רס"ר אביחי אמסלם הי"ד, בנם של גבריאל ורות,
אחיהן הקטן של שירה-אמונה ולירז.
היה נשוי ואב ל 3
אביחי למד בבית הספר היסודי "תחכמוני" בחדרה ולאחר מכן המשיך למדרשיית "נועם" בכפר סבא. לאחר סיום התיכון התעקש לשרת שירות מלא בן 3 שנים אך קודם לכן למד מספר שנים בישיבת "שבי חברון".
לאחר השירות הצבאי עבד ב"אלביט", שם בלט במוחו החריף ודרכי הפתרון היצירתיים שלו.
אביחי היה סטודנט מצטיין להנדסת חשמל במכללת רופין ובשנתיים האחרונות הוא ומשפחתו שימשו כמשפחתון בכפר הנוער "תלפיות" בחדרה, כשהיו המסגרת המשפחתית של נערות בסיכון.
בשירותו הצבאי שירת בחטיבת "כפיר" ולאחר מכן נלחם על מנת לעבור ליחידת הקומנדו במילואים.
נפל במלחמת "חרבות ברזל" בעת היתקלות במחבלים בשער הנגב, תוך הגנה על תושבי הדרום.
ההספד של רותי, אימא של אביחי הי"ד:
שב ילדי שב אל תלך עכשיו
תן לנשום אותך עוד רגע עוד קצת
שב ילדי שב כי עכשיו נחמד
יש שקט ואני איתך לבד.
וכשתלך תזכור תמיד
לשמור על עצמך
מאנשים קשים
אשר עומדים במסלולך
אל תפחד מעל ראשך יש מלאכים
ואתה תמיד תהיה
אביחי,
בני הקטן.
לפני 30 שנה וקצת הבאנו אותך הביתה, תינוק ארוך, חמוד וחייכן עם עיניים גדולות וטובות, מתנה מושלמת ליום הולדת 31 שלי.
חשבתי שאני אימא מנוסה, אחרי 2 בנות, אבל אז הגיע בן הזקונים ולימד אותי שאני לא יודעת כלום. ילד רגיש, לוחם צדק, שלא מסוגל לשאת עוולות גם במחיר של התנגשויות עם המורים והרבנים. ילד שהסב לנו כל כך הרבה גאווה בנחישות ובשאפתנות שלו מצד אחד ומצד שני היה כל כך עניו ולא ממש אהב שיודעים שהוא מצטיין בצבא, בעבודה ובלימודים.
ביום החג הוקפצת ולא היססת, למרות שאירחת חברים לבשת מדים ונסעת להגן על המולדת. אהבת הארץ היתה טמועה בך כל כך שנתנה לך אומץ לגור בקרית ארבע וללמוד בישיבה בשבי חברון ונתנה לך גם את האומץ לקחת נשק ולהסתער.
אנחנו בשיאה של מלחמה שלא נראתה כמוה. קטסטרופה מכמה חזיתות שלא שיערנו בחלומותינו השחורים ביותר. האוייב רוצה להכניע אותנו אך יותר מזה- לשבור את רוחנו.
אביחי, ילד שלי, בזכות גיבורים כמוך, עזי רוח ואמיצי לב, אנחנו ננצח את המערכה הזו.
המחיר ששילמנו יקר מפז , הכאב על חיים צעירים שנקטעו באמצעם, על תינוק שיוולד יתום, כל שאיפות, חלומות, תכנונים שכבר לא ייצאו לפועל.
אבל ממך אני לומדת להיות חזקה ברוחי, לראות את הכוח הלאומי בתוך הכאב הפרטי, לזקוף ראש בתוך המכה האנושה שחטפנו.
אני מבטיחה לך להיות חזקה ומבטיחה שנהיה משפחה מגובשת שמצליחה לשמוח ולחיות לצד הגעגוע הבלתי פוסק והחור התמידי בלב. אני מבטיחה לך שנשמור על טל והבנות, נחזק אותן ונתמוך בכל מה שנוכל והן לנצח ישארו חלק מהמשפחה שלנו.
גיבור של אמא
אתה תמיד תהיה לי מלך העולם
תמיד עם החיוך הכי מושלם
כמו בתמונות בזכרונות
לכל מקום שלא תלך תהיה של אמא
תמיד תהיה לי מלך העולם
תמיד עם החיוך הכי מושלם
כמו בתמונות בזכרונות
תמיד תהיה שלי
גאה בך, ומודה על כל יום שניתנת לנו כפיקדון,
נוח על משכבך בשלום ילד שלי
אוהבת
אימא
ראה עוד > >
12/10/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חייל ממחלקה 3, גדוד לביא (חטיבת כפיר), אוגוסט 14' כתב :
חברים האמנם עברו 10 שנים כמעט ולא שמרתי על קשר אבל לא שכחתי אף אחד מכם ואת אביחי במיוחד , רק רוצה לשתף אתכם במעט שאני זוכר מאביחי מאותו אדם לוחם אריה מורעל שתמיד דאג להיות במקום הראשון אבל גם דאג שכולם יהיו איתו ראשונים.
ההיכרות שלי איתו הייתה רק לכמה חודשים בטירונות , שאני החלטתי כל פעם לוותר ולהרים ידיים הוא פשוט נילחם עליי לא משנה כמה שהייתי עקשן הוא לא וויתר לי אף פעם , דאג תמיד להרים את המורל והרעל בעיניים ודחף את כולם קדימה.
במסעות הבודדים שהשתתפתי איתכם הוא סיים כל פעם ראשון ורץ אליי שהייתי אחרון , דחף אותי קדימה והרים אותי על הכתפיים שלו לא פעם ולא פעמיים , שיחות בלילה לנסות להרים לי את המוטיבציה , יציאות בשבת בצהריים להתאמן על הבוחן מסלול , מסעות של שיכנועים שאני לא יעזוב אני זוכר אותו כאיש שיחה אמיתי שהיה איכפתי לכולם ודאג לאחרים תמיד יותר מלעצמו אני מאמין ובטוח שאיך שאני הכרתי אותו גם כל השאר הכירו. אביחי בן אדם שליווה אותי בזיכרון בכמה וכמה מצבים בחיים שלי שנתן לי את הכח לא לוותר ובטוח שאת אביחי אני בחיים לא ישכח.
היה לי כואב ומצמרר לשמוע על האובדן , הבנתי שהותיר אחריו אישה ושני ילדים אני מחזק אתכם ומשתתף בצערכם שלא תדעו עוד צער לעולם. השם יקום דמו!! יהי זיכרו ברוך 🥀💔💔
ראה עוד > >
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
יובל קוגן, מ"מ הכשרה בגדוד לביא אוגוסט 14':
מרץ 14.
אני מתחיל תפקיד מ"מ טירונים ומקבל 3 כיתות.
שלושים וקצת חיילים. רובם בשוק. לא אמסלם.
אמסלם היה בכיתה א' במחלקה 3, פלוגת לביא בבסיס ההכשרות של כפיר.
הוא היה חברתי וחברותי, התחבר לכולם ישר ובקלות. חיילים ומפקדים כאחד.
הוא היה היחיד שהחיוך שלו לא ירד מהפנים. אף פעם.
ברצינות - גם כשישן הוא חייך.
חייל מבריק ואיכותי, כזה שכל מפקד מייחל לו.
מצטיין בכל דבר שהוא עושה, בעל ידע רחב וחכמת חיים הרבה מעבר לגילו.
כשהייתי באינטראקציות אישיות איתו, ממש נהניתי.
בחלוקה לפק"לים הוא מאוד התאכזב שלא קיבל פק"ל. אבל הוא פשוט לא הבין שקיבל את הפק"ל המשמעותי ביותר עבור לוחם בהכשרה - מפקד חוליה.
הסיבה שעשיתי את זה היא כי ראיתי את הפוטנציאל שבו, והאמנתי שיצא לקורס מפקדים בסיום ההכשרה.
בשיחה עם חייל מהכיתה שלו עכשיו, 10 שנים אחרי, אמרו שהוא היה אחלה מפקד חוליה.
אל תספרו לשאר החיילים, או שאולי כבר אפשר כי בכל זאת עברו 10 שנים:
כשהיינו בלחץ זמן, לקחתי את אמסלם הצידה, הסברתי לו את המשימה ומיניתי אותו למפקד המשימה.
הוא מעולם לא אכזב אותי.
ראה עוד > >
12/10/2023
אפרת כהן אמיר
אביחי היקר שלי
נזכרת איך היית ילד קטן עם חיוך ממיס.
הייתה לי תקופה מהממת בגיל 14 לשמור עליך כל חופש גדול במשך כמה שנים.
איך הינו בבית קטן בחדר שמיטה 1 יכולה לתת לכולנו לישון בייחד.
זוכרת את התקופה שעכשיו אני כותבת כאילו זה היה ממש עכשיו.
איזה תקופה הרגשתי בגיל 14 כבר כמו אמא.
אמא שלך (דודה שלי) הייתה יוצאת כל בוקר לעבודה ונותנת לי את האחראיות לשמור על 3 ילדים.
הייתה מכינה לכם אוכל,משחקת איתכם דואגת לכם כאמא קטנה.
עד לא מזמן בשבעה של סבא ידעת להזכיר לי שטונה ותירס בייחד זו הייתה ארוחה הכי טעימה🤭
הינו שומעים דידי הררי ואפילו זכינו בפרסים שעד היום בכלל לא הגיעו.
שיחקנו ,רקדנו, בילנו הייתי חלק בלתי נפרד בשנים האלו ממשפחת אמסלם.
בשבעה של סבא העלנו זיכרונות מהילדות.
עשינו בייחד קניות התרוצצנו שהשבעה של סבא תכבד את כבודו.
ואז הנורא מכול הגיע ההודעה השחורה
שנפלת בקרב.
ואז אני ישר נוסעת לחדרה ,כמו שאתה מכיר אותי מתייצב תמיד ראשונה
ונזכרת שרק לפני 5 חודשים הייתי בסיטואציה הזו
ועכשיו אתה לא איתי לעזור לי
שעכשיו זה השבעה שלך.
לא מאמינה שאני כותבת עליך ילד .
גיבור שלנו תנוח במשכבך אל תספר לסבא מה קורה פה הוא לא יאמין יכאב לו .
תשמרו עלינו צדיקים שלנו.
אוהבת וכאובה💔
ראה עוד > >
13/10/2023
שירה אמונה- האחות
תודה לכל מי שהגיע ללוויה, עם או בלי דגל. 🇮🇱💙
לוחמים ואזרחים בחזית/עורף שלא הצליחו להגיע- כרגע התרכזו בחלקכם במערכה, אותנו יהיה ניתן לנחם עד ביאת משיח..
בוחרת לשתף פה את ההספד איתו נפרדתי מאחי הקטן ומורי הגדול (לא אחד לאחד עם הוידאו כי קצת אילתרתי, אבל קרוב מספיק) כדי לחזק את הרוח הלאומית:
ביחי, אח שלי, אחי הקטן
איך קוברים אח קטן??
איך רגע אחד אני מחזיקה לך את היד בדרך לסניף וברגע הבא אתה כבר גדול וגיבור ואני לא יכולה לשמור עליך יותר?
רוב האנשים כאן מכירים אותך כאביחי, התלמיד השובב אך האחראי במדרשיה, זה שהיה עושה שטויות אבל גם נלחם על המוסר והאמת והצדק גם במחיר של עונשים מהר"מים, או כאביחי, התלמיד המסור בישיבת שבי חברון שכל כך אהבת ושגררת אליה את כולנו לשבת רגע לפני שהתחתנת, או כאביחי ההייטקיסט שהצליח לצמוח בתוך החברה שלו בלי יותר מדי תארים מפוצצים פשוט רק כי הוא מוכשר, נעים ואמביציוני או כאביחי הסטודנט להנדסת חשמל שהיה מצליח לג'נגל בין משפחה, שתי משרות ולימודים ועדיין לסיים כמצטיין. יש גם כאלה שמכירים אותך כאביחי הבן של, הנכד של, האחיין של, אח של, אבל אני אחותך הבכורה ואני זו שהייתה שם כשאימא הביאה אותך הביתה ואני זו שהייתה לוקחת אותך איתי לסניף בפרדס חנה יד ביד את כל הדרך ואני זו שהגעת בטרמפים מחברון עד תל השומר לנגן לה בגיטרה כדי שתתעודד אחרי ועל הדרך שמחת כל כך לעודד את החולים האחרים. אני זו שראתה כמה אור וטוב יש בך, כמה רגישות לאחר ואני זו שהייתה שם לראות אותך גדל ממש מההתחלה, בזמן שאני גדלה בעצמי, להתפעל מהתינוק המתוק, הנוח, החייכן.
גדלנו להיות מבוגרים שונים בתכלית. הרבה ויכוחים היו לנו ואפילו ריבים ממש ואיכשהו למרות שהייתי מדברת אליך נורא היית תמיד סולח ומחליק. פשוט לא נכנסת לקנטרנות ולא נטרת לי אף פעם.
פעם אחת אחרי ריב גדול, כשפשוט סלחת לי, הסברתי לך למה כל כך כעסתי מראש ואמרת לי "בסדר אז פעם הבאה פשוט תגידי" וכל כל התרגשתי מזה שראית מעבר לפגיעה שלי בך שביקשתי ממך לא לוותר עלי לעולם.
אחי, אחי שלי, אחי הקטן שהיה גבוה ממני בראש וחסון ממני שבעתיים ועדיין הייתי נהנית להציג אותו כ"אחי הקטן", אחי שמגיל קטן היה גיבור כשאפילו לא בכה כשנשברה לו היד אבל כן כמעט בכה כששמע כל החמרה במצב הרפואי שלי ואמר בתסכול "אבל את עושה כל כך הרבה טוב...", אחי הקטן שהיה הגדול ולימד אותי איך עושים פוייקה, איפה החופים השווים בכנרת, איך חיים את החיים בקלילות ועם פחות מפחי נפש, שהייתה לנו מסורת של מגנט משותף באירועים משפחתיים. המגנט האחרון שלנו היה בחינה של עידן ולא יהיו עוד וזה בלתי נתפס ושובר הלב.
אביחי, אחי הקטן העניו, הדבק בה', חדור המטרה והנחוש, בני עוולה חדורי רצון להרוס הפילו אותך על משמרתך. אם היו שואלים אותך אם תהיה מוכן ליפול על הגנת המולדת לא היית מהסס, רק היית מוודא שיש מי שידאג למי שהשארת אחריך.
אני אחותך הגדולה, מהרגע שנולדת הרגשתי שאתה באחריותי, אבל אתה כבר גדול ואפילו אבא, אז למה עכשיו אני נכשלתי בלשמור עליך?
את האובדן והכאב יקח עוד זמן לעכל אבל בינתיים אני מבטיחה לעשות כל מה שאני יכולה כדי להחזיק חזק בידיים של כל מי שהשארת מאחור.
אנחנו לא לבד, אנחנו עם הנצח, ואנחנו מאמינים גדולים בתהליכים גאולתיים שמצריכים סבלנות ואורך רוח.
אני רוצה לומר לכולם, וגם לאוייבנו: הנפש שלנו שבורה וכאובה כי מקדשי חיים אנחנו אבל הרוח שלנו חזקה.
עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה ולצד הכאב האיום אנחנו ממשיכים להאמין בצדקת הדרך ולהתפלל לה' שיתן לנו כוחות.
הלוואי שמשיח צדקנו יגיע בקרוב ונחזור לראות אותך ולנשום עמוק.
סליחה ומחילה על כל שהיה, תודה על כל יום שהיית אח שלי.
לא ככה רציתי להיפרד ובטח לא עכשיו
נותרנו רק לירזי ואני. אני אשמור עליה והיא תשמור עלי ושתינו נשמור על אבא ועל אימא, על טל, על טליה, על מאור ועל התינוק שבדרך.
תמסור חיבוק חזק לסבא ולכל שאר האהובים שלנו שם למעלה.
צר לי עליך אחי הקטן, נעמת לי מאוד.
אוהבת בצורה שרק מי שגדל ביחד יכול לאהוב,
לנצח אחי, אזכור אותך תמיד
וניפגש בסוף, אתה יודע...
אחותך הגדולה
שירה אמונה.
אף גורם רשמי לא הגיע לספר לנו את סיפור נפילתו המלא של אחי ולכן התגלגלו כמה גרסאות עד שביום ששי האחרון הגיע רס"פ שסיפר את הסיפור (לא רשמי).
הסיפור שמט לנו את הלסת, גם בגלל היצירתיות והגבורה של כוחותינו וגם כי יצר ההרס והרוע של אוייבינו עולה על כל דמיון.
אנו מביאים אותו כאן:
הפלוגה כולה צעדה באיסור צומת שער הנגב, ליד שדרות. מסיבה שאינה לגמרי ברורה 4 האחרונים סטו מהתוואי בו הלכו כולם. לפתע נפתחה לעברם אש, 3 מהם נפלו ואחד נפצע מכדור בכתף.
מתברר שהסטיה שלהם מהתוואי לכיוון תלולית שהייתה שם הבהילה מחבלים והם פתחו באש, אך זה לא הכל.
לאחר שהכוח שמע את היריות, הפלוגה חזרה אחורה והחלה להשיב אש לעבר מקור הירי. למרות חילופי האש הכבדים, הירי לא נפסק.
לאיזור הובא טנק שריסס בעזרת מקלע את מקור הירי על כוחותינו אך גם אז הירי לא הופסק.
הטנק התקדם אל עבר התלולית וריסק, מה שהתברר מאוחר יותר, בונקר מבוצר, משוריין ומבוטן שהוחבא על ידי עלים וענפים.
בקיר הבונקר היה חרך ירי צר ולכן לא נפסק הירי למרות השבת האש.
גם לאחר שהטנק עלה על הבונקר, המשיכו המחבלים לירות עליו מלמטה! רק לאחר מספר פעמים בהן הטנק נסע הלוך ושוב תוך סיבובים במקום נפסק הירי והמחבלים חוסלו.
בדיקה גילתה כמויות של אוכל ותחמושת בבונקר שלא לגמרי ברור מתי נבנה. מתברר שהמחבלים תכננו לחכות שהמצב יירגע, המלחמה תחלוף והדריכות תרד ואז לבצע פיגוע ירי רב נפגעים בתחנת הרכבת בשדרות הקרובה למקום.
אחי וחבריו לא רק הצילו את תושבי שדרות אלא גרמו לצה"ל להיערך נכונה יותר אל מול המשך טיהור הדרום.
ה' יקום דמם.
שירה-אמונה
ראה עוד > >
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
שליחי חב"ד בחדרה, הרב והרבנית ברוד, ארגנו ערכות משחקים לילדי השכונה שאביהם הוקפץ למילואים על מנת להקל על המתח והשעמום.
צורף לערכות פתק שמקדיש את הזכויות מהמעשה הרגיש והמתוק הזה לעילוי נשמת אביחי הי"ד.
תודה ♥️
ראה עוד > >
15/10/0202
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הקהילה היהודית באנגלווד, ניו ג'רזי, בחרה להקדיש את ערב החיזוק שכלל קריאת תהילים ואריזת חבילות לחיילים, לעילוי נשמתם של שלושה חיילים, ביניהם אביחי שלנו
ראה עוד > >
15/10/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
רייצ'ל, שהכירה את שירה-אמונה (אחותו הבכורה של אביחי) בזמן ששהתה בשליחות בלונד איילנד, ניו יורק, בחרה להדליק נר נוסף בערב שבת האחרונה, לעילוי נשמתו הטובה.
רייצ'ל שלחה גם דברי חיזוקים ונחמה בעברית, שאינה שפת האם שלה, וריגשה אותנו מאוד
תודה
♥️🕯️
וכך היא כתבה לשירה-אמונה, אחות של אביחי:
עכשיו אני עובדת בתיכון שולמית לבנות…וביום ששי פרצנו בשירה
דברתי להם עליה ומתוך עומק הבכי שלך אמרת שאנו ננצח ולא להתיאש
אמרתי כשאחי יוסף שאלו ליוסף העוד אבי חי זו היה שאלה. הוא כבר ידע שהוא בחיים אבל בטח הוא רגש רחוק ממנו, אז זו היה שאלה
כשרב שלמה חבר את השירה המילים היו הצהרה ולא שאלה
אז שרנו ביחד ובקולות חזקות בזכות אחיך ״עוד אבי חי״ עם ישראל חי, ולא לפחד
אנחנו איתך
אנחנו אוהבים אותך ומשפחתך
סליחה שהעברית שלי צריכה קצת לשפר
אני צריכה לבוא להיות אתך בחיבוק
שה ישמור
במקום ינחם אותך בתוך שארי אבלי ציון בירושלים
התפרצנו בשירי אמונה שעוד אביחי ❤️
ראה עוד > >
10/10/2023
כאן מורשת
·
"התכתבתי איתו במוצאי שבת. כתבתי לו שיהיו חזקים ושאנחנו קוראים תהילים. ביום שני כבר שלחתי לו הודעה בשש וחצי והוא לא ענה. הוא כנראה נהרג בשמונה וחצי בערב"
שירה אמונה אמסלם ספדה לאחיה, רס"ל אביחי אמסלם ז"ל, שנהרג בהיתקלות עם מחבלים בעוטף בשבוע שעבר. בשיחה עם בני טיטלבוים היא סיפרה על האדם יוצא הדופן שהיה אחיה הקטן: "הוא תמיד היה ילד שהצליח להבריק גם בתחום השכלי וגם בתחום הרגשי. תמיד היה מתנדב. יחד עם זאת היה חד מחשבה, נכנס לעבוד באלביט ללא השכלה, חוץ מבגרות במחשבים. מאוד מהר הוא התקדם. תמיד ביקש שלא יגידו את השם שלו. הוא היה בסוף שנה שנייה הנדסת חשמל. הוא היה אחי הקטן. על כל המשתמע"
"יש לו שתי בנות, אחת שחוגגת עוד שבועיים חמש, אחת בת שלוש, ועוד אחת שצריכה להיוולד עוד שלושה חודשים", סיפרה שירה. "הוא ממש נהרג גיבור בדיוק כמו שהוא האמין להגן על הארץ באמצע הסתערות. במקום, הוא לא סבל. זה חסד גדול, אנחנו ממש נאחזים בחסדים הקטנים"
האזינו לשיחה המלאה > https://bit.ly/3rIPfcx
בני טיטלבוים
ראה עוד > >
16/10/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הרגשתי חובה לשתף בקטע שכתבתי אחרי שביקשו ממני לספר עליו קצת בעבודה.
האמת היא,
שלא תכננתי לכתוב עליו.
אבל אז שאלו אותי אם אוכל לספר עליו קצת,
ולא הצלחתי.
כי בכל פעם שאני שומעת את צמד המילים הללו, הדמעות יוצאות וחונקות אותי.
אז החלטתי לכתוב
ולנסות להעביר קצת מדמותו,
לאותם אנשים שלא זכו להכיר אותו.
אביחי, או בשמו המוכר יותר- אמסלם,
היה המדריך שלי בבני עקיבא.
שלוש שנים.
משבט מעפילים ועד שבט נעלה.
מדריך עם נוכחות. במלוא מובן המילה.
המדריך הכי שמח וקליל בסניף.
זה שתמיד דאג להרים את המורל ולסחוף אחריו את כל חניכי השבט ושאר הנוכחים.
הוא היה המדריך עם החיוך הכי גדול ואמיתי שיש.
שגם אם הייתם נתקלים בו באמצע הרחוב הייתם רואים אותו. כמה שניות לפני שיתעניין בשלומכם.
כולם ידעו מי זה אמסלם.
אין אחד בעיר שלא הכיר אותו.
והיום,
אין אחד בעיר שלא כואב ובוכה את לכתו.
הלב שבור,
וכואב.
מסרב להאמין,
ולא מצליח לעכל.
וכמו שהמדריכה שלי אמרה לי:
״הוא באמת היה הטוב שבטובים״.
זכיתי וזכה כל שבט נעלה של סניף חדרה מרכז, שאתה זה שהדרכת אותנו במשך שלושת השנים המשמעותיות בסניף.
והלוואי שנזכה לקחת משהו אחד קטן מכל הטוב שהיית לעולם הזה, וליישם אותו בחיינו.
נוח על משכבך בשלום.
ה׳ יקום דמך 💔🥀🕯️
אזכור אותו תמיד 😔💔
ראה עוד > >
16/10/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הערב נערכה סעודת ההבראה ומחר בבוקר נעלה לבית העלמין ויתומו ימי השבעה. לאחר מכן נתחיל מסע בו נמצא איך לשוב לשמוח ולנשום בתוך האובדן הלא נתפס.
תודה רבה לכל מי שהגיע לנחם.
שמרו על עצמכם בבקשה!
ואל תשכחו להתחזק ברוח ובאמונה
עם ישראל חי 🇮🇱
ראה עוד > >
17/10/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
כל כך הרבה סיפורים שמענו בשבעה מהחברים מ"אלביט". המנהלים, אנשים שעבדו איתו בעבר הרחוק או הקרוב, שעבדו צמוד, שעבדו במקביל ואפילו אדם אחד שכבר לא עובד ב"אלביט" אבל שמע את המור"ק על הבחור שהצליח לשכנע את "אלביט" לתת לו לעבוד במשרת סטודנט כשהיה אברך ("עד למנהלת משאבי אנוש המקרה שלו הגיע!" אמר לנו אחד החברים).
אביחי החל לעבוד ב"אלביט"דרך "קוואליטסט" ולאחר מכן הפך לעובד "אלביט" מן המניין.
כל חבריו מספרים על בחור חד ואינטלגנט שידע לפתור בצורה יצירתית וחשיבה מחוץ לקופסה בעיות שגם בכירים הסתבכו איתן.
אביחי החל כ-QA והתקדם במהירות כשהראה את יכולותיו.
אחד הסיפורים הבולטים היה שכמפתח אוטומציה בחטיבת הרדיו הוא קיבל משימה שעסקה במערכת שהוא לא הכיר.
אביחי ביקש יום יומיים, למד את המערכת על בוריה והצליח לפתור בעיות מורכבות. המנהל שלו התרשם כל כך ששלח את הפתרון לבכירי החברה וכשהם שאלו מי האדם שהצליח לפצח את הבעיה הקשה שנתקלו בה, אביחי רק אמר: "לא צריך להזכיר שמות"...
מתוך המייל שהוצא לעובדי החברה:
"משפחת אלביט היקרה,
כמעט שבוע חלף מאז קמנו למציאות חדשה וכל יום חושף ומבהיר עד כמה הדברים קשים ובלתי נתפשים.
מספר הנפגעים הוא עצום, ביניהם גם עובד החברה, אביחי אמסלם, ז"ל, עובד אגף הנדסת רדיו בחטיבת תקשוב וסייבר, בן 30, נשוי ואבא של מאור וטליה שנהרג בקרבות בדרום הארץ. אני כואב מעומק ליבי את האובדן. יהי זכרו ברוך."
תודה לכם, משפחת "אלביט", כל התמיכה הלא-פוסקת בשבוע האחרון
ראה עוד > >
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הבוקר עלינו לבית העלמין ובכך תמו ימי השבעה.
חברי הקהילה ומשפחה קרובה הגיעו וקראו פרקי תהילים ומשניות על פי אותיות א' ב' י' ח' י' ב' ן' ר' ו' ת' מתוך ספרונים שהדפיסה המשפחה.
לאחר מכן חיים, בנו של רב הקהילה, סיים את מסכת תענית לעילוי נשמתו של אביחי הי"ד וכן הוגש כיבוד על מנת לברך עליו לעילוי נשמתו.
תודה לכל מי שהגיע ועטף ועוטף אותנו בימים הלא נתפסים האלה.
שנזכה להחזיר לכם בשמחות.
ראה עוד > >
יונתן בודובסקי
המרכז האקדמי רופין כיבד אותנו בהענקת תואר לשם כבוד לאביחי.
אביחי היה סטודנט מצטיין להנדסת חשמל, זו השנה השניה.
תודה לדקאן, פרופ' פרדי גבאי, שהגיע והעניק להורים של אביחי את התעודה באופן אישי.
מעריכים מאוד 🙏
מתוך מה שסיפרו עליו החברים:
אני לא הכרתי את אביחי יותר מידי, שלום שלום כזה. יצא לי לקבל ממנו עזרה פעם אחת בלמידה למבחן והיה מאוד סבלני ונחמד. מהמעט היכרות איתו יכול רק להגיד שהיה מהיותר מבריקים בכיתה ומאוד צנוע
(אריאל עזרייב)
מבחינה אקדמית אביחי קיבל בשנה א מצטיין .
אני מאמין שיש פה אנשים שיעידו עליו יותר ממני . אבל הוא תמיד היה מי מובילי המסלול של הערב.
לא חושב שאי פעם הוא עשה מועד ב׳ ..
(גיא טל)
אביחי היה מצטיין דיקאן בשנה א'.
כמו שגיא אמר הוא מעולם לא הגיע למועד ב'.
והכי חשוב שהוא תמיד עזר לכולם בלמידה. הדרייב האישי שלו מופץ לכלל לימודי הערב וכולם משתמשים בו באופן קבע להעיזר במטלות סיכומים וכו'...
לא הפסיד כמעט שום שיעור במכללה.
תמיד השתתף בשיעור ובעל יכולת קליטה והבנה מטורפת..
יש עוד הרבה לומר...אבל בהיבט הלימודי בלבד זה מה שעולה לי..
הממוצע שלו מהגבוהים בלימודי ערב...גם בשנה ב
(אוריאל ויצמן)
(מתומלל מהקלטת וואטסאפ)
הוא באמת היה בן אדם מאוד מאוד מיוחד.אין לי אפילו איך לתאר את זה במילים.. תמיד אני זוכר.. לפני מבחנים, הוא תמיד היה אופטימי ותמיד היה משרה אווירה של רוגע. גם תמיד הייתי מוריד בפניו את הכובע שהוא מצליח גם לעבוד, גם מצליח ללמוד, גם מצליח לעשות מילואים, גם מצליח לתפעל משפחה וגם להוציא ציונים מטורפים וגם להיות הבחור ש.תמיד.. אם יש לך שאלה אתה יודע למי לפנות וגם היה לו ניסיון מטורף בתכנות והוא ידע כל דבר
היה בן אדם באמת באמת מיוחד
(יונתן בודובסקי)
ראה עוד > >
17/10/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
עצרת תפילה למען עם ישראל שתוקדש גם לעילוי נשמת אביחי הי"ד
הציבור מוזמן ♥️🇮🇱🙏
ראה עוד > >
17/10/2023
אביה סאסי
כותבת אביה סאסי מחדרה:
אומנם השבעה נגמרה היום,
אבל את המורשת של אביחי ננציח פה לנצח!
מההיכרות הארוכה עם אביחי הוא היה פרקטי, איש של חסד, ותמיד תורם לכל מי שצריך- זו הדרך שלנו להמשיך את דרכו.
(החלטתי שכל התרומות לחיילים ותושבי הדרום שעוברות דרכי הן לעילוי נשמתו).
ראה עוד > >
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אנחנו, המשפחה, רק בתחילתו של העיכול ושל המסע למצוא את הדרך לשוב לשמוח ולנשום בתוך האובדן. המלחמה הרעה והאכזרית הזו לקחה, לוקחת ועוד תיקח לנו אהובים, אחים, הורים, בנים, חברים, חלקים מהגוף והנפש.
בשבת של השבעה שמענו שיעור ב"אורות המלחמה" מפיו של אברהם בלדב, חבר המשפחה. הוא דיבר על כך שלעתים כוחות הטוב בעולם כל כך טובים שהם לא רואים את הרע, הם מלמדים עליו זכות ומסבירים אותו כמצוקה אבל אז הרשעה מרימה את ראשה כל כך שאפילו כל הכוחות הטובים בעולם לא יכולים להתעלם מכך שזה רע טהור ואז, סופסוף, הם מתחברים כדי לכרות את ראש הרשעה ומבינים שלעתים הטוב, האהבה, האור, לובשים צורה של אגרסיביות וכוחניות כדי למגר את הרע בצורה מוחלטת ככל הניתן.
קיבלנו מכמה מקורות אנשים שהחליטו להקדיש פגזים ואמל"ח לזכר אביחי שלנו.
זה מרגש אותנו מאוד כי אביחי הי"ד ידע להיות חד בדעות שלו וידע שלפעמים כדי לנצח את החושך האור צריך להיות חד וחותך.
כוחות הבטחון, הזיהוי וההצלה, אנשים בעורף, משפחות הנעדרים, הנופלים והנרצחים- אנחנו איתכם! החזיקו חזק אחד בשני, אנחנו ננצח בסוף אך המחיר כואב וכבד.
הרימו את הראש, אנחנו בעורף חזקים ומחזקים את מי שבחזית.
עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה
והרשעה בעשן תכלה
ראה עוד > >
19/10/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
כותבת אביה סאסי:
דיברה איתי אתמול אמא שהבן שלה חייל, לא הגיעו לבסיס שלהם והיה להם חסרים של ביגוד, מוצרי הגיינה, נשנושים וכו..
דאגנו לזה, תוך כמה שעות היה להם הכל.
אביה גדלה בחדרה ומכירה את המשפחה שנים רבות.
תודה אביה על הנצחת אביחי בדרך המתאימה לו כל כך: חסד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לאורך כל השבעה, ממש מרגע ההודעה על נופלו של אביחי שלנו, היו כאן אנשים. רובם באו והלכו אבל היו כאלה שהיו כאן ממש כל הזמן. היינו מרימים מבט והם כבר היו שם לידינו, שואלים מה צריך או מגדילים ראש ומקדימים פתרון לצורך.
אחד מהם היה שלומי, חבר של אביחי שעבד איתו ב"אלביט" ולמד איתו ב"רופין".
מעבר לכך ששלומי דומה לאביחי במקצת מבחינה חיצונית (אם כי אביחי היה קצת גבוה יותר), הוא הזכיר לנו אותו גם במזג הנעים, בחיוך התמידי, ברגישות וביעילות. שלומי, כמו אביחי, ראה את הפרטים הקטנים, הגדיל ראש, לא בחל בשום משימה ותמיד תמיד היה שם, מהשעות המוקדמות של הבוקר ועד שעות הלילה המאוחרות, משאיר בבית אישה וילדים.
שלומי, יחד עם אחרים שעטפו אותנו בשבוע הזה, נגע ללבנו בעומקים העמוקים מאוד ואתמול הוא שלח לנו הודעה:
הייתה פה שיחה של פסיכולוגית ועובדת סוציאלית אחרי השבעה ..
היא רצתה שאגיע וראש הצוות אמר "אביחי היה כל כך משמעותי עבור הצוות וסגר כל כך הרבה פינות שאנחנו לא יודעים כמה עובדים צריך להתחיל לגייס בשביל לנסות להתחיל לכפר על זה"
ראה עוד > >
17/10/2023
נתי הילל
אמסלם בכינו המון כשהתבשרנו בבשורה הרעה והשחורה
בכינו כי איבדנו.. איבדנו דמות יקרה מפז!
יקרה מדיי לא כולנו מבינים את רמת האדם שהלכה לנו!
את אביחי הכרתי בסדיר היינו באותה כיתה!
עברנו ביחד טירונות..
אימון מתקדם..
הרבה חויות!
אביחי תודה לך על הזמן שבילינו ביחד!!
תודה על שהספקתי ללמוד ממך כל כך הרבה!
אם זה ערכים, משמעות עתים לתורה, יוקר האישה, שלום בית, מבצעיות, משמעת עצמית, ועוד אינסוף דברים...
תודה לך על הכל חבר יקר היית יותר מאח!
אני מעריך אותך! מקנא בחיילים שהספיקו להנות ממך במילואים אתה כל כך הרבה דברים!
בעל, אח, לוחם, בחור ישיבה, הייטקיסט!
אני אוהב אותך!
ולא תשכח בחייים!!
ראה עוד > >
23/10/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אתמול, 22.10.23 התראיינה עמית, אלמנתו של יובל הליבני, בערוץ 12.
סרן יובל הליבני היה הקמב"צ מ"פ ואביחי הקשר מ"פ (מוזכר בדקה 3:07).
הם נפלו ביחד על הגנת הארץ.
תודה, עמית, על שסיפרת את סיפור גבורתם.
ההספד של לירז, אחותו של אביחי:
וחלשה היא אומתי
וגוויתהּ רפה,
ורוחה מתנודד
כקנה במים,
ונשמתה בקִרבּהּ
כשְחקים חזקה.
יודעת היא את ערכה
וסגולת חייה,
לועגת היא
לכל מציקיה,
גם בעת לפניהם תתרפס
יודעת היא את חוסנה
שהוא לָעַד עומד.
ויודעת היא גבורת צורריה
שהוא אך צֵל עובר,
גיבורה היא כִּכְּפירה
בעת יֵחָם לבבהּ,
אמיצה כלביאה
בהילחמה בעד גוריה.
(הרב קוק, אורות הראיה)
אביחי אחי היקר,
אי אפשר להתחיל לספוד לך כאדם פרטי בלי לקשר אותך לגודל, לאומה, לבריאה כולה.
חיית את חייך בתודעה לאומית ענקית ואהבה עצומה לכל אדם מישראל, בחמלה, בעוז וצדק.
ידעת כי אתה קשור בחבלים נשמתיים לכל אדם מישראל ולכן תמיד רצית להגן על כולם, להטיב לכולם, להיות שם בשביל כל אחד ואחד, לפרוס כנפיים גדולות ולהגן על כל הארץ כולה. בכל מי שנפגשת תמיד חיפשת איך לתת, כל ציוץ ששמעת על מישהו שצריך עזרה שם היית. תמיד הרגשת שאתה צריך לתת עוד, למצות עוד, שיש עוד מה לעשות.
אני יודעת שאתה לא רוצה שנספר את זה כי תמיד היית עניו וצנוע וכל תעודה שאי פעם קיבלת נקברה באיזו מגירה ואני שמעתי על זה בחצי אוזן, אם בכלל.
התודעה הישראלית האמיתית שלך תלך איתי לנצח, אתה חלק מאיתנו!
לפעמים כעסנו עליך שאתה מאחר או שאתה לא מספיק איתנו, אבל זה היה רק כי רצינו אותך יותר, יותר קרוב, יותר הרבה.
רצינו עוד ועוד מהטוב שלך, מהצחוק והשמחה, מהקלילות, עוד מההרגשה ששום דבר לא יותר מידי רע, על כל מכשול אפשרי להתגבר אם מספיק רוצים.
אתה וטל בניתם בית מהמם, של נתינה, חמלה, ורוגע אינסופי.
אהבנו לבלות אתכם בכל רגע נתון, מבטיחה לך שנחזק את טל ואת הבנות בכל מה שנוכל, מבטיחה שלא נפסיק לדבר עליך ולספר להן על האבא המיוחד שיש להן.
תמיד נרגיש את החוסר, שלא היינו מספיק, לא נפגשנו יותר, לא דיברנו יותר, לא שיחנשנו יותר ולא גרתם לידי כמו שתמיד רציתי- פשוט להיות יחד. הגעגועים כבר מתחילים לשרוף ואני יודעת שיהיו ימים קשים של בדידות ושכול, אבל שוב עולה בי התמונה - האומה, וכמה ששאפת שתהיה אומתנו חזקה ועוצמתית ומאמינה בקדוש ברוך הוא ובצדקת הדרך, כמה האמנת בזה, כמה ידעת שזו הדרך וכך מסרת גם את חייך על הארץ הקדושה ובהגנה על העם והמולדת.
תודה רבה לך על ההגנה הפיזית עלינו ובעיקר על החוסן המדהים שלך, שאנחנו עוד שואבים ממנו כוח ונמשיך לחנך את ילדינו בדרכך.
תודה על הלב הכי גדול בעולם והשכל הכי ישר.
אם פה בארץ לחמת בכזו גבורה ועוז אני לא מדמיינת אפילו כמה ירעד כיסא הכבוד כשאתה תתחנן שהגאולה צריכה לבוא היום.
כמו שלא ידעת להגיד לא מאהבתך את העם הזה, גם לא תוכל לשמוע לא עד שהשם יגאל אותנו.
תתפלל עלינו, תבקש עלינו, תחזק אותנו כדי שהלב השבור שלנו ימצא את הדרך לחיות אותך בצורה קצת שונה מאיך שהכרנו.
אוהבים אותך!
תודה שהיית אח כל כך אוהב, רוצה תמיד בטובתנו, מחפש לבלות איתנו בזמן שבין החסדים שעשית.
אתה חסר לנו מאוד 💔
ראה עוד > >
24/10/2023
דודי סגיאל, מדריך של אביחי במדרשיה ("המכינה") בכפר סבא
זכיתי להיות מדריך של אביחי במכינה בכפר סבא כאשר היה בכיתות ח' י' יא' . אהבתי אותו מאד ואמרתי לאמא שלך שהלוואי והיה אפשר לשכפל אותו. הוא היה מוביל חברתי חיובי עם נוכחות מאד בולטת.
כמו שהאמא רותי תיארה בהספד ככה אני זוכר את אביחי משנות התיכון שזכיתי להיות מחנך פנימיה שלו :"ילד רגיש, לוחם צדק, שלא מסוגל לשאת עוולות גם במחיר של התנגשויות עם המורים והרבנים" .הוא היה אמיץ מאד ולוחם צדק. אבל אי אפשר היה לא להתפעל ממנו: מהיושר הפנימי, מהכנות, מהעוצמה שהקרין. הוא היה מנהיג חיובי. אמרתי לו כמה פעמים שאני בטוח שהוא יגיע רחוק והוא דור העתיד של עם ישראל. כל כך הרבה דברים מופלאים שמעתי על אביחי בהלוויה וכלל לא הופתעתי. הוא היה נדיר באיכותו הפנימית. אבידה נוראית. חלפו 12 שנה מאז שראיתי אותו לאחרונה, אבל הוא דמות בלתי נשכחת. מביט בתמונות של אביחי בשנות נעוריו-- בשנים בהן צמח והפך לדמות מופת של תורה ועבודה, חסד ויושר. מביט ועיני זולגות דמעות. אבידה נוראית לעם ישראל.
תהא נשמתו הזכה צרורה בצרור החיים
בתמונה:
אביחי עם אימא רותי והאחות שירה-אמונה ביום סיום המדרשיה
ראה עוד > >
24/10/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אביחי שלנו היה ילד כל כך קסום שכבר לפני 10 שנים נקרא תינוק על שמו!
הזוג שמעון ואושרה אסבג הכיר את אביחי בעת התנדבות באריזת מזון לנזקקים במסגרת עמותת "רחמי מרים" ("אהבת רחמים" לשעבר).
כאשר אושרה הרתה וגילתה שיש לה בן, היא ישר נזכרה בנער החייכן וטוב הלב שתמיד היה שם לעזור. הנער נכנס ללבה והם החליטו לקרוא לילד על שמו: אביחי.
🙏🇮🇱
בתמונה: אותה עמותה הקדישה את סל המזון האחרון לזכרו הטוב
ראה עוד > >
25/10/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה רבה לאוניברסיטת בר-אילן על התמיכה בשירה-אמונה, אחותו הגדולה של אביחי שלומדת בפקולטה למדעי החיים.
במהלך השבעה הגיעו שניים מהמרצים, וביניהם גם דיקן הפקולטה, ובנוסף פירסמה האוניברסיטה את מודעת האבל בעיתון "מקור ראשון".
ראה עוד > >
25/10/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
כמה שעות לפני שאביחי נקבר, יום שלם אחרי שהודיעו למשפחה ובעצם יומיים אחרי האירוע, עלתה שירה-אמונה, אחותו, לגל הפתוח של "רדיו 90" ודיברה עליו קצת.
ותודה לאיתמר רותם שפנה אליה ונתן לזכרו של אביחי מקום.
אחד המפקדים הבכירים של אחי, (לא זוכרת מה הדרגה/תפקיד), יואב ויינברג, (כן, הבן של דרור), סיפר לנו שאחי בלט עוד בהתחלה, כשרק הגיעה לגדוד 7008.
בין השאר הוא נזכר בסיפור אחד בו הם הלכו בגשם, כולם עם ראש למטה מנסים להתגונן מהטיפות, ורק אביחי עם ראש למעלה, כאילו הטיפות לא מזיזות לו.
אביחי באמת אהב את הגשם, ולפעמים כשהיה גשום הוא היה יוצא לרקוד בגשם יחף (ולפעמים גם סוחף איתו את אחת האחיות), אבל הסיפור הזה מעביר את אביחי ביותר מרק הרובד של אהבת הגשם:
הוא היה אדם שנשאר זקוף מול הכל: העומס המטורף של המציאות ואיזון משפחה-עבודה-לימודים-תורה, כאב על בשורות רעות (למשל, כשסבא נפטר וכשרוחי, המטפלת האייקונית שלו מהילדות נפטרה), ריבים או ביקורות ומצד שני תשבחות שקטף בתחומי העיסוק השונים. מול כל אלה הוא נשאר זקוף, לא התכווץ מול קונפליקט אלא הכיל אותו, ולא התנפח מול מחמאה אלא הצניע אותה.
כשהתנדב בקו לחיים היו מבקשים ממנו לבוא לכל המחנות והפעילויות כי הוא היה כמעט היחיד שהעז לטפל במבוגרים סיעודיים, להחליף טיטול וכו'. כששאלנו אותו אם הוא לא נרתע או שזה קשה לו הוא אמר שזה קשה אבל שהם צריכים אותו ואין כמעט אף אחד אחר.
ממנו למדנו שהחיים, כמו במשפט המוכר, הם לא להמתין שהסערות יעברו ולהימנע מחלקים קשים, אלא הם יציאה לרקוד בגשם- להכנס לאירוע, לקחת אחריות, לגלות בגרות.
ראה עוד > >
28/10/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אביחי אמנם לא עבד במקצוע בריאותי, אך אחותו כן ואיגוד מקצועות הבריאות בחר לכבד אותו.
למרות שלא עבד באף אחד המקצועות הבריאות הוא לא הפסיק להתנדב עם מבוגרים וילדים עם צרכים מיוחדים והיה מהבולטים שלא בחלו בשום משימה.
מוזמנים להצטרף ולכבד את זכרו 🙏🇮🇱
איגוד מקצועות הבריאות
ראה עוד > >
30/10/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
פרויקט ''לגעת באור שלהם'' מבית אולפנת צביה חפץ חיים .
לצערנו עם ישראל איבד נשמות יקרות מאוד. מצווה עלינו יחד עם הכאב לנסות ולתת לחלל שנותר לחולל משהו באישיותנו. ננסה בכל פרק בעז''ה לגעת בנקודת אור אחת קטנה מכל נשמה גדולה שנהרגה במהלך מלחמת 'חרבות ברזל'. ננסה לקחת משהו מהאור המיוחד שזרח אצלם לחיים שלנו.
הפרק השלישי מוקדש לזכרו של רס''ל אביחי אמסלם הי''ד. יהיה זכרו נצור בלב כל ישראל.
ותודה רבה לרב זאביק הראל🙏
ראה עוד > >
01/11/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה רבה לאיגוד רבני הקהילות בישראל , למיכאל פרץ על הקישור, לדפוס סאלי על כל ההדפסות כולן ועל הדפסת המדבקות גם כאן, לקהילה כולה על ההתגייסות להדבקה, לרב דוד מיכאלי על ההפצה ולבתאל מזרחי על הסיוע בעיצוב המדבקה.
יהיו קריאות התהילים בספרים האלה לעילוי נשמתו
ראה עוד > >
02/11/2023
לירז כרים נאים האחות
אוזרת אומץ, אנרגיה, וכוח יושבת לכתוב פוסט.
כי יש מכרים שלא יודעים, או לא מקשרים בין עזרן לאמסלם.
בכ"ד בתשרי ה'תשפ"ד אחי האהוב אביחי שהיה קרוב אליי מאוד נפל בקרב מול מחבלים אכזרים, בכך שנהרג יחד עם איתן נאמן ויובל הלבני התגלה מחסה של מחבלים שהיה מסווה היטב, בו התכוננו לשהות ארוכה והתכוונו להוציא פיגועים לאחר ישוך זעם.
בגופם הגנו עלינו, ובזכותם התגלו עוד כעשר מסתורים בהם שהו מחבלים.
למי שלא הכיר את אביחי, הוא היה כבר גבר גבר, בן 30 אב ל2 בנות (ואחת בדרך).
אבל שטותניק ממש, ספונטניות הייתה אצלו בדם, אין אדם מישראל שהייתי יכולה להגיד עליו "איתו אביחי לא יצליח להתחבר". פשוט אהב נורא את כולם, את העם, את הארץ.
האמין בטוב, הייתה לו תקווה גדולה למדינה ריבונית וחזקה בארץ ישראל.
בדף הפייסבוק לזכרו אנחנו מספרים הרבה על דמותו האמיתית, המתוקה, האוהבת והאהובה. כולם רצו לקחת חלק ממנו.
ראה עוד > >
05/11/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אביחי גדל בשכונה קהילתית מאוד בחדרה. מבקרים מבחוץ צחקו תמיד השכונה נראית כמו חלק שנגזר מקיבוץ והודבק בתוך העיר.
בית משפחת אמסלם היה השלישי בשורת בתים שנבנו על אותו השטח והכילו ילדים פחות או יותר באותם גילאים, כך שאביחי גדל עם ילדי השכנים צמוד צמוד. אביחי היה בין הגדולים וכך יצא שילדים השכנים, ובמיוחד הבנים ביניהם, נשאו אליו עיניים והוא היה להם מעין אח גדול.
אחד מילדי השכנים נקרא גם הוא אביחי ועם השנים קיבלו השניים את הכינויים "אביחי הקטן" ו"אביחי הגדול".
אביחי הקטן כבר לא כל כך קטן ומשרת בצה"ל כלוחם. כששמע את הבשורה המרה על האסון מיהר לכתוב הודעה למשפחתו שהדפיסה והעבירה לנו, וזו לשונה:
חוזר מפעילות ארוכה, מותש.
פותח את הטלפון וחושכות עיניי. פצצה לתוך הלב.
איך אותך אחי הגדול, אביחי הגדול של השכונה, דווקא אותך הקב"ה לקח?
העצבות מתחילה להתפשט, המחשבות רצות לדמות הענקית שלך, לזכרונות ממך, להורים היקרים ולאישה והבנות המתוקות שהשארתי.
אני יודע שאסור לי להיכנס לדיכאון הזה ולעצבות הזאת, חייב פה את המורל!
את הכח לשאוף את העוצמה והאמונה. אבל איך?
ואתה, זריז כהרגלך, לא הספקת עוד לעלות למעלה ועברת דרכי עם חיוך מעודד אך רציני.
חייצ'וק, תרים את הראש! אל תהיה נעל בית!
ישיר כמו תמיד אתה מעמיד אותי במקום ומתייחס אליי כבן גילך,
"עמ"י צריך אותך זה לא הזמן לבכות עלי עכשיו, עכשיו תורך, אביחי הקטן, לגדול ולהתגדל לאביחי הגדול! תתעסק עכשיו רק במה שחשוב, יש מלחמה ועמ"י צריך אותך הכי חזק שיש."
לוקח נשימה, נזכר בחיוך שלך ומנסה לחייך,
תודה על העזרה אחי היקר!
אתה כבר לא אביחי הגדול,
אתה אביחי הענק, העצום!!
אין ערך לגודל ולעוצמות שהבאת בחייך ובמיוחד בנפילתך גיבור ישראל!
"הרנינו גויים עמוצגי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצרכיו וכפר אדמתו עמו"
במותך ציוויתי לנו חיים!
מארחת, מתגעגע והולך בע"ה עם כל הלוחמים לנקום את נקמתו 💪!
אביחי הקטן ♥️
ראה עוד > >
05/11/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
השבוע התראיינה שירה-אמונה, אחות של אביחי, למאיה ראכלין בכאן 11 ודיברה על השתתפותה בפרוייקט "שיר פרידה".
ההקלטה שלה בפרויקט תשודר מחרתיים, כ"ד חשוון (בדיוק חודש מהיום בו נפל), 7.11.23 בתחנות המוזיקה של כאן תאגיד השידור בטווחי השעות הבאים:
:
כאן 88 : 13:00-14:00
כאן גימל : 11:00-12:00
כאן תרבות : 19:00-20:00
כאן מורשת : 11:50
מוזמנים להאזין 🙏
#שיר_פרידה https://www.facebook.com/61551984957403/videos/6933243620067204
ראה עוד > >
06/11/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אחי,
חסרה לי שיחה איתך,
ככה קצרה וחטופה.
חסרה לי התחושה,
שאתה אוהב את הרעיון שאני אחותך.
חסרים לי זכרונות,
ממקומות, מחוויות, משגעונות.
חסרות לי ציפיות,
לדברים שיכולנו לעשות.
ראה עוד > >
08/11/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אתמול, יום שלישי, השתתפנו בטקס לזכר אביחי הי"ד וחברו אוריאל ביבי הי"ד. אביחי ואוריאל למדו יחד במחזור ס"ג במדרשיית נועם-כפר סבא ונפלו בהפרש של כמה ימים זה מזה.
אחד הסיפורים שעלו היום מהרב סדומי, המחנך של אביחי בכיתות י'-י"א, הוא הסיפור על מסיבת הפרידה מהרב בסוף השנה. אביחי ואוריאל הגיעו באיחור, מתנשפים, כי הלכו לעיר לקנות לו מתנת פרידה.
בדרך כלל מתנות הפרידה מרבנים הם תשמישי קדושה או ספרים, אבל המחזור של אביחי ואוריאל החליט לקנות לרב... סנדלי שורש!
הרב הסביר שהיה הולך עם סנדלים תנ"כיות וגרביים ותלמידיו החליטו "לקדם" אותו למשהו יותר אופנתי...
הרב סדומי אמר ששניהם היו תלמידים בולטים במיוחד והוא נעל את סנדלי ה"שורש" שקנו לו התלמידים עדר שנים לפחות...
סיפור מצחיק שהשאיר לנו מתיקות מהשמחה והחיות שאפיינו כל כך את אביחי שלנו.
געגועים..❤️🩹
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אתמול, בסעודת אזכרת ה-30, חולקו סטיקרים, חוברות לימוד, ספרי תהילים וכרטיסי "לא לדבר" לזכר אביחי.
בנוסף הוסר הלוט: אולם בית הכנסת "תפילת חנה" וכן הקומפלקס כולו נקראו על שם אביחי והשלטים נחשפו במהלך האזכרה.
המשפחה מודה לכל מי שהגיע.
ראה עוד > >
09/11/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אתמול העביר הרב דוד מיכאלי, רב הקהילה ורב בית הכנסת "תפילת חנה", שיחה קצרה על אביחי לתלמידי כיתות ה'-ו' בבית הספר הממ"ד "תחכמוני". במקביל שירה-אמונה, אחותו של אביחי, העבירה שיחה קצרה על גבורה ועל בניית חוסן מתוך ראיה כללית ולאומית לבנות כיתות ה'-ו' בבית הספר.
במהלך השיחה של שירה-אמונה סיפרו הבנות על הדרכים שלהן להתמודד עם חרדה ומתח, על מה זה אומץ וגבורה בעיניהן ושאלו שאלות על אביחי.
נירה משעלי, שבנה אביתר היה חניך של אביחי, סיפרה שאביחי היה מלווה את החניכים גם הרבה אחרי שסיים להדריך אותם. הוא היה נפגש איתם בערבי שבתות לאחר הארוחה, מתעניין, שואל ומייעץ גם כשגדלו ויצאו לישיבות, התחתנו וכו'.
אחת הבנות מהקהל סיפרה שהיא מכירה את אביחי מכפר הנוער "תלפיות", שהיא זוכרת איך הייתה הולכת לאביחי ולטל ל"עונג שבת", משחקת עם הבנות שלהם ומשוחחת עמוקות עם אביחי. היא סיפרה שזה מוזר לחשוב עליו כנופל כשרק לפני רגע הוא עוד התהלך ברחובות הכפר.
הרבה כאב צף בשיחה הזו אבל גם הרבה כוח, הבנות שיתפו על מה הם אומץ וגבורה בעיניהן, איך אפשר לדעתן לפתח חוסן ולתרום מהיכולות שלהן למען הכלל ואיך מחזיקים את התקווה.
תודה רבה לחגית איפרח הרכזת החברתית ולנורית נעים מנהלת בית הספר על ההזדמנות להפיץ עוד קצת מאורו של אביחי
בית ספר תחכמוני חדרה
ראה עוד > >
10/11/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
היום נפתחה "משחקיית אביחי" לילדי גבעת אולגה.
בגבעת אולגה הוקם לפני כ-17 שנה גרעין תורני המונה כיום כ-30 משפחות.
לקראת החורף ובעקבות כך שהרבה מהגרעין ומהישיבה מגוייסים, עלה צורך דחוף בפתיחת משחקייה על מנת לתת לילדים מקום לצאת אליו ולהתאוורר ולהחליף נוף.
הישיבה תרמה את חדר האוכל שלה, הושג תקציב לרכישת משחקים, ובעזרת הדחיפה האדירה של יפית בן-שלומי (שמכירה את המשפחה עוד מהתקופה בה הייתה קומונרית בפרדס חנה ו"אומצה" על ידם) ומשפחת אמסלם, המשחקייה הוקמה רשמית בדיוק היום, כשהתחילו הגשמים.
ראש חודש כסלו הוא תזמון מדוייק להוספת עוד ניצוץ מהאור של אביחי לרווחת תושבי הגרעין שאביחי וטל הספיקו להיות חלק ממנו רק חודש...
תודה לסטודיו גולן על עיצוב השלט, המדבקות (שיודבקו בהמשך על המשחקים) ושאר ההנצחות ולדפוס סאלי בחדרה על העזרה המקצועית, המהירה והרגישה 🙏
הדברים ששירה-אמונה, אחותו של אביחי, הכינה:
כולם אומרים שאביחי אח שלי היה גיבור.
אבל מה זה גיבור?
גיבור זה מלשון להתגבר על היצר. היצר שלנו תמיד יגרום לנו לרצות לראות את עצמנו ראשונים ולעשות רק מה שבא לנו, אבל גיבור אמיתי כובש את היצר ומתגבר עליו. למשל: פעם אביחי היה בכיתה עם ילד שלא היו לו כל כך הרבה חברים. אביחי התעקש להכניס אותו לחבורה שלו וככה לאט לאט הילד התחבר אליהם ואפילו התחיל להשתפר בלימודים ובזכות אביחי הוא סיים את התיכון.
או למשל: אביחי היה מתנדב הרבה עם בעלי צרכים מיוחדים והיו דברים שלפעמים קצת קשה לראות אבל אביחי אמר שאז מה אם זה קשה, הוא יכול לעזור והם צריכים אותו ותמיד התנדב להיות הראשון.
או למשל בצבא, כשאביחי עזר לחברים לשאת את האלונקה ותמיד התנדב לסחוב אותה גם כשממש כאב לו. הוא גם היה דוחף קדימה את החברים מהסוף כדי שירגישו שהם ראשונים והיה כל כך מתאמץ שהיה מגיע הביתה ממש עם פצעים כואבים!
חבר של אביחי סיפר לנו שהוא שאל אותו: מה, אביחי, איך לא נגמר לך הכוח? ואביחי ענה לו: כשאני עוזר למישהו שקשה לו- לא קשה לי! כשאני עוזר למישהו שכואב לו- לא כואב לי!
במה אפשר להתגבר על היצר ביומיום? למשל אם אבא או אימא מבקשים עזרה, אפשר לעזור מיד במקום להגיד "רגע", למשל אם בא ממתק חלבי מיד אחרי ארוחה בשרית, למשל כשרואים את אבא ואימא עובדים קשה אפשר להציע עזרה, כשרואים חבר שקשה לו או מישהו שאין לו הרבה חברים ומצרפים אותו לחברים שלכם.
במשחקייה היפה שפתחו פה- להקפיד להחזיר את המשחקים למקום, לא לריב, ללמוד לחלוק, להפוך את המקום הזה לטוב ונעים.
לאביחי יש שתי אחיות, אישה ו-2 בנות. כולנו מצד אחד מאוד עצובים ומצד שני מאוד גאים באביחי שהיה חייל גיבור שהסתער קדימה על המחבלים והגן על תושבי ארץ ישראל. הבנות של אביחי ואישתו עוד יבואו לשחק במשחקיה הזו כי הן גיבורות וכי למרות העצב חייבים להמשיך להאמין שה' יתן לנו כוחות.
ככה נהפוך את העולם לאט לאט ליותר טוב, בדרכו של אביחי. 🙏🏻
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
עמדה להדלקת נר לנופלים בבית החולים איכילוב - המרכז הרפואי ת״א
ביחד ננצח 🇮🇱💪
ראה עוד > >
15/11/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
גם בית ספר "נתיב מאיר" במעלות מצטרף למיזם #לזרוע_אור 🌱 להפרחת יישובי העוטף וקו העימות ומקדיש זאת לזכרו של רס"ר אביחי אמסלם הי"ד.
קישור לסרטון: https://youtu.be/yu0Ki17ISVU?si=FL_pdh92JlHb-J0O
כולנו ביחד נגדל בביתנו ייחורים, שתילים, זרעים וכל מה שצומח, במטרה לשקם את היישובים בתום המלחמה.
ותודה לחנה ביטון 💚🇮🇱
ראה עוד > >
17/11/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
כותב רזיאל אברג'ל מחדרה:
משפחת אמסלם היקרה והאהובה
כמו רבים מבני עמנו נשלחתי ביום שמחת תורה לעבות כוחות בגבול הצפון.
את הידיעה על נפילתו של אביחי קיבלתי בעצב רב בזמן השהות שם, אבל לא הצלחתי לתת לזה מקום עמוק, הן בשל העיסוק במשימה והן בשל הצורך ההשרדותי לשמור על החוסן.
עכשיו אני בבית לתקופה קצרה, וזכרונו העמוק של אביחי עולה בי.
אז הרגשתי צורך לשתף אתכם בדברים שאתם כבר יודעים על אביחי הנכתבים בדמעה רבה (וגם הזכרונות מחויכים)
את אביחי אני מכיר מן הסתם מגיל יסודי.
בהתחלה בתור ה''בן של המנהל'', אחר כך בתור ''אח של לירז'', בהמשך בסניף בני עקיבא בעיר ובחיים עצמם בתוך חבורה של יוצאי העיר חדרה.
אבל תקופת ההיכרות הכי עמוקה שלי עם אביחי הייתה בכיתות ח-ט שלו, כשהייתי המדריך של השבט שלהם בבני עקיבא. (הוא היה עוד מציג אותי לפעמים בתור ''רזי המדריך'' ואני הייתי מחייך הבושה כאילו לא עברו 15 שנה מאז...)
זה גיל מיוחד, שבו כבר יש יכולת בחירה משמעותית על המעשים והפעולות, וכמובן הרבה להט בדיונים וברעיונות. כמובן לצד שטויות וכיף של הנעורים.
קראתי ושמעתי חלק מההספדים, וזה מדהים לראות איך הניצנים של התכונות הנפלאות שנאמרו כבר התחילו לפרוח בתקופה הזו.
אם זה החיוך והצחוק ולהיות במרכז העניינים אבל גם להיות רגיש חברתית ולדאוג למי שנדחק הצידה.
כך גם רוח ההתנדבות וההובלה החברתית בלטה אצלו. תמיד ראשון לכל פעילות שהיינו מנסים לארגן בקיץ (אם זה על האש או התנדבות קשישים).
אבל יותר מכל זו האש שעברה בו בפנים.
האש שגרמה לו לחפש משמעות בכל דבר ותמיד לעסוק בטוב.
אותה האש שאולי לא היית רואה ביום יום כי הוא היה צנוע ודואג לעצמו קודם, אבל כשהיית מסתכל לו בעיניים כשהיה מדבר על אמת, היית רואה אותה בוערת באדום בוהק.
בתור מדריך חשבתי שאני צריך להדליק את האש בך.
אבל לא ידעתי שהאש נמצאת שם מזמן.
והדבר המדהים הוא כשאנחנו גדלנו והתמתנו, והאש קצת מצאה לה בית נוח שלא תפריע מדי, אצלך האש המשיכה לבעור ולא נתנה לך מנוח.
הבחירות המיוחדות שלך בחיים הן רק הקצה שמלמד על הרצון שלך לדבוק באמת ובטוב האלוקי.
ולמרות כל זאת, כל כך היה נעים להיות לידך, השתדלת לא לשדר התנשאות או שיפוטיות.
וגם אחרי חודשים שלא נפגשים(מה שהיה יכול לקרות😅) עדיין ההרגשה היא חברית וממשיכים כמו פעם.
אני בטוח שיצאת מהבית עם הידיעה שאתה הולך לעשות כל מה שצריך כדי להגן על העם והארץ, ואכן הגיע הדבר עד כדי מסירות נפש.
מסירות נפש ששייכת לאש היוקדת בלב האומה, החל מאבותינו, דרך כל הדורות ועד למשפחה שלך.
אשרי יולדתך, אשרי העם שאלו הם בניו.
כל כך עצוב לנו שאתה לא פה איתנו במציאות החיים הזו.
דם הגבורה של אביחי נגע ונתערב בדמם של גיבורים רבים, אבל אנחנו נמשיך לספר את הסיפור שלו.
נקח את האש ונעביר אותה הלאה, ונהיה יותר טובים באהבת ישראל, בעבודת ה', ביחס למשפחה ובלימוד התורה, לזכרו וכהמשך לפעולותיו בעולם הזה.
🙏
ראה עוד > >
19/11/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מדי פעם אביחי היה משחק כדורסל עם חברים מפרדס חנה.
אחד החברים כתב מה היה אביחי בשבילו:
דוהר קדימה, צעדים רחבים
כיפה גדולה עיניים נחושות,
התקפה מתפרצת.
לא מאט, בלתי ניתן לעצירה.
עולה גבוה ואז קולע.
חיוך גדול לפני, חיוך גדול אחרי
ממוקד ומהיר להגיב תוך כדי.
ודאי גם שם,
בגיא הריגה,
דהר כשנקרא.
בצעדים רחבים
עם כיפה גדולה
עיניים נחושות
חיוך לפני.
ראה עוד > >
19/11/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הבוקר נפתחה ישיבת המחנכות באולפנת נחלה דרכא אלעד בהיערכות לחודש כסלו, חודש בו נחגג חג האור.
היה לצוות חשוב להדגיש הארת פנים מהי.
הסרטון של אביחי ז"ל, שנוצר באולפנת צביה חפץ חיים, נגע בהן מאד: "אדם יקר בעל אור גדול".
יהי זכרו ברוך.
ותודה לסמדר וחיה פיש שהביאו לידיעתנו.
ראה עוד > >
20/11/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חברת המכשור הרפואי LTS, המייצרת משאבות שמאפשרות לחולי סרטן לקבל טיפול בבית במקום בבית החולים, הקדישה פינה לזכרו של אביחי.
תודה רבה לאנאל שאלתיאל (בן לולו) שיזמה!
ראה עוד > >
22/11/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
היום העבירה שירה-אמונה, אחותו של אביחי, הרצאה לרגל ראש חודש כסלו, חודש הגבורה.
בהרצאה שמעו בנות האולפנה שת קהילת ראשית תבואתו בחריש על אביחי, על פועלו ועל איך הוא התווה את חייו כדי להיות הגיבור שהיה.
הן למדו על התגברות על האינסטינקט הראשוני של דאגה לעצמי בלבד ועל השליחות של כל אחד למצוא את הכוחות והכשרונות בהם הוא יכול להשתמש כדי להיטיב את העולם, כמו שאביחי עשה.
ראה עוד > >
22/11/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
היום היה טקס בכפר הילדים תלפיות חדרה לזכרו של אביחי.
במהלך הטקס קרא גבי, אבא של אביחי, פרק תהילים, עלו ילדי משפחתון לדבר ולשיר לזכרו, הוקרנו סרטונים ותמונות של אביחי שהזכירו לנו כמה הוא היה חי, שמח ומלא באהבה לעולם ושירה-אמונה נשאה דברים:
"שלום לכולם.
רבים מדברים על כך שאביחי היה גיבור. אנחנו בכסליו, חודש הגבורה.
המילה גיבור או גבורה חוזרים סביבנו הרבה, במיוחד בחודש הזה, במיוחד במלחמה הזו, אבל מה היא גבורה אמיתית?
כמובן, יש את הגבורה הברורה מאליה, הגבורה בשדה הקרב, הגבורה בלהסתער על האויב במקום לפחד את פחד המלחמה הטבעי, הגבורה שאביחי אחי הפגין כשהגן בגופו על תושבי הדרום והציל חיים רבים.
אך גבורה אינה פוגשת אותנו רק בשדה הקרב. יש מעשי גבורה גם היומיום.
גבורה מהשורש ג.ב.ר, להתגבר. להתגבר על מילה רעה שכמעט בורחת, על הדחף להגיב בכעס על משהו שלא תלוי בנו, על האינסטינקט הראשוני של לדאוג רק לעצמנו, להתעצל, להתפנק, להיאבק.
לפני שבוע וחצי התחיל חודש כסלו, חודש האור, שבו חוגגים את חנוכה. מצווה להדליק חנוכיה בנרות ולא בנורות חשמליות. מה שמיוחד באור של נר הוא שניתן להעביר אש מאחד לאחד והנראות לא ניזוקים אלא האור רק מתגבר. אור של נר הוא כמו אהבה: זה מתגבר ככל שמפיצים ונותנים אחד לשני.
הימים ימים מתוחים, לא פשוטים, ומלאי חרדה. השגרה משתבשת, הדאגה לקרובים ורחוקים, בני עמנו, מכרסמת ואוכלת מבפנים. דווקא עכשיו, כשלכולם אין סבלנות, צריך הכי הרבה את הגבורה:
לראות מי ממש בקצה, מי צריך עידוד, תמיכה, אוזן קשבת, פינוק. מי מותש, שחוק ותשוש, ודווקא אותם לעודד, דווקא להם לסלוח, להחליק, לתת חיוך.
אף אחד לא חזק כל הזמן, לכולם יש נקודת שבירה, אבל כוחנו באחדותנו, הרוח שלנו תנצח במלחמה הזו ולכן אנחנו צריכים להיות גיבורים ולחפש כל הזמן את השקופים, אלה שלא יגידו אבל הכי זקוקים למילה חמה או תשומת לב.
ואסיים בדבריו של הרב קוק:
צריך שכל איש ידע ויבין, שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו, ואין איש שאין לו נר. וצריך שכל איש ידע ויבין, שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, ולהדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר את העולם כולו.
דווקא עכשיו, לחפש למי להאיר
דווקא עכשיו, להפגין גבורה
דווקא עכשיו, להפיץ אהבה ברוחו של אביחי"
בסוף הטקס קרא אחד מאנשי הצוות את תפילת "אל מלא רחמים", הושרו "התקווה" ו"אני מאמין" ונאמרו דברי חיזוק על ידי אדם נוסף מהצוות, שהגיע ממש מהמילואים.
הטקס היה מרגש ומטלטל, הגעגוע מורגש והבכי היה נוכח. עם זאת לקחנו משם את אהבתו הגדולה של אביחי לילדי הכפר, את האור הגדול שהוא היה ואת הפשטות שבה קיבל את האחר ומצא עם כולם מכנה משותף.
נמשיך להפיץ את אורו בכל מקום אשר נלך, ותודה הלילה על הארגון של טקס מושקע ומלא מחשבה.
ראה עוד > >
23/11/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
נעמי הררי, שלימדה את אביחי מתמטיקה, שיתפה בטקס האזכרה ב מדרשיית נועם-כפר סבא על החוויה האישית שלה מאביחי:
כשלימדתי את אביחי ראיתי את הפוטנציאל שלו די מהר, ואני מודה שזה סוג התלמידים שבדרך כלל אני מתחברת אליהם ביותר. העיסוק בבני עקיבא, הדרכה לאורך זמן, טיפוס "סניפי" כזה...
בחודש ארגון ילדי י"ב בדרך כלל כבר לא פעילים בסניף, אבל הוא היה מאוד מעורב. לכן בשיעורי מתמטיקה הוא העדיף לנמנם על המזרן שהיה בסוף הכיתה במקום לשבת על הכיסא מול הלוח.
החלטתי שלבחור הזה אני לא מוותרת. הייתי צעירה אותו ובכח מחברת אותו לשיעור.
הגיעה תקופת המתכונת, ומאוד חששתי מהעניין, ואכן במתכונת הראשונה אביחי נכשל כפי שחשבתי. לא ויתרתי, ו-3 ימים לפני הבגרות התקשרתי אליו. הסתבר שהוא היה בטיול, מאוד רחוק מלימודים. הכרחתי אותו לעזוב את הטיול ולהגיע אלי הביתה להבחן שוב ביום ששי בבוקר.
אביחי הגיע, נבחן ואכן הצליח הרבה יותר וסיים בהצלחה בגרות 5 יח'"ל במתמטיקה, מה שסלל את הדרך ללימודי הנדסה.
ראה עוד > >
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אתמול בלילה היה הלילה הלבן המסורתי שחותם, בעצם, את חודש ארגון. השבת תיחגג בסניף בני עקיבא בחדרה שבת ארגון ובמוצאי השבת יועלו המופעים.
אביחי וחבריו ייסדו מסורת של ריקוד "ריקוד המכונה" של משינה בכל לילה לבן, מסורת שנמשכת עד עצם היום הזה..
אחד הקירות שנצבעו בסניף הוא הקיר הזה, המוקדש למשפט שאביחי אמר ומתמצת את כל האור שלו לכמה מילים.
שבת שלום,
עלֹה נעלה!
ראה עוד > >
26/11/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
במשחק אימון שהתקיים הערב בבית הלוחם תל-אביב , בו השתתפו שתי קבוצות הבית, קבוצת "כרישי חדרה" וקבוצת בית הלוחם חיפה, נאספו השחקנים מכל הקבוצות, השופטים ובוגרי קורס שופטים בכדורסל כיסאות גלגלים לדקת דומיה על הפרקט.
דקת הדומיה הוקדשה לזכר הנרצחים והנופלים ובתקווה לשובם המהיר של החטופים, בבריאות איתנה.
גם אביחי הוזכר בסוף הדברים, כאחיה של שירה-אמונה, אוהדת הקבוצה מזה כ-5 שנים.
תודה לאריאל ואלון שנשאו דברים ולשאר הצוותים על הרגישות והזיכרון.
🇮🇱💪🏀👨🦽🧡🫂 https://www.facebook.com/61551984957403/videos/1038277540765921
ראה עוד > >
29/11/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
עדי ועמית הן אחיות, בנות הדוד של אביחי.
בעלה של עדי, אייל, שירת עם אביחי במילואים האחרונים וסיפר לנו את סיפור נפילתו בקווים כלליים. זה חסד גדול כי לקח זמן עד שהחיילים שלחמו איתו בתקרית הצליחו לצאת ולהגיע אלינו לספר את הסיפור לפרטי פרטים ושמחנו לגעת שאביחי לא סבל וכו'.
