכל חדר פנימה. השמות, הפנים, הסיפורים. הפעם הראשונה שראיתי חייל מיד אחרי היציאה מהמחלקה, רסיסים קטנים עוד נעוצים בצוואר, הפנים עדיין חבולות. הפעם הראשונה שגיליתי שאחד החיילים, קטוע כף רגל, הוא חבר שלך מהישיבה. הפעם הראשונה שפגשתי את Reuven Magen וכמעט מיידית נקשרה נפשי בנפשו.
הפעם הראשונה שהרגשתי בקבוצת שווים. אחרי 4 שנים של סחיבת מוגבלות כרונית בגיל צעיר לבדי, הרגשתי שהגעתי הביתה. לי כאבו הרגליים, להם כאבו הקיבועים או הגדמים. לי היו התקפי עייפות באמצע שיחה, להם היו השפעות לא צפויות של משככי כאבים. הייתי יכולה לשים ראש על משענת הכורסה בלובי השיקום ולנמנמם 5 דקות באמצע שיחה קבוצתית וזה לא היה נראה מוזר. הרמתי רגליים על כיסא כשהם כאבו ואף אחד לא שאל כלום. השתתקתי באמצע משפט כדי להוריד דופק ואף אחד לא הסתכל עלי מוזר.
11 שנים אחרי. אתה לא פה. נפלת על משמרתך במלחמת התקומה, אם כל המלחמות.
11 שנים אחרי שהשתגעת שאתה לא בלוחמה, נפלת בחזית ובזכותך, בזכות כולכם, המעגל ההוא נסגר.
אני אוהבת אותך אחקטן.
קשה לי להסביר כמה אתה חסר לי
(כמו כן אני אשמח אם תוכל לחזור לאיזה רבע שעה להסביר לי היטל וקטורים של שריר הלב כפי שנרשם בלידים השונים באק"ג, אדון סטודנט מצטיין להנדסת חשמל, תודה)
ראה עוד > >
09/11/2025
שירה אמונה האחות
אני אחת המבוגרות במחזור שלי וכאחת כזו, שמגיעה עם לפטופ תשוש במקום אייפד נוצץ, כבר השלמתי עם היותי מעט טכנופובית מה שמוביל אותי לספר שלחצתי על משהו בטלפון וכל התצוגה של אנשי הקשר השתנתה ופתאום למעלה מופיעים אנשים הקשר המועדפים שלי: בני המשפחה הגרעינית שלי ו Leore. זה קצת מצחיק כי אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה דיברתי בטלפון (קשה לי אז אני מפחיתה משמעותית), אבל איכשהו זה נתקע ככה והתמונה שלך שם היא מהיומולדת 50 לאימא, זה שריחפנו וחגגנו לה חגיגי וגדול כמו שמגיע לה רק כשהיתה בת 53 וביקשנו ממך לשלוח איזו תמונה למצגת שלירזי הכינה ושלחת תמונה משונה מהצבא. היית תקוע אי שם אבל היה לך חשוב אז העמדת את כל הכדורים מהמחסנית כמו אבנים של דומינו וציירת איתם לבבות ונשכבת ש לידם על הרצפה וחייכת וזו היתה אחת התמונות שראו את האהבה בהן, לא רק כי היו שם לבבות, ופתאום היא קפצה לי ואמרתי לעצמי יו אולי יש לי אותה?
אבל אין לי, הפכתי את המחשב, עברתי תיקיה תיקיה, נשארה לי רק גרסה מטושטשת ומבאסת שלה ועדיין, למרות שרואים בה בעיקר פיקסלים, אני זוכרת את התמונה הזו ויחד עם הבכי שחונק לי את הגרון אני גם מצליחה קצת לחייך. קצת.
אחת ההקלטות האחרונות שלי ממך בוואטסאפ היא הסבר על קבל כדורי. איזה מטופש זה נראה היום. לאורך כל המיזמים מחפשים את "ההודעה המרגשת האחרונה" ומה יש לי? "נקום דם עבדיך השפוך" וקצת לפני זה הודעה קולית שמנסה להסביר לי שוב ושוב על קבל כדורי.
אני לומדת עכשיו על רישומי החשמל בלב, אנחנו מתמקדים באק"ג בפיזיולוגיה, והם מדברים איתי על חוק אוהם ועל התנגדות, על היטלים וקטוריים ולידים ואני מבינה קצת כל כך ברור לי שאם היית כאן היית מבין את זה ברגע, מסביר לי בפשטות ככה שאבין בשניה.