הבעל של עמית הוא יאן, שעובד בWix ולקח על עצמו להקים ולתחזק את אתר הזיכרון לזכר אביחי.
האתר מקסים! ומכיל תמונות, סיפורים ואיזור שיתופי בוא ניתן לשתף סיפורים ותמונות של אביחי.
נשמח לשיתוף פעולה של כל מי שיש לו מעט רסיסים מהאור של אביחי, בסיפור או בתמונה.
תודה יאן!
לכניסה לאתר:
אבל במלחמה.
לנסות לשמור על שגרה,
לשדר לילדים שהכל כשורה,
להתפרק ליום שלם ואז לקום בחזרה,
והאם את רוצה לעזור או בעצמך צריכה עזרה?
להמציא כוחות יש מאין, ואז ליפול למשברים
והכי חשוב לחבק חזק חזק את אחותי וההורים.
לירז
אני רואה את התמונות,
איך גדלנו יחד, ממש יחד אחד בתוך השניה,
כשהיינו ילדים היינו ילדי רחוב, כל היום בחוץ- כדורגל, מחנה, משפחה או סתם להמרח בחמרה בשבת בצהריים כשההורים ישנים.
זוכרת פעם שילד אחד מהשכונה הרביץ לך ובדיוק לא הייתי לידך...
הלכתי עד הקצה של הרחוב לחפש אותו, לתת לו איזה אחת. פחדתי מהילד ההוא אבל הייתי חייבת להראות לך שאין סיבה לפחד להיות ברחוב, ולמה מי הוא בכלל, התפללתי שאני לא אמצא אותו, אבל בכל זאת הלכתי לחפש עד ההכי למעלה של הרחוב.
אחר כך הגיע השלב שבו אני התבגרתי, ואתה עוד היית ילד...
וכמה היינו רבים, והייתי מחפש אותי, ומציק לי, ואני הייתי משדרת שאני בוגרת אבל רציתי לקרוע אותך, עד שהיה משתחרר הפיוז והיינו רבים כמו שני גורי אריות.
וככה ביום הראשון של החופש הגדול של סוף היסודי, כבר הרגל היתה חבושה, מרחב מטופש, של אח שרוצה צומי ואחות שרוצה לחנך 🙈
הייתי מתנשאת עליך שאני לומדת פיזיקה, ולכן אני יודעת להסביר תופעות טבע מדהימות, הייתי מחרטטת אותך שעות ומסבירה לך שטויות שאין להם שום בסיס במציאות.
הייתי לי חברה בתיכון שהייתה מדברת עם אחים שלה בטלפון, ואז שאלתי אותה- מה, את מדברת עם אחים שלך?!
אז היא אמרה- כשהיינו קטנים ברור שלא, אבל כשגדלים זה ממש כיף.
וחיכיתי שגם לנו זה יהיה, וזה קרה, גדלת, תיכוניסט- בדרך לסניף, בחזרה, בפעולות ער"ש.
ואז שיעור א', ב'... ומשם זה השתרש... מתקשרים, מתייעצים, מפטפטים, פורקים.
אפילו אמרתי לחברה שכדאי לה להיפגש עם אחיה, והיא נפגשה...
גם אנחנו תיכננו, אמרנו פעם בחודש ניפגש רק אני ואתה, בית קפה.
או אולי אני אמרתי, כי באמת שהיה לך מורכב במציאות חיים עמוסה כל כך.
ולא יצא בית קפה.
אבל אני מבטיחה שהיינו יוצאים, אם רק היה לי יותר סמן.
אני ממשיכה להגיד לעצמי: העיקר שרצינו, העיקר שחיפשנו אחד את השני, למרות כל מורכבויות החיים, כל כך רצינו...
והיוצגם הרבה הצלחות...
לא אכפת לי אם היו קטנות או גדולות, שבתות, חופשים או יום חול...
בסוף הצלחנו.
בראש השנה האחרון היה כיף ומצחיק, איך אנחנו אוהבים לזלול את הסימנים והבשר ראש, הכי טעים בעולם.
ובסוכות- נפגשנו ככה סתם לאכול ארוחת צהריים בסוכה, יחד בכיף שלנו, עם המשפחה שלנו...
והיית בשוק שנטוש במעון כי רצית שנישאר אצל אימא עוד מלא.
אבל ככה תוכנן, שנהיה בדיוק את הזמן הזה ביחד.
מלאת געגועים למה שהיה ולמה שהיה יכול להיות.
ראה עוד > >
04/12/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
סיפור על אביחי מליאור בורגר, שלמד איתו בישיבת שבי חברון - Yeshivat Shavei Hevron ואף היה אחד המלווים של אביחי ביום החתונה:
מצרך תמונה שהאיכות שלה קצת מטושטשת אבל האיכות של הלב של אביחי מאוד ברורה. בתמונה רואים את אביחי בבוקר של יום החתונה שלו (!) בחדר האוכל של הישיבה. בלי גינונים, בלי יותר מדי דיבורים, כן חתן, לא חתן, זה לא משנה..
ראה שצריך לנקות את החדר אוכל בסוף הארוחה, לוקח מטאטא ומתחיל לנקות.
נשמה של אחד בדור.
אוהבים ומתגעגעים ♥️
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בכל שבוע, בנוסף לתכנים המיועדים לנוער, יש שיעורי תורה לבעלי בתים בקהילות במסגרת פרויקט "באמונתך", מבית המדרש של ישיבת שבי חברון - Yeshivat Shavei Hevron.
מאז שאביחי הי"ד נפל, מוקדשות חוברות הלימוד לעילוי נשמתו.
בשבוע שעבר התקיים השיעור השבועי בבית שכנתה של שירה-אמונה (אחותו של אביחי).
אנו מביאים פה ציטוט של הרב קוק, מתוך מאמר חנוכה, שנראה לנו שמדבר עבור עצמו בתקופה הקשה הזו:
"אמנם בשעת הסכנה, בזמן שרוחות רעות מנשבות בעולם, שנאה פראית על ישראל ועל גזעו המקודש, בוז ומסטמה על כל קניני קדשו, עמדת תוללים ריקי לב ומוח המחללים את גאון עוזו, אז הנהרה שמבחוץ לא תוכל להגיה את המחשכים העבים שהם שולטים שם.
אז יפנה ישראל אל ביתו ואל שולחנו, אל קניני תרבותו הפנימיים, אל טהרת רוחו ונקיון כפיו, אל תורתו תורת אמת, המיוחדה לו, ואל מצותיו, שהן ארחות חייו לעולמים, לבנין ביתו על אדמת קדשו בכל עוז קנאת קודש, על פי תכונתו ועל פי רוחו, והנר הזה סמל נצחונו מניחו על שולחנו, להאיר על ידו את אורח חייו והארת נשמתו.
ובנר הזה האצור אצלנו פנימה ידע נאמנה, שלא יחסר כל שהוא, מכל עשרו הרוחני ומכבודו כבוד האמת והצדק. וסוף כל סוף יבואו רחוקים ויכירו כי נחלת עולמים לתבל כולה, לנצחון הצדק והאמת להנצחת השלום והעמדת חיי האנושיות על מכונם האיתן והבטוח, נחלת גויים כולם, באחרית הימים, לא ממקום אחר תבא כי אם מבית ישראל ומשולחנו הגבוה: "תערוך לפני שולחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה".
ונפשות כל יצורים ימלאו צמאונם לכל נשגב וטהור, לכל אמת ואמונת אומן מההשפעה הטהורה אשר תצא מנר ישראל, אשר "בשעת הסכנה היה מניחה על שולחנו ודיו".
ומטל חרמון היורד על הררי ציון, יצוה ד' את הברכה לישראל ואדם, כאמור והריקותי לכם ברכה עד בלי די . ועוד ישובו בנים כולם יחד, לשיר מקרב לב ונפש, "זה חלקי מכל עמלי, עם ישראל חי, וחיה יחיה עד בלי די", ועבור תעבור סערת הסכנה במהרה בימינו, ונשוב אל מצות נר חנוכה להשיבה על מכונה, להדליקה על פתח ביתינו מבחוץ, ויראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו, על עמו ונחלתו סלה."
אנו מקווים שלימוד זה יסייע בחיזוק הרוח והגברת האור, למרות הקושי.
חג שמח 🕎🇮🇱
ראה עוד > >
12/11/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מתן, מוטי ושלומי, 3 חברים של אביחי מ"אלביט", החליטו להנציח את זכרו בדרך משלהם:
הם אספו כסף מעובדי החברה שהכירו את אביחי ורכשו סידורים עליהם כיתוב המוקדש לעילוי נשמתו.
הם לא תיארו לעצמם שיאספו סכום כל כך גדול בזמן קצר כל כך ואחרי יממה כבר נאלצו לסגור את קבוצת הפייבוקס!
בנוסף, מדפיס הסידורים בהוצאת "אור החיים", איש יקר ומתוק מהמגזר החרדי, שמע שזה מודפס לזכר חייל והתעקש לעשות הנחה משמעותית על הכל, מה שגרם לכך שנרכשו הרבה יותר סידורים מעבר למתוכנן!
אביחי היה אהוב כל כך שאנשים תרמו גם אם עבדו איתו רק מדי פעם ולא באופן רציף ביומיום.
חלק מהסידורים הוענקו לבית הכנסת של "אלביט", סניף נתניה, חלקם לבית הכנסת "תפילת חנה", בית הכנסת של הקהילה בחדרה המהווה חלק מ"בית אביחי" וחלקם חולקו למשפחה.
שמחנו לפגוש אותם שלשום, ערב נר רביעי של חנוכה. החגים בצל האובדן לא קלים ומחמם את הלב לראות שזוכרים אותנו חושבים עלינו במהלכם.
תודה רבה לכל העוסקים במלאכה
חג שמח 🕎
ראה עוד > >
13/12/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מרגנית (מרגי) כהן רצה לזכר אביחי שלנו במירוץ 60 היום למלחמה.
כותב אודי אלחנתי, אחד ממארגני המירוץ:
זהו בעצם במירוץ השני במיזם. באותו יום של מירוץ מתקיימים מירוצים בכל הארץ: באר שבע, אשקלון, שדה בוקר וירושלים.
מי שעומד מאחורי המיזם זה חגי אזולאי שאיבד את בנו לפני שנתיים, ומה שהצליח להחזיר אותו לחיים זה הריצה והספורט לכן המטרה של המיזם הוא ללוות את משפחות הנרצחים להכניס אותם לקבוצות אימון ברחבי הארץ ולקיים מירוצים בכל תקופת זמן כדי להיות שם בשבילם ולא לשכוח אותם גם אחרי ה30 יום.
מטרה נוספת היא לקיים בעוד שנה מרתון העוטף שיעבור בין ישובי העוטף ונשנה את המראות שחקוקים לנו בזיכרון מיום שבת ה 7/10 במראות של אלפי רצים עם דגלי ישראל.
ראה עוד > >
14/12/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
גבי, אבא של אביחי, התראיין במוצאי שבת האחרון אצל חגי חריף בתכניתו "במוצאי יום המנוחה" בגלי צה"ל על עשייתו הצבאית ועל המבצע "בעקבות המכבים-לניצחון" שזו לו שנתו ה-39 (דקה 29:12).
בהמשך דיבר גם על אביחי ועל הצורך שלנו לנתב את האובדן והכאב לאחדות, להגברת הרוח ולהוספת אור (דקה 34:25)
תודה לחגי על הבמה
שנזכה לעוד הרבה עשיה ברוכה וטובה בדרכו של אביחי שלנו.. ❤️🩹🇮🇱💪🕯️ https://glz.co.il/.../%D7%91%D7%9E%D7%95%D7%A6%D7%90%D7...
ראה עוד > >
21/12/2023
ליאז האחות
גבי, אבא של אביחי, התראיין במוצאי שבת האחרון אצל חגי חריף בתכניתו "במוצאי יום המנוחה" בגלי צה"ל על עשייתו הצבאית ועל המבצע "בעקבות המכבים-לניצחון" שזו לו שנתו ה-39 (דקה 29:12).
בהמשך דיבר גם על אביחי ועל הצורך שלנו לנתב את האובדן והכאב לאחדות, להגברת הרוח ולהוספת אור (דקה 34:25)
תודה לחגי על הבמה
שנזכה לעוד הרבה עשיה ברוכה וטובה בדרכו של אביחי שלנו.. ❤️🩹🇮🇱💪🕯️ https://glz.co.il/.../%D7%91%D7%9E%D7%95%D7%A6%D7%90%D7...
ראה עוד > >
24/12/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אביחי.
אח של, הבן של, חבר של, הבעל של, מכיוונים רבים וקרובים הכרנו. היית חלק מנוף חיי וכעת אתה חלק בלתי נפרד מתהפוכותיו.
אביחי נפל בכ"ד בתשרי כשעוד החשיכה היתה גדולה ורבה פה ולא היה קל לראות את האור. ואני שבעלי ואחי יצאו גם הם למילואים, ניסיתי להיאחז בטוב ולמשוך כל קרן אור שחיי לימדוני. כך יצא שזמזמתי לעצמי כפקודה את מילות השיר "אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי.." (מיכה ז,ח) בנסיון להרים את רוחי ולזכור שלא הכל גלוי בפני ואין לי אלא לסמוך על מנהל האירועים כאן, זה שבחר אותנו מכל העמים, זה שרצה אותנו וקידש אותנו והוא גם זה שלוחם את מלחמתנו כעת.
מלחמת האור בחושך, המלחמה המוצדקת בייקום.
Shira-Emunah Amesalem לירז כלים נאים
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ראה עוד > >
27/12/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בזמן השבעה הסתובבה מחברת בין המנחמים ובה נכתבו סיפורים שונים על אביחי.
הנה אחד מהם:
מדריך לחיים
את אביחי הכרנו כשנכנסנו לשבט מעפילים והוא המשיך איתנו עד שקיבלנו את השם של השבט החדש- נעלה
זכינו לשמוע מאביחי דברים עמוקים וחזקים, מלאים באמונה ובהסתכלות מעצימה על החיים, ועם זאת פשוטה ומעשית כל-כך.
אביחי היה מודל להערצה בשבילנו, בעצם ההתנהגות שלו- לא היה צריך המון מילים כדי ללמוד ממנו.
בכל פעם שפגשנו את אביחי- חיוך גדול נפרש על פניו. תמיד שאל לשלומנו והתעניין מהלב ומהנשמה.
התרגשנו שזכינו להיות חלק מהחניכים שלו.
דבר שלא נשכח-
באחת מהפעולות אביחי לימד אותנו את ההסתכלות כי *הכל לטובה*.
סיפר לנו דוגמאות מהחיים-
גם אם נפספס את האוטובוס או שיקרה לנו משהו שלא רצינו- זה לטובתינו. אולי באותה נסיעה משהו רע היה קורה?
הדבר הזה הולך איתנו עד היום.
מודים לכם ההורים על הזכות להכיר בן כזה מבורך ונפלא.
אוהבים מכל הלב
החניכים של אביחי
שבט נעלה
בני-עקיבא חדרה
ראה עוד > >
28/12/2023
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מעיין-ראשית היא האחיינית הגדולה של אביחי, בתה של לירז אחותו. כשמעייני נולדה היא הביאה איתה המון אור ושמחה והפכה את אביחי ואת שירה-אמונה לדודים מכורים שמאוהבים מעל הראש בפעוטה החייכנית.
התמונה המאויירת צולמה בשמחה משפחתית, כשמעייני עוד הייתה קטנטונת (היום היא כבר בת 10 וחצי!).
מאז נולדו לאביחי עוד 2 אחייניות ואחיין וכמובן 2 בנות + אחת נוספת שתגיע בע"ה בקרוב.
בדיוק בשבילם, בשביל דור העתיד, אביחי וחבריו נלחמו ונלחמים.
תודה לרנה מזרחי על האיור 🙏 https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=10161154303464146&id=644694145
ראה עוד > >
31/12/2023
לירז האחות
כותבת לירז, אחותו של אביחי:
כל כך הרבה שאלות שרציתי לשאול אותך,
ועסקתי בכעס על כל מי שלא עונה על השאלות האלו,
עצוב לסגור מעגל,
משהו בהבנה שאתה תישאר בדיוק כמו שאתה, בלי להמשיך ולבנות את האישיות הכל כך מיוחדת שלך, בלי שנבין את הרובד הכי עמוק של הנשמה שלך,
את הנקודות של האמת כי גדולה שלך,
תמיד נתגעגע ותמיד תישאר לנו חידה של הסודות הכי כמוסים שלך.
ואתה נהנה מזיו השכינה, מרחף בעולמות עליונים, עם חושים חדשים-ישנים.
ולנו תישאר הסיבה, שנעבוד כל חיינו כדי להיות מסוגלים להבין אותה.
ראה עוד > >
01/01/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
משפחת בלוקה הדפיסה כרכי תלמוד בבלי בהוצאת שוטנטיין להצלחת המשפחה וחילקה אותם לחבריה הקרובים.
עוגן, שקיבל על עצמו ללמוד מסכת לקראת סיום המסכת ביום השנה לפטירתו של אביחי, התעקש ללמוד ולהבין לעומק את הגמרא וכשקיבל כרך כזה במתנה, הקדיש את הלימוד בו לעילוי נשמת אביחי וכך ישלים ביתר קלות את חלקו.
תודה רבה, עוגן.
נגעת ללבנו ❤️🩹🙏
ראה עוד > >
02/01/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
היום קיבלנו כמה סרטונים מאייל, בעלה של עדי בת-דוד של אביחי, ששירת איתו בפלוגה.
באחד מהם מופיע ביטון, מי שהיה המ"פ של אביחי בכפיר ועבר לקומנדו, ואביחי בעקבותיו.
החבר'ה קיימו טקס קצר לזכרו של אביחי, סרטונים נוספים יועלו בהמשך 🙏
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אמיר, גיסו של אביחי, היה גם חבר קרוב שלו.
הוא כותב:
לא יודע אם זה קטע רק של מרוקאים אבל אומרים שמי שיש לו רווח בשיניים יהיה עשיר.
מוצאי כיפור, עזרתי לאבא שלך עם הסוכה, מחשבים, פותחים, מרכיבים, מושכים, קושרים. ובלב, איפה אביחי?
רכב חונה, ברוח נכנס, סיים לעזור לעולם עכשיו זמן אלינו. מה חסר? אזיקונים? רוח יוצא, רכב דוהר, 5 דק' אחרי ובבית שקית עם כל סוגי האזיקונים בכל הגדלים העיקר שניהיה קשורים טוב.
יאללה להתארגן הולכים לים! גם טל ואביחי יבואו אתם יודעים? ילדים מתרגשים, תביאו לכם כלים לבנות בחול ואת העגלה של הקמפינג ומגבות וכובע לא לשכוח. תתקשרי תגידי לו שיצאנו כבר שנגיע ביחד, ארובות, דיונות, חונים, פורקים. ובלב, איפה אביחי?
מרחוק דמות ענק, אדם נושא מגבות ושמשיה, צידנית ועגלה, ילדה על כתף ומחצלת בשחי, איך יש לו מקום לשאת גם חיוך כזה גדול?
רגעים אחרונים של שישי, לא לשכוח להוציא את האוטו מליד הדלת, איפה המסרק של לולי? המגהץ דולק? מתקלח בקרים כי נגמר. ובלב, איפה אביחי?
הנה הם פה! לסיים אירגונים, להדליק נרות, נגמרו העשרים, חיבוק לאמא, שניצל מהצד לפרוק את האוטו לרוץ למנחה.
הכל בסדר הם הגיעו, אביחי נכנס ושבת נכנסה הכל בסדר, לא משנה הסדר.
ובלב, איפה אביחי? בלב, איפה אביחי? בלב.
הן צדקו המרוקאיות , זה עם הרווח בשיניים הוא היה הכי עשיר.
ראה עוד > >
04/01/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אתמול התקיים ב הקריה האקדמית אונו יום עיבוד ימי לחימה לגדוד 7008, בו שירת אביחי, לאחר שהגדוד סיים את תפקידו בעזה. במסגרת היום נישאו שוב דברים לזכרו על ידי אביתר ביטון, מי שהיה המ"פ של אביחי ב"כפיר" והיה הראשון לעבור ל7008, כשאביחי עובר בעקבותיו.
גבי, אבא של אביחי, דיבר גם הוא וישב עם חבריו להיכרות ושמיעת סיפורים (תמונות בתגובות).
הרב שי ויצמן, הרב של שירה-אמונה (אחות של אביחי), המשרת גם הוא בחטיבה 551, אליה שייך הגדוד, כתב:
אני יודע שקיבלתם את הסרטון מערב שבת. יש כאן משו קצת יותר ארוך ובמעמד מכובד של כל הגדוד וגם המחט.
איזה מלך הוא שהתעקש להגיע לחטיבת מילואים מובחרת. גיבור ישראל 🇮🇱
יהי זכרו של אביחי ברוך ❤️🩹🇮🇱
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
כותב מידד פריאנטה:
שלום חברים.
במסגרת הרצון לתרום במה שאני יכול, לקחתי יוזמה להנצחת שמות הנרצחים והנופלים במלחמת חרבות ברזל בדרך יחודית, על גבי גשושית של נאס"א שתמריא בעוד עשרה חודשים במשימת אירופה קליפר, למשימה יחודית לחיפוש חיים מתחת לכיפות הקרח שעל פני אחד הירחים של כוכב הלכת *צדק*, הנקרא *אירופה*. במסגרת המשימה, אנשים מכל רחבי העולם יחלו לחתום את שמם שיצרב בשבב מיוחד על גבי הגשושית.
יחד עם שותפי למיזם *אבישי צברי* העלנו 1355 שמות. וקיבלנו אישורי הרשמה לכולם. ההרשמה נסגרה ב-31 לדצמבר 2023
המחשבה שנוכל להרים ראש לשמיים, ולחשוב שהיקרים לנו מונצחים בכוכבים, דווקא במשימה לחיפוש חיים בצדק, היוותה לי השראה.
את האישורים ריכזתי בתיקיה מיוחדת בענן https://drive.google.com/.../1Ymj...
התיקיה מסודרת שמית, שמות פרטיים ושם משפחה
אתם יותר מוזמנים להפיץ לכל מי שירצה למצוא את שמם של האנשים היקרים לליבו, ולהוריד את התעודה הרשמית של נאס"א עם השם.
ראה עוד > >
08/01/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ביום חמישי האחרון התקיים בחדרה משחק כדורסל כסאות גלגלים בין קבוצת "כרישי חדרה" לקבוצת "עודד ראשון לציון". בתחילת המשחק דיבר Dotan Meishar , מאמן קבוצת חדרה, והזכיר את הנרצחים והנופלים בני העיר (אביחי מוזכר בדקה 0:32).
לאחר מכן התקיימה דקת דומייה לכבודם.
תודה שאתם זוכרים 🧡🏀👨🦽🇮🇱
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
כותבת לירז, אחות של אביחי:
במה אפשר לשתף?
בתנודתיות הזו בין לשמוע בחופים את "אני גרה מול המים" לבין שיעור תורה לעילוי נשמתו?
בניסיון להחזיק שגרה ולהתמקד בחיים שלי, בחיים בכלל, כשאני רוצה גם את הקיצור דרך שלו?
אולי בתקווה
אולי בייאוש
אולי בבלבול
אולי במאמץ להבין מי אני, כי די ברור שנולדתי מחדש.
ראה עוד > >
18/01/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ינון כהן, חבר של אביחי, הדביק סטיקר שלו בכיכר דיזינגוף וכתב: "הסטיקר הזה ממש מעורר בי גאווה
המשפט הזה פשוט מתאים!"
ראה עוד > >
19/01/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
סניף השאלת ציוד רפואי חדרה לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד פתוח גם בימי שישי!
כיסא גלגלים, כיסא רחצה, קביים, הליכונים, רולטורים, מיטות סיעוד, מנופי סיעוד טיטולים ועוד..
@עוקבים קניון מול הפרדס בית אליעזר
ראה עוד > >
23/01/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הבוקר נערכו נטיעות לזכר אביחי על ידי תלמידי בית הספר "תחכמוני" בו למד.
כמזכרת חילקה רותי, אימא של אביחי, משפכים להשקיה לכל הילדים.
בנטיעות השתתפו גם בנותיו של אביחי ואחייניו 🙂
על אביחי בדיוק נכתב בתלמוד הבבלי "אִילָן אִילָן בַּמֶּה אֲבָרֶכְךָ?...
אֶלָא יְהִי רָצוֹן
שֶׁכָּל נְטִיעוֹת שֶׁנוֹטְעִין מִמְךָ יִהְיוּ כְּמוֹתְךָ"
חג שמח 💚
ראה עוד > >
24/01/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אמש התקיימה ההילולה לכבודו של רבי יצחק אבוחצירא. בשנה שעברה, בעת ההילולה, החליטו יעקב לסרי ורונן כהן, חברי המשפחה, שעד ההילולה הבאה ייכתב ספר תורה.
אתמול בערב התכבד גבריאל, אבא של אביחי, בכתיבת אות בספר תורה לעילוי נשמתו של אביחי שלנו, שאהב כל כך את התורה ואת מתיקותה.
ספר התורה יכנס לבית הכנסת "תפילת חנה" הנמצא בקומפלקס "בית אביחי", שנקרא גם הוא על שמו.
תודה לכל העוסקים במלאכה
הקב"ה ישלם שכרכם
🙏
ראה עוד > >
28/01/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
גבי, אבא של אביחי, מדבר אצל שרון גל בגלי ישראל על הולדת התינוקת החדשה ועל התחושות המורכבות, שמחה גדולה על המשכיות עם ישראל וכאב גדול על תינוקת שנולדה יתומה מאב.
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לפני יומיים התקיים ערב גדודי של גדוד 7008, בו לחם אביחי.
בערב נישאו דברים ממספר מפקדים, אלמנות הנופלים וחבריהם.
בחרנו להביא כאן את דבריו של אביתר ביטון, שהיה מ"פ של אביחי וגם חבר קרוב ואהוב אותו אהבת נפש עמוקה ומשמעותית.
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
משפחת אוזנה מחדרה הכירה את אביחי בעיקר דרך אוראל, שהיתה חניכה שלו.
אח של אוראל הזמין את גבי, אבא של אביחי, לדבר בישיבה שלו, ישיבה חרדית בירושלים.
גבי הגיע על מדים (סא"ל במילואים), דיבר על אביחי יותר משעה ולבסוף, כששאלו אותו מה היה הכי רוצה שיקחו מאביחי, ענה: את ההשתדלות הגדולה שלו לא לדבר בתפילה ואת הערכים עליהם דיברתי. שכל אחד מכם יקח ערך אחד ויתמקד בלהגדיל אותו בעצמו.
התלמידים והרבנים שמחו מאוד על השיחה
מרגש שהפערים מצטמצמים ושאנו מצליחים לרקום עוד מעט אחדות בעמנו, לאורו של אביחי שלנו ❤️🩹🇮🇱
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
עליזה, חברה של שירה-אמונה (אחותו של אביחי), הייתה בכותל וסיפרה כך:
"יש אלף ארבע מאות נרות זכרון שבאים להדליק כל יום לזכר החיילים שנרצחו ושנפלו...
הייתי עכשיו והדלקתי נר לזכר אביחי הי"ד, כשחיפשתי את השם שלו אמרו לי שלפני כמה דקות עוד מישהו חיפש את שמו וכך מצאנו מהר..."
נשמח לדעת מי היה זה שחיפש את השם של אביחי בערב יום שני, אור לי"ג שבט 🙏
תודה עליזה, ריגשת מאוד! ❤️🩹🇮🇱🕯️
ראה עוד > >
06/02/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ב"ה האתר לזכר אביחי הולך ותופס תאוצה.
האתר בשבילנו הוא מעין היכל זכרון, יש בו לשוניות שיתופיות בהן אפשר לשתף סיפורים, תמונות וזכרונות מאביחי שלנו.
מאוד חשוב לנו שיכתבו שם כדי שיישארו לנו כמה שיותר זכרונות ממנו.
כתובת האתר היא https://www.avichay-memory.com/
והוא מופיע גם בעמוד זה, בפירוט מתחת לתמונת הפרופיל.
מזמינים אתכם לשתף ולהיכנס לאתר.
ראה עוד > >
08/02/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בט"ו בשבט זכינו לכל כך הרבה עשיה סביב זיכרו הטוב של אביחי!
אנחנו מביאים אותה קצת באיחור כי ב"ה יש כל כך הרבה להעלות כאן.
כמובן, אנו מזמינים אתכם להעלות עצמאית לאתר שכתובתו מופיעה פה בפרטי העמוד, שם יש לשוניות להעלאת סיפורים (טקסט) או תמונות. האתר ישמש גלעד לאביחי החי, החבר, האח, הבידוד, ויזכיר לנו את החיות שלו שהיתה בלתי ניתנת לעצירה.
עשיה קטנטנה לט"ו בשבט הגיעה מצדה של שירה-אמונה, אחותו של אביחי, שחילקה מעט "ערכות שתילה" במחלקת השיקום "חוזרים לחיים" בתל השומר על מנת לעודד את החיילים הפצועים ולהזכיר להם שלמרות השבר-ממנו צומחים!
ראה עוד > >
11/02/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
עשיה נוספת סביב ט"ו בשבט הגיעה מנֹגה ויתרי, שכנה וחברה של שירה-אמונה מקהילת נווה נוף בלוד.
נֹגה מנהלת אולפנה צומחת בקריית מלאכי וכותבת כך:
"שתלנו היום באולפנא עצים, וכל עץ הקדשנו לזכר נופל….
מצרפת את מה שאחת הבנות אמרה על אביחי לפני שנטענו.. היה מרגש ממש!!!!!
היא למדה עליו הרבה וסיפרה.."
לא להאמין כמה רחוק רסיסי האור של אביחי שלנו מגיעים, נוחתים על אדמה פוריה ונובטים לעשיה ברוכה.
מ💚🌱🍃
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
כותבת ליאל, חניכה של אביחי מכפר הילדים תלפיות חדרה :
"בזכותי אביחי כתוב על ספר תורה!
דוד שלי רב והוא אמר שכל מי שיקנה ספר תורה בירושלים יקבל ספר כזה עם שמות ובהם אביחי. הם מייצרים כאלה כל הזמן ומוכרים...."
מעריכים מאוד את ההנצחה היפה הזו של ליאל ודוד שלה, הרב, שביקש להישאר בעילום שם ❤️🩹🫂
ראה עוד > >
13/02/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
עוד עשיה מט"ו בשבט!
כותבת אורית, בת הדודה של אביחי:
"אני אורית בת דודה של אביחי הי"ד
שנפל ביום השלישי ללחימה בגבורה רבה .
מאוד התרגשתי היום מעצם הרעיון . והמחווה המרגשת שהעבירו בישיבה בה לומדים בניי, ישיבת אמית באר שבע .
כל תלמיד סרק בר קוד ובו עלה שם של חייל שנפל , הוא קיבל מידע על אותו חייל ולמד מי הוא היה
קיבל תמונה עם שמו ושתל שתיל לזכרו, שהחיים ימשיכו את דרכם .
מסר עוצמתי למחווה עצומה לנופלים.
אני מודה לכל העוסקים בדבר
לצוות החינוכי בישיבה , לרב סיון סרור שתמיד מלמד על ערכים, כבוד ,נתינה ועשייה מבורכת
מאוד מחמם את הלב🩷
עם ישראל חי 🇮🇱🇮🇱🇮🇱"
אין לנו מה להוסיף...💚
ראה עוד > >
15/02/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תפידנית עם תפילין בתוכה חולקה לחיילים שאין להם תפילין על ידי ארגון צל"ש- צבא לשם שמים ו הקרן לעזרה הדדית .
אהבת התורה וה' של אביחי היא שלהבת שלא נכבית ומרגשת אותנו בכל פעם מחדש.
ראה עוד > >
18/02/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ביום ששי האחרון דיברה שירה-אמונה, אחותו של אביחי, על אביחי ועל המתכון שנבחר במסגרת מיזם "מתכון עם זכרון".
הכנתם?
צלמו לנו בתגובות.
אביחי שלנו, כמה געגוע...♥️🇮🇱
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בין פעילויות ההנצחה סביב ט"ו בשבט, הייתה גם פעילות במשטרה. חגי הלל, שכן של שירה-אמונה בקהילת נווה נוף בלוד, כותב:
"בע"ה היום היחידה שלנו יוצאת לנטוע שתילים. אחד השתילים בע"ה יהיה לזכרו של אביחי.
הדברים שאמרתי לזכרו-
ט"ו שבט התשפ"ד
"כי האדם עץ השדה" (דברים כ,יט) הפסוקים בתורה בפרשת שופטים – מתארים את האיסור לגדוע עצי מאכל בזמן מלחמה. וכי מה עשה העץ? ובמה הוא אשם בחטאיו של האדם? של היקום? בתרבות הישראלית, דווקא השתרש פירוש הפוך למה שמופיע במקרא, "כי האדם עץ השדה" מופיע כהצהרה לכך שהאדם דומה לעץ וגם הוא נטוע באדמתו שלו.
בשיר שכתב נתן זך והלחין שלום חנוך בשנת 1979– הוא משווה בין האדם לעץ בשלושת הבתים הראשונים. אך בבית הרביעי- ההקבלה נשברת "קברו אותי בחלקה של עפר, ומר לי מר לי בפה – כמו עץ השדה" ובניגוד לעץ שמתחיל את חייו עם נטיעתו באדמה האדם נקבר באדמה עם מותו. "עד שובך אל האדמה, כי ממנה לקחת. כי עפר אתה ואל עפר תשוב...." (בראשית ב, יט)
אנו נמצאים בעיצומה של מלחמה על קיומנו – ולוחמים רבים ויקרים נפלו בזאת המלחמה,
לפני כמעט חמישים שנה- ב 6 באוקטובר 1973 פרצה מלחמה בהתקפת פתע מפתיעה של קואליציית מדינות ערב נגד מדינת ישראל. "צה"ל לא צפה את מועד פתיחתה, את עוצמת המתקפה, את מהלכי הפתיחה ואת מאפייני הלוחמה של צבאות ערב..." נשמע לנו מוכר....
עם זאת, עד סוף המלחמה הצליח צה"ל להפוך את הגלגל. עם ההתאוששות מההלם הראשוני, ועל אף
המכה הקשה באבדות כבדות (בעיקר בדרום) הוכרעה המערכה- צה"ל הצליח להדוף את הכוחות הסורים אל עומק סוריה, לצלוח את התעלה. ולכתר את הארמייה השלישית
50 שנה בדיוק כמעט- בתזמון מצמרר, ביום 7 באוקטובר 2023, נפתחה מהדרום מתקפת פתע רצחנית.
במלחמת יום הכיפורים נפלו 2,569 חללים, מתוכם אחוז גבוה מבני הקיבוצים. אחד הקיבוצים שספג פגיעה קשה היה קיבוץ בית השיטה קיבוץ קטן שבעמק יזרעאל – ששכל 11 מטובי בניו.
אנשי הקיבוץ היו המומים את נפילת חבריהם, ולא ידעו את נפשם. האווירה הייתה קשה מאוד.
לימים חבר הקיבוץ יאיר רוזנבלום – הלחין את הגדולה שביצירותיו "ונתנה תוקף של יוה"כ"
חברת הקיבוץ דורית צמרת כתבה את אחד השירים שנכנסו לפנתאון- לזכר אותם הנופלים ואת הקשר לאדמה עליה נפלו:
"שדות שפוכים הרחק מאופק ועד סף
וחרובים וזית וגלבוע -
ואל ערבו העמק נאסף
ביופי שעוד לא היה כמוהו.
...
וכל מה שהיה אולי יהיה לעד
זרח השמש שוב השמש בא
עוד השירים שרים אך איך יוגד
כל המכאוב וכל האהבה
הן זה אותו העמק, הן זה אותו הבית
אבל אתם הן לא תוכלו לשוב
ואיך קרה, ואיך קרה ואיך קורה עדיין
שהחיטה צומחת שוב"
הנופלים שלנו הם גיבורים קדושים, אהבו את האדמה והחיים עליה. השאירו לנו זיכרונות רבים. נטועים הם לעד בליבנו ובזכותם אנו כאן.
ב- 10 באוקטובר 2023, נפל אביחי אמסלם בהגנה על יישובי העוטף, אביחי היה ילד מלא חיים שמחה ואור מתפרץ. אחד המשפטים שהטביע: "כשאני עוזר למישה שקשה לו – לא קשה לי".
ימים ספורים לאחר נפילתו ביקרתי במקום שבו נפל בשער הנגב, בתמונה הראשונה ראיתי - סימני שריפה בכל האיזור, שיחים ועצים שבצידי הכביש היו שרופים וחרוכים, עצים נגדעו ונכרתו שיחים נרמסו, עפר ואפר מסביב וסימני ירייות וטנק נתנו חותמם. ובמרחב שדה חרושה שהייתה עדה למאורע הנורא.
שלושה חודשים לאחר מכן, ראיתי בתמונה שניה- את אותו מיקום בשער הנגב, סימני השריפה והלחימה שהיו הולכים ונעלמים, אותה שדה חרושה החלה להוריק...
ובאמת זה אותו העמק- אבל גם לא אותו העמק...
ובאמת זה אותו הבית- אבל גם לא אותו הבית...
ב- 12 בינואר נולדה לו- לאביחי בת ..... כי החיים חזקים מכל דבר.
– והחיטה צומחת ותמשיך לצמוח שוב....
היום שתלנו עץ לזיכרו. תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.
נזכור לעד!"
חגי מספר שממש התרגשו לשמוע על גם על הסיפור של אביחי..
תודה רבה חגי!
ראה עוד > >
20/02/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
היום ב-13:00 יתקיים ב המרכז האקדמי רופין טקס חלוקת תעודות לסטודנטים מצטיינים, ביניהם אביחי שלנו שהספיק לסיים שנה שניה בהצטיינות בלימודי הנדסת חשמל.
אירוע חלוקת התעודות ישודר בזום לטובת כלל המעוניינים לצפות: https://ruppin-ac-il.zoom.us/j/88277506682.
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בסדנאת עוגיות אצל סבתא רותי, בחרו שתי הבנות הגדולות של אביחי לכתוב את שמותיהן, טליה ומאור, ואת שמה של אחותן התינוקת, שַׁחֲרִ֫י.
כשנשאר להן בצק ביקשה טליה בת ה-5 לכתוב את זה:
ראה עוד > >
25/02/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אביחי נולד בכ"ד אייר, נפל בכ"ד תשרי, ולבתו התינוקת ניתן השם בשבת פרשת "ויתרו", כ"ד שבט.
גבריאל, אבא של אביחי, שאל על כך את הרב אליהו כשפגש אותו בניחום אבלים על הרבנית דרוקמן.
מעבירים את הידיעה כלשונה:
*תכשיט לגאולה - ירושלים של זהב*
הרב שמואל אליהו בשיחה עם אב שכול על משמעות בנו שנפל | הלכה יומית | כ"ז שבט תשפ"ד
ביציאה מהשבעה על הרבנית דרוקמן ע"ה, שאל אביו של לוחם שנפל במלחמה את הרב שמואל אליהו על המשמעות של התאריך כ"ד, לידתו ונפילתו של בנו.
הרב ענה לו מהי המשמעות של מספר זה באופן פרטי, ואיך היא מתחברת למשמעות הכללית של כל חייל שנופל על קידוש ה' במלחמה. https://www.inn.co.il/news/628403
לשיחה בין הרב לאבא: https://youtu.be/EQ__UPjYvSs?si=D-CUGP9y7hcVwYxE
למקורות ולהסבר על המשמעות:
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
גדוד יס"ר (יחידת סריקה מטכ"לית), המתעסקת עם חללים בשטח, יצא ליום התאווררות ועיבוד.
הגדוד התחיל את המלחמה במחנה "שורה" ולאחר מכן ירד לדרום לסייע במה שניתן.
ביום העיבוד הובאו 3 אבות שכולים לדבר על חשיבות התפקיד ומשמעותו עבור משפחות הנופלים:
המ"פ, הרב שמואל סלוטקי (במרכז) ששני בניו נפלו בקרב בעלומים, גבי (אבא של אביחי) והרב איתן שנרב שבתו רנה נרצחה בפיגוע בו הוא ובניו דביר נפצעו ב"מעיין דני".
גבי דיבר על אביחי וכן על המשמעות מסביב של עבודת הקודש סביב זיהוי וטיהור חללים וקורבנות.
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בתכניתה של מאיה אלקולומברה, "העשירייה", היא ראיינה את Shuli Rand - שולי רנד האחד והיחיד.
בשלב מסויים בשיחה, רגע לפני שהושמע השיר "בני אהובי", היא הזכירה שבמסגרת תכנית הקדשות של "כאן" בחרה שירה-אמונה את השיר הזה לזכר אביחי, שהיה כמו שהעידו רבים, ילד חן, בן שעשועים ❤️🩹🫂
ניתן להאזין כאן: https://www.kan.org.il/content/kan/kan-gimel/p-8932/692616/
1:33:12 דקה
ראה עוד > >
10/03/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ביום חמישי האחרון הגיעו משפחה וחברים של אביחי לסיור גדודי במקום התקרית.
נפגשנו לארוחת בוקר, הלכנו עד למקום עצמו ושמענו מיואב ויינברג המ"פ ומסשה החובש את פרטי התקרית בשטח עצמו.
לאחר מכן אכלנו ארוחת צהריים ונשארנו לשיחה קצרה על התמודדות עם משברי וקושי.
תודה לכל העוסקים במלאכה ותודה לכל מי שהגיע 🙏
ראה עוד > >
11/03/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
שרית היא עובדת סוציאלית העובדת עם נוער בסיכון ואף מדריכה צוותים בתחום. בתחילת המלחמה היא ראתה בקבוצת הפייסבוק touch of art מיזם מרגש של הכנת אלבום scrap book לנופלים.
זו הפעם הראשונה שהיא מכינה פרויקט scrap גדול והיא ביקשה למסור את האלבום בעצמה למשפחה.
ישבנו איתה כשעתיים, סיפרנו לה על אביחי אהובנו, על מה שהשאיר אחריו, על ההודיה הגדולה שזכינו בו, גם אם ל-30 שנים קצרות מדי ועל האהבה והגעגוע.
האלבום מושקע במיוחד, מלא בכיסים חולקים נפתחים ונסגרים, פתקים וכו' ומעוצב בעדינות ובטוב טעם.
תודה שרית על המתנה הגדולה שבאלבום, ההקשבה ובלקיחת חלק אחד מאביחי לשאת איתך הלאה כך שאורו ימשיך להיות מופץ.
התרגשנו מאוד מהמיזם, המחשבה, השעות הרבות שהושקעו והרגישות הרבה שבה הכל נעשה.
ראה עוד > >
13/03/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ניסים, אח של ישי רביבו - Yishai revivo , כתב לנו:
שיר שאחי הוציא לזכרו של אביחי, והקדיש אותו בהופעה לזכרו.
במילים של אחי ״שהאור של אביחי יזכה להאיר בכולנו״
תודה, ישי, מוכשר ויקרא, ריגשת מאוד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מעבירים מחברים של אביחי את ההודעה כלשונה:
לזכותו ולזכרו של גיבור ישראל, *אביחי אמסלם* הי"ד, אנו מבקשים להאיר אור של תורה וקדושה, באמצעות פתיחת *קבוצת ווטסאפ ייעודית, ללימוד הלכה יומית לעילוי נשמתו*.
נשמח להצטרפות כל אחד ואחת, בני משפחה, חברים וכלל בית ישראל - באמצעות הקישור הבא:
להצטרפות לקבוצה שלי ב-WhatsApp: https://chat.whatsapp.com/J8VDT5DkHKSGDS6dDkEs9t
ראה עוד > >
23/03/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אתמול נשלחו משלוחי מנות לחיילים בגזרת עזה ובאיו"ש על מנת שיוכלו לתת אותם אחד לשני בחג עצמו ולקיים את מצוות "משלוחי מנות" כראוי:
מערך הספריות והמידע מאוניברסיטת בר-אילן הכינו משלוחי מנות קטנים במיוחד כדי שיוכלו להיכנס לכיס של החיילים והקפידו לא לארוז באריזות מרשרשות ולא מאכלים שעלולים להנמס בחום
אולפנת "צביה" לוד הקפידו להדפיס את הגלויה על שם אביחי ולצרף לכל מארז
כפר הסטודנטים ברמת אשכול התגייסו גם הוא להשקיע בטירוף
וילדי גן "חסידה" לא נשארו מאחור והצטרפו גם הם לחגיגה
קשה לנו להסביר כמה זה ממלא את הלב ומרגש אותנו.
תודה לעליזה אדלמן ולבינה טאוב וכן לשאר העוסקים במלאכה.
ראה עוד > >
24/03/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אביחי אהב את פורים במיוחד.
כשהלך לישיבה הביא הביתה רוח סעודת פורים שלא הכרנו: התבשמות מהיין עד שהיה בוכה ממש על אסתר המלכה ועל הקרבתה הגדולה למען עם ישראל, שמחה, שירה גדולה, דברי תורה...
הוא היה מתקשר, מבושם מאוד, לאנשים שונים כמו הורים של חברים או בני משפחה ומודה להם על הטוב שהביאו לעולם, אם זה הבן שלהם שהיה חבר טוב שלו, או כל דבר אחר שריגש אותו לעומק וצף החוצה בשמחת פורים.
אביחי וטל התחתנו ממש לפני פורים כך שסעודת הפורים באותה שנה נפלה על שבוע ה-7 ברכות שלהם והכפילה את השמחה.
אביחי חסר לנו מאוד בכל יום ובמיוחד היום, בפורים.
עם זאת, אני גאים מאוד בדרך בה הלך המבטיחים להשתדל ככל יכולתנו להיאחז בשמחת חג אמיתית ולהמשיך את דרכו.
מתגעגעים...
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ביום חמישי, כ"ז אדר א' (7.3.24) יצאנו לסיור גדודי באיזור בו נפל אביחי שלנו.
פגשו אותנו שם נשות שדרות, שבאו להכיר טובה ולהודות על ההקרבה שלנו למען הגנתם.
הן העניקו לנו עציץ זית וכן ספר עם הקדשה וכתבו:
*משפחות אמסלם, נאמן והליבני היקרות*
היי. אנו נשות שדרות לקחנו חלק ביום הסיור שלכם - היום שלכם בשדרות(אנו אירגנו את ארוחת הבוקר, נשות שדרות אספו מגבית לכך ברצון רב וכן -השי שקיבלתם - מאיתנו -עץ הזית -גם מיאיתנו באהבה גדולה ואחר מחשבה רבה)
למעשה - כששמענו שאתם באים -כל כך התרגשנו... רצינו לעטוף ולתת ושרק תדעו שאנחנו מוקירים את אהובכם הגיבור שנפל במערכה *בהגנה עלינו(!!)ועל המולדת* - וכן שתדעו כמה שאנחנו מוקירים אתכם על הקרבתכם הבלתי נתפסת, על אבלכם הגדול.
חשוב לנו שתדעו כמה שאתם ממש ממש חשובים לנו....שהמעשה הזה (אמנם הסמלי והקטן) מצידנו היה בבחינת "מעט של המעט" מטעם הכרת הטוב והואהינו התחלה של קשר שנשמח שעוד ימשך ויתחזק!
"ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי"
אוהבים אתכם.
מברכים בנחמה גדולה מעומק חדרי ליבנו.
שתדעו שלא נשכח את גיבור ישראל שצמח מתוככם ואתכם - ממשיכי דרכו הגדולה!
באהבה ,
אנשי ונשות שדרות
ראה עוד > >
28/03/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
רפי (רפאל אלחנן) שטרן נפל במלחמת יום הכיפורים והותיר אחריו אלמנה ותימוקת בת חודשיים. לימים, התחתנה האלמנה מחדש נולדו לה עוד 6 ילדים בריאים ב"ה. לאורך השנים גדלו הילדים עם אביהם אך גם עם "אבא רפי" שהיה ברקע.
המשפחה גדלה לתפארת והתינוקת בת החודשיים הפכה לאימא של ניצן, שהייתה בעבר קומונרית בחדרה.
אחותה, נעמה, מנהלת כיום את מנהלת מדרשת "לינדנבאום" בלוד וכששמעה על נפילתו של אביחי ועל האלמנה והבנות שנותרו, ביקשה לשלוח חיבוק.
לפני השבועיים החיבוק הגיע:
דובונים לבושים חולצות ועליהן תמונות של כל אחת מהבנות איתו (או תמונה שלו לבד, לתינוקת).
הסיפור הזה הזכיר לנו שכששני, שהדריכה עם אביחי בבני עקיבא, עזבה את ההדרכה, זו בדיוק המתנה שאביחי והחניכים הכינו לה.
עוד מעגל שנסגר.
תודה רבה אימא של ניצן, נעמה וכל המשפחה.
דמים בדמים נגעו.
ראה עוד > >
29/03/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בית ספר תחכמוני חדרה הוא בית הספר היסודי בו למד אביחי וכן בית הספר שגבי, אבא של אביחי, ניהל שנים רבות.
היום העביר שם גבי שיחה לבנות כיתה ה' ולמחנכת שני על ערכיו של אביחי, על מי שהיה ועל מה שאנחנו, הנותרים בארץ החיים, יכולים ללמוד ממנו.
ראה עוד > >
31/03/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לפני השבועיים הכינו שי וחניאל מגדוד המילואים 121 ("מגן הארץ") בתי נר עם שלטים והניחו אחד במקום הנפילה עצמו, מול שדה החיטים, ואחד בצומת שער הנגב, מתחת לדגל אלביט שהונח שם מזמן על ידי אייל מדמון, שעבד עם אביחי באלביט.
הם הוסיפו זר מפרחי הבר באיזור וחניאל קנה נרות וגפרורים להניח שם למי שירצה להדליק ואפילו חיזק את הכיתוב על השלט.
אין לנו מילים להודות.
פשוט אין.
ראה עוד > >
02/04/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ביום שני, מוצאי ר"ח אדר ב' (11.3.24), נערך ערב הוקרה לבוגרי מדרשית נועם כפר סבא שנפלו במלחמת "חרבות ברזל", ואביחי ביניהם.
תודה לכל העוסקים במלאכה ולעידו, חבר של אביחי, שנשא דברים לזכרו.
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הבוקר יצא הקליפ שלנו לשיר "אחרי הנצח"-
גירסת כיסוי לשיר של פאר טסי.
השיר מדהים ומרגש כשלעצמו,
אבל חכו שתקראו על הפרוייקט המשמעותי הזה..
לפרוייקט משותף של אחדות, הגברת האור ואהבת חינם,
מתן כוח, חיבוק ותמיכה לאחיותינו,
ממשפחות אשר שכלו את יקיריהן בתקופת המלחמה,
חברתי יחד ל8 זמרות מוכשרות מיוחדות ומאירות
(ביניהן גם אחותי האהובה Elinor Westreich),
להנצחתם של 7 נופלים קדושים במלחמה.
כפסיכולוגית שיקומית אני מחפשת כיצד לייצר חיבורים, תמיכה, לסייע, ולו במעט, באיחוי השברים.
כזמרת אני מבקשת לגעת בנשמה ולבקש ריפוי דרך המוסיקה.
לכן הקליפ שלפניכם משלב בתוכו לא רק את הביצוע עצמו של הזמרות,
אלא גם חלקים ממפגש תמיכתי אשר העברתי יחד עם המטפלת הרגשית והזמרת רבקה שמש,
והשתתפו בו נשים כל כך מיוחדות ויקרות אשר שכלו את היקירים שלהן בתקופת המלחמה.
החלק המצולם הוא מתוך שירה משותפת שביצענו יחד בסיום הערב.
מי יתן וקליפ וביצוע זה, יהווה ולו במעט, נחמה עבור המשפחות
ויעביר את התחושה שהן לא לבד.
אנחנו כולנו יחד, איתכן, אוהבות, כואבות וזוכרות.
תודה רבה לכל מי שלקח/ה חלק !!! קרדיטים למטה
תרצו לקחת עמנו חלק בפרוייקט ההנצחה?
אנא שתפו.
#שירתנשים
ברגעים אלו ממש התעדכנתי,
כי תינוקו הקט של אלישע יהונתן לובר הי"ד,
הוכנס היום בבריתו של אברהם אבינו.
מזל טוב למשפחה היקרה ❤️
מילים ולחן: איתן דרמון
ביצוע במקור: פאר טסי
משפחות משתתפות:
אורית ברוך - אמה של עדי אודיה ברוך הי"ד
זמרת ובינה לוי- אמה ואחותה של לבנת לוי הי"ד
סיגל חליפה- אמה של גאיה חליפה הי"ד
מור בן חיים- זוגתו של אליה אילוז הי"ד
תחיה לובר ושרית- אמו ואחותו של יהונתן לובר הי"ד
דינה גרש- אמו של מירון גרש הי"ד
לירז עזרן- אחותו של אביחי אמסלם הי"ד
זמרות:
אלינור וסטרייך
רבקה שמש
שני אוחיון
דורין
ריטה מושיאקוב
יעל טובול
רבקה ליכט
שירלי כהן אגם
דייאנה קליין
הפקה כללית: דייאנה קליין
הפקה מוסיקלית: ראובן חיון
צילום וידאו קליפ בים (חוף הצוק): שרון חן
צילום וידאו מפגש משפחות: דביר ברוך (אחיה של עדי ברוך הי"ד)
צילום סטילס מפגש משפחות: יניר ברוך (אחיה של עדי ברוך הי"ד)
עוזרי הפקה:
מירי מירי
אלינור וסטרייך
חיים ליפשיץ
הנחיית מפגש משפחות:
רבקה שמש
דייאנה קליין
פסנתרנית: מיכל וילמרסדורף
בית מארח: משפחת שיננזון
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אתמול בבוקר הגיעה המשפחה הגרעינית לסיור באלביט מערכות בנתניה, המקום בו אביחי עבד ב-6.5 השנים האחרונות.
במהלך הסיור למדנו על הטכנולוגיות המורכבות המדהימות המפותחות באלביט, על השדרוג שלהן את כוחות הצבא באיזורים הלחימה, על הקשיים והפתרונות שמיטב המוחות מצליחים למצוא.
מעבר לפן הכללי למדנו גם על אביחי עצמו ועל העשייה שלו. ידענו שאביחי חכם ופורץ דרך אבל הופתענו עד כמה: לא רק שיש תוכנות שהוא הקים לבדו ומשמשות את המהנדסים עד היום, אלא שישנן טכנולוגיות שהוא היה חלק מפיתוחן ומיושמות בימים אלה ממש בשדה הקרב, מה שעודד אותנו מאוד - גם לאחר מותו מפעל חייו נשאר פה ומגן על ארץ אבותינו, בדיוק כמו שהיה רוצה.
למדנו כמה אביחי אהב לעזור, ללמוד, אוטודידקט מחונן ואדם חברותי עם לב פתוח וכמה יחסר מאוד לצוות של אלביט.
לאחר הסיור ולאחר ביקור בחדר העבודה של אביחי, התאספנו בחדר ישיבות גדול, שמענו על אביחי מחבריו לעבודה וקיבלנו מזכרת מיוחדת: קופסת עץ ובה תמונות וקטעים שכתבו עליו חבריו ומנהליו.
תודה אלביט, על החיבוק הגדול ועל ההליכה איתנו יד ביד לאורך הדרך, וכן על ההבטחה שלכם להמשיך להיות איתנו בהמשך.
ראה עוד > >
17/04/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לכבוד חג הפסח קיבלו משפחות הגדוד (7008) תשורה כאות תודה על שמירת חוסן החיילים מהעורף.
את בקבוקי היין תרמו Jerusalem wineries - יקבי ירושלים אגודה חקלאית דרך יהודה ברודני, חבר המשפחה, ואת התוויות תרמו דפוס איכות חדרה (אפשר לראות את ההכנה בסרטון): https://www.facebook.com/share/r/o3tvASabDUMnME8u/?mibextid=oFDknk
תודה רבה לעוסקים במלאכה!
משמעותי לנו מאוד להיות חלק מהסיוע לגדוד תוך ראיה של העורף והחזית כשני מרכיבים חיוניים בניית החוסן הלאומי.
כמו כן תודה לגדוד על משלוחים עד הבית למשפחות השכולות של מארזי החג ♥️
חג שמח♥️🙏🍷🍾🇮🇱
ראה עוד > >
24/04/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הגדוד של אביחי, שממש לפני פסח שב הביתה מהקו הצפוני, הקים לזכר נופליו שולחן הנצחה מכובד.
חבר שלמד עם אביחי במדרשיה וב ישיבת שבי חברון - Yeshivat Shavei Hevron , חזר למילואים בצפון וגילה שהיחידה בה הוא משרת תופסת את הגזרה יחד עם הגדוד של אביחי.
הוא שלח לנו (ותודה לאחיה שהעביר) את התמונה של פינת ההנצחה שהם עשו במוצב, וסיפר שבכל הזדמנות בין המשימות אנשי הגדוד מספרים למי ששם על האנשים היקרים האלה.
התרגשנו עד העמוקים המיתרים הלב
ראה עוד > >
26/04/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה ליגאל וטלי לוי שהשתתפו היום במירוץ חדרה עם ילדיהם ולא שכחו את אביחי.
משפחת לסרי (האם, אתי, היא אחותה של טלי) הצטרפו גם הם עם הבת והחתן שני ויחזקאל אלבז ואפילו הנכדים, והקדישו את הבוקר כולו לאביחי שלנו.
יגאל וטלי הם חברי המשפחה, חלק מהקהילה בחדרה ומשפחת לסרי הם שכנינו הצמודים. שני הדריכה עם אביחי והם גדלו ביחד.
המחווה שלהם נגעה בנו עמוקות.
(סרטונים בתגובות)
תודה רבה ❤️🩹💪
ראה עוד > >
30/04/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לפני כשבועיים, במירוץ הלילה של תל אביב, רץ השוטר נריה כברה עם חולצה של אביחי שלנו 💪
נריה לא מכירים את המשפחה מקרוב אך ראה זכות גדולה בהנצחת אביחי שלנו.
תודה נריה! נגעת בנו בלב ושלחת לנו חיבוק חם שהגיע עד אלינו...
ראה עוד > >
01/05/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
שירה-אמונה, אחות של אביחי, היא בוגרת אולפנת בני עקיבא אמנה כפר סבא. בוגרת נוספת, שני לסרי, היא מי שהדריכה עם אביחי בבני עקיבא. לאחרונה היא צילמה לנו פתק שמצאה אצלה, שכנראה אביחי שירבט באחת מישיבות הצוות.
ניתן לראות פה כמה מוכשר הוא היה וכמה יחד עם שכלו החריף ומחשבתו החדה הוא היה גם אמנותי ויצירתי. הרגה מגלופות החולצות בישיבה התיכונית הוא צייר ועל דלת החדר בביתו היה מודבק שנים ציור של גיטרה חשמלית ועליה כתוב "מטליקה" בגרפיקה שהוא עיצב.
מתגעגעים לאור הגדול הזה כל כך..❤️🩹
ראה עוד > >
05/05/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לשירה-אמונה, אחות של אביחי, יש חברה טובה בשם ליטל. הדס, גיסתה של ליטל, מחנכת ב אמי"ת אורי מעלה אדומים. כל אחת מהמחנכות קיבלה מגנט עם משפט אחד ממורשתו של נופל וכיד מכוונת קיבלה הדס את המגנט של אביחי ועליו אחד מהמסרים והתובנות המאירות שהשאיר לנו אביחי. אמנם זהו אינו ציטוט שלו, אך בהחלט חלק מהמורשת העניפה שהוא השאיר אחריו❤️🩹
תודה ללירן דוד (בעלה של הדס) שסיפר לנו 🙏🙏
ראה עוד > >
09/05/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
שירה-אמונה, אחות של אביחי, השתתפה במפגש אחים שכולים מחרבות ברזל של עמותת OneFamily משפחה אחת והכינה 2 כלניות קרמיקה: האחת נשלחה למיצג דרום אדום המנציח את נרצחי המסיבה ברעים והשניה נשמרה על מנת להניחה על המצבה של אביחי.
לקראת יום הזכרון נסעה שירה-אמונה (שהתגייסה מאז, בעקבות אביחי) לדרום. היא ביקרה את 2 הגלעדים שהוכנו על ידי חברים, אחד במקום הנפילה ממש ואחד על צומת שער הנגב, והניחה נרות של אביחי בכמה מקומות וביניהם מיצג הנרצחים במסיבה, שם אחת מהכלניות שלה מוצבות. את הכלנית השניה היא לקחה כדי להניח ביום הזכרון על המצבה.
סחרחורת של רגשות...
ראה עוד > >
10/05/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לקראת יום הזכרון יצאה עמותת מתכון עם זיכרון - Taste of Memories בפרויקט הכנת המתכונים שהנופלים אהבו בשיתוף בלוגרים מתחום הבישול והאפיה.
פיית העוגיות - The Cookie Fairy ו שחר ואורן העלו לסטורי שלהם את השולחן המלא במטעמים ושחר אף הכין את סלט הקישואים.
בסרטון בסטורי שחר אמר שהכין את הסלט, הלכאורה פשוט, והוא יצא כל כך טעים! פתאום הוא הבין שמאחורי כל שם יש ממש בן אדם, עם סיפור ומשפחה ומעגלים חברתיים וכו'.
פיית העוגיות כתבה לנו:
היה אתמול מפגש של בלוגרי אוכל מובילים עם עמותת "מתכון עם זיכרון" שאת אולי מכירה,
עמותה שמאגדת אצלה מתכוני זיכרון עבור חללי צהל ונפגעי פעולות האיבה במטרה להנציח אותם.
במסגרת זו כל משתתף בחר מתכון מהמתכונים האחרונים שעלו לאתר והכין אותו.
דיברנו על הנופלים ושמענו על מי הם היו והסיפורים האישיים שלהם.
והמתכונים הללו גם יפורסמו בהמשך אצל כל אחד מאיתנו.
את סלט הקישואים שהוקדש לאביחי הכינו שחר ואורן והוא היה מוצלח במיוחד.
המטרה היא כמובן לעודד את העוקבים להכין את המתכונים הללו גם ולקרוא על הנופלים.
המתכון של אביחי נמצא אצלם באתר כאן https://www.matkonzikaron.co.il/.../%D7%A1%D7%9C%D7%98...
משתתפת שוב באבלכם הכבד.
אביחי נשמע בחור מדהים, החמצה לכולנו
תודה לשירה ואביבית ששלחו לנו ❤️🩹
(סרטונים בתגובות)
ראה עוד > >
12/05/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
טלי שמחוני, בת דודה שניה של אביחי, הניחה עם חבריה בעיריית חדרה חלוקי נחל מעוטרים על קברו כחלק ממיזם "אבנים עם לב אדם"
אורון, הבן של טלי, השתתף בפרויקט בית ספרי בו לכל תלמיד ניתנה האפשרות לבחור נופל אחד מחדרה ולהניח על קברו חלוק נחל מעוטר.
אורון בחר את אביחי, למד עליו, ויניח במהלך היום חלוק אבן ועליו כתובה מילה אחת שהוא בחר לאחר שלמד על אביחי.
אורון בחר במילה "מנהיג" ורק לאחר שלמד עליו גילה את ההקשר המשפחתי והתרגש מאוד.
תודה לכם! ❤️🩹
ראה עוד > >
12/05/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מורן אישתו של דוּדוּ, בן דוד של אביחי, לבשה את החולצה שהוצאנו לזכרו הצעדה שהתקיימה לזכר הנופלים מטעם מקום עבודתה.
היא כתבה לנו:
זה המעט שיכלתי לעשות...
שיתפתי קצת על אביחי ויצאנו לצעדה לזכרו ולזכר הנופלים.
וכמובן שגם שיתפתי את הילדים בסיפור שלו שיוכלו לשתף בכיתות אם ירגישו בנוח:
*"לזיכרו"*
אביחי אמסלם, בנם של גבי ורותי (אחות של סבתא רחל), אחיהן הקטן של שירה-אמונה ולירז, האיש של טל ואבא של טליה מאור ושחרי, היה אדם טוב שרואה תמיד את האדם האחר לפניו, חייכן ותמיד היה עסוק בנתינה לאחר.
המשפט איתו המשפחה בחרה להנציח אותו הוא התשובה שנתן לחברים ששאלו אותו אם קשה לו ״כשאני עוזר למישהו שקשה לו - לא קשה לי!״
לאחר השירות הצבאי עבד ב"אלביט", שם בלט במוחו החריף ודרכי הפתרון היצירתיים שלו.
אביחי היה סטודנט מצטיין להנדסת חשמל במכללת רופין ובשנתיים האחרונות הוא ואשתו עבדו בכפר הנוער "תלפיות" והיו המסגרת המשפחתית ל-12 נערות בסיכון חסרות עורף משפחתי, בנוסף לבנות שלהם.
בשירותו הצבאי שירת בחטיבת "כפיר" ולאחר מכן נלחם על מנת לעבור ליחידת הקומנדו במילואים. כאשר הועבר לבסוף, לא היה שמח ממנו.
ביום 7.10 התגייס למילואים ונפל ביום השלישי למלחמת "חרבות ברזל" בעת היתקלות במחבלים בשער הנגב, תוך הגנה על תושבי הדרום.
אביחי היה בן שלושים בנופלו והותיר אחריו הורים, 2 אחיות, את רעייתו טל, ו-2 בנות: טליה (5) ומאור (3) ושחרי שנולדה כ 3 חודשים לאחר מותו.
*יהי זיכרו ברוך*
תודה❤️🩹🇮🇱
ראה עוד > >
13/05/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ביום הזיכרון הראשון מאז שאיבדנו את אביחי שלנו, חשבנו הרבה מה ברצוננו לשדר, לתת, להעביר הלאה.
בעוד לנו המעבר ליום העצמאות קשה מאוד, היה חשוב לנו להרים את הראש כמה שניתן ולכן מחולקים היום בקבוקי יין קטנים עם התזכורת להרים כוסית לזכר הנופלים, לשאת את זכרם בלבנו, ואז להרים את הראש כי רוח הנופלים היא היא שנושבת בדגל.
עם ישראל חי!
ראה עוד > >
14/05/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
סבא מקס שירת בבסיס רמת דוד של חיל האוויר בשירות הסדיר שלו והתגעגע למקום מאוד.
לפני שנה בדיוק אביחי, ברגישותו הגבוהה, יצא עם משפחתו לטיול בבסיס רמת דוד וכמובן, לקח איתו את סבא מקס (לשם כך יזם את הטיול).
מאחר וזה היה יום העצמאות, הבסיס היה פתוח למבקרים. אביחי התאמץ להשיג כיסא גלגלים כדי שלסבא יהיה נוח והגשים לסבא את החלום.
כשסבא חזר מהטיול הוא אמר לנו שלא ישכח את החסד הזה לאביחי עד יום מותו.
שבועיים לאחר מכן, בל"ג בעומר, סבא שלנו נפטר תוך כדי ריקוד בהרקדה במועדון היום לקשיש אותו פקד מדי יום.
חמישה חודשים אחרי סבא, אביחי נפל 💔
אנחנו מקווים שאתם נהנים ביחד גם למעלה... מתגעגעים
ראה עוד > >
25/05/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
רועי פלס הי"ד נפל במבצע צוק איתן. רועי אהב לשחק כדור עף חופים בחוף גורדון ולאחר שנפל, ניטעה לזכרו חורשה בסמוך לחוף.
לקראת יום הזכרון פרסמה אימו את הפוסט הבא:
משפחות יקרות בקשה לי אליכן, באם תוכלו בבקשה לשלוח אלי למייל תמונות של הבן או הבת שנפלו, תמונות שאהובות עליכם. אם זה תמונה אחת או הרבה תמונות, כמה תמונות שתרצו, מגילאים שונים, תמונות שצולמו בהקשרים שונים, וגם קטעים שכתבתם בחייו או לזיכרו, עליו או אליו או שהוא כתב ותסכימו שנדפיס, נתלה בתצוגה בחורשה בחוף גורדון בטיילת בחוף הים בתל אביב (דרומית לבריכת גורדון ליד מגרשי הכדור עף) בשבוע של יום הזיכרון.
יש לנו אישור מעיריית ת״א לשימוש בחורשה להנצחה באותם ימים וחשבנו שהשנה לא נספר על רועי שלי.
שנשתמש בחורשה בכדי להביא למבקרים הרבים את סיפור חייהם של הילדים שלכם במקום בו הורגלו בעשור האחרון לראות את סיפור חייו של בני.
אני מבטיחה לעשות זאת בצורה מכובדת.
מניסיוני אנשים רבים מגיעים לשם גם בערב יום הזיכרון וביום הזיכרון קוראים ומתעניינים.
שלכם, חגית פלס
ביום הזכרון שלחה לנו חגית את התמונה הזו ❤️🩹
ראה עוד > >
25/05/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מרגש לראות שגם מסגרות שונות מעברו של אביחי זוכרות..
תנועת בני עקיבא בישראל פרסמה מודעה על בוגריה, ובהם אביחי.
בנוסף, נורית נעים, המנהלת כיום את בית הספר היסודי "תחכמוני" בחדרה, בו למד אביחי, שיתפה אותנו ביום הזכרון:
רותי וגבי יקרים
משתפת אתכם בדברים שנשאתי היום בטקס בבית הספר אותם הקדשתי לאביחי הי"ד
קהילת תחכמוני היקרה, אנשי צוות, הורים אורחים ותלמידים יקרים.
מיום הקמת המדינה, יום הזיכרון הוא היום הכואב ביותר בלוח השנה הישראלי, אך זהו גם היום שבו אנחנו מקבלים הזדמנות להעלות על נס ולהזכיר את בנותינו ובנינו שאינם עימנו.
יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה הינו יום אבל לאומי בו כואבים אנו כאומה את כאבן של משפחות השכול ומוקירים את פועלם וזכרם של הנופלים: לוחמים ולוחמות, אנשי ונשות כוחות הביטחון, לוחמי המחתרות ונרצחי פעולות האיבה. עם ישראל כולו מרכין ראש לזכרם של הנופלים ומתייחד היום עם זכר גיבוריו.
השנה אנו מציינים את יום הזיכרון, בזמן מלחמה שעדיין מתנהלת במספר חזיתות בו זמנית, ונראה כי תחושות הזעזוע, הכאב , השכול והאובדן שחווינו מאז חג שמחת תורה, ה7 באוקטובר, הגדירו מחדש את היום הזה.
לצד הכאב והשכול נחשפנו לסיפורי גבורה מעוררי השתאות, גבורה לא מובנת מאליה, נדירה, גבורת אומה על כל גווניה שלא מבדילה בין מגדר, מגזר, גיל, עדה, חייל, לוחם, לוחמת, אזרח, ילדים וקשישים.
גבורה שרואה את הרעות כערך עליון, מתקיימת ונוכחת כבר 76 שנים ועודנה משאירה חותמה יום יום.
אני מבקשת להקדיש את דברי היום לאחד מגיבורי ישראל רס"ר אביחי אמסלם הי"ד, שנפל בקרב אמיץ על הגנת העם והארץ מול מחבלי חמאס בכ"ד בתשרי בימים הראשונים של מלחמת חרבות ברזל. אביחי היה לוחם בגדוד 7008 בעוצבת חצי האש, בן 30 בנופלו. בנם של גבי ורותי אמסלם, אחיהן הצעיר של שירה-אמונה ולירז, נשוי לטל, אבא של טליה, מאור ושחרי הקטנה שנולדה לאחר נפילתו בקרב.
בילדותו היה אביחי תלמיד כאן בבית ספר תחכמוני, המורים שהכירו ולימדו אותו מספרים על ילד אהוב עם חיוך תמידי על הפנים, עם אמונה גדולה בה', אהבת לארץ ישראל ולעם ישראל. ילד שתמיד דאג לחברים שלו ועזר להם.
בשנים האחרונות אביחי ואשתו טל, ניהלו משפחתון בכפר הנוער תלפיות, תקופה שבה שימשו כהורים של הילדים שם. אחת מתלמידות בית הספר שאביחי היה מדריך שלה במשפחתון סיפרה שכל הילדים במשפחתון הרגישו כאילו אביחי היה ממש אבא שלהם, הוא תמך ועזר לכולם, עודד את רוחם והיה כעוגן עבור הילדים.
זה מי שהוא היה – מלא בלב, ברגש ובאכפתיות כלפי אחרים, גם כשזה בא על חשבונו.
ביום הזיכרון נהוג לומר על הנופלים כי "במותם ציוו לנו את החיים" הם נפלו והקריבו חייהם כדי שאנו נוכל לחיות בביטחון במדינת ישראל. ואנחנו צריכים להיות ראויים להם ע"י כך שניקח תכונה מתכונותיהם, ערך אחד מהערכים בהם דגלו, נאמץ אותו וניישם בחיינו. ואין נופל שלא השאיר איזושהי מורשת של אהבת הארץ, של חסד, של נתינה... נזכור את רוחם, את מסירות הנפש שלהם, את הרעות, הערבות ההדדית, האהבה שלהם איש לרעהו, נפיח חיים במורשתם ע"י כך שנמשיך אותה ונוסיף טוב בעולם.
מאביחי אמסלם הי"ד נוכל לקחת את רוח הנתינה והעזרה לזולת, את ערך החברות והדאגה לאחר. יש משפט שאביחי היה אומר והוריו הדפיסו על מדבקה- "כשאני עוזר למישהו שקשה לו- לא קשה לי", כלומר בעצם העזרה לאחר אני עוזר גם לעצמי. כשאני מקל על כאבו של האחר, גם הכאב שלי פוחת. ניקח את המשפט הזה וננסה ליישם בחיינו ובכך נמשיך את רוחו ומורשתו בעולם. כי זכרם של הגיבורים שמסרו את נפשם על העם והמדינה הוא בהפצת אורם ובהמשכתו בחיינו.
בחודש זה, חודש התקומה והגבורה, אשר החל ביום הזיכרון לשואה ולגבורה ויסתיים ביום האחדות, נחבק את משפחות הנופלים, את משפחות הנרצחים והחטופים.
נזכור שעל אף הכאב הגדול ומורכבות הימים יש לנו הרבה על מה להודות לקב"ה, זכינו לנס הגדול של הקמת מדינה הנושאת את שם ישראל, עם צבא הגנה לישראל, מדינה משגשגת ופורחת בכל התחומים.
כפי שכתב הרב ליכטנשטיין:
"עלינו להתחזק ולהמשיך בבניין שהם לא סיימו, בבניין הארץ ופיתוחה. היוצא מ"יד ושם" יוצא בדיכאון עמוק, אך היוצא ורואה את ערי יהודה וירושלים בבניינן יכול להתעודד... אין במדינת ישראל מענה אלא פתח לשליחות. לא תשובה אלא אתגר וייעוד, ועלינו לעשות להגשמתו של ייעוד זה".
מדינת ישראל היא פתח לשליחות, היא אתגר והיא ייעוד ומחייבת את כולנו לפעול להגשמתו.
ביום העצמאות ה76 של מדינת ישראל, נודה על הטוב הגדול אליו הגיעה מדינתנו ב76 שנות קיומה, בתפילה להמשך בניה וצמיחה עד לגאולה השלמה במהרה בימינו!
בתפילה לשלום חיילנו והצלחתם במשימה על הגנת המולדת, להחזרת חטופינו במהרה ולהחלמת כל הפצועים!
ראה עוד > >
25/05/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בשבת, כ"ד אייר, היה אביחי אמור לחגוג 31. לצערנו, בדיוק לפני 7 חודשים, כ"ד תשרי, הוא נפל על הגנת המולדת.
אנו מצרפים חלקים ממכתב שכתבה לו שירה-אמונה, אחותו, לפני עשור, לכבוד יום הולדת 21:
מכתב לאחי
When you're down and troubled and you need some love and care,
and nothing, nothing is going right,
close your eyes and think of me and soon I will be there
to brighten up even your darkest night.
You just call out my name, and you know wherever I am,
I'll come running to see you again.
Winter, spring, summer, or fall, all you have to do is call
and I'll be there
You've got a friend.
If the sky above you grows dark and full of clouds,
And that old north wind schould begin to blow,
Keep your head together and call my name out loud.
Soon you'll hear me knockin' at your door.
You just call out my name, and you know wherever I am,
I'll come running to see you again.
Winter, spring, summer, or fall, all you have to do is call
and I'll be there, yes, I will.
Now ain't it good to know that you've got a friend
when people can be so cold. They'll hurt you, yes, and desert you.
And, take your soul if you let them.
Oh, but don't you let them.
You just call out my name, and you know wherever I am,
I'll come running to see you again.
Winter, spring, summer, or fall, all you have to do is call
and I'll be there, yes, I will.
You've got a friend.
You've got a friend.
Ain't it good to know you've got a friend
ממש אוטוטו ואתה בן 21 אחקטן. זה לא להאמין שאתה כבר כזה גדול, גבר-גבר, ועדיין- אחי הקטן.
כשנולדת, לעומת הלידה של אחותנו האמצעית, כבר הייתי גדולה. בת 4 וחצי ויודעת שמעכשיו יש לה אחריות של אחות על הדבר הקטן והמשונה הזה שאמא חזרה איתו מבית החולים. מהרגע שחזרת הביתה, תינוק ארוך עם עיניים גדולות, החלטתי להיות שם בשבילך. הייתי לוקחת אותך איתי לסניף בשבתות, נותת לך יד במעברי חציה ומדברת איתך על החיים עד כמה שילדה בגיל 13 יודעת לדבר על החיים עם אחיה בן ה9. עד היום, כשהשעה 13:15 מגיעה, יש לי בראש את המשפט 'אני צריכה להביא את אחי מהגן' שהייתי אומרת למורה כשלמדנו באותו מתחם. היית ילד עדין ועמוק, חושב ורגיש, עם אוזניים גדולות ומשקפיים. היית אחי הקטן.
כשנסעתי לחו"ל לשנה, לא האמנתי למראה עיני כשחזרתי. הפכת מילדון לגבר צעיר. גדלת פיזית אבל בעיקר התבגרת. כבר היתה יותר מחשבה, יותר התבוננות מעבר ויותר שיקול דעת. בכל שנה שעברה בתיכון שלך, הפכתי גאה יותר. כשבחרת ללכת להתנדב במעון לילדים עם מוגבלויות קשות, הלב כבר עמד להתפוצץ מגאווה.
פתאום הסתכלתי עליך והרגשתי מבורכת שמכל המשפחות בעולם ה' הטוב בחר לשים אותנו באותה המשפחה ולפקוח לי את העיניים לדעת להעריך את הנשמה הטובה והטהורה שנולדה במשפחה 4 וחצי שנים אחרי.
במשך השנים שאחרי התיכון שלך, בישיבה הגבוהה, הפכת לאיש סודי. היה יותר קל לחלוק איתך חששות, פחדים וכשלונות מדייטים וכולי. לא שפטת, אבל היית מספיק בוגר כדי להסתמך על הדיעה שלך....
כשעברתי חלקים קשים, בכלל לא פחדתי על עצמי אלא רק על זה שאני לא רוצה לדפוק אותך עד כדי כך שתפחד לחיות את החיים. במקום שאני נמצאת עכשיו, באופן טבעי, מתעורר בי יצר אמהי של דאגה ואהבה ללא גבולות. מאחר והילדים שלי עוד מחכים לי בשמים כדי שאוריד אותם לארץ, הרבה מהיצר הזה מופנה אליך.... התפילות שלי בתקופה הקשה היו בעיקר על עצמי, שיהיה לי כוח ועוז ואצילות נפש להתמודד עם זה אבל גם הרבה עליך, שזה לא יפצע אותך. שלא תתפשר על חיים שהם פחות מהכי טובים לך.
כשחזרתי הביתה (...) חזרת גם אתה. עזבת את הישיבה והתכוננת לגיוס. מעולם לא חשבת על הסדר, לא נראה לך הגיוני לשרת בצבא פחות מ-3 שנים. הרבה פעמים אני אומרת- גם בטורים, גם בהרצאות וגם בשיחות חולין- שה' נותן המון חסד מסביב לכל אסון. כשהבית שלי התפרק, החזרה שלך איתי לבית של ההורים היה החסד. כל כך השתדלת להביא חברים לשבת, לעשות איתי דברים ולהסיח את דעתי מהכאב שרק ככה המצב הפך לנסבל. לעולם- לכל אורך חיי- אני אהיה אסירת לך תודה על זה.
לפעמים, ברגעים הכי קטנים- אתה מרים את האחיינית שלנו, לומד עם חברים גמרא, אומר משפט אחד בתוך ויכוח- אני מסתכלת עליך ואומרת לעצמי איזה מזל שאגרתי כנראה כל כך הרבה זכויות בגלגול הקודם שזכיתי באח, רע וחבר כמוך. אתה המדד שלי למה שקוראים ביידיש "מענטש"- אדם טוב, בעל עקרונות, שלא מוותר לעצמו ולא מפחד מאתגרים. אדם שיש לו אידיאל והוא לא מתבייש להאחז בו בכל הכוח ולהתנהל על פיו. אדם חזק שלא מפחד להתאמץ וגם רגיש ולא מפחד להזיל דמעה כשמתעורר צורך.
אתה אחי הקטן ומורי הגדול.
לא מזמן שאלתי אותך מה עושים בערב יום העצמאות. גם השנה, בערב יום העצמאות, אני אבודה. החברות שלי כל אחת עם המשפחה שלה או של בעלה, ההורים עם החברים שלהם, אחותנו בביתה שבירושלים ואני לא כל כך מוצאת את עצמי. שאלתי אותך קצת בחיל ורעדה כי אני לא רוצה להיות האחות הגדולה שצריך לדאוג לה כי היא עוברת תקופה קשה ולהכביד עליך גם את זה בחופשים הקצובים שלך מהצבא. אמרת לי שנעשה פויקה בים. שאלתי אם זה בסדר מצדך שאני מתקרצצת אליך בערב שבטח תכננת להיות בו עם חברים ואמרת לי שמבחינתך זה אתה ואני וכל השאר הם המצטרפים. המשפט הזה העלה לי דמעות של הכרת תודה. תודה לך שאתה גורם לי להרגיש עוד קצת חשובה, עוד קצת שרוצים בקרבתה, אחרי תקופה ארוכה של התעסקות בדברים שגורמים לי להרגיש בדיוק את ההיפך.
אח קטן ואהוב שלי, אני כותבת לך והדמעות זולגות, פשוט מהתרגשות על כך שזכיתי.
לכבוד יום ההולדת ה-21 שלך, מה כבר יש לקנות לך? יש לך את הכל וגם ככה אתה מסתפק במועט ומתנהל בעולם בענווה.
אז הנה מה שאני מעניקה לך- ראי, שתראה בדיוק בדיוק כמה אתה חשוב ואהוב ונטוע בלבי, ואת המילה שלי שלעולם- לעולם!- יהיה לך לאן לפנות בדיוק כמו שאני מרגישה שיש לי.
אתה רק בן 21, כל החיים לפניך- הצבא, חיי הזוגיות, לימודים, קריירה. אלה זמנים לא פשוטים שמאוד מאוד קשה להשתחרר מהשפעות הסביבה עליך ולזכור מי אתה. בכל פעם שתרגיש קצת לבד, אבוד או חנוק- אני מעניקה לך אותי כאוזן קשבת וככתף לנוח עליה קצת מהמלחמות. אני נותת לך אהבת אחים עזה, שזה כל מה שיש לי לתת לך. אני פותחת אל הלב שלי אליך בלי טיפה של פחד מפגיעה כי לא משנה כמה תפגע בי, אנחנו עדיין שני ענפים מאותו העץ ועדיין אני רואה את עצמי מדי פעם משתקפת בך.
יום הולדת שמח אחקטן
תשמור על עצמך ושנזכה לעוד מליון שנים ביחד
אחותך הגדולה
שירה-אמונה
ראה עוד > >
30/05/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הערב צוין יום הולדתו של אביחי במעגלים הקרובים.
לירז, אחותו, אירחה בביתה חברים ומשפחה לארוחת ערב חגיגית ומושקעת ולערב "שרים וזוכרים" בו שרנו שירים שמזכירים לנו את אביחי וסיפרנו סיפורים.
בכינו, צחקנו ובעיקר התגעגענו.
היה מאוד משמעותי.
תודה לכל הטורחים והמגיעים❤️🩹
ראה עוד > >
31/05/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מבצע "הופכים מר למתוק" לכבוד יום ההולדת של אביחי האהוב שלנו מגיע היום בע"ה לסיומו וזה הזמן לומר תודה:
בראש ובראשונה לכלל המתנדבים שלנו- חלקם משפחה, חלקם חברים, חלקם זרים גמורים (!) שהסיפור של אביחי ודמותו שנשקפה אליהם נגעו בהם עמוקות (אכן, קשה שלא להתאהב...)
שנית, לתורמים הנדיבים שתרמו לנו שוקולד והדפסות:
טסה שוקולד, עלית מקבוצת שטראוס ו- Roshen Israel, קהילת "לודאים" וכמובן דפוס פיתקית קיסריה שמלווה אותנו (בהתנדבות מלאה!) לאורך ההנצחה.
הסיפורים שהגיעו אלינו היו מדהימים!
ביקורים אצל פוסט טראומתיים (שנרשמו מראש) וחיבורים שאנו מקווים שיחזיקו גם להמשך, ביקורים בבתים מאזנים ובחוות שיקום לפוסט טראומתיים, חלוקה בבתי לוחם, חלוקה למתנדבים מבני עקיבא נתניה ולחניכי "עת לעשות" בשבת בה אירחו חניכי הסניף את החניכים, חלוקה בכיתות של ילדים שסיפרו על אביחי, חלוקה לגני ילדים עם צרכים מיוחדים, למועדון תעסוקה למתמודדי נפש, שני מוקדים "שולחן השבת"- מיזם ארוחת שבת קהילתי של משפחות הקהילות השונות בלוד עם תושבי העיר שאין להם עם מי לסעוד, חלוקה באוניברסיטת אריאל וכמובן גם למשתתפי הערב שנערך אצל לירז.
אנשים התנדבו וקנו עצמאית שוקולד, הדפיסו, עטפו, יצרו קשר עם המקומות בואו בלב פתוח ונפש חפצה. שוקולד חולק בטירת הכרמל, חיפה, פרדס חנה, חופית, נתניה, לוד, זיתן, מעלה לבונה, בית זית, מודיעין, רמת גן, הרצליה, תל אביב, אלפי מנשה, צור הדסה, אלון מורה, אריאל שקד ועוד...
אין לנו מילים להודות ולתאר כמה משמעותית הייתה ההתנדבות הזו, דווקא עם אלה שבד"כ לא מתנדבים איתם ולא מודעים לקושי הגדול שלהם. אלה בדיוק האנשים שאביחי היה מצליח לראות ואת העולם שלהם להאיר.
נתראה בשמות בע"ה ❤️🩹❤️🩹❤️🩹
ראה עוד > >
01/06/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בישוב שקד, בו מתגוררת לירז, הזכירו את אביחי בטקס יום הזיכרון היישובי. בלוד, היכן שמתגוררת שירה-אמונה, הזכירו את אביחי בין נופלי העיר.
בחדרה, כמובן, הוזכר אביחי גם בטקס וגם במדבקה הזמנית (עד שיחרטו את המילים) על אחת המשואות הרחבת יד לבנים בעיר.
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
כיתה ט'3 באולפנית "מבשרת ברוך" בחדרה שמעו שיחה על אביחי לפני יום הזכרון והחליטו בעקבותיה להוציא חולצות לטיול השנתי עם הנצחה שלו.
הבנות טיילו במהלך המסע במדבר יהודה בואדי קלט, מצדה ועין גדי.
מדהימות!
ותודה למורה רחל, חברה ותיקה שלנו❤️🩹
ראה עוד > >
14/06/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אתמול נערכה ברית לבנם של נעמי ומאיר אזולאי בישוב שבי דרום. נעמי ומאיר, בנים והארה כשמם, קיבלו אותנו כאורחי כבוד בברית בה נקרא התינוק: אביחי, על שם אביחי שלנו, מידותיו הטובות, מזגו הנעים והערכים שבלטו בו.
כתבה לנו נעמי:
כשהכרתי את אביחי הוא היה שנה א בישיבה בשבי חברון ואני הייתי בת שירות בכפר הילדים "נווה מיכאל". את אביחי ראיתי לראשונה בשבת שהעמותה התארחה בכפר הילדים. ובעקבותיו התחלתי גם להתנדב בקו לחיים וכך נפגשנו עוד כמה פעמים בשבתות ביחד בעמותה. אביחי היה דמות מאוד בולטת בעמותה. הרים תמיד את המצב רוח, הצחיק את הצוות, וניכר גם הכשרון שלו למוזיקה. תמיד היה עם גיטרה ביד, מנגן ועושה שמח וטוב בלב לכולם ❤️
דברי התורה שאמר מאיר בברית:
שלום לכולם ותודה שבאתם לשמוח איתנו
מודה אני לפניך מלך חי וקיים.
יש כאן שני צדדים במציאות שמתגלים דרך הנהגת ה' את עולמו.
חי וקיים. לכאורה אלו שני מילים דומות אך אם נדייק נראה ההיפך.
על פי הרב קוק בעולת ראיה המילה חי מתארת מצב פעיל, דינמי, משתנה, תוסס שמצוי כל הזמן בתהליך של התקדמות ושינוי.
לעומת זאת המילה קיים מתארת דבר מוגמר וסופי שקיים ולא הולך להשתנות. מתאר מצב יציב, איתן שלמרות השינויים מבחוץ הוא נותר זקוף וחזק.
אם ננסה להקביל זאת לעולם החסד והדין נוכל לומר שחסד זה חי. חיים.
אביחי בשבילנו זה חיים של חסד.
אחד המאפיינים החזקים בחסד זה פריצת גבולות. חסד הוא פורץ גבול. ברגע שנתתי לו הוא מתעורר לתת לשני וככה זה מותח קווים בין אנשים שונים ממקומות שונים בלי גבול.
כדי להיות בעמדה של חסד אתה כל הזמן צריך להיות בתנועה, התקדמות, לשאול את עצמך איפה אתה יכול להיות יצירתי וליזום ולהקים ולעשות. אתה צריך להיות דינמי, אתה צריך לתסוס, אתה צריך להיות חי. אביחי.
אבי. ברוח התקופה שפוקדת אותנו מאז שמחת תורה אנחנו מרימים עיניים לשמיים ומתפללים אבינו מלכנו חננו ועננו. שמע תפילתנו. ובנוסף לכך, אבי בשבילנו זה ר"ת של אחינו בית ישראל. כמה עוצמה יש במילים האלו במיוחד בימים אלו. כמה טהרה וזיכוך אפשר לקבל מתפילה זו שאנו שרים אותה גם בשמחה וגם בעצב. כמה התפילה הזו מנקה אותנו וגורמת לנו להבין שלמרות המרחקים והדעות השונות אנו עדיין אחים של אותה משפחה גדולה, משפחת עם ישראל.
בשבילנו המילה אבי מבטאת את מקור החסד. ה' יתברך. חסד ה' עלינו שזיכה אותנו בבן בריא ושלם וכל תפילתנו היא שהוא יהיה אבי – חי. שכל שמחת החיים, עוצמת החיים, יהיו מהמקור האלוקי שיושפע עליו ממרומים ויפיח בו כוחות של תורת חיים ואהבת חסד.
הסיבה הנוספת שבחרנו בשם אביחי היא מההתפעלות שלנו מגיבור ישראל אביחי אמסלם הי"ד, אבא ובעל למופת שנלחם בשמחת תורה על הגנת העיר שדרות וכמו רגעיו האחרונים, כל חייו היו חיים של חסד ונתינה.
אחד המשפטים הגדולים שמתנוססים בדמותו הוא: כשאני עוזר למישו שקשה לו, לא קשה לי.
אפשר לראות ממשפט זה מי האדם המיוחד שעומד מאחוריו. הכרנו באביחי את עוצמת החיים, שמחת החיים, תמיד מאיר פנים לכל אחד. ברגע שהוא נמצא בסביבה כולם מוקרנים מהאור הגדול שלו שסוחף אחריו כמה חניכים הוא הוביל והדריך ברוחו הגדולה מתוך חיבור לכל אחד ואחד שהכיר.
זכות גדולה נפלה בחלקנו לבחור ללכת לאורו המיוחדת ודמותו הגדולה.
אביחי.
ואומר לך בדמיך חיי ❤️🩹👶
ראה עוד > >
20/06/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
שלשום התקיים באולפנית "מבשרת" פסטיבל שנתי. כתבה לנו רחל אופטובסקי, מורה באולפנית "מבשרת" וחברות משפחה ותיקה:
👍🩷
השנה הפסטיבל בסימן גבורה
" רק בגלל הרוח"
כל כיתה בוחרת שיר קיים וכותבת לו מילים חדשות
מקליטה את השיר, מחברת כיראוגרפיה ומעלה את השיר על במה
אנחנו בחרנו את השיר "רסיסים"
וחיברנו מילים על גיבורי "חרבות ברזל"
כשדמותו של אביחי לנגד עינינו.
אשלח לך את המילים ואז תביני:
גיבורים
בית א :
לא נפסיק להנציח, לזכור ולראות
לראות תקוה מתוך האש
לקבל ולתת מה שיש
ולנצור לא לשכוח רסיסי זיכרון
תמונות רצות בתוך אלבום
אני שרה לך
רק עוד מילה
רק עוד חלום
מחשבות ותפילות מחפשות אותך
ואתה לא בא
פזמון : גיבורים,
איך יצאתם מן הבתים
איך פרצתם דרך קדימה
איך הגנתם על אחים
איך חיזקתם רוח של עם
איך בעוז הרוח נלחמתם
איך חיברתם את כולם
בית ב
יש חלום שחוזר בו אתה אומר
אני תמיד בשביל אחר
אם כואב אז עוזרים לחבר
אם קשה ומורכב אז נותנים ועושים
כן כך חולפים הכאבים
ברוחך הגדולה נתחזק
ואז נמשיך בדרכך
פזמון חוזר :
מחשבות ותפילות מחפשות אותך ומוצאות בך....
פזמון אחרון ...
היה ערב חזק עוצמתי, תודה לכל העוסקות במלאכה ❤️🩹🙏
ראה עוד > >
24/06/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ביום חמישי האחרון התקיימה הכנסת ספר תורה ברוב הדר ב"מדרשיית נעם" כפר סבא, בה לבד אביחי את שנות התיכון שלו.
הכנסת ספר התורה, לזכר יהונתן שלזינגר שנהרג בתאונת דרכים והיה בן מחזור של אביחי, הייתה מתוכננת ל-ו' במרחשוון אך אז פרצה המלחמה ובה נפלו אוריאל ביבי ואביחי שלנו- בני מחזור נוספים.
אביחי, שתרם בזמנו מכספו לספר התורה על שם יהונתן חברו, נפל כשבועיים לפני הכנסת ספר התורה המתוכננת ושמו ושם אוריאל הוספו לספר התורה.
הכנסת ספר התורה היתה מדהימה! השמחה סביב התורה, השירה והריקודים- כל כך הרבה שמחה גדולה בתורתנו. ברור לנו כי אם אביחי היה כאן הוא היה מראשוני המרקדים והמקפצים מול התורה שכל כך אהב.
גבי, אבא של אביחי, זכה לכתוב אות בספר התורה ושירה-אמונה, אחותו, תפרה את אחד התפרים הסופיים בספר.
תודה רבה למדרשיה ולחברים שהגיעו ושמחו, עם כל הקושי.
עין במר בוכה ולב שמח ❤️🩹
ראה עוד > >
30/06/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אנחנו ממש, אבל *ממש*!! מתרגשים לשתף שבקבוקי היין עם התווית של אביחי שלנו יצאו לשיווק סופסוף.
נתחיל מהסוף:
תודה לעמי וגדי, דודים של אביחי, שעזרו למשפחה לבחור יינות ולרננה הגרפיקאית שמכירה את אביחי בערך מאז שהוא נולד והצלחה לקלוע למה שאפילו לא ידענו שאנחנו רוצים וכמובן לדוד וארז מ @wine & friends שהשקיעו והקדישו מזמנם ובלעדיהם זה לא היה קורה!
בסדרה של אביחי יש 5(!) יינות שונים: 2 לבנים, 2 אדומים ואחד רוזה.
הוצאת יין עם התמונה של אביחי היא ביטוי מושלם לתפיסת "בדמיך חיי". האור המיוחד של אביחי והחיול המאפיין יכולים עכשיו ללוות אותנו בעקב עם החברים, ארוחות שבת או חג ואפילו חופות ואירועים.
בימים הקרובים מתארגנת רכישה מרוכזת (במחיר מוזל). מי שמעוניין יכול לכתוב לשירה-אמונה 052-6651256
או לרכוש באתר: https://wineandfriends.co.il/product-category/wnf/
בהזנת הקופון BOGO תזכו לפקק יין בשווי 60₪ במתנה🙏
שימו לב שאם אתם רוכשים במעל 500₪ אתם יכולים לבחור במשלוח חינם 🙂
(יש משלוחים גם לחו"ל!)
נשמח אם תפיצו.
ראה עוד > >
10/07/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ביום ששי האחרון הגיעו החברים של אביחי מגדוד 7008 לגינה הקהילתית בלוד לעבודת הנצחה. בנוסף לניכוש עשבים ועבודות פיזיות נוספות, הקימו החברים פרגולה במקום בו לפני היו רק עמודי מתכת ישנים.
ההורים של אביחי הביאו אוכל, ליה מנהלת הגינה הפעילה את הילדים יחד עם רותם, נערה מהקהילה, ולבסוף אכלו החברה צהריים מהאוכל שהבאנו, אמרו כמה דברים לזכר אביחי, והתפזרו לבתים לשבת.
פרויקט מאוד מרגש ומרומם
תודה לכל העוסקים במלאכה
ראה עוד > >
14/07/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ביום שלישי האחרון התקיים יום סיור, תמיכה וסיוע של @מפגש ברמה, מיזם של מפגשי רווקים ורווקות, בדרום. שירה-אמונה, אחותו של אביחי, הוזמנה על מנת לדבר עליו ועל סיפור נפילתו במקום בו נפל.
למרות החום הכבד ומיעוט הצל, הגיעו החבר'ה לצומת שער הנגב והלכו בעקבות שירה-אמונה לנקודת האירוע בשדה הסמוך. כשהגיעו, שמעו את הסיפור, הדליקו נר נשמה בגלעד הנמצא שם (יש שם נרות וגפרורים למי שעובר בסמוך ורוצה להדליק נר לזכר הנופלים), אמרו פרק תהילים וקדיש והמשיכו בדרכם למתחם הנובה.
תודה לכם על שנתתם לנו מקום ושמעתם על אביחי שלנו 🙏🙏🙏❤️🩹❤️🩹❤️🩹
ראה עוד > >
23/07/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חברת יזמות הנדל"ן "לב ההר", המתמחה בנדל"ן באיזור גב ההר והשומרון, בחרה להעניק לרוכשיה בקבוק של יין של אביחי עם כל חתימת חוזה.
זה מרגש במיוחד גם כי אביחי מקושר לשמחה של רכישת בתים וגם כי מתקיימת מצוות ישוב הארץ, הארץ שאביחי כל כך אהב ועל הגנתה מסר נפשו.
מתרגשים כל כך...
ראה עוד > >
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד- דף בפייסבוק
מרגש אותנו שהכוח שהיה באביחי והניע אותו לפעול כל כך הרבה בעולם ממשיך לנוע גם לאחר נפילתו.
מרגיש שהוא עוד קצת איתנו...
ראה עוד > >
אתר כתיבת זיכרון -avichi memory
משפחת אמסלם היקרה והאהובה
כמו רבים מבני עמנו נשלחתי ביום שמחת תורה לעבות כוחות בגבול הצפון.
את הידיעה על נפילתו של אביחי קיבלתי בעצב רב בזמן השהות שם, אבל לא הצלחתי לתת לזה מקום עמוק, הן בשל העיסוק במשימה והן בשל הצורך ההשרדותי לשמור על החוסן.
עכשיו אני בבית לתקופה קצרה, וזכרונו העמוק של אביחי עולה בי.
אז הרגשתי צורך לשתף אתכם בדברים שאתם כבר יודעים על אביחי הנכתבים בדמעה רבה (וגם הזכרונות מחויכים)
את אביחי אני מכיר מן הסתם מגיל יסודי.
בהתחלה בתור ה''בן של המנהל'', אחר כך בתור ''אח של לירז'', בהמשך בסניף בני עקיבא בעיר ובחיים עצמם בתוך חבורה של יוצאי העיר חדרה.
אבל תקופת ההיכרות הכי עמוקה שלי עם אביחי הייתה בכיתות ח-ט שלו, כשהייתי המדריך של השבט שלהם בבני עקיבא. (הוא היה עוד מציג אותי לפעמים בתור ''רזי המדריך'' ואני הייתי מחייך הבושה כאילו לא עברו 15 שנה מאז...)
זה גיל מיוחד, שבו כבר יש יכולת בחירה משמעותית על המעשים והפעולות, וכמובן הרבה להט בדיונים וברעיונות. כמובן לצד שטויות וכיף של הנעורים.
קראתי ושמעתי חלק מההספדים, וזה מדהים לראות איך הניצנים של התכונות הנפלאות שנאמרו כבר התחילו לפרוח בתקופה הזו.
אם זה החיוך והצחוק ולהיות במרכז העניינים אבל גם להיות רגיש חברתית ולדאוג למי שנדחק הצידה.
כך גם רוח ההתנדבות וההובלה החברתית בלטה אצלו. תמיד ראשון לכל פעילות שהיינו מנסים לארגן בקיץ (אם זה על האש או התנדבות קשישים).
אבל יותר מכל זו האש שעברה בו בפנים.
האש שגרמה לו לחפש משמעות בכל דבר ותמיד לעסוק בטוב.
אותה האש שאולי לא היית רואה ביום יום כי הוא היה צנוע ודואג לעצמו קודם, אבל כשהיית מסתכל לו בעיניים כשהיה מדבר על אמת, היית רואה אותה בוערת באדום בוהק.
בתור מדריך חשבתי שאני צריך להדליק את האש בך.
אבל לא ידעתי שהאש נמצאת שם מזמן.
והדבר המדהים הוא כשאנחנו גדלנו והתמתנו, והאש קצת מצאה לה בית נוח שלא תפריע מדי, אצלך האש המשיכה לבעור ולא נתנה לך מנוח.
הבחירות המיוחדות שלך בחיים הן רק הקצה שמלמד על הרצון שלך לדבוק באמת ובטוב האלוקי.
ולמרות כל זאת, כל כך היה נעים להיות לידך, השתדלת לא לשדר התנשאות או שיפוטיות.
וגם אחרי חודשים שלא נפגשים(מה שהיה יכול לקרות) עדיין ההרגשה היא חברית וממשיכים כמו פעם.
אני בטוח שיצאת מהבית עם הידיעה שאתה הולך לעשות כל מה שצריך כדי להגן על העם והארץ, ואכן הגיע הדבר עד כדי מסירות נפש.
מסירות נפש ששייכת לאש היוקדת בלב האומה, החל מאבותינו, דרך כל הדורות ועד למשפחה שלך.
אשרי יולדתך, אשרי העם שאלו הם בניו.
כל כך עצוב לנו שאתה לא פה איתנו במציאות החיים הזו.
דם הגבורה של אביחי נגע ונתערב בדמם של גיבורים רבים, אבל אנחנו נמשיך לספר את הסיפור שלו.
נקח את האש ונעביר אותה הלאה, ונהיה יותר טובים באהבת ישראל, בעבודת ה', ביחס למשפחה ובלימוד התורה, לזכרו וכהמשך לפעולותיו בעולם הזה.
ראה עוד > >
אתר כתיבת זיכרון -avichi memory
אביחי ז״לֹ
מדי פעם אביחי היה משחק כדורסל עם חברים מפרדס חנה.
אחד החברים כתב מה היה אביחי בשבילו:
דוהר קדימה, צעדים רחבים
כיפה גדולה עיניים נחושות,
התקפה מתפרצת.
לא מאט, בלתי ניתן לעצירה.
עולה גבוה ואז קולע.
חיוך גדול לפני, חיוך גדול אחרי
ממוקד ומהיר להגיב תוך כדי.
ודאי גם שם,
בגיא הריגה,
דהר כשנקרא.
בצעדים רחבים
עם כיפה גדולה
עיניים נחושות
חיוך לפני.
ראה עוד > >
אתר כתיבת זיכרון -avichi memory
גם בית ספר "נתיב מאיר" במעלות מצטרף למיזם #לזרוע_אור להפרחת יישובי העוטף וקו העימות ומקדיש זאת לזכרו של רס"ר אביחי אמסלם הי"ד.
תמיד היית עושה קולות של "אחחחח איזה שמנה אתתת" וזו היתה הדרך המצחיקה והגמלונית שלנו להראות אהבה כששנינו מתבגרים מתפדחים. כשהתחתנת היה ברור לי שהולכת להיות תמונה שלי עושה בדיוק את זה.
המדידות של שני חלקי השמלה, הנעליים, אפילו התסרוקת נבחנו רק בכך שאני יכולה לרוץ ולקפוץ איתם בשביל התמונה הזו. לקח לצלם כמה ניסיונות ולבסוף הצלחנו וזו אחת התמונות האהובות עלי שלנו עד היום
ראה עוד > >
אתר כתיבת זיכרון -avichi memory
עוזי ואביבה סימן טוב
אני יושבת ונזכרת מתי הכרנו את אביחי בפורים אחרי שהבן שלנו סמ"ר שילה סימן טוב מסיירת גולני נהרג בתאונה מבצעית ואנחנו מקבלים טלפון מאביחי לאחר שהוא שתה בסעודת פורים והוא בוכה ומספר כמה הוא אהב את שילה כשהיו ביחד בישיבת "שבי חברון" ולמרות שהיה בשנתון מעליו תמיד שיחקו כדורסל ביחד ושיתף אותנו מה הוא ראה ואהב בשילה ולאחר מכן הוא ואשתו טל היקרה באו לבקר אצלנו בבית. כששמענו על נפילתו, הלב דימם שוב איך נפלו גיבורים, מלח הארץ שכל חייו תרם למען הקהילה ולמען המדינה והבנו שכל הדברים שהוא דיבר על שילה בעצם היו בתוכו. שתהיה נשמתו צרורה בצרור החיים
ראה עוד > >
אתר כתיבת זיכרון -avichi memory
ראה עוד > >
אתר כתיבת זיכרון -avichi memory
דודי סגיאל, רעננה
אביחי יקר זכיתי להיות מחנך הפנימיה שלך במדרשיית נעם בכפר סבא שלש שנים. אהבתי והערכתי אותך מאד ואמרתי לאמא שלך שהלוואי והיה אפשר לשכפל אותך. היית מוביל חברתי חיובי עם נוכחות מאד בולטת. כמו שהאמא רותי תיארה בהספד ככה אני זוכר אותך אביחי משנות התיכון שזכיתי להיות מחנך פנימיה שלך :"ילד רגיש, לוחם צדק, שלא מסוגל לשאת עוולות גם במחיר של התנגשויות עם המורים והרבנים" .היית אמיץ מאד ולוחם צדק. אבל אי אפשר היה לא להתפעל ממך: מהיושר הפנימי, מהכנות, מהעוצמה שהקרנת. היית מנהיג חיובי. אמרתי לך כמה פעמים שאני בטוח שתגיע רחוק ואתה דור העתיד של עם ישראל. כל כך הרבה דברים מופלאים שמעתי עליך אביחי יקר בהלוויה וכלל לא הופתעתי. היית נדיר באיכותך הפנימית. מותך אבידה נוראית. חלפו 12 שנה מאז שראיתי אותו לאחרונה, אבל אתה דמות בלתי נשכחת. מביט בהוא תמונות שלך אביחי בשנות הנעורים- בשנים בהן צמחת והפכת לדמות מופת של תורה ועבודה, חסד ויושר. מביט ועיני זולגות דמעות. אבידה נוראית לעם ישראל. תהא נשמתך הזכה צרורה בצרור החיים
ראה עוד > >
אתר כתיבת זיכרון -avichi memory
יהודיה
אתה נמצא במקום גבוהה לפני בורא עולם תתפלל עלינו כאן למטה על משפחתך על עם ישראל שתבוא הגאולה במהרה ויזכו כולם לביאת גואל צדקו ותחית המתים בקרוב מאוד
ראה עוד > >
אתר כתיבת זיכרון -avichi memory
שירה אמונה אמסלם - אחות של אביחי
מגיעה לטיפול מטפלת: יואו את ספוגה לגמרי! שניה אני מביאה לך משהו לנגב את הבגדים אני: אני בסדר 🙂 מטפלת: לא לא את ממש ממש רטובה, את רוצה אולי משהו חם לשתות? אני: לא לא, זה נראה הרבה יותר גרוע מאיך שזה מרגיש, אני באמת בסדר מטפלת: אני מבינה שאין לך מטריה? אני: בשבעה המ"פ של אחי סיפר לנו שהוא היה היחיד שהולך בגשם עם ראש מורם ואז אחותי הטובה לירז הזכירה שכשהיינו נערים הוא היה גורר אותנו לרקוד איתו בגשם בחוץ, מאז אני משתדלת ללכת בגשם עם ראש מורם מטפלת: וואו. אוקיי. את בעצם שואבת ממנו כוח אני: אני אחות של אמסלם. ואני בתפקיד.
ראה עוד > >
אתר כתיבת זיכרון -avichi memory
אחות של בן שלו
אני פה כדי להודות לך על אהבת נפש לאחי הקטן ❣️ לא ידעתי מהי חברות אמת, מהי אהבה בין אנשים שלא מאותה משפחה , עד שזה הגיע לאמסלם ובן שלו.
תודה על כל הטוב והאור שלך, תשלח כוחות ❤️🩹
אתה הרבה יותר מגיבור, האור כבה קצת,
אז תתפלל עלינו..אנחנו רוצים שהמשיח יגיע מהר ושאתה תחזור להאיר לנו.
ועד שתחזור, אני פה..שומרת על בן שלו ועל אחיות של אמסלם ❤️
ראה עוד > >
אתר כתיבת זיכרון -avichi memory
אמסלם היקר
כל פעם שאני חושב על אביחי, ליבי מתמלא בזיכרונות על האישיות המדהימה שלו. הדבר שהכי נחרט בזיכרוני הוא האופן שבו תמיד חיפש לעזור לאחרים. במסעות הקשים ובימי הטירונות המפרכים, הוא לא ויתר לאף אחד. אביחי ידע לדחוף אותנו קדימה גם כשהרגשנו שאי אפשר יותר. הוא נלחם עבורנו, סירב לוותר, רק כדי שנמשיך ונעשה עוד צעד.
הזיכרון שלי ממנו הוא של אדם עם לב ענק, שתמיד היה שם בשביל אחרים. אביחי שם את טובת כולם מעל לכל, גם אם זה בא על חשבון עצמו. טובת המחלקה, טובת הפלוגה, וטובת עם ישראל היו תמיד בראש מעייניו.
אביחי היה נשמה אינסופית של טוב לב ואומץ. גיבור אמיתי שאיחד אותנו, נתן לנו כוח ותקווה. הוא השאיר אחריו חלל עצום, חור בלב שאין דרך למלא. יהי זכרו ברוך, תמיד בליבנו.
אביחי יקר זכיתי להיות מחנך הפנימיה שלך במדרשיית נעם בכפר סבא שלש שנים. אהבתי והערכתי אותך מאד ואמרתי לאמא שלך שהלוואי והיה אפשר לשכפל אותך. היית מוביל חברתי חיובי עם נוכחות מאד בולטת. כמו שהאמא רותי תיארה בהספד ככה אני זוכר אותך אביחי משנות התיכון שזכיתי להיות מחנך פנימיה שלך :"ילד רגיש, לוחם צדק, שלא מסוגל לשאת עוולות גם במחיר של התנגשויות עם המורים והרבנים" .היית אמיץ מאד ולוחם צדק. אבל אי אפשר היה לא להתפעל ממך: מהיושר הפנימי, מהכנות, מהעוצמה שהקרנת. היית מנהיג חיובי. אמרתי לך כמה פעמים שאני בטוח שתגיע רחוק ואתה דור העתיד של עם ישראל. כל כך הרבה דברים מופלאים שמעתי עליך אביחי יקר בהלוויה וכלל לא הופתעתי. היית נדיר באיכותך הפנימית. מותך אבידה נוראית. חלפו 12 שנה מאז שראיתי אותו לאחרונה, אבל אתה דמות בלתי נשכחת. מביט בהוא תמונות שלך אביחי בשנות הנעורים- בשנים בהן צמחת והפכת לדמות מופת של תורה ועבודה, חסד ויושר. מביט ועיני זולגות דמעות. אבידה נוראית לעם ישראל. תהא נשמתך הזכה צרורה בצרור החיים
ראה עוד > >
מיכל Ynet - הנרצחים והנופלים – כתבו לזכרם
אביחי, תודה גיבור ישראל , לעד נזכור 💖💖 יהי זכרך ברוך אמן 🙏. השם ינקום דמך.
ראה עוד > >
עוזי ואביבה סימן טוב Ynet - הנרצחים והנופלים – כתבו לזכרם
אני יושבת ונזכרת מתי הכרנו את אביחי בפורים אחרי שהבן שלנו סמ"ר שילה סימן טוב מסיירת גולני נהרג בתאונה מבצעית ואנחנו מקבלים טלפון מאביחי לאחר שהוא שתה בסעודת פורים והוא בוכה ומספר כמה הוא אהב את שילה כשהיו ביחד בישיבת "שבי חברון" ולמרות שהיה בשנתון מעליו תמיד שיחקו כדורסל ביחד ושיתף אותנו מה הוא ראה ואהב בשילה ולאחר מכן הוא ואשתו טל היקרה באו לבקר אצלנו בבית. כששמענו על נפילתו, הלב דימם שוב איך נפלו גיבורים, מלח הארץ שכל חייו תרם למען הקהילה ולמען המדינה והבנו שכל הדברים שהוא דיבר על שילה בעצם היו בתוכו. שתהיה נשמתו צרורה בצרור החיים
*מגיעה לטיפול* מטפלת: יואו את ספוגה לגמרי! שניה אני מביאה לך משהו לנגב את הבגדים אני: אני בסדר 🙂 מטפלת: לא לא את ממש ממש רטובה, את רוצה אולי משהו חם לשתות? אני: לא לא, זה נראה הרבה יותר גרוע מאיך שזה מרגיש, אני באמת בסדר מטפלת: אני מבינה שאין לך מטריה? אני: בשבעה המ"פ של אחי סיפר לנו שהוא היה היחיד שהולך בגשם עם ראש מורם ואז אחותי הטובה לירז הזכירה שכשהיינו נערים הוא היה גורר אותנו לרקוד איתו בגשם בחוץ, מאז אני משתדלת ללכת בגשם עם ראש מורם מטפלת: וואו. אוקיי. את בעצם שואבת ממנו כוח אני: אני אחות של אמסלם. ואני בתפקיד. מוזמנים לאתר הזיכרון https://www.avichay-memory.com/ או לעמוד ההנצחה https://www.facebook.com/profile.php?id=61551984957403
אחי המתוק, היה איש משפחה, אבא ל2 בנות ואחת בדרך, מסור לאשתו למשפחתו ברמות הכי גבוהות שיש, תמיד מתווך לנו את התחושות שלו. אחד שמדבר, לא שומר יותר מידי בבטן, משתף, שמח מכל הלב ההצלחות שלו, ועם זאת מסתיר את הגדולות שבהן בתוך המגירה, לא עושה עניין מהגאונות שלו והרגישות שלו, פשוט חי את החיים ככה, בלב פתוח, בנפש חפצה. הכי הכי אני מתגעגעת לשיחות מלב אל לב שלנו, לתגובות "את מגזימה לירזי" או "וואלה לא חשבתי על זה ככה", הרגשה של שווים. כאלו הוא לא קטן ואני גדולה ממנו, כאילו אנחנו פשוט שני אחים, לא חשוב הגיל. הי הכי כיף היה להיות איתו בימי חול, למשל פעם אחת היינו בג'ימבורי של כפר הנוער שם עבד, הג'ימבורי היה לרשותנו, והוא ובעלי עשו שם מלחמת כדורים, הילדים היו בעננים מהאנרגיות והכיף הכי טהור שהיה שם. או בטיפולים בקיץ, הוא היה אלוף בלמצוא מעיינות שווים, בדיוק לגודל הנכון.. פעם הלכנו לנהר הירדן, ואז הגיעו עוד אנשים לשחות, ואני נשארתי עם הקטנים על המזח, אז הוא אמר- לכו תהנו, אני נשאר פה עם אחותי, יש לנו פערים להשלים. עם כל הגעגוע ותחושת הפספוס וההחמצה, אני מודה לה' הטוב על השנים הטובות שלנו ביחד, על הזכרונות שאספנו, וגם על הזכרונות ששכחנו.. הרי לא משנה כמה נזכור או לא, כל כולנו ספוגים בתכונותיו ובגעגועים אליו, ככה שבעצם החיים שלנו אנחנו מנציחים אותו. יהי זכרו ברוך
ראה עוד > >
שריה צברי Ynet - הנרצחים והנופלים – כתבו לזכרם
חייל אציל נפש שמסר נפשו לתקומת העם והארץ. תנחומים למשפחה.
ראה עוד > >
מישהו Ynet - הנרצחים והנופלים – כתבו לזכרם
עם ישראל איבד אדם יקר! יהי זכרו של אביחי ברוך! תנחומים למשפחה!
אביחי היה ללא ספק איש מיוחד! איש שכל כך הרבה הכירו זכיתי להכיר את אביחי מקרוב ממש לחיות איתו שנתיים באותו בית. אביחי נתן לי המון כח בזמנים קשים הוא אבא מהמם למאור וטליה דואג להם בלי סוף וכמובן בעל מדהים לטל שפשוט ראיתי מהצד כמה הוא דואג לה לפני כמה זמן נסעתי איתם לירושלים וטל מסיבות אישיות לא יכולה ללכת הרבה ואביחי ואני פשוט נסענו מהר להביא לה כיסא גלגלים אביחי לקח את טל בכל עליות ירושלים עם הכיסא גלגלים ותמיד דאג לסובבים אותו. ככה אני מכירה את אביחי! אביחי איש צנוע, חכם, מצחיק ומוכשר שכל מה שרק רצה זה לגדל בארץ שלו ילדים בשקט אביחי רודף שלום ונותן תקווה לכולם שבסוף יהיה טוב. אז אביחי עכשיו כבר לא איתנו הוא הוקפץ למילואים בדרום ולא האמין שלא יחזור חזרה לבית שלו אביחי נהרג בכבוד גדול שמר על המדינה כמו שהוא תמיד שומר על הסובבים אותו אז רק מה שנותר לי להגיד זה אביחי! שמור עלינו מלמעלה בידיוק כמו ששמרת למטה תחזק את הסובבים אותך כמו שרק אתה יודע אוהבת אותך מאד ומתגעגעת כל כך❤️ יהי זכרך ברוך!
ראה עוד > >
יוסף פרטוק ( חבר מכפר הנוער נווה מיכאל ) Ynet - הנרצחים והנופלים – כתבו לזכרם
אביחי היקר למה ברור לי שנפלת.. כי תמיד היית ראשון להוביל תמיד צעד לפני כולם, המסירות האמונה בה' בעם ישראל וארץ ישראל אצלך זה מתחיל באבות הקדושים שבדרכם הלכת אדמת ישראל יקרה היית בעיניך שברור שהיית מוכן לשלם בחייך שלך למען העם למען הדורות הבאים אבדה גדולה מידי גבר שבגברים רציני חזק אחראי ולב עדין וטוב החיוך מכול הלב שלך לא יוצא לי מהראש אח יקר ה' ינקום דמך לנו נשאר החלל שאין בריה שיכולה למלא יהי זיכרך ברוך יהודי מגה יקר 💔
ראה עוד > >
קובי דיין Ynet - הנרצחים והנופלים – כתבו לזכרם
אביחי היום 3 חודשים אחרי נפילתך הגיחה ביתך השלישית לאוויר העולם שמור עליה ועל אחיותיה שמור על רעייתך שמור על ההורים היקרים שלך ועל כל בני משפחתך אתה במקום מאד גבוה על יד כסא הכבוד ובטוח שגם שם אתה מתבלט בזכות האישיות. שלך והצניעות שלך אבא שלך גבי היקר דואג לשמר את משנתך בבית הכנסת והאולם שעכשיו הונצח על שמך יהיה מקום ובית לתורה לעילוי נשמתך השם יקום דמך
ראה עוד > >
נ Ynet - הנרצחים והנופלים – כתבו לזכרם
אביחי היקר, הלב מסרב להאמין. אני מדבר עליך ובוכה. המילים שאכתוב לא יכולות לתאר את הגדולה שבך ואת מי שהיית עבור כולנו. בן, בעל ואבא למופת, אדם ישר וצנוע, לב טהור טהור טהור, רואה תמיד את טובת האחר, קשוב, סבלני, רודף צדק, חבר טוב, אוהב את הארץ והעם וכמה היה חשוב לך האחדות בתוכנו, אוהב אדם באשר הוא אדם, אכפתי, חכם ונבון, מנהיג למופת!!! אבידה גדולה לעם ישראל. תהא נשמתך הזכה צרורה בצרור החיים. נוח על משכבך בשלום חבר יקר. אוהב ומעריך המון.
ראה עוד > >
יהודית Ynet - הנרצחים והנופלים – כתבו לזכרם
היית ילד קטן...תמיד עם חיוך... עכשיו אתה גיבור... תישאר תמיד בלב שלנו...עדיין עם חיוך...
אמסלם,
היית הטוב מבינינו, תמיד היית שם לעזור, לתת יד או עצה טובה. והייתי משגע אותך, מנסה להדליק אותך מספיק כדי שתתעצבן עליי, אבל תמיד היית עונה לי בנועם, רגוע ועם קצה של חיוך. תמיד היית נותן לי יד כשהיה קשה, תמיד לצדי. לפעמים גם היית גוער בי, לא כשהייתי מצבן אותך אלא כשהייתי פוגע באחרים. תמיד נלחם בשביל שלאחרים יהיה טוב לפני שלך יהיה טוב. התעצבנת עלי כשהעדפתי לללכת לסרט מלחתונה של חבר. נתת לי בראש בצדק אבל הצד השני של הפנים שלך אמר חיוך, אמר שעדיין תהיה לצדי כשאצטרך. קשה לי לבטא עכשיו את כל הגעגועים, את כל הסיפורים.
היית הטוב מבינינו, תמיד אשאף להידמות לך אפילו מעט
אוהב
ראה עוד > >
חוברת הספדים- שבעה
אמסלם
לכל אחד יש רגעים שהוא לא יודע מה לעשות או איך צריך לנהוג. ברגעים כאלה ישר עולים אנשים בודדים שלא משנה מתי דיברתם או התראיתם, עולים לראש כאילו הרגע סיימתם שיחה בטלפון.
יש עולה מחשבה, איך הוא היה פועל, מה היה חושב. תמיד היית אדם כזה עבורי. לנצח תלווה אותי במחשבות, בקבלת ההחלטות ובגישה שלי לכל עניין.
יחסרו לעם אנשים כמוך.
מרגיש בר מזל שזכיתי לפחות לכמה שנים.
צריך מעט אור בכדי לסלק הרבה מן החושך- יש בך אור אינסופי.
אוהב ומתגעגע..
טוויל.
ראה עוד > >
חוברת הספדים - שבעה
אביחי אני זוכר ממך ארוחת צהרים שהשארת עליי רושם עצום כמוך. ארוחת צהרים רגילה כזו , אתה עם מנת החזה הרגילה שלך הקבועה הבריאה, ישבנו ודיברנו על הלכות שנראות מוזרות לאדם מבחוץ, אני לא ידעתי איך מסבירים את המשמעות שעומדת מאחורי ואתה בלי להתבלבל נותן טעמים עמוקים שאפילו יובל שאותו קשה לשכנע בענייני דת שכנעת אותו מיד. אני זוכר את עצמי מתפעל מהקשר ומהחיות שהפגנת בחיי המעשה במימוש התורה שהייתה כה חשובה לך. אני זוכר שעלה בי רגש של קנאה איזה כיף לו, חשבתי לעצמי.
גם אני למדתי כמה שנים בישיבות אך אני תמיד נשאר במצד הקר והיבש. רציתי כל כך להיות כמוך. אח יקר תחסר לי המון- חברך לעבודה אברהם.
ראה עוד > >
חוברת הספדים - שבעה
אמסלם אחי הבכור תודה לך אחי שלימדת אותי מהי פשוטות אמיתי. הרגעים הקטנים איתך ביחד בכפר לימדו אותי המון. אבל הדבר הבולט שלא מפסיק לעלות לי זה הפשטות שלך אחי שאתה יושב על הנדנדה עם חניכות והצחוקים ביחד בתפילות בשבת יהיו חסרים לי ובעיקר לאותם ילדות שהיית להם אבא אח גדול מנטור ועוד..
תודה לך אחי פשוט תודה אנסה להמשיך את המסורת שלך בקשר עם החניכים אליי לחיים אני לא יגיע לקמה שלך אבל אני שמח ואין מאושר ממני שתמיד יהיה לאן לשאוף בזכותך לנצח אחי אזכור אותך תמיד וניפגש עוד רגע בבית המקדש בע"ה אל תתרגל שם למעלה יותר מידי
אוהב אותך אחי- מנחם מנדל בן דוד
ראה עוד > >
כשהגעתי לקו לחיים אביחי כבר היה שם, איש מלא בענווה ועם חיוך ענק מאוזן לאוזן, דואג לחניך שלו בכפפות של משי ועושה לו שמח בכל הזדמנות. מצד אחד מאה אחוז איתו מצד שני תמיד שם איתי בכל מה שקשור לחלק הטכני בלי שביקשתי.
כשהגעתי לישיבה אביחי היה שם, ישן במיטה למעלה בחדר שאף אחד לא רוצה לישון בה. לומד ומסכם כל שיעור בצורה אופיינית יסודית כל כך. אותן האנרגיות שהיכרתי מהעמותה מושקעות בכל הכוח בתורה, מצד אחד תלמיד חכם אמיתי, מצד שני לא מוותר על אף כדור על המגרש במוצאי שבת.
כשהגעתי לפרדס חנה אביחי היה שם, רחוב אחד או שניים ליד, תבוא תראה את הבת שלי הוא אמר לי בכל הזדמנות, בואו לקפה, איך עוד לא באתם? מצד אחד נתן את המקום שלנו בתור זוג צעיר מצד שני תמיד הזמין בשמחה אליו הביתה.
כשהגעתי לכדורסל במוצש אביחי היה שם, אחרי שכבר סיים ריצה כדי לנצל את הזמן, "שמע שכטר כאן זה לא שבי חברון, אם אנחנו מפסידים נגמר הערב, אין מצב שאנחנו יושבים חצי מהערב בחוץ" מצד אחד שיחק הכי הוגן שיש מצד שני ווינר אמיתי שלא רוצה להפסיד אף פעם.
כשהגעתי לחריש אביחי היה שם, הסביר לי בסבלנות על הרחובות, על הקהילה, על בתי הכנסת, איפה כדאי לקנות כל דבר. מצד אחד הוא שמח כל כך שאני בא לגור שם וחשב שיהיה לנו יותר זמן יחד, מצד שני שנינו ידענו שאנחנו עובדים מסביב לשעון וניפגש בכדורסל בפרדס בלחץ.
כשנחתתי בארץ חזרה מהשליחות למלחמה אביחי כבר שם, בסדר תנועה להילחם על הארץ. מצד אחד עוד הסביר לבנות שהוא הולך להילחם על ארץ ישראל מצד שני היה מהראשונים שיצאו להגן על יישובי הדרום.
כשאביחי נהרג הייתי בהר דב, בלי אפשרות לרדת או לעלות. מסוכן מידי לרכב לנוע. הייתי שותף ללוויה בזום והיום זו הפעם הראשונה שהרגשתי שאני מסוגל לעלות לקבר.
אביחי, תודה על כל כך הרבה נקודות שהיית שם בשבילי. תודה על כל הטוב שלימדת אותי. תודה שתמיד דאגת לי כמו אח קטן, תודה שהראת לי בדרכך המיוחדת איך אפשר גם להתקדם בקריירה וגם להיות איש משפחה לתפארת.
לנצח אחי. אזכור אותך תמיד.
אלישיב שכטר (פייסבוק)
ראה עוד > >
חוברת הספדים - שבעה
זכרונות טובים מאבא: אביחי אמסלם הי"ד
אביחי כל בוקר היה נכנס במאור פנים.
שידר לצוות של הגן: אמון. שבנותיו נמצאות במקום בטוח בע"ה.
ניכר עליו שהוא בעל מידות טובות
של ענווה, צניעות וחסד
שיהיה מליץ יושר עבור אשתו, בנותיו, הוריו, אחיותיו ועל כלל עמ"י
גן הראל
וגן צופית
ראה עוד > >
חוברת הספדים - שבעה
אמסלם אחי היקר,
אני מודה לה' על הזכות שניתנה לי להכיר איש מיוחד ויחיד במינו. הכרתי הרבה אנשים בחיי אבל כמוך אין, היית הצמד שלי במשך 3 שנים בשירות הסדיר ותודה לא-ל שזכיתי לאינספור חוויות איתך ולצידך. כל כך הרבה רגעים ואת רובן אי אפשר להסביר במילים. תדע שלא נפלת לשווא ואתה גיבור ישראל לנצח נצחים.
מבטיח לזכור אותך לנצח ולהיות לצד טל והילדות עד סוף חיי. אני אוהב אותך חבר שלי ולנצח אוהב ואזכור את מי שאתה ומה שהיית בשבילי ובשביל כולם.
אוהב אותך לנצח
הצמד שלך ❤
ראה עוד > >
חוברת הספדים - שבעה
אביחי,
הזיכרון הראשון שלי ממך זה שישבתי לצדך כשהתחלתי לעבוד, היית כל כך חד על הכל ולקח לי זמן להתאפס על עצמי ולהבין.
היית מבריק. כל פעם התפלאתי ושמחתי מכמה כשרון יש לך, תמיד עבדת קשה ועשית דברים מדהימים.
הרגשתי שהכל קטן עליך ושאין דבר שאתה לא יכול לעשות.
לא יצא לי להגיד לך פנים אל פנים כמה אני מעריכה אותך ואת הכישרון שלך, ואת השצורה הצנועה שבה עשית את הדברים
זוהר
ראה עוד > >
חוברת הספדים - שבעה
אביחי (הקוסם)
כמו שמתן לוי שלח לי לראשונה את המספר שלך באנשי קשר, כשמך כן אתה - קוסם.
היית פותר כל בעיה שניצבת בפניה בעבודה
ועל העזרה הרבה שלך לי ולפרויקט הרדיו האווירי בתחום הוידאו כשהיינו צריכים להציג הדגמה ללקוח "עוד פעם אתה, צ'צ'יק?" היית עונה לי לטלפון כי כבר שיגעתי אותך כל כך הרבה (מה לעשות, הרדיו לא היה יציב, זו לא אשמתך)
אבל תמיד היית מגיע למעבדה שנמצאת כמה קומות למעלה תוך מס' שניות ומחייך - הולך בנונשלנטיות ללפטופ ו- בול! עובד! מוכן להדגמה
תשמור עלינו מלמעלה, אתה כבר חסר
אוהב המון
צ'צ'יק אלירן, אלביט
ראה עוד > >
חוברת הספדים- שבעה
מאיפה אפשר בכלל להתחיל לדבר עליך אביחי
נסתי לכתוב עליך כמה מילים ביום של הלוויה ופשוט לא הצלחתי
אי אפשר לסכם בנאדם כמוך בכמה מילים
ואי אפשר להעביר את התחושות והמחשבות שרצות בראש.
אביחי אני מכיר אותך בערך 3,4 חודשים.
4 חודשים שזכיתי להכיר אותך
הדבר הראשון שאני זוכר ממך זה את החיוך הזה שלך.
היה לך חיוך שובב כזה כמו של ילד, חיוך תמים וטוב לב.
ככה קיבלת אותי לעבודה באלביט.
על הכול אמרת לי אל תדאג אחי יהיה בסדר, תוך כדי שאתה מחייך חיוך
שיכול להרגיע בשנייה.
אביחי אם יש משהו שאי אפשר לפספס זה את הדאגה של לאישה וליולדת
זוכר אותך תוך כדי עבודה מרים מיליון טלפונים, הכל כדי שלבנות יהיה את הגן הכי טוב
כדי שלאשתך יהיה את הרופאים טובים, ועוד מיליון סידורים שקשורים לבית.
כמה הייתה מספר לי על הבנות שלך
היית משוגע עליהן, אביחי היית אחד האנשים הכי מקצועיים שאני מכיר והכל עשית בצורה הכי קלילה שאפשר, בצניעות, בשיטות נקיות ועם חוש הומור שגורם לכולם להיקרע מצחוק,
אני זוכר את הפעם שישבנו על העמדה במעבדה.. אביחי רק אתה יכול תוך כדי עבודה להוריד משחק "ביבי רץ", לגרום לכל מי שהיה במעבדה לעצור הכל ולהביט בך משחק במשך 20 דק', תוך כדי שאתה זורק הערות מצחיקות כמו "יוו הפכתי לבן-גביר".
אביחי, לקחת על עצמך הכל: לימודים, עבודה, תורה ודרך ארץ, מטלות בית, דאגה לבנות, לאישה ובין היתר לקחת על עצמך גם את ביטחון מדינת ישראל. לקחת על עצמך להציל את כולנו, תודה אביחי שבזכותך אנחנו כאן היום! אתה גיבור!!!
פשוט גיבור.
אוהבים אותך אביחי. אני וכולם. מקווה שאתה מחייך את החיוך הזה שלך גם למעלה.
תהיי נשמתך בגן עדן אמן.
ראה עוד > >
חוברת הספדים- שבעה
חוזר מפעילות ארוכה, מותש.
פותח את הטלפון וחושכות עיני. פצצה לתוך הלב.
איך אותך אחי הגדול, אביחי הגדול של השכונה, דווקא אותך הקב"ה לקח?
העצבות מתחילה להתפשט, המחשבות רצות לדמות הענקית שלך, לזיכרונות ממך, להורים היקרים, לאישה ולבנות המתוקות שהשארת.
אני יודע שאסור לי להיכנס לדיכאון הזה ולעצבות הזאת, חייב' פה את המורל! את הכוח לשאוף את העוצמה והאמונה. אבל איך?
ואתה, זריז כהרגלך, לא הספקת עוד לעלות למעלה ועברת אצלי עם חיוך מעודד אך רציני:
חיצ'וק! תרים ראש! אל תהיה נעל בית!
ישיר כמו תמיד אתה מעמיד אותי במקום ומתייחס אלי כבן גילך.
עמ"י צריך אותך, זה לא הזמן לבכות עלי
עכשיו תורך, אביחי הקטן, לגדול ולהתגדל! אביחי הגדול!
תתעסק עכשיו רק במה שחשוב, יש מלחמה ועמ"י צריך אותך הכי חזק שיש!
לוקח נשימה, נזכר בחיוך שלך ומנסה לחייך, תודה על העזרה אחי היקר!
אתה כבר לא אביחי הגדול, אתה אביחי הענק! העצום!
אין ערך לגודל ולעוצמות שהבאת בחייך ובמיוחד בנפילתך גיבור ישראל!!
"הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ, כִּי דַם-עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וכפר עצמנו עמו"
במותך, ציווית לנו חיים!
מעריץ, מתגעגע והולך בעזרת ה' עם כל הלוחמים לנקום את נקמתך!
אביחי הקטן <3
ראה עוד > >
חוברת הספדים- שבעה
מדריך לחיים
את אביחי הכרנו שנכנסנו לשבט מעפילים (3 שנים מלאות), והמשיך אילנו עד שקיבלנו את השם השבט החדש- נעלה.
זכינו לשמוע מאביחי דברים עמוקים וחזקים, מלאים באמונה ובהסתכלות מעצימה על החיים , ועם זווית פשוטה ומעשית כל -כך.
אביחי היה מודל להערצה בשבילנו, בעצם ההתנהגות שלו- לא היה צריך המון מילים כדי ללמוד ממנו.
בכל פעם שפגשנו את אביחי- חיוך גדול נפרש על פניו.
תמיד שאל לשלומינו, והתעניין מהלב והנשמה.
התרגשנו שזכינו להיות חלק מהחניכים שלו
דברים שאנחנו זוכרים והשפיעו עלינו עד היום:
- פעולה שאביחי העביר לנו, בגובה העיניים ועם הרבה משמעות. הסביר לנו שהכל לטובה- גם אם פספסנו אוטובוס לדוגמא , אסור לנו להתעצבן. כנראה שזה לא היה טוב בשבילנו, או שמשהו פחות טוב היה קורה. עד היום זה משהו שהולך איתי, ובזכותו אני משתדלת לראות את הטוב בכל דבר.
- אביחי העביר לנו פעולות ערכיות שנצרבות בנו עד היום, אחת מהן היא אהבת הארץ והקדר של האנשים בעמ"י אליה
אביחי לימד אותנו מה זה גוש קטיף ומה קרה שם.
בתחילת הפעולה הוא ביקש שנבנה את הבתים הכי מושקעים ויפים שלנו וכשסיימנו והתלהבנו ממה שיצרנו, הוא הפתיע אותנו ופירק את הבתים.
מהדבר הזה למדנו על גודל האסון והמשמעות של מקום זה ועל אהבת הארץ
אוהבים ומעריכים מאוד,
תודה על הזכות!!
שבט נעלה בני עקיבא
ראה עוד > >
חוברת הספדים- שבעה
אביחי היקר אני לא מאמינה שאני כותבת לך מכתב פרידה. אביחי אני זוכרת את היום הזה שברחתי מהפנימייה וקראת ואמרת לי ליטל הכל יהיה טוב .
אביחי אני מתגעגעת אלייך
אביחי תודה על הכל וסליחה אם פגעתי או משהו כזה.
אביחי אוהבת המון המון
ליטל עשור
ראה עוד > >
חוברת הספדים -שבעה
החיבור הזה בין הדין לרחמים זה אביחי.
אביחי , שלא וויתר לאף חניכה על שום דבר, שתבע מכל אחת ואחת הכי הרבה שלה, את השלמות שלה, שידע לדרוש מכל אחת ואחת את המירב, ברמה שאביחי ידע להעמיד אותן על הפליטות פה הכי קטנות, על גלגול עיניים או נשיפה לא במקום.
אביחי דרש מהן לא את ה-100 אחוז, אלא את ה-200 בידיעה ואמונה שהן מסוגלות לזה.
אביחי לא נשאר רק בתביעה הזו, אביחי ליווה כל אחת בתהליך שלה, הוא ידע לחדד ולתמוך, הוא היה יושב איתן ומקשיב להן, לפעמים גם שעה ויותר.
אביחי ראה כל אחת ואחת, ראה את המאמץ, את ההתקדמות שכל אחת עושה בדרך שלה, בזמן שלה ובקצב שלה.
הוא היה שם כדי לתבוע מהן הכל, כדי לדחוף, עדי לעודד ולעמוד בצד בלי להפריע כשצריך.
אביחי היה החיבור בין התביעה לתכלית לבין התהליכיות , בין הדין לרחמים בין השמים לארץ
אילה בירנבאום
ראה עוד > >
חוברת הספדים - שבעה
ליבי כואב ודואב על אובדן היקר שלי אביחי.
זכורני עוד את הברית מילה שלך - אני מלתי אותך.
השמחה היה כה גדולה - בן אחרי שלוש בנות.
הוריך גידלו אותך באהבה רבה, ולא אכזבת, גדלת לתפארת . משפחתך ורעייתך ובנותיך היקרות.
אנחנו - לינדה ואני נהיה תמיד לצד טל.
כואבים מאוד את אובדנך
ד'ר יהודה ולינדה אטיאס
ראה עוד > >
חוברת הספדים - שבעה
אביחי אח יקר
אתה כל כך חסר לנו באלביט, אנחנו מתקשים להמשיך בלי החיוך , העזרה, המקצועיות, הידע, והרעיונות שלך.
מתגעגעים אליך מאוד ונזכור אותך תמיד.
אישית מעבר להיותך עובד מעולה שלי, היית גם חבר והשיחות איתך היו מעניינות , משמחות ועמוקות עבורי
אזכור אותך לתמיד
אריה וינשטיין אלביט מערכות
ראה עוד > >
חוברת הספדים- שבעה
עבדתי עם אביחי בערך שנתיים באלביט, אין פעם שהייתי צריכה עזרה , גם אם זה דקה תעים והכל לחץ, הוא היה מגיע עם חיוך ענק ורוגע על הפנים ואומר והכל בסדר.
אל תדאגי אני לא הולך עד שזה מסתדר וישר מתקתק הכל בנועם ומרגיע את כל הבלאגן שאנחנו היינו בו.
הוא יחסר המון בעבודה, הוא השאיר חותם בהמון מקומות , מעובדים חדשים שרק ראו את החיוך והרוגע או עובדים שעבדו איתו קבוע וזכו גם לקבל קצת מהאופי שהיה לו, צריך עוד אנשים כמותו בעם שלנו וקשה להאמין שיהיה עוד מישהו כמוהו.
שירה, אלביט
ראה עוד > >
חוברת הספדים - שבעה
הזיכרון שלי מאביחי זה שתמיד שהייתי רואה אותו הוא היה מחייך עוזר, ועושה הכל מכל מהלב ובשקט.
הוא לא מעט פעמים שהוא לקח אותי טרמפ מתניה עד חריש.
הכי באהבה ולא היה נותן לי לחכות, שמחתי להכיר אדם טוב כמוהו.
מאוד צדוק
ראה עוד > >
חוברת הספדים - שבעה
אביחי היקר והצדיק גיבור ישראל
כל כך אהבתי אותך, לא הפסקתי לבכות שקיבלתי את הבשורה המרה.
ראיתי את השילוב שלך בעבודה ולימוד תורה וגם ששלחתי אותך לשוויץ, שאלתי אותך
אין לך וואצאפ ואמרת לי- אל תדאג.
אני פשוט מקנא בך, הלוואי ואגיע לעשירית מהדברים שעשית בחייך
אוהב
יהודה קוו'אמן
אלביט מערכות
ראה עוד > >
חוברת הספדים- שבעה
אביחי היקר שלנו
קראתי לך אביח כי אתה תותח מקצועי, צנוע, נעים ותמיד מחייך ורגוע.
אוהב אותך לנצח
ראה עוד > >
חוברת הספדים - שבעה
את אביחי אני מכיר מגיל מאוד קטן.
את אביחי אני זוכר מאז ומתמיד בחור גבוה, בחור חזק, בחור אופטימי וחייכן.
אני זוכר שתמיד היינו משחקים כדורגל בימים שישי, עם כל החברים , ואביחי היחיד שאני לא זוכר מתעצבן או מתווכח.
היה לנו מנהג בשבתות לבוא לאביחי הביתה לסעודה שלישית, לא תמיד בצורה מתוכננת, ותמיד אביחי היה מקבל אותנו בשמחה ובחיוך.
אבא שלכן גיבור!
גיבור ישראל, אתגעגע מאוד
בר חזות
ראה עוד > >
חוברת הספדים - שבעה
אביחי אמסלם
אמסלם היה חייל בכיתה א' במחלקה 3.
הוא התגייס לגדוד לביא בחטיבת כפיר במרץ 2014.
אביחי היה חייל למופת, חייל שכל מפקד מייחל לו.
ראיתי את הפוטנציאל שלו מוקדם מאוד ובחלוקה לתפקידים אביחי קיבל להיות מפקד חוליה.
הוא מאוד התאכזב לא לקבל תפקיד מיוחד כמו קלע, נגביסט או מטוליסט.
אבל הסברתי לו שתפקיד מפקד החוליה הוא לשלוט על החיילים האחרים, עם הפנים לקורס מפקדים.
בחלק מההכשרה וגם לאחריה, בכיתה של אביחי היה חוסר במפקד.
אביחי וחייל נוסף קיבלו משימות פיקוד כולל הובלה של משימות מבצעיות.
אביחי קיבל ממני את המשימות הקשות והמורכבות ביותר, ואף פעם לא אכזב אותי
יובל קוגן
מ"מ 3, גדוד לביא מרת 14
ראה עוד > >
חוברת הספדה - שבעה
"בראשית ברא אלוקים"..
השפת אמת אומר על הפסוק שהעולם נברא במידת הדין, כשהקב"ה ראה שהעולם לא יכול להתקיים רק בדין, הוא ברא את העולם ברחמים.
ובכל אדם יש מהדין ומהרחמים
שורש המחשבה הוא שורש הדין, ושורש המעשה הוא שורש הרחמים.
הרב אייל ורד מפרש ומוסיף, בריאת העולם מלאה ב"בעיות".
ה' אומר משהו אחד ובפועל הדברים שונים.
היום הראשון, ה' בורא את האור וגונז אותו, היום השני נבראה המחלוקת ולכן לא כתוב "כי טוב", ביום השלישי במקום עץ פרי עושה פרי, העץ רק מוציא פרי, ביום הרביעי ה' ממעיט מכוחה של הלבנה וכו'.
אנחנו מסתכלים על זה ככה. האדם הוא היצור שצריך הכי הרבה הזדמנויות נוספות. ויותר מזה אפשר לראות לגיטימציה לוותרנות ולפשרנות.
כי אם העולם נברא עם כל כך הרבה בעיות, מה אנחנו?
הבריאה היא שלימה אך בפועל מלאה בפשרות כביכול.
הפסוק הראשון "בראשית ברא אלוקים", הוא כולו דין, הוא תביעה לשלמות, לעשיה בלתי מתפשרת שדורשת ריכוז וחיבור לרצון ה' יתברך, לתכלית הבריאה, מידת הדין טוענת שהכל התחיל להיברא מהשמיים- בראשית , בהתחלה , יש לנו תביעה שמיימית שהכל יעשה בתכליצו.
בצורה המתוקנת, באופן מלא ושלם.
ורק אחרי השמים מגיעה הארץ, הרחמים אינה ויתור או פשרנות.
רחמים החא רבים של רחם, מקום התפתחות ויצירת העובר, עד שיהיה מוכן לצאת בשלימותו לעולם.
רחם הוא מקום של תהליך והתפתחות, מידת הרחמים היא ההבנה שאנחנו אנשים שצריכים את התהליך, שלא הכל יכול להתבצע ישר בשלימות, יש דרך לעבור.
הקדמת הדין לרחמים יוצרת תנועה פנימית ששואפת לתכלית הבריאה עם עולם מעשי שנותן מקום לתהליך.
ניתן מקום להתקיים בקצב שנדרש ומתאים לכל אדם.
וכל התהליך הזה וההגעה לתכלית, תלויים גם העזרה מאבינו שבשמיים.
עזרה שמגיעה בתנאי שנהיה בתהליך תמידי שלא נשאר בבנוניות ובוותרנות.
העזרה השמימית שהיא הרחמים מגיעה בתנאי שיש כוונה שהיא הדין.
ראה עוד > >
חוברת הספדים- שבעה
אביצחיליק שלנו
הזיכרון שהכי זכור לי מאביחי מבין מלא זכרונות זה שהוא היה בן אדם כל כך צנוע, כל כך ענב עם פשטות מיוחדת .
הייתי רואה כמה הוא חכם כמה הוא עוזר לכולם והייתי אומרת איך הוא לא מתגאה במי שהוא וגם באופן אישי אני יכולה להגיד שהוא מילא לי מקום של אבא, ממש היה עבורי דמות אבא ,פתח לי משהו חדש בלב שלא הכרתי , גם איך שנכנס למשפחתון היה אור שרק הוא ידע לתת
אני יכולה להגיד שאני זכיתי להיות קרובה אליו כל כך ולהיות חלק במסע שלו
אוהבת אותו לתמיד ואני אנציח את המלאך הזה כל חיי
אוהבת (אושי) ככה תמיד היה קורא לי.
ראה עוד > >
חוברת הספדים- שבעה
הזיכרון שלי עם אביחי זה היציאות משפחתוניות לים בערב היה כיף לצאת איתו בערב.
אביחי בן אדם מצחיק, אוהב, עוזר, תומך, מייעץ, והיה לי כיף לדבר איתו
באמת בן אדם טוב אין עליו באמת.
היה השראה בשבילי ואני בטוחה שגם לבנות במשפחתון.
שהודיעו לנו שאביחי נהרג לא הצלחתי לעכל דבר כזה כי הוא בן אדם טוב ןבכיתי מלא ואני אוהבת אתכם משפחת אמסלם
ואני תמיד פה בשבילך טל, כל מה שאת צריכה באמת אוהבת מלא
נועם
ראה עוד > >
חוברת הספדים- שבעה
את אביחי הכרתי בבני עקיבא
בחור מתוק וצדיק.
ואת טל אני מכירה מהכיתה ואני זוכרת שהתחלתם לצאת אמרתי לעצמי איך אלוהים חושב על השילובים המדויקים האלה?!
שני אנשים חזקים, חכמים, שלא מושפעים מסביבתם.
הלב יוצא ומתפלל לימים חזקים וטובים, שלא תדעי עוד צער.