אני כל הזמן חושבת על זה. זה מטריף לי את המוח. איך היית חוצה את הלימודים האלה במצמוץ. כהרף עין. אוכל הכל, כרגיל, בתיאבון בריא ובלי מלח. אוכל וחוויות ואת החיים ותחומי עניין. במקום זה נשארתי אני, צל חיוור שנגרר בקושי עם מחולל ומקל ותיק-על-גלגלים ומסיכה הצפה רגשית עקבית.
סיימתי מוקדם היום ובמקום לראות את ההקלטות עבורן שוחררנו מוקדם הגעתי הביתה וקרסתי לבכי.
בכיתי ובכיתי ובכיתי עד שנרדמתי והכרחתי את עצמי להתעורר לתרגול ביוסטטיסטיקה. ההספק שלי מזעזע. אני נרדמת על המקלדת והספקתי בערך שליש ממה שתכננתי. לך בחיים זה לא היה קורה, בטח לא כי בזבז את הזמן והכוח שלך על בכי.
אני יודעת שזו רק ההתחלה, שהכל כל כך מרגש אבל גם כל כך מטרגר. אני לא מפסיקה לדמיין אותך איתי בקמפוס ולא מפסיקה להרגיש שזה לא היה אמור להיות ככה.
אני הייתי אמורה למות ראשונה, הרי אני נאבקת על חיי בימים אלו ממש.
אני הייתי אמורה להיות זו שהולכת ואתה היית אמור להיות זה שנשאר ומגדל את הבנות שלו ומחזיק את המשפחה ומחליט להצטיין עוד יותר (אם זה אפשרי בכלל) ומדבר איתי בראש ומתפלל שאני שמחה בהנצחות שלך ושואל מתי כבר אבוא בחלום כי אתה מתגעגע לאחותך הגדולה.
במקום זה אני מסתובבת בספריה ומכריחה את עצמי ללמוד. גם ככה אני זו שעם מסיכה ומחולל שגורם לכך ששומעים אותי הרבה לפני שאני מגיעה בדממת האלחוט בספריה, כמו כרוז, אז גם לפרוץ בבכי?
אני מחזיקה חזק חזק, מתפללת שלא יראו לי את הסדקים, את הקרעים, איך אני נפרסת לפיסות. אני נושכת שפתיים כבר שבועיים אבל היום לא הצלחתי עוד והכל דולף ממני.
לפחות הצלחתי לחזור לכתוב, עוד קצת והכל משתחרר ואולי אחר כך יחזור לי המוח.
מה אם כל המאיות שלי ישארו נטולי טעם? מה אם אני לא אצליח ללמוד בלי לרצות לבכות?
אוף,
זה הכל הפוך, זה לא היה אמור להסתדר ככה...
ראה עוד > >
10/11/2025
שירה אמונה האחות
"באור חיוור,
במלכודת השעה,
בא מלאך,
תראו מה יש לו ביד,
מה שמפריד בין טוב לרע,
זה אחי..."
ראה עוד > >
19/11/2025
שירה אמונה האחות
כשאת משתתקת לי ככה,
באמצע שיחה
לאן את הולכת?
אה, נסיכה?
האם את נכנסת
ליער סתרים,
ארץ חיים
בין עמקים והרים?
האם את מטיילת,
קסומה כמו פיה
בעולם של אגדות
וסיפורי מעשיה?
או על שפת הנהר,
בין קולות פעפוע,
את מרשה לעצמך
להרגיש געגוע?
כשאת משתתקת
והולכת לשם
האם יש לי מקום
אצלך בעולם?
הלוואי ופעם
באמצע שיחה
תגידי לי
אני רוצה שם
גם אותךָ
ראה עוד > >
24/11/2025
שירה אמונה האחות
כל יום אני קמה אחרת, תולה עלי את המשאבה, את המחולל וסל קטן, מטאפורי, אליו אני מלקטטת בפינצטה וביד אמן הצלחות.
היום הצלחתי להגיע לקמפוס שעתיים לפני השיעור וגם הצלחתי ללמוד וגם הצלחתי לקום רק אחרי שני סנוזים של השעון המעורר והצלחתי, ממש אמיתי הצלחתי, להחזיק את עצמי זקופה במיטה ולקום ממנה במקום לנחות חזרה לשינה למרות שקמתי עייפה כל כך.
אני לומדת לא להבהל מעייפות גם כשהיא עצומה ומבהילה וגדולה.
אני לומדת להשלים עם כך שהגבולות שלי זזים ונעים ואני איתם ולא להבהל, רק לא להיבהל.
היום קמתי מתגעגעת.