טל המדהימה והאהובה והבנות היפות והמתוקות.
דיבור שנפל בקרב על עמ"י הקדוש.
טליה
ראה עוד > >
חוברת הספדים- שבעה
לטל, מאורי וטליה
בטח תקראו בעוד זמן (אולי כמה שנים אתם תקראו) או שיקריאו לכן בעוד כמה חודשים כמה אבא היה מיוחד, כמה הוא היה משפיע ונותן איפה שרק נמצא.
אני את אבא אביחי הכרתי בתחילת העבודה באלביט , הגעתי ביום ראשון ואבא אז עבד רק בחמישי- שישי. ( ובשאר הזמן למד בחברון).
אמרו לי "חכה שיבוא אביחי ותהיה חבר שלו טוב", כך היה, לימים באה הקורונה ומצאנו את עצמינו יחד בעבודה כל יום אחרי שנה וחצי אחרי ש"אכלתי" לאבא את הראש שיבוא איתי ללימודים, נרשמנו יחד לרופין ושם היינו יחד בכיתה.
הייתי איתו בבוקר בעבודה, בצהריים בעבודה ובערב בלימודים ואף פעם לא נמאס, שנים של למידה מהדרך ארץ מהמידות והתמסרות לכל דבר שקיים.
אבא באמת היה כמו אח בשבילי, כמה שיחות, כמה דיבורים וגם קצת ריכולים שאבא לא רוצה לשמוע , אבל לא יכולתי להתאפק.
שתזכו ללכת בדרכיו ף דרכי ענווה ועוז, דרכי שמחה ותקיפות , דרכי יושר ואמת.
זכיתי לדבר עם אבא כמה שעות לפני שנפל ומילותיו האחרונות היו "תינוקות של בית רבן שלא חטאו".
תודה על למידה והערכה.
באהבה אין קץ
שלומי כהן
ראה עוד > >
חוברת הספדים- שבעה
הזיכרון הכי חזק שלי ממך הוא כמובן רגע הפרידה.
כשעלית למדים ונפרד מטליה, מאורי וטל.
ברוגע, בתחושת שליחות.
היה לך חשוב להרגיע את טליה ולענות על כל השאלות הקשות שהיו לה, לשים את מאורי על הברכיים , לחבק אותה חזק ולתת להן את הביטחון שהכל בסדר.
כל כך דאגת לטל, אמרת לי לשמור עליה, לשים לב כי עוד מעט היא תתחיל לעכל ויהיה לה קשה.
וזאת גם הצוואה שהשארת לי ואני מבטיחה לך שאני אשמור עליה.
זו זכות ענקית שחגגנו איתך את חג שמחת תורה, נהנינו מכל רגע עד הרגע שנוראי הזה שהטלפון צלצל.
יש עוד אין סוף זיכרונות, רגעים בכפר, שדאגת לגבש את כל הזוגות, רגעים שצפיתי בך נפעמת , משחק עם חניכים לא מהמשפחתון שלך , עוזר להם, מתעניין בהם.
כשיוכי , חניכה שלי דפקה לך את האוטו ולא הסכמת שתשלם, כשאמרת לי שאתה רוצה לשלם לריי'צל על הלימודיםהמכינהמה שהיא תצטרך.
הזוגיות שלך ושל טל (טל לא כ"כ אוהבים שאומרים את זה ) זו זוגיות שלא רואים.
רק במבט שלכם אחד לשנייה, היה אפשר לראות א האהבה המטורפת והערצה הדדית, הדאגה והאכפתיות.
הנשמות שלכם היו מחוברות בצורה כ"כ מיוחדת.
תודה על החיוך תמיד, אלמוג ורד.
ראה עוד > >
חוברת הספדים- שבעה
אף פעם לא הכרנו קרוב רשמית, תמיד מעגל שני ושלישי, אביחי החבר של אחיה, אורי והשאר.
אח"כ אביחי של טל, אבל תמיד זה היה ברור, גם מרחוק שיש כאן אישיות אחרת ומיוחדת.
נפגשנו לפני 9 שנים, בנווה מיכאל, אני בהכשרה ואביחי מדריך, פעם אחת והתרשמתי מהיכולת לעצור ולתת ככה, לא זוכרת אם לפני או אחרי המסגרת המטורפת של הצבא, גם כנער הוא לא בלופ של השטויות נעורים.
איך שמחתי לשמוע שתהיו שכנים שלנו, לאחר אתכם, לדבר אתכם על ההתלבטויות..
אנחנו פה בשבילך , טל, ובשביל הבנות.
אוהבת אותך ומקווה ללמוד ולקבל על עצמי גם מהאישיות שלו.. אדווה שטרסברג (אביטן)
ראה עוד > >
חוברת הספדים- שבעה
עבדתי עם אביחי בשנה הראשונה שלו בתלפיות , הייתי הבת שירות שלהם.
אביחי היה מרשים מהשנייה הראשונה, מעורב, מוסיף המון, יודע מה לעשות בכל סיטואציה.
אביחי יצר קשרים עמוקים מאוד עם חניכות, שיחות ארוכות וחשובות.
הוא היה מעודד אותן להתקדם, לדרוש מעצמן, נותן להן תשובות לשאלות.
זוכרת שיחה שלו עם חניכה שהתחילה באמירה שאין לה שום תחביבים ושום דבר שמעניין אותה ,והסתיימה עם רשימה של דברים שיכולים לעניין אותה ומחשבה אולי להתנדב במד"א.
פשוט ראיתי איך אביחי הוסיף לה תקווה ואופטימיות.
אביחי היה מוכשר מאוד ועזר מאוד ביכולות שלו למשפחתון .
הוא שיפץ את המשפחתון וגרם לו להראות ביתי.
הוא דאג לחניכות לטלפונים, בזול ותיקן להן תקלות.
וגם ריגשית הוא עזר להן ,כל כך הרבה מעודד ומחזק ומוסיף טוב , ומצחיק והקשר איתן היה נראה כל כך טבעי וכל כך נקי אמיתי ופשוט.
בערבי שבת קבוע , היינו נכנסים לשיחות עמוקות על החיים והוא היה מסביר להן על הדרך שלו ועל איך שהוא רואה את החיים דתית, פוליטית, ערכית .
הוא מסביר בצורה כל כך מעניינת, כל כך מיוחדת, רגישה וסבלנית.
העבודה איתו הייתה ממש מלמדת, בפועל הוא היה אמור לעבוד שעתיים ביום והוא עבד הרבה יותר מזה והיה נוכח הרבה יותר מזה.
וכשיש לו מה להגיד, ביקורת או עצה, הכל ברוח טובה, בשקט , בעדינות ותמיד העצה הייתה מוסיפה הרבה.
היו דברים שלא הסכמנו עליהם אבל הייתה הבנה שהכל זה לטובת הבנות והכל מרצון טוב והיה רצון לשמור על רוח ואווירה טןבה.
החניכות פשוט זכו בקשר איתו ומלאות הכרת הטוב על השנתיים איתו.
באמת זכינו להכיר וללמוד ממנו
אחינעם שופר
ראה עוד > >
חוברת הספדים- שבעה
אין מספיק דיו ודפים לכתוב על אביחי, גיבור ישראל עצום בחיו ובמותו.
זכיתי לחלוק עם אביחי הרבה מסגרות, והיכרות של 28 שנה.
בחרתי לכתוב מזווית , מסגרת 1- חפיפה שלנו בשבי חברון.
לא הכרתי את הישיבה לפני ואביחי היה בין היחידים שהכרתי שלמד שם ורציתי ללמוד שם בתקווה שאהיה בן אדם גדול כמוהו.
אביחי תמיד שמר על קשר עם הישיבה ורבניה מתוך מגמת חייו: לחיות חיים גדולים של עומק מתוך ענווה ופשטות.
תמיד חקר, שאך, בירר, שאל, האיר פנים , העביר ודאג לכל אחד.
דבר זה בלט עם במעגל סניף בני עקיבא שהיינו פעילים ביחד.
כל דיון , פעולה, בירור אמיתי עמוק, כנה ובגובה העיניים.
שנזכה כולנו להמשיך את העומק והטוב הזה כל יום ויום
חגי אברג'יל
ראה עוד > >
חוברת הספדים - שבעה
יש כל כך הרבה מה לכתוב על אביחי, כל כך הרבה צדדים שאונים ומעניניים.
אבל אני אתמקד במפגש האחרון שלנו, ביום חמישי בחול המועד סוכות, ערב הושינא רבא.
נפגשנו כל הזוגות (כמובן אצל אמסלם המארחים התמידיים).
ישבנו במשך שעות , טיגנו צי'פס ושניצלים ודיברנו על הכל.
ובמפגש אחד עלו כל הצדדים המופלאים, האור בעיניים כשדיבר על ה"בורר" שהוא תיקן בתנור.
וכשדיברנו דברי תורה.
וכשדיברנו על טכנולוגיה..
הכל התחבר והכל עם צחוק אינסופי.
נתגעגע תמיד להכנסת האורחים, לחיוך, לוויכוחים, לתובנות, לאמת חסרת הפשרות.
לחתירה למטרה, ליוזמה..
למדתי ממך המון , ואני אשתדל לזכור ולחשוב תמיד איך להמשיך את דרכך.
אליעזר קליין
ראה עוד > >
חוברת הספדים -שבעה
אביחי הייתי הראשון בהכל, ראשון להתנדב
ראשון להתחיל וראשון לסיים.
תמיד סייעת ועזרת, ובצניעות אופיינית
תמיד השארת מקום ותחושה אצל האחר שהוא כמוך, והעבודה היא משותפת.
כשמתן העביר לי את קורות חייך לגיוס, העברתי אותך למשא"ן.
אמרו לי : אנחנו קולטים רק סטודנטים למקצועות ההנדסה, ואביחי לומד בישיבה.
אמרתי: בישיבה לומדים גם תלמוד , ותלמוד הוא לוגיקה.
ומלבד זה חברה וארגון המוותר על עובד כמו אביחי- נועד לכישלון.
השתכנעו ואכן נתברר כי אין גיוס מוצלח ממנו
אניחי, סליחה שכעסתי עליך על שנעדרת לעיתים ממפגשו מנהל, קראתי את מלוא פועלך ועיסוקיך.
אני מעריך אותך עוד יותר
אביה טמלמן, ראש המנהל, אלביט
ראה עוד > >
אביחי היה אוטודידאקט
התחיל כבוד תוכנה באלביט, ראינו שזה קטן עליו.
ואז ביקשו ממנו שיהיה עובד חברה ושיעבוד בתחום התוכנה.
הוא למד לבד את כל נושא התוכנה, כתב קוד בצורה מושלמת, והיה ממש כמו מהנדס תוכנה ותיק
כמובן אישיותו , ובשקט הנפשי שלו הוא לכל מי שביקש וגם לא ביקש.
כלל משימה שנותנים לו זה שגר ושכח
דיבר תמיד בשקט, לעניין ללא כל פוליטיקה רק לטובת המשימה
פעם ביקש לעבור ללמוד, שכנענו אותו שיעבוד לפחות הסטודנט, לא רצינו להפסיד את יכולותיו. לשמחתי הרבה הוא השתכנע.
חור גדול נפער בעבודה עם עזיבתו
דני כהן
ראש אגף הנדסה
אלביט
ראה עוד > >
אביה
אביחי אתה הייתי בשבילי אבא.
אני כל כך אתגעגע אליך , אני כבר מתגעגעת אליך
וזה לא יפסיק .
אני מתגעגעת לזה שכל מקום אני אחפש להיות איתך.
ואנחנו כל הזמן ביחד , אני זוכרת בטיול אחרי שחיפשנו את המשפחתון ולא מצאנו , פשוט הוצאנו מהאוטו את טל וביגו וכיסאות וישבנו על הנחל, אכלנו קרח וזרקנו אחד על השני מהפה, זה היה כל כך מגעיל וכל כך כיף.
פשוט נהנו , אחרי זה הלכנו לווילה עם כולן, ולימדת אותי איך לשחק סנוקר וגם משחקים פיפא בסוני, וניצחת אותי 7-0 ובלילה באתי לעשות איתך את המנגל וצחקנו על משהו ואמרת לי "את שמה לב שכל החוויות אנחנו ביחד?
לא עניתי לך אבל חייכתי, רק רציתי זה יימשך כל הזמן הזה ולא רציתי בחיים שנפסיק לצבור את החוויות האלו ונשבר לי הלב שאני חושבת שזהו.
פשוט בלתי אפשרי ואני לא אשכח את הקיר שעשינו ביחד במטבח, שלימדת אותי לשחק סנוקר, ששכנעתי אותך לראות איתי סרט ב1:30 בלילה , ואחרי כמה זמן התחלת להרדם ואני קמתי ושפכתי עליך מים , ואחרי 5 דקות נרדמתי גם. שלימדת אותי לשחק בסוני , שעשינו ביחד מנגל, שהלכנו למעיין ונכנסתי לאט לאט ואתה קפצת, שהתקשרתי אליך כי רציתי שתהיה איתנו גם בטיול , אבל אמרת שאתה לא יכול.
לא מתאפשר לך ואחרי כמה זמן ראיתי אותך מגיע, לא אשכח את זה שקנית אוהל ענקי , ורציתי לראות איך הוא נראה אז שכנעתי אותך לפתוח אותו באמצע הסלון ועשינו את זה , ואז אתה אמרת לי "איך את תמיד משכנעת אותי לעשות את הדברים האלה?!"
את זה שהייתי אומרת לך שמעון צוחק לי על החצקון ואתה רץ להרביץ לו, את זה שאתה מתעצבן שאני קוראת לך מפרץ ההרפתקאות, אז אתה מתחיל לספר לי על בנים בכפר שמתחילים איתי כדי להחזיר לי ואז הייתי צוחקת עלינו.
את זה שאתה היית על השירים ביום הולדת של ביגו ואני רציתי להיות איתך אז המצאתי לכולם שאני הדיי-גי' אז רק אתה ואני יכולים להיות שם ולאף אחד אסור לעבור את הדלפק, שביום האחרון שכנעתי אותך לקחת אותי עד הבית כי הייתי עם ארגז והעלת אותו עד הדל וליוותי אותך לאוטו ואז אמרנו ביי והתחלתנו לבכות כמו שני ילדות קטנות, ושהיינו בקניון רצית לקנות לטל עגילים לחג אז אמרת למוכרת , היא בת 20 ו.. אני רוצה לקנות לה עגילים לחג ואז הסתכלת עלי ואז עליה ואמרת לה זאת לא אישתי.. כן? ואז בכיתי מרוב צחוק עליך
אני יכולה להמשיך ככה אבל זה הסתיים רק בעוד הרבה זמן , אני לא יכולה אפילו לנסות לתאר לך כמה אני אוהבת ומעריכה אותך, את הכל.
היית לי כאבא ואני לא יכולה להתמודד עם ההרגשה שאיבדתי את ההורה היחיד שנשאר לי וחשבתי אולי העוצמה שבה כואב לי מוקצנת, כי אני הפסקתי לאכול, לא הפסקתי לבכות וקשה לישון וחשבתי אם אולי היה כל כך חשוב רק לי?
כי היית לי חשוב כמו שחשוב אבא ואז הגעתי להלוויה שלך ובכיתי ובכיתי כולם בכו אבל היינו בשקט, שמרנו עליו.
סתמנו כדי שיהיה שקט וכלם יהיו מרוכזים בהספדים ואז חבר שלך עלה להספיד גם והוא דיבר עליך ואז על כל המשפחתון שפעם אתם דיברתם ואמרת לו שהייתה ילדה שאהבת ממש והדמעות התחזקו ורעדתי אבל לא הייתי בטוחה שזאת הייתה אני, אבל ברור שהכי רציתי שכן.
ואלמוג כאילו ניחמה אותי , היא גם חשבה שזאת אני , ואז הוא אמר , ציטט אותך ואמר " היא יתומה ואני אהיה לה לאבא".
ואז כבר נפלתי על הרצפה התחלתי פשוט לבכות וכבר לא בשקט לא הצלחתי הלב שלי נקרע
הייתי על הרצפה עם לב שבור לחתיכות כי כן
עכשיו ידעתי, הוא דיבר עלי ואז הבנתי היה לי כל כך קשה וכואב אבל זה לא היה מוקצן
כי אני ראיתי בך אבא ובגלל זה היה כזה קשה
ואחרי ההספד הבנתי שגם מבחינתך אתה הייתי כמו אבא שלי, אני יכולה להגיד שהחלק הכי מפחיד מבחינתי לפחות בלהיקשר ולאהוב ככה בן אדם זה הפחד שאולי תאבד אותו.
כי אני יודעת שזה אפשרי ולתקופה כזאת שהיית פה איתי היית אבא שתמיד רציתי ואני מודה לך על זה ולא אשכך
ראה עוד > >
אביה
הזיכרון שלי ממך אביחי, אתה הייתי בשבילי כמו אבא, איפה שאתה היית, אם היית מסתכל אני שם, לא משנה איפה.
אם זה שאתה לומד, שאה סתם יושב לראות טלוויזיה ועוד מלא
אני פשוט לא יודעת איך להתחיל לדבר אני אוהבת אותך כל כך כל כך כל כך אם אתה חושב שהיית בשבילי כמו אבא אתה טועה, כי היית לי אבא , כל דבר ואני הכי מעריכה אותך בעולם, שאת הלכת הרגשתי כאילו שוכחים אותי.
ועד פעם ללכת להלוויה של אחד ההורים ואתה האחרון שנשאר לי ולא רציתי לאבד אותך, אני זוכרת שהודעתם לנו שאתם עוזבים אני לא רציתי לדבר איתך כי לא רציתי להיקשר אליך עוד יותר כי ידעתי שאני כבר שמרתי לך בניין בלב שלי עם השם שלך
לא חדר ולא עמדתי בזה עדין חיכתי שתבוא ללמוד
ותחזור מהלימודים סתם לראות טלוייזיה ואז הגיע יום שבו נגמרה השנה. ואתם לא חוזרים אני שיכנעתי אותך לקחת אותי עד הבית וכמו תמיד בסופו של דבר זה קרה
הבאת אותי עד הבית, והעלת לי את הארגז עם הדברים שלי עד הדלת ועדין לא הייתי מוכנה להגיד לך ביי
אז ירדתי איתך עד לאוטו נשארתי מחכה בחלון ושנינו התחלנו לבכות.
לא רציתי להגיד לך ביי
אבל הייתי חייבת , עליתי הביתה ודיברנו כבר יום אחרי גם אחרי שהלכת היית אבא שלי
ולא עזבת אותי לגמרי, עדין הייתי באה אליך וכל פעם הייתי מתרגשת מחדש להיות לידך, אהבתי אותך כל כך ואתה יודע את זה
כולם ידעו את זה
אי אפשר היה שלא לראות ואתמול בהלוויה שלך בכיתי כל כך הרבה אבל כולם בכו והיו בשקט אז בכיתי ובכיתי אבל סתמתי את הפה שלי ואז חבר שלך עלה להפסיד אותך ואמר שהייתה ילדה אחת שהוא אוהב והתחילו לזלוג הדמעות אבל לא הייתי בטוחה שזאת אני ואז הוא אמר שהוא סיפר "היא יתומה ואני אהיה אבא שלה" באותו הרגע הלב נקרע לי התרסקתי על הרצפה וכבר לא בכיתי בשקט בכיתי כמו ילדה שאיבדה את אבא שלה.
וככה גם הרגשתי אני בחיים שלי לא ירפה ממך אתה המודל לחיקוי שלי , אתה האבא שלי אותה המלאך שלי וזה לא ישתנה לעולם
ראה עוד > >
05/08/2024
שירה האחות
בלילה חלמתי שאני נכנסת לבית של אבא ואימא ורואה שם את הבת האמצעית שלך ואני אומרת לה מה שלומך? מה זה, של מי הקול הזה במטבח? מי אצל סבא וסבתא?
והיא מחייכת למרות שהעיניים שלה עדיין עצובות כמו שהן בחודשים האחרונים. עיניים עצובות מבוגרות על ילדה בת 4. אבל היא מחייכת ואומרת אבא. זה אבא. ואני מחייכת וקצת נעצבת ובאה לומר לה לא חמודה, אין אבא, אבא לא יחזור, אבל פתאום אני רואה איזה גוריל עומד במטבח, גבוה ממה שהיית במציאות ורזה בהרבה, אבל זה אתה ויש לך זקן של אדם קדמון שלא התגלח 10.5 חודשים ואתה לובש את השרוואל עם הלהבות שעבר בינינו והיית לובש אותו גם כשכבר היו לו חורים ואתה לובש חולצת טי שירט גזורה של קו לחיים, אולי היא הייתה ירוקה אפילו, ואתה מסתכל עלי ואני מתאפקת לא להוריד לך סטירה ואני צועקת עליך תגיד אתה רציני??? איפה היית? ואתה בקול של מתבגר נוהם עלי כמה הברות שנשמעות אולי כמו מה יש לך ישנתי הייתי גמור ואני מתסכלת עליך המומה, העיניים שלי כמעט יוצאות מהחורים, ואני אומרת לך לא אתה פשוט דפוק בחיי. מה ישנת. מה ישנתתתת. תגיד אתה סתום אתה יודע איך אבא ואימא התחרפנו כשהם לא ידעו איפה אתה? אתה יודע איך לירז חיפשה אותך בכל מקום? יש לך *מושג* מה עוללת? מה עשית? הבנות שלך מחפשות אותך כל הזמן. נדפק לך השכל בחיי. ואתה בוהה בי בפרצוף-כרית חצי ישן ואומר לי בקול הזה שלך, לאט, כמעט בעצלות, בסדר הנה קמתי אני כאן מה צריך לעשות ואני עומדת מולך בהלם. פשוט בהלם. ואחרי שאני מתחילה קצת להתחיל לסיים לכעוס אני קולטת שאני פתאום נושמת עמוק, הריאות שלי מתרחבות כמו שהן לא התרחבו 10.5 חודשים ואני נרגעת פתאום.
הכל בסדר. אביחי פה. זה היה רק חלום ממש ממש נורא. והוא בכלל לא חייל, הוא ילד, נער עם שרוואל חולצה גזורה, הוא בכלל עוד לא יודע שתיכף הוא יתגייס ואז ילך לעבוד באלביט וגם ילמד הנדסת חשמל ויסיים שנתיים בהצטיינות. הוא איכשהו רק נער אבל כבר עם משפחה והוא עוד לא יודע בכלל כלום וזה אומר שיש לי הזדמנות להכנס, להשפיע, להכניס איזה משק כנפי פרפר שיגרום לסערה בניו זילנד ויזיז את כל סיפור חייו רק קצת קצת ואולי זה הקצת שיבדיל בינו לבין הקליע ואת כל ההקלה הזו הוצאתי עליו בצרחות ובלהגיד לו שהוא דביל וחסר אחריות והוא חייב להתבגר כבר ולא לעשות דברים כאלה יותר, השתגעת, אתה יודע איך איבדנו את זה מרוב שחיפשנו אותך ולא היית? אתה לא חושב עד הסוף על הדברים שאתה עושה, שתהיה בריא. אתה לא נורמלי.
ואז התעוררתי ונזכרתי שזה לא היה חלום והלב שלי נשבר שוב בפעם המי יודע כמה
ונזכרתי שעוד פחות מחודש האזכרה
שאיכשהו עברה שנה
ועוד לא פיצחתי לגמרי איך לנשום עמוק ככה שהריאות יתרחבו
ועוד לא הבנתי בכלל שזה לתמיד
ורק לאחרונה אני מבינה שהתמונות שאני רואה כל הזמן הן מה שיש. ולא יהיו עוד.
ורק לאחרונה אני מבינה שהזמן לא עושה כלום חוץ מלהגדיל את הגעגוע עוד ועוד עד שהוא צובע הכל.
ורק לאחרונה אני מתחילה להבין שהכל השתנה
ושאחי הקטן, אח שלי הקטן, עם השרוואל והחולצה הגזורה, איננו.
#אחיהקטן
"I am a dreamer and when I wake
You can't break my spirit, it's my dreams you take
And as you move on, remember me
Remember us and all we used to be..."
ראה עוד > >
05/08/2024
נעמה אברהם
לפני כחודש
זכינו לערוך מפגש ברמה בעוטף עזה בדגש על סיוע, תמיכה וזיכרון.
היה יום משמעותי ומדהים,מטלטל ומאחד.
הזדמנות להגיע כקבוצה ולשמוע את סיפורי הגיבורים.
היתה קבוצה מדוייקת, אנשים נפלאים, דינימיקה מרגשת ואווירה טובה ומכבדת - יחד עם המקומות בהם ביקרנו והסיפורים המצמררים ששמענו.
פגשנו דמויות משמעותיות בזמן הנכון ובמקום הנכון.
עצם זה שהיתה לכל אחד מאיתנו הלגיטימציה להפגין רגשות ולשתף, היה הדבר המיוחד.
תודות
לריבונו של עולם!!
לחברים הנפלאים שהגיעו ופתחו את הלב
( ועל ארוחת הבוצר המדהימה והמושקעת!!)
לכל מי שהשקיע מראש והכין פינוקים לחיילים ולאנשים שנפגוש בדרך..
למאיר שוורץ על הדרכה נדירה ומקצועית.
לערן פולדי על הסיור המקיף בנתיב העשרה
ועל האפשרות המדהימה והייחודית לסייע לו מעט שבמעט בחממה שלו.
ל Shira-Emunah Amesalem ו Alon Aharon
על המאמץ להגיע לפגוש אותנו, על הדברים ששירה אמונה סיפרה ושיחזרה במקום בו אחיה אביחי אמסלם הי"ד נפל,
ועל האמונה החזקה והסוף האופטימי והמחזק .
לאביחי דורי שהצליח להתפנות אליו באמצע מילואים מטורפים וגם הגיע לחזק אותנו ולספר לנו היכן המלחמה פגשה אותו.הוא נתן לנו אנרגיות וכוחות להמשך.
לאבא של שמעוני הי"ד שסיפר לנו על בנו המדהים והאמיץ וגם ביקש להרבות בטוב !
ל Shimrat Klein על הפינוקים המיוחדים למשתתפים.
ל נעם חורב - Noam Horev על מילות השיר.
תודה למצלמים ולשאר השותפים מרחוק.
מצורף אלבום תמונות ש Nir Cm המלך צילם והרחיב ופירט מילולית. ממליצה להציץ. https://www.facebook.com/share/yBPcDxKiT28KWpHM/?
ו....
למרות ששיחררתי הפעם והחלטנו לזרום ביום הזה
בלי ענייני מפגש ברמה ,
יצאו והמשיכו ב"ה 5 זוגות שהכירו ביום הזה..
בשורות טובות, ישועות ונחמות!
ראה עוד > >
08/08/2024
שירה אמונה- אחות
לא יודעת איך נפרדים מאח קטן
לא יודעת איך נושמים לתוך מציאות של כמעט שנה בלעדיו
מוזמנים...
ראה עוד > >
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ב-22.7.24 הזכירו את אביחי מאיה גונן ואלעד אשור עפרון בתכניתם "הקשב!" בגלי צה''ל והשמיעו הקלטה שהקליטה שירה-אמונה, אחותו, תוך הקדשת שיר "שיר על לחם" כדי לזכור את אביחי שמח ומצחיק, כמו שהוא היה.
*אביחי נפל ב-9 באוקטובר (כ"ד תשרי) ולא ב-7 באוקטובר כפי שהוזכר. https://glz.co.il/.../%D7%AA%D7.../%D7%94%D7%A7%D7%A9%D7%91
דקה 0:50 +-
ראה עוד > >
06/08/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חברת "לב ההר", יזמית נדל''ן בשומרון, חוגגת כל מסירת מפתח עם בקבוק של יין אביחי.
מרגשים, כבר אמרנו... ❤️🩹🥂
ראה עוד > >
07/08/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
נשות הקהילה הצרפתית בחדרה עושות הפרשת חלה לעילוי נשמת אביחי כל שבוע מאז שנפל (ובעצם, מתחילת המלחמה).
בשבוע שעבר הן העניקו להורים של אביחי במתנה נר להדלקה בשמן, לעילוי נשמתו.
תודה רבה ❤️🩹
ראה עוד > >
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מוזמנים לצפות בטקס חניכת בית הכנסת על שם נרצחי ונופלי חרבות ברזל
ראה עוד > >
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אלון עלה למילואים ברמת הגולן ולא שכח לקחת איתו את הדיסקית של אביחי.
אלון מוסר שברקע רואים את האקליפטוסים של הגולן ..
שמרו על עצמכם! ❤️🩹
ראה עוד > >
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
במוצאי שבת מטות-מסעי, 3.8.24, התראיינה שירה-אמונה בתכנית "במוצאי יום המנוחה" של ד"ר חגי חריף בגלצ , סיפרה מעט על עבודתה במילואים וכמובן על אביחי, שרוחו תמיד איתנו ונושבת לנו במפרשים, מניעה אותנו קדימה.
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה לאלביט מערכות, שם אביחי עבד, שלא שוכחים ומקדישים תשומת לב רבה להנצחה של אביחי.
מרגשים אונו כל פעם מחדש וגורמים לנו להרגיש מחובקים.
❤️🩹
ראה עוד > >
אביבה חזיזה
סיפור אישי על אביחי הי"ד המעיד על אופיו
לפני כעשר שנים הייתה לי דלקת בכף הרגל, שדרשה שאקבל אנטיביוטיקה דרך הווריד.
לאחר סיום הטיפול יצאתי מקופ"ח והמתנתי שיבואו לאסוף אותי הבייתה ואז נפגשנו אביחי ואני..
כאשר ראה אותי אביחי , שאל מה אני עושה פה , סיפרתי לו בקצרה על מצבי.
מיד עזב הכל, נסע ליד שרה להביא לי כיסא גלגלים כדי להקל עלי את ההתניידות.
זה אביחי , מה שנראה כלא מובן מאליו, אצלו היה מובן מאליו.
הדאגה לאחר, הושטת היד לעזרה, זה שתמיד נמצא במקום ובזמן הנכון.
לא נתפס שאתה איננו.
יהי זכרו ברוך
ראה עוד > >
21/08/2024
שירה אמונה האחות
הייתי היום במאהל הגבורה, למיזם מקסים שלהם עם טוב ויפה - ציור אמנים ומשפחות שכולות על ארגזי תחמושת בדגש על מסרים של גבורה וקריאה לניצחון במלחמה בה נפלו יקירינו.
פגשתי שם את האור הגדול לירון שהסכימה לבוא איתי והייתה קסם של תוספת לחוויה כולה. ציירנו על ארגז תחמושת יחד עם בנו של נערן אשחר שהצטרף אלינו. איזו זכות...
דיברתי איתה על אביחי ופתאום עצר לידי אחד מהעובדים וסיפר לי שגם הוא למד בשבי חברון, שנה מתחת לאביחי...
על הדרך עצרה לידי מישהי ונתנה לי טילון, אמרה שקנתה ונזכרה שהיא בשרית... איזה פינוק...
פתאום אמרו לנו שיש ברית במאהל. זוג הורים החליטו להכניס את בנם בבריתו של אברהם אבינו דווקא במאהל הגבורה כדי לחזק את פעילותו ואת הרוח- הבאת חיים חדשים דווקא במקום בו מתייחדים עם זכר הנופלים. לירון ואני עמדנו שם, מתפללות על עם ישראל בזכות המעמד המיוחד הזה ופתאום מכריזים על שם הילוד:
מבשר אביחי
מה הסיכוי 😱
אני סטודנטית, בדיוק חזרתי לבית של ההורים כי הנישואים שלי התפרקו במפתיע. אני עדיין עם כיסוי ראש, מחכה לגט המיוחל, מתעוררת כל יום למשהו אחר שהצד השני דורש/מחליט חד צדדית ומנסה להישאר שפויה בתוך הטלטלות הרגשיות האלה. איכשהו אני מצליחה לשמור על הלימודים. אני קמה כל בוקר ב-5 ונוסעת כל בוקר ב-6 מחדרה לירושלים כדי להשלים את השנה האחרונה של התואר. כל בוקר אני קמה ונזכרת שהתפרק לי הבית והלב שלי נשבר. כל. בוקר.
אתה בבית, חזרת מהישיבה, אתה מחכה לגיוס. אתה קם כל בוקר מוקדם לעשות ריצה או אימוני כושר או דברים שאני לא לגמרי מבינה בהם ואחה"צ אנחנו בבית. לפעמים אני מבריזה ויש לך חופש מהסידורים ואנחנו נוסעים לטייל. אני כל כך עסוקה בשבר שלי ובהודיה עליך שאני לא קולטת כמה זה נדיר להיות שוב עם אח בבית, כששנינו כבר גדולים.
התחלת להתעניין בעבודה בעץ ואני, שעוד מעכלת את זה שאחי הקטן הוא בחור ישיבה שהולך להיות לוחם, כמעט מתה מהערצה. עכשיו הוא גם יבין בבניה בעץ.
בנית לעצמך שולחן דו-קומתי לעבודה, נעצת בשוליו ווים ועליהם מסור ידני, קליבות, לא זוכרת מה עוד. כן זוכרת את הדבק נגרים אותי יושבת לידך בדממת אלחוט, ביראת קודש ממש, ומתבוננת. מדי פעם אתה מסביר לי קצת. אני מרגישה כמו ילדה שמסתכלת על אבא שלה, למרות שאני הגדולה. אחי הקטן ומורי הגדול.
הפלאשבק הזה היכה בי כמו רכבת דוהרת כשנכנסתי אתמול לסדנה של 𝐒𝐚𝐫𝐚𝐟 שָׂרָף. טיפשה! צעקתי על עצמי, לקחת את עצמך דווקא לסדנת עץ????
קפאתי. הכל הציף אותי בבת אחת. יום ההולדת והתשובות שאני צריכה לקבל ומותחות אותי עד קצה ואחי, אחי הקטן, שאני לא מבינה איך אני לא פה איתו, מפנקת אותו על חשבוני כמו שאחות גדולה אמורה לעשות או לפחות ממליצה לו לנצל את הטבת המילואים וללכת עם אישתו. ליטל התרגשה, קפצצה, צייצה כמעט צווחה מהתרגשות ואני- קפואה. חיוכים קטנים, שלא מגיעים לעיניים. אסרתי עליה לציין את יום ההולדת אפילו במילה. הקשבתי לאיתי המדריך בחצי אוזן. רק כשהוא דיבר על עצי זית התעוררתי ועניתי קצת תשובות. כשהוא אמר שהם מתעסקים רק עם עצי זית שמתו מוות טבעי, בלעתי רוק. שום חדוות יצירה, שום יצירתיות. סדנה שלמה מלאה עץ ואפוקסי ובמקום להתרגש אני- הלומה מהקרבות שבתוכי.
איתי דובב אותי קצת, הנהנתי, המצאתי משהו שבא לי להכין, לא ידעתי מה אני רוצה, לא ממש היה אכפת לי איזה צבע או איזו צורה. הרגשתי שאני נחנקת ולא רק מאבק השיופים שמילא את הסדנה (ואת הנעליים, ואת השמלה, ואת השיער). כשישבתי על המחשב לעצב את החריטה על השעון ("תראי גם הנצח כולו רגעים/ הנשמה בתוך גוף היא אורחת...")לא יכולתי לנשום עוד וביקשתי לצאת. ישבתי בחוץ עם כוס מים, Lital לידי, הידיים שלי רועדות ואני מרשה לעצמי לדבר איתו בראש שלי, מדמיינת שירי אביב גפן ברקע. מפתח המרחק פתח לי פתח לגעגועים, אני אומרת לו. אני לא מצליחה לנשום מהגעגוע אח שלי. אני לא מצליחה. והוא לידי, אני כמעט מרגישה אותו, אומר לי יאללה תשחררי למה כל דבר אצלך כזו דרמה. ואני בוכה ואומרת לו אם אתה גבר בוא תגיד לי את זה לפרצוף ואם כבר אתה בא אתה נוהג חזור כי זה היה סיוט. ואתה אומר לי סבבה אין לי בעיה עם הנהיגה ואני אומרת לעצמי אלוקים אדירים שירה-אמונה את מתחיל לצאת מדעתך. את מדברת עם מתים.
ואז חשבתי על שאולי אתה מסתכל עלי, הססנית וחסרת בטחון כמו שאני תמיד בסביבות גבריות, ואם היית לידי לא היית עוזר לי, היית זורק אותי למים כמו שהיית זורק את הבנות שלך המעיינות בטיולים, מתעקש שהן תגדלנה עם חוסן. ואז אמרתי לעצמי היי, יש לי חוסן.
אני יודעת את זה.
אז למה את כל כך מהססת? Own it.
ואז חזרתי והסתערתי על המשייפת החשמלית ועל 2 החתיכות שבחרתי ושמעתי אותך אומר לי יא אללה אחותי איזה מלכה תראי איך את שולטת, תראי איזה רצינית את! בחורה שפיץ! וכל רגע היה בא לי לשלוח לך תמונות ולא היה לאן אז רק קיוויתי שאתה איפשהו אוכל ענבים או פופקורן או משהו ביציע ומסתכל עלינו פה, נאחזים בציפורניים ומתעקשים לשרוד ואז הלכנו לאכול ואפילו הצלחתי לשמוח.
והייתי כל כך גאה שאני אחותך ואני מצליחה לשמוח אמיתי אמיתי כי ככה היית רוצה, שנייה עם הכאב ולרגע אמרתי שם, בבית הקפה, לליטל "אני חושבת שזו הפעם הראשונה שאני לא מרגישה צורך להגיד למלצר שאני אחות שכולה".
חזרתי הביתה אחרי יום של בכי וצחוק ועיבדתי. הבנתי שאני ממשיכה ופתאום שוב הכאב החד הזה בלב. אני ממשיכה, בלעדיך. למה. באיזו זכות. למה. ובכיתי עליך כל כך הרבה, על היום הכיף שהיה לך ולי ביחד, כשאתה רק מחשבה, רעיון, רוח, ולא גוף ולא מילים ולא הפתעות אלא רק מה שנשאר ממך בי שזה לא מעט אבל בהחלט לא מספיק ובכיתי ובכיתי ובכיתי כל כך עד שקמתי הבוקר והעיניים לא נפתחו לי. זה לא קרה לי מאז סיום ה-30 ואיזה מוזר זה לבקש מהמפקד לעבוד מהבית בבוקר עד שהעיניים שלי יחזרו לראות נורמלי ואני אוכל לנהוג. בחיי. צילמתי כדי שתהיה לי ראיה למקרה שלא יאמינו לי. איזה דבר זה שכול, יא אללה. איזה דבר זה.
הכאב ישאר פה לנצח, אבל צחקתי אתמול והייתי שמחה ממש, מוצפת אור כמעט עד כל הפינות החשוכות. אני חושבת ששולי הפצע הפעור הזה אולי אולי מתחילים להחלים.
"נשבע שאלחם בכם כמו משוגע קשה
כל אדם זה עולם שלם
ולי כבר אין מה להפסיד..."
ראה עוד > >
18/08/2024
יוסף חדאד
זהו סיפורו של רס"ר במיל' אביחי אמסלם ז"ל.
אביחי נולד כבן שלישי במשפחה אחרי שתי בנות והכניס אור גדול לבית. הוא גדל מילד מתוק וסקרן לנער רגיש ולגבר שידע לשלב בין שכל חריף לרגישות גבוהה לאחר.
אביחי התחתן עם טל ונולדו להם שתי בנות. בנוסף הם היוו דמות הורית ל-12 בנות מתבגרות ללא רקע משפחתי שגרו איתן במשפחתון בכפר הנוער "תלפיות" בחדרה, והבנות מספרות שלמרות שאביחי היה עם משרה קטנה הוא היה עבורן אבא במלוא מובן המילה, דואג להן לכסף לאוטובוס, אוסף אותן כשהן חוזרות מאוחר, מדבר איתן על זוגיות בריאה, יושב על שיעורי בית, ממש עוזר עבורן בהכל.
תוך כדי אביחי גם היה סטודנט מצטיין להנדסת חשמל במכללת רופין ומפתח מחונן, אוטודידקט ויצירתי ב"אלביט".
ב-7.10, כחודשיים אחרי שסיימו את עבודתם בכפר הנוער וכבר גרו בבית משלהם, אירחו אביחי ומשפחתו חברים לחג ואז הוא הוקפץ. הוא נפרד יפה מהבנות, הסביר להן שהוא הולך להגן על עם ישראל ועל הארץ, שיש אנשים רעים שהוא הולך לגרש ויצא.
הוא היה מילואימניק ב-7008, לשם עבר שנתיים לפני פרוץ המלחמה מגדוד המילואים של "כפיר" במטרה להיות בחזית ולתרום כמה שניתן.
הוא נסע לבסיס בביל"ו עלה על ציוד וירד לדרום להילחם.
בבוקר ה-9.10 הכוח קיבל הודעה ממסוק קרב שמחבל אחד מחוליה של 5 הצליח לברוח ממנו. הם יצאו לסרוק, מצאו את המחבל וחיסלו אותו, ואז המשיכו לסרוק מתחנת הרכבת בשדרות דרך שדה חיטה גדול שצמוד לחניון הרכבת. הם צעדו בשביל עפר המקביל לכביש באיזור צומת שער הנגב, משמאלם שדה חיטה, מימינם דיונה גבוהה המפרידה בינם לבין הכביש.
בדיונה היתה עמדת קבר של חמאס- 2 מחבלים חפרו בה בור וציידו אותו בתמרים, מים ואמל"ח על מנת להמתין עד שהכוחות יכנסו לעזה ואז לצאת לפיגועים באזרחים. המחבלים לא היו אמורים להתגלות אך שמעו את קולות החיילים קרבים וחשבו שהתגלו ולכן פתחו באש. אביחי נפל במקום, אחריו נפגעו ונפלו סרן יובל הלבני ורב סרן ד"ר איתן נאמן. סשה הפרמדיק נפצע כשניסה לסייע. לבסוף טנק שהגיע לזירה סייע בחיסול המחבלים.
אביחי היה איש שכל הזמן ראה את האחר ותמיד היה בעשיה. איכשהו הוא הצליח לשלב לימוד תורה שכל כך אהב עם מילואים תכופים, משחקי כדורסל חובבניים, שתי משרות והצטיינות בלימודים. הוא היה מוכשר, ידע לנגן על גיטרה ותופים, לצייר, להיות רגיש לאחר יחד עם פיתוח עצמי וצמיחה בכל תחום שבו נגע.
3 חודשים לאחר נפילתו נולדה ביתו השלישית אותה לא זכה להכיר והיא לא תזכה לגדול עם אבא, אבל היא ושתי הבנות הגדולות יידעו תמיד שאבא שלהן הוא גיבור ישראל.
יהי זכרו ברוך🇮🇱🕯️
שנהיה ראויים.
נולד בחדרה
14/5/1993
שרת בעוצבת חצי האש (551)
גדוד 7008
נפל בקרב
9/10/2023
במלחמת "חרבות ברזל"
מקום נפילה: עוטף עזה
סיפור חייו של רס"ר אביחי אמסלם ז"ל
אביחי היה ילד פלא מתוק וסקרן, רגיש וחכם, שנכנס ללב כל מי שהכיר אותו. הוא התנדב המון, ראה את השקופים סביבו, ובלט במוכנות שלו להתנדב גם עם מקרים "קשים".
אביחי היה מדריך מסור בבני עקיבא, שליווה את החניכים שלו עוד הרבה אחרי שסיים את ההדרכה.
הוא היה חברותי ואהוב וגדל להיות גבר מסור, חדור מטרה ותחושת שליחות בכל אשר פנה.
עבד ב"אלביט" וטיפס במהירות בסולם המשרות בזכות היכולת האוטודידקטית שלו וחשיבתו היצירתית. בנוסף הוא ומשפחתו היוו משפחה ל-12 בנות נוספות ללא רקע משפחתי בכפר הנוער "תלפיות" בחדרה.
אביחי הספיק לסיים שנה שניה בהנדסת חשמל במכללת רופין.בהצטיינות.
אביחי היה מוכשר בציור, ניגן על גיטרה ותופים, שטותניק אבל אדם שאפשר לסמוך עליו, אהב מאוד את הטבע וציורים בארץ ישראל, אהב בצורה אמיתית וכנה כל אחד ואחד מעם ישראל וחבריו מעידים עליו שידע לנהל ויכוח נוקב בלי לוותר על האמת שלו אך בלי לדרוס את בר הפלוגתא שלו.
בחודשיים האחרונים לחייו התגוררה המשפחה בגבעת אולגה, לאחר שסיימו את שליחותם בכפר הנוער "תלפיות". אביחי, אישתו ההרה ו-2 בנותיהם החלו להשתלב בגרעין ובלילות אביחי נהנה ללכת ללמוד תורה לאחר שסיים לדאוג לביתו.
בתו השלישית נולדה כ-3 חודשים לאחר נופלו ובנוסף השאיר אחריו זוג הורים, 2 אחיות גדולות, גיס שהיה גם חבר ו-4 אחיינים המומים ומתגעגעים.
יהי זכרו ברוך!!!
ראה עוד > >
26/08/2024
שרית קרקובר
אחת הגמרות הראשונות שלמדנו בתוכנית יועצות ההלכה שבה אני זוכה ללמוד היא המשנה האחרונה במסכת נדה - לעניין אישה שרואה דם בתוך ימי זיבתה, ביום אחד עשר - האם צריכה שימור או לא צריכה שימור. כלומר, בימי הזיבה אישה שראתה דם יום אחד, שומרת יום (נמנעת מחיי אישות) כנגדו. ראתה במשך יומיים רצופים, שומרת יומיים כנגדם. ראתה שלושה - צריכה שבעה נקיים. שואלים בגמרא, האם אישה שראתה ביום העשירי גם צריכה שימור, ויש מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש. זה אומר צריכה, זה אומר לא, ולא אכנס כאן להסברים של כל אחד - כי זו באמת גמרא די ארוכה באותו נושא.
ולמה אני כותבת את זה כאן היום? כי זו המשנה האחרונה במסכת נדה. כשאביחי, אח של Shira-Emunah Amesalem נפל, שירה אמונה נשברה, והלב שלי נשבר איתה. כשהחברים שלו החליטו לסיים ש"ס לעילוי נשמתו, עד האזכרה, היה לי ברור שאני לוקחת חלק - אז בחרתי מסכת שידעתי שאעסוק בה רבות השנה. מדי פעם קפצו לי גמרות מוכרות היטב, בלימוד קצת שונה ורציף.
הבוקר, מול נוף מטורף, זכיתי לסיים מסכת נדה לע"נ אביחי בן גבריאל ורות. יה"ר שהלימוד יעמוד לזכותו❤️
ראה עוד > >
שירה אמונה האחות
יום שלישי בבוקר, כ"ה תשרי, 10.10.23.
אני קמה אחרי לילה של שינה טרופה, מתנהלת בעצלתיים, נכנסת למקלחת ארוכה ארוכה. ימי שלישי הם הימים בהם אני חופפת את השיער ועם הרעמה שלי זה הופך להיות אירוע שצריך לתפעל.
אני צריכה להגיע היום לתל השומר לטיפול שגרתי.
דודה שלי התקשרה אלי בבוקר. היא רוצה לפגוש אותי בתל השומר. המלחמה הזו עושה לה רע והצעתי לה להתנדב איתי אבל לא חשבתי שהיא תקום כל כך מוקדם. אני אומרת לה שאני מתנועעת בעצלתיים. אבא שלי שולח לי מליון הודעות ששואלות איפה אני ואני, בתמימותי, חושבת שזה בגלל שהוא סופסוף שלח אלי איזה קצין שלו לאסוף ממני את השקית שדיברנו עליה וחפרתי לו עליה מתחילת המלחמה. אני עונה לו שוב ושוב שאני בבית והוא שואל איפה בדיוק. אני מתבדחת שאני ליד הכיור במטבח. אין תשובה.
יוצאת מהמקלחת ודודה שלי מתקשרת שוב. היא ובעלה מחוץ לדלת. אני עוד עם חלוק המגבת עלי, בלי עדשות, עוד לא צחצחתי שיניים, אבל לא רציתי לייבש אותם אז עטיתי מסיכה וככה, עטופה בחלוק מגבת ולא רואה ממטר, פתחתי את הדלת.
מצאתי את דודה שלי ובעלה ולידם שני חיילים. חשבתי שהם הגיעו בשביל השקית. אחד מהם, זיו, צועד צעד אחד קדימה ואני רואה דרגות קצונה על הכתף ומבינה שאף.אחד לא ישלח קצין לאסוף שקית ביום הרביעי למלחמה. אני מורידה את המסיכה ושואלת איך אפשר לעזור.
הוא מתחיל: צבא ההגנה לישראל...
אני מבינה שלזה התכוננתי בעשור ההתנדבות שלי עם פצועים ומשפחות שכולות ועושה בשניה סוויץ' למבצעית. אני שואלת אותו: פצוע או הרוג?
הוא ממשיך: איתך באבלך הכבד בנפול...
אני קוטעת אותו שוב. מרגיש שהוא מדבר כבר נצח ואני רק רוצה שיגיד לי כבר, שיגלה לי מה משימת ההישרדות הבאה שלי: אבא או אביחי?
הוא מסתכל עלי במבט מלא חמלה וממשיך: אחיך, אביחי אמסלם
אביחי?? מה הקשר אביחי?? אני מסתכלת על דודה שלי, המומה, הולכת להתלבש ולארוז. איכשהו אני קרת רוח לחלוטין, מתקשרת לבטל תור בבר אילן ותור ללק ג'ל. מתקשרת לעדכן את Lital ואת הקהילה.
מנסה לנשום.
יום שלישי בבוקר, כ"ג אב, 27.8.24
אני קמה אחרי לילה של שינה טרופה, מתנהלת בעצלתיים, נכנסת למקלחת ארוכה ארוכה. ימי שלישי הם הימים בהם אני חופפת את השיער ועם הרעמה שלי זה הופך להיות אירוע שצריך לתפעל.
אני צריכה להגיע היום לתל השומר לטיפול שגרתי.
אני בסבב דודים וחברים מאתמול כדי לחפש טרמפ לחבר מגבעת שמואל לאזכרה הערב.
הבוקר הספקתי להתראיין, תודות ל Itay ב כאן מורשת אצל בני טיטלבוים ולדבר על אביחי (https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-704520/793281/)
אני עדיין עם חלוק המגבת, מבינה פתאום שאין לאן לברוח, אז יושבת לכתוב. ההספד שלי כתוב כבר מזמן אבל החרדה והמתח מההמוניות ומהעצב מותחים לי את קצות העצבים. האזכרה הזו היום ואני לא יכולה להדחיק עוד.
מנסה לנשום.
#אחיהקטן
ראה עוד > >
28/08/2024
שירה אמונה האחות
כל כך הרבה עבדתי על מה אני הולכת לומר היום. ידעתי שיהיה כל כך עצוב, איך אפשר שלא. איך אפשר בכלל לעכל את האין הזה. ועם זאת, אנחנו במלחמה ולמשפחות שכולות יש כוח, שליחות שנכפתה עליהן. ב"ה שהצלחתי לגרד קצת כוח כדי להרים את הראש ולחזק מעט את הרוח.
לקבל מהמח"ט ומקציני הנפגעים משוב של גאווה והתרגשות כשהם ראו אותי על מדים.. אני בעצמי לא קולטת את גודל התנ"כיות של האירועים הכלליים והפרטיים של התקופה הזו...
אבא, שלח לנו כבר את משיח צדקנו אנחנו כל כך צמאים🙏🙏🤷
(הרגישו חופשי לשתף אם תראו בכך תועלת)
#אחיהקטן
שמרי נפשך מן השורף, מן החותך
מן הסמוך כמו עפר וכמו שמיים
11 חודשים.
#אחיהקטן
ראה עוד > >
01/09/2024
שירה אמונה האחות
הייתם הורים לקטנטונת וחיכיתם כבר לאחותה ואז איכשהו שלושתכם לא הרגשתם טוב ואף אחד מהמשפחה לא יכול היה להגיע מאיזושהי סיבה אז הזזתי את עצמי, מרגישה לא משהו, חלשה ועייפה, ונסעתי אליכם ב-3 אוטובוסים עד לקרית ארבע.
האוטובוס האחרון היה עם זכוכית מחוסמת והיה קשה לראות את הנוף וקצת קצת שקשקתי מפחד אבל אתה אח שלי, הקטן, ותמיד מתחתי את העור שלי בשבילך, גם אם הוא קצת דימם מרוב מתיחה.
הגעתי לבית בו כל הכלים היו בכיור, הארונות היו ריקים!
הספקתי לקנות ירקות בדרך ואיך שהגעתי שטפתי סיר, סכין וקרש חיתוך והעמדתי סיר מרק וסיר אורז ואחר כך, כשהם היו על הכיריים, התפניתי לשטוף את הכלים בכיור/ למלא את המדיח הקטנטן, זה שעומד על השיש, שקניתי לכם במתנה ובהמשך עבר אלי, לבית הנוכחי שלי בלוד, ופה סיים את חייו.
בסוף לקחת אקמול ואנטיביוטיקה, העמסת את הכל על האוטו למרות שהיית עם חום גבוה.. תמיד חזק וחסון ותמיד תמיד אפשר לסמוך עליך גם כשאתה חולה.
לקחת את כולנו חזרה לחדרה/פרדס חנה, להורים, להתפנק אצלם.
3 נרצחים הבוקר בתרקומיא והמחשבה הראשונה שלי היא שאני חייבת לראות מה עם אביחי.
אבל אביחי לא גר בקרית ארבע כבר כמעט 5 שנים
ואביחי נהרג בכלל לפני 11 חודשים
אני לא מצליחה לברוח מזכרונך אל שפיותי
אז אני פורצת בבכי כל כך עמוק שאני צורחת למרות שאני על ההגה בעליה לכביש 4
הזכרונות מאז מציפים והכאב פתאום מפלח אותי ל-2
מתחיל לרדת גשם פתאום, עוד לא אלול אפילו
וגשם זה אביחי רוקד יחף
ואין יותר גבעול חולם על שיבולתו
ואין
שיר עצוב
#אחיהקטן
ראה עוד > >
02/09/2024
שירה אמונה האחות
יותר מדי רעש בראש
אז הלכתי לבקר במקום היחיד שבו שמאל קבור ליד ימין, חילוני ליד דתי ושם מצאתי אור קטן בחושך.
אלוקים לא מוותר עלינו עדיין...
אפטר שוק
ראה עוד > >
07/09/2024
שירה אמונה האחות
לא רציתי ללכת אבל משהו בי קרא לצאת, להתמסר. את כל כך עייפה, שירה-אמונה. אולי זה היה הנס שלך. אולי ככה תוכלי לשוב לנשום בחופשיות.
לא רציתי ללכת ושבועיים תכננתי ודחיתי וכמעט כבר כן ואז כבר לא ביטלתי. עוד יום ועוד יום והנה מצאתי את עצמי נוהגת בדרך לאיזור אבו גוש ומגיעה, כרגיל לפני כולם, ליד השמונה.
דרסתי שקית בדרך ובבת אחת שוגרתי חזרה לעבר, אני בשירות הלאומי, אולי בתחילת התואר, אתה בתיכון ויחד עם אחיה החלטתם (הוא המציא? המצאתם יחד? אולי זה בכלל היה עם אורי?) שהשקיות שמרחפות להן בכבישים נקראות "מדוזות אוויר" וכל פעם שנסענו יחד- בהתחלה נהגתי ואז, כשהוצאת רישיון, אתה- והיינו רואים שקית עפה באוויר היינו מכריזים ביחד "מדוזת אוויר!!!" ומתגלגלים מצחוק. איך אפשר להסביר שכולם איבדו אחים אבל אני איבדתי *אותך*?
24 שעות של סדנאות, פינוקים, פעילויות משחררות ואני מנסה להתמסר, באמת שניסיתי, אבל איך אפשר לשבת לכתוב בסדנת כתיבה עם 20 איש על הדברים הכי אישיים שלנו, שלך ושלי? זה כמו להתפשט ברחוב. ואיך אפשר להנות במסיבת אוזניות מדהימה כשרקדת 2 שירים וברחת החוצה לנשום כי התחלת להיחנק? ואיך אפשר להסביר בכלל לכולם שכן, ככה זה נשאר, הקצב משתנה, כריתה של אח היא פציעה של ממש ואחריה צריך שיקום ולא בטוח שנחזור אי פעם לעצמנו.
כולם היו ביחד, אותו כאב, שלבים שונים של פציעה והחלמה, קביים שונות. היו בודדים והיו קבוצות של אחים, חבורה ממש, שכואבים בדיוק באותו חלק בלב, באותו אח.
אנשים נפתחו, התמסרו. חבילות טישו הועברו בין אחד לשני, דמעות נשפכו, מילים נחצבו, שכבות התקלפו, רק אני- עציץ. כי איך אפשר, איך יכולתי להתחיל בכלל להסביר שהאובדן שלך יושב על האובדן של ראובן שיושב על האובדן סביב הגירושים? איך אפשר להעביר בכלל את התחושה שאחרי ששוב חשוב פגשתי במוות עין בעין ונאלצתי לצאת שוב ושוב למלחמות על חיי, אתה זה שמתּ ראשון? איך אפשר להסביר את הכעס, הזעם ממש, כי אני הייתי אמורה למות קודם, ותכננתי, וכל כל רציתי, ואני כל כך מוכנה לחתום פה על הכל וללכת, אני ממש בסדר עם זה, הנזק ההיקפי כל כך קטן, ואתה השארת 3 יתומות ואלמנה ובית שאין בו בנים יותר, ואבא הולך לבד לבית הכנסת, איך זה הוגן שדווקא אתה? אני הייתי אמורה למות קודם. זה היה התכנון.
איך אפשר להסביר מה זה הורים כל כך אבלים שאין לך יותר על מה להישען? שאם את מתאשפזת את לא רק טובעת את מוסיפה לעצמך עוד אבן קשורה לקרסול, אבן שלא רוצה להטריח אותם אז את לבד בחרדה, בדאגה, ובפחד, טובעת אפילו יותר?
איך אפשר לכעוס על אובדנים של אחרים שהיה להם מושלם לפני ופתאום התפרק להם כשלך הכל מתפרק כבר כמעט 15 שנה? איך אפשר שלא?
אז התקפלתי פנימה. עוד קיפול. עוד קיפול.
פרח קיר, רק שלא ישאלו, שלא אפרוץ בבכי, שלא אתמוטט ככה מול כולם עירום ועריה.
לא רציתי ללכת, אבל משהו בי קרא לי לצאת ולהתמסר. והלכתי. והיה נפלא. והיה נהדר באמת. הרגשתי שרואים אותי, שמפנקים אותי, שמחבקים אותי. וגם הרגשתי שוב את הבדידות הזו, של מי שהאסון הכה בה בפעם המי סופר.
ומצד שני, החלה לבצבץ שם איזו אמונה שאולי יש לי עוד סיכוי. אלוקים לא מוותר עלינו עדיין.
בתמונות: שתי צלקות על אותו הפצע ❤️🩹
ראה עוד > >
08/09/2024
שירה אמונה האחות
אמא של הרש דיברה אליו בלוויה ולא ממש הקשבתי כי אני פלואידית ומשתנה ואיכשהו עכשיו אני בתקופה הזו בה אני מתקלפת מכל מה ידעתי והכרתי על עצמי, ממש מהבסיס, מהדרך שלי ליצור חברויות עד המשיכה שלי לבניית זוגיות עם טיפוסים מסוימים, אפילו ברמת הדאגה למראה החיצוני שלי אני משתנה. לא משנה. היא דיברה אליו וזה היה המעט שראיתי, רק את החלק שבו היא צועק פיינלי, פיינלי, פיינלי!! פרי! פיינלי פְרי! מיי לובד בוי, יו אר פיינלי פרי.
אני חושבת על זה הרבה עכשיו, כשהכל מתחיל להתעכל, כרגיל אצלי בדיליי של שנה, והכל כבד לי ואני כבר לא יודעת באיזו פינה של הלב לשים את הכאב שלי אם לשים אותו על כל מה שהמחלה הרעה הזו והשלכותיה חמסו ממני, על החלומות שכבר לא יוגשמו, על המסלול שנכפיתי לצעוד בו שמקביל למסלול של כולם במן אכזריות כזו בה אני יכולה לראות וכמעט לגעת אבל אף פעם לא להיות ממש שם או אולי על הבית שלי שחרב ולא הספקתי אפילו לטפל בכל הטראסט אישיוז שההתעללות וסירוב הגט ממי שהיה אמור להיות האדם האחד שישמור עלי בעולם גרמו כי החיים שלי הם רצף של כיסוי שריפות או אולי בכלל מקור הכאב הכולל הזה שמפרק אותי ומוריד אותי על הברכיים הוא בבית שאני מחפשת לי בעולם או באובדן של Reuven שהיה לי חבר בנישה הצרה כל כך של אנשים כמונו, קצת משונים, מאוד רגישים, שהמציאות כבדה עליהם ומונחת כמו עול על הצוואר ולפעמים הכובד הזה מעורר לפעולה אבל לפעמים אי אפשר לנשום תחתיו. אי אפשר.
הגוף שלי עוד רגע בן 36 ואין נסיך סינדרלה, אין נסים, כמה התפללנו, כמה האמנו והנה לא קרה בסוף כלום. שום נס לא התחולל שום נסיך לא הגיע, שום דאוס אקס מכינה רק כל כך הרבה עצב וכאב ושבר בכל מקום וכל דבר שאני נוגעת בו הופך לקוצים בלי שאני מלכת השושנים בכלל וכל חבר שאני מדברת איתו מסיים מאוכזב או עצוב או פגוע או נרתע וכל פעם שאני מתחילה לבכות הגוף שלי מזכיר לי אפ אפ אפ מה נראה לך פה שאת בריאה ויש לך פריבילגיה לפרוק? הנה קבלי דימום מהאף שיקח לך את הנשימה ויכריח אותך להיאסף בחזרה ובתוך כל הדבר הזה אנשים מנסים לעודד אותי שאני מביאה אור גדול לעולם למרות הכל וכל כך משמעותית והכתיבה שלי והבחירה להתגייס אבל בסוף אני מגיעה לבד, תשושה וכאובה ומפורקת אחרי שהתאבנתי לגמרי בהופעה של חנן בן ארי או קפאתי במפגש חברתי או פשוט ביקשתי להיעלם בסדנה או סתם עשיתי דברים של אנשים רגילים שלהם סבבה ולי מוצצים את הלשד ומתישים אותי ומביסים אותי ואני מגיעה ככה, עם הכאבים והתשישות והדאגות והלחץ בחזה והבחילה מרוב חולשה, ככה אני מגיעה לבד הביתה בסוף היום והנה עוד יום עבר ועוד רגע 36 ולא הגעתי לשום מקום.
15 שנה שאנחנו שמחים בכל פריצת דרך שמפרגנת לי בעוד שנות חיים ועד עכשיו באמת, באמת, ששמחתי בכל שנת חיים כי אני עוד זוכרת כמה בגיל 21 לא ידענו אם אגיע לגיל 25 אבל עכשיו אני כל כך עייפה ומותשת מלהעמיד פנים שאני נוהגת כרגיל כשבפנים אני צורחת או שאני יושבת בבסיס לכתוב תוכן כשבפנים אני נופלת או שאני משתטה עם הילדים של השכנים או אחיינים שלי כשאני רק רוצה כל הזמן כל הזמן להכנס למיטה ולהתכסות עד מעל הראש ושאף אחד לא יציק לי ויתנו לי לבכות את הבכי שמחכה בפנים שאם אני אבכה אותו אני אמס ולא ישאר ממני כלום.
אני יודעת שאני רק צריכה לתת לעצמי ליפול, להישרף עד היסוד, רגע לפני שאני נולדת מחדש, כמו עוף החול, אבל אני עייפה ומובסת ולפעמים, ביני לבין עצמי, יודעת שאני משקרת כשאני אומרת מודה אני כי לפעמים אני לא מודה. לפעמים אני רק רוצה ללכת, שלא יהיה אותי עוד, להיעלם, להתפייד, להתאיין, להיות פיינלי, פיינלי, פיינלי! פרי.
ראה עוד > >
10/09/2024
שירה אמונה האחות
"תדע שכל מי ששמע עליך
אוהב אותך כל כך פה באמת..."
יומולדת ראשונה בלי #אחיהקטן💔
ראה עוד > >
11/09/2024
שירה אמונה האחות
נדמה שהזמן חולף לידי, מזדחל או ממהר, בקצב משתנה, מאז ש
אני אדישה אליו, הוא לא עובר דרכי, אני לא טובלת בו רגליים. אם פעם הייתי מתרחצת כולי בנהר הזמן, מתכוננת חודשיים מראש עם משלוחי המנות של פורים ולוחשת לצמחים שלי שהנה עוד מעט יגיע ט"ו באב ויותש כוחה של החמה, רק צריך להחזיק מעמד, היום אני כבר לא מחזיקה כלום. יש את לוח השנה, אני מצליחה- אם כי במאמץ- להיזכר באיזה חודש אנחנו, איזה חג מתקרב, מתי התאריך המפחיד הבא, יום ההולדת שלי, האזכרה שלו, 12 החודשים שחולפים ללא אזכרה, כ"ד בכל חודש עברי, אבל הזמן, הזמן עצמו, הדקות, השעות, כמו קפאו או אולי אני זו שקפאתי והוא זה שמוסיף ללכת.
לכן לא שמתי לב, עד עמוק אל תוך ההתנדבות היום, שבדיוק עשור עבר מאז יום הולדת 26, אותו חגגתי עם פצועי צוק איתן אהובי נפשי, רגע וחצי אל תוך המבצע, כשאני עוד מסונוורת ומאוהבת עד כלות בתבלין המיוחד לשיקום תל השומר. 10 שנים תמימות מאז שנשמתי עמוק כאילו הוציאו לי בבת אחת את הראש מהמים, מאז מצאתי סופסוף קבוצת שווים, מאז מצאתי איפה יש לי ערך ואני בין אוהבים. עשור.
הבוקר הזה התחיל נפלא, עם יומולדת חצי הפתעה בבסיס, עוגת גזר שהורכבה מעוגת הבית ו... ובכן... גזר, בלונים שנופחו באמצע המסיבה ודבר תורה אחד מרגש במיוחד.
אחר כך המשכנו להתנדבות. היינו חבורה לא קטנה שחילקה עוגיות שתרמו חברים ואנשים מהקהילה בלוד ועציצים שתרם רוני יהלום בנדיבות לב אופיינית. עברנו בין החיילים, חילקנו, פטפטנו, ולאט לאט נמשכתי, כמו בקסם, אחורה. פה חשבתי שראיתי את עמית, שם את מורדוך, מה קורה היום באמת עם רותם? איזה כיף שטל חזר, אני צריכה למצוא את מיכאל למסור לו ד"ש מאביחי... רגע, שירה-אמונה, כל אלה פצועי צוק איתן, הם לא בשיקום כבר עשור. Reuven לא פה כבר שנתיים וחצי (בדיוק), אביחי לא פה כבר כמעט שנה...
האווירה מערבבת אותי, זכרונות וזמנים כבר לא עומדים בשורה ליניארית אלא במן קיפול חלבונים מורכב, אבל אני חוזרת קצת לנשום.
לאחר צהריים אחד קסום במיוחד בשיקום, חזרתי אחורה עשור, כשהכל היה שבור קצת פחות.
לאחר צהריים אחד, ביום ההולדת שלי, כל הכוכבים הסתדרו בשורה.
תודה על כל מה שיש לי.
ראה עוד > >
12/09/2024
שירה אמונה האחות
כמעט 15 שנה שההתמודדויות שלי שקופות.
לא רואים עלי את המחלה שלי, לא רואים את הצלקות, את הכאבים, את הפחד. לא רואים כמה מאמץ צריך לגרד מקירות הלב עוד כוח כדי להתרומם שוב מנפילה, בדיוק כשהיה נראה שכל הכוכבים מסתדרים לי בשורה.
לא רואים את כל המשקעים, בעיות האמון, הקשיים בדימוי העצמי, הצלקות הנפשיות שנשארו לי מההתעללות הנפשית והכלכלית בנישואים ובתהליך הארוך של המתנה לגט לאחריהם.
לא רואים עלי שאני חברה שכולה של Reuven ולא רואים עלי שאני אחות שכולה של אביחי. אני נראית בריאה, כובשת פסגות, מעוררת השראה.
את האכזבות, העצבות, הבכי, הכשלונות לא מפרסמים בפייסבוק...
בריטריט האחים השכולים לפני שבוע הלב שלי התכווץ. לשמוע מכולם תחושות שכבר שכחתי. אנשים מתגעגעים לחיים הקודמים שלהם, שהיו נורמלים, לפני שאח שלהם נפל. אני בכלל לא זוכרת את השלב שבו הייתי נורמלית. אנשים תוהים אם ככה זה יההי לנצח- גלים של חוסר כוח וחוסר אונים (כן, אבל לא באותה עוצמה), אם זה הגיוני שפתאום גם אין ריכוז, שפתאום בלי הכנה צריך לשכב לנוח (כן, כי כשהנפש מתמודדת עם כל כך הרבה זה מתיש גם את הגוף), איך ממשיכים לתפקד כשכבר לא מכירים את הגוף, את הנפש, את עצמך (עם הרבה מרווח לבלת"מים ועם חברים טובים שיודעים להכיל הברזות ואיחורים), מה עושים מכאן (פשוט ממשיכים לשחות).
הרגשתי כל כך בודדה, שועלת קרבות ותיקה שנחמץ לה הלב לראות חדשים בקרב.
שיתפתי את זה ביום האחרון וזו שלידי הושיטה לי יד, החזיקה את שלי ולחצה חזק חזק ואז פתאום הבנתי. יש חזית אחת משלל החזיתות שלי שאני כבר לא שקופה בה ולא לבד בה.
בשביל אחד של מסעות חיי פגשתי סופסוף אחים לדרך.
"תשאל את המים כמה הייתי שקופה
זה כואב לי לכאוב את לכתך..."
ראה עוד > >
18/09/2024
שירה אמונה האחות
1. יומולדת לאחיין ולי. יש בינינו 28 שנים פחות 4 ימים והוא היה המתנה הכי טובה בעולם ליומולדת 28, גם אם הגיע קצת מוקדם. מאז שהוא בן 5 אנחנו חוגגים יחד. ההסכם הוא כזה: אנחנו בוחרים יחד נושא מרכזי ואני קונה לו כמתנה את החד"פ הממותג, מפה, בלונים וכו'. סבתא שלו מהצד השני, שחוגגת 4 ימים אחרי אחראית על העוגה התואמת. כבר חגגנו יומולדת מיקי/מיני, יומולדת רכבות, יומולדת דינוזאורים והשנה, לבקשתו יומולדת פוקימון.
פלאשבק ליומולדת שעבר, בו עוד היית פה. פלאשבק ליומולדת של אחיינית אחרת, בו קניתי לה פיניאטה ואחרי שהילדים התייאשו להכות בה קמת אתה וגיסנו, אבא של כלת היומולדת, והרבצתם לה עד שהתפרקה תוך צחוק אינסופי וכמעט הרבצה אחד לשני.
רגע מזוקק של שמחה משפחתית.
2. קמתי הבוקר עם חשק להתאפר קצת יותר מהרגיל ומרחתי אודם בגוון ניטרלי. בום! פלאשבק לעצמי מתאפרת מול שידת המגירות ואתה מגיע, נשען על המשקוף, מסתכל עלי בחצי שעשוע ואומר לי מה את עושה? ואני אומרת לך עזוב זה של בנות. ואתה, נער בסך הכל, אומר לי נו בסדר תסבירי לי אני רוצה ללמוד עכשיו. ואני אומרת לך שאני מורחת אודם שחיפשתי את הגוון שלו חודשים כי הוא בגוון ניטרלי ואתה תוהה מה הקטע האודם אם הוא בגוון ניטרלי ואני מסבירה שזה הופך את השפתיים לחלקות יותר, שלא רואים את הפגמים. אתה מושך בכתפיים וממשיך לעניינך ואני מתבשמת מתשומת הלב ומכך שעוד נשאר לי מה ללמד את אחי שכבר לא כל כך קטן.
3. אילת. לא הייתי כאן מאז הטיול השנתי באולפנה, שגם אותו ביליתי במיטה במלון עם חום גבוה. עוצרים בצומת בית קמה ואני רואה את רבבות הסטיקרים על העמודים וישר שולפת מדבקות שלך.
מאז שהתחתנת היית מגיע לאילת כל חנוכה עם המשפחה המורחבת מהצד השני. פתאום אני הולכת פה ואין לי אותך לשתף. פתאום אני הולכת כאן ומרגישה אותך, חווה איתך את העיר בפעם הראשונה שלי. אני עוברת על הגשר של הטיילת, רואה את כל הסטיקרים ומקבלת אגרוף לבטן. השארתי את המדבקות שלך באוטו ולא יהיה לי זמן לחזור לטיילת לפני שאנחנו ממשיכים הלאה.
אני נעמדת באמצע הטיילת, בשיער שלי שרוך כסוף מעוטר בחרוזים ובצדפים, ומתחילה לבכות.
איך אני מעיזה לחיות בלעדיך.
סליחה אחי. סליחה.
ראה עוד > >
19/09/2024
שירה אמונה האחות
בעודי סוחבת את בכי הטיילת מאמש, נתקלתי בתזכורת פייסבוק לסטורי מלפני שנתיים. באתי לבקר אז ב מכללת רופין , שם התקיים אירוע הסיום של מייקאתון Restart Global- ריסטארט ושלפתי את אביחי מתקופת המבחנים שלו. הייתי כל כך גאה להגיע, מתנשפת, לספריה ולשמוע אותו אומר לחברים שלו שאני אחותו הגדולה. הגאווה היתה שאני אחותו של אביחי, שבבירור היה אחד שהעיניים היו נשואות אליו ולמד ברצינות והסביר בענווה.
לקחתי אותו לסיור בין הפרויקטים של המייקאתון - כולם סיוע לפצועים צה''ל שלא נמצא עבורם פתרון במוצרי המדף הקיימים- והוא ממש התלהב שהוא לומד הנדסת חשמל, כי יום אחד הוא יוכל להצטרף למתנדבים ולסייע.
עם כל הבלגן האמוציונלי הזה, כולל אירועי הפוסט הקודם, המשכנו בטיול כשאני נהנית מחֶברה רגישה ומאפשרת ונעה בין הנאה מהטיול (ראינו יעןןןןןן בחי בר!) לגלים של בכי שכבר לא הצלחתי לדחוס פנימה. ככה, עם הסלט הרגשי הזה, הגענו ליטבתה.
הפעם רצתי לאוטו להביא מדבקות והדבקתי בקירות הנופלים פה. אני אוהבת לסרוק את הסטיקרים, לנסות לשנן את המסרים והשמות ולפתע נתקלתי בסטיקר עם שם שהיה לי מוכר במעורפל. חיפשתי בגוגל ו-בינגו!
רומן נפל ב-7.10 ואנחנו, קהילת לוד, הגענו בהמונינו ללוויה, שהתקיימה ב8.10, כדי לומר לו תודה ולחלוק כבוד אחרון. יום למחרת הגענו שוב כולנו להלוויה של נוה לקס. למחרת בבוקר הודיעו לי שאביחי נפל. הקהילה בלוד היתה המומה מהרצף האכזרי של שלושת הימים האלה, ממש בתחילת המלחמה.
היום נזכרתי ברומן, שההלוויה שלו הייתה באחד הימים האחרונים של החיים שלפני. כמו בלוח השנה, וכמו ששניהם קבורים בשתי הערים שהן לי בית, שמתי את אביחי לידו.
תשמרו אחד על השני. ועלינו.
ראה עוד > >
22/09/2024
שירה אמונה האחות
ביום ששי, איסרו חג שמיני עצרת, כ"ג בתשרי ה'תשפ"ה, 25.10.24, יתקיימו, אם חלילה לא יגיע משיח צדקנו, אזכרות 13 החודשים (שנה עברית, מעוברת) של נופלי ונרצחי 3 ימי המלחמה הראשונים.
מאחר שהתאריך העברי של ה-7.10 הוא כ"ב תשרי, תאריכו של חג שמיני עצרת/שמחת תורה, אזכרות הנופלים והנרצחים ידחו ליום ששי, איסרו חג, כ"ג תשרי.
ביום זה תתקיימנה גם האזכרות של נופלים ונרצחי 8.10 וגם נופלי ונרצחי 9.10 (ביניהם אחי הטוב) שהתאריך העברי שלו, כ"ד תשרי, יוצא בשבת (לא נהגו לאחר אזכרות שיוצאות בשבת , אלא להקדים), מה שגורם לאיסרו חג השנה להיות אזכרת השנה של כל נרצחי ונופלי 7-8-9.10.23.
זה *המון*.
כאמור, השנה היא שנה מעוברת.
חלק מהמשפחות מציינות את ה-11 חודש, חלק את 12 החודשים וחלק את התאריך של השנה (13 חודשים).
חלקן מציינות יותר מאחד מאלה.
המנהגים מתפצלים גם לאזכרה לפי תאריך הפטירה ולאזכרה לפי תאריך הקבורה...
כל האמור מתייחס רק למשפחות שבכלל מציינות תאריך עברי. ישנן משפחות שבחרו לציין שנה ללא יקיריהן בתאריך הלועזי.
בקיצור, אוקטובר הולך להיות חודש קשוח והקושי לא יגמר עם החגים, כי יום האזכרות המרוכז הנ"ל, למשל, יוצא ממש בסופם.
תהיו טובים. תהיו רגישים. אף פעם אי אפשר לדעת אם מי שמעצבן בכביש פשוט תקוע באמצע גל של בכי.
"כל זאת היה אתמול
ונדמה שחלפה לה שנה
מרגעי חלום גדול
נשארה רק מנגינה..."
ראה עוד > >
23/09/2024
שירה אמונה האחות
ב"ה (?) יש הרבה מיזמים סביב #אחיהקטן, כולם (אבל באמת כולם) מרגשים ומוסיפים אוויר לריאות קפוצות וללב קפוא, אבל יש כאלה שממש מעתיקים את הנשימה.
🫶
(עכשיו תוהה איך גורמים לכך שיופיע ב waze)
ראה עוד > >
23/09/2024
שירה אמונה האחות
*נשלחת על ידי המפקד להכניס הרשאות מיוחדות לחוגר שלי (משהו כזה)*
*מגיעה למשרד המיועד, רואה את זה על הדלת, מתאפקת לא להראות שזה אחי כדי לא להעמיד את החיילות שם במצב לא נעים*
חיילת1: היי, מה את צריכה
אני: קידוד, שם משתמש והרשאות
חיילת1: אוקיי, מה השם?
אני: שירה-אמונה
חיילת1: שם משפחה?
אני: אמסלם
חיילת 2 מרימה אלי את הראש ומצביעה על הדלת במבט שואל
אני: כן..זה אחי...
אני בלב: אמג הן אשכרה זכרו את השם שלו מהסטיקר!
(וגם קצת כי אבא שלי הקצין שם חחח)
ראה עוד > >
23/09/2024
שירה אמונה האחות
דפדפתי בתמונות הישנות במחשב שלי בפעם המיליון (חיפשתי משהו אחר) ופתאום מצאתי כמה שלך שעוד לא מצאנו ב(כמעט) שנה של חפירות והן אמנם מגילגול אחר והתינוקת שבבטן תחגוג בת מצווה ביום הזיכרון הבא (!) אבל הן שלך אז מה אכפת לי.
אני מגרדת מקירות מערת הלב, ממש בציפורניים, עוד קצת ועוד קצת. הציפורנים שלי מדממות, לפעמים נדמה שנעקרות ממקומו, הכאב שולח חיצים אל תוך הלב ממש אבל אני מגרדת. מליון זכרונות שלנו ביום ואני לא יכולה לשבת על כל אחד פוסט אז אני מלקטת- פרטים קטנים, שמות קטנות של יום חולין- ואוספת אותם לפוסט אחד ארוך, משתמשת בתמונות בקמצנות, בוררת אותן, מקפידה לכתוב כמה שיותר זכרונות על כל תמונה למרות שכבר מיחזרתי כמה מספר פעמים. אני חורטת את פרטי היותך על קירות המערה, מעגנת במילה הכתובה את כל אינסוף הרגעים שעברו מהזמן שגדל בבטן וחיכינו לך ועד שנקטעת. את כל הרגעים בהם אתה עדיין, רק לא גשמית.
הייתי בבסיס היום, קיבלתי תפקידון חדש ובבת אחת הזדקפה לי הקומה וחזרו לי הכוחות והוקלו לי הצעדים והלכתי בבת אחת לחדר האוכל בלי עצירות בכלל ואז בבת אחת חזור ואז ישבתי עם אחד המפקדים והוא הראה לי את תיקיית משחקי המחשב שלו וראיתי שם את ריימן ואייסיטאוור ואמרתי לעצמי יו!!! אביחי יעוף על זה!!! כמה היינו משחקים בזה כולנו אבל הוא הכי הכי ואז ממש שבריר של שניה אחר כך הלב שלי התפלח מול ההבנה, שוב שאין למי לשלוח עוד. שאין.
וזה בדברים הקטנים- בסרטון פרסומת בפייסבוק מקפיץ לי, בסטיקר שמודבק על דלת בבסיס ושיחה שמתפתחת (או לא) כשמגלים שאני אחותך (אחות של אמסלם, איזו גאווה!), בשיר שיש ברדיו, בשורה שמישהו אמר ואני שמעתי לא נכון ובא לי להיקרע איתך מצחוק בהומור הפרטי של שלושתנו שהוא רק שלנו ואין אף אחד, ממש אף אחד בעולם, שיוכל להבין בלי שאצטרך להסביר 5 דקות לפחות את כל הרבדים בהם הבדיחה הזו מצחיקה אותנו- 3 ילדים בפחות מ-5 שנים, גדלנו כמו אשכול ענבים וכשאחד מאיתנו נחתך לכולנו קר קצת יותר.
מישהו אמר לידי היום על משהו שזה "כמו לרכוב על אופניים" ואני ישר נזכרתי ביום ההוא שהחלטת ללמד אותי לרכוב על אופניים. הייתי כבר ענקית בשלב הזה. התינוקת בתמונה היתה כבר בת שנתיים בערך, אני כבר לא הייתי נשואה. היא בקושי ידעה לדבר ואתה התעקשת שאתה יכול לסייע וסמכתי עליך למרות שידעתי בכל תא ועצב בגוף שלי שאין מצב שתצליח. עליתי על האופניים ובאמת איזנת אותי קצת אבל אז עזבת ואני התהפכתי ממש- רגליים למעלה וראש על הרצפה וזה כאב אבל זה היה איתךאז במקום בכי התגלגל החוצה צחוק גדול והיא, התינוקת, האחיינית הראשונה שלנו, שמצולמת איתך כל כך הרבה שאנשים זרים שרואים את האלבום שלך בטוחים שהיא הבת שלך, בקושי ידעה לדבר אבל רצה פנימה מהר מהר ואמרה: סבתא! שׁימוּנָה (ככה היא קראה לי), שמיים (ככה היא קראה אז לאופניים), מהר מהר, בום טראח! ואנחנו התמוגגנו מהדבר הקטנטן הזה, שהצליח לספר סיפור שלם, מדוייק כל כך, במעט המילים שיש לו. והלב שלי, שוב, נשבר, כי ניסיתי כמה פעמים ללמוד לרכב על אופניים מאז אבל שוב ושוב התייאשתי והנה אני כבר בת 147 בתחושה ועדיין לא יודעת לרכוב על אופניים. שמיים, מהר מהר, בום טרח💔
החגים מתקרבים לא נשארו כמעט ימים לקחת מהם אוויר יש רק עוד שבת אחת ואחריה כמה ימים שבטח יהיו סערת הכנות ונסיעות וצלופנים ושוקולד בצורת דבורה וכרטיסי ברכה עם רימון ובקבוקי יין ואני לא מסוגלת. אני לא מסוגלת לשוב לראש השנה, החג האחרון בו היינו יחד. אני לא יודעת איך אני אעשה את זה. אני לא יודעת איך אני אשרוד את זה אני באמת ובתמים לא יודעת. מילא, ראש השנה, איך אני אמורה לחגוג את סוכות כשהדבר האחרון שדיברנו עליו כשהתראינו הוא הרצון שלי לקנות סוכה לעצמי במקום להסתובב ברחוב עם צלחת ולקושש סוכה לאכול בה ואיך אני אמורה לנשום את החג הכל כך חגיגי ומשפחתי הזה כשכקניתי לבסוף סוכה רגילה במקסטוק, כי לא הצלחתי למצוא לי סוכת טיולים אצל הבן של צמח מורי, הייתי כל ך גאה וישר שלחתי לך ואתה שמחת איתי. ואיך אני אמורה לשרוד, איך בדיוק אני אמורה לנשום, כשאני אזכר איך ב6.10.24 ישבתי בים עם הילדים של אחת המשפחות בלוד, היה חמים וליקקנו ארטיקים של הביוקר, כאלה שרק "דודה" כמוני קונה, צפינו במצנחי רחיפה מעל הים בפלמחים ואחת מהם אמרה לי "יו שירה-אמונה, איך מושלם"?
ומה אמור לקרות אחר כך? איך אני יכולה לפרק שוב את הזוכה, כמו שהספקתי גם בשנה שעברה, ולארוז, מה שלא הספקתי שנה שעברה ולבסוף הקהילה עשתה את זה עבורי כשהם נכנסו אלי הביתה לנקות כדי שאשוב מהשבעה לבית קצת יותר נורמלי מזה שעזבתי? איך חוזרים, איך מבינים, איך מעכלים שיום אחרי החגים הארורים האלה כבר אזכרת השנה שלך?
בא לי לצרוח ובא לי לישון, בא לי לברוח ובא לי להיות, בא לי להסתער על עשיה ובא לי למצוא פינה ולשבת לבכות בה. אני לא מוצאת את עצמי, אבל מתמסרת לגלים. לא כל העולם בידיים שלי ולכן הגשר לא כל כך צר, יש מי שמחזיק לי את היד וכרגע אני משחררת את השליטה ונותנת לו להחליט. איבדתי כיון גם ככה. הלילות קשים ויש להם חיים משל עצמם. הלילה הוא ישות שמתגנבת מהחרך שמתחת לדלת הכניסה ומשביתה אותי ומקפיאה אותי בתוך הזמן שממשיך ללכת ומשכיבה אותי חסרת כוחות על הספה, עוד עם המדים, ומורחת אותי לאורך שעות שאני לא זוכרת בכלל מה עשיתי בהן.
אני נאחזת בטלפון כגלגל הצלה- כל הסחת דעת תתקבל בברכה.
כל הסחה.
רק שלא יכאב שוב בדיוק כשהחומות שלי יורדות.
רק שלא יתקוף אותי שוב החושך, כשאני כל כך עייפה מהיום.
אני מתפללת כל כך שאחרים ימצאו את הכוח לשמוח. אמן. אמן. שישמחו גם בשבילי.
אומרים לי שתיכף, כשעוברת השנה הראשונה, החלק הקשה מאחורי.
למה, אני שואלת, אחרי שנה הוא חוזר?
ראה עוד > >
26/09/2024
שירה אמונה האחות
אוריאל ביבי ואביחי אחי למדו ביחד במחזור ס"ג ב מדרשית נעם כפר סבא.
אוריאל, חבר הכוננות של שלומית, קפץ לעזור לישוב השכן בבוקרו הקשה של חג שמחת תורה, נפגע ונפל.
יומיים בלבד לאחר מכן אחי שלי, האהוב עלי כל כך, נפגע גם הוא ונפל במקום באיזור צומת שער הנגב ליד תחנת הרכבת בשדרות.
אחות של אוריאל, שלמדה כמה שנים מעלי באולפנה, מצאה את המחברת הזו ושלחה לנו.
היום בכותל הדבקתי את הסטיקר של אחי כמו שאני עושה תמיד כשאני מגיעה לקירות זכרון (תמיד יש לי סטיקרים עלי) ופתאום קלטתי מי השכן שלו..
אוף 💔
ראה עוד > >
27/09/2024
שירה אמונה האחות
לו להשיב ניתן
את מחוגי הזמן
איזה עולם נפלא
הוא היה בונה לו
12 חודשים 💔
ראה עוד > >
30/09/2024
שירה אמונה האחות
כשהתחילה המלחמה והתחילו להתפרסם שמות ההרוגים, ישבתי על האתר וריפרשתי. ידעתי שאין לי סיכוי להכניס מאות שמות לראש אבל אמרתי לעצמי שזה לא פוטר אותי מלנסות, מלעבור אחד-אחד ולתת לו כמה שניות של הרכנת ראש.
אחד השמות שנחרתו אצלי היה של מתן אברג'יל, שקפץ על רימון שנכנס לנמ"ר והציל את חבריו בגבורה. החייל הביישן והשקט ניסה להוציא את הרימון אבל כשראה שהוא נכנס לפינה בנמ"ר פשוט זינק עליו. לדברי מי שטיפל בו הוא הספיק עוד למלמל "ניסיתי להגן על כולנו ועל כל עם ישראל" לפני שנדם.
ביום החמישי ללוחמה, כשליווינו את אביחי למנוחת עולמים, הצצתי בזווית עין על המצבות שכבר היו בחלקה החדשה בבית העלמין הצבאי. הראשונה בשורה של אביחי היתה המצבה של מתן. צמרמורת עברה בי. מה הסיכוי שאחד מהשמות הספורים שהצלחתי לזכור הוא שכן של אחי? כנראה שזו שורה של אנשים יוצאי דופן באופן מיוחד.
היום הלכתי לומר שנה טובה. להבטיח שלא משנה כמה שנים יעברו אני לא אשכח. להיזכר יחד בראש השנה של שנה שעברה, הפעם האחרונה שראיתי אותו. החג האחרון שחגגנו יחד. שבועיים וחצי לפני שהכל עצר. הדלקתי נר וישבתי שם לשחזר, להיפרד, להיזכר, להודות. אוי אלוקים ישמור. אפילו טישו לא הבאתי.
בכניסה לבית העלמין ראיתי כיסאות מסודרים יפה. מתברר שהאזכרה של מתן היום. ישבתי בצד ובכיתי קצת, הדלקתי נר, הנחתי כרטיס ברכה לשנה החדשה וניסיתי לא לחשוב על זה שאני לובשת שמלה בצבע צהוב מנגו בוהק באמצע אזכרה של מישהו אחר 🤦
חלק מהאנשים שעברו לידי לאזכרה, שהייתה ממש כמה מטרים לידי, עצרו לומר לי "משתתפים בצערך", השאר רק הנידו ראש או הצליבו מבט. מה צריך יותר, כולנו באותה הטראומה.
יד על המצבה, ראש על היד. המצבה חמימה. אני יודעת שזה לא רציונלי אבל מרגישה שהוא חם אלי חזרה. זה חונק אותי בעוד דמעות שמכתימות את הדגל הפרוס על השיש. אני נסחפת פנימה בגלים עדינים, כל כך הרבה זכרונות, הוא היה לידי ממש לפני רגע. הוא אחי, אחי! אז מה אם עברה שנה.
מתוך המערבולת אני חושבת לעצמי אולי אשים בעצמי גם אבן על המצבה של מתן, בתור אחות של אביחי שכן שלו.
פתאום אני שומעת קול. סליחה שאני מפריעה לך. אני מרימה ראש והדבר הראשון שאני רואה הוא שתי עיניים כחולות. אני מסתכלת עליך כבר המון זמן, היא אומרת. אנחנו איבדנו את שי שלנו לפני המון שנים. אני רוצה לומר לך שהתפוררנו ואז קמנו החםלטנו לבחור בחיים. אני רוצה לומר לך שאין נחמה וזה כואב לנצח אבל חיים. מרימים את הראש.
סיפרה שהגיעו מחיפה. שלא מפחדים מהטילים, שלמרות שהיא לא נראית דתיה סבא של בעלה היה רב שהקים את ישיבת נחלים ושהיא לעולם לא הולכת עם שרוולים קצרים מדי או מכנסיים צמודים מדי, שהייתה אחות בבתי חולים ולאחר מכן אחות בית ספר בבתי ספר בחדרה והתעקשה ללכת רק לדתיים ולחרדיים. היא סיפרה שהיא אימא לששה וביניהם שי הלפרין ז"ל, שכל ששת הבנים חונכו לקצונה, שמתן היה אצלם בן בית ושבעלה עודד אותו לצאת גם כן לקצונה. סיפרה שהיה חשוב לה לחפש ברחבי בית העלמין ולמצוא אבן להניח על המצבה ליד הבחורה הבוכה, משי. עניתי לשאלתה שזה אחי. התשנקות. אחי הקטן. בכי. בכי.
היא הביאה לי טישו כשמרוב בכי האף שלי התחיל לדמם ורציתי לרוץ לאוטו כי שכחתי להביא איתי. היא הציעה לי אפילו מים.
כולנו ביחד. היא אמרה לי. את לא לבד. כולנו יהודים, כולנו עומדים בגבורה גם אם הלב שלנו שבור. אנחנו לא נרכין ראש ולא נפחד גם אם יש טילים.
סיימנו בחיוך, אפילו עם קצת צחוק בקול רם.
בדיוק האליהו הנביא שהייתי זקוקה לו כל כך, רגע לפני השנה החדשה.
עוד תראו, עד תראו, כמה טוב יהיה- כתבתי להורים שלי- בשנה, בשנה הבאה.
בסוף שכחתי להניח אבן אצל מתן ...
ראה עוד > >
02/10/2024
שירה אמונה האחות
רגע לפני החג אני מנסה לחשוב למי עוד לא התקשרתי לומר חג שמח. אני כל הזמן מרגישה ששכחתי משהו.
זה תמיד בסוף מתכנס אליך. עוד חג שבו אני לא מאחלת לך חג שמח, אבל הפעם החג הזה אחר.
בעוד 48 שעות אני סוגרת שנה בדיוק מהפעם האחרונה שראיתי אותך.
ברגע שיצאו לזיו, קצין הנפגעים שהודיע לי, המילים "בנפול אחיך, אביחי אמסלם" מהפה, המוח שלי חסם אותך. בבת אחת חטפתי בלאק-אאוט ולא זכרתי פתאום איך אתה נראה, איל אתה נשמע, מה הגובה שלך, מה החספוס המדויק של כף היד שלך, מה המשקל של היד שלך על הכתף שלי. לא זכרתי כלום. ניגשתי למקרר מהר, להסתכל על מגנטים שלך ושלי ביחד, ולא הרגשתי כלום. הסתכלתי כל הפיקסלים המודפסים, חלק דהויים יותר וחלק פחות, ולא הרגשתי כלום. משהו בדמות הפיזית שלל התנפץ בי, הכאב היה בדמות הרגשית, בחלק המדויק ההוא בלב שכואב מאז בגלים כאב שהוא רק של אח.
עוד לפני השבעה פתחנו אלבומים והזכרונות התחילו לצוץ שוב, בסדר כרונולוגי. הלידה שלך וההגעה של התינוק הארוך עם העיניים הגדולות הביתה, הפעוט שהיינו שמות לו סרטים וסיכות, בן אומלל אחרי שתי בנות 🤣, התחושה של היד שלך ביד שלי כשהייתי כבר ביסודי ואני בחטיבה והרגשתי כל כך גדולה, הפעם הראשונה שהלכנו מכות וניצחת ומאז הבנתי שלא שווה עוד להרביץ לך והרבה יותר שווה לי כשאנחנו באותו צד, החברות האמיצה, הנדירה, שנרקמה שם.
רק את הזיכרון של ראש השנה האחרון לא הצלחתי לשחזר. לא משנה כמה ניסיתי, לא משנה כמה התאמצתי, כמה דמיון מודרך כמה תחנונים לפני השינה, עד בכי ממש, שמשהו מהחג האחרון שלנו יחד יצוץ. משהו קטן להיאחז בו כדי לעבד את הסוף.
אתמול דיברתי עם Lital, שגם היתה איתנו בחג האחרון. היא סיפרה לי בפעם המיליון מה היא זוכרת ופתאום - בום! פלאש בק. אני זוכרת, אני זוכרת! אני זוכרת איך היה לנו כיף אחרי תקופה ארוכה מורכבת, אני זוכרת איך דיברנו מלב אל לב, פתוח, כאילו נפגשנו מחדש כבוגרים, אני זוכרת איך הבטחת לעזור לי למצוא לי סוכה, איך שמעת על הלימודים שלי (אולי דיברנו על הקבל הכדורי שעזרת לי איתו ממש באותו סמסטר?), איך התחזרנו על שאריות התבשילים שהיו ה"סימנים" אחרי נטילת ידיים וצחקנו על עצמנו, שלושה בוגרים שחזרו לרגע להיות גורים מאותו השגר.
אני זוכרת הכל אחי. הכל אני זוכרת.
זהו, אני סוגרת שנה לפעם האחרונה שראיתי אותך ומתעקשת, ממש מתעקשת, להאמין שהבאה תהיה טובה יותר.
ואתה יודע כמה אני עקשנית...
עוקד והנעקד והמזבח.
ראה עוד > >
05/09/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מחר (יום ראשון) הוא היום האחרון להזמין שמשונית לסוכה עם המשפטים של אביחי שלנו.
מעבירים את ההודעה מורד, המעצבת:
*מיזם אורות ניצחון*
כרזות לסוכה עם משפטי עוצמה של הנופלים🇮🇱
במיזם כרזות מעוצבות עם משפטים שונים של חיילינו שנפלו במלחמת חרבות ברזל המשקפות את הרוח הגדולה, המסירות והעוצמות שהיו איתם.
המיזם יאפשר לחגוג את חג הסוכות ולהתחבר לתקופה ההיסטורית- תנכית שאנחנו נמצאים בה וכמובן לשאוב מהאור הגדול שהנופלים השאירו פה.
הכרזות מודפסות על בד שמשונית בגודל 50/50 ס"מ
עם טבעות בצדדים לתליה נוחה.
מחיר כרזה: 43 ₪
*כל המשפטים שמשתתפים במיזם באישור המשפחות*
להזמנות: https://did.li/orotnitzahon
לשאלות ופרטים ניתן ליצור קשר בווצאפ: https://wa.me/972524718615
בשורות טובות🩷
ורד ביתן
ראה עוד > >
02/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מאחלים שיפה ושונה תהיה השנה...
תודה לחטיבה 551 שלא שוכחים!
חג שמח🙏🐝🍎🍏🍯
ראה עוד > >
01/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לפני כשבועיים התקיים טקס הנחת אבן פינה בחברת "אלביט מערכות" בנתניה, שם עבד אביחי. אביחי, יחד עם עובדי חברה נוספים, הונצח בסלע גדול ועליו לוח זכוכית עם השיר "איך אומרים פרידה" של מיכאל זץ.
נשאו דברים מנכ"ל אלביט נתניה ומנכ"ל אלביט הארצי וכן לווה הטקס בגיטרה.
מצרפים את הודעת הדוברות של אלביט:
"קולם לא נדם"
משפחות עובדי אלביט מערכות אשר בניהן נפלו במלחמת חרבות ברזל , לקחו חלק בחנוכת אנדרטה לזכרם, באתר בו פועלת חטיבת תקשוב וסייבר בעיר נתניה.
בטקס לזכרם של: *אביחי אסמלם, עומרי רוט, ואוהד אשור זכרונם לברכה*, לקחו חלק לצד משפחות הנופלים גם עובדי החטיבה, מנכ"ל החטיבה חיים דלמר, נשיא החברה בצלאל (בוצי) מכליס, ויור מועצת המנהלים של אלביט מערכות מר דוד פדרמן.
*בצלאל (בוצי) מכליס, נשיא ומנכ"ל אלביט מערכות*:
"זהו חלק ממפעל הנצחה רחב יותר שלקחנו על עצמנו לכבודם ולזכרם של הנופלים – עובדינו ובני משפחותיהם, להם אנחנו חייבים כל כך הרבה. אנו פועלים על מנת להבטיח שדורות העתיד יזכרו ויוקירו את המחיר היקר ששולם, והמעט שאנו יכולים לעשות כדי לגמול לצעירים שהקריבו את חייהם למעננו".
חנוכת האנדרטה הינה אירוע הינו הראשון בשורה של טקסים, אירועי זיכרון והנצחה אותם תקיים אלביט מערכות באתרי החברה לצד, אירועי חיזוק ותמיכה במשפחות החטופים, לרגל יום השנה ל 7/10.
מאז תחילת המלחמה נפלו חמישה מעובדי החברה ובהם ניתאי מייזלס ז"ל וליאב אטיה ז"ל מחטיבת יבשה.
מאז תחילת המלחמה עובדות ועובדי אלביט עובדים במתכונת מתוגברת לצד, עשרות פעולות התנדבות ותרומה לקהילה בדגש על סיוע לפצועי צה"ל.
עובדי החברה ומנהליה מייחלים לחזרת החטופים במהרה לביתם.
תודה רבה לחברת אלביט שמלווה אותנו כל כך הרבה, מחבקת עוטפת אותנו לאורך הדרך.
ראה עוד > >
30/09/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה לנופת, מתן, נפתלי וכל צוות מיזם משלנו על שכללו את אביחי ומשפט ההנצחה שלו בחפיסת קלפי "מילים של נופלים" ואף שלחו לנו חפיסה עם שליח עד הבית.
יצא מקסים ומכבד את זכרו!
תודה רבה רבה ❤️🩹
להסבר ורכישה
ראה עוד > >
29/09/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לפני כשבועיים משפחת כהן קנתה בית חדש באיתמר, דרך "לב ההר" וביקשה להצטלם ולשלוח לנו.
מצורף גם דבר התורה לאותה פרשת שבוע שכתב אב המשפחה.
עוד בית בארץ ישראל!
תודה רבה ויישוב טוב ❤️🩹🙏
ראה עוד > >
25/09/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
רותי, אימא של אביחי, עלתה לתכנית פתחי וזמרי בעם ב גלי ישראל ובחרה לתרום לאיחוד הצלה דפיברילטור שיהיה לזכותו של אביחי שלנו.
בזכותו ינצלו חיים רבים
והלוואי שבזכות התרומה והצלת החיים נראה בקרוב ישועות לעם ישראל🙏🙏🙏
ראה עוד > >
24/09/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אושרית, חניכה של אביחי מ"תלפיות", התחילה השנה ללמוד במכינה הקדם צבאית בניצן. כשהיא וחברותיה יצאו לריצה באיזור הן נתקלו בגלְעד המוצב במקום נפילתו של אביחי שלנו. הן ביקשו שנגיע אליהן לדבר על אביחי, ביקשו לרכוש חולצות וכו'. אושרית הגדירה אותו: "הוא היה ממש כמו אבא בשבילי"
התרגשנו מאוד מאוד ❤️❤️❤️
ראה עוד > >
19/09/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בשבוע שעבר קיבל גבי, אבא של אביחי, הודעה מחבריו למחזור ל"ב במדרשיית נועם שסיפרה כי הם יצאו לריצה ונתקלו בגלעד במקום נפילתו.
ראה עוד > >
18/09/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
סיגלית יעקובי, יו"ר הסתדרות המורים בחדרה, הדפיסה סימניות עם ציטוטי נופלים וחילקה אותן יחד עם יומני המורים למורים בחדרה והאיזור.
נירה משעלי, אימא של אביתר שהיה חניך של אביחי וחברת המשפחה נשים רבות, קיבלה בתחילת שנת הלימודים יומן מורה ואיתו.. דווקא את הסימניה עם הציטוט של אביחי!
סיכוי קלוש ומעט מצמרר....
ראה עוד > >
12/09/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בשבוע שעבר נסעו גבי רותי, ההורים של אביחי, למאהל הגבורה, השאירו שם סטיקרים של אביחי (מוזמנים ללכת לקחת!), רכשו חולצות של פורום הגבורה והצטלמו עם תמונתו של אביחי שלנו ❤️🩹
ראה עוד > >
11/09/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
במשפחתה של אביה, שעבדה בעבר עם שירה-אמונה, חגגו בת מצווה לבת הגדולה ובחרו לשלב את זכרו של אביחי בשמחה המשפחתית.
התרגשנו מאוד מאוד! אין כמו לשלב את אביחי בחיים עצמם, בדיוק כמו שהוא היה-חי ושמח!
תודה משפחת נתניא 🙏
ראה עוד > >
10/09/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אסף, אדם שאיננו מכירים, הקים מיזם לחלוקת ספרי תהילים מחולקים על שם נופלים וכך הוא כתב:
"מזמור לנשמה – ספר לכל חלל"
הפרויקט נולד לאחר 264 ימי לחימה במלחמת חרבות ברזל.
בעודי קורא מתוך ספר תהילים, חשבתי כמה מאחד, מחבר ומאגד לקרוא יחד מתוך ספר תהילים מחולק.
משפחה, חברים, יחידים.
כל אחד קורא מספר פרקים ויחד מסיימים ספר תהילים שלם.
ואז חשבתי איך אוכל להנציח ולהחזיר כבוד אחרון לגיבורים הקדושים שנפלו על קידוש השם במלחמת ישראל.
כך נולד הפרויקט "מזמור לנשמה - ספר לכל חלל"
לכל חלל יוקדש ספר ובאמצעות קריאת פרקים ממנו יונצח גיבור ישראל ותתעלה נישמתו.
כשם שקריאת "תהילים מחולק" מחבר ומאחד, כך נתחבר ונתאחד כולנו כעם אחד.
בתקווה שחיילי ישראל יחזרו לביתם בריאים ושלמים, שהחטופים יחזרו בשלום בריאים בגוף ובנפש ושעם ישראל יתאחד ותיעלם המחלוקת מישראל.
*משמעות תפילה "לעילוי נשמת" היא, מכיוון שכל נשמות ישראל ערבים זה בזה, קריאת התהלים שלנו נזקפת לזכות הנשמה שאנו מתכוונים להעלותה ואולי אף זקוקה לזכויות האלה.
"עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים, כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ;
הַמַּזְכִּרִים אֶת ה', אַל דֳּמִי לָכֶם!"
ישעיהו סב ו
אסף טרח ומצא דרך להעביר אלינו את הספר המחולק מקרית שמונה, שם הוא משרת במילואים.
אם תרצו לתמוך במיזם או לבקש ספר על שם נופל אחר בחרבות ברזל, דברו עם אסף 0527543972
ראה עוד > >
09/09/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לקראת העליה לבית העלמין שהתקיימה לפני כשבוע וחצי, צייר אריאל את סמל גדוד 7008 על חלוק נחל במטרה להניח אותו כל המצבה.
אימא של אריאל, אפרת, היא בת דודה של אביחי ❤️❤️❤️
ראה עוד > >
09/10/2024
רעות פרלשטיין
את אביחי ומשפחת אמסלם אני מכירה מילדות, מהגיל שעוד רק זוכרים תמונות מעומעמות של צחוק, משחקים ורגעי שובבות…
בשנים האחרונות לא זכיתי לפגוש את אביחי אבל אני זוכרת ומנציחה אותו בעזרת הזכרונות המתוקים של הילדות הטובה והתמימה שהייתה לנו. ככה בדיוק, כמו החיוך המאיר ותמים שהוא מפיץ דרך התמונות והסיפורים.
יהי זכרו ברוך🙏🏼
ראה עוד > >
09/10/2023
ליאל צדוק
אביחי שלנו, גיבור ישראל
אני לא מאמינה שצריך לדבר עלייך בלשון עבר
אבל אני זוכרת שתמיד אמרת לי:
ליאל! אל תתרכזי במה שהיה, תתרכזי במה שיש.
אז אביחי היום ה 9.10.2024
והיום לפני שנה קרה היום הכי עצוב בחיי
הלכת לנו בלי להגיד שלום כמו שצריך
אני רוצה להגיד לך שאתה הייתה אבא שלי
לכל דבר ועניין עזרת לי להבין את החיים..
היו לנו שיחות שהם לעולם ישארו בינינו
אתה נתת לי צידה מטורפת לדרך
אתה תמיד הקשבת לי בכל מקום ובכל זמן
גם אפילו בשעות הלילה, שכולן ישנו
אני זוכרת שהיה לילה אחד שממש לא הצלחתי להירדם וסתם ישבתי לחיכיתי לשומרת לילה ואחרי חצי שעה בערך נכנסת
מזיע, אחרי כדורסל עם המדריכים..
ושאלת אותי מה אני עושה בסלון?
ולמה אני לא הולכת לישון?
אמרתי לך שקשה לי לישון קצת אבל אלך למיטה זוכרת שלא הסכמת לי ללכת לישון ככה וישבת איתי עד ממש ממש מאוחר (בערך 3 כזה) סיפרתי לך דברים שלא סיפרתי לאף אחד נפתחתי איתך תמיד דיברתי איתך על דברים שלי אישיים שלי אני באמת הרגשתי שאתה מקשיב לי ונותן לי טיפים ועצות שילוו אותי תמיד
אביחי אני מתגעגעת אלייך ברמות
מתגעגעת לדבר איתך לשמוע את העצות שלך
מתגעגעת לצחוקים שלך ולהומור שלך
מתגעגעת לדבר תורה של שבת בארוחה
אני משתדלת בכל שבת לעשות עלון לשבת
אביחי עוד ממש ימים ספורים יום כיפור וזה יום שצריך למחול ולבקש סליחה אז גם עם אתה לא כאן אני רוצה לבקש ממך סליחה מהדברים הקטנים ועד הגדולים
אני מבקשת סליחה שאתה לא כאן..
אתה בסכ״ה הלכת לשמור על העם שלנו
כמו שאתה שומר על כולנו אבל קרה מה שקרה ואני התנצלת על כך
סליחה גם שלא זכית לראות את הנסיכה הקטנה של אמסלם אבל תדע לך שאנחנו מרגישים אותך תמיד איתנו
סליחה על החפירה אבל עוד משהו קטן..
כתבתי עלייך שיר..
מהמילים ועד הלחן רק שבגלל המצב לא הספקתי להיות על זה אבל מבטיחה שזה יהיה מוכן אפיץ את השיר לכולם וידעו מי אתה
אוהבת אותך לנצח ליאל❤️🩹💔🕯️
ראה עוד > >
25/08/2024
שירה אמונה האחות
ההספד של שירה-אמונה, אחותו, באזכרת 11 החודשים::
בס"ד
ביחי,
פעם אירחנו את ויינברג המ"פ ואמרנו שבתכל'ס, מת כמו שרצית. הוא תיקן אותנו שמת כמו שרצית לחיות. ובאמת, מאז שעזבת, הרבה השתנה פה:
שחרילי נולדה בלידה קלה ומהירה, כאילו מיהרה מאוד מאוד לבוא לעולם ולשמח את כולנו, כאילו ידעה שהכאב כל כך גדול.
כל שבעת האחיינים שלי גדלים בסביבה הכי שמחה שאנחנו מצליחים לספק להם. אנחנו מספרים להם עליך כל הזמן ומדברים עליך כל הזמן. אין מצב שהם יגדלו בלי לזכור את דוד שלהם, פשוט אין מצב.
לירזי הרימה לך יומולדת מהסרטים. ישבנו חברים ומשפחה בדשא, שרנו, אכלנו, צחקנו, בכינ והכי חשוב- ביחד.
אבא, שטוחן מילואים מה-8.10, קיבל דרגה אישית מהרמטכ"ל ועכשיו הוא אלוף משנה, לא פחות!
אימא שלנו גיבורה ויוצאת מאיזור הנוחות שלה שוב ושוב, מתעקשת להתרפא, לאחוז בחיים, לשוב לנשום.
אני הלכתי בעקבותיך והחלטתי שחמאס לא הולכים להוריד חייל אמסלם ממצבת הלוחמים ובטח ובטח שלא יחלישו שום רוח והתגייסתי.
הגדוד שלך המשיך את קו עזה במשך 53 ימים, חיסל 55 תשתיות שיגור של חמאס, השמיד יותר מעשרה פירים ונטרל יורת מ-50 מחבלים. לאחר אוורור הגדוד תפס גם קו בצפון ועשה גם שם חיל.
מאות ישראלים חזרו מחו"ל על מנת לקחת חלק בלחימה, מאות חמ"לים אזרחיים נפתחו ותרמו אוכל, ציוד ומוצרי היגיינה לחיילים בשטח.
עשרות בנות דתיות ששירתו בשירות הלאומי עזבו בית, משפחה, עבודה והתגייסו כמילואימניקיות בשלב ב'.
עם ישראל פתח את הבית, צימרים ודירות אירוח בבעלותיהם וקלטו את אחיהם שבצרה, מצפון ומדרום.
140 חטופים שבו לביתם, רובם בחיים. חלקם חולצו במבצעי גבורה מדהימים של צה"ל, בגבורת לוחמים שהרימה לכולנו את הגאווה הלאומית ולצערנו חלק מהלוחמים שילמו בגופם ונפשם על מעשה הגבורה שלהם.
אינספור מנות דם נתרמו. כמויות אדירות של כסף נתרם מיהודי הארץ והתפוצות- עליה אדירה לעומת שנים שעברו. מעבר לכסף, יהודים ואוהבי דרכם בארץ ובעולם התאחדו ותרמו ממרצם, מזמנם ומכישוריהם כדי לחזק את העורף מתוך עמונה שעורף חזק= חזית חזקה.
יותר מ-15 תינוקות חדשים נולדו בחודשים שלאחר פרוץ המלחמה בקהילות ישובי הדרום.
חלק מקהילות ישובי העוטף נקלטו בערים חדשות והילדים הולכים להתחיל כראוי את שנת הלימודים החדשה. לא יאמן שעברה כבר שנה שלמה. בקרית גת, למשל, התושבים כל כך התרגשו מההגעה של קהילת ניר עוז אליהם, שקיבלו אותם בעוגות ובדגלים. חלק מהמפונים חזרו לבתיהם ובחלק מהישובין כבר החלו הכנות לקראת שיפוצי הבתים. השיבה, כך נדמה, החלה אט אט.
שדות הדרום נחרשים שוב, החקלאים חזרו לעבוד את האדמה המשקיפה על הגבול ואם כבר שדות: בשדה לשוליו נפלת החיטה צמחה שוב, נקצרה ונארזה. כשביקרנו שם בנותיך והאחיינינו רצו בשדה החיטה וחיו את החיים שציוית לנו במותך.
הנבחרת הישראלית זכתה בלא פחות מ-7 מדליות אולימפיות.
יותר מ-180 בכירי חמאס חוסלו, ובראשם- לא תאמין!- איסמעיל הניה ומוחמד דף, רשעים שדם כל כך הרבה חפים מפשע על ידיהם.
אינספור ספרי תהילים נקראו, ספרי תורה נכנסו, אפילו הוקם בית כנסת לזכר הנופלים והנרצחים במלחמה, ואתה בתוכם.
גם אנחנו כמשפחה לא טמנו ידינו בצלחת: הוקמה על שמך משחקיה לילדי המגוייסים בגבעת אולגה, היכן שגרת, הוצאו יינות לזכרך כדי שהפנים השמחות שלך והמורשת שלך יהיו חלק משמחות כמו קנית בית, חופה או קידוש משפחתי. פרגולה נבנתה בגינה הקהילתית של לוד, היכן שקשישים וילדים נפגשים לחיי קהילה בריאים ומאוזנים. הפרגולה נמצאת במפגש שבילים בגינה, מסמלת את האהבה הגדולה שלך לחיבורים בין אנשים. בכל יום שישי ליאל, חניכה שלך מתלפיות, מוציאה דף עם סיפורים, תמונות וזכרונות ממך. השם שלך עולה שוב ושוב בתקשורת- בהקדשת שירים בבר אילן, בראיונות שונים, בטורים כתובים בעיתון, בהנצחה במיזמים שונים כמו "מתכון עם זכרון" וכו'. חברים ומשפחה מסתובבים עם הדיסקית שלך על הצוואר. ביום הזכרון הגענו כולנו עם חולצות סיירת אמסלם- כדי שנזכור שאנחנו כאן ביחד, בשליחות, ויש לנו משימה להפיץ את האור שלך ולעשות טוב בעולם בשמך, להיטיב את העולם שהפסיד אותך. ש"ס גמרא נלמדו פעמיים, בשלמותם, לזכרך ואתמול זכינו לעשות סיום מסכת ברוב עם. קבוצת וואטסאפ עם הלכה יומית, מיזמי לימוד תורה, תפידניות שחולקו לחיילים ועוד כל כך המון מיזמים סביב התורה שכל כך אהבת.
ולא רק תורה, אלא גם החיים עצמם: מיזמי שידוכים לזכרך התקיימו כבר פעמיים כי אין כמו לבנות בתים חדשים אל מול חורבן כזה. ככה אנחנו מאמינים- שחושך מגרשים באור. אני יכולה להמשיך עוד ועוד ולמנות את כל ההנצחות שעשינו לזכרך אבל אני לא רוצה להטריח את הציבור ולכן אדגיש שוב ושוב: אנחנו נלחמים בכאב המוות והאובדן על ידי התעקשו להיאחז בחיים. אנחנו מחפשים כל הזמן איפה אפשר להנציח אותך, שרוחך תישאר עוד איתנו.
אנחנו, כעם, כבר מבינים שכוחנו באחדותנו. נגמרה לנו הסבלנות לשיח מפלג, משניא, מסית. ארגונים וקולות קוראים התעוררו והתחילו להשמיע קול שפוי, מפייס, מאחד. אנחנו צריכים להחזיק חזק חזק אחד בשני, לא לחשוב שאנחנו צודקים מדי, רק לחבק אחד את השני ולסחוב את האלונקה הכבדה הזו ביחד. כשאנחנו ביחד אף אחד, כולל צבאות של נוח'בות ואיום מאיראן- לא יוכל לנו.
אני רוצה לשתף חלום שחלמתי עליך לא מזמן. היית צעיר בחלום, נער ממש, עם שרוואל וחולצה גזורה, אבל כבר היית אבא. נכנסתי לבית של ההורים ומצאתי אותך עומד במטבח, משתומם על כל הבלגן ואומר לנו שרק ישנת צהריים. אני זוכרת שכעסתי עליך, ממש רתחתי, שישנת כל כך הרבה זמן וערערת ככה את כולנו אבל שגם פתאום שמתי לב שאני נושמת, עמוק עמוק, כמו שלא נשמתי כבר 11 חודשים. כשאמרת לי "בסדר תפסיקי לכעוס הנה אני כאן, מה יש לעשות?" הרגשתי שיורד לי עול מהכתפיים. שאתה עוד כל כך צעיר שאני יכולה לעשות משהו, כל דבר, שישפיע כמו משק כנפי פרפר וישנה את מסלולו ופגיעתו של הקליע.
התעוררתי מהחלום והלב שלי נשבר שוב, בפעם המי יודע כמה. לא הצלחתי לשמור עליך, לא הצלחתי לשנות את מסלול הקליע, לא הצלחתי להושיע, לשנות, למנוע, אבל עכשיו נותרה לי משימה: לתקן. להזכיר אותך בכל מקום קיים, להפיץ את האור המיוחד שלך בכל פינה חשוכה, להיות מה שתמיד הייתי ותמיד אהיה, עד יומי האחרון, כמו שחברים שלך קוראים לי: אחות של אמסלם.
ראה עוד > >
06/10/2024
שירה אמונה האחות
1. לא הרבה יודעים שכשנולד לך אח קטן או אחות קטנה הלב שלך אוטומטית גדל קצת ונוצר בו כיס קטן שתמיד תמיד מלא אהבה וחמלה.
לא הרבה יודעים שהכיס הזה הולך ומשתנה לאורך החיים. לפעמים הוא קטן, כשגדלים ומשתנים וקצת רבים, לפעמים הוא גדל כשמוצאים מחדש את הדרך יחד, אבל הוא לעולם לא נעלם ולעולם לא מתרוקן. זה מן קטע כזה של אחות גדולה שאחראית לאחים הקטנים שלה גם כשהיא מנסה לברוח עד הקצה השני של העולם מהאחריות. גם כשכבד. גם כשנפגעים. אין לאן לברוח מזה, לטוב ולמוטב.
אבל אחי הקטן נפל והכיס הזה מלא, גדוש עד כאב, גודש שכבר הופך לדלקת. ואין לאן לשפוך את כל הדאגה הזו, את המחשבות המתרוצצות, את הגעגוע שפתאום אחרי 48 שעות של חג שדווקא היה מעל המצופה (לא שהיה קשה, בהתחשב בקטנות המצופה) מאגף אותך בלי אזהרה, נושך, מפיל אותך על הברכיים ואת מוצאת את עצמך כמעט משותקת על הספה באחד מהתקפי החרדה הגדולים ההם שהיו בהתחלה וחשבת שלא ישובו. בורחת ואין רודף.
לא מספרים לך שכשאת אחות שכולה בתוך מלחמה את נלעסת בין מלתעות האהדה להורים ולאלמנות וליתומים, נגרסת עד דק, ולא תמיד יש שם מישהו שישלוף אותך החוצה. אם אין לך את הכוח לצאת לבד את נשארת שם, גרוסה וכועסת, מנסה להינעץ חזק ברגל של מי שבלי משים דורך עליך בדרך לשגרת יומו, רק כדי להיזכר שיש לך מקום של קיום פיזי בעולם. לא מספרים לך שכשאת הופכת, שוב, שקופה, יוצאת ממך מפלצת.
לא מספרים לך שכשאת אחות שכולה בתוך מלחמה ופתאום בתוך המלחמה מתחילה עוד מלחמה, כמו מטריושקה מהגיהנום, החרדה כבר גדולה מלהכיל. לא מלמדים אותך מה זה לדאוג שנה ברצף כמו כולם, אבל יותר כי את בצל אובדן. לא מלמדים אותך על המאבק לא להתאיין כשחבר בשם אביחי מוקפץ, לא להישאר ערה שבוע רצוף כי הגוף שלך לא מצליח להירגע ולמצוא דרכים מאוד מאוד משונות לנסות להרדים אותו, לא לדמיין שוב את החץ המפלח בכל הותר לפרסום שאת קוראת בנשימה עצורה ולא לטבוע באשמה כשאת נושמת לרווחה. לא מלמדים אותך את המאבק הכמעט פיזי בקולות שאומרים לך שאת את מלאך המוות, כי כל מי שמעז להתקרב אליך נלקח לך. את האימה, את הבדידות, את הכאב והכמיהה לעוד חיבוק אחד בלבד. לא מלמדים אותך מה זה פחד, מתח, חרדה וגעגוע שהם מעבר ליכולותייך, אפילו ליכולותייך המופלאות, ומכים אותך שוק על ירך.
2. את מעוררת השראה, הם אומרים, אבל עוד 4 שעות אני צריכה לקום ולחייך שוב למראיינת שתשאל מאיפה אני לוקחת כוחות לכתוב תוכן חיזוק אחרים ואני אענה לה, בכנות גמורה, שאני משרתת עם אנשים צדיקים וענווים באמת שמלמדים אותי איך להחזיק טוב בהיסטוריה של עם ישראל, שאני מרגישה כמו רבי עקיבא שבגיל מליון התחיל לגלות את המתיקות שבתורת ישראל, שאני שמחה להיות חלק ואני לא אגלה שברגע שאני נכנסת הביתה ופושטת את המדים וחוזרת להיות רק שירה-אמונה בלי הכותבת-תוכן-חיזוק-רוח-לחיילות-דתיות-במדור-עתי"ד-של-הרבנות-הצבאית, השדים מתנפלים ואני מעבירה את הזמן, שורדת איכשהו את השעות עד שמגיע שוב מחר.
3. מלא חלומות חלמתי החג הזה, משמעותיים ומציאותיים, כאילו באמת הייתי במשפט.
את רובם אני לא זוכרת פרט לחלום כביש החוף. ישבנו בחוף ופתאום ראינו גל ענק מתרומם במרחק. הצבעתי עליו ואמרתי יו, מזל שהוא רחוק, הוא נראה משוגע, אבל הגל סירב להתנפץ ורק הלך והתרומם והתקרב לחוף ובשלב מסוים קלטנו שזה לא תקין והתחלנו לברוח.
זה לא כמו באזעקות של האיראנים, שניסיתי לרוץ אבל הגוף שלי לא הצליח והגעתי מתנשפת על סף עילפון, מזועזעת מחרדה, למקלט של השכנים, מנסה לעכל שהגוף שלי לא יכול להגן על עצמו בשעת אזעקה. הפעם הצלחתי לנשום את המאמץ אבל הרגליים שלי היו כבדות. נד המים התרומם מאחורינו ופתאום שלח קירות גם משני צדדיו של כביש החוף, אליו ברחנו, ממש מתחת לגשר של אולגה, כשהוילג' לשמאלנו והכביש כולו פקוק ואנחנו רצות בין המכוניות, נחבטות במראות ומנסות להזהיר את הנהגים שאטומים מאחורי חלונותיהם ובכלל מנסים לברוח ללבנון.
פתאום לא יכולתי לרוץ עוד. הסתובבתי והסתכלתי על הגל העצום שממש עוד רגע עמד להתרסק עלינו וידעתי שאין לי סיכוי, שלא משנה במה אחזיק או כמה אוויר אקח- אני לא אשרוד את זה. ברגע שהבנתי שזהו, זה רק אני מול ההחלטה של א-לוקים פה, נפלה עלי שלווה שלא זכרתי שאני יודעת לחוש. ידעתי שכך או כך יהיה בסדר, גם אם לא אשרוד בגוף הפיזי הנוכחי את הסערה.
עמדתי מול הגל ואמרתי אני מוכנה. מוכנה להיעקד. מוכנה לסיים. חייכתי, שלווה ובטוחה, מול הגל העצום הזה
ואז
הגל נעצר
וידעתי שלמרות שזה לא נראה ככה לפעמים, בסוף אני כנראה אהיה בסדר.
הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה'
(הפטרת יום ב' של ראש השנה)
#אחיהקטן
ראה עוד > >
06/10/2024
שירה האחות האחות
ה-7.10 לא ממש מזיז לי, האמת (סליחה 🙈).
גם ככה אני בין עיכול להלם כבר שנה, גם ככה אני הולכת לפי התאריך העברי. אצלי זה פשוט עוד יום כמו כל הימים של השנה האחרונה. מוקדם לסכם, להתאבל, לעכל. עוד לא ניצחנו סופית (אבל אנחנו בהחלט בדרך לשם), עוד לא החזרנו את החטופים, עוד לא נגמרה הסערה.
הדבר היחיד שזה אומר, מבחינתי, הוא שבעוד 3 ימים פייסבוק יזכיר לי את הפוסט בו הודעתי, הלומה, שאחי הקטן והטוב נפל על המשמרת (נפל ב-9.10, הודיעו לנו ב-10.10)
ואז אני אצטרך מלא מלא חיבוקים
והכלה
ולייקים בצורת לב
או לייקים שמחבקים לב
רק לא העצובים, הם קשים לי...
ואולי לא
לא יודעת
איזה פחד
אוף
ראה עוד > >
07/10/2024
שירה אמונה האחות
לא יודעת למה שלחתי לך דווקא את הפסוק הזה
לא יודעת איך לא הרגשתי
לא יודעת איך יש שני וי כשאתה כבר לא איתנו
לא יכולתי לדעת, אחי, שכששלחתי לך את שתי ההודעות האחרונות, לא היית בין החיים
איך יכולתי לדעת
איך יכולתי לא
יש לי חור בלב
בצורה של אח...
ראה עוד > >
08/10/2024
שירה אמונה האחות
לא יודעת למה שלחתי לך דווקא את הפסוק הזה
לא יודעת איך לא הרגשתי
לא יודעת איך יש שני וי כשאתה כבר לא איתנו
לא יכולתי לדעת, אחי, שכששלחתי לך את שתי ההודעות האחרונות, לא היית בין החיים
איך יכולתי לדעת
איך יכולתי לא
יש לי חור בלב
בצורה של אח...
ראה עוד > >
11/10/2024
שירה אמונה האחות
אולי זו אני, שהחליטה להדחיק את החגים עד שיגיע כל אחד בתורו, עד שיגיעו ימי הנשימה ביניהם, שפספסה את צירוף המקרים אבל אני מודה שהוא הכה בי כמו קיר בטון שמישהו חיבר לו גלגלים ושילח אותו בי במורד הגבעה.
ה-7.10, תאריך שלא היה אומר לי כלום אם לא היה גורם למדינה שלמה לעצור ולהרכין ראש וסוחף אותי איתו
לאחריו השמיני לחודש, היום האחרון שהוא ראה בו את השקיעה
ואז התשיעי, בו על הבוקר נשם אחי הטוב את נשימתו האחרונה, כאילו היה צריך להזדרז למעלה, להספיק לסנגר על עם ישראל, שלא יהיה גרוע יותר, שיהיו יותר נסים
אחריו העשירי, היום בו דפקו לי הקצינים בדלת ולא נראה כמו לפני שנה אלא יותר כמו לפני שעה או יום או שניה. תפיסת הזמן משתנה כשמכה בך אסון.
אני זוכרת את עצמי כבר אז, באוטו של דודה נעמי, כותבת את הפוסט שמודיע על נפילתו של אחי אהובי, חושבת על כך שרק אני אחראית על המקום בו יתפוס אותי הפוסט הזה כשפייסבוק יזכיר לי אותו שנה הבאה.
שנה אחרי אני חושבת שיחסית לזה שאיבדתי אח, הצלחתי לנעוץ רגליים באור, חזק חזק, כך שגם הגלים הכי מטלטלים של החושך, לא ניתקו אותי מהעוגן הזה.
ההנצחות שלו מספרות לי שהאור שלו עוד פה, שעוד נאיר אותו למרחקים.
אחריו הגיע היום, האחד עשר לחודש, היום בו נטמן גופו הגשמי של אחי הטוב בין רגבי האדמה שכל כך אהב ועליה מסר את חייו. האדמה שקיים בה לאהוב עד מוות.
ואז יום כיפור ושום הכנה לא היתה פה, אפילו לא סליחות אחד שהטרחתי את עצמי אליו. אני- שקמה ב-4 בבוקר כדי לנסוע רבע שעה לצפריה כי שם המניין הספרדי הנוח לי- לא קמתי לאף סליחות. לא יכולתי לעמוד ולהגיד חטאתי לא יכולתי להעיר שום דבר בי, בטח לא החלקים שסופסוף נרדמו. לא יכולתי.
והרצף הזה קשוח, ריבונו של עולם. כל כך קשוח. אבל ביום הכיפורים עיצומו של יום מכפר ולכן לא אכריח את עצמי להתפלל ולא אכריח את עצמי ללכת לבית הכנסת בו כולן ירחמו ויתעקשו לחבק ולא אחליט החלטות כמו תענית דיבור ולא אתחייב לכלום פרט לשיעורים, שמי שציווה אחרים לצום ציווה אותי לשתות כל 10 דקות, ואסלח לעצמי גם אם אעביר את היום הזה בקריאה של ספר. אני חלק מעם גדול ממני ואם אני לא מצליחה להחזיק השנה, יחזיקו אחרים בשבילי, כמו שהחזקתי אני עבורם בשנים שעברו.
בערב ראש השנה דיברתי עם Lital שזכינו שתאכל איתנו בראש השנה שעבר, בחג האחרון שלי עם אביחי אחי. אני לא מצליחה לגמרי להיזכר בחג הזה וזה רודף אותי כבר שנה והיא ממשיכה לספר לי, לא רק על הטכני- הוא הקשיב, הוא ישב, הוא אכל, צחקתם, אלא גם על התחושות- אמרת שהיה לך טוב, ראו שהוא פנוי להקשיב לך ברוב קשב, ראו שם מלא אהבה. כבר שנה אני מתפללת על הזיכרון הזה, שיצוף, שישוב, שיתגבש והנה בערב ראש השנה חזרה לי תמונה מהחג ההוא ויחד איתה התחושה בגוף של החום ושל ההרפיה ושל השחרור כי היינו שלושתנו (ארבעתנו, האמת, כי גיסי הוא האח הרביעי), כמו כשהיינו רווקים, סביב השולחן, מקשיבים, סקרנים, גאים במה שאחים שלנו הפכו להיות. וככה, עם הבכי הזה, העצוב והשמח, נכנסתי לראש השנה.
הזיכרון הפצפון הזה, שחזר פתאום, הרגיש כמו שתי כפות ידיים עצומות שנושאות אותי החוצה מהבור האכזרי שנכנסתי אליו, בו הייתי לבד והמציאות היתה קרה וחותכת ולא הרגשתי שיש תקווה ולא הצלחתי לזכור בלב שיש נסים ולא הרגשתי שאף אחד יחזיק אותי עוד לעולם. פתאום, אז, כשנזכרתי בו מקשיב לי, בתנוחה המוכרת עם מרפק על השולחן ויד שתומכת בסנטר כשהראש מוטה קצת אחורה, כשנזכרתי בעיניים שלו, שאני מכירה ממש מהרגע שנולד כי היו כל כך מיוחדות בעיני, כשנזכרתי בחום בגוף שמרגישים רק כשיש אח ששומר עליך, רק כשהמשפחה שלך שלמה, רק כשהבסיס לקיומך יציב, חום כזה שכמו מובן מאליו עד שאיננו, אז בדיוק הרגשתי שאני יכולה להתפרק כי יש למעלה מישהו שמחזיק אותי. כאילו אלוקים בכבודו ובעצמו ירד אלי ואמר די בת שלי, סבלת כל כך, סבלת מספיק, תתפרקי אני מחזיק אותך זה לא הכל עליך. ואז לפתע אחרי חודשים של חוסר נשימה נפתחו לי הריאות וחזרתי לנשום והרגשתי שעוד יהיה כל כך כואב אבל גם יהיה כל כך בסדר, שאיכשהו נמצא כולנו את האיזון מחדש.
ערב יום כיפור. לא עשיתי שום הכנה. לא ביקשתי סליחה והתחננתי לאלוקים שלא יבקשו ממני כי אני לא סולחת ואין בי עוד כוח אפילו להתחרט או להתנצל אבל אני חוזרת לתחושה ההיא, כמו בקבוק חם על בטן כואבת, שואבת ממנה את החום, הריפוי, הנחמה, הכפרה.
חושבת על חברה שלי מלוד, שרק לפני רגע אכלתי אצלה בחג, ואחיה עכשיו פצוע קשה וזקוק לתפילותינו (ישי נתנאל בן טובה שרה), חושבת על כך שאין מה להתיר, השנה אין בכלל עבריינים, חושבת על כל הכפרות שנתנו, על כל הכאב, על כל הכוחות של העם המיוחד הזה שהרים את הראש גבוה מול הרוע, על אצילות הנפש בלוותר למרות שבג"צ אישר, על כל הטוב שיש פה וזוהר במיוחד דווקא בגלל שיש גם הרבה חושך.
לא עשיתי הכנה ליום כיפור של השנה, אני מגיעה אליו משוחררת- שחררתי את עצמי מכל חובה שהיא לא עיקר הדין ממש, נחושה לשרוד אותו ויהי מה, נוסעת להורים, היכן שבית הכנסת שוכן בבניין על שם אחי הטוב ומתפללת בלי סידור:
שהפעם גמר החתימה יהיה לטובה.
שיגיע משיח צדקנו עוד היום, ישחרר אותנו מהתענית ויקים מתינו וביתנו כבתחילה.
כל כך מגיע לנו.
ראה עוד > >
11/10/2024
שירה אמונה האחות
ברמה הכללית-
לפני שנה פתחנו טלפונים במוצאי יום כיפור ונדהמנו לגלות על האלימות ברחובה של עיר.
השנה ראש יהודי, באצילות נפש נוגעת ללב, ויתרו למרות שיכלו להידבק בדין ולהיות צודקים.
בדיוק הפיוס שהיינו זקוקים לו (ומסופר כל כך יפה בשיר "בני אהובי").
הלוואי שזה התיקון והשנה הזו תהיה נחמה...
ברמה הפרטית-
בדיוק שנה לועזית אחרי,
אני שוב כאן, בבית העלמין הצבאי בחדרה, אחות של אמסלם.
"...ועוד שנה הכל שונה כל כך אחרת
כמעט איבדנו את הכל
אבל בסוף מצאנו דרך...
...מתי שנולדות דמעות
עוד משהו מת בתוך תוכנו
ניפול למלחמה, לנחמה
על סף הדלת
תראה הפחד משתלט
אבל בסוף אני נשארת"
חלמתי עליך בחג ולא רק חלום אחד אלא שניים נפרדים, ברורים, שהעירו אותי בדמעות.
בחלום הראשון ישנו למטה, בפינת האוכל, ואכלנו ארוחת חג או שבת. איכשהו ידענו שאתה בקומה למעלה למרות שכבר ידענו שאתה מת. הגיון של חלומות.
לא היה טעם לעלות למעלה, כי הילדים שיחקו שם וידענו שלא נראה אותך אבל בשלב מסויים עזבתי את הפטפוטים והשטויות והתחמקתי למעלה.
המדרגות נראו כמו המדרגות בבית של ההורים אבל הלמעלה מן ג'ימבורי עם עננים ועל הרצפה היה שטיח מקיר לקיר, כזה שמדביקים עליו סקוצ'ים, והאחיינים שלנו שיחקו עם הבנות שלך ובשלב מסויים אחיין שלנו ישב על הברכיים ודיבר עם הבת שלך והסתכל לה בעיניים ופתאום ראיתי אותך מתכופף כמוהו, כמו רוח רפאים שמשתלבת בעולם האמיתי, עד שהבת שלך, בעצם, הסתכלה בעיניים שלך. והיית צעיר ושמח וחסר דאגות והיית כל כך גאה במי ובנה שהיא הופכת להיות, הפנים שלך ממש נהרו מאהבה אליה ואז חזרת לשבת בצד, שוכב על מרפק אחד, מתבונן בבנות שלך כי אבא לעולם לא עוזב את הילדים שלו. לעולם. ואני ראיתי אותך מהצד, ככה חצי שקוף, ואמרתי איזה שטויות הוא לא מת הוא ממש כאן איתנו, רק אחרת ואז חזרתי לשולחן ולא אמרתי כלום לאף אחד כי כולם היו שקועים כרגיל בשיחות טיטולים-מסגרות חינוך-אקטואליה ולא ממש שמו לב אלי, בקצה השולחן, מנגבת דמעה ויודעת שלמרות שאתה כבר לא כאן תקופה יש עכשיו סוד שהוא רק שלנו.
בחלום השני שוב עליתי למעלה והפעם זה היה מסודר כמו פינת הטלויזיה שהיתה שם כשהיינו קטנים וישבתי לידך ממש- כתף לכתף כמו שהיינו מתיישבים כשהיינו רואים סרט במחשב אבל אתה בכלל היית עם ג'ויסטיק ביחד או משהו כזה ושיחקת במשהו בטלויזיה ואני ישבתי לידך קרוב קרוב, ממש הרגשתי את הזרוע שלך נוגעת בשלי ונוסכת בי כל כך הרבה בטחון, כמו אז כשהיינו כבר בוגרים צעירים ומצאנו את עצמנו גרים שוב בבית של ההורים, וסובבתי אליך את הראש ואמרתי לך אבל איך זה הגיוני ריבונו של עולם אתה כל כך מוחשי ונתתי לך נשיקה על הלחי והפעם זה לא פידח אותך כאילו ידעת כמה אני נואשת כמה הגעגוע נוגס ואמרתי לך שוב איך זה הגיוני אתה ממש כאן הנה אני נוגעת בך אתה מוצק ואמרת לי ראית מה זה, מה המוח עושה, איך הוא מתעתע, מרוב געגוע אני מוחשי לך ואמרתי לך לא אבל נו, הנה אתה, הנה אתה ונתת לי איזה חצי חיוך ואמרת לי למסור דש.
התעוררתי ולקח לי רגע להבין שאתה לא כאן וזה היה כמו לאבד שוב, מההתחלה וקמתי בוכה ואימא קצת חיבקה אותי וככה התפללתי שחרית של יום כיפור, בסלון, בוכה אבל למניה כבר הצלחתי ללכת ועמדתי זקופה כל מנחה וחזרת הש"ץ ונעילה וחזרת הש"ץ ממש בקושי התיישבתי, אמרתי אף אחת מכל אלה שנועצות בי עיניים לא תראה אותי מתכופפת ותדמיין שאני בוכה הרמתי את הראש ועצמתי עיניים וככה התפללתי, זקופה כשרק הראש לפרקים מורכן ורק הלב בפנים שבור כי בוקר איבדתי את אחי בפעם השנייה.
תודה כל כך שבאת.
במוצאי שבת ראיתי את אבא מוציא את הקרשים של הסוכה, שאין לנו ממש מושג מי פירק אותם כי זה היה בשבעה, ומנסה לחשוב איך לחבר אותם כי מי שפירק פירק קצת יותר מדי והתגייסתי מיד לסייע ופתאום גיליתי בעצמי חשיבה אנליטית כמו שלך ומשפטים כמו שלך והרגשתי שאתה ממש איתנו, נותן טיפים דרכי, והכל מוזר וחונק והזוי אבל הנה גם יום כיפור כבר מאחורינו ואל תדאג, עזרתי לאבא במקומך. I've got this.
ראה עוד > >
13/10/2024
שירה אמונה האחות
מה שלא רואים בפייסבוק הוא שאחרי הריאיון בערוץ 14 הבוקר נסעתי לדרום וכמו בכל פעם שאני נוסעת לתל עליו התחבאו פראי האדם שארבו לאחי- הגיעו התסמינים הפיזיים.
הייתי צריכה לנסוע רק עד תלמים, שם תהילה הבטיחה שתפגוש אותי וניסע יחד באוטו שלה לשדרות. אני לא אוהבת להיות מבוהלת כל כך אבל אני לא מצליחה להתגבר על הפחד, גם מצבע אדום וגם מלעמוד שם, על הבור ליד האקליפטוס השבור, ולאבד את שפיותי.
הייתי צריכה לנסוע רק עד תלמים ותהילה הבטיחה שזו דרך בטוחה, יחסית, מבחינת צבע אדום וכו' אבל איפשהו בדרך, אולי ליד השלט לאשקלון, התחיל לי, כמו תמיד בדרך הזו, התקף חרדה.
כשראיתי את השלט שדרות, חלץ, כבר בקושי נשמתי.
זהו, אמרתי לעצמי, אני מתקשרת לאביחי. לא אביחי אחי, כמובן, שכן זה מטורלל לרצות להתקשר למישהו שדי בודאות לא יענה, אלא אביחי החבר, אחד מכל כך הרבה אביחי/עמיחי/אבישי/אמיתי שצצו בחיים שלי מאז שאביחי העיקרי.. נו...
לא התקשרתי לאביחי.
לא רק שהוא בחזית ויש לו קצת דברים יותר דחופים מאחות שכולה בוכיה ולא נושמת, הוא ממיעוט החברים שנותרו לי אחרי היעלמות מאסיבית של חברים אחרי שקיבלתי את הטייטל שכולה וכשיש איזה חבר כזה, את משתדלת לא לנשום לידו יותר מדי, כדי לא לשחוק או להעמיס או להמאיס, במיוחד כשהוא חדש, במיוחד שהוא לא אשם שהוא מצליח להרגיע ואת צריכה למנן ולכן, כאמור, לא התקשרתי לאביחי שפה אלא דיברתי בראש עם אביחי שכבר לא וזה, כצפוי, עזר אבל לא מספיק. זה היה התקף קשוח.
כשהרגשתי שאני לא מצליחה להזרים מספיק חמצן למוח שלי בגלל קוצר הנשימה ומתחילה להסתחרר, עצרתי בצד. יצאתי מהאוטו, משאירה אותו מונע ומנסה להעיף מהראש תמונות של כנופיה שמגיעה משום מקום וגונבת לי אותו, והלכתי להדביק, בפעם המיליון, סטיקר בתחנה ליד שגם בה יש קיר נופלים. ניסיתי לא להתייאש מהתחושה שלעולם לא אצליח להדביק בכל המקומות.
הגעתי לתלמים וראיתי את Tehila והיא נתנה לי חיבוק וזה כשלעצמו שחרר את המתח בצורת דמעות שעלו לי בלי שליטה.
הגענו לנקודה, סיפרתי את הסיפור, פטפטנו קצת עם אנשי רשות העתיקות שהיו שם ומצאו כל מיני שאריות מציוד המחבלים והתחלנו לזרוע ולשתול את זרעי ופקעות הבר שהבאתי איתי.
את החופן האחרון של הזרעים פיזרתי אני על הבור, ליד העץ השבור, איפה שהמחבלים הרעים נשמו את נשמתם הארורה האחרונה לפני שטנק של יהודים דרס אותם ושלח אותם, אני מקווה שמפורקים לגזרים, כל הדרך לגיהנום. אתם רואים? אמרתי לנוער החמוד שאיתי, יש אנשים שעושים כל כך הרבה בחירות בחיים שלהם שהטוב היחיד שהם מביאים לעולם הוא להיות דשן לפרחים.
ראה עוד > >
15/10/2024
שירה אמונה האחות
"ועוד שנה
הכל שונה, כל כך אחרת
כמעט איבדנו את הכל
אבל בסוף מצאנו דרך..."
ראה עוד > >
07/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה ל אור למשפחות על משלוח מתוק ביום הזה.
ראה עוד > >
07/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
למרות שאביחי שלנו נפל בכ"ד תשרי תשפ"ד, 9.10.24, אנו מרגישים שהיום הוא זמן טוב להביא את סיפורו במלואו. סיפור של גבורה והצלת חיים, אחד מיני רבים.
**נשמח אם תבחרו לשתף 🙏**
בשירות הסדיר שירת אביחי ב"כפיר" והמשיך בגדוד המילואים של כפיר לאחר מכן. כשנתיים לפני המלחמה התעקש לעבור לגדוד 7008 בחטיבה 551 (אוגדה 98), גדוד נ"ט שנועד לבלום את האויב במקרה של מתקפת פתע. למרות שהיה אז נשוי עם 2 בנות קטנות, סטודנט להנדסת חשמל ועובד מן המניין ב"אלביט", לא נרתע מכמות ימי המילואים הגבוהה שדרש המעבר לגדוד ונדנד לכל מי שיכול היה. לבסוף אבא גבי הוא זה שהצליח לסייע לו לעבור לגדוד בעקבות ביטון, המ"פ האהוב של אביחי מ"כפיר".
בבוקר שמחת תורה הוקפץ אביחי, שהיה בביתו עם משפחתו ואורחים נוספים. הוא לקח את הזמן להסביר לבנות למה הוא צריך ללכת, עלה על ציוד ויצא לבסיס החטיבה שם השלים את הציוד הדרוש, חבר לשאר הגדוד וירד לדרום.
בבוקר יום שני, היום השלישי למלחמה, סרקו אביחי וחברי פלוגתו את איזור "מול שבע" מול חניון הרכבת בשדרות לאחר שמסוק קרב דיווח על מחבל שהצליח לברוח (שאר ארבעת חברי החוליה חוסלו). הכוח מצא את המחבל וחיסל אותו ואז המשיך לסרוק על מנת לטהר את הישובים.
הסריקה התפרשה לכוון שדה החיטה הסמוך לחניון הרכבת. הכוח צעד בשביל עפר בשולי השדה כשמצדו השני של השביל תל גבוה המפריד בין השדה לצומת שער הנגב. על התל הייתה "עמדת קבר" של חמאס- שני מחבלים התחבאו בה בשכיבה וחיכו שהכוחות באיזור יצטמצמו כדי שיוכלו לצאת לפיגועים באזרחי ישראל.
בעמדה היו אוכל, מים ואמצעי לחימה יחד עם תכניות כיצד והיכן לפגע כדי למקסם את הנזקים...
כשהתקרבו החיילים, שהיו בסריקה שגרתית, חשבו המחבלים שהתגלו ופתחו באש. אביחי נהרג במקום והכוח השיב אש. אחרי אביחי נפצעו קשה ונפטרו מםצעיהם חייל נוסף, סרן יובל הליבני, והרופא שליווה את הכוח- ד''ר איתן נאמן.
בגלל התוואי- המחבלים על התל הגבוה והכוח על השביל הנמוך- התקשה הכוח לחסל את המחבלים גם כשהוזעק למקום טנק מגדוד 52 ששהה במקום וניסה לחסל את המחבלים על ידי ירי מקלע הוא נתקל בקושי דומה ולכן עלה על התל בשלב מסויים ודרס את המחבלים. קולות הירי של המחבלים לא הפסיקו מיד והטנק המשיך לנסוע עליהם הלוך חזור על מנת לחסום סופית. עד היום ניתן לראות את גזע האקליפטוס השבור שנשברה בגלל הטנק...
לאחר הגילוי של עמדה זו הבין צה''ל את הדפ"ע (דרך פעולה) של חמאס וגילה עוד 10(!) עמדות כאלה רק באיזור של שדרות.
אביחי וחבריו הצילו חיים רבים כל כך...
ביום הזה נתאחד עם זכרו בתוך זכרם של שאר הגיבורים שאויבינו רצחו ונזכור שעם הכאב אנחנו חזקים ונחושים להמשיך עד הניצחון.
ראה עוד > >
08/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אתמול נסעה שירה-אמונה להעביר שיחה על אביחי כחלק מטקס התייחדות עם טבח ה7.10 בחברת Glassbox . כ-60 עובדי החברה עצרו את יומם ועיסוקיהם ובאו להיות חלק מהטקס וכן לשמוע על אביחי.