לא, זה לא נכון, אני קמה מתגעגעת כבר יותר משנתיים, אבל מאז תחילת הלימודים הגרון החנוק המסכן שלי היה חנוק מהמחולל ומהקושי ומהתסכול שהמוח המחומצן-בקושי שלי לא מצליח להבין את החומר ומהכעס על הגוף האומלל שלי שכל הזמן רצה לישון ולאט לאט אני מתרגלת לזה שאני עובדת עם גוף שאני לא מכירה ועם מישהי שאני לא מכירה ועם מוח שאני לא מכירה ורק דבר אחד אני לא מתרגלת- שאביחי לא כאן.
התחלתי קבוצת למידה עם 2 חברים ללימודים, צעירים ממני בעשור לפחות, וקראתי לה איפה הילד ונדמה שהלב שלי קורא איפה הילד והילד איננו בנמצא.
חודש וחצי לתוך השנה השלישית ואני מרגישה שהכל עוד טרי כל כך, כאילו רק אתמול הוא עוד היה פה, כאילו עוד רגע יכנס. שום דבר לא דהה, שום דבר לא נשכח, שום דבר לא התרחק, כל פה ודוקר ועוקץ ולפעמים בא לי לצרוח מאיזה גג איך. איך שנה שלישית ולפעמים פשוט לעבור אחד אחד את כל האנשים בקמפוס ובתל השומר ובלוד ובפקק שאני תקועה בו כל בוקר באיילון ולומר להם, ככה בפנים, אחד אחד, אני רק רוצה שתדעו שזה לא הוגן.
אתם לא צריכים לנחם אותי או לחבק אותי או להמציא לי אמונה שיהיה בסדר ולהבטיח לי הבטחות שווא אני רק צריכה שתדעו, שתדעו בעצמות, בפנימיות, שיחלחל אליכם פנימה, שזה לא הוגן. זה לא הוגן.
לא ככה הגשמת החלום הזו היתה אמורה להיראות.
אני אוספת לסל שלי הצלחות קטנות. הנה אני כבר נוהגת לאוניברסיטה כמעט כל יום. היום העזתי לצאת אפילו בפקקים. נשארתי בחיים לספר על זה.
לפני 4 שבועות הייתי מחזיקה 13 דקות מקסימום (מדדתי) עד שהייתי מאבדת את זה בשיעור של שעה וחצי והיום התאמצתי מאוד מאוד על השיעור האחד שהיה לי ומתוך שעה וחצי הצלחתי להחזיק שעה ו18 דקות ועוד כמה שניות (יש שעון דיגיטלי מאחורי המרצה, על הבמה) ואמרתי יו, זה חתיכת נס, ישר לסל.
כמו מלקטת פטריות אני הופכת את האדמה ומכריחה את עצמי למצוא נס. חייבת. את חייבת. כל יום עוד נס ועוד נס והכל קשה כל כך אבל הנה אני כבר 4.5 שבועות סטודנטית לרפואה ולא העיפו אותי ואלוקים לבדו יודע איך אני עוד ממשיכה להגיע למרות שהחופש מהלימודים ומהכל כל כך מפתה ועצם זה שקמתי בכלל ושהתלבשתי בכלל ושמצאתי חצאית נסבלת למרות שלאחרונה כולן לוחצות לי על הצלקת הישנה של הניתוח בבטן מאז ושהכנתי לעצמי תפוח עם יוגורט וגרנולה בקופה ושזכרתי אפילו כפית חד פעמית- כל זה זה נס. נסים על גבי נסים נערמים לי בסל והוא עדיין קל יותר מהמחולל ופחות מורגש מהמשאבה אבל כל מתמטיקאי יגיד לכם שגם מספר קטנטן הוא פי אינסוף מ-0.
תודה ה' על כל הרחמים והחסד.
ביום ששי יצאנו ליער בן שמן וישבנו ככה ביער וכמעט עשינו פקל קפה אבל בסוף לא וזה לא משנה כי היה כיף ופתאום נזכרתי שאני לא רק זו שנגררת ומשתרכת אחרי כולם ולא רק זו שבכלל לא בטוחה מה היא רוצה ולמה היא פה ובכלל לא רק זו שהפכה להיות ה"ביטוח לאומי" של הכיתה ומפרסמת את ההרצאה שלה בקבוצת הוואטסאפ הכיתתית כאילו היא חושבת את עצמה ואני לא רק זו שכולם עוזרים לה עם התיק גם אם הם בכלל לא מכירים אותה, אני גם אישה וגם שותםה לשיחה וגם נערת טבע שנהנית מאוד מיער בן שמן כי פעם אחת ראיתי שם צב.