שירה-אמונה סיפרה על אביחי, על הכאב בלכתו יחד עם ההתעקשות להיאחז בחיים, להרבות אחדות וחברים את הראש. ❤️🩹
עם ישראל חי!🇮🇱
תודה שנתתם לנו מקום ❤️🩹🇮🇱
ראה עוד > >
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אנו, המשפחה, מציינים תאריכים שונים על פי לוח השנה העברי בדרך כלל, אך השנה התאריך 7.10 נגע בכולם, וגם בנו.
היום, 9.10 הוא יום נפילתו הלועזי של אביחי ולכן נעלה לאורך היום את כל ההנצחות, הטקסים וכו' שנשלחו אלינו ב-7.10 (שלשום).
תודה רבה לכל מי שתיעד, שלח, הנציח, נתן במה וכו'. אנחנו שואבים מכם הרבה מאוד כוח ומקווים שתמצאו מה לקחת מסט ערכיו הרחב של אביחי.
יהי זכרו ברוך❤️🇮🇱🕯️
ראשון נעלה את הקליפ עם הביצוע של נועם בנאי - Noam Banai לשיר "שיר ישן" של אתניקס.
אביחי מופיע בדקה 1:42 יחד עם שירה-אמונה ולירז, אחיותיו הגדולות. מילות השיר מצמררות כשנזכרים שאביחי השאיר אחריו 3 בנות קטנטנות:
הו ילדתי ארד אל ים
אפליג רחוק אל העולם
אביא לך שלל פרחים
בכל מיני צבעים
ובד קשמיר אביא לך גם
הו ילדתי אחפור בחול
ואתכסה בהר גדול
אביא לך שי בובה
מן העולם הבא
שתספר לך את הכל
רק דקה
עוד דקה
את מוכרחה
שאמשיך לשיר לך כי
אוהב אותך
הו ילדתי שלום מכאן
אני יושב לי על ענן
אשלח לך מלאכים
עם כעכים שקופים
שינגנו לך שיר ישן
רק דקה
עוד דקה
את מוכרחה
שאמשיך לשיר לך כי
אוהב אותך....
ראה עוד > >
09/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
We Are Elbit Systems סניף נתניה, בו אביחי עבד
תודה לגיא שירן ששלח
ראה עוד > >
09/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
גבי, אבא של אביחי, העביר שיחה בתיכון "המושבה" בזכרון יעקב. בקהל ישבה גם אסנת, עו"סית המשפחה מטעם משרד הבטחון, שבנה לומד בתיכון.
לאחר השיחה היא כתבה כך:
תודה מקרב לב על המפגש היום.
היה מרגש לשמוע עד כמה אביחי היה אדם ערכי, מוכשר,טוב לב ובעל מידות גדולות. כעת אביחי יונצח גם בלבבות של התלמידים שלא זכו להכיר אותו.
ראה עוד > >
09/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אושרית, חניכה לשעבר של אביחי ב כפר הילדים תלפיות Talpiot לומדת כיון במכינה קדם צבאית וכתבה:
הוא הגיבור שעשיתי עלו שעשיתי במכינה הגיבור שלנו❤️
ראה עוד > >
09/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אילנה בעדני, חברה קרובה של המשפחה, היתה בסיור סליחות בכותל ושלחה לנו את הסטיקר ששירה-אמונה הדביקה שם לפני השבוע וחצי.
מעל הסטיקר של אביחי יש את הסטיקר של אוריאל ביבי, שלמד איתו בישיבה התיכונית באותו המחזור ונפל יומיים לפניו.
💔
ראה עוד > >
09/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בנוסף להרצאה ב Glassbox , הספיקה שירה-אמונה לנסוע גם לירושלים למלון של מפונים משלומי. תלמידות אולפנת "הנני" מקרית מלאכי התנדבו שם עם ילדי המפונים ולסיום היום שמעו על אביחי, על מידותיו הטובות ועל כך שאף אחד לא נולד גיבור, אלא מחזקים את שריר הגבורה והעשיה למען הכלל לאורך החיים.
בסוף השיחה העניק הצוות זר פרחים לשירה-אמונה ובנות האולפנה ביקשו סטיקרים להפצה וזיכרון🫶
ראה עוד > >
09/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אביעד מונצ'ק הוא מורה לשל"ח ולידיעת הארץ בבית הספר בשכונת בית אליעזר בחדרה. במילואים אביעד משרת בגדוד 7007 ואף היה חבר של אביחי לצוות.
שלשום הוא נשא דברים ודיבר על אביחי שלנו בבית הספר בטקס.
תודה ללילך מטרי שצילמה ושלחה לנו 🙏🇮🇱
ראה עוד > >
09/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
במשרדי מחוז חיפה של משרד החינוך הרימו מיצב לרגל 7.10 ובו, כמובן, גם אביחי שלנו.
גבי, אבא של אביחי, הוא גימלאי של משרד החינוך ועבד במשרדי מחוז חיפה כמפקח שנים רבות.
תודה ללאה ווגסטף ששלחה לנו 🙏
ראה עוד > >
09/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ליאל, חניכה של אביחי מ כפר הילדים תלפיות Talpiot כתבה היום (9.10):
אביחי שלנו, גיבור ישראל
אני לא מאמינה שצריך לדבר עלייך בלשון עבר
אבל אני זוכרת שתמיד אמרת לי:
ליאל! אל תתרכזי במה שהיה, תתרכזי במה שיש.
אז אביחי היום ה 9.10.2024
והיום לפני שנה קרה היום הכי עצוב בחיי
הלכת לנו בלי להגיד שלום כמו שצריך
אני רוצה להגיד לך שאתה הייתה אבא שלי
לכל דבר ועניין עזרת לי להבין את החיים..
היו לנו שיחות שהם לעולם ישארו בינינו
אתה נתת לי צידה מטורפת לדרך
אתה תמיד הקשבת לי בכל מקום ובכל זמן
גם אפילו בשעות הלילה, שכולן ישנו
אני זוכרת שהיה לילה אחד שממש לא הצלחתי להירדם וסתם ישבתי לחיכיתי לשומרת לילה ואחרי חצי שעה בערך נכנסת
מזיע, אחרי כדורסל עם המדריכים..
ושאלת אותי מה אני עושה בסלון?
ולמה אני לא הולכת לישון?
אמרתי לך שקשה לי לישון קצת אבל אלך למיטה זוכרת שלא הסכמת לי ללכת לישון ככה וישבת איתי עד ממש ממש מאוחר (בערך 3 כזה) סיפרתי לך דברים שלא סיפרתי לאף אחד נפתחתי איתך תמיד דיברתי איתך על דברים שלי אישיים שלי אני באמת הרגשתי שאתה מקשיב לי ונותן לי טיפים ועצות שילוו אותי תמיד
אביחי אני מתגעגעת אלייך ברמות
מתגעגעת לדבר איתך לשמוע את העצות שלך
מתגעגעת לצחוקים שלך ולהומור שלך
מתגעגעת לדבר תורה של שבת בארוחה
אני משתדלת בכל שבת לעשות עלון לשבת
אביחי עוד ממש ימים ספורים יום כיפור וזה יום שצריך למחול ולבקש סליחה אז גם עם אתה לא כאן אני רוצה לבקש ממך סליחה מהדברים הקטנים ועד הגדולים
אני מבקשת סליחה שאתה לא כאן..
אתה בסכ״ה הלכת לשמור על העם שלנו
כמו שאתה שומר על כולנו אבל קרה מה שקרה ואני התנצלת על כך
סליחה גם שלא זכית לראות את הנסיכה הקטנה של אמסלם אבל תדע לך שאנחנו מרגישים אותך תמיד איתנו
סליחה על החפירה אבל עוד משהו קטן..
כתבתי עלייך שיר..
מהמילים ועד הלחן רק שבגלל המצב לא הספקתי להיות על זה אבל מבטיחה שזה יהיה מוכן אפיץ את השיר לכולם וידעו מי אתה
אוהבת אותך לנצח ליאל❤️🩹💔🕯️
ראה עוד > >
09/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אביחי, ערכיו ומידותיו הטובות.
קצת לפני הגיוס שלו, התנדב אביחי בחונכות של אחד הילדים בפנימיה. לאחר הגיוס עשה כמיטב יכולתו לבקר את הילדים בכל פעם שחזר מהצבא. הילדים היו מכרכרים סביבו, עוטפים אותו, שואלים מלא שאלות על הצבא, מכריזים שגם הם ילכו להיות קרביים כמוהו וכו' ואביחי היה מסביר להם שקרבי זה לא רק כושר אלא גם מידות וערכים.
באחד הימים חגגו בנות השירות בר מצווה לכל ילדי המשפחתון שהגיעו למצוות. אביחי מאוד מאוד הצטער שהוא לא יכול להגיע ושירה-אמונה, אחותו, שרצתה לשמח אותו התגייסה מיידית והכינה עוגת קומות צבעונית מצופה בקצפת (תמונה של העוגות לפני הציפוי בתגובה הראשונה).
כשהגיעה למשפחתון הילדים התלהבו מהעוגה אבל יותר התלהבו מזה שהם פגשו את אחות של אביחי הנערץ...
ראה עוד > >
10/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בשבת פרשת "כי תבוא" (20-21.9.24) פורסמה כתבה על הקרבות בעוטף בימים הראשונים של המלחמה, בין השאר על הקרב בו נפל אביחי אהובנו.
אביחי היה הראשון שנפל, סרן יובל הליבני אחריו ולבסוף ד"ר נאמן.
במותם ציוו לנו חיים🙏
תודה לאביחי אברהם ששלח לנו.
ראה עוד > >
11/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה לדוד סגיאל, שהיה מדריך של אביחי בישיבה התיכונית 🫶
ראה עוד > >
13/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לפני ראש השנה נסעה שירה-אמונה לסבתא עליזה כדי לתת לה במתנה בקבוק יין עם התווית של אביחי.
סבתא סיפרה כמה היא מתגעגעת ואפילו תלתה תמונה שלו על הקיר בסלון. היא סיפרה עליו שני סיפורים שנחרתו בה:
1. כשאביחי היה עם אחת מבנותיו בבדיקות בתל השומר, הוא עצר אצל סבתא שגרה בסמוך. סבתא בדיוק הכינה מופלטות בספונטיות ואביחי ממש שמח מצירוף המקרים, אכל לתיאבון, האכיל גם את הקטנה וביקש לארוז גם לבנות המשפחה שבבית. סבתא זכרה שהוא ממש ממש שמח מזה.
2. בקיץ לפני שנה, ממש לפני המלחמה, סבתא התארחה ב הדסה נעורים לנופש השנתי של המשטרה (סבא חיים ז''ל היה שוטר). אביחי, שבדיוק למד למבחנים במכללת רופין הסמוכה, בא לאכול איתה צהריים כמעט בכל יום- סבתא זוכרת שהוא בא 4 ימים מתוך השבוע שהיא שהתה שם. הוא ממש אהב את סבתא וכיבד אותה מאוד, מנצל כל רגע שיכול היה כדי לבקר אותה או לאכול איתה.
יינות אביחי שמוצאים על ידי מיזם "יין וחברים", כבר כמעט אזלו אך בקרוב בע"ה יתחדש המלאי.
החלום שלנו הוא שבקבוק של יין אביחי ילווה כל שמחה, מערב עם חברים, דרך שולחן חג ועד לשולחן בחופה. ❤️🩹
ניתן להזמין כאן: https://wineandfriends.co.il/.../%D7%97%D7%9E%D7%99%D7.../
ראה עוד > >
14/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בחלוף 13 חודשים לנפילתו של אביחי אהובינו, אנו מזמינים את הציבור להשתתף איתנו באזכרה, בשיעור וכו'.
אנא הרגישו חופשי להגיע לכל חלק שנראה לכם ולהפיץ את המודעה הלאה.
בבואכם ננוחם
ראה עוד > >
15/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
משפחת קיסוס, חברים של שירה-אמונה, נסעו להתארח בראש השנה ולא שכחו להזמין מראש חמישיית יינות- אביחי על מנת לתת במתנה לאורחים האחרים ולמארחים.
יייינות אביחי שמוצאים על ידי מיזם "יין וחברים", כבר כמעט אזלו אך בקרוב בע"ה יתחדש המלאי.
החלום שלנו הוא שבקבוק של יין אביחי ילווה כל שמחה, מערב עם חברים, דרך שולחן חג ועד לשולחן בחופה. ❤️🩹
ניתן להזמין כאן: https://wineandfriends.co.il/.../%D7%97%D7%9E%D7%99%D7.../
ראה עוד > >
16/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בסיס הרבנות, מחנה שורה ❤️🩹🇮🇱
ראה עוד > >
16/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה לדודי סגיאל!
ראה עוד > >
22/10/2024
שירה אמונה האחות
ב"ה הטוב זכיתי לעשות כל כך הרבה הנצחות לאחי ועדיין נדמה ששום דבר לא יעביר את העולם השלם והנוגע שהוא היה כמו שצריך.
זו אחת ההנצחות שאני הכי גאה בה. מזמינה אתכם להכין לחג או לארוחה האחרונה בסוכה מחר (הרבנית ימימה אומרת שזו סגולה להיפרד מהסוכה בארוחה עם חלות עגולות ומאכלים ממולאים) ולספר לנו איך יצא- מתכון בקישור השני.
ד"ש בּיחי, מתגעגעת...
❤️🩹🇮🇱🥦
ראה עוד > >
19/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
נעמי היתה בת שירות לאומי בכפר הילדים "נווה מיכאל" בפרדס חנה לפני יותר מעשור.
יום אחד אירח הכפר את חניכי "קו לחיים" והמתנדבים שאיתם, ביניהם אביחי שלנו. יחד עם המתנדבים הגיע גם המנהל, ישי גרינבאום. אביחי המליץ לנעמי על התנדבות ב"קו לחיים" ואכן, לאחר השירות, נעמי עברה ריאיון אצל ישי המנהל והחלה להתנדב ב קו לחיים - Kav Lachayim.
ב-9.10.23 אביחי נהרג בהיתקלות עם מחבלים בשדרות. נעמי ומאיר בעלה קראו לבנם שנולד כמה חודשים לאחר מכן על שמו.
ב- 9.10.24 נפצע ישי אנושות בלבנון. היום, לצערנו, נפטר מפצעיו.
אנחנו מקווים שהם דואגים אחד לשני שם למעלה...
ראה עוד > >
20/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
השמשונית שעיצבה ורדיתא לזכר אביחי שלנו הודפסה ונתלתה גם במאהל הגבורה בירושלים.
מוזמנים לבקר, לשמוע את השיחות על נופלינו האמיצים, ולחזק את פעילות המאהל.
חג שמח 🙏
ראה עוד > >
20/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
עדן בן ארי לקחה חלק בתערוכת אמנות בבניין המיועד לפינוי-בינוי.
היא החליטה ליצור בכניסה לתערוכה קיר זיכרון ובו היא שמה גם סטיקרים של אביחי שלנו (למטה בצד ימין)
היא העבירה לנו הזמנה לתערוכה:
אז... מתי כדאי להגיע לתערוכת הפופ אפ המטורפת שתפתח בשישי הקרוב? איפה היא נמצאת? במה מדובר?
🌟כל הפרטים בפוסט הזה🌟
קודם כל, התערוכה תהיה פתוחה למבקרים מה18.10.2024 ועד ה23.10.2024.
שעות הפתיחה: מהשעה 10:00 ועד השעה 18:00 ובשישי וערבי חג מ-10:00 ועד 16:00.
מתי הכי שווה להגיע?
ממליצה להגיע לאירוע הפתיחה שיתקיים ביום ו', 18.10, בין השעות 12:00-16:00.
ממליצה להגיע לשיח הגלריה שנקיים בדירת השירה שלנו, ביום א', 20.10, מהשעה 16:00.
אני אישית צפויה להגיע למקום בכל הימים מלבד יום שני ושבת, תוכלו לתאם איתי זמני הגעה בשמחה:)
מדובר בבניין שמיועד להריסה וקצת לפני שמגיע הבולדוזר, עשרות אמנים עשו בו כרצונם.
אתם צפויים להכנס לעולם מופלא עם כל כך הרבה אלמנטים ולצאת עם פה פעור ורושם שיילך אתכם הלאה.
כתובת?
הנשיאים 47 פ"ת.
את מי רואים?🥰
ראה עוד > >
21/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לפני ראש השנה ארזה עמותת "אהבת רחמים" בחדרה סלי מזון למשפחות נזקקות ועליהם הדביקה את תמונתו של אביחי שלנו.
אביחי עצמו התנדב בעמותה כנער לא מעט והבן של אחד ממנהלי העמותה נקרא על שמו של אביחי שלנו, כבר לפני עשור, לאחר שההורים הוקסמו מאורו של אביחי הגדול.
ריגשתם, תודה רבה לשמעון ונדיבה ושאר העוסקים במלאכה!
שיהיה לנו חג סוכות שמח, בו נחזור לשמחה בפשטות ונדע לראות את האור בחושך..
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
עמותת "אסיף" הגיעה אלינו לצלם את אחד המתכונים החגיגיים והאהובים על אביחי- כרובית ממולאת בשר.
החלטתם להכין אותו לחג הקרוב?
ספרו לנו בתגובות איך יצא 😋
מעבירים את ההודעה מהם ככתבה:
הביקור אצלכם, הבישול והשיח השאירו אצלנו תחושות חזקות והעבודה על סרטון ועמוד ההנצחה של אביחי ז׳׳ל ריגשה אותנו מאוד. תודה על הזכות שנתתם לנו להיות חלק מהזיכרון הזה במסגרת המיזם ׳מקום בשולחן׳.
הסרטון בעמוד האינסטגרם של "אסיף": https://www.instagram.com/reel/DBWTmFQNwOE/...
עמוד ההנצחה באתר: https://asif.org/.../%d7%a4%d7%a8%d7%97%d7%99-%d7%9b%d7.../
תודה רבה ❤️🥦🍲
ראה עוד > >
23/10/0024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ריבי אדלר, שמכירה את שירה-אמונה, העבירה לנו מקהילת עמיחי פתח-תקווה:
לירון שניר, אלקנה נבון, אוריאל ביבי, אביחי אמסלם, כרמל גת, יוסף מלאכי גדליה, הדר חושן, אוריאל אביעד סילברמן, ענר שפירא, אורי טשרניחובסקי.
אין מישהו שלא מכיר מישהו.
בשנה האחרונה איבדנו את הקרובים אלינו, ביחד עם עמותת טל חיים, החלטנו לתת לגיבורים מקום בשמחת תורה על שקיות הילדים.
התרגשנו מעומק הלב...
שיהיה חג כמה שיותר שמח ונצליח לשמוח יחד עם הכאב.
ראה עוד > >
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אמל"ק: אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, האמן שאפשר לתקן.
חליתי כשהייתי בת 21, פתאום. ממש באמצע של הכל.
חזרתי הביתה אחרי 10 ימי אישפוז ופתחתי ויקיפדיה והיה כתוב שם, בבירור, שתוחלת החיים מהאיבחון היא שנתיים עד 3. אני זוכרת את עצמי שוכבת במיטה בחדר הנעורים שלי בבית הוריי, וילון התחרה מתנפנף מעלי, והכל סר טעם. אחרי שהבנתי שזהו, הנה אני מתה, התחלתי לחשוב על הלוויה שלי. תהיתי אם אני אמורה להשאיר הוראות או משהו.
לא הפסקתי לבכות. לא קמתי מהמיטה. לא אכלתי. לא הפסקתי לבכות.
ניסיתי להיאחז בכך שאני עוברת לעולם שכולו טוב וחסד, שזה לא יכאב לאורך זמן, שאני עדיין אהיה פה ברוחי.
חשבתי על הלוויה שלי. לא הפסקתי לבכות.
התחלחלתי כשהבנתי שאנשים יעמדו על הפודיום כדי להספיד אותי ולא יהיה להם מה לומר. לא הייתי מיוחדת בכלום, לא היו לי יותר מדי תחביבים, החברויות שלי היו שטחיות למדי. לא כל כך ראיתי אף אחד בוכה חוץ מהמשפחה עצמה. נבהלתי.
המחשבות על סתמיותי בעולם היו מבהילות ומייאשות.
לא הפסקתי לבכות.
שבועיים אחרי הגענו לרופא שלי לביקורת. ביקשתי מאבא שלי לצאת מהחדר ופרצתי בבכי, שואלת כמה זמן הוא (הרופא) משער שנותר לי. הרופא הסתכל עלי מבולבל. קראתי, אמרתי לו. אני יודעת. אין טעם להמתיק את הבשורה פשוט תגיד לי, אמרתי, והתכוננתי לחבטה. הרופא הסתכל עלי ואמר לי בבקשה ממך, אל תקראי דברים על המחלה שלך ובטח לא בויקיפדיה. תוחלת החיים הזו מעודכנת לפני עשור, היום יש לנו תרופות. יופי, הוקלתי, אז כמה זמן? הוא אמר לי שהוא לא יודע. הם באמת לא יודעים. הסטטיסטיקות נכתבות ממש כרגע, במציאות הנתונה.
בט"ו בשבט הקרובה יעברו מאז 15 שנה וב"ה לא נראה לי שאני עומדת למות בקרוב, בטח לא מהמחלה. מאז גם הצלחתי להפסיק לבכות.
אני אדם של תיקונים. אני אוהבת להכיר חומרים שונים, לתקן, לשפץ, לאלתר, להרכיב. גם אביחי אחי היה כזה וגם אחותי- כולנו יצירתיים וכשאחרים רואים בעיה אנחנו רואים הזדמנות ליצירתיות במציאת הפיתרון. אביחי עבד ב"אלביט" אבל היה אוטודידקט וכל הזמן חיפש דרכים לשפצ"ר דברים (למשל- לחבר את המטען של הטלפון לסוללה של הטנק🤣) ולחשוב על פתרונות תכנותיים מחוץ לקופסה. אחותי לימדה מדעים בשנים האחרונות וכל הזמן ניסתה לפצח את הדרך להגיע לליבותיהן של התלמידות ולהצית שם סקרנות. אני חשבתי על זה שאני צריכה להאריך טיפה את המרזב אז עליתי על כיסא עם דרמל, קדחתי בו חורים, והתכנון הוא להמשיך אותו עם קופסת שימורים גדולה של חמוצים... 😅
כל שנה בט"ו בשבט אני נזכרת אז, באֶבֶל שלי על מה שהייתי וכבר לא אהיה. את ה"שבעה" הראשונה בחיי, ישבתי על עצמי. בגיל 21 התאבלתי כל כך שלקח לי שנה (ממש כמו שנת אבל) להצליח להגיד שאני חולה בלי לפרות בבכי. כשהצלחתי כבר הייתי סטודנטית לריפוי בעיסוק.
החגים השנה טריגרים במיוחד ושמחת תורה הטריגרי מכולם. אני לא חושבת שיש אדם אחד שלא יחשוב על שמחת תורה של שנה שעברה, על החטופים, על הנופלים, על הפצועים. המלחמה עודנה מתרחשת מה שמקשה על תהליך ההחלמה, אבל בואו נעצור רגע ונזכור שלמרות הדמיון: אנחנו ממש לא באותו מקום. אנחנו מתקנים עוד ועוד ועוד את הקלקול של אז. אנחנו נלחמים להוסיף אור. איזה עוד עם מגיב למתקפת פתע של מחבלי חמאס בלהרים מליון קילו קוסקוס פלוס מרק לחיילים? זה מעבר להבנה, התופעה הזו שנקראת עם ישראל.
אני לא אוהבת שמגדירים את האובדן של אחי כ"קרה הנורא מכל". האובדן של אביחי הוא אובדן קשה. אני מסתובבת כמעט שנה כרותת לב. שליש ממי שאני, ממה שאני, מתבנית נוף מולדתי, נעקר ממני ועבר להתקיים בעולם שכולו טוב, משאיר אותנו כאן בארץ החיים, מתעסקים בקטנות האנושית של קנאה ושנאה ותחרות. לא חושבת שמי שעוקב אחרי יומיים יצליח לפספס את הקושי. ועם זאת, לאבד את אחי לא היה הנורא מכל, אלא רק הנורא מכל *אם אני עדיין בחיים*. אם אני הייתי מתה זה היה הנורא מכל, כי כשאת מתה את לא יכולה עוד לתקן. את אמנם עוברת בעצמך לעולם שלא צריך בו תיקון, אבל אין לך את הזכות הגדולה בלתקן פה. אי אפשר להאיר, אי אפשר להציל, אי אפשר לחבק, אי אפשר להרגיש את התחושה הזו שהלב מתרחב כשאת משמחת מישהו אחר כשאת לא בארץ החיים. ארץ החיים היא קשה, לעיתים, קטנונית וגשמית אבל רק בה יש את הפלא הגדול הזה שנקרא תיקון.
החג הזה מכניסים את הכאב לשמחה שלנו, כורכים אותם זה בזה ומתקנים את הקלקול (כמו מאכלים ממולאים, ששמעתי מהרבנית ימימה שיש סגולה לאכול אותם בסעודת הפרידה מהסוכה). כל הקפה תוקדש למישהו אחר (פצועים, חטופים, משפחות השכול, חיילים, רופאים וכו') ונרקוד בה בעוצמה, כי אנחנו עוד כאן ואם אנחנו עוד כאן, למרות המתקפה לפני שנה, אנחנו בע"ה נהיה פה גם שנה הבאה ויש לנו 365 ימים כדי לעשות את מה שבאנו לעולם לעשות- לתקן.
ראה עוד > >
24/10/2024
שירה אמונה האחות
מחר (ממש מוקדם) בבוקר.
בבואכם נתחזק וננוחם❤️🩹
*השיעור לאחר בית העלמין עבר לבית הכנסת
"כל כך רציתי שתגיע
אולי תבוא בלי להודיע
עוד היום..."
ראה עוד > >
24/10/2024
שירה אמונה האחות
התפללתי החג הזה בלוד הצעירה, שכונה שונה מזו שאני גרה בה בלוד.
ראיתי שם את יפרח, חבר של אחי. הוא במילואים כבר נצח. התרגש שהגעתי, הכיר אותי לאישתו.
היום הודיעו שמרדכי, שמתפלל בחגים בהקהילה שלהם, נפל.
במוצאי החג הלכתי לנחם את פנינה, שאחיה ישי נתנאל נפטר מפצעיו בחג לאחר שנפצע בלבנון.
מחר בבוקר נעלה לבית העלמין לציון 13 חודשים לאחי.
בהזכרת הנשמות הזכרנו את נקמת דם עבדיך השפוך. חשבתי על זה שנקמה יכולה להיות גם משורש תקומה.
כל כך הרבה כאב, מה שמוביל אותי למסקנה שעוד רגע נמצא גם אור, יהיה פה נס. אין מצב שכל זה לא מוביל לאור גדול, פשוט אין מצב.
מחכה בקוצר רוח.
ראה עוד > >
25/10/2024
שירה אמונה האחות
טקס אזכרה השנה (13 חודשים).
תודה לכל מי שהגיע, חשב עלינו, היה איתנו מרחוק וכו'.
אלה הדברים שאמרתי:
"...כבר שנה לא הרגשנו כמעט
איך עברו הזמנים בשדותינו"
שלושה עשר חודשים.
פעם חזרתי מחוג קרמיקה הביתה ובדרך ראיתי מבנה נטוש שמישהו ריסס עליו בגדול "לא הבנתי כלום". זה נגע בי. כמה תסכול צריך להיות באדם, כמה דברים הוא צריך לא להבין בדרכו, כדי לטרוח להביא ספריי צבע ולרסס את זה על מבנה נטוש בחצי הדרך משכונת ברנדס לשכונת האוצר בחדרה.
אני כבר שלושה עשר חודשים מסתובבת בעולם ומרגישה שאני לא מבינה כלום. כל פעם שאני מנסה להבין, שנדמה לי שאני מתחילה לאחוז באיזו הבנה, אני מבינה שאני לא מבינה כלום.
השנה האחרונה הייתה מטלטלת, במובן הלאומי וכמובן- גם ברובד הפרטי. חיפשתי את מקומי בעולם בו נכרת שליש מהלב שלי, עולם שלא תמיד יודע לעצור ולהסתכל על האובדן הגדול של אחים שכולים.
לא הייתי חברה שלך, לא בת הזוג ולא הורה. הייתי ואני עדיין אחותך הגדולה ולאחות גדולה יש תפקיד מאוד ספציפי בתוך פסיפס התפקידים השונים של הסובבים אותך, שהפכו את חייך הקצרים- עד- שברון- לב לטובים , שמחים ומלאים. היינו אחים, על הטוב ועל המוטב, על הדבש ועל העוקץ, עם כל התמהיל המורכב מריבים וצחוקים, עצבים ושמחות, שיוצר את הקרבה המדוייקת רק שלנו. לא דמיינו שהזמן מוקצב, לא תיארנו לעצמנו שהכל יקטע לנו באמצע. אף אחד לא מתכנן למות בגיל 30.
הייתי ועודני אחותך ואני מודה על זה.
מודה על שמכל המשפחות בעולם הנשמה הטובה והשמחה שלך בחרה לרדת דווקא אלינו.
מודה על שהיית אחי הקטן ומורי הגדול במשך 3 שנים ו-5 חודשים.
מודה על שזכיתי לגור איתך באותו בית גם בגיל יחסית מבוגר, בו לא כולם זוכים לכך עם האחים הקטנים שלהם.
מודה שהשארת אחריך מורשת, דרך, ערכים, משפחה שהקמת והכי הכי- את החברים.
לא הכל יכולתי להיות, יכולתי להיות רק אחותך וכדי להשלים את הצרכים הרגשיים, המנטליים והחברתיים שלך- אספת סביבך מקבץ נאה ומכובד של אנשי חוד שהיו החברים שלך.
היית חבר טוב.
גם בישיבה התיכונית, גם בגבוהה, גם בכפיר, גם בגדוד, גם בתלפיות וגם באלביט. ידעת להתווכח בכבוד, ידעת לצחוק, ידעת להיות רגיש. היית חבר נפלא, שרואה את האחר, שרוצה את הקרבה, שאוהב לאהוב אנשים. ואת זה אני לוקחת לעצמי כשיעור אחד מיני רבים שהשארת לי.
תודה לכל החברים שלך שהגיעו היום, לחברים של ההורים, לחברים שלנו, האחיות, לחברים של המשפחה שלך. תודה שאתם עומדים ביבשה ושומרים לנו עליה כשאנחנו עוד נאבקים בגלים. תודה שאתם מנופפים לנו ממנה ומזכירים לנו שהיא שם. תודה שאתם מצליחים לשמוח בחגים, שומרים על הקיום ועל המסורת עד שנצליח גם אנחנו להצטרף בדרכנו. תודה שאתם דואגים לנו, אני באופן אישי מוצאת בכם הרבה נחמה.
בשנה האחרונה מהלב שלי כרות שליש. היית אחי ברוב המוחלט של חיי, אני לא זוכרת את חיי בלעדיך, ועכשיו כשאתה לא כאן אני צריכה למצוא איזון מחדש, כמו כיסא שחתכו לו רגל אחת ועכשיו צריך למצוא איזון מחדש עם 3 רגליים בלבד.
עם החברים שלך אני מתנחמת נחמה מיוחדת כי הם מזכירים לי שהחײם שלך, שהיו קצרים להכעיס, היו טובים. כל אחד ואחד מהחברים שלך הוא פיקסל בתמונה הרחבה, העולצת, השמחה, שהייתה חייך.
אני מתבוננת בהם, חבר'ה צעירים יותר או פחות, את חלקם אני זוכרת גדלים אצלנו בסלון והיום, אחרי שהלכת, הם קצת אחים קטנים (וגם מורים גדולים) שלי בעצמם.
תודה לה' על החברים האלה שלך, תודה לך שיצרת חברויות כל כך משמעותיות שהאור שלך נשאר פה הרבה אחריך, עוטף אותנו ומנחם אותנו אל מול השבר.
הרעות נשאנוך בלי מילים
אפורה עקשנית ושותקת
מלילות האימה הגדולים
את נותרת בהירה ודולקת
שמעתי שיעור של הרב אייל ורד שהביא כל מיני מקורות שאני לא זוכרת לכך ששנה שמתחילה בראש השנה שנופל על שבת היא שנה מורכבת. תקיעת השופר שאיננה, כי אסור לטלטל שופר בשבת, מחסירה את הענווה שצריך כל אדם להרגיש בתחילת שנה ועלולה לנבא פורענות. התיקון הוא, כך נאמר, להרבות באחדות כמעט בכל מחיר. להפוך אותה לערך עליון, להגדיר אהבה כנשק אל מול כל הפורענויות העלולות להגיע עלינו בשנה זו.
שנת תשפ"ד, שהספקת לחיות בה פחות מחודש, נפתחה בראש השנה שנפל בשבת. ראש השנה הזה סיכם שנה של פילוג מצמרר בעם. הרוחות סערו, כל צד נאחז כל כך בצדקתו, קווים אדומים נחצו, גבולות נשברו ואז פרצה המלחמה והשאירה את כולנו פעורי פה והלומי לב.
אנחנו שייכים לעם שאל מול פרוץ המלחמה לא השתתק ולא נאלם דום אלא תפס מה שיכול היה והתגייס. לוחמים יצאו להגן הרבה לפני שגוייסו, העורף התאחד מיידית סביב סיוע לחיילים ולמשפחותיהם. לפני חודשיים היינו כאן באזכרה הקודמת והקראתי את רשימת ההישגים האזרחיים והביטחוניים במלחמה. מאז חיסלנו גם את נסראללה וסינוואר, הדהמנו את העולם עם מבצע הביפרים ופרקנו את חיזבאללה מחלק נכבד מהנשק שלו שאיים להשמידנו.
אביחי אחי היה עולם שלם ובכל אזכרה אני מוצאת את עצמי מדברת על רובד אחר.
היום בחרתי לדבר על רעות.
עוד מעט, אני מקווה, ישובו החטופים לביתם וננצח במלחמה ניצחון עז. אני מקווה שיגיע גם משיח צדקנו ונזכה לראות אותך קם מהאפר, נוזף בנו בחצי חיוך עם גומה אחת על כל הבלגן שעשינו, על ההנצחות, על החולצות, על הסטיקרים שאנחנו מפיצים ומדביקים בכל מקום.
עד אז אני מבקשת מכל אחד שיקח איתו קצת מאהבת האדם של אביחי. שכל אחד מאיתנו יצא קצת קצת מאיזור הנוחות כלפי האחר, וירבה אהבה ואחדות, לזכר החבר הטוב שהיה אביחי ולזכר האור שהיה בחברויות המשמעותיות שהוא ידע ליצור. שכל אחד מאיתנו יתבונן ביתר תשומת לב מסביב, על השקופים, על אלה שלא תמיד רואים, על אלה שקל לפספס. שכל אחד מאיתנו יחליט שמשפט אחד, רק אחד, ביום הוא בוחר לשמור בבטן, אם זה משפט שעלול לפלג. שכל אחד מאיתנו יחליט על צעד אחד, קטנטן, שהוא יכול להוסיף בו טוב ואחדות. לא צריך ללכת מיידית לצד השני של הקשת הפוליטית, הדתית או הגיאוגרפית ולהחליט להיות חברים הכי טובים, אלא לעשות צעד קטנטן, אחריו עוד צעד קטנטן. לאט לאט. לבחור ברעות, באחדות, ולא במפלג-
"הרעות, כנעריך כולם שוב בשמך נחייך ונלכה"
ולזכור שעברנו תקופות קשות בעבר ותמיד שרדנו כי החזקנו חזק חזק אחד בשני.
עם ישראל חי
בעיקרון מיציתי את השכול
אני מוכנה לחזור לחיים הקודמים שלי עכשיו.
תודה.
בתמונות:
אותו המיקום, כמעט עשור הפרש
#אחיהקטן
ראה עוד > >
28/10/2024
מיראל יוסמן
מסדרת את "אחרי החגים" ומוצאת את הפתקים שהישוב הכין לביקורי סוכות 'של הילדים.
כל שנה הילדים עוברים מסוכה לסוכה, ואוספים ממתקים.
השנה אספו גם משפטים,
של נופלים.
והנה, פוגשת את שם המשפחה שלך,
את אח שלך.
גם הוא בא לדבר עם ילדי היישוב בחג הזה... 💗💗
ראה עוד > >
29/10/2024
שירה אמונה האחות
איפשהו עוד לפני הלוויה של אחי (מה הקשר לוויה לאחי) הכרחתי את עצמי לחפש את השם שלו בגוגל.
מצאתי רשימות אדירות של נופלים ובהן את השם שלו בשורה אחת: רס"ל (מיל') אביחי אמסלם (30), חדרה.
חטפתי שוק. איך זה יכול להיות שכל מה שהיה אדם בעולמו נשארה שורה אחת?
החלטתי שזה לא קורה. שזה פשוט לא קורה. לקחתי את השנה הראשונה כשנת מרתון הנצחות. אמרתי לעצמי שברגע שאני אגיד שאני אחות של אמסלם שמישהו יזהה, אני אדע שעשיתי את שלי.
מאז עברה שנה.
אביחי הועלה לאחר מותו לדרגת רס"ר. נולדה לו בת. סיימתי את המכינה. התגייסתי.
עברה שנה.
בימים אלו אני מרגישה בעיקר כישלון.
חשבתי שהפעם יגיעו לי נסים. הם לא הגיעו. אולי אין שום טוב שעוד כתוב לי בסיפור שלי.
לא התקבלתי לרפואה למרות שהייתי כל-כך קרובה.
לא התחתנתי, לא בניתי בית תחת הבית שחרב.
בקושי הצלחתי להוציא את עצמי לדייטים.
נכשלתי כמעט בכל אספקט של חיי.
עוד שיעור בענווה.
אבל בדבר אחד הצלחתי:
ראה עוד > >
29/10/2024
שירה אמונה האחות
טקס התייחדות עם נופלים חטיבה 551.
מגיעה למחנה ליפקין. זה רק רבע שעה נסיעה מהבסיס שלי ועוד בדרך היפה, דרך שדות הקיבוצים, חולפת על פני נען, ממשיכה בכביש פתוח לגמרי, שדות משני הצדדים, שעון חורף אז כבר מתחילה השקיעה. אני צריכה להתרכז חזק חזק בכביש ולהזכיר לעצמי שלא הבאתי את המצלמה ואני ממהרת. הלב דופק.
יאללה, הולכים.
כניסה לבסיס. בש.ג. כולם נחמדים, הכל נגיש. בפעם האחרונה שהייתי כאן ארזתי עם Shay שי לפסח ללוחמים שבדיוק חזרו מהקו הצפוני. Yehuda תרם לנו אז בקבוקי יין ותוויות וכמעט לא נכנסתי דרך השער באותו יום כי שכחנו לארגן לי אישור כניסה. איך זה יכול להיות שזה היה בפסח האחרון זה מרגיש בתקופת חיים אחרת.
כיבוד. חיבוקים. אבא, אימא, המג"ד היוצא, המג"ד הנכנס, המח"ט, קצין אג"ם הנכנס, קצין אג"ם היוצא, אני מאבדת קצת קשב, מתקשה לעקוב אחרי שמות תוך כדי חיבוק לפרצופים ופענוח ראשי התיבות של התפקידים.
מאפים, סלטים, סיור קצר בטכנולוגיות הלחימה של החטיבה וברכבים ואז עולים למשאית. איזה משאית בראש שלך, השתגעת?
עליתי. כמו גדולה עליתי. כבש בשיפוע לא אפשרי, היסוס, 4 חיילים ב-2 זוגות שמושיטים אליך יד. רק תעיזי, אנחנו איתך. עליתי. כמו גדולה עליתי.
אם היית רואה אותי ביחי.
הלב פועם ביחי-ביחי-ביחי-ביחי. האבק בעיניים ביחי-ביחי-ביחי-ביחי, העדשה מציקה ביחי-ביחי-ביחי-ביחי, הדמעות זולגות ביחי-ביחי-ביחי-ביחי, אני משתעלת ביחי-ביחי-ביחי-ביחי אני אומרת יו, אף פעם לא הייתי בגובה של סלפי עם תמרור. אנחנו מתגלגלים מצחוק ביחי-ביחי-ביחי-ביחי. האף שלי מתחיל לדמם ביחי-ביחי-ביחי-ביחי.
עושים סיבוב, חוזרים לחדר ההנצחה, מתנות להורים ולאלמנות, כמובן. כבר לא אכפת לי אני כל כך נהנית לראות את החברים מהגדוד, הערב הזה הוא כמו אירוע משפחתי רק שהחתן חסר ביחי-ביחי-ביחי-ביחי.
מצגת, שיר, עוד מצגת, עוד שיר, הקהל מתבקש לעמוד לקראת שמות הנופלים ואז לשמוע את עד אחרי הנצח ואז לראות מצגת ואז לשיר התקווה וכל הזמן הזה על השניצל והאורז, הבורקסים והסלט, הסיור והנסיעה, הצחוק והדמעות, הלב פועם
ביחי-ביחי-ביחי-ביחי.
האבל שלי מסתובב לי בגוף.
לפעמים הוא שורף לי מאחורי העיניים, לפעמים, כשאני מתכופפת, הוא מכביד לי על מערות האף, הלחיים והגבות.
כשאני קמה בבוקר הוא מלופף לי סביב הלב ולופת לי קצת את הגרון. אני מזכירה לעצמי שאני חזקה ואני יודעת להתמודד עם קושי. אני מכריחה את עצמי לנשום את התקף החרדה שהפך לאורח קבוע רגע לפני שאני מתעוררת לגמרי. אני יכולה לסערה הזו, אני לא פוחדת להתרסק כי אני סומכת על הכוחות שלי.
אני ציפור על ענף שעומד להישבר ואני זוכרת יופי שיש לי כנפיים.
לפעמים במהלך היום האבל שלי הוא חבל שקושר לי את הרגליים או את הידיים או מכביד לי על הראש.
לפעמים האבל-חבל שלי מכאיב לי בבטן והופך אותה מבפנים, ולפעמים הוא סוגר לי את העיניים למרות שאני בכלל לא אמורה להיות כל כך עייפה.
האבל שלי הוא חבל ואם אפרום אותו לסיבים אמצא סיב של צער, סיב של עצב, סיב של כאב, סיב של הודיה על מה שהיה, סיב של הלם מהחיתוך החי בין היש לאין.
היה לי אח קטן שהפך לגדול והיה לו קיום וגשמיות ונוכחות. הגוף הגדול שלו תפס מקום בחלל, היה לו ריח והיתה לו תחושה של חיבוק, היה לו הומור (מפוקפק) והיו לו גם קצוות משוננים. אחי נפל ונוצר חלל ואין יותר קיום בגוף ואין יותר ריח וצחוק וקול ועצבים והשלמה.
ואין יותר חיבוק.
רק נשאר החבל.
"ואין יותר גבעול חולם על שיבולתו
ואין יותר נִדרֵי ואסָרֵי
רק הבטחת הרוח כי הגשם בעיתו
עוד יחונן את עפרה בתום תשרי"
ראה עוד > >
01/11/2024
שירה אמונה האחות
ראש חודש מרחשוון תשפ"ד: שואלת את אבא שלי אם מותר להגיד הלל. מתברר שמאחר ואנחנו עוד יושבים שבעה, אסור לנו.
ראש חודש מרחשוון תשפ"ה: טקס חניכת אנדרטה גדודי בשיתוף משפחות וחברים לזכר ששת נופלי הגדוד. היה מרגש, מכבד ועוצמתי מאוד שבסופו הזמנתי את כולם לזרוע מזרעי פרחי הבר שהבאתי איתי, כדי שבמקום בו נקטעו חיים תמשיך פריחה.
לא היה זמן לדבר המשפחות אבל אם היה, זה מה שהייתי אומרת:
לפני שנה וכמה שבועות אמרו לנו שהשנה הראשונה היא הכי קשה.
אנחנו כבר 3 שבועות לתוך השנה השניה ואצלי- זו השנה הקשה, כי זו השנה בה מבינים שלא יהיה עוד. שזה לא שהוא חוגג עם המשפחה של אישתו, זה לא שהוא בחו"ל או בעבודה, זה לא שהוא לא יכול היה להגיע וזה לא שהוא יענה להודעה שלי כשהוא יתפנה.
עד שנהיה ראויים להגעת משיח צדקנו- הוא לא ישוב. אני מבינה את זה רק עכשיו, בתחילת השנה השניה, כשהרעש סביבנו קצת יורד, כשתשומת הלב והתמיכה מעט מתרופפות, כשהמלחמה מתקדמת, המטרות מושגות וכבר אפשר, אולי, להתחיל לראות את הסוף בו כולם בע"ה ישובו הביתה- חיילים וחטופים- ורק הם לא.
שנה וקצת אחרי, חזרנו למקום הזה. המקום הזה שהוא קצת ארור כי בו נקטעו החיים של אחי הקטן והטוב יחד עם חיי טובים נוספים אבל גם מאוד מבורך- ארץ אבותינו, בתינו הלאומי, ההיסטורי. אל מול הטבח שעברנו כעם באירופה לפני פחות מ-100 שנה, הפעם, לאחר מתקפת הרשע של אוייבינו, לא נותרנו חסרי אונים. כאן זה בית, כאן זה לב. לא עזבנו, לא ברחנו, אלא התגייסנו. אזרחים תפסו מכל הבא ליד וירדו לדרום להילחם, מוסרים נפשם על הגנת אחיהם שבכלל לא הכירו. אזרחים אחרים פתחו חמ"לים של עורף, תומכים במשפחות הלוחמים, הפצועים, החטופים והנופלים, מפנקים את הלוחמים, כולם הבינו שעורף וחזית הם שני צדדים של אותו מטבע וכשאחד מהם חזק- גם השני מתחזק וחוזר חלילה.
באזכרת 11 החודשים עמדתי ומניתי את כל ההישגים האדירים, האזרחיים והבטחוניים, שהשגנו מאז פרוץ המלחמה. מאז השגנו ואנחנו משיגים עוד ועוד. חיילינו חמושים במוטיבציה שלא תיאמן ומוקפצים למילואים בפעם השלישית והרביעית. הם אינם מהססים ועוזבים מאחורה שגרה, משפחה, עבודה, מנוחה, קופצים מיד לעזרת אחיהם שבצרה.
"הרוח היא המניעה את הסירה" אומר המשפט הידוע. אני מאמינה בו מאוד. גם כאזרחית וגם כחיילת מילואים אני פועלת כמה שאפשר כדי לחזק את הרוח, אחרי שהבנתי שעם כל הכבוד לרצון שלי להידבק בדרכו של אחי, לוחמת חוד אני כבר לא אהיה...
הרוח שלנו, שאליה כיוונו המעשים המחרידים של חמאס בעת מתקפת הפתע וכן נאומיהם מלאי הפאתוס של מנהיגי החיזבאללה, היא הנשק שלנו. רוח חזקה לא אומרת שאנחנו לא עצובים אלא שאנחנו מנתבים את העצב שלנו לעשיה ולצמיחה.
לפני כמה שבועות הייתי כאן עם נוער שדרות. שתלנו וזרענו זרעים ופקעות של פרחי בר כדי שיפרחו כשיתחילו הגשמים. הסברתי להם שממש כאן נדרסו מחבלי החמאס עלובי הנפש ושאנחנו בוחרים להפוך את המקום בו הרע חוסל למקום של פריחה. המחבלים המבולבלים האלה חשבו שהם ישברו אותנו ואנחנו לא רק שחיסלנו אותם אלא הפכנו אותם לדשן. הם יהפכו לחוטמיות, לכובע הנזיר, לרקפות, לחצבים וכו'.
כשאני מסתכלת רק על המקרה הפרטי שלי, הטרגדיה בלתי נסבלת. החור הנפער לא משאיר מקום לשום דבר. הגעגוע מוריד על הברכיים, הטעם יוצא מכל דבר, והימים הופכים לעיסה אפורה, מתמרחת, שאין לה התחלה וסוף. אבל יש כאן יותר מרק טרגדיה, שכול ואובדן. יש כאן הקשר רחב יותר. אני שייכת לעם שעבר כל כך הרבה תלאות בעבר- ושרד. אני שייכת לעם שהיטלר כתב עליו בספר שלו שהוא שונא אותו כי זה העם שהמציא את המצפון. אני שייכת לעם שבימים אלו ממש מסכן את חיי בניו כדי לבלום את הרוע של הטרור האיסלמי מלהתפשט בעולם. אני שייכת לעם ישראל, עם הנצח, שאינו מפחד מדרך ארוכה. מותר לעצור ולבכות, אסור להתעלם מהכאב, אך עם לבי השבור לחתיכות אני בוחרת לזקוף ראש וקומה ולזכור שאני חלק מעם שיודע להתאחד ולהחזיק את הרוח שלו אל מול מתקפות רעות, יודע לשמוח יחד עם הכאב, עין במר בוכה ולב שמח.
פחות משנה אחרי מתקפת הפתע, יחד עם הרבה הישגים גדולים במלחמה, אנחנו עלולים להרגיש באותה נקודה אבל אנחנו ממש לא- חיסלנו את סינוואר. לא כשהוא לוחם, אלא כשהוא רעול פנים, מובס וחלש. לנסראללה כבר לא עזר הבונקר והוא חירחר את דרכו כל הדרך לגיהנום. המחליף שלו החזיק מעמד פחות מבננה על השיש. אנחנו לא חסרי אונים, הצבא שלנו מכה את אוייבינו שוק על ירך. אני לומדת מהחיילים בחזית, אני לומדת מאחי, אני לומדת מהנופלים שלנו: אל מול החושך הגדול אני בוחרת להוסיף אור ומזמינה אתכם לאחר שנגמר הטקס להצטרף אלי בזריעת זרעי בר נוספים.
שדה דמים היה פה קודם, אנו נהפוך אותו לשדה פרגים.
חיבוק גדול לכולם.
ראה עוד > >
25/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הבוקר היתה אזכרת השנה (13 חודשים) לאביחי שלנו.
מונחות כאן מילות ההספד של אימא רותי:
שנה עברה מאז שהלב שלנו נשבר, וכאב האובדן עדיין מרגיש כמו אגרוף בבטן. הגעגועים לא מרפים, והם רק הולכים ומתעצמים עם הזמן. הבנות המהממות שלך גדלות, אך חוסר האב שלהן הוא חלל בלתי ניתן למילוי. איזה אבא נפלא הוא היה, ואיזה חוסן השארת למשפחה.
כל חג מחדש, הצער מתעצם. במיוחד בראש השנה, כשאני מבינה פתאום למה כבר חודשים אני לא מצליחה למצוא את החדווה בלבשל.
אהבת לאכול הכל, לבשל לך היה הנאה צרופה, החיסרון שלך בכלל ובשולחן החג הפך בלתי נסבל.
אנחנו זוכרות את הרוח שלך, את השמחה שהחבאת לבית עם כל כניסה אליו, עם האווירה המיוחדת שלך שהכנסת לחגים ולשבתות.
החברות החדשות במשפחת השכול מציעות תמיכה, אני נרשמת לכל קבוצה אפשרית כדי לא להיות לבד, נאבקת בכוח להיאחז בחיים.
זו הצוואה שלך ואותה אני מקיימת ובה אני נאחזת.
מתגעגעת
אמא
קישור ללייב מהאזכרה:
ראה עוד > >
28/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ליאל, חניכה של אביחי מ כפר הילדים תלפיות Talpiot , שלחה לנו סרטון:
אחותי הקטנה ואני נסענו לאילת ובדרך תפסה אותנו אזעקה. תהל אחותי ממש נבהלה וצעקה "אביחי תציל אותי!" ואחרי שנגמרה האזעקה היא החליטה שהיא מדביקה סטיקר שלו (צומת עין יהב).
התרגשנו ממש תהל וליאל תודה שסיפרתן לנו ושהרשיתן לנו לפרסם! ❤️🩹
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לפני כחודש הגיע הרב חננאל אתרוג, ראש ישיבת שבי חברון - Yeshivat Shavei Hevron לבית הכנסת "תפילת חנה" הממוקם בתוך "בית אביחי" בחדרה להעביר שיעור לזכרו של אביחי.
לערב הגיעו כ-40 חברים של אביחי מתקופת הישיבה ולאחר השיעור הם סיפרו על זכרונות שלהם ממנו.
הערב הוסרט ויהפוך להיות חלק מסרט שלם על כלל נופלי הישיבה.
ראה עוד > >
31/10/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תנועת בני עקיבא בישראל יזמה ריכוז של משפטי נופלים אצלם באתר. לצערנו, המשפט שהופיע שם על שם אביחי: "אני לא בא להיות הכי, אני בא להיות אני" הוא משפט של נופל אחר, עמיחי ונינו. לקח לנו זמן להבין מהיכן הטעות נובעת וכשגילינו- פנינו אליהם מיד.
התנועה התגייסה מיידית, שינתה את המשפט באתר ואף הפיצה את הידיעה על הטעות ככל שיכלה.
תודה על הרגישות 🇮🇱❤️🩹
אנא הפיצו בכל מקום.
ראה עוד > >
02/11/2024
שירה אמונה האחות
החיים שלי התהפכו ואני לא מכירה את עצמי עוד ואני לא מצליחה לזכור מה הייתי לפני ש ואיבדתי שליטה כבר כמעט לגמרי. אין לי עוד כוח להיאבק ולחפש ולנסוץ לגדול, להחזיק, לטפל בכולם סביבי וחלק מההתפכות היא השלב שבו הבנתי שהמציאות עצמה מרגישה כמו חלום רע ובחלומות שלי פתאום הכל חוזר להיות המציאות שהיתה לי.
ראה עוד > >
03/11/2024
שירה אמונה האחות
"...אני שולחת ידיים ארוכות
הן מחבקות אותך עכשיו,
הן מחבקות
ורק תזכור שנייה לפני שאתה נרדם
שגעגוע הוא הדבק הכי חזק בעולם..."
ראה עוד > >
03/11/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בשבת בעוד שבועיים יתקיים אירוע השבת העולמית. קהילת "אימהות עם מהות" בחדרה הקדישה את השבת לעילוי נשמת של אביחי אהובינו.
ראה עוד > >
04/11/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הילה, בת דודה של אביחי, היא סמנכ"לית משאבי אנוש בחברת Glassbox. ביום חמישי האחרון הגיעו עובדי החברה לגינת הדקל, גינה קהילתית בלוד, ועבדו תחת השמש הקופחת במשך שעות על מנת לשפר ולשפץ את הגינה ומתקניה.
הם שתלו צמחים מטפסים סביב הפרגולה שבנו בגינה חבריו לגדוד של אביחי, שתלו פרחים, שיפצו ספסלים ופרגולות מעץ וכו'.
העובדים לבשו חולצות שהחברה הוציאה ועליהן משפט ההנצחה של אביחי שלנו. גבי ורותי, ההורים של אביחי, היו אורחי הכבוד ורוו נחת כשראו כמה רחוק האור של אביחי הגיע.
הילה גם כתבה על זה בחשבון הלינקדאין שלה:
"מקום העבודה שלך הוא לא העבודה שלך" — שמעתי את זה הרבה במהלך הקריירה שלי, ופעם הסכמתי עם זה. אחרי הכל, האם היית מפטר את אמא שלך? מקיים שיחת תכנון עם אבא שלך?
אבל הגעתי להבנה שיש תכונות משפחתיות שאני מאוד מעריכה במקום העבודה, גם כמנהלת וגם כעובדת: תחושת שייכות, חופש לטעות, והיכולת להיות עצמי האמיתי.
לאחרונה, חוויתי עד כמה גלאסבוקס מרגישה כמו משפחה עבורי. כחלק מהיוזמה הגלובלית שלנו, Glassbox Gives Back, הצוות שלנו בישראל התנדב לעבוד על גינה קהילתית בלוד לזכרו של בן דוד שלי, אביחי אמסלם. אביחי היה אומר: "כשאני עוזר למישהו שקשה לו- לא קשה לי!". הוא התנדב יום ולילה, תמיד מוכן לתמוך בסובבים אותו. הפרויקט הזה לא היה רק לכבוד זכרו, אלא גם כדי לגלם את הערכים שהוא חי לפיהם.
כולם הראו מסירות מדהימה, עבדו בשמש במשך שעות. רמת המעורבות והדאגה הייתה מעוררת השראה — והם אפילו הודו לי לאחר מכן!
אני מלאת הכרת תודה על המחווה הזו, לא רק כתרומה לי אישית, אלא גם כהשתקפות של רוח גלאסבוקס. תודה, צוות, על כך שכבדתם את בן דוד שלי ועשיתם את החוויה הזו משמעותית עבור משפחת אמסלם ועבורי. https://www.linkedin.com/.../hila-amsalem-13b6691_your...
ראה עוד > >
05/11/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
שירה מרסיאנו האלופה, שעבדה עם אביחי ב"אלביט", טיילה בירושלים ולא שכחה להנציח בשוק ובכותל ובנוסף באוניברסיטת אריאל ❤️🩹
ראה עוד > >
06/11/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
שי סימון, ששירת עם אביחי בגדוד, השתתף השבוע במרתון ניו יורק NYC2024 וכך כתב לנו:
"מרתון ניו יורק -
באתי לרוץ דרך עמותת שלוה המדהימה שעוזרת לילדים עם צרכים מיוחדים, ולמשפחותיהם.
רצתי למענם, ולמען הנופלים מהיחידה -
אביחי אמסלם, איתן מנחם נאמן, יובל הלבני, עילי אליהו כהן, מעוז פניגשטיין והראל שרביט.
לרוץ עם דגל היחידה ברחבי ניו יורק עם השמות שלהם, הוא במעט שיכולתי לעשות לזכרם.
לזכר כל הנופלים, ולשובם של כל החטופים 🎗️"
💪🇮🇱
שי
ראה עוד > >
07/11/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
"כיכר הגעגועים" היא מיזם בינלאומי ארוך טווח שנועד גם לחבר בין אנשים דרך המכנה המשותף העמוק של הגעגוע וגם להוות תזכורת לאהבה שתמיד נשארת בלב.
בסוף השבוע הקרוב (היום ומחר) יתקיים אירוע "כיכר הגעגועים" בפרדס חנה בימים. בשישי (מחר) ב-14:00 שירה-אמונה תהיה שם ותדבר בע"ה על אביחי.
מוזמנים🙏
ראה עוד > >
10/11/2024
שירה אמונה האחות
אולי כשאהיה זקנה, בת 80 או משהו, אם אזכה בכלל, אשב לי על המרפסת.
על הדק בסגנון מרפסות של דרום ארהב בשנות ה-60 יהיה לי כיסא נדנדה ואני אשב עליו, צופה על העולם, עושה מה שאני עושה מאז שאני זוכרת את עצמי- חושבת.
אולי יהיו לי עד אז נכדים.
אולי בעלי עוד יהיה בחיים.
אולי אשב לסרוג או להאכיל ציפורים.
אולי שם, על המרפסת הזו, יגיע סופסוף היום.
יגיע אלי שליח עליון ויגיד לי בואי, הגיע הזמן, את עוברת הלאה, לעולם שכולו טוב.
ואני לא אתווכח ולא אבהל, לא אצעק ולא אכאב, רק אגיד לו:
או, חיכיתי לך בקוצר רוח.
סופסוף.
ראה עוד > >
13/11/2024
שירה אמונה האחות
אני לא מפחדת ממך יותר, געגוע. כן, אתה עדיין מבהיל אותי עם הגלים הצונאמיים המטביעים שאתה מגיע בהם. כן, אני עדיין חווה "גלי שכול" בהם אני מרגישה שנפער בי חור פנימי שיונק אותי פנימה. כן, אני עדיין מסתחררת לפעמים כשעוד קצת מהדבר הזה מתעכל לי. לפעמים גם בנהיגה. לפעמים אני עוצרת בצד בוכה כל כך חזק עד שאני לא מצליחה להרים את הראש מההגה.
כן, אתה עדיין כל כך מכאיב. לפעמים זה תופס אותי בקטנות. איך שהוא היה אומר "קח טאבלט", אלוקים יודע מאיזה מערכון זה נלקח. איך שהוא הוא היה אוהב להאט את האוטו לפני רמזור אדום מספיק כדי לא לעצור לגמרי. משחק שהוא היה משחק עם החברים שלו אחרי שכל החבורה העליזה הוציאה רישיונות נהיגה ולימד גם אותי.
כן, לפעמים אני שומעת שיר מהפלייליסט שאני עצמי בניתי, שנבנה תוך כדי השכול, אבל פתאום אני תופסת אותו אחר ופתאום בלי נשימה. כן, לפעמים אני מרגישה שהעור שלי לא באמת עלי או שאני לא באמת קיימת בתוך הגוף שלי או שאני מסתובבת בלי שליטה במרחב בזמן שהגוף שלי יושב על כיסא מול שולחן, צלחת, כוס, סלט עגבניות שרי.
כן, השתניתי. לא, החברים שנותרו סביבי עוד לא למדו לבחון אם פרקי האצבעות שלי מלבינים כשאני נאחזת בכיסא או בשולחן. אני בעצמי מנסה להסביר ומרגישה שאני משוגעת. לכי תסבירי איך זה להיות ב-2 פאזות בו זמנית. איך זה לשבת ולדבר ולהגיב כשהפְּנים שלך נסחף הלאה משם, על גלים של געגוע וזכרונות.
לכי תסבירי שאיבדת את הילדות שלך כי יש זכרונות שהיו רק של שניכם והלכו איתו, שאיבדת את התמימות שלך, שאיבדת כל כל הרבה יותר מ"רק" אח כי אחיך היה גם אחיך וגם אביחי שזה שונה לגמרי ומחריד כפליים.
לכי תסבירי שהראש שלך למעלה גם כשהלב שלך שבור ושלפעמים את בגל קשוח שאת לא מצליחה לנשום בו ובו זמנית מעבירה שיחה על כמה חשוב לנו לבחור בחיים.
היום שוב תקף אותי גל של געגוע אובדן, שכול וכאב, עיכול והלם. הזמן לא מקל את זה, אלו שטויות במיץ, הגעגוע רק גדל והאובדן רק מתעכל. מאז אזכרת השנה נדמה שאני במסלול המהיר למטה, מרשה לעצמי להתפרק ולבכות כמו שלא הרשיתי כל השנה. רואה את כל המאמצים סביב הנצחות נושאים סופסוף פרי ומשחררת את האחיזה ואת הכוח ואת החומות ובוכה בוכה ובוכה ונוהגת ובוכה וכותבת ובוכה ומקבלת טיפולים ובוכה והולכת לישון ובוכה ומגיעה לבסיס ובוכה ובתוך כל הבכי הזה פתאום נזכרת שיש כמה, לא הרבה, אבל בהחלט מספיק, ששם בשבילי. שאני יכולה להרים טלפון (מי מרים היום טלפון) או להקליט הודעה בוכיה בוואטספ והם יתייצבו.
הם לא ינחמו עם קלישאות ולא יבטיחו שיהיה בסדר ולא יגידו שהוא במקום טוב עכשיו הם רק יגידו זה בסדר שאת בוכה. אני כאן. את לא לבד.
אז אתה לא מפחיד אותי יותר, געגוע. אתה מכאיב לי ולוקח לי את האיזון ושומט לי את הקרקע מתחת לרגליים אבל אני כבר לא לבד מולך, אתה שומע?
אני כבר לא לבד.
תודה ה'.
ראה עוד > >
13/11/2024
שירה אמונה האחות
סיפור על אחי אהובי במאהל הגבורה ומיד אחרי זה (תוך כדי ש-3 אמריקאיות עוצרות אותי כדי לקבל ברכה. מה) ריצה לאוטובוס להעביר את אותה הרצאה למדריכות "אריאל" סניף רמות
טרטר אותי הילד... אבל ככה זה אחות גדולה- מתייצבת לכל משימה..
ראה עוד > >
10/11/2024
אחיה אלכסנדר
08-10/10/2024
אמסלם | ארוך מאוד, לא ארוך מספיק
כמעט שנה שאני מלא בפחד להתיישב ולכתוב עליך. מפחד לסכם, מפחד להשקיט את המחשבות והזיכרונות, מפחד שהן ייפסקו, מפחד למסגר אותך בתיאור מגודר, מפחד לשתף את זה עם אחרים שיקראו ויגידו – אוקיי הבנתי, זה אמסלם. מפחד שזה יביא הקלה גדולה מידי שתרפה את ידיי מלהיזכר בך, לחשוב עליך, לכתוב ולספר.
אבל אני מפחד גם שזיכרונות ישטפו ממני, או יטשטשו. ואני גם רוצה לספר לאנשים עליך – ובשביל זה חייבים לשבת ולעשות סדר כי היית פשוט המון דברים. ואני גם מקווה שאולי כשזיכרונות מסיומים ירדו לכתב – אולי יתפנה מקום בראש ויצופו זיכרונות נוספים. ואולי השיתוף יגרום לאחרים לשתף גם מהזיכרונות שלהם אותך, ולדייק, ולהשלים.
אז אני מתיישב לכתוב בכל זאת, והפחד מתיישב איתי, על הברכיים, על הכתפיים, על הלב, על האצבעות. ולטקסט הזה לא תהיה גרסה "סופית בהחלט", הוא יתעשר, יתעדכן וייערך. עם החיים עצמם.
למרות שגדלת בפרדס חנה ובהמשך עברתם לחדרה לא הכרנו ממש משם. אתה גרת במדרשייה ואני בקצה השני, ליד הבית-ספר חקלאי. שנינו למדנו ביסודי בחדרה, אבל אתה ב"תחכמוני" ואני ב"נועם". אז יצא שנפגשנו לראשונה רק בכיתה ז' בישיבה התיכונית בכפר סבא, וגם אז לא היינו באותה כיתה, אבל כבר התחילה ההתחברות בינינו.
בתקופה הזאת היית עם השיער הכהה החלק שלך והפוני העצלני והקצת מוגזם שהסתיר לך קצת את העיניים, דגמ"ח רחב או מכנסי ג'ינס של אקס-בוי גזרה נמוכה לאללה. ואז היית מהגבוהים של השכבה אז בכלל היית בולט. חיוך ענק עם הרווח בין השיניים הקדמיות, מלא אנרגיות, חיבוקים, צ'אפחות ומכות של חברים מתבגרים. משרבט במחברות את החתימות העתידיות שלך, את הלוגו של מטאליקה, מקשקש בלי סוף ציורים ודמויות. חוש הומור מבריק, שנון וחד, קולט מהר מידי את החומר בשיעור, משתתף, מקשה על המורה – ולא משנה איזה מקצוע זה היה: גמרא, מתמטיקה, מדעים, לשון, אומנות. באמת הכל.
בל"ג בעומר של כיתה ח' עשינו מדורה בכפר סבא עם מלא חברים מהמחזור. באיזשהו שלב מישהו זרק כדורגל לאש ואתה החלטת להפוך את זה למשחק. נתת בעיטה לכדור, תוך כדי צעקת "יאללה כדורגל בוער!!", והדבקת לי אותו לרגל חחח. עד הבוקר הייתי במקלחת בבית של דביר נגר עם ברז פתוח על הרגל שלי. את הצלקת כמעט ולא רואים היום, אבל הזיכרון שלך תמיד עולה עם הסיפור הזה.
עם השנים בתיכון התכונות האלה שלך הלכו והשתכללו, וכך גם נכרו יותר כלפי חוץ, בדמות שלך, באמירות, במעשים. בשכבה כבר צחקנו בקול על זה שיש חבר'ה שהם "פרויקטים של אמסלם", לזה הוא עוזר בגמרא, לזה הוא עוזר בפיזיקה, עם ההוא הוא מעביר שעות בשיחות שיפסיק לעשן או לעשות בלאגן כדי שלא יעיפו אותו מהבית-ספר. וכל זה בלי התנשאות בכלל, ולא בכוח, ועם כל הרגישות, האכפתיות וההתגייסות. כאילו אמרת – אני פה בשבילך, אם תרצה, לכתף תומכת, אוזן שומעת, או חבר שאומר את האמת בפרצוף, גם אם היא לא תמיד נעימה או מאשרת את המעשים שלך.
ועם זאת, השובבות והיצירתיות שלך לא נעלמו.
בי"א וי"ב היינו ביחד בחדר בפנימייה, בחדר 19, בסוף המסדרון קרוב למקלחות. בתקופה הזאת כבר היית עם תספורת גלאח וזיפים ושורש. פעם תפסת טרמפ מכיכר מגד בפרדס חנה לכיוון גן שמואל, והנהג שאל אותך איך אתה לא מפחד לתפוס טרמפים, "ומה תעשה אם אני אנסה לחטוף אותך עכשיו?", וענית לו שאתה ביחידה מיוחדת ושאתה מאומן למצבים כאלה ואתה תכסח אותו. והוא האמין לך ואתה היית מבסוט. כי באמת היית גדול וחזק, והזיפים בטח עזרו גם. בתחילת י"א הבאתי לחדר מערכת של AIWA לשמוע מוזיקה ורדיו, אבל האנטנה לא קלטה טוב. אז באיזה ערב אחד אמרת "מה הבעיה אחי, בוא נתפלח למעבדה של הלבורנטית, ניקח חוט נחושת ונשים את האנטנה בגג של הפנימייה, וככה נוכל גם להאריך את החוטים של הרמקולים ולמקם אותם בפינות של החדר. זה יהיה קטלני אני אומר לך". קטלני. היה לך סלנג של חדרתי. מאיפה לך בכלל שחוט נחושת זה מה שצריך?! לא היה אז גוגל וויקיפדיה בכלל! אז הלכנו שנינו זריז, בהליכה שפופה, וטיפסנו על הבניין של הכיתות. הזזנו את החלון של המעבדה – ופתאום אנחנו רואים את הלבורנטית עובדת בפנים. אופס, שיט. היא שאלה "מה אתם עושים?!" לא התבלבלת וענית שאנחנו צריכים חוט נחושת. בקטע מפתיעה ממש היא זרמה והביאה לנו מלא חוט ועשינו את כל התכנונים שלך. וככה זה החזיק שנתיים, עד שהעיפו את כולנו מהפנימייה לקראת סוף י"ב. זה כבר סיפור אחר.
היה לנו קטע כזה שחזר על עצמו מלא פעמים, כבר נהיה סוג של הצגה-משחק. מאוחר בלילה כשכבר היינו מותשים במיטות, ממש רגע לפני שנרדמים, אני נזכר שעדיין לא התפללנו תפילת ערבית. אני אומר לך בשקט "אמסלם אחי נחש מה", ואתה מהמהם משהו לא ברור כי התחלת להירדם כמובן, "לא התפללנו ערבית חחח". באותו רגע היית שולח את היד בעצבים, מחפש בקבוק, נעל, פלאפון או כל חפץ שהוא, ומתחיל לזרוק עליי כל מה שאתה מצליח. על הדרך חברים היו מתעוררים, קולטים את האירוע וחוזרים לישון. היינו קמים ומתפללים, לא לדאוג. אתה היית נעמד, עטוף בשמיכה בדרך כלל.
מעבר לחמש יחידות לימוד שעשית במתמטיקה ואנגלית, הוספת גם פיזיקה ועשר יחידות במחשבים. השיעורים במגמת מחשבים היו כמה שעות מרוכזות בערב, עם מורה בעלת מבטא פרסי חזק. אני התחלתי גם במגמה הזאת, אבל כל הסיבות האלה גרמו לי לוותר ולפרוש אחרי כמה שיעורים. עליך זה היה קטן-קטן. ולא רק שלא היה לך קשה, אתה נהנית מזה. בכללי, נהנית ללמוד, לדון, להתווכח, לברר, להתחדש, להבין איך דברים פועלים, להבין איזו חוליה לא יעילה, ולשבור את הראש למצוא את הפתרון הכי יעיל והכי פשוט. נהנית מהאתגר, מהמאמץ ומההצלחה.
ככה גם היית עם מוזיקה, נהנית להכיר מלא סוגי מוזיקה, המון אמנים ולהקות. למדת לבד ועם חברים איך לנגן על כל מיני כלים – גיטרה קלאסית וחשמלית, תופים, גיטרה בס. אהבת להבין איך הסולמות וההרמוניות עובדים, קראת, התאמנת, טעית ומכל זה למדת, עם חיוך על הפרצוף. אה כן, והיית גם בלהקה של הבית-ספר ובילית שעות בחדר מוזיקה. בטקס של סוף י"ב רצו גיטרה בס ולא הייתה, אז פשוט לקחת גיטרה חשמלית וכיוונת אותה שתהיה בסולמות של הבס וככה אלתרת.
ואהבת גם לעשות שטויות.
את המתכונת בגמרא אני זוכר שנתת לי לעשות בשבילך, סתם בשביל הצחוקים. קיבלת ציון יפה, אבל בטוח שהיית יכול לקבל יותר אם היית ניגש בעצמך. היו לך ידע, הבנה וזיכרון ברמות הכי גבוהות.
אני זוכר פעם אחת שישנתי אצלך, בחדרה, והשכנים שלכם היו בחו"ל ואתה שמרת להם על הבית בלילות. היית ישן שם לבד עם מוט מתכת של מתח מתחת למיטה. באותו לילה אני זוכר שהמקרר שלהם היה מטיל קוביות קרח כל כמה זמן והייתי בטוח שיש גנב בבית והערתי אותך והרגעת אותי וחזרנו לישון.
כשהיה לך רישיון אני זוכר פעם אחת שיצאנו לטייל עם הרכב של ההורים שלך, ורצית להתלהב שאתה יכול לנסוע רוורס בלי להסתכל במראות כמו שמלמדים, אלא לשים את יד ימין על המשענת ראש של הכיסא שלידך, ולסובב את הראש דוך לשמשה האחורית, ולדפוק רוורס כמו גבר. והצלחת. ואז קלטת שאתה משפשף את המראה הימנית בחומה של החנייה...
לילה אחד חזרתי איתך מכפר סבא לחדרה, על כביש 4, ולימדת אותי שאפשר לקצר ולנסוע דרך הכביש הקצר של תחנת הדלק "גרניטה" – למרות שהוא חד סטרי לכיוון הפוך – אם מכבים את האורות כשנוסעים עליו...
מכיתה י"א היית מתחיל להיעלם פתאום מהבית-ספר, וצץ פתאום בערב. זה קרה המון פעמים ולי לקח זמן לקלוט את העניין. החלטתי לשנות את השם שלך בפלאפון שלי ל"אמסלם החשוד". עד היום אתה שמור אצלי ככה. זאת הייתה תקופה שחברים שנעלמו ככה היו מתגלים פתאום עם כל מיני תחביבים מפוקפקים כמו לברוח לעשן סיגריות, להתאמן על נעיצת סכינים בעצים, ועוד דברים ביזאריים. אחרי כמה חודשים גיליתי ממובשוביץ שאתם הולכים להתנדב עם בעלי מוגבלויות, באישור סודי של אחד המחנכים. בלי להשוויץ, בלי להתפאר, הכי בשקט שבעולם, הולכים-חוזרים ואח"כ משלימים את החומר הלימודי לבד. זה היה רגע מפכח בשבילי, לא הכרתי את העולמות האלה אז בכלל, וגם הדמות שלך (ושל מובשוביץ) נעשתה אצלי הרבה יותר עמוקה, עשירה, מוערכת.