כל יום אני קמה מתגעגעת והגעגוע הולך וגדל וחונק ואין לי כמעט זמן לכתוב משהו שהוא לא סיכום ההרצאות וכשיש לי זמן אז אין כוח וכשיש זמן וכוח אני חוזרת ללמוד וכן הלאה. אני רודפת אחרי הזנב של עצמי ובכל סיבוב כזה סביב פיר האוויר הנוצר בעיגול הגוף-זנב הכלבי גדל המחנק והגעגוע. היועצת של הפקולטה ואני הבנו יחד שמעכשיו ככה זה יהיה. כל הישג, כל מסגרת חדשה, כל אירוע משמעותי, כל יום, כל הזמן - בלי אביחי. אני לא יכולה עוד לסבול את זה ואני רק בשנה השלישית. אני לא יכולה עוד לסבול את זה, זה מגרד לי בעור עד שבא לי לפשוט אותו מעלי והיום נשברתי והלכתי לפקולטה עם הסווטשירט הירוק-חמאס הענקי שלו , שכתוב עליו בענק 'קו לחיים', ולא היה אכפת לי שאני עם סווטשירט באמצע חום של קיץ כי גם ככה בספריה ובהרצאות אני יושבת קופאת ועוד לא לגמרי עברו לי הצמרמורות מהזיהום או שאולי הן מאתר ההזרקה החדש כבר אין לי כוח אפילו לבדוק את זה העיקר שבאתי היום חמושה בסווטשירט הירוק וכל כך לא בא לי להוריד אותו שאני נשארת עוד ועוד בספריה, שעות רבות אחרי שסיימנו ללמוד וסיימתי לאכול, ולומדת, רק כדי להישאר עוד קצת עם הסוושירט הזה שקורע אותי בין גאווה עצומה לגעגוע עמוק. כל בוקר אני מצליחה לקום וללכת ברגליים כושלות ובריאות בוערות עד לאוטו עם התיק-על-גלגלים שלי ואיכשהו משתחרר מהחשק העז, העצום, המצמית, להישאר במיטה ולבכות מגעגוע עד שתצא בת קול ותגיד טוב די אי אפשר את הגזירה הזו אנחנו חייבים לבטל. אני מצליחה לקום. עוד נס לסל.
חברה מהכיתה שמתגוררת בלוד הכינה לי עוגיות והקפיצה לפני שבת. שחקני כדורסל אמרו לי תודה שבאתי למשחקים למרות שלא צילמתי בכלל. הראש שלי מתחיל קצת להצטלל. צינורות קטנים של חמצן בתוף הטביעה הגדולה.
העברתי הרצאה לחברים שלי וסיפרתי להם איך להיות רופאים טובים ורגישים יותר ופתאום זה הכה בי. כמה כואבים היו החיים שלי, כמה קשים, כמה טבים, כמה יפים.
כמה אני זו שהייתי אמורה למות קודם. לא ככה זה היה אמור להיראות. אני זו שהייתי אמורה ללכת ראשונה. הוא היה אמור להישאר כאן ולהחזיק.
כל הזמן כואב לי על משהו. כואב לי הלב על מצבי וכואב לי אתר ההזרקה וכואב לי המקום של הזיהום או כואב לי בית החזה כי שוב שכחתי לנשום (זה קורה לי לפעמים כשאני מרוכזת) או כואב לי הלב, במיקום קצת שונה מהכאב הקודם, על אחי, אחי הטוב, מלח הארץ, שהיה כל כך עף על הלימודים האלה ואיכשהו הוא לא כאן.
אין לי עוד כוח לסחוב את הכאב הזה כל הזמן, אני מנסה לדבר עם קוצבי הלב הטבעיים שלי, להתחנן שינסו להעביר פעימות רכות, מתרחבות, עדינות, אבל כל פעימה כואבת כמו שכאבה לי הזרקת המשאבה ביד המזוהמת. איך מבריאים כבר אי אפשר לשאת את כל הכאב הזה עלי כל הזמן אני אקרוס.
אחרי בן שמן חזרנו הביתה והשמש עמדה בשמים אבל רמזה שתיכף היא מתחילה לרדת ואני חזרתי הביתה והסתערתי על ארגונים לשבת ועל ביוסטטסיטיקה והרהרתי בשיר ששמעתי לראשונה באוטו בדרך חזור. שיר של לירן דנינו -liran danino, אם מחר אני מת, אל תיהי עצובה.
אני לא מצליחה להפסיק לשמוע אותו מאז. שומעת אותו בכל רגע שאני לא שומעת הרצאות או הקלטות. אני נרדמת, בוכה לתוך הסטיץ' הענק ש Tali קנתה לי, כשהשיר הזה מתנגן לי ברקע, אני ישנה איתו וקמה איתו ונוהגת איתו עד שספוטיפיי רומז לי לא בעדינות שאם אני רוצה להמשיך לשמוע דווקא את השיר הזה אני צריכה לשלם. אני מוותרת.
היום בפקק האינסופי של איילון צפון ויתרתי בדיוק ככה ואפילו את הכניסיני של אריק ספויטיפיי לא נתן לי לשים אז נתתי לו לזרום ואז, כאילו מאיזה עומק, שמעתי את אברהם טל - Avraham Tal שר לי:
בסוף יוצאים מחוזקים לעולם.
ראה עוד > >
29/11/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
כתב לנו חגי, שמכיר את אביחי מבני עקיבא (סניף חדרה מרכז כבוד 😉 ):
השנה אני מחנך בשכבת ז' ישיבת בני עקיבא חריש. חזרנו ממסע גיבוש מפרך שלפניו למדנו על גיבורי ישראל ובכלל בנכם הגיבור אביחי ראינו סרטונים על דמותו וערכים ובמסע כל התלמידים דקלמו את המשפט: "כשאני עוזר לחבר שקשה לו-לא קשה לי" וצמחו בזכותו
תודה על השיתוף 🫶🏻
ראה עוד > >
02/11/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
כתבו לנו משפחת איצקוביץ' מלוד:
קצת אחרי סוכות... אבל יש הבנה שלא באמת הסתיימה המלחמה הזו... אז החלטנו והתחלנו.....
משפחת איצקוביץ' מקדישה שנה שניה ברציפות את עלי הערבות הנשלחים ללוחמינו לעילוי נשמתו הטובה של אביחי שלנו. עלי ערבות שברכו עליהן בשמחת תורה הם סגולה לשמירה. כל עלה מנויילן יחד עם פתק ונשלח לשטח
תודה יקרים, זה מרגש כל כך! 🫶🏻
ראה עוד > >
04/11/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מירי בן חמו, אימא של מעיין שנהרגה בעת עבודתה בחווה, הקימה קבוצת לימוד נשית למסילת ישרים.
הקבוצה הוקדשה גם לעילוי נשמתו של אביחי אהובינו ותתקיים בע"ה באולם בית הכנסת הנקרא על שמו.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ לעדכונים:
ראה עוד > >
05/11/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ברצלונה!
הסטיקר של אביחי מודבק ממש מעל הסטיקר של אליאב, שהדריך גם הוא ב"תלפיות" ונהרג שנה בדיוק אחרי אביחי...
תודה לבר גרשום ומוריה שלום 🫶🏻
ראה עוד > >
08/11/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ביום ששי קיבלנו 2 תמונות מרגשות:
1. שי סימון, מילואימניק בגדוד 7008 (בו אביחי שירת), השתתף במירוץ נשר עם הדגל שהענקנו לו במתנה. שמחים לראות שהדגל משמעותי לך כמו שהוא משמעותי לנו!
2. חגי הלל, שכן של שירה-אמונה (אחות של אביחי) מלוד, השתתף במירוץ לוד לובש את החולצה הנושאת את משפט ההנצחה של אביחי וכתב לנו:
כל החיים פה בזכותו 🙏
תודה שאתם זוכרים 🫶🏻
ראה עוד > >
12/11/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הבת הגדולה של אביחי שלחה לסבא גבי וסבתא רותי (ההורים של אביחי) איגרת לשנה החדשה, בה היא מאחלת לכל המשפחה חג שמח. היא למדה איך לכתוב כתובת על מעטפה, להדביק בול ולשלוח.
האיגרת התקבלה רק אחרי החגים, כשסבא גבי וסבתא רותי התפנו לבדוק את תיבת הדואר 😅 אבל זה לא פגם בהתרגשות ובמתיקות
ראה עוד > >
13/11/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
החנות "פילבוקס- הבית של החיילים" @pillbox.official החליטה לכבד את נופלי מלחמת התקומה (חרבות ברזל) ולעצב עבורם סטיקרים עם משפטי ההנצחה שלהם.
לכל נופל גם נפתח עמוד הנצחה באתר שלהם.
לעמוד ההנצחה: https://pillbox.co.il/stickers/avichai-amsalem/
ראה עוד > >
16/11/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
נוער לוד מסניף בני עקיבא "נצח" בעיר יצאו ביוזמה מהממת: עגלת קפה הפתוחה בימי שישי לזכר הנופל בן העיר רס"ב מרדכי אמויאל הי"ד.
כל מנה בתפריט מוקדשת לנופל אחר ובמקום נמצאים גם לוחות שש בש מעוצבים, שאחד מהם הוקדש לאביחי שלנו.
תודה לטליה על הקדשה הלוח
לתנועת "לודאים"
וכמובן, לנוער המדהים הזה!