בפורים של כיתה י"ב המחזור הרים הצגה מושקעת ממש. השקענו בה כל המחזור 30,000 ש"ח, והרבה מאמץ ותכנון. היית שותף בתסריט אבל היה ברור שגם תיקח על עצמך אחריות על אחד מתחומי ההפקה. להפתעתי, לא רצית להיות על הבמה, לא כשחקן, לא כרקדן ולא ב"פרסומות" שהוקרנו כקטעי קישור. העדפת להיות מאחורי הקלעים, לקחת על עצמך את התכנון והעיצוב של כל התפאורות והאביזרים ואת ההפעלה של הצוות שהכין הכל. ועשית את זה מושלם, עם אור בעיניים, החיוך שלך, היצירתיות והכישרון הלא נגמרים שלך, ועם מרץ אינסופי לשכנע את כולם לבוא ולעבוד, בלילות, בימים, על חשבון זמן בית ואפילו על חשבון לימודים...
לטייל בארץ אהבת בלי סוף, בחופשים או על חשבון לימודים. טיולי טרמפים, או עם רכב, מעיינות בגולן או מסלולים בנגב, או סתם לרבוץ בחוף או על הכנרת.
כשסיימנו את התיכון היה קטע כזה שכל אחד העביר את הספר-מחזור בין החברים ומי שרצה רשם מילות פרידה, איחולים וכדו' על הכריכה הפנימית. אני זוכר שכשקראתי את המילים שלך התרגשתי בטירוף. חודשים אחרי הנפילה שלך אני אקרא אותן בליל שבת בסלון של ההורים ואבכה לבד, ועד היום כל פעם שאני קורא אותן חוזר הגוש הזה בגרון והעיניים נרטבות מבפנים.
אחרי התיכון התחלנו שנינו ללמוד בישיבה הגבוהה "שבי חברון". במקרה יצא שבחרנו ללמוד בה שנינו, אפילו לא עשינו שם שבו"ש ביחד. גם פה, בשנה הראשונה היינו בכיתות שונות, לא היינו באותו חדר בפנימייה ולא הייתה לנו אף חברותא ביחד. אבל היינו המון ביחד, עם חברים, בטיולים ובשיעורי אמונה והלכה. ועדיין, לא יצא לנו לשבת ביחד ללמוד רק שנינו. בישיבה התפתחת בצורה מרשימה ומעוררת השראה ממש. תמיד אהבתי והערכתי אותך ממש, בשנים האלה זה כבר נהיה רציני. נחשפתי לא רק לצד הלמדני שבך, שקולט דברים בצורה מהירה, מעלה שאלות מבריקות ומציע תשובות מקוריות, עם יכולות ריכוז ומשמעת עצמית לא נגמרות, יכולת לשבת וללמוד משבע בבוקר עד שתיים עשרה בלילה. נחשפתי גם למידות הפנימיות שלך, של כנות וביקורת עצמית לא מתפשרת, רצון עמוק להיות טוב, להשחיז ולדייק את הכוונות שלך, לבחון את הרצונות שלך כל הזמן מול האורות שלמדנו שם בישיבה. תוך כדי הלימוד היו יכולות להיות לך, עם האישיות המיוחדת והעשירה שלך, שני סוגים של שאלות וקושיות נוקבות: הבנה של הדברים, ואיך זה מסדר עם מה שלמדנו שם. אבל גם הערות מהלב – איך זה מסתדר עם הרגש הזה, אבל קשה לי להזדהות עם העניין הזה. ועל שניהם לא וויתרת עד שהגעת להבנה שעושה לך שקט בראש ובלב. ידעת לדרוש מעצמך בלי סוף, לא סבלת וויתורים ופשרות. היית יכול להגיד משפטים כאלה של "אחי אם אתה אומר את זה ולא ממש מסכים עם זה אז אל תגיד את זה בכלל", "אל תהפוך אידיאל לחולשה". ומהצד השני, אם האמנת בערך של דבר מסוים, היית מדבר אותו ולומד אותו גם אם היית רחוק מזה בעצמך, ולא מוותר לעצמך על להיות בדרך אל העניין הזה. גם אם הדרך הזו דורשת עבודה בלתי פוסקת והתמדה של שבועות, חודשים, שנים. גם אם היא דורשת ריענון מתמיד של המוטיבציה ובחינה מחדש של ההזדהות עם הערך שבמטרה הזו. גם אם היא דורשת ממך להתאמץ ולשלב אותו עם דברים אחרים שחשובים בעיניך וממלאים לך גם ככה את היום.
היית אמן בלהיות אול-אין על כמה דברים במקביל. כל חייך. ככה היית גם בן זוג, אבא, ילד, לומד תורה רציני והייטקיסט, ודואג למשפחתון שבחרתם להוביל, וחבר אמת, וסטודנט מבריק. באמת אין לי מושג איך העזת לבחור בכלל לרוץ על כל הדברים האלה במקביל, ואיך הצלחת בזה כל כך, ואיך היית מלא באנרגיה ובחיוכים ועם ילדותיות, יצירתיות ויוזמה של נער בן 20 למרות שהיית כבר באזור גיל 30.
בסוף שיעור ב' החלטנו ללמוד ביחד חברותא. סוף-סוף! וואי איך שמחתי. במשך שנה, עד שהתגייסת, כל יום בערך בשעות 16:00-20:00 למדנו ביחד "סדר צהרים", גמרא בבקיאות, מסכתות גיטין ובבא קמא. זאת הייתה החברותא הכי טובה שהייתה לי בחיים, אני נשבע. היינו באותו ראש ממש, אותו קצב, אותן שאיפות בלימוד, ודיברנו פתוח כל הזמן על מה מפריע ומה הולך טוב, ועשינו גם צחוקים תוך כדי, וידענו גם להעיר אחד לשני ש"חלאס בו נחזור ללמוד". די מהר הוספנו ללימוד פשט ורש"י גם תוספות על הסדר, ותוספות רי"ד ואח"כ גם ריטב"א ורמב"ן, ועוד, וללכת ל"מיישיב" לשאול שאלות, ולהתווכח עם חברים בהבנה של סוגיה מסוימת. חפרנו, ועבדנו קשה, ונהנינו, והצלחנו הרבה. בהמשך הרב בועז כהנא פתח קבוצה של שיעור שבועי של "עיון קליל" על הדפים של סדר צהרים. היינו שם אולי 4 חברותות. ואנחנו נהנינו כל כך להתכונן לשיעור הזה, ולסכם לעצמנו את הסוגייה, ובשיעור ללמוד עם הרב בועז, ואחרי השיעור לסכם על דף את הכל ולפעמים גם להקליד במחשב ולהדפיס ולחלק לחברים. באמת היה לי מדהים ללמוד איתך ואני יודע שזה היה הדדי.
בשנה השנייה בישיבה כבר הצטרפתי לחדר שלך, "חדר דובי". זה היה חדר ערבי עתיק, מלא במיטות קומתיים וארונות מתכת משרדיים. הכיל 13 חבר'ה בגילאים שונים. אתה הוספת עוד מיטה על שתי ארונות, ארגנת גם כבל עם מנורה ומפסק כדי שיהיה אור בחדר ארונות המאולתר שנוצר מתחתיה, וישנת על המיטה הזאת. שאלתי אותך אם אתה לא מפחד להתהפך וליפול לרצפה, ואתה ענית לי מיד "במיטה רגילה אתה מתהפך? לא, אז מה זה קשור לגובה?!" וואלה השתכנעתי במקום. כשהצטרפתי לחדר פינית לי את המיטה ועברת אתה לאחת אחרת. בחדר הזה היו חברים מופלאים. אברהם עשוש, גיסך לעתיד, שי אמדה, אברהם שכטר, ליאור בורגר, אחיה פילהרט, דוד רונס, דביר פוראטי, ועוד ועוד.
יום יבוא ואעשה בעזרת השם תיעוד של כל החברותות והספרים שלמדת. ולו בשביל לפרוט את התקופה הזו שבה אמרת פשוט שאתה "לומד בישיבה". אלו היו כמעט 3 שנים לפני הצבא, עד שהתגייסת בגיוס מרץ של שיעור ג', ועוד כמעט שלוש שנים של לימוד באותה ישיבה, בחברון. כמובן שלמדת תורה גם בתיכון עוד לפני הישיבה, והלימוד היה שזור ונעוץ אצלך בחיים גם אחרי שעזבתם את הישיבה חזרה לאזור חריש-פרדס חנה.
לפני כמה חודשים יובל שטרית התחתן, בפרדס חנה האמת. הרב בועז כהנא ערך את החופה. הוא ביקש שאשרוף חתיכת נייר כדי שיהיה אפר לשים על ראש החתן כנהוג. וואלה התאים לי בול "הכיבוד" הזה, בלי טיפת ציניות. זה תפקיד שאני כל כך מעריך, בטח כיום. לזכור. להזכיר. שיש עוד מעבר לשמחה, תמיד. אחרי החופה הרגשתי שאני חייב לומר לרב בועז תודה, בשמי ובשמך, על התקופה הזאת שלמדנו איתו בסדר צהרים בשיעור ג', ובכלל על כל שנותינו איתו, בישיבה ומחוץ לה. ועוד לפני שסיימתי את התודה שלי הוא השלים אותי. הוא זכר הכל, גם את זה שהיינו מדפיסים את סיכומי השיעורים שלו. אותי זה ריגש ממש, אני בטוח שהיית מאושר להיות איתי שם ולתת לו חיבוק ולומר לו תודה. ואני בטוח שהרב בועז היה מאושר וגאה לראות אותך, למה התפתחת ולאן הגעת בחייך האישיים. אני עם דמעות בגרון גם עכשיו כשאני נזכר בזה.
לפני חודש עופר מרכוס התחתן. עופר התגייס איתך לכפיר ואני מכיר אותו בכלל מהתואר הראשון והשני. כל החתונה שלו חשבתי עליך, דמיינתי אותך, ואיך היית מתנהג ואיפה הייתה רוקד ומה היית שותה. כשרקדתי עם עופר התפללתי בלב שאני מביא גם משהו ממך לרגעים האלה. כנראה שלא הצלחתי, אבל היית אצלי עמוק בראש ובלב, לא שלטתי בזה. ובכלל הצחיק אותי לדמיין אותך בחתונה כזאת, עם דיג'יי ומסיבת בריכה והכל. לא מצליח לדמיין אותך משתלב בסיטואציה כזאת, אבל אני בטוח שהיית מצליח, ונגזר עליי להישאר סקרן.
היה ברור לך שתתגייס לשירות מלא ומשמעותי, עם עדיפות ברורה לקרבי, למרות שעברת מיונים גם ליחידות מודיעין. אני זוכר שעשית "יום סיירות" ולצערך קיבלת "רק" ראיון לעוקץ. סיפרת לי שהלכת לראיון ובגדול אמרת להם שהם ממש אחלה יחידה אבל שאתה מעדיף כבר ללכת לגדודים ולנסות אולי לעבור גיבוש לסיירת, אבל שלא יעלבו הם באמת אחלה יחידה... רצה הגורל ושובצת לחטיבת כפיר, גדוד לביא. אני ממש זוכר שהחלטת משלב די מוקדם שאתה לא תצא לקורסי פיקוד, כי אתה רוצה להישאר עם החבר'ה שהתגייסו איתך, זה לא חכמה לצאת לפיקוד ולדבר לאנשים "מלמעלה", להניע אותם על ידי פקודות, כאילו בניתוק מהם. לא האמנת בסגנון הזה. למרות שהיה ברור לכל אחד, ובטח למפקדים שלך, שהיית יכול להיות בקלות מג"ד אם רק היית בוחר בכך. נשבע שאני לא מגזים. בחרת להישאר עם המחלקה, וממש כמו החבר שהיית בתיכון ובישיבה, היית שם בשבילם לכל צורך: דוחף מאחורה במסע, מקשיב לקשיים, חיוך בשטיפת כלים בשרית, ופשוט חבר טוב, הכי בכנות, בלי אינטרס, בלי התנשאות ועם המון אמון ואהבה. אני יודע כי אני מכיר ופגשתי את חלקם. ושנים אחרי השחרור עוד הייתם בקשר והייתם נפגשים מדי פעם, כן, לרוב אצלך. אני זוכר שבמהלך ההכשרה שלך באת להיות בשבת בישיבה בחברון. הלכנו בערב ליד מערת המכפלה, בדרך לחברים בקריית ארבע בטח, ואני לא אשכח איך דברת על זה שאתה מבואס שקיבלת פק"ל של מפקד חוליה, ועל כמה שאתה אוהב את השיעורים העיוניים של הרובאות. כן! חחח. במיוחד אהבת את שיעורי בליסטיקה. זאת הייתה הפעם הראשונה שמילאת מחברת שלמה, מההתחלה ועד הסוף! אני ממש זוכר שאמרת את זה. עם חיוך ואור בעיניים.
אחרי הנפילה שלך, אביתר ביטון – שהיה מ"פ שלך בהכשרה, ובמילואים הגעת בעקבותיו לגדוד 7008 של חטיבה 551 – אמר עליך שאתה היית האדם במצבים שלא היה איש, ברגעים הכי קשים והכי שחורים כשהוא צריך את המתנדב, את הלוחם שיסתער על המשימה – אתה היית שם. עוד הוא סיפר עליך, שהיה מסע אחד שהתחיל פתאום לרדת גשם, וכולם ממשיכים ללכת עם כל הקושי ועם הראש למטה, ואתה היית היחיד שהיה עם הראש למעלה, גבוה וזקוף. כששמעתי אותו אומר את זה עלה לי חיוך מריר. באמת אהבת את הגשם בקטע אחר. בתיכון כשהיה מתחיל לרדת גשם, ובמיוחד הגשם הראשון של החורף, היית פשוט עף החוצה להירטב ולעשות את הריקוד גשם המטומטם והמדבק שלך.
במהלך השירות הכרת את טל ובהמשך התחתנתם. אלו היו החודשים שבהם היינו הכי פחות בקשר מאז שהכרנו. במהלכם התגייסתי גם אני, והייתי עמוס ומותש מאוד. עד כדי כך שהייתי בטוח שלא הייתי בחתונה שלכם, זה פשוט נמחק לי מהזיכרון, כמו רוב התקופה ההיא. ואתם אמרתם לי שזה לא הגיוני כי בדקתם ואני בתמונות באלבום... רק אז הפסקתי להתווכח.
אחרי שהשתחררת גרתם בפרדס חנה בדירה שכורה של משפחת מנוס. דירת חדר קטנטנה, אתה השגת חומרים ובנית קיר גבס עם דלת באמצע הדירה, כדי להבדיל בין חדר השינה לשאר החלל. לא זוכר שעזרתי לך בהקמה, אבל בפירוק אני זוכר שהייתי איתך שם. בתקופה הזאת כבר עבדת באלביט בנתניה ואני עשיתי קורס מדריכי טיולים בווינגייט. שנינו חזרנו כל ערב הביתה ולמדנו אצלך חברותא, מסכת מועד קטן, פשט-רש"י וכמה שיותר תוספות שהצלחנו. כמעט כל ערב נדחפתי אליך ולטל לדירה הפיצית שלכם וישבנו ללמוד ביחד.
את התאונה הראשונה שלי בחיים עשיתי בדרך אליך ללימוד הזה.
את הדו"ח הראשון שלי בחיים קיבלתי שנתיים לאחר מכן, כשאתה, טל וטליה ישנים ברכב ואני נוהג, אחרי לילה לבן של אריזות. עזבתם את קריית ארבע, בחזרה לאזור פרדס חנה. זה קרה על כביש החוף במחלף יקום. יואל המ"פ שלי גר ביקום, והיום אני בסגל של הפלוגה. כל פעם שאנחנו עושים שם ישיבת סגל ואני יורד במחלף הזה אני מרגיש אותך ונחנק.
אבל קפצתי קצת קדימה, בוא נחזור לרצף הכרונולוגי.
בערך שנה אחרי שהשתחררת, הקמנו בשבי חברון קבוצה של בוגרי צבא, עם הרב חן חלמיש. כשסיימתי את קורס המדריכים הצטרפתי לקבוצה וחזרתי לחברון. את הלימוד של מסכת מועד קטן המשכנו בעיקר טלפונית. כשסיימנו את המסכת באת לישיבה וחגגנו את הסיום עם חברים וחטיפים של דוסים על צלחות חד"פ. הקדשנו אותו לסבתא שלי שנפטרה ממש לפני הסיום, ואתה הקדשת אותו גם לקרוב משפחה שלך, לא זוכר בדיוק מי.
אחרי כמה חודשים החלטתם לעבור דירה לקריית ארבע ולתת צ'אנס לחיי אברכות. אני זוכר שכל כך רצית, כמובן, לעזוב הכל ולהיות אברך על מלא. "אם כבר אז כבר". רצית לעזוב את העבודה ולמלא את הלו"ז בלימוד תורה בישיבה. אבל מצד שני היה לכם בית להחזיק, ואחריות על תוכניות לעתיד והכל. המתח הזה הטריף אותך, ודיברנו על זה המון. אחרי שנפלת, שמעתי מגבי אבא שלך שבאלביט היו בטוחים שאתה אומר שאתה רוצה לעזוב אותם כי אתה רוצה שיעלו לך את השכר. ואתה באמת התכוונת בשיא הכנות למה שאמרת להם... הם לא היו מסוגלים להכיל את זה שאדם מוערך רוצה לעזוב משרה טובה בשביל לא לעבוד וללמוד תורה כל היום. בסוף החלטת להמשיך לעבוד באלביט נתניה בצורה מצומצמת יותר, ולהצמיד את זה לסופש"ים – חמישי לילה/שישי, וראשון בבוקר. כדי שזה יפגע כמה שפחות בשגרת הלימוד בישיבה.
גם בקבוצה של בוגרי הצבא היינו חברותא, הפעם "סדר בוקר", 8:30-13:00 בערך, הלכות חופה וקידושין בעיון. הלימוד הזה היה מתוק והזיכרונות ממלאים לי את הלב. בכלל, כל התקופה הזאת, עם כל החברים מהשיעור שהשתחררו והצטרפו, מהלימוד האינטימי-קבוצתי עם הרב חן והרב חנני, ראש הישיבה, והישיבות בדירות של חברים בקריית ארבע, בערבים ובשבתות – זאת באמת הייתה תקופה מלאה באור, בטוב ובנעימות. ואני יודע שגם אתה הרגשת ככה.
אני זוכר למשל שבתקופה ההיא, תוך כדי לימודים, עבודה וזוגיות, הכנת לגיסתך (נראה לי לרותם, לא בטוח) מערכת עם ממשק ידידותי למשתמש שבודקת זמן תגובה של ילד לגירוי חיצוני. היו שם מסך וכפתור וירטואליים, וברגע שצצה איזו צורה במסך הילד צריך ללחוץ על הכפתור – ואז מתקבל פלט של כמה זמן לקח לילד ללחוץ. לא היה אז צ'אט GPT וכל הדברים האלה. פשוט למדת בעצמך, והשקעת והצלחת. הכי אתה.
אני זוכר גם את הפעם הראשונה שיצאת מהארץ. החברה רצתה שתצא לשוויץ ללוות מכירה של ציוד קשר או להשתתף בכמה ישיבות שם. בעקרון יש סבב בין כל העובדים בצוות, שכל אחד בתורו טס לנסיעה כזו. ולמרות שזה כסף טוב וחוויה מגניבה – אתה ממש לא רצית, לא כי פחדת ממשהו. כי לא היה לחוץ לך לצאת מהארץ ולהתרחק מהבית. אבל הם לחצו וביקשו, אז נסעת לזה בסוף. ואני זוכר שכשחזרת התלהבת בעיקר מנעלי העבודה המעולות שהם הביאו לך, ומהעובדה שהצלחת לדבר עם הנוכחים שם באנגלית, ולעשות להם פרזנטציות והסברים על המערכות החדשות ההן – וכל זה עם האנגלית השבורה שלך. אני לא אשכח שאחרי שסיפרת לי את זה קיבלתי ביטחון ואמרתי לעצמי שאם אתה הצלחת לשרוד ולהצליח שבוע שלם לבד בחו"ל עם אנגלית של דוס, אז גם אני אצליח.
הזיכרונות שלי איתך מהישיבה הם כל כך רבים, כל כך נעימים, ונמצאים אצלי במקומות הכי עמוקים של הזהות והאישיות שלי, אני שואב מהם כוח ונעימות בכל כך הרבה מצבי חיים, שאקדיש לעצמי זמן אחר לנסות להעלות אותם על הלב ועל הכתב. איעזר בחברים, זה בטוח.
אדבר רק על פורים. בשנים האחרונות, מאז השחרור, השתדלנו לעשות סעודת פורים ביחד, החברים מהבוגר"צ. בקריית ארבע או בעיר דוד בירושלים. לפחות פעמיים הייתי חוזר איתכם ברכב לפרדס חנה. בפעם השנייה טליה כבר נולדה והייתי שומר עליה. אני הייתי די שיכור, וגם אתה, וטל נהגה. אני לא אשכח שלא הפסקת לדבר ולבכות על אסתר מסיפור המגילה, שאמנם היהודים נלחמו באויביהם וניצחו ועמדו על נפשם, ומאז קבעו חג, אבל אסתר נשארה עד שארית חייה בארמון של אחשוורוש, מנותקת מבעלה, מהמשפחה ומהחברים, ומהזהות האמיתית שלה. וכל זה כדי להציל את העם שלה. אתה היית חוזר על זה כל הזמן עם דמעות בעיניים. בנסיעות האלה היית גם מתקשר למלא אנשים, מהמשפחה או מהשכונה שלך בחדרה בעיקר, והיית מפרגן להם מעומק הלב, ולהורים שלהם, ולאחים שלהם, ואומר תודה ואומר שאתה כל כך אוהב ומעריך אותם. ואני הייתי מאחורה, מקשיב בהערצה, והרגשתי קצת כמו טליה, או שקינאתי בה קצת אפילו.
אחרי שעזבנו את הקבוצה של הבוגר"צ בישיבה תפסנו כיוונים קצת שונים, אתם נשארתם באזור פרדס חנה, מאור נולדה, אתה עבדת באלביט כל יום, נלחמת על לימוד תורה בקביעות, בישיבה באולגה, בכולל בחריש, בכולל "אור ישרים" בפרדס חנה, או בבית, התחלת תואר בהנדסת חשמל ברופין (מצטיין דיקן כל שנה), נכנסתם למשפחתון ב"תלפיות" בחדרה, טל ואתה נתתם שם את הנשמה. למשל, החלטת שהמטבח של הנערות במשפחתון צריך שיפוץ ואבזור מחדש, אז אספת כסף וקנית חומרים והשגת ריהוט, ופשוט שיפצת בעצמך את כל המטבח! שולחן אי, ארונות נוספים, מקרר חדש וגדול, טיח וצבע לקירות. וכל זה בלי שאתה נושא באיזו משרה רשמית במוסד הזה. לא התלוננת – זיהית בעיה, מצאת פתרון. אתה היית הפתרון. ובאיזה אור היית מדבר על זה ומראה לי. התייעצת גם הרבה עם אבא שלי לגבי עבודות החשמל, וגם קפצת איזה פעם-פעמיים לחפש חומרים וכלים. לא מצליח להבין איך שילבת את כל הדברים האלה בחיים שלך בהצלחה כזאת מפוארת.
ובנוסף לכל אלה חתרת לשירות מילואים משמעותי. אני זוכר שהיית מדבר המון על לעבור לחטיבה 551. אני אז לא היה לי מושג מה זו היחידה הזאת. לא הבנתי מה כל כך דחוף לך להשתבץ שם. ואחרי שהצלחת היית מאושר. בסדיר תפסתי את קו תרקומיה, בגזרת שקף, ואתה ממש חפרת לי שאקח ממך את הווסט אמלחיה שלך לקרמי, וזה עזר לי כל כך, והייתי מזה שמח מהווסט הזה וחשבתי עליך כל התקופה ההיא, ממש כל יום. (לשנינו יש את אותן ראשי תיבות, בעברית ובאנגלית). אני זוכר שבאביב 2018 עשיתי מילואים באותה גזרה וכמה חודשים אחרינו אתה היית שם במילואים. ואני חשבתי "בשביל זה הוא כל כך התאמץ? בשביל לתפוס קווים במילואים שגם שריונרים תופסים?".
אחרי הישיבה אני עברתי לרחובות, התחלתי תואר, התחתנתי, קורונה, אחר כך התגרשתי, חזרתי קצת לפרדס חנה ואחרי כמה חודשים עברתי ללוד, המשכתי לתואר שני. וכל הזמן הזה היינו מדברים, עושים שבתות ביחד או מדברים על לעשות שבתות ביחד. כשהיינו שנינו בשבת בפרדס חנה השתדלנו לשבת ביחד גם, למרות שזה היה בערך 50 דקות הליכה. היינו מטיילים ביחד, משתפים, מדברים. החברות קיבלה אופי קצת אחר, שאילוצי החיים הכתיבו. אבל הלבבות היו קרובים, ובאמת שהיינו בקשר קרוב גם אז.
ארבעת השנים האחרונות מעורבבות לי בראש, לא ברור לי לגמרי סדר האירועים, בשביל זה אצטרך לעבור על תמונות והודעות ווצאפ שלנו, ולזה אני עוד לא מוכן כרגע.
אשתף כרגע רק סיפור אחד, שאתה סיפרת לי בגאווה של עשיית צדק ובהתלהבות הכנה והפשוטה שלך, ובעיניי הוא משקף הרבה ממך. לא אהבת חוסר יעילות. לכל מקום שהגעת וכל מנגנון שנתקלת בו נסית להבין מיד איך הוא עובד, מהן החוליות החלשות שבו, ואיך אפשר לייעל את הסיפור הזה. והיית עושה את זה באהבה, עם חיוך ורגישות, אבל עם נחישות וטיעונים עניינים שהיה קשה להתווכח איתם, למרות שלא חששת מוויכוחים. אבל יותר מחוסר יעילות, לא אהבת חוסר צדק. לא היית יכול לסבול את זה. וכשזיהית אותו לא התלוננת, אלא היית אתה הפתרון. מלא בערכים ובביקורת העצמית התמידית שלך שעשו את עמוד השדרה שלך כל כך איתן. לא היה בך פחד.
בקיצור, הסיפור הזה הלך ככה: נסעת עם טל להופעה בקיסריה, של אברהם פריד נראה לי. ובשלב מסוים הגעתם לכביש גישה לנמל והיה פקק, כי כל מי שעל הכביש הזה רוצה להגיע להופעה ויש רק כניסה אחת לחנייה, וזה לוקח זמן. ואנשים התחילו לרדת לשוליים ולעקוף מימין. ואתה התעצבנת. ממש. יצא לך המרוקאי. אבל לא כי הם עקפו אותך, אלא כי הם עוקפים את כולם, למרות שכולם פה בתור לאותו דבר. אז מה שעשית – ירדת לשוליים גם, אבל נסעת לאט בקצב של הפקק. וכל מי שהיו מאחוריך בשוליים נתקעו והתעצבנו וצפרו. ולך זה לא הזיז בכלל. "שיתפוצצו". אין שום סיבה שהעוול הזה יימשך.
לאורך כל השנים שלנו ביחד, הקשר שלנו התפתח והעמיק. בתיכון זה היה בעיקר סביב כיף, שטויות, הומור ולא מעט וויכוחים – שבהם אני זוכר שתמיד ידעת לשלוף טיעונים מעולים בחדות תוך כדי השיחה, ואני הייתי הולך עם זה בראש הרבה זמן אח"כ חושב מה הייתי יכול לענות לך עליהם. לא תמיד הייתי מוצא טיעון נגד מוצלח. בישיבה נחשפו צדדים יותר כנים, יותר חשופים, של מחשבות, אידיאולוגיות, רצונות, מעט רגשות, ובקשה כנה למודעות עצמית אותנטית ומלאה, ואיתה גם הרבה שאלות נוקבות והתלבטויות אישיות. גם האגו ירד והוויכוחים נשארו רציניים, אבל מלאים בהרבה יותר אהבה וסבלנות ורצון משותף לברר אמת. אחרי הגירושין שלי התחלנו לדבר בהרבה יותר פתיחות על זוגיות ומשפחה ועל המקום שלך (ושלי) בתוך המנגנונים האלה. האכפתיות שלך, הרגישות, ההתעניינות והחיבוק הכן והחזק שלך (ושל טל) אותי חונקים לי את הגרון, אפילו עכשיו ממש. חברי אמת. כבר מאז שהתחתנתם, ובכל השנים שמאז, הייתי מסתכל עליכם מאושר ורוצה ללמוד מכם, מהחברות העמוקה והפשוטה שלכם, מהכנות הכי אותנטית וישירה שלכם, עם השנינות, החדות וההומור שהיו השפה המשותפת שלכם. אני נשבע, אמרתי את זה כבר לפני מלא שנים, שאתם מודל לזוגיות טובה ובריאה ומושלמת בעייני.
הייתה שיחה אחת ביוני 2023, אני זוכר בדיוק איפה הייתי. אחרי עבודת שטח בבקעת הירדן, נסעתי לפסיכולוג בירושלים. כשאני חוזר לרכב אני רואה שקיבלתי דו"ח על חניה, ואז אני מקבל הקלטה מטל. היא הציעה לי חברה שלכם, תוך שהיא מתנצלת ומקווה שאני לא אשרוף אותה, ושאתה הפחדת אותה שתיזהר עליי... גם כשהיינו בבוגר"צ שידכתם לי חברה.
הפעם האחרונה שנפגשנו הייתה במוצ"ש, 19/08/2023, 22:30. עברתי באולגה לאסוף רהיט שמצאתי באגורה ושלחתי לך הודעה אולי ניפגש בספונטני, כי הניסיון לימד שרק ככה אפשר לראות אותך. לקבוע איתך מראש היה כמעט לא אפשרי פשוט כי הלו"ז שלך היה עמוס בכל טוב, תמיד. בקבוצות ווצאפ של כל מיני חבורות, כשמישהו היה מנסה להרים מפגש וכל אחד היה עונה "יכול/לא יכול". אתה היית [מכחיש מלא זמן ולא מגיב, ואז] שולח תמונה של תרגילים בפיזיקה באיזה 23 בלילה. אמרת לי "בוא אני אביא לך כוס מים בעמידה למה כל הבית ארגזים". הייתם בעיצומו של מעבר דירה. טל עם העירוי של ההיריון, שולי והילה איתה, טליה ומאור מפוצצות אנרגיה באמצע הלילה מכל הסיטואציה והסקרנות. כיף, חיבוק וישר הראית לי את הבית, כולך מתלהב, מתאר מה אתה מתכנן להוסיף ולשנות. היה לך כבר איזה תכנון להזיז נקודה של תקשורת ואינטרנט דיברנו על זה והמשכת אחרי זה גם להתייעץ על זה עם אבא שלי. ברור שתוך כמה ימים הצלחת לעשות את זה בעצמך כמו אלוף. במעבר פירקתם את המעקה של הספפה וחיפשנו באוטו של אבא שלי ברגים מתאימים. לא מצאנו. זה היה ביקור די קצרצר.
הפעם האחרונה שדיברנו הייתה ביום שישי, 22/09/2023, 16:15. נסית בפעם הלא-יודע-כמה להזרים אותי לבוא אליכם לשבת. הייתי עמוס במחקר, השיא של עונת התמרים, אז וויתרת לי הפעם בקלות. כתבתי לך "אחשלי בדיוק הכנסתי אוכל לתנור" ואתה ענית "יופי, אז גם יהיה מה לאכול". קלאסי אמסלם. כל פעם שאני קורא את זה עולה לי חיוך והלב בוער כמו גחל.
כמה ימים אח"כ הייתה ברית לבן של צוברי. אתה הלכת כמו מלך, ואני הייתי עמוס ולא הגעתי. וככה התפספס לו עוד חיבוק.
אני מדלג למלחמה כי אני רוצה כבר לשפוך את זה לכתב.
יש ביטוי בחז"ל "יום שמועה כיום קבורה".
אז אתה נפלת בבוקר ה- 09/10 ואני שמעתי על זה רק בצהרי ה- 10/10.
בבוקר השבעה באוקטובר יצאתי לקרבות הבלימה בעוטף והיית מנותק לחלוטין מכל מה שקרה במדינה.
רק בעשרה באוקטובר, יום שלישי, בשעה 9:00 פתחתי את הפלאפון והתחילו לקפוץ הודעות. סירבתי להתייחס אליהן, ישר הייתי מעיף אותן. הרגשתי שהלילה נכנסים כבר לעזה וידעתי שאם אתחיל לקרוא הודעות וידיעות לא אצליח לתפקד. אחרי המלחמה אקרא הכל, כך חשבתי. ישבנו אז כל הפלוגה, מתאוששים מ-72 שעות הלחימה האחרונות וממוראותיהן, בחניית משאיות בבסיס אוגדה 252 בצאלים. חובש סדיר צעיר העביר לנו שיעור על חבישות בתנאי שדה. ברקע פיצוצי איימים, השמים מלאים מטוסים, מסוקים ושובלי פגזים. אני ער אבל לא בדיוק חי. חברים יקרים מהפלוגה שמזהים את זה נותנים חיבוק, נותנים משימה קלילה רק בשביל ההתעסקות, שואלים, מתעניינים, משתפים משלהם. בשלב הזה כבר רצים בינינו מספרי טלפון של מטפלים שזמינים לשיחות עם חיילים, בהתנדבות. אמרתי מה לי ולזה. בשעה 10:30 אני מקבל טלפון מצוברי. לא עניתי, ניסיתי להתרכז בשיעור של החובש, להסיח את הדעת במשהו. לא חשבתי שהוא גויס גם. אחר כך זה טלפון מפילהרט. לא עניתי. אחרי כמה דקות החלטתי לחזור אליו. "מה איתך אחיה? רציתי לדבר איתך, כי בטח כבר שמעת...", "לא שמעתי כלום אחי", אני אומר, "בבקשה אל תספר לי, אני אשמע הכל אחרי המלחמה". פילהרט, "אחיוֹת" – איך שהיית קורא לו וגם לי לפעמים, ענה לי בתמיהה "טוב... מאמין שתשמע בקרוב, אז שתדע שאני זמין ואני פה בצאלים". ניתקתי וחזרתי לחבישות. אחרי כמה דקות נשברתי ופתחתי את הטלפון, רק לראות כמה הודעות בצורה ממוקדת ולחזור לפלוגה.
אני נכנס לקבוצת הווצאפ של שבי חברון וקורא את המילים שמבשרות על הנפילה שלך ב-09/10. ממש ליד, הודעה על ההיעדרות של אבינתן אור שהיה איתנו בשיעור גם, ונחטף מהנובה. נכנס לקבוצה של התיכון ורואה אותו דבר, והודעה על הנפילה של אוריאל ביבי, חבר אהוב ויקר שלמד איתנו ונפל בקרב בצומת מעון ליד קיבוץ מגן, בבוקר ה-07/10. כל הידיעות היכו בי בבת אחת. כמו פגז של טנק, שיש שהות מטורפת בין לראות את הפיצוץ של יציאת הפגז לבין להרגיש ולשמוע את הבום העוצמתי שמזעזע את העצמות, ככה ממש הרגשתי אז. נהיה לי חשוך בלב ובראש ולא ידעתי מה לעשות. הדמעות עוד לא עלו. החלטתי להישאר בצד, נשענתי על הטנדר טויוטה הלבן של אופקו הרס"פ, שהיה דומה קצת יותר מידי לטנדרים של המחבלים יימח שמם. קברתי את הראש על המכסה מנוע ורציתי למות. זרקא, רס"פ גם כן, בא אליי, חיבק ושאל מה קורה. אמרתי לו. הוא אמר מילים טובות ושאל אם אני רוצה לספר עליך קצת. סיפרתי לו שם. קצת. ואז הדמעות הגיעו. רציתי למות כבר. רציתי ללחוץ אסקייפ ולחזור לשמירה האחרונה במשחק הארור הזה. לא חשבתי לצאת בכלל להלוויה כי הייתי משוכנע שהלילה אנחנו פורצים לעזה. בשעות הבאות אני אלך לבכות בצד, אכתוב במחברת הספד בדמעות, אתקשר ליעל, מטפלת מתנדבת כזאת, שתיארתי לה את המצב שלי, התפרקתי קצת ועשינו נשימות ביחד והיא אמרה לי מילים טובות, ואני אמרתי לה גם. אביב המליץ לי לדבר איתה ואני כל כך שמח שהקשבתי לו בסוף. אח"כ אתקשר, ממרר בבכי, למשפחה וחברים להודיע להם עליך, ולבקש שילכו בשבילי להלוויה שלך, ושל ביבי. יש איתי בפלוגה עוד חברים מהישיבה שמכירים אותך, אז זה עזר. אוהד עליאש, יגל שמואל, אורי ממן, יהודה נאה. שרון היה איתי צמוד כל הזמן, מבוקר השביעי (נלחמנו יחד בטנק) עד העשירי בלילה. את ביבי קברו באותו יום שלישי בלילה, בכפר סבא. על מועד ההלוויה שלך עוד לא הודיעו. אחי דביר, ונועה הבת זוג שלו נסעו בינתיים מתל אביב לפרדס חנה, כדי להיות בהלוויה שלך, בשבילי. בערב יצטרף אלינו לפלוגה מ"מ נוסף, עוזיק. היום אני הסמל שלו, ואוהד התותחן שלי. באותו ערב גם יגיעו לש"ג צאלים הרב חנני והרב מישאל, ויצוצו כל מיני בוגרים של שבי חברון מהבסיסים באזור. יהיו שם חיבוקים, טיפה שיתופים, וריקוד במעגל עם שירים מהישיבה, לא זוכר איזה, וכל זה הרגיש לי לא כל כך קשור. אבל זה עזר לראות פרצופים יקרים ואהובים כל כך. במהלך הלילה החזירו לוחמים משטחי ההתארגנות לצאלים והבנתי שהסבירות לכניסה לעזה נמוכה יותר. אני ואוהד הלכנו ליואל המ"פ וביקשנו לצאת על הבוקר לחדרה להלוויה. הוא ישר אמר "בטח". קמנו בחמש וחצי בבוקר, התארגנו ויצאנו. עדיין לא הודיעו על מועד הלוויה אבל לא רצינו לקחת סיכון. כל הדרך נסעתי על 130 ולא הצלחתי להירגע. שמתי את אוהד אצל אחותו בפרדס חנה, אני הלכתי למוסך ולהורים, הסתפרתי והתגלחתי לגמרי. בכיתי בלי סוף, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי עד הלוויה, לא הצלחתי להירדם. רואה פתאום את הרחובות של פרדס חנה מלאים במודעות אבל. כשהודיעו על השעה, יצאתי לאסוף את אוהד ונסענו לבית העלמין הצבאי בחדרה. אמרתי שאין מצב שאני מאחר להלוויה שלך. הייתי עם מדי בית, נעלי עבודה וכובע טמבל. בלי נשק ובלי שום דבר אחר. ככה נלחמתי. לא החתימו אותי עדיין על שום ציוד. הגענו עם הרכב של החברא קדישא. אני מתחיל לראות עוד פרצופים מוכרים של משפחה וחברים, ואת טל ועשוש וכולם, ואני לא מפסיק לבכות. במהלך הלוויה המשכתי לבכות למרות שכבר לא היו לי דמעות. בחיים שלי לא הייתי במצב כזה. בסוף הלוויה מישהי התחילה לעקוץ אותי בחצי צעקות על זה שאני בלי נעליים, ולא מדוגם, ומה זה העגיל הזה בגבה זה לא תקני בכלל. אולי חשבה שאני ג'ובניק סדיר, אותך זה בטח היה מצחיק הסיטואציה הזאת.
תוך כמה שבועות, כשאני אחפש בווצאפ "אמסלם" – אתה כבר לא תהיה הראשון ברשימה. אצטרך לגלול למטה כדי להגיע אליך. בחיים לא חשבתי על מצב כזה.
ב- 29/11/2023 אני באפטר נורמלי. הולך להסתפר בפרדס חנה, השיער כבר צמח לי קצת. בהמתנה לתורי אני שומע פעם ראשונה את השיר "תרקדי" של אושר כהן. הקליפ מוקרן על המסך – מסך שחור עם רולר של שמות של כל הנופלים שהיו עד אז. אני מחפש את השם שלך ולא מצליח למצוא. באותה נשימה אני חושב שאתה בטח היית עולה על השיטה הכי יעילה לסרוק את המסך...
בימים האחרונים, שנה לפרוץ המלחמה, אני רק עולה על ההגה ומתחיל לבכות, אותו דבר גם משמיעת רדיו או במקלחת. בחיים זה לא קרה לי, אני לא יודע איך להתנהל עם זה.
ב- 07/10/2024 המחלקה שלי התחילה לתפוס כוננות. ב"יום השמועה", ב- 10/10/2024, הלכתי עם עוזיק המ"מ להערכת מצב בקדמית של הגדוד, נחשפנו לתוכניות תקיפה בלבנון ולתמונת המצב העדכנית, והלב כואב, מותש ולא רגוע. באותו ערב היה גם זום עם חברים מהמחזור ועם המחנכים מהישיבה התיכונית. סיכום של חודשים של לימוד ומפגש שבועי, בזום, לזכרך, ולזכר אוריאל ביבי ויהונתן שלזינגר, שנהרג בתאונת דרכים שנה לפני המלחמה. היו שם פרצופים כל כך אהובים. אתה היית כל כך חסר.
אני לא יודע איך לסכם בן אדם. זה גם לא מה שניסיתי לעשות פה. רק רציתי להוציא החוצה לעולם, במילים, רסיסים מהאור שלך, שהיו אצלי. אין שום סיבה שהם יישארו רק אצלי. האור שלך לא נמצא רק בזיכרונות, הוא גם באנשים עצמם שבאו איתך במגע. אני יודע להגיד שהשפעת עליי המון, בכל כך הרבה זוויות באישיות שלי, בצורה כל כך עמוקה. אם לא אתה – הייתי בן אדם אחר. מאוד. ובאיך שאני – יש הרבה אמסלם. וכמוני יש עוד המון אנשים ונשים שמסתובבים בעולם עם רסיסי אור משלך. אני מקווה שרסיסי האור האלה יגיעו לעוד אנשים בעולם הזה, ומתפלל להיחשף לרסיסי אור שלך מאחרים.
הלב מלא מאהבה אליך, ומגעגוע.
אחיה
אביחי אמסלם הי"ד
ראה עוד > >
15/11/2024
שירה אמונה האחות
1. מאז אזכרת השנה אני.. הממ.. איך ננסח את זה? צוללת חופשי ללא מצנח, לכל הכיוונים נפתחת. האבל הרע הזה ממשיך להציק ולנגוס ומאחר שבזמן שכולם עיכלו אני הייתי עסוקה בהנצחות, מילואים וניהול מחלה כרונית, משק בית, צרכים של האוטו, קניות, תשלומים וכו' לגמרי לבד, יצא ככה שגם בזה אני לייט בלומר- מתחילה הרבה אחרי כולם ורק אחרי שוידאתי שאחרים איכשהו שורדים. שוב נשארת מאחור.
מצב הרוח שלי ירוד במיוחד לאחרונה ואני מסתגרת, ככל יכולתי, בבית. אני נאלצת לצאת ממנו ואפילו מנסה לדחוף את עצמי בכוח אבל תמיד מושך אותי קול פנימי הביתה, ליכולת לסגור את הדלת מאחורי ולהיעלם. כפשוטו. כמעט מבהיל כמה זה קל לי לא להתקיים עוד במרחב הציבורי.
אולי אני צריכה לגור בין הכפים ולכתוב בסלעים, להתכסות באיזה גל גדול ולהתחפר עוד ועוד פנימה, אל הקונכיה.
נו, אני רק האחות.
הכאב שלי לא נראה, אני לא נראית, אני לא נספרת.
אני סתם. זו שנראית חזקה כל הזמן, זו שמסתדרת בסוף, זו שאין לה ילדים אז בטח לא קשה לה, זו שלא נשואה למילואימניק אז לא יכולה לומר בסרטון ויראלי מילים שרומזות שחייה רווקים זולים יותר. אסור לי אפילו להיעלב בשמם. אני זו שמסתדרת. אני זו ששקופה. אולי בגלל זה פיתחתי פה כזה גדול. זה לא עוזר. עדיין לא רואים אותי. אני עובדת קשה שנה, נאבקת בשיניים לקום, ואז אומרים לי סליחה, לא. את לא האלמנה והכאב שלה גדול יותר ודורכים עלי. רשעים.
אני מוצאת את עצמי מתחננת להיעלם. בבקשה ה'. בבקשה. תעשה שלא אהיה עוד. בבקשה. רק תעשה שכל אינסוף הכאב הזה יגמר. רק תעשה שאני אוולד מחדש לנסיבות שונות לגמרי. תעשה שלא אהיה עוד. אומרים שאתה רחום וחנון. בבקשה.
2. פה ושם אני נושמת. זה התפקיד שלי, לשרוד את האובדן רב-הרבדים הזה ואת כל השלכותיו. מי שמפריע לי, שפוגע בי, שמתנהל בחוסר רגישות- עף. ולא משנה כמה שנות חברות יש פה או כמה הכוונה היתה טובה. אני צריכה לשרוד, הגלים גבוהים ואני נוגעת בקושי בקרקעית בקצות האצבעות, אם אתה לא מצוף אל תתקרב אלי. אם התקרבת אלי אני אבעט, בטעות, תוך כדי נסיונות לשחות.
אני נחושה לקום. אני נחושה לקום. אני אקום! רק צריכה ליפול קצת קודם.
פעם Ehud אמר לי שאם אני לא מצליחה להכניס אוויר אני צריכה דווקא להוציא הכל החוצה. לחץ האוויר הנמוך בריאות גורם להם לשאוף אוויר פנימה ולפעמים קל יותר לנשוף מלשאוף. הוא משלנו. אני מאמינה לו. אז אני נותנת לכל האוויר לצאת ממני. מתמסרת לרוח כמו בלון ריק, נסחפת על המים כמו עלה שלכת. אני עייפה כל כך.
3. יום שני. שטח אימונים ליד בסיס צאלים. טקס החלפת מג"דים. אוריה שופר, המג"ד היוצא, הצליח להנכיח את המשפחות השכולות כחלק מהגדוד והוזמנו, למרות שזה לא טקס הנצחה. מרגש. הגדוד הופך לאטו למשפחה נוספת, אז ברור שנסענו מיליון קילומטר והגענו.
פגשתי שם את הרב שי, הרץ שי והרס"פ שי. וגם את אייל, יקי, הרב ירון, גילאור המג"ד הנכנס, איש שביקש שנוציא עוד חולצות ואמר שיש לו את הטלפון שלי, חגי, טל ולנדסמן. לא ראיתי כי מיהרנו לצאת אבל ידעתי ששם: בֶּק, משה, משה השני ועוד מלא חברים של אחי שלאטם הופכים לחברים שלנו וזה לכשעצמו חסד שאין לכמת.
עננים של פודרה עלו מהדיונה שתחמה את מגרש המסדרים המאולתר וכיסו את האוזניים, השיער, האף והפה,. הפודרה כיסתה את הנעליים והמדים, עירפלה את הכל לרגע.
הרב ירון אמר תפילת הדרך, נאומים נישאו ונכנסו ללבבות, מפעימים אותם בחשמל של לפני הירידה לעזה, מעין שילוב של דריכות שמחפש פורקן בפעולות וחרדה שרק יחזרו כולם בשלום.
בצאלים, למשל, נשמתי.
עם הגדוד אני עצובה פחות.
4. אני זקוקה לנס. אני חושבת שכולנו זקוקים לנס, אבל אני מרגישה שאני לא אצליח אם הוא ימשיך להתמהמה ובדיוק בתחושה הזו, שאין לי תקווה, שאני נכשלת בהכל, שאני המילואימניקית חסרת התועלת ביותר בעולם, שלעולם לא אקים משפחה, שלעולם לא אוריד את עשרת הקילוגרמים האלה, שלעולם לא אהיה שמחה - אני מתנחמת. חיכיתי כל כך לנפילה. אני יכולה לנוח בה. לישון כל השבת, לעשות לעצמי קידוש מתי שבא לי, לבכות בנהיגה כל כך הרבה שאני צריכה להפעיל אורות מצוקה, להתפרק בבכי בקופת חולים כי עד שכבר הצלחתי למצוא כוחות לאסוף תרופות, הרופא לא הוציא לי מרשמים למרות שביקשתי.
אני נופלת וזו נפילה תלולה וקשה אבל אני מתנחמת בה כי מהניסיון שלי מיד אחרי מגיעה ישועה ובדיוק כמו אברהם ושרה שכל כך הופתעו עד שפרצו בצחוק- גם ממני עוד תשמעו צחוק מתגלגל.
אני נחושה.
ראה עוד > >
10/11/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
שכנה של שירה-אמונה, נילי קרפין, טסה לשנה שניה שירות לאומי בתפוצות. בערב ראש השנה צוות בנות השירות בקהילת שרון מסצ'וסטס חילקו שמות של נופלים ותפילות בבית הכנסת של הקהילה.
התרגשנו מאוד מאוד
ראה עוד > >
11/11/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ביום ראשון לאחר יום הכיפורים נסעה שירה אמונה יחד עם תהילה יפרח למקום הנפילה של אביחי בשדה הסמוך לתחנת הרכבת בשדרות.
תהילה היא תושבת שדרות, מורה וממתנדבות הפינה החמה לחיילים בשדרות. תהילה סיפרה לשירה-אמונה מעט על חוויית התושבים את המלחמה ולאחר מכן הפגישה אותה עם בני נוער מהעיר.
כולם צעדו את הדרך מתחנת הרכבת ועד לתל עליו התחבאו המחבלים, שם הסבירה שירה-אמונה על הקרב בו נפל אביחי ויחד עם הנוער שתלו פקעות ונזרעו זרעים של פרחי בר על מנת שלאחר הגשם הראשון המקום בו נקטעו חיים יפרח בתקומה.
הנוער ראו את העצים השרופים בדרך ומצאו במקום עובדי רשות עתיקות שמצאו שם שאריות מהקרב.
שירה-אמונה פיזרה זרעי בר על הבור בו נדרסו המחבלים ואמרה לנוער שיש אנשים כל כך רעים בעולם שהטוב היחיד שהם מביאים זה דשן לפרחים...
נמשיך להנציח את אביחי בדרכי תקומה ובחירה בחיים, כפי שאנו מבינים את צוואתו.
*ברך חזרה חילקה שירה-אמונה סטיקרים לבני הנוער, שרצו להדביק אותם בתחנות אוטובוס שונות מאחר והם נוסעים הרבה בתחבורה הציבורית.
מי שנוסע הרבה ורוצה לקבל סטיקרים- נשמח שתדביקו בתחנות וכו' שהפכו לקירות נופלים. צרו קשר איתנו בפרטי
ראה עוד > >
12/11/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לפני סוכות הקימה מיטב העיצובים - עיצוב גרפי ומיתוג מיזם של יצירת כרזות לסוכה עם משפטי הנופלים. לא הספקנו להכנס השנה אבל מיטב עיצבה לנו והבטיחה ששנה הבאה ניתן יהיה לרכוש לסוכה שמשונית עם ההדפס.
תודה, נגעת ללבנו 🫶
ראה עוד > >
14/11/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
רננה הרץ היא חברה של לירזי (אחות של אביחי) מרבבה. בעלה של רננה, יאיר, גוייס למילואים במוצב מו"פ דרום ושם נתקל בשלט הזה.
🫶
ראה עוד > >
13/11/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה למירל'ה, שכתבה לשירה-אמונה על הישוב שלה והתוספת המרגשת של התושבים למנהג סבב הסוכות
ראה עוד > >
15/11/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
השבת בע"ה יערכו ברחבי הארץ אירועים שונים לציון The Shabbat Project - שבת עולמית - שבת בה מתכנסים ברחבי העולם אנשים יחד כדי להרבות אחדות ואהבה.
באחת מקבוצות הוואטסאפ פורסמו המקומות הרבים בהם מצויינת השבת ובהם גם קהילת "אימהות עם מהות" שארגנו סעודת שבת משותפת בחדרה והקדישו את השבת והפעילויות בה לזכר אביחי שלנו 🫶
הנה מה שכתבה שירה-אמונה:
אביחי גדל בחדרה. זו העיר וזו הקהילה שבה הוא צמח, ממנה הוא ספג- כאן הוא התעצב והפך להיות הילד, הנער והמבוגר הנפלא שהוא הפך להיות.
אנחנו כבר יותר משנה מאז שאביחי נפל. לפעמים זה לא נתפס, לפעמים זה מתעכל לרגע ומכאיב כל כך. לפעמים עולה איזה זיכרון של הילד עם הגומה והרווח בשיניים, זיכרון מריר-מתוק, ומעלה חיוך או אפילו צחוק בקול.
לאורך השנה הזו ניסינו להבין מה מאביחי אפשר לתפוס, להעצים, להגדיל, לשתול איתנו כאן בארץ החיים גם כשהוא כבר אינו.
התשובות הן אינסופיות .הרגישות, ההומור, חדות המחשבה, יצירתיות בכל התחומים, כישרון אמנותי יחד עם שכל חריף ריאלי שמנתח הכל בצורה לוגית, רצינות עם שטותניקיות, מסירות עם קלילות, הצטיינות עם ענווה- הכל היה אביחי. לא נצליח אף פעם לבחור משהו אחד שיעביר את כולו ולכן בכל מעמד שהוא מוזכר נבחרות מידה אחת או שתיים ובה אני מתמקדת. בכל פינה, בכל אירוע, בכל מקום שנותנים לי לדבר, לשאת דברים או לכתוב- אפילו 2 דק'- אני בוחרת משהו אחר ממנו. שכל רסיס של אור שהתפזר כשהוא עלה השמימה יהפוך לאור איתן.
השבוע ציינו את יום פטירתה של רחל אימנו. אימא רחל, הקבורה על אם הדרך, הרחומה כל כך גם על אחותה וגם על בניה שלה, זכתה ליום מיוחד בפטירתה. יום בו בניה מבקשים, מתחננים, שתקרע רקיעים בשבילם ותעורר רחמי שמים. ביציאה לגלות, בזמן מגיפה או מלחמה, בזמן שצרות אישיות או לאומיות מציפות- יש את אימא רחל שהיתה כל כך רחומה שויתרה לאחותה לאה על הסימנים ומאוחר יותר הזכירה זו לקב"ה בזמן שכעס על עמ"י לאחר שהציב מנשה מלך יהודה פסל בהיכל המקדש.
גם אביחי היה כזה. הלב שלו היה כל כך פתוח ורחום, כל כך למען האחר, כל כך רגיש לכל שריר בפנים כדי לראות אולי האחר נפגע, במצוקה, צריך עזרה. כל כך הרבה סיפורים על טוב הלב שלו שמענו בשבעה, כל כך הרבה סיפורים מאנשים שאביח יהקדיש להם מזמנו הפנוי, ללא תמורה, ללא חובה. החניכים שלו בבני עקיבא, שהמשיכו להגיע להתייעץ איתו גם כנשואים, החברים שלו מהצבא, החברים באלביט- כולם סיפרו איך עזר ללא היסוס, בענווה, עד שהצד השני הצליח. בלי להתנשא, בלי לנזוף, בלי להראות קוצר רוח.
השבת, פרשת וירא, מוזכרת המידה הזו של אהבה לאחר גם אצל אברהם אבינו. למרות שעבר ברית מילה בגיל מאוחר מאוד, כשראה את המלאכים מתקרבים לאוהל מיד קם לקראתם וביקש משרה לסייע לו באירוחם כיד המלך. כאב לו והוא היה חלש אבל הוא לא היסס כשראה אותם מתקרבים.
ההדהוד הזה של ההקשבה לאחר, הנתינה, הרגישות, הראיה מעבר לנראה לעין והעדינות בעת השת עזרה כך שהצד השני לא ירגיש פחות או מושפל- גם אצל רחל אימנו וגם במעשיהם של אברהם ושרה לקראת המלאכים, מזכירים לי את אביחי.
אסיים בסיפור שממחיש זאת בצורה מיוחדת:
בזמן השבעה הגיע אלינו אוריין, חבר של אביחי ששירת איתו ב"כפיר". אוריין מספר שאביחי בלט מההתחלה ביכולות שלו ובמוטיבציה האדירה שהוא הביא איתו לשירות הצבאי. עוד הוא סיפר שאביחי היה יושב בבסיס בשעות הפנאי או בשבתות ועוזר לאחרים להכנס לכושר כדי לעבור בחני כושר שונים, מעודד אותם אם נשברו נפשית וכו'. בכל המסעות, כך אוריין מספר, היה אביחי יוצא מאלונקה אחת וישר נכנס מתחת לאחרת. כשלא היה מתחת לאלונקה היה מעודד את חבריו מסוף הטור ומקדם אותם עד לראש, ליד המפקד, מורה להם "אתה לא זז מפה!" וחוזר אחורה לסוף הטור לעודד שוב את המזנדבים.
כשאוריין שאל אותו "אמסלם- לא כואב לך? לא קשה לך?" אביחי ענה לו "כשאני עוזר למישהו שכואב לו- לא כואב לי. כשאני עוזר למישהו שקשה לו- לא קשה לי!". המשפט הזה שיקף בעינינו כל כך יפה את היכולת האדירה של אביחי להפוך את עצמו לצינור שכולו למען הכלל, אפילו ההשקעה החשובה בעצמו היתה כדי לתחזק את היכולת שלו לתת לכלל, שבחרנו אותו לסטיקרים ולמיזמי הנצחה נוספים יחד עם המשפט המדבר על החיוך הגדול והעין הטובה שלו.
נתגעגע תמיד ולא נפסיק לחתור להיות ראויים ולקחת איתנו ממידותיו הטובות.
תודה לאכסניה, לקהילת אמהות עם מהות ולקהילה כולה שבחרתם להקדיש לו את השבת הזו.
עם ישראל חי!
ראה עוד > >
18/11/2024
שירה אמונה האחות
לפעמים יש רגעים של הכרה ברורה ובהירה שמעכשיו אין עוד. אין לי אח עוד. אין מי שישמור עלי, שיתקן לי בעבודה את שקע ההטענה של הטלפון, שיהיה כל כך גאה שהתגייסתי, שיקרע איתי מצחוק כשנגלה כמה לפעמים העולם מוזר, שיקבע לי מדף, שירים לי את המיטה כדי שאחלץ את הפוך מארגז המצעים כי חורף אבל הגוף שלי חלש מכדי לעשות את זה בעצמו ולא נעים לי לבקש מהשכנים.
ברגעים כאלה אני מרגישה שאני נופלת פנימה פנימה, אל תוך תהום עמוקה, מבהילה, שאין בה אור. לפעמים אני מרשה לעצמי, אם מישהו לידי מחזיק לי את היד, מזכירה לעצמי שאני חייבת לעבור את זה לבדי, שרק ככה אצא מחוזקת מהצד השני.
לפעמים אני בורחת לטלפון או לספר או למסך או מתישה את עצמי, נסה מבשורה, עד שאני כל כך עייפה שהעיניים שלי נעצמות עוד לפני שהראש מגיע לכרית.
לפעמים אני מתגעגעת. לא, תמיד אני מתגעגעת, רק לפעמים לגעגוע יש צורה מגובשת: הדרך שבה היית אומר "הלזה" במקום "הזה" כשחיקית את משלב הדיבור הגבוה שלי, חיתוך הדיבור, הפשטות שבה חיית את החיים, ה"קח טאבלט", הסלט, הקול החצי צרוד, שפעם כל כך כעסתי עד שהתחבאתי בחדר והקול הזה קרא לי שוב ושוב מעבר לדלת שירה-אמונה, שירה-אמונה ואני לא עניתי וחיכיתי שתתייאש כבר ותלך. הלוואי שלא הייתי מתעקשת ככה. תנועות הידיים רק שלך, הידיים המחוספסות והמיובלות של איש עבודה, ידיים שהערצתי ולא האמנתי שהן ידיו של לא אחר מאחי הקטן, איך היית מתעצבן כשהיינו צוחקות עליך שאתה נוטה לבהות בחלל, כשהיינו מקניטות אותך שיש לך ראש בצורה מוזרה. נהנינו מתשומת הלב שלך, כך או כך, והיית הקטן נו. להקניט אחים קטנים הוא חלק מהגדרת התפקיד של אחיות גדולות.
המוח שלי מתעלל בי. אלף ואחד זכרונות שוטפים אותי כל יום, כל היום. כבר לא נעים לי לומר איך כל דבר מזכיר אותך. כבר לא נעים לי לכתוב. כבר קשה לי להכיל את הזכרונות של הריבים והכעסים אבל אני בעצמי לא מצליחה להחליט אם הם טובים יותר או פחות מזכרונות החברות, האחאות, האהבה. כבר לא נעים לי אז אני שומרת אותך, רק שלי ומשתדלת לנשוך שפתיים ולא לספר. שומרת אותך קרוב מודה לה' על כל כאב ועל כל פצע ועל כל שתיתה של דם. תודה ה' שהוא נשאר כל כך קרוב שזה עדיין כל כך כואב לי.
פעם הגעתי לחדר מיון אחרי שהתעלפתי ושמו אותי על מיטה והרימו לי את הרגליים למעלה אבל אז עמדתי שוב להתעלף. אני מתעלפת! זעקתי לאחות, שעמדה ממש לידי וענתה לי בקול רגוע זה בסדר, את יכולה להתעלף, אנחנו שומרים עליך. את במיטה, את מוגנת. אני מפחדת, עניתי לה ואבא שלנו, בדיוק כמו שהייתי קטנה, מיהר להחזיק לי את היד. הוא החזיק לי את היד ואני התמסרתי לגל של אובדן ההכרה והרשיתי לגוף שלי להתעלף כי אבא החזיק לי את היד ורק ככה הגוף שלי הצליח להזרים חמצן למוח ורק ככה הצלחתי להתעורר חדשה, יחסית, ופתאום היה לי גם תיאבון ולא רציתי להקיא עוד וכל הטוב היחסי הזה חיכה לי מעבר להכרה המעורפלת שסירבתי לשחרר.
אני אהיה חייבת פשוט לעבור את זה.
ככה, בלי הסחות דעת ובלי סימום של עצמי במדיה, בלי תרופות הרגעה. אפילו ההדחקה כבר בקושי מחזיקה. אני אצטרך לעבור את זה ככה, ראש קדימה, אל תוך המפל המפחיד שאני לא יודעת מה יש מאחוריו אבל אין לי ברירה, אין לאף אחד איך לעזור פרט ללהחזיק לי את היד כשאני אובדת, כאובה, מתמוססת, מתאיינת. רק אחר כך אני אחזור, גרסה חדשה שלי, שפורקה והורכבה, גרסה שהצליחה לצלוח את השלת העור הישן ואת הזחילה על קוצים ככה, חשופה, עד שעור חדש יצמח.
הגעגוע בלתי נסבל. אני יודעת שכולם אומרים את זה אבל כולם איבדו אח ואני איבדתי את אביחי. זה שונה בתכלית כי אתה לא סתם אח, אתה הרי אביחי. ישות עצומה ומשוגעת שאין שום הגיון שפשוט נקטעה. לפעמים הוא מגרד לי בגוף, הגעגוע. מצמרר לי את העור, מכרסם את החלל סביבי. החיסרון מורגש כל הזמן. זהו, ככה יראו החיים עכשיו? בלעדיך? ואני אמורה לתפוס את זה בשכל האנושי המוגבל שלי?
לפעמים אני מרגישה שאני נופלת. הגוף שלי יושב על הספה, תשוש ועדיין עם מדים, אני אוכלת או עם הטלפון או לוקחת את התרופות שלי אבל פתאום זה מגיע והפּנים שלי נופל למרות שהחוץ שלי עדיין יושב ואני מרגישה את הלב שלי מזנק כמו כשרכבת ההרים צונחת מהפסגה אבל אין פה כיף ואין צרחות ואין צחוקים רק בהלה גדולה של אדם שמתעורר בבוקר אחרי כריתת גפה ומבין שזהו, אין, ואין למה להשוות ואין לאן לחזור ועכשיו צריך לחזור לנקודת ה-0 ולהתחיל ללמוד הכל מהתחלה.
אני צועדת על חוף חיי אחרי צונאמי מספר מי יודע כמה כבר ואוספת שברי זכוכית צבעונית מהחול. אני יחפה, השיער שלי מתנופף ברוח, ואני בשמלה רחבה מתכופפת, אוספת שבר אחרי שבר. קטנים וגדולים, בצבעי זכוכית שונים, בצורות שונות. המוח שלי כל כך רגיל להשתקם מהצונאמים שתוך כדי האיסוף אני כבר מדמיינת מה אבנה מהם הפעם, כשחיי נטרפו בפעם המי סופר.
חברה שלי אמרה לי, אנחנו מתגעגעים, מחכים שתחזרי אלינו. אני לא בטוחה שאחזור, כך ניסחתי לה, כשבעצם רציתי לומר- אני שהכרתם לא תשוב עוד. היא איננה ושבריה מפוזרים על חוֹפהּ. היא אולי תיראה דומה ותישמע דומה אבל היא שהכרתם איננה. אני בונה מישהי חדשה. הלוואה שתמצא אצלכם גם היא מקום.
כשהפְּנים שלי נקרע לגזרים החוּץ שלי צחק בקול היום, צליל שלא שמעתי הרבה זמן. מוזר, אמרתי לעצמי, למרות שהכאב רק מתחיל להעמיק ולכרות את דרכו אל מרכז הלב, בדרך לעיכול, חלק אחר בך מתחיל להחלים.
"הגשם, הביא אותי אליך
כמו טיול ארוך אך תוך החורף..."
ראה עוד > >
18/11/2024
שירה אמונה האחות
אין שלם
מלב שבור.
אחחחח הגעגוע... 💔
#אחיהקטן
ראה עוד > >
19/11/2024
שירה אמונה האחות
זה חורף שני בלעדיך וזה שטויות. זה פשוט שטויות. סליחה, אבל אני לא קונה את זה. לא יתכן שמתחילים להצטבר לנו החורפים, גשמים ראשונים, חנוכות. לא יתכן, מצטערת, אין שום דרך השטויות האלה אפילו לא מתקרבות למציאות שנתפסת אבל נתפסת או לא הנה היא שוב המציאות הזו שבה יחד עם עדנת הגשם מלפפת גם שריטתו על הלב כי אין מי שהכיר אותך ולא ידע כמה אתה אוהב גשם, מהמ"פ שעוד בתחילת תפקידו קלט מי הבחור הגדול שהולך בראש זקוף בגשם כשכל שאר הטור הולך בראשים כפופים ועד לחברים שזוכרים בדיוק כמו המשפחה את הנטיה המשונה שלך לצאת לרקוד בגשם ברגע שהוא מתחיל לרדת יחף, עם ציציות וג'ינס וחיוך עצום עצום עם רווח בשיניים. איש גדול גורר אחריו חבר או אחות או את עצמו ויוצא לרקוד בגשם.
יחף.
חורף זה אנחנו, אתה ואני או שלושתנו. פיג'מות, פוך, סרט במחשב או שבתות שבהם לא היה שווה לשנוצ וקראנו חזור וקרוא את הארי פוטר עד שאחד מהם פשוט נבקע ל--2. אני גם קראתי אותם מלא אבל לא הייתי בקיאה כמוך וכמו אחותנו והייתם מתווכחים על זה שעות, דנים,
מתפלפלים.
חורף זה מתנת יום ההולדת שקנית לי ליום הולדת 15 או אולי 14 בדיוק יצאתי לאולפנה אני חושבת ואתה, ילד בן 9.5 אולי 10 התגעגעת ולקחת כסף מדמי הכיס שלך הולכת לפאנקי פיש בקניון ערים בכפר סבא, שם אפרת ניהלה את החנות וקנית לי גרביים עם סוליה. הן היו ירוקות-ורודות והיה כתוב עליהן פאנקי פיש ושמרתי אותן עד שהבד שלהם התחיל להתפורר כי הם היו ממך וזו הפעם הראשונה, כך אני חושבת, שקיבלתי מתנת יום הולדת מאחי הקטן ומצדי היה שלא יהיו עוד לעולם מסיבות יום הולדת רק מתנות שמשמחות ומרגשות אותי ככה. מאז גרביים עם סוליה הפכו נפוצות ולא כאלה מלהיבות אבל הנה קר היום ומצאתי כאלה באיזה ארגז והנה שוב חורף ושוב חורף זה אני ואתה.
הגשם הביא אותי אליך, שרה עפרה חזה, כמו טיול ארוך אל תוך החורף. הגשם, הכה באור פניך, היא ממשיכה, כמו רצה למחול דמעה אחרת.
הגשם הראשון הרציני ירד היום ואני צווחתי מהתרגשות. אני צריכה להחליף וישרים ולא הייתי עם מטריה וזה היה מיד אחרי האזעקה ובקושי זיהיתי את האוטו עכשיו, כשהוא כל כך נקי, אבל הגשם הראשון ירד היום וגשם זה אביחי. יחד עם צווחות ההתרגשות הגיעה גם דקירת הגעגוע, כמו נטיף קרח שדוקר בלב, מנקב אותו, ואז מתמוסס בלי להשאיר ראיות פרט ללב אחד שבור מאוד.
קפצתי לנחם את משפחת יהלום. עברה שנה מאז שחן נפל, חודש וחצי אחריך. רוני ואני חברים שנים. הסמיכות הייתה סוריאליסטית אז, כשבאתי לנחם בשבעה רגע וחצי אחרי שקמתי בעצמי מה-30 והיא סוריאליסטית גם שנה אחרי. אלוקים, כמה כאב.
השבוע אני מתכננת גם לנסוע לבקר את חניך שלך, אמיר, שאחיו נפל אתמול. אני חושבת על זה וחייבת לשבת או להחזיק במשהו כי כל החלום הרע הזה עושה לי סחרחורות.
הגשם הביא אותי אליך
ודקירת הגעגוע
עוד דקירה ועוד דקירה
כל יום כל רגע משהו אחר
הגעגוע
ההבנה
העיכול
אני ממשיכה בלעדיך
החורפים מצטברים, החנוכות, ימי ההולדת.
אני רוצה לצרוח ואז לבכות ואז לרקוד איתך בגשם, צוחקת, כשהגשם מבקש למחות דמעה אחרת.
כשאני כבר לא עומדת בגעגוע אני זוחלת אל תוך הסווטשירט הירוק שלך. זה שבצבע של חמאס אבל עם חיוך גדול של קו לחיים מצוייר עליו בלבן, זה שכל כך גדול שאני יכולה להכניס אליו גם את החרדה, את הכאב ואת הפחד. אני יכולה להכניס אליו גם את התקווה והחלומות, הצמרמורות והבחילות, המריבות והצחוקים והוא כל כך גדול שיכול להכיל גם אהבה של אחות גדולה לאחיה הקטן, אלו היא כל כך מתגעגעת.
בימים אני ממש בסדר. לובשת חיוך גדול, מצליחה להתחפש למשהו מתפקד.
בלילות אני לבד ופה מותר לי להישבר קצת. אני כל כך חזקה כל הזמן. אני מתקפלת פנימה עוד קיפול ועוד קיפול, הולכת לאיבוד בסווטשירט הירוק, נסחפת, מתמסרת, בוכה. אין יותר עור ואין יותר גבול ביני לבין החלל והיקום האינסופיים והדבר היחיד ששומר על התוֹךְ שלי הוא הסווטשירט הירוק המחייך.
גשם.
ראה עוד > >
20/11/2024
שירה אמונה האחות
כשהיינו קטנים היו לנו תורמוסים בגינה. אני לא מצליחה לזכור אם אביחי אחי ביקש מהשכן דאז זרעים או שהם פשוט עפו לנו לגינה, אני כן זוכרת שכעבור איזה זמן, שכבר לא רצינו את התורמוסים, עקרנו אותם אבל בשנה אחרי הם המשיכו לנבוט איכשהו. אביחי נגנב מזה ואני, שאז עוד לא אהבתי בכלל לגנן, ניסיתי להיגנב מזה איתו.
לפני שבועיים וחצי ירדנו כולנו אל התֶל.
ב"כולנו" אני מתכוונת למשפחות וחברים של ששת נופלי גדוד 7008 במלחמת "חרבות ברזל" וב"תֶל" אני מתכוונת לתל עליו התחבאו המחבלים שקטמו את חייו של אחי ו-2 מחבריו פחות משעה לפני שנדרסו על ידי טנק והעולם הפך למקום רע פחות.
אחרי הטקס הגדודי המכבד והרגיש, שנתן מקום לכאב אך הרים לכולנו את הראש, אצתי רצתי למיקרופון ואמרתי סליחה, שומעים אותי? רגע נראה לי זה כבוי, חגי אתה יכול להגיד לאיש להדליק? אה הוא כבר הדליק?
סליחה, אני לא רוצה לעכב את כולם ביום ששי אבל הבאתי איתי זרעים של פרחי בר שאנחנו רוצים לזרוע פה כדי שיפרחו עוד מעט, כשיתחיל הגשם.
זה היה מדהים לראות איך קומות הזדקפו, כתפיים התיישרו, פנים אורו. הציבור הסתער. ילדים של חיילים, יתומים, מפקדים, חברים, אחים, הורים- כולם הסתערו על השקית הצהובה שהיתה אצל ארבל, קצינת הנפגעים, וזרעו. חלק ליד השם של הנופל "שלהם" באנדרטה, חלק בחלקים אחרים בתל. בבת אחת האווירה השתנתה משקט מתוח, כואב אך נחוש, לפעלתנות וצחוק. כל אחד שקיבל חופן זרעים חלק את החופן עם אחרים סביבו, זה היה נראה שאפשר לחלק את הזרעים לאינסוף חלקים, כל אחד שש להתחלק עם האחר...
היו שם גם זרעים של תורמוסים.
שבועיים וחצי לפני זה הייתי שם עם תהילה ונוער שדרות וכבר אז התחלנו בפרויקט. הבאתי איתי כף חפירה, פקעות פרחי בר וקצת זרעים. כל הזמן החזקתי בראש שפרחי בר ופקעות מתרבים משנה לשנה והתפללתי, הלוואי שזה יצליח.
אחרי שהנוער הלך איתי את "שביל הבנים"- הדרך מתחנת הרכבת לתֶל, שמע על אביחי ועל הקרב ודיבר קצת עם אנשי רשות העתיקות שהיו שם, הוצאתי את השקית. שתלנו, זרענו ובעיקר- איחלנו לזרעים ולפקעות בהצלחה.