ראה עוד > >
17/11/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
עד לפני כ-3 חודשים שירתה שירה-אמונה, אחות של אביחי, ברבנות הצבאית, שם הפיקה תוכן רוחני לחיילות צה''ל.
בעלון "בת חיל" לחודשי כסליו-טבת הופיעה גם שירה-אמונה כאחת מהנשים שבחרו להוסיף או מתוך החושך, כשהתגייסה לצה"ל בעקבות אביחי לאחר שנהרג.
שנזכה לראות הרבה אורות, למרות החושך שלעתים מורגש 🫶🏻
ראה עוד > >
18/11/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לי-אור בן-שלו, אחיינית של אחד החברים הכי קרובים של אביחי, היתה בערב כיתה לשכבת כיתות זה באולפנית מבשרת בחדרה. כחלק מהפעילות ניתנו לבנות משפטים שונים לבחירה על מנת ליצור מהם לוח השראה. לי-אור גזרה חלקים ממשפטים שונים על מנת ליצור את משפט ההנצחה של אביחי.
ריגתש אותנו מאוד ילדה יקרה,
תודה למשפחת בן-שלו המורחבת על כל הליווי והעיטוף אותנו 🫶🏻
ראה עוד > >
19/11/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
שנה בדיוק אחרי אביחי שלנו, בכ"ד תשרי תשפ"ה, נהרג בלבנון מדריך נוסף בכפר הנוער "תלפיות" בחדרה, אליאב אביטבול.
מדריך במשפחתון אביטבול, שעבר עם אליאב ואישתו אבל הכיר היטב גם את אביחי, סיים מסע כומתה!
החניכים שלו מ"תלפיות" פגשו אותו בסוף עם הדגלים של הגיבורים שזכו להכיר.
תודה רבה, נגעתם לליבנו מאוד מאוד
🫶🏻🫶🏻🫶🏻
ראה עוד > >
20/11/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה לחנות Held @held_hadera בקניון לב חדרה, על הנצחת הגיבורים שלנו.
ותודה למיטל, בת דודה של אביחי, שצילמה ושלחה.
למרות הפסקת האש והתחושה שהמלחמה נגמרה, אסור לנו לשכוח את מי שבזכותם אנו חיים.
נושאים את זכרכם הטוב בכל אשר נלך ואומרים לכם תודה על ההקרבה
לא נשכח אתכם
🫶🏻
ראה עוד > >
23/11/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
שי סימון, ששירת עם אביחי בגדוד 7008, סיים את מירוץ סובב עמק ולא שכח את הדגל ועליו שמות הגיבורים 🫶🏻🫶🏻🫶🏻
ראה עוד > >
24/11/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אתמול היתה האזכרה של סבא של אביחי- סבא חיים אמסלם, שנפטר לפני 20 שנה.
מתגעגעים 🫶🏻
בתמונה: סבא חיים, אביחי ו-2 האחיות שלו.
ראה עוד > >
30/11/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בשבת האחרונה ציינה תנועת בני עקיבא @bneiakiva_il את "שבת הארגון", שהייתה השיא של חודש שלם בו למדו החניכים על נושא החודש: "ודןר יקום וחי"- שיקום ואמונה לאחר המלחמה.
סניף חמד היקר הקדיש קיר שלם לנופלים ובין הסטיקרים מצאנו גם את אביחי שלנו
תודה לכם יקרים,
ריגשתם
בעוז קדימה בני עקיבא...🫶🏻
ראה עוד > >
02/12/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
שבט עמיקם, השבט החדש בבני עקיבא ששמו הוכרז בשבת האחרונה, עשה ריקוד ת"סים כנהוג.
בסניף עלי זהב השתמשו החניכים בדגלי הנופלים , בין השאר בדגל של אביחי שלנו (באדום).
יצא מדהים, מרגש ועוצמתי.
ישר כוח לעוסקים המלאכה 🫶🏻
לסרטון המלא: https://youtu.be/1VR6Bjbu5cE?si=RYZwKoELTzZY7RbH
ראה עוד > >
04/12/2025
שירה אמונה האחות
כמו כל שנה, מתרבה גם אצלי החושך לפני חנוכה ואז פתאום שב ומאיר ואני נזכרת באדם הראשון, שנבהל כל כך, כי חשב שהעולם מגיע אל סופו.
כמו בכל שנה, כסליו מביא איתו כל כך הרבה אור וכמו בכל שנה אני נזכרת באדם הראשון, מתחברת אליו פתאום דרך מנהרת הדורות, מרגישה יחד איתו את ההקלה.
בואו להאיר איתנו 🫶🏻
ראה עוד > >
05/12/2025
שירה אמונה האחות
כמעט כל שבת שאני בבית זה קורה, שהרגעים האחרונים של יום ששי בורחים לי, זו השעה של אביחי.
והשבוע, נו
מה יש לומר לי השבוע
אני מרגישה שכל מה שאני משתפת זה רק את הקושי. וזה לא נכון. יש גם טוב וחסד אבל יש איזה קושי-על, מטא-צער, שמלופף סביב כל שמחה.
כשחברים שלי עלו לבמה אחד-אחד והצטלמו עם המסכת (סטתוסקופ) החדש, עושים פוזות למצלמה או רוקדים את דרכם ל-15 השניות של התהילה, אני הרגשתי את הבכי מצטבר לי כבר ואמרתי לעצמי די, שירה-אמונה, די.
על כל דבר את בוכה בזמן האחרון.
אי אפשר לבכות כל הזמן.
זה שמח!
את יודעת להיות שמחה, תיזכרי איך ותפסיקי לבכות.
ורק עכשיו, ב-20 הדקות שנותרו עד שבת פרשת "וישלח", אני יושבת לעבד את זה ולכתוב שאולי זה היה בכי טוב. של לא להאמין שלפחות לזה הגעתי. אין לי מושג אם אסיים את הדוקטורט הזה. אין לי מושג אם אצליח להישאר בחיים עד סוף הסמסטר, אבל לסטותסקופ הגעתי.
מוסיפה את זה לסל ההצלחות הקטנות שלי ומכריחה את עצמי לקרב אותו לעיניים, שיראה לי ענק, שיסתיר לי את כל ההרים והפיתולים שיש עוד לפני. שלא אבהל מהם ואיחלש ואתרפה.
אחותי עפה עלי, ההורים שלי התרגשו, הלב שלי שמח באמת. באמת. אבל פיסה ממנו חסרה ואולי יותר מהגעגוע וכאב ההחמצה וצער האין, הדמעות האלה עלו כי מתחילה לחלחל בי ההבנה שככה זה יהיה מעכשיו.
הוא לא יבוא.
לא ישמח איתי בקבלה לרפואה ולא יהיה שם לשמוע איך קשוח עם הכאבים ולא יעוף על הסטתוסקופ הכחול-קאריבי, שהזמנתי בלי לדעת בדיוק בצבע שהזמין גם תומר, בן דוד שלנו, 17 שנה לפני. הוא לא יהיה בחתונה שלי ולא ייעץ לי בדייטים ולא יכיר את הילדים שלי ולא ישמח על ההתמחות או על המשחק כדורסל או על העלה החדש בגינה. איך אדם שלפני רגע היה פה כבר לא?
התגעגעתי אז פתחתי את אחת מהקלטות וואטסאפ שלו. הוא כל כך חי, איך הוא יכול להיות מת?
ובתוך הכאב הזה יש גם את יום שלישי, בו ישבתי על המיטה בתל השומר והתווכחתי עם 2 רופאים ואחות שאין מצב שאתר ההזרקה תקין, אין מצב שזה הכאב שאני אמורה להסתובב איתו. אני יודעת לנהל כאב, אבל אין מצב שמה שקורה בזרועות שלי הוא מצב תקין.
התווכחתי והתווכחתי עד שנאלצנו להוציא אותו ולהעביר, שוב, לזרוע השניה.
הוא לא היה מזוהם. לא רק שטעיתי, פתאום הכתה בי ההכרה שלזה נידונתי לחודשים הקרובים. לכאב הלא יאמן הזה. המתיש, המטריד, המפריע. השנה 2026, האנושות הצליחה להדפיס לב פועם במדפסת תלת מימד אבל המחלה היתומה שלי לא מעניינת אף אחד אז נתקענו עם פתרון שרומס את איכות החיים שלנו. אני לא בטוחה שיש לבי את הכוח לזכור שאחרי כל זה יש חיים שיהיו, בע"ה, שווים הצלה.
כרגע אני המומה משברון הלב אל מול מערכת שאני לא מוצאת בה נחמה, שזה הפתרון הכי טוב שיש לה עבורי, שלא מצליחה למצוא מזור נורמלי פרט ל "תתמודדי" כי לא אֶמלה ולא אופטלגין עוזרים לסיוט המתמשך הזה.
שם, על המיטה הכחולה, מול הרופא הנאמן שלי, משהו בי נשבר כי הכל התחבר: גם אם זמנית, לחודשים הקרובים נידונתי לכאב כפול, של זרוע ושל לב. הלב ימשיך לכאוב עד ביאת גואל, הזרוע תכאב עד שאתייאש או עד הניתוח.
בפעם הראשונה מזה שנים ישבתי מולה רופא שלי ממררת בבכי וממלמלת "אני לא יכולה לעשות את זה. אני לא יכולה" כשהוא מנסה לשכנע אותי שאני יכולה.
איזה חבלי לידה יש לגאולה הזו, יא אללה. איזה הריון ארוך.
ובתוך כל זה אני מכריחה את עצמי לשמוח, אפילו קצת, רק נר אחד בחושך הגדול.
קרסתי אתמול כשהגעתי הביתה. ישנתי וישנתי וגם היום לא התאוששתי. התקשרתי לאבא ואימא בוכה שיבואו לעזור לי עם שבת. הם גם ככה שבת במרכז אז קפצו להושיע והכרחתי את עצמי לא להסתכל על העצמאות שלי, הכתר לראשי, שאיבדתי, אלא על הברכה שיש ביכולת להיעזר וביכולת שלהם לעזור.
רגע לפני שבת הצלחתי לצאת לגינה. העולם אפרורי וקודר. אני אוהבת את זה, ככה רואים יותר טוב את האורות הקטנים.
אני משקה את הצמחים המוזנחים שלי ופתאום מחכה לי הפתעה:
עלה לבן צח כשלג ומאחוריו, מבצבצת, רקפת.
אין סלעים, ולא ממש קר, אבל היא נבטה
אז מי אני שלא
ראה עוד > >
07/12/2025
שירה אמונה האחות
חלמתי עליך אתמול בלילה, אחי הטוב.
חזרת אלינו מאיזו מלחמה ונשמנו לרווחה כי באמת, כמו שאני אומרת הרבה לאחרונה, אני מבינה שאנשים מתים אבל למה זה כל כך לתמיד? למה הם לא יכולים לחזור אחרי שנתיים או שלוש?
עשית תרגילי מתח משונים על השפיץ של ארון המטבח העליון במטבח החדש של אבא ואימא, מטבח שלא זכית לראות.
היית רציני, שקט ומכונס ואימא ואני התלחשנו עליך. היית לבוש בגופיה ושרוואל והתאמצת כל כך לעשות את תרגילי המתח האלה, כולך מזיע, שרירים מתאמצים.
אימא לחשה לי שהרופאים אומרים שחזרת רק לשבוע, אולי שבועיים.
שאין ברירה אלא להוציא לך את כל המערכת החשמלית של הלב. שאחרת אי אפשר.
אני אומרת לה אימא, אבל הוא ימות.
והיא אומרת לי אין ברירה ומוחה דמעה, האף שלה נהיה ורוד.
ואתה ממשיך להתאמן כשאתה יודע שנשארו לך גג שבועיים.
ואני אומרת לעצמי נו, שבועיים זה זמן שיכול להכנס בו נס.
ואז קמתי
ולא קרה שום נס
רק לב שבור ובית חזה חלול ועוד פעם לאבד אותך כמו אז ממש
ודמעות
וגעגוע https://www.facebook.com/reel/1397001311999627/?s=single_unit
ראה עוד > >
07/12/2025
שירה אמונה האחות
מתוך "אורות" על פרשת וישלח (מאבק יעקב והמלאך):
"לחמנו בטבע ויצאנו הנצחון. הטבע המגושם עשה אותנו בעלי מומים, נגע בכף ירכנו, אבל השמש הלא לנו זרחה לרפאותנו מצלעתנו .. העולמות הולכים ומתבסמים, בעצם עומק הטבע תביעה גדולה מתגברת לקדושה ולטהרה, לעדינות נפש ולזיכוך החיים.."
(הראי"ה קוק, אורות התחיה ל) https://www.facebook.com/reel/233767973148210
ראה עוד > >
03/12/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ליאור, אחת הקצינות המשרתות עם גבי (אבא של אביחי), המשיכה לתפקיד אחר והעניקה לגבי, מפקדהּ, את התמונה היפה הזו בה כתובים פרקי תהילים המתחילים באותיות א' ב' י' ח' י' ולצדן המשפט שמזכיר לנו את צדקת הדרך נותן לנו כוח. את המשפט הזה בחרנו גם לשים על חלק מהסטיקרים לזכר אביחי שלנו.
מרגש ועוצמתי! תודה ליאור כל מחשבה שנמכר שהושקעה🫶🏻
ראה עוד > >
08/12/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
שי סימון האלוף!!! חבר של אביחי מהגדוד (7008), רץ ביום ששי האחרון את חצי מרתון עיר ועמק וכמו תמיד- לא שכח את הדגל המיוחד שלו.
תודה שי יא מלך!
0
3
7
.jpg)
.jpg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpg)
.jpg)