שלשום, בגשם הראשון, שמעתי שהגשמים הולכים להתפשט עד צפון הנגב. צפון הנגב זה שדרות? שאלתי בבסיס. כן, ענו לי. ואני פרצתי ב"יששששששש" קולני.
הגשם הולך לרדת גם בשדרות.
עכשיו נותר רק לחכות משהו כמו חודש וללכת לבדוק אם זה הצליח. הלוואי ה', הלוואי!
אתמול, מתברר, היה הפייסולדת של Tehila. אפילו לי קצת קשה למצוא מילים לתאר את התופעה של האישה הזו. החמ"ל לחיילים שהיא מנהלת זקוק לתרומות, אם יתאים לכם ובא לכם לתמוך באישה הזו, שכל הזמן אני מגלה בה עוד ועוד חלקים מפעימים, היא תשים קישור בתגובות. אפשר גם "סתם" להוסיף אותה בוואטסאפ ולהתעדכן בסטטוס לאיזה עזרה זקוקים (שינוע, תרומה, בישולים וכו').
מזל טוב לועזי 🫶
בתמונה: האנדרטה
ראה עוד > >
20/11/2024
שירה אמונה האחות
ראיתי בפייסבוק תמונה של מחבת שהידית שלה מעוצבת כידית של חרב וישר עלה לי סיפור ואני גם בכלל צריכה לרוץ להתארגן ולצאת אבל אם יש סיפור אני ישר כותבת, שלא יעלם לי, שלא יישכח ולמרות שרק לפני רגע עוד כתבתי על התורמוסים אהובי לבי ועל ה"פריבילגיה" המפוקפקת אך המעט-מנחמת של להיות מסוגלת להגיע למקום הנפילה של אחי הנה אני כותבת שוב וסליחה אם זה כבד, בכלל סליחה אם כל כולי כבדה השנה, אני באמת כותבת פה רק את הקשיים בטעות. את החלקים השמחים אני שמה בסטורי וב"ה, באמת ב"ה, יש הרבה מהם.
בקיצור המחבת הזו שהידית שלה מעוצבת כמו חרב הזכירה לי את הלילה בו פרצו לנו לבית. זה היה מוצאי שבת הגדול, ישנתי אלף שעות שנ"צ ולכן גם עמוק אל תוך הלילה, כשכולם ישנו בחדריהם עם הדלתות הסגורות, אני עוד ראיתי סרט במחשב הנייד שלי.
הביתה היה שקט והלילה היה כל כך חם ומכל הבית רק החדר שלי היה מואר ורק הדלת שלי היתה מעט פתוחה ולכן כה הופתעתי ונבהלתי קלות כשהיא נפתחה מעט, תוך חריקת הצירים שלה. קצה-קצהו של כובע סווטשירט שחור בצבץ ואז נסוג ואחרי כמה דקות שמעתי צעדים רצים בחוץ.
הייתי בטוחה שהיה אצל אביחי איזה חבר אולי, אולי הם גם ראו סרט עד מאוחר, אולי הוא טעה בדלת והתכוון להגיע לשירותים או משהו. אני לא זוכרת אם אמרתי משהו בקול ורק אז הסווטשירט השחור נסוג אבל אמרתי לעצמי שאני חייבת לראות מי החבר האהבל של אחי שלובש סווטשירט שחור בחום הבלתי נסבל הזה ועוד הצליח להניע את אחי, שהיה אז בתקופת האני-כל-הזמן-עייף של גילאי העשרה המאוחרים או גילאי העשרים המוקדמים, לרוץ.
קמתי מהמיטה ופתחתי לאביחי את הדלת (קוועטש של געגוע לתקופה שאביחי היה שני צעדים פתיחת דלת אחת ממני) ונחרדתי לגלות שהילד ישן. הוא התעורר מבולבל ושאל אותי מה אני רוצה (או אולי הוא שאל משהו אחר, התקופה גם היתה תקופת התקשורת בנהימות). שאלתי אותו אם היה פה חבר, הוא אמר שממש לא. שאלתי אותו אם קם לשירותים. הוא לא הבין מה אני רוצה. התחלתי לבכות ואמרתי לו קום קום היה פורץ בבית.
הוא התעורר ברגע, גבוה ורחב כתפיים אך נערי ושאל אם יש לי משהו בחדר שהוא יכול להגן על עצמו בפני השודד כי הוא רוצה לרדת לקומה למטה להסתכל. הבאתי לו את הדבר הראשון שהיה נראה לי הגיוני. שנים אחרי הוא עוד יצחק עלי כי שלפתי לו גליל של עטיפת ניילון לספרים 🤣
הוא תקע בי מבט המום ובחר לקחת שעון קיר מרובע שהיה שם. שנים אחרי, כשהוא יצחק על גליל הניילון, אני אענה "לא כי השעון.. מה התכוונת לתקתק אותו למוות?" והוא יסביר שלפחות השעון היה מעץ והיו לו שפיצים.
כשהערנו את אבא שלי הוא התחמש במזמרה 🤣🤣 (לא זוכרת למה היתה לו מזמרה בחדר השינה).
מפה לשם ירדנו למטה וראינו את דלת הכניסה לבית פתוחה. לרווחה.
תוך חצי דקה גם אימא שלי התעוררה והזמנו משטרה.
מתברר שהשודד מצא כיסא בגינה ונכנס דרך חלון המטבח *הפתוח* שחלקיו בדיוק עברו נקיון לפסח ולכן לא ננעלו. הוא יצא בקלילות מדלת הבית שאז היתה דלת שלא ניתן לפתוח מבחוץ ולכן לא ממש טרחנו לנעול 🤦😂.
דמיינו לבד את המבט של אימא שלי כשהמז"פניק פיזר אבקה לבנה על החלונות שהרגע היא הבריקה...
לא ממש יכולתי לעזור להם עם הזיהוי על סמך צ'ופצ'יק של כובע של סווטשירט אבל ההשערה היתה שזה מישהו לא מקומי, אולי אחד מעובדי הבניה בבניין שבדיוק נבנה ממול.
צחקנו, פטפטנו וחזרנו לישון.
הייתי מצפה שאני אפחד לחזור לחדר שלי אבל שוב, אביחי היה צעד ופתיחת דלת ממני. אולי הוא אפילו הסכים להשאיר קצת את הדלת שלו פתוחה? אני לא זוכרת.
רק זוכרת שאביחי היה לידי, ישן עם שעון מרובע מעץ על הרצפה לידו, וישנתי שינה מתוקה מתוקה, מרגישה בטוחה בבית שהרגע נפרץ כי חדר ליד, ממש צעד ממני, ישן אחי הקטן-גדול.
לפעמים אני שוכחת שהוא נפל ומסובבת את הראש. הוא כל הזמן איתי שזה מרגיש שהוא ממש מאחורי, או לידי, או תיכף ישוב.
איך מעכלים אין כשלפני רגע ממש, עפעוף, סיבוב הראש, הוא היה שני צעדים ופתיחת דלת אחת ממני.
איך.
ראה עוד > >
20/11/2024
גל פלביאן
"שבעה על שבעה"
השבוע הגיע לסיומו מסע של שלושה חודשים בהם זכינו אני וYuval Malchi המאזינות והמאזינים, להכיר עשרים ושישה אחים ואחיות מדהימים, שאפשרו לנו להיכנס לעולם הפנימי שלהם ולספר את המלחמה דרך הסיפורים של האחים והאחיות שלהם. סרן ליאל חיו שהציל חיים רבים וכיבה נמר בוער עם שישיית מים, סמ"ר שיראל חיים פור סמבצית בנחל עוז שנלחמה עד הרגע האחרון להגן על המוצב, ופג'ר אבו סאלח שרק רצה לשחק כדורגל במגרש האהוב שלו במג'דל שמס. אלו רק חלק מהסיפורים שתוכלו לשמוע בפרויקט שלנו.
תודה ענקית ל Noa Yaffe Adva Gabay נעמה מאיר איזיק רוני כהן שחר אשרם Amit Binenshtock Ruth Ohana Ende נוי פורטל שיר מיכאלי Amit Manzur רעות כהן Barak Brandes Shira-Emunah Amesalem יוגב טמם מאמן כושר Inbal Bruchim Matanya Weiss Yafit Danieli חגי ביטאן Omri Shoham שגיא אשחר אופיר פרייס Lior Zimel Barak Haim Pour נוואר אבו סלאח
שעזרתם לנו ליצור פודקאסט שהוא לא רק מסמך תיעודי היסטורי – אלא הזדמנות לראות את האחים השכולים, את הכאב השקט שלהם ושלהן, ועל המקום החשוב שמגיע לכם בזיכרון הקולקטיבי שלנו. אני מקווה שליוויתי אתכם ברגישות והבנה, ואני ויובל שמחנו מאוד לראות שמצאתם בחוויה הזאת גם מעט נחמה. כל פרק שהפקנו וכל ראיון שערכנו, התרגשנו ביחד אתכם ואתכן❤️
כל הפרויקט לא היה מתאפשר בלי עמותת האחים שלנו ויד יצחק בן-צבי שיזמו את הפרויקט. אני מודה שלא הכרתי את העמותה לפני, וגילינו במהלך הפרויקט עמותה שעושה עבודה מדהימה וחשובה, בנתינה, בחיזוק, ובבניית קהילה לאחים השכולים. זאת עמותה שבאמת עושה, ויותר מכך - המון אחים ואחיות לוקחים חלק פעיל בהתפתחות שלה. אני מזמין את כולכם להאזין לקולם של האחים והאחיות, ומקווה שזה יגע בכם כמו שזה נגע בנו 🎧🫶
קישור בתגובה הראשונה
ראה עוד > >
17/11/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
באור ל-ז' מרחשוון, 7.11.24, התקיימה בקרית האמנות מנשה תערוכת "הנני" בה הוצגו יצירותיהם של אמנים שונים. לכל נופל הוצמד אמן אחד ישראלי ואמן אחד מארה"ב.
אנחנו זכינו בשתי אמניות מקסימות, אביגיל וקרולין, שהקשיבו לנו כשסיפרנו על אביחי בשיחת זום טרנס-אטלנטית. הישראלית, אביגיל, אף זוכרת את אביחי מילדות בסניף בני עקיבא חדרה.
מצורפות תמונות עם הסברים על התערוכה ועל היצירה.
תודה לרביד מ"שותפות חדרה-עירון", על אינסוף רגישות, יוזמה ודחיפה קדימה.
Partnership2Gether Hadera-Eiron-SE Consortium
Art Beyond Boundaries
ראה עוד > >
18/11/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
יסכה, שמשרתת במילואים עם שירה-אמונה, טסה לקולומביה לכל תקופת החגים ולא שכחה לקחת איתה מזכרת מאזכרת 11 החודשים שתשמור עליה ותישאר איתה.
התרגשנו ממש ממש ❤️🩹✈️
ראה עוד > >
19/11/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ביום ראשון אחרי שמחת תורה, כ"ה תשרי, התאספו צוותי החינוך, המנהלים ותלמידי החמ"ד במחוז חיפה לזום משותף בו זכו לסיים ש"ס משניות לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים , להשבת החטופים, לרפואת הפצועים ולהצלחתנו במלחמה.
בתוך דברי התורה והסיום דיבר גבי, אבא של אביחי, על אביחי, ערכיו ואהבתו הגדולה את התורה.
קישור לחלק שלו: https://youtu.be/m0x5skcfNvo?t=449
תודה רבה למשרד החינוך וישר כח לכל המתמידים!
ראה עוד > >
21/11/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ביום ראשון, בין יום הכיפורים לסוכות, נסעה שירה-אמונה לשדרות. היא נפגשה שם עם תהילה, שמנהלת את הפינה החמה לחיילים שמאז תחילת המלחמה הפכה לחמ"ל של ממש. הצטרפו אליהן בני נוער משדרות ויחד הם צעדו מחניון תחנת הרכבת בשדרות ב"שביל הבנים"- השביל בקצה השדה, בו נפל אביחי עם חבריו יובל הליבני וד"ר איתן נאמן.
הנוער שמע את סיפור הקרב וגם סיפורים על אביחי וסייע לזרוע ולשתול פרחי בר על מנת להמשיך את הצמיחה וההתחדשות במקום בו נקטעו חיים.
הנוער גם לקח סטיקרים להדביק ברחבי העיר, בפינה החמה ואפילו בבסיס צאלים!
כמה שבועות לאחר מכן כתבה לנו תהילה, שבנוסף לשלל עיסוקיה גם מחנכת בבית ספר בעיר:
"העברתי שיח עם בנות כיתה ז, על עשייה מתוך קושי.. וכמה שהיא מטיבה.
דיברנו על המשפט של אביחי הי"ד ❤️
וחילקתי מדבקות"
התרגשנו כל כך ❤️🩹❤️🩹❤️🩹
ראה עוד > >
26/11/2024
שירה אמונה האחות
חודש וחצי אכלנו בחד פעמי בעמידה מחוץ לחדר האוכל או במשרד אחרי שנשאנו את הצלחות הרופפות את הדרך המפותלת בין חדר האוכל לבניין שלנו וכל זה כי חדר האוכל היה בשיפוצים.
לאחר שתמו השיפוצים הוזמנו אחר כבוד לשוב לסעוד בחדר האוכל שמותג מחדש כ-"מסעדה" והפך להיות כל כך צפוף שאין לי ממש דרך לאכול בו. הוא שודרג. הוסיפו עמדה להרכבת סלט, יש מיץ ולפעמים ברד ושתי עמדות שף שאחת מהן היא של קינוחים. נחמד.
הדבר היחיד שלא הצלחנו להתרגל אליו הוא השעות, שהשתנו מהותית וכך מצאתי את עצמי עומדת אתמול בערב יחד עם הבת השניה במדור (וזהו, אנחנו שתיים..) מחוץ לחדר האוכל כשאני היחידה שלא עטופה במעיל. חיכינו שיהיה כבר עוד-חצי-שעה ותתחיל ארוחת הערב שעד השיפוץ התחילה בשעה בה הגענו ואיכשהו לא התעדכנו. ופטפטנו. ופטפטנו. ופטפטנו.
הקור נגס בעור בעדינות, הרוח כמו השיבה לי נפש. הרגשתי כמו פקעת שמתעוררת מהקור סביב ומתחילה, סופסוף, לנבוט.
מאז האסון נדמה שמישהו שבר לי את השער הבריא בין זכרונות עתיקים לזכרונות מיידיים וכך יוצא שבעוד אני נטועה בבסיס הרבנות הצבאית, מחוץ לחדר האוכל, הייתי גם חזרה ברמת הגולן, לפני שהכל הפך להיות מורכב כל כך. לפני שאספתי לשקי הכבד אכזבה אחרי אכזבה, שלי מהסביבה ושל הסביבה ממני. לפני שהכל הפך לכואב, מבולבל ולא מוכר.
אני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שהרגשתי בשליטה. אני לא זוכרת איך הייתי לפני ש.
ברמת הגולן הימים שלי היו מופלאים. הייתי יוצאת עם המצלמה למרחבים ופשוט נוסעת. ציר 808 או 98, לפעמים ממש עד צומת המפלים, עד קצרין. בימים מיוחדים מאוד היינו עולים עד בנטל, משקיפים על סוריה, קופצים להגיד שלום לנדיה המפוסלת כשהיא משקיפה לדמשק, מחכה לאהובהּ.
לפעמים הייתי מטיילת לבד, מצלמת פרות או חיווי או בז. פעם אחת היה לי מספיק מזל לרדוף, רכובה, אחרי עוף דורס כלשהו וכשאיבדתי אותו מצאתי את עצמי על שביל עפר, בחצי הדרך מהכביש הראשי (עד כמה שכביש יכול להיות ראשי ברמת הגולן) למוצב כלשהו. עצרתי. אפילו לא בצד, כי מי נוסע במקומות האלה. פשוט עצרתי. כשטרקתי את דלת הרכב שלי התרוממה מהעשב להקת חסידות שלא ראיתי. לחצתי, מוטרפת מאושר, על לחצן המצלמה, מצלמת בתוך השאון מחריש האוזניים. כשכל שקט שוב שמעתי מאחורי רשרוש. הסתובבתי עם המצלמה במהירות ותפסתי חזיר בר בורח אל הלא נודע.
רמת הגולן.
הייתי מסתובבת בימים, תרה בעיניים אחרי עוד אנדרטה, עוד גלעד, עוד תל או סלע-על-סלע שעליהם כתוב בכתב יד קצת רועד, בצבע שמן קצת נוזל, שם או יותר של נופל שחבריו לנשק לא יכלו להמשיך בלי להקים לזכרו משהו, אפילו אבן על אבן.
קראתי את הסיפורים של כולם. ניסיתי לדמיין אותם. כתבתי עליהם במילותיי שלי בפרויקט #הכל_יזכור שלי ואמרתי לעצמי יא אללה, תראי מה זה, שדה דמים היה פה קודם ועכשיו זה שדה פרגים. לא להאמין שממש על האדמה השקטה, הירוקה, החזזזיתית הזו ניטשו קרבות מחרידים.
פה ושם בין כרים ירוקים רחבים או על איזו גבעה נח לו שלד טנק שרוף. עדות אילמת. איך היה פה כאוס כל כך נורא שלא היה זמן אפילו לגלעדים נורמלים, ועכשיו הכל כל כך שליו. העדר השחור או העדר הלבן או אחד מהעדרים האחרים רועים בשלווה, זחלים שעירים נתלים על קורין בין מוטות פריחה סגולים, לעתים גם סוסים מסתובבים כאן. הרבה תנים. פעם אחת ראיתי במבי. פעם אחרת שמעתי צבוע צוחק במרחקים. פעמיים כמעט נכנסתי בחזיר יבלות. פעם אחת חציתי את המדרכה עם חברה ותינוקהּ בעגלה ונעצרנו רגע לפני שדרכנו על נחש שעבר מולנו. חייתי בסוואנה והיה לי כל כך רגוע בלב.
איך יכול להיות שהיינו אוספים ליד האח ארגז של קלי-בעירה, מרוקנים עליו את השמן מכל טונה שהיינו פותחים, כדי לסייע בהבערת האח בלילות קרים ובחיי, ניו לילות כל כך קרים. איך בדיוק במקום בו פחות מ-50 שנה לפני השתרר כאוס הייתי מסדרת יפה יפה את קלי הבעירה ואחריהם ענפים קטנים ואחריהם קצת עבים יותר ורק למעלה למעלה הבולים הגדולים ואיך צחקת וקראת לי "קצינת האש", מתפלא שפיצחתי את השיטה כל כך מהר.
הייתי מסתובבת בימים בשכבה אחת או שתיים לגופי. בלי מעיל בלי מטריה, רק אני והטבע באיחוד כמעט מושלם. ברור שהיה לי קר אבל לא קפאתי. הרגשתי שקר לי, וזהו. איכשהו זו פשוט היתה המציאות.
הסתובבתי לי מוקסמת מקסמן המוזר, האפל, של האנדרטאות, יושבת על סלע, מצלמת, שולחת מיקום מדויק וקוראת וקוראת וקוראת. מציאות שנדמית כחלום עם סיפורים על ההוא שמצא מחבל ישן לו בחצר ועל אסי שעלתה מארה"ב לגולן שכל כך אהבה ושם נהרגה מרסיסי רקטה כשהגנה על בנה בגופה ועל אלכס מהמוסך שסייע לדורון אלמוג (ה-דורון אלמוג!) לרתך שתי לוחיות של הטנק בו נהרג אחיו של דורון, ערן, ולהפוך אותן לעוד גלעד מאולתר שהאילתור לבדו מספר על הכל כל כך הרבה. כשסיפרתי לו על הפרויקט הוא סיפר שלימים נולד לו בן, ערן, בעל מוגבלות קשה, שהדהד את תחושת הכאב שלו וחוסר האונים. לא הצלחתי לעזור לערן אחי, לא הצלחתי לעזור לערן בני. ככה, או ברוח זה, הוא כתב לי. והסיפור של יוסף גרובר, שהגלעד שלו ממש מחוץ לבית העלמין שליד רמג"ש ובעקבות הפרויקט שלי שמישהו קרא הגיעה אחותו המבוגרת לאזכרה שלו ובטח, יד החמישה, ששם גיליתי את דוֹד של יִצ והייתי המומה מהסיפור של רציחתם ובכלל מכל הסיפורים של ורדה הרשקוביץ וכל הזמן טרטר לי בראש איך יכול להיות, איך יכול להיות שבאורוות השקטות והנעימות של רמג"ש יש עדיין חורים בקירות, איפה שהתפוצצו הטילים במלחמת ההתשה ואיפה שירו המחבלים על תלמידי הישיבה שלבסוף אחד מהם, דובר ערבית, הצליח לגלות תושיה ולהציל את חבריו למרות שחטף מכת ראש חזקה.
אולי אני כבר מתבלבלת עם הסיפורים של הצפון, מאז, והסיפורים של הדרום, מעכשיו, שגם הם בלתי נתפסים כי הנה מתחילים לחזור החיים במקום שבו חוללו, שדה דמים היה פה קודם ועכשיו הוא מתחיל להפוך לשדה פרגים.
נולדתי באלול, ממש בסוף הקיץ, אז הייתי בעצם תינוקת שזחלה בחורף. אולי משם זה התחיל, השגשוג בקור, ההעדפה שלו על פני החום המהביל, המבצק, של הקיץ. זה לא שלא קר לי, אני קופאת, אבל הקור הזה נותן לי את הזכות להתכרבל פנימה אל תוך עצמי והנגיסות שלו בי הן עדינות בלבד. נגיסות של חיבה כמעט.
הכל התערבב לי כי היה לי כל כך קר מחוץ לחדר האוכל ולבסוף נתנו לנו להיכנס והיום כבר הגיע אלי הרס"ר של אביחי לביקור בבסיס והביא איתו מעיל.
כבר לא כל כך קר לי.
"והיום, מה
מי אתה?
מי אני?
ואיפה אתה, מתי קמת?
מי אתה?
מי אני?
השארת אותנו ביקום אחר,
שלא קיים יותר
הוא לא קיים
רק אתמול היית כאן..."
#אחיהקטן
#אמסלם_בצבא
בתמונות:
אותו מיקום במרכז מסחרי קצרין, בערך עשור הפרש
ראה עוד > >
28/11/2024
שירה אמונה האחות
כשהמראיין קרא את הקטע על הגרביים, עלו לי דמעות. הכרחתי את עצמי להתאפס כדי להישאר מרוכזת בריאיון.
התאפקתי לא לצעוק באמצע: Eliq הבין, הוא ישר הגיב על הפוסט ההוא "הרגע שהתולעת הופכת לפרפר" וידעתי שהוא הבין. בבקשה תתפללו עליו: אליקים בן יעל.
בסוף לא אמרתי. אמרתי דברים אחרים. ניסיתי להיות רגישה, אני כל כך מצטערת אם חלילה פגעתי כך או אחרת...
עליתי רגע אחרי מנחם קלמנזון
איזה כבוד.
אחי הקטן והחמוד, עד סוף העולם כדי להזכיר אותך.
אחים שלי לדרך- מקווה שנגיע שלווה בכל הרבדים.
האחים שלנו
#אחיהקטן
תודה ל כאן ב 🫶
ראה עוד > >
28/11/2024
כאן ב
"יש משהו שקוף ב'אֲחָאוּת שכולה'. ההורים מקבלים המון עזרה ואותנו מפספסים" - שירה אמונה אמסלם, שאחיה אביחי נהרג בהיתקלות עם מחבלים בשדרות, על התמודדות האחים השכולים במלחמה: "מישהי אמרה לי 'לא השתנו לך כל החיים' "
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
יהונתן, חבר של אביחי מהשירות הצבאי ב"כפיר", כתב לנו:
אנו, לוחמי מילואים בפלגה הרובאית של יחס"ם גולני, שזכינו להיות חלק ממלחמת התקומה, להילחם באוייב העזתי והלבנוני ולהשמיד אותו, מקדישים את השמדת תשתיות הטרור של ארגון הטרור חיזבאללה לזכרם של גיבורי ישראל, צביקה לביא הי"ד, מרדכי אמויאל הי"ד, אביחי אמסלם הי"ד, יונתן לובר הי"ד, עברי דיקשטיין הי"ד, ולכל שאר גיבורי ישראל שמסרו נפשם למען המשך תקומת עם ישראל בארצו
לוחמים בפלגה הרובאית של יחס"ם גולני ממשיכים בהשמדת תשתיות טרור בדרום לבנון. לא עוצרים עד הניצחון המוחלט!
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ב-כ' מרחשוון, 21.11.24, פורסמו ב"מעריב" טורים שונים של קרובים בקרבה שונה לנופלים לציון הנופל ה-800 במלחמה.
תודה ל האחים שלנו שנתנו לנו הזדמנות ועשו את הקישור🙏
ראה עוד > >
27/11/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בר BFF רעננה
תודה לנירה שרון שהדביקה וצילמה ❤️🩹
ראה עוד > >
28/11/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מארק יוספוב, מנהל חנות הלד חדרה-כשעיצוב נכנס לתמונה, הציב שולחן הנצחה מחוץ לחנות שלו בקניון לב חדרה ולא שכח גם את אביחי.
מאוד מאוד מרגש!
תודה רבה ❤️🩹
ראה עוד > >
01/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לא שוכחים ביחי שלנו, לעולם לא!
נצולם בהיכל הזכרון בהר הרצל על ידי גדי איידלהייט, מכר של שירה-אמונה, שגם שלח לנו.
תודה רבה!
ראה עוד > >
03/12/2024
שירה אמונה האחות
כל הזמן אני מדברת ומדברת, כותבת ושוב מדברת ומנסה ומשתדלת וחוצבת פנימה והמילים יוצאות וזה לא נגמר וכבר אין לי אוויר ביניהן אז אני לוחצת חזק אומרת עוד משפט ומסתחררת אבל אני מרגישה שאני חייבת לדבר כי אם אני אפסיק אני אשכח אותו ואם אני אשכח אותו אני כבר מעדיפה למות בעצמי גם ככה אני הייתי אמורה למות קודם הרי אני מתכוננת לזה 15 שנה אז איך זה יכול להיות שדווקא הוא, דווקא האח הכי בריא שלנו, הגדול, החזק החסון, הוא זה שנפל ואיך אני, שנאבקת כל הזמן על חיי באלף חזיתות בריאותיות, נשארתי כאן אחריו. איך זה הוגן תגיד לי. איך.
אני מדברת וכותבת וחוצבת מילים החוצה מעצמי עד שאין אותי יותר ואני מרגישה שאני עומדת להקיא או להתעלף ורק בא לי לשכב על הרצפה, ככה באמצע הבסיס, בחדר החשוך נעזוב של דיגיטל ב-8:00 לפנות בוקר כשאין שם אף אחד ולהישמט. לתת לעצמי ליפול, לקרוס, להישאב. לתת לחור הגדול הזה לינוק אותי פנימה ולהיעלם. לבכות ולבכות ולבכות ולבכות עד שאני איצור אוקיינוס שלם משל עצמי, ככה באמצע הדרך בין סתריה למצליח, אוקיינוס שירה-אמונה ועליו אי קטן ובו אני יושבת ומזמזמת את "הו ילדתי אחפור בחול ואתכסה בים גדול".
נדמה שככל שאני פורחת יותר (איך אני מעיזה בכלל לפרוח כשהוא מת) השדים שלי מתחזקים יותר. אני מעמיסה את הימים שלי לעייפה, רק לא להישאר לבד איתם, בלילה, אבל לשטוף כלים צריך וגם לקפל כביסה וגם לנקות את המקלחת ובככל הזמן הזה אני מקפידה להשמיע מוזיקה רועשת, רוק כבד ככל שניתן, כמה שיותר בועט וצווח, רק לא לשמוע את כל הדממה הזו בפנים. דממה מפעפעת, מבעבעת, של אדם שכמעט וטובע בתוך הדמעות של עצמו. דממה שהיא צרחה דקה. איך אני מעיזה לפרוח.
החורפים בלעדיו הם כבר שניים והנה תיכף חנוכה השני יום נישואים לאבא ואימא השני ויומולדת ללירז השני ויומולדת לנטע- שמנטה השני וזה מתחיל להצטבר וזה מתחיל להתבסס ואני אוחזת בציפורניי ממש את האדמה עליה נפלת, משאירה תלמים דקים כשהזמן גורר אותי בשערותיי ממך ומכריח אותי להמשיך לנוע. איך אני מעיזה לפרוח. איך אני מעיזה.
נדמה שאני בוכה יותר לאחרונה. כל מה שלא בכיתי כל השנה. כאילו ירדה הנפיחוּת ושככה הבצקת ועכשיו, רק עכשיו, אני מבינה את כאב העצם השבורה, רואה את החברותם, מתחילה להבין את גודל המהלומה.
אחי הקטן נהרג.
אחי הקטן, ביחי, אביחי, אחי שלי- עבר להתקיים בליבותינו בלבד ונשמתו מרחפת לה בעולם שאיננו שלנו ואני נותרו לאחוז בשינינו את הבד הקרוע שלא יתפרק לחלוטין.
איך אני מעיזה לפרוח.
ככל שעובר הזמן המוח שלי מעכל יותר, כמעט מתענג על הכאב, מאמלל אותי בתמונות מחרידות שלא הצלחתי לדמיין לפני והיום נדמה שנחרתו על הצד הפנימי של עפעפיי והן רודפות אותי. (*אזהרת טריגר*) ראש ניתז לאחור כשהוא נורה, גופו הגדול קורס אפיים, ברכיו המוגנות במגינים מתקפלות, כתפו פוגשת את החול הרך, הפודרתי.
הוא שוכב דומם, קר כקרח, על שולחן הטהרה במאנ"ח הצמוד למשרדי שלי.
אני לא יודעת מאיפה התמונות בראש שלי מפורטות כל כך. לא ראיתי שום דבר שקרוב לזה ואני אפילו לא יודעת אם אכן כך השתלשלו הדברים אך הן אינן מרפות ממני, כאילו אני צריכה לדוש בהן שוב ושוב, להרגיש אותן מפלחות את לבי כמו נטיף של קרח שננעץ בו בחוזקה, כדי להתחיל להבין. אני לא מבינה כלום. שום דבר אני לא מבינה יותר.
אני מסה על נפשי, כותבת ויוזמת, תופרת יום צילומים פה, יוזמת מוצר חדש שם, מייצגת נאמנה את המדור, את החשיבות, את העת ההיסטורית, את אחי, את צה"ל. מרצה ומסבירה במילים ומסבירה פנים וכל הזמן מדברת כל כך הרבה כשאני רק רוצה לשבת על הרצפה, להרגיש את הקור שלה מחלחל אלי ולהישען על הפינה של הספה. כשאין ממש חיבוק שמחכה בבית גם זרועות השזלונג, אם את חוסה מספיק עמוק בפינת ה-ר', מספיקות.
מוקדם בבוקר אני מתעוררת וכבר יוצאת מהבית. לא אכפת לי להגיע מוקדם מכולם, לא אכפת לי שהמסדרון חשוך, לא אכפת לי שהמשרד קפוא. אני דופקת בדלת המשרד הריק, רק ליתר בטחון, ונכנסת. מדליקה את האורות, את המזגן, מסדרת את כמות הכסאות המגוכחת, המצפיפה. כבר לא אכפת לי אם אני מספיקה או לא לארוחת הבוקר, העיקר לא לשקוע במחשבות, בגעגועים, בדמיונות, שוב ולבזבז חצי בוקר.
בבסיס אני בחופש. אני לא חולה בטיפולים ולא אחות שכולה בטקס גדודי או ישיבה על פרויקט הנצחה. אני שירה-אמונה, על הדבש ועל העוקץ. אני כותבת חושבת וממציאה וזה המקום האחד שאני לא זו ש...
אבל המתח הזה, בין כוח חיים כל כך גדול לבין חוויית מוות כל כך מטלטלת, מתיש אותי. לפעמים, כמה פעמים ביום, בא לי להכין לעצמי כוס גדולה של שוקו, להתעטף במעיל הצבאי העצום שלי ולשבת מול השקיעה. בא לי להביא את המצלמה איתי ולצאת לכוון קיבוץ נען, אולי עוד אראה איזה תירס על גבעול מתנודד, בדיוק באור הדמדומים, ואלחץ על הכפתור וארגיש את כובד המצלמה ביד ואוכל לשוב לנשום קצת.
אולי יום אחד, כשהתחפושת שלי קצת תיסדק, מישהו בצד השני יהיה מספיק סקרן להציץ.
אני אוספת זכרונות כמו דמבלדור. שולפת אותם מהמוח, מערסלת בכוס זכוכית על רגל, מריחה, מתענגת, מתפנקת ואז יושבת לכתוב. כמו הזכרון הזה על הפעם ההיא שקמתם מוקדם לראות את הזריחה וחיכיתם שעות מול הים עד שהבנתם שזה לא הכיוון, כמו הפעם ההיא שהלכנו על החוף, רק אתה ואני, ואני הרגשתי שאלוקים בעצמו נגע בי במצח כי היית פשוט איתי ונוצרה סביבנו בועה רק אני ואחי הקטן-גדול ולימדת אותי איך הופכים מדוזות (יחד עם החול מתחתן) ואיך מרימים את אלה שאינן הפוכות חזרה למים בלי להיעקץ (מחזיקים בכיפה) ואני הייתי בהלם שסופסוף יצאתי מעולם הספרים והמחשב ואני עושה דברים מגניבים שלא חלמתי שאעשה ובהלם שמכל העולם אתה אח שלי, דווקא שלי. איך ה' פינק אותי.
כמו הפעם ההיא שהחלטתם למסוק את עץ הזית של ההורים ופרשתם, אתה ואחותנו, ניילון מתחת לעץ והתחלתם להרביץ לו עם מטאטא ואז כבשתם את הזיתים לפי המתכון של סבתא עליזה אבל משהו השתבש והכנתם לנו זיתי עובש. כמה צחקתי עליכם באותו הקיץ. כמה קיצים עשיתי בדיוק אותו דבר עם אחיינים שלנו.
איך היינו פותחים מגלשת מים שמחוברת לצינור של הגינה בקיץ ואתה, ממרום גדלך המוגזם, היית מתגלש בה ועל הדרך "קוטף" איזה ילד מקבוצת האחיינים/בנות שלך שפיזזו בעליצות מסביב והילד/ה היו שואגים בקול בצרחות של הנאה וצחוק.
אני כותבת ואני רועדת, הגוף שלי לא יכול עוד להפריש אותך ככה, להוציא עוד שבב ועוד שבב של עץ שננעצו לי באצבעות כשבסך הכל ניסיתי להקים את הריסות חיי.
שוב. אני כותבת מעט יותר ותוהה מה יקרה איתי ביום שאפסיק לבכות כשאני שומעת את י-ה אכסוף, או סולו סולו או אגדלך. מה יהיה כשהגשם הראשון לא יעלה לי ישר את התמונה שלך רוקד בגשם, ציציות מתנופפות ואתה גורר אותנו החוצה לרקוד איתך. מה יקרה ביום שכבר לא אזכור בדיוק את הגובה שלך, מגע כף היד המיובלת, כובד הזרוע על כתפי, החיוך, הקול הצרוד הזה שהיה קורא לי שירה-אמונה, שירה-אמונה.
אני לא מבינה איך מגיע עוד חנוכה אני לא מוכנה לזה אני לא בשלה מישהו חייב חייב לעצור רגע את השעון אני לא אצליח. אין לי כוחות. כל כך הרבה פעמים אני נושכת שפתיים ומתאפקת לא לברוח לבכות איפשהו כי אם אתחיל לבכות עליך אני לא אוכל לסיים וכל כולי, ממש כל היותי וגופי ולשדי ונפשי ישפכו החוצה ככה, בטיפות גדולות דרך העיניים ומצד שני חנוכה עוד רגע וכולם יודעים שזה בדיוק החג שבו מגיע הנס.
אני פורשת אליו ידיים, ולגמרי בשלה.
ראה עוד > >
04/12/2024
שירה אמונה האחות
אני בת 13, ימי האינתיפאדה השניה. אני בחופשה עם המשפחה ועם משפחה נוספת בכנרת (או אולי ישנו באוהלים בכפר בלום?). הבן של המשפחה השניה ואני רואים מרחוק חבורה של נערים ונערות עם גיטרה, אוזרים אומץ ומתקרבים. מדברים קצת. לאחד מהם קוראים אסף גביש. אני ישר מזהה את שם המשפחה ומחברת לפיגוע אבל מדברת בעיקר עם חברים שלו. כולנו מחליפים טלפונים ומתכתבים קצת אחרי עד שזה מתפוגג כי, ובכן, היינו בני 13-14
אני בת עוד-רגע-36, לירון ואני בפרויקט ציור על ארגזי תחמושת שאירגן פורום הגבורה עם טוב ויפה. צוף אשחר מגיעה ואנחנו מצרפות את הבן שלה אלינו כי נגמרו הארגזים והוא ממש ממש ממששששש רצה לצייר. עד היום יש ארגז במאהל הגבורה שעל חלקו העליון ציור שלנו ועל צדדיו ציורים של הילדון. לירון מדהימה, אני קצת בתוך עצמי.
אני בת 36 ושליש, פרסום שגרתי בקבוצה של המשפחות הגבורה גורם לעוד קרוס אובר מוזר של החיים שלי. כבר כמעט התחלתי להתרגל.
ראה עוד > >
03/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
גל עוסק מתחילת המלחמה בסיוע רב מאוד לחיילים, מפונים וכו'.
את התרומה הזו, של חטיפי חלבון לחיילים רגע לפני תחילת התימרון בלבנון, הוא הקדיש לעילוי נשמת אביחי שלנו. כמה מרגש ומדויק ❤️🩹❤️🩹❤️🩹 https://www.facebook.com/share/p/shrkhs85zSFbCR7B/
ראה עוד > >
25/10/2024
חרבות ברזל לזכר הנופלים
לפני שנה נפל בקרב רס"ר (מיל') אביחי אמסלם הי"ד, גדוד 7008 חטיבה 551.
בן 30 בנופלו, תושב חדרה. הוקפץ ב-7.10, נפל ב-9.10 בעת היתקלות עם חוליית מחבלים בזמן טיהור שטחים חקלאיים ליד שדרות. חוליית המחבלים לא היתה אמורה להתגלות אלא להתחבא באיזור עד לצמצום הכוחות ולצאת לפיגועים. הם שמעו את קולות החיילים המתקרבים, חשבו שהתגלו ופתחו באש. אביחי נהרג ראשון, אחריו סרן יובל הליבני ורס"ן ד"ר איתן נאמן. הכוח השיב באש אך המחבלים היו על תל גבוה ביחס לכוח, מה שקשה מאוד על הקרב ולבסוף עלה טנק על התל ודרס אותם, שובר בדרכו אקליפטוס שהיה שם.
אביחי היה סטודנט מצטיין דיקן שנה שניה להנדסת חשמל במכללת רופין, עבד ב"אלביט" נתניה כמפתח אוטומציה (חטיבת הרדיו) והוא ומשפחתו התגוררו בכפר הנוער "תלפיות", משמשים מודל משפחתי ל-12 נערות בסיכון.
השאיר אחריו זוג הורים, 2 אחיות גדולות, אישה ו-2 בנות. בתו השלישית נולדה כ-3 חודשים לאחר נפילתו.
יהי זכרו ברוך
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תהילה יפרח-חניה היא מהאחריות על הפינה החמה לחיילים בשדרות. מאז המלחמה הפינה החמה הפכה לחמ"ל של ממש עוזרת לחיילים בכל מיני ערוצים.
אחרי יום כיפור נסעה שירה-אמונה לשדרות והסבירה לתהילה ולנוער בשדרות על סיפור הקרב. יחד שתלו פקעות וזרעו זרעים של פרחי בר במקום כדי לצמוח מהכאב והאובדן. בני הנוער אף לקחו סטיקרים של אביחי להדבקה במקומות שונים, כולל בבסיס צאלים!
בנוסף, כמה ימים לאחר מכן, כתבה לנו תהילה כך:
העברתי שיח עם בנות כיתה ז, על עשייה מתוך קושי.. וכמה שהיא מטיבה.
דיברנו על המשפט של אביחי הי"ד ❤️
וחילקתי מדבקות
לתרומות וסיוע לחמ"ל:
תהילה- 054-6671569
ראה עוד > >
05/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לפני כמה שנים חיים קיסוס, חבר המשפחה שמתפלל בבית הכנסת במושב צפריה, הקדיש את טליתות בית הכנסת לראובן מגן, שנפטר לאחר שנפצע במבצע "צוק איתן" ולרפואת והצלחת שירה-אמונה, אחות של אביחי.
מעט לאחר שאביחי נפל הוקדשה טלית נוספת של בית הכנסת לעילוי נשמתו.
אנו מודים ומתרגשים מכל אדם שזוכר את אביחי ומנציח אותו ומרגישים שהנצחות האלה מוסיפות לנו או בתוך החושך.
תודה רבה למשפחת קיסוס ולבית הכנסת המרכזי בצפריה🙏🙏🙏
ראה עוד > >
06/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לילה לבן שמח לכל מי שחוגג 😉
למי שלא מכיר:
היום הוא הלילה האחרון לפני "שבת ארגון" של תנועת בני עקיבא בישראל. בכל שנה נבחר נושא אותו החניכים לומדים כל החודש ועל פיו הם בונים הצגות וריקודים. בסוף החודש מצויינת "שבת ארגון", בו מגיעים ההורים לצפות בקירות שנצבעו בהקשר לנושא, הריקודים ובהצגות. שבט הרא"ה, השבט המבוגר בחבריא א', מקבל שם שנשאר קבוע איתו והוא מצטרף רשמית לחבריא ב'.
ביום חמישי האחרון לפני שבת ארגון עושים "לילה לבן" ומסיימים כל מה שצריך לקראת השבת.
אביחי היה מדריך נערץ וכריזמטי יחד עם שני, שהדריכה איתו (בתמונה). הוא היה מקור לעצות והכלה גם הרבה אחרי שסיים את ההדרכה וחניכיו הושפעו ממנו רבות.
יחד עם שניים מחבריו הם ייסדו מסורת של ריקוד "ריקוד המכונה" בליל יום חמישי האחרון של חודש ארגון, הלוא הוא הלילה הלבן. מסורת שמחזיקה עד היום (!).
ראה עוד > >
06/12/2004
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אתמול בערב היו הופעות חודש ארגון של סניף תנועת בני עקיבא בישראל עמישב-הדר גנים.
שבט נבטים (השבט הצעיר ביותר) בחר את אביחי להנצחה בריקוד שלהם.
תודה ליצחקי ולאה ששלחו 🫶
בברכת חברים לתורה ולעבודה...🇮🇱
ראה עוד > >
07/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תנועת בני עקיבא בישראל סניף חדרה מרכז ❤️🩹🇮🇱🫡
בנוסף לקיר, רקדו החניכים את ריקוד המכונה כמיטב המסורת שהנחילו אביחי וחבריו. החניכים הצעירים שמעו על אביחי ועל חייו וכך הם כתבו לנו:
"כל שבט הקדיש את הפעילויות והלימוד שלהם לחייל אחר שקשור לסניף.. השבט הבוגר (שקיבלת את השם "חיים") הקדישו לאביחי.
בנוסף, התחילו את ריקוד המכונה בלשתף את כל החניכים הצעירים שלא מכירים שאביחי התחיל את המסורת המדהימה הזאת.
הרוח שלו חיה ונושמת בסניף!!"
תודה, התרגשנו ממש🙏
ראה עוד > >
07/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
סניף בני עקיבא חריש 🫶🇮🇱🫡
ראה עוד > >
08/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אורי, אח של נתנאל שהיה חבר קרוב כמו אח של אביחי, טייל בבודפשט והנציח את אביחי גם שם ❤️🩹
ראה עוד > >
09/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ההורים של אביחי גרים בבית קרקע שצמוד ל-2 בתי קרקע אחרים. הילדים של שלושת המשפחות גדלו פחות או יותר ביחד וכך נוצר שאביחי שלנו נקרא "אביחי הגדול" ואביחי של המשפחה ליד נקרא "אביחי הקטן". אביחי הקטן לקח קשה מאוד את ההודעה על הנפילה של אביחי הגדול, שקיבל כשיהיה כבר בשטח בפעילות מבצעית.
כמה חודשים לאחר מכן נישא אביחי הקטן לרחלי ויס והזכיר את אביחי הגדול בחופה.
כ-3 שבועות לאחר מכן נהרג אֵלון, אביה של רחלי, בפעילות מבצעית בעזה.
בנותיו של אֵלון לקחו את הרכב איתו חזר מהמילואים ושבק חיים והפכו אותו לאתר הנצחה של הנופלים.
נכון לזמן צילום התמונות מוצב הרכב במרכז המסחרי בשער בנימין.
תודה ליהודה גרוס על הדבקת הסטיקר וצילום התמונות.
ראה עוד > >
10/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
במוצאי שבת בעוד שבועיים יתקיים בע"ה טורניר כדורסל לזכר אביחי שלנו.
הטורניר פתוח לתושבי פרדס חנה🙏
תודה למוטי וידידיה!
מעבירים את ההודעה כלשונה:
*הינה זה מגיע!🏀🏀🥳🥳*
*טורניר סטירטבול 🏀 קהילתי לזכרו של חברנו אביחי אמסלם הי״ד*
*מתי?* 🗓️
במוצאי שבת חנוכה (כ"ז כסלו, 28/12/24)
*איפה?* 🏟️
באולם הספורט אלישבע (אולפנית "אמונה"), פרדס חנה.
הטורניר הינו טורניר סטריט-בול- 3*3 שחקנים במשחקים קצרים.
*אז מה בתכנית:*
* טורניר סטריטבול 🏀 קהילתי
* תחרות קליעות לילדים, נוער ומשפחות
* טקס לזכרו של אביחי
* הדלקת נרות משותפת🕎
*ההשתתפות כוללת חולצה🎽סופגניות🍩, מדליות 🥇 ופרסים 🎁 לזוכים.*
*כלל הפרטים והתקנון בקישור ההרשמה.*👇🏻
(כמות הקבוצות מוגבלת!) https://forms.gle/kqfGtaiFBECMT6mD7 *(הרשמה קבוצות ע"י קפטן הקבוצה בלבד ולא כל שחקן באופן אישי!)*
עד מוצאי שבת 14/12 כאן -
*כמה עולה?*
עלות סמלית- 20 ש"ח למשתתף, (10 ש"ח לשחקני קבוצת מוצ"ש הקבועים.)
תשלום כאן: https://payboxapp.page.link/YXHt4QQBNbTEoqRV7
ניפגש במגרש 🏀☺️
טורניר סטירטבול 🏀 קהילתי
*לזכרו של חברינו אביחי אמסלם הי״ד*
אוהבים כדורסל 🏀וקהילה🧑🧑🧒🧒?
*זה בשבילכם!*
טורניר 3*3, אווירה קהילתית, סופגניות, מדליה 🥇 וחולצה 🎽לכל משתתף..
ומה לא?!
- קבוצות של עד 5 נרשמים.
- המשחקים יתקיימו באולם אלישבע.
- מספר המקומות מוגבל! 🚫
לפרטים והרשמה:
מוטי גודמן - 0549797706
ידידיה בן שימול 0538286227
ראה עוד > >
11/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מוזמנים לצעוד איתנו-
חברים, משפחה ומי שמעוניין לשמוע ולהיות איתנו.
הלב פתוח 🫶
אנא אשרו הגעה על מנת שנוכל להיערך מראש🙏🇮🇱🕎
ראה עוד > >
12/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ביום רביעי, אור ל-ו' מרחשוון (6.11.24) קיימו בכפר הנוער כפר הילדים תלפיות Talpiot בחדרה טקס לזכרו של אביחי שלנו.
אביחי עבד בכפר בשנתיים האחרונות לחייו. אביחי ומשפחתו התגוררו בכפר והיוו מודל משפחתי לנערות ללא רקע משפחתי הנמצאות בסיכון.
לצערנו, לא הצלחנו להגיע, אך שלחנו דברים שנקראו בשם המשפחה:
אביחי היה עולם שלם. היו בו צחוק ורצינות, שטותניקיות ובגרות, רגישות ושכלתנות, מהירות מחשבה וענווה, מצויינות ופשטות. כל אלה הם בדיוק מה שהפכו אותו לילד, אחר כך נער, אחר כך איש הכל כך מופלא שהוא היה.
אביחי היה איש של חיבורים. הוא תמיד ראה את האחרים סביבו, גם אלה שהיו קצת שקופים. הוא תמיד ידע לכבד כל אדם בלי לוותר על האמונות שלו, ולמצוא דרך להתחבר אליו גם אם הדעות שונות. הוא היה מוכשר בכל כך הרבה תחומים, וכל הזמן לימד את עצמו, כדי להצליח להתחבר כך או אחרת לכל אדם שהוא פוגש.
אחרי שנה בלעדיו אנחנו עדיין המומים וכואבי םאך גם מודים על הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו- מכל המשפחות בעולם הנשמה הטובה והטהורה שלו ירדה דווקא אלינו וזכינו שהוא היה ויהיה לנצח חל קמאיתנו.
הבחירה לעשות חסד לזכרו היא בחירה מרגשת שמראה כמה אהוב הוא היה וכמה לעומק הכירו אותו- האדם עם לב הזהב, החיוך עם הרווח בשיניים והגומה האחת, האור הגדול שהיה פה וימשיך ללוות אותנו הלאה.
תודה רבה לכם, צותת וחניכי תלפיות, שהייתם לו בית ומשפחה ונתתם לו מקום. בכל אחד ואחת מכם יש מהאור הגדול שלו שממשיך לחיות גם כשהוא כבר בעולם שכולו טוב.
אנחנו בתקופה לא פשוטה של מלחמה, דאגה ואובדנים. דווקא בתקופה הזו אנחנו צריכים להוסיף אור, לעשות חסד, להיות טובים יותר, כדי שנהיה ראויים להקרבה של הנופלים את חייהם, כדי שנחיה פה חיים משמעותיים שמעוגנים בזכרם הטוב.
החזיקו אחד בשני, החזיקו מעמד.
עם ישראל חי💪🇮🇱
ראה עוד > >
15/12/2024
שירה אמונה האחות
1. ידעתי שאחרי הגל הטוב יגיע הגל הקשה. חיכיתי לו, המתנתי לו, פרשתי אליו את הידיים שלי באהבה. אפילו קצת חיפשתי אותו. כשקשה לי אני מצליחה לבכות וכשאני בוכה, עד לאובדן חושים עד לאיבוד הדעת, אני מרגישה שיש משהו נכון אחד בעולם- שכואב לי על אחי המופלא כראוי, כמו שצריך לכאוב, כמו שחיכיתי שיכאב. כשאני בוכה עד השתנקות אני אומרת לעצמי אימאלה, ומושיטה יד לאנשהו, מקווה שמישהו יחזיק. אני אומרת לעצמי יופי, ככה צריך. שיכאב. למשהו אחד בכל הטרלול יש לרגע קטן חוקיות. כואב לי על אחי.
הגלים הולכים ומתארכים, הטובים והרעים, מה משטלטל פחות אבל הצניחה מהטופ לשפל עמוקה וכואבת.
טוב שהיא מגיעה.
2. יום ששי, פחות משעה לכניסת שבת. בית העלמין אלקנה. אישה הולכת בשמלה ירוק כהה, עיטורים עדינים בצבעי שלכת, בלנדסטון. החלק העליון של השיער אסוף בקליפס שחור קטן, השאר מפוזר על גבה- גלים מבולגנים שהיא נושאת בגאון. נר נשמה נישא ביד אחת שלה, בשניה סלולרי. היא הולכת בנחישות, עוד מעט שבת, עוקפת צעיר מבולבל שמהסס, ממלאת מזלף במים. צועדת בבטחה למצבה אליה הגיעה כבר כל כך הרבה פעמים. היא מדליקה את הנר, מנקה קצת את בית הנר מגפרורים ופחיות נרות ריקות ואחר כך שוטפת את המצבה, מקפידה לשטוף היטב מכל הבוץ ולהשקות קצת את האדנית שליד. פעם היא שמה שם זרעים אבל לא הגיעה להשקות, אולי עוד יצא מהם משהו. קשה להאמין אבל כל כך הרבה דברים שהיה קשה להאמין להם קרו. כל יום קורים נסים, גם לנו עוד יקרו. היא מסיימת ומחזירה את המזלף למקום. כשהיא מתחילה לעלות את המדרגות היא לופתת את המעקה פתאום, מתכופפת על ברכיה, מחזיקה את עצמה לא ליפול לגמרי בכוח, ופורצת בבכי. חלק מהלב שלה טמון שם, עוד מעט כבר 3 שנים. הכאב מפלח אותה. היא לא מצליחה לעמוד אבל מכריחה את עצמה לנטול ידיים. תיכף שבת והיא ממהרת למשפחה אצלה היא מתארחת. מבדרך לכיורים היא נשענת על עמוד ומתייפחת בקול. היא בקושי נושמת. נלחמת. מנגבת את הדמעות. נוטלת ידיים. מורחת בכוח חיוך.
שבת היום.
3. כשנפלת נעו בי לוחות טקטוניים וקרסו בי קירות וגיליתי מערה חדשה שלא הכרתי לפני. חשוך בה, במערה, אבל אני כבר כל כך רגילה אליה שהיא לי בית שני. אני יוצאת ממנה מדי פעם, כשאני אוגרת כוח להסתער על החיים אך פה ושם, כשאני מאבדת כיוון, כשהרעשים מציפים, כשאני מאבדת ביטחון, אני שבה אליה, מתכרבלת בתנוחת עובר ומרשה לעצמי להיסחף פנימה עוד ועוד.
חשוך במערה הזו כל כך שאני מגששת בה בעיוורון. כשאני בה אני כמהה לחום, לאיזה לפיד, גפרור, משהו. לפעמים אני חושבת שמצאתי משהו, די מהר הוא נכבה.
כל כך חשוך שם שאני לא מוצאת כלום, לעתים קרובות אפילו לא מילים.
המערה הזו היא לי עוגן. בכל איבוד פרופורציה אני נכנסת אליה ומשאירה את כולם מבחוץ, תוהה אם אי פעם מישהו יראה מעבר וינקוש. הם לא נוקשים. אני בסדר.
כשאני במערה שום דבר לא מגן עלי, זו רק אני חשופה מול השדים שלי. בדיחות לא מצחיקות אותי, סרקזם לא חודר, אני צריכה שידברו אלי במילים קטנות ומשפטים קצרים. אני מגייסת מה שנשאר מהכוח שלי, מבטיחה לעצמי השנה אני מסיימת רק את המשימה הבאה ואז פנויה להכנס שוב למערה, להשאיר את הכל בחוץ, לתהות אם אי פעם מישהו ינקוש. הם לא נוקשים. אני בסדר.
4. שלושה חלומות חלמתי עליך השבת. בכולם בדיוק הלכת, בדיוק עזבת, בדיוק יצאת. בכולם, למרות שלא היית ממש נוכח, החלום הרגיש מציאותי כל כך שכשהתעוררתי הרגשתי כאילו עכשיו הודיעו לי שנפלת. הכאב היה לא יאמן אבל גם הגעגוע לא יאמן וכשהתעוררתי עוד לא הצלחתי למקם את עצמי במארב הזמן-חלל, כל כך מבולבלת הייתי שלא זכרתי איפה אני גרה. האם אני עדיין גרה בגולן? האם בירושלים? לקח לי רגע להיזכר שאני גרה בלוד ושהכאב החד הזה מלווה אותי כבר יותר משנה.
אני רואה את החיים שלי מלמעלה בחלומות האלה, וכשאני נוחתת חזרה למציאות לוקח לי זמן להבין לאיזו נקודה בציר הזמן של חיי נחתתי.
אני מטא מבפנים.
5. מאיפה הגיע השקר הזה שאחרי השנה הראשונה זה הופך להיות קל יותר?
אם כבר זה הופך להיות קשה יותר. את לומדת לוותר בכאב על אלה שלמרות שמבטיחים שהם כאן לכל דבר הם לא. את לומדת שהשתנית לנצח, ששום שמחה לא תהיה שלמה לגמרי לעולם. את לומדת שלפעמים את סתם בוכה, סתם. באמצע הכביש, באמצע יום עבודה, באמצע טיפול. את מבינה שזה שם ואת לא רוצה שזה יחלוף כי את לא רוצה להתרגל. את בעיקר רוצה לצרוח לאאאא. אני לא מוכנה שזו תהיה המציאות שלי פשוט לא. לא.
ככל שהזמן עובר את תוהה מה היה טיב הקשר שלכם היום, מה הוא היה יכול להיות עוד עשור. זה ממש לא הופך להיות קל יותר. את מתחילה עם הזמן להבין שכל ההנצחות, ההתעקשויות, הכתיבה, הראיונות, איסוף החומר וההרצאות לא יחזירו אותו ולא ימלאו את החסר ומול זה נגמר האוויר ואת מושיטה יד ולא תמיד יש מי שיהיה שם ויחזיק אותה אבל כשכן זה כמו אלוורה קרה על כוויה. לרגע זה כואב פחות ויש לך כוח להרים שוב את הראש ולחיות במלוא עוזך. הכי טוב שאת יכולה. כי ככה, זה מה שעושים.
6. כיבסתי כביסה עם חתיכת טישו בטעות ועכשיו בכל פעם שאני לובשת בגד ממכונת הטישו יורד ממני "שלג" ואני אומרת לעצמי יו, איך אביחי היה נהנה משלג. לא יודעת מתי בפעם האחרונה הוא ראה שלג.
אוף. איזו החמצה.
"ויש בעולם מקומות נפלאים
הייתי רוצה להיות שם
למצוא את עצמי שוחה חופשיה
בעומקים מתאימים לי
לפעמים מרגישה חזקה
לפעמים מתפרקת
בלי כוח לדחוף את עצמי
מהדחף שלי
לשחות אל החוף
אז עדיין חולמת ועדיין רוצה
וכבר כמה שנים
שהיא לא מרוצה
יש לה הסכם עם עצמה
תמיד כשנשברת עולה לקחת אויר
מי זה אמר שאישה לויתן זה דבר לא שביר
..."
ראה עוד > >
15/12/2024
שירה אמונה האחות
התרעות על פיגוע בטווח המיידי בירושלים. אני מתלבטת אם לנסוע. ברור שאני נוסעת, הרי יחד עם הידיעה על ההתרעות הגיעו ידיעות על פעילות בטחונית למניעה שגרמה לפקקים בכביש 1 וחוץ מזה, היום אני מעביר ההרצאה במאהל הגבורה, שזה לא כל כך מיוחד, רק שהפעם בשורה הראשונה ישבו ההורים שלי אז כל ההרצאה קצת פחות נשמתי.
אני על מדים, אני חושבת לי, בצל ההתרעות. אני מטרה קלה. אין עלי נשק, אני לא יכולה לרוץ. אם הוא ירה בי זה אמור להיות חד וחלק, אם הוא ידקור אותי זה בטח יסתבך עם המחלה שלי. אני אשאר בהכרה לספר עליה? אולי כדאי לחזור לענוד את הצמיד הרפואי שלי? אבל הוא כל הזמן נקרע לי והעמידים מכוערים כל כך. אולי כדאי לקנות כבר שעון חכם. אולי יש דרך להכניס אליו מידע רפואי.
מה יקרה אם זה יהיה פיגוע דריסה? זה לא יכאב לי בהתחלה, כי האדרנלין, אבל איך המשפחה שלי תתמודד עם עוד עומס? והאם זה יהרוס לי את השירות הצבאי?
ומה יקרה אם זה יהיה מטען? האם שומעים את הפיצוץ ואז מתים, מבינים באימה שככה זה נקטע, או שיש בום ואחר כך שלווה כמו שלא הרגשנו מעולם?
רק היום קיבלתי את התמונה היפה שלי מחייכת, עם גומה אחת (פחות יפה משל אביחי אבל גומה!), על מדים. זו תהיה תמונת ההנצחות שלי. מחייכת, על מדים. אין גאה ממני, לא תהיה גאה ממני, ללבוש את המדים האלה, גם אם הם אלה שיובילו ח"ו לפגיעה בי.
מי שאין לו בשביל מה למות, אין לו בשביל מה לחיות, אומר המשפט הידוע ואני, אני מתמסרת. למען העם והארץ כי הם הטעם, כי הם המטרה הנעלה, כי אליהם אנו נושאים עיניים בכיוון החיים שלנו לחיים של משמעות.
מאיפה כל המחשבות האלה?
כבר שבועיים מאז שהתמונות שרדפו אותי בחודשים האחרונים החלו להרפות. פתאום, משום מקום, התחלתי לראות בעיני רוחי את הרגע המדויק בו נפלת. שזה מוזר, הרי לא הייתי שם, אז איך אני יכולה לשחזר ככה את כל הפרטים? איך אני יכולה להרגיש את המתח עולה באוויר, לשמוע את האיוושה כשפגעת בקרקע, להריח את העפר שעלה בענן כשריפד את נפילתך, לראות אותך מונח פרוש על גבך, לראות את החברים שלך מטפלים בך. אין בזה שום היגיון, אין שום מציאות בה זה יכול להיתכן, אבל אני רואה את זה שוב ושוב.
גם את הפרידה אני רואה. עוד הרבה לפני שהסכמתי, בשבוע שעבר, להגיע לסיור במאנ"ח, כבר ידעתי מה אני הולכת לראות. עמדתי שם לידך, כבר היית קר לגמרי, ונגעתי לך ביד פעם אחת אחרונה. איך שום דבר מזה לא באמת קרה אבל.יש לי זכרונות ברורים של זה? של צפידת המוות, של האורות מעל שולחן הנירוסטה, של הפציעה מהירי, של הגודל המדויק שלך על השולחן, מכסה כמעט את כולו, של יראת הכבוד ששררה סביב. זה לא הגיוני שאני רואה הכל מפורט כל כך, כשזה לא באמת קרה.
רק שבוע שעבר הסכמתי להגיע, לבסוף, לסיור במאנ"ח ורק שם שמעתי על התהליכים ועם כל הבכי גם התנחמתי כל כך בכל הנהלים המכבדים שנתנו לך ללכת בכבוד הראוי לך.
הפסיכולוגית שלי וחברים אומרים שככה זה אנשים רגישים וכותבים. יש להם דימיון מפותח והם פורטים בעזרתו מושגים גדולים לתמונות כדי שהמוח יוכל לעכל.
לפני שנה חודשיים, כשהודיעו לי, נעלמת לי לגמרי פתאום. בבת אחת לא זכרתי דמותך, קולך, זכרון אחד שלך. הכל נמחק לי, למרות שעל המקרר יש לי אוסף מגנטים מכובד בו אנחנו מופיעים שנינו.
הזכרונות התחילו לחזור בסדר כרונולוגי:
התינוק המתוק שהיית, ארוך עם עיניים גדולות, כף ידך הקטנה בכף ידי כשהלכנו יחד ברחובות פרדס חנה לסניף בני עקיבא, ריח הזיעה המתוקה שלך כשישנת לידי, הבית הצהוב, הקיצים עם אפרת, הכיפה הבוכרית, היום ששברת את היד, היום שעברת ניתוח עיניים ואני, ילדה רגישה בכיתה ד אולי, לא יכולתי להפסיק לבכות למרות שאמרו לי שוב ושוב שזה ניתוח קל, הבקשה מהמורה ב-13:15 כל יום לצאת כדי "להביא את אחי מהגן", המחשב הגדול, שנדלק על DOS והיה מונח ליד המקרר בבית הקטן ובו שיחקנו בדיגר, הפעם הראשונה שקנית לי מתנה ליום ההולדת, הפעם הראשונה שלימדת אותי לעשות פויקה, הפעם הראשונה שבה, כשהלכנו מכות, אתה ניצחת ואז קלטתי שכדאי לי מאוד לגייס אותך לצד שלי, הפעם ההיא שהלכנו שלושתנו לקניון ונפלת ופתחת את הסנטר ולא היה לנו מושג מה לעשות אז לקחנו אותך לשירותים של הבנות לשטוף ו"לחבוש" בטישו, הפעם ההיא שבאת איתי לסרט (הארי פוטר אולי?) ולא העזתי להראות שגם אני משקשקת, הפעם ההיא שלקחת אותנו לחדר המדרגות כשהיינו אצל סבתא והראית לנו את הטבעת איתה הצעת נשואים, השבע ברכות שלכם בו כבר לא יכולתי להתאפק וגיליתי לך שאני בשיאה של החמרה מזעזעת ושדחיתי את ניתוח השתלת המשאבה לאחרי החתונה וראיתי אותך עם דמעות בעיניים ואמרת לי למה, למה את סובלת ככה, את עושה כל כך הרבה טוב כשיש לך כוח...
זכרונות מרון, החניך שלך מקו לחיים, מהחברים שלך ששרצו אצלנו בבית, מריבים שהרעידו יקומים והשלמות שגרמו לי לאהוב אותך כל כך, שכבר הייתי בטוחה שאני לא יכולה לאהוב את אחי יותר.
לאט לאט הם חזרו, בסדר כרונולוגי ואז בערבובים, ואני לועסת אותם לאט, מתענגת על כל זכרון חדש, ממהרת לכתוב.
אני באמונה שלמה בנפש ובגוף שלי שידעו לעבור כל גל, אבל לפני שבוע כשהייתי אצל הרופא והוא התבונן בצילום החזה שלי הוא אמר לי: אוקיי. מוזר. צורת הלב שלך השתנתה.
ברור שהיא השתנתה, אמרתי לו, הוא שבור לגמרי.
אני מתמסרת לגלים, הם אלה שיובילו אותי אל החוף, ועכשיו הגיע הגל שמוכן לדבר על פרידה. הגל שמציף לי את התמונות המפורטות האלה כדי לעכל עוד קצת מהסוף הלא נתפס הזה.
הן משחררות אותי לאחרונה, כבר לא רודפות אותי בכל שעות היממה כמו שרדפו עד עכשיו ואני מצליחה לחזור לכתוב קצת.
נגזרו עליך חיים כל כך קצרים, אבל זכית שאם כבר מוות צעיר, הוא נעשה בדיוק כמו שרצית לחיות.
אני כל כך אוהבת אותך, לעולם אוהב, אתה חלק בלתי נפרד ממני. אבל בלית ברירה אני נאלצת לקום,
ולהמשיך לחיות
💔 https://www.facebook.com/shira.amesalem/videos/588004060441849
ראה עוד > >
16/12/2024
שירה אמונה האחות
תחנת המשטרה הישנה
בית המייסדים
מצפה שדרות
תל הבנים, בו נפל אחי
סיור הכנה מעצים ומרומם רוח לקראת הדלקת נר שמיני בעקבות הגבורה (מוזמנים)
ראה עוד > >
19/12/2024
שירה אמונה האחות
20 בינואר 2023, יום ששי.
אני מרגישה לא משהו, תוהה איך לשנע את עצמי הבקושי זזה לבית של אבא ואימא לשבת. אביחי נבחר להביא אותי, אני קופצת על המציאה ויוצאת ממני אימא מרוקאית שאני לא מכירה 😅
על הדרך הוא עוזר לי להרים את המיטה כדי להוציא את הפוך מארגז המצעים ומציין כדרך אגב שאני לא צריכה להרגיש לא בנוח כי גם לירזי אחותי מסנג'רת אותו לדברים כשהוא בא לבקר אותה 😂.
הוא עושה סיבוב בבית שלי. הוא פה בפעם הראשונה ואני, רגע אחרי קורס הנדימן, משוויצה בכל מה שבניתי לבד משאריות שפירקתי.
אני זוכרת אותו על הספה, עם כל הבלגן, אוכל את הקציצות האלה. אני יכולה לדמיין אותו כאילו הוא ממש לידי.
19 בדצמבר 2024, יום חמישי.
כמעט 23 חודשים אחרי.
אני בבית חולה. מסתמן שאסע לאבא ואימא לשבת.
הם יבואו לקחת...
החום או החולשה או ההלם מזה שאני חולה גם במחלות של אנשים רגילים (אני חושבת שלפחות מזה מגיע לי פטור😡) מכריחים אותי לשבת בבית, להתעסק בעצמי, לראות סרטים. אישה בורחת מהשורה, הבשורה השיגה אותה.
בכי לא לגמרי מותאם. טשטוש כללי במהלך היום, שוקעת ועולה מבחינת תשישות וריכוז. בכל עליה מסיימת משימה אחרת. החיים קורים בחוץ.
הוא לא יבוא.
ראה עוד > >
15/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
רֹני, שכנתה של שירה-אמונה מקהילת נווה נוף בלוד, בת 13 בלבד, הכינה לנו בחוג קרמיקה 🫶🫶🫶
ראה עוד > >
16/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
המעיין החם במאגר בנטל, רמת הגולן
תודה לחניאל 🫶
ראה עוד > >
17/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
עמותת עזרא מגד, על שם גדי עזרא הי"ד מישיבת אדרת בת ים, חילקה לוחות שנה לתומכיה ותורמיה. בצד האחורי של כל חודש יש הנצחה של נופל אחר ובאחד החודשים הונצח גם אביחי שלנו.
תודה לאלירן 🫶🙏
ראה עוד > >
18/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בתאריך י' מרחשוון, 11.11.24, נסעו גבי, אבא של אביחי ושירה-אמונה, אחותו של אביחי, לבסיס צאלים שם התקיים טקס החלפת מג"דים בגדוד של אביחי, גדוד 7008.
הם חילקו מדבקות עם תפילה לשלום חיילי צהל ועם תפילת הדרך לזכרו של אביחי. רס"ר הגדוד הדביק אחת על הנשק שלו 🙏
תודה שי 🫶🙏
ראה עוד > >
18/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בע"ה בעוד שבוע וחצי נצא לסיור גבורה בשדרות ולהדלקת נר באנדרטה של אביחי.
מוקירי זכרו מוזמנים 🙏🙏🙏
להצטרפות לקבוצת העדכונים השקטה:
ראה עוד > >
19/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אביחי מאיפה בכלל מתחילים לדבר עליך
נסיתי לכתוב עליך כמה מילים ופשוט לא הצלחתי
אי אפשר לסכם בנאדם כמוך בכמה מילים
ואי אפשר להעביר את התחושות והמחשבות שרצות בראש.
לא מאמין שמדבר עליך בלשון עבר
אני מכיר אותך מעט זמן יחסית
משהו כמו 3, 4 חודשים
4 חודשים שזכיתי להכיר אותך
הדבר הראשון שאני זוכר ממך זה את החיוך הזה שלך
היה לך חיוך שובב כזה כמו של ילד
חיוך תמים וטוב לב
ככה קיבלת אותי גם לעבודה
על הכל אמרת לי אל תדאג אחי יהיה בסדר
תוך כדי שאתה מחייך חיוך שיכול להרגיע בשנייה
אביחי אם יש משהו שאי אפשר לפספס זה את הדאגה שלך לאישה ולילדות
זוכר אותך תוך כדי עבודה מרים מליון טלפונים,
הכל כדי שלבנות יהיה את הגן הכי טוב,
כדי שלאשתך יהיו את הרופאים הכי טובים, ועוד מליון סידורים שקשורים לבית.
כמה היית מספר לי על הבנות שלך. היית משוגע עליהן.
אביחי היית אחד האנשים הכי מקצועיים שאני מכיר
והכל עשית בצורה הכי קלילה שאפשר, בצניעות, בשטותנקיות ועם חוש הומור שגורם לכולם להקרע מצחוק. אני זוכר את הפעם ההיא שישבנו על העמדה במעבדה.. רק אתה יכול תוך כדי עבודה להוריד משחק שקוראים לו ביבי רץ, לגרום לכל מי שהיה במעבדה לעצור כל מה שעשה ולהביט בך משחק במשך 20 דק תוך כדי שאתה זורק הערות מצחיקות כמו ״יוו הפכתי לבן גביר תראו..״
אביחי לקחת על עצמך הכל: לימודים, עבודה תורה ודרך ארץ, מטלות בית דאגה לבנות, לאישה ובין היתר לקחת על עצמך גם את ביטחון מדינת ישראל. לקחת על עצמך להציל את כולנו.
תודה אביחי שבזכותך אנחנו כאן היום. אתה גיבור!
פשוט גיבור!
אוהבים אותך אביחי אני וכולם כאן
מקווה שאתה מחייך את החיוך הזה שלך גם למעלה
תהי נשמתך בגן עדן, מתגעגעים😔
ראה עוד > >
27/12/2024
שירה אמונה האחות
חנוכה הוא החג שצובט לי. ברגע שהחנוכיה נדלקת, עוד מהנר הראשון, אני מתעצבת שעוד מעט נגמר. הנרות שלה מחממים לי את עומקי הלב כמו שאף פסיכולוג או פחמימה לא יצליחו. הם מנחמים אותי, מרגיעים אותי, מפייסים אותי. הם חיבוק עם מגבת חמה אחרי שרצתי בגשם והגעתי, שיניים נוקשות ושפתיים מכחילות, לאיזה בית שחיכה לי עוד מימי בריאה.
חנוכה הוא החג שאני נשענת עליו. באורך נראה אור ממש. האור הקטנטן הזה, שמן מוצק שמגיע מוכן, עם פתילה, 29.90 באושר עד, הוא ממש אורו של ה' והוא חומל עלי ומלטף את ראשי ואומר לי אני רואה הכל בת שלי. אני רואה הכל. אל תחשבי שאני מפספס ממך כלום. אני רואה כמה קשה את נלחמת להמשיך, כמה בכוח את מרימה את הראש, כמה כאב על כאב על כאב את נושאת ואיכשהו נולדת מחדש. אני רואה שאת עוף החול, בת שלי. אני רואה.
עוד לפני שהבנתי בשכל, הגוף שלי והנפש שלי אותתו. איזו כבדות גדולה ובכי לא פוסק שיחד עם האישפוז המטלטל פירקו אותי לגמרי. עוד לפני שסיימתי לאסוף את השברים רצתי, ממש ביום שהצלחתי לעמוד על הרגליים, לבסיס. אמנם הצלחתי להחזיק מעמד רק 3 שעות אבל אלה היו 3 שעות של מים מחיים בתוך אינסוף של חידלון. כמה כאב ולעומתו כמה משמעות.
מצאתי את עצמי בורחת ובורחת, אוספת פיסות של חושך לאורך היום: הדלקת נרות אצל חברים בגילי שילדיהם ב"ה רבים במספר וגדולים בגיל והם קרובים כל כך לשלב בו נותר רק לרוות מהם נחת. הדלקת נרות עם חברות שנשואות כבר מזמן. הדלקת נרות של משפחות שלמות, בהן למרבה הפלא כל האחים מגיעים ומתחבקים וצוחקים ומתעצבנים. כולם. כל האצבעות של היד נמצאות.
אני כמעט נחנקת מגעגוע.
אני מתקשה בכל כך הרבה דברים ודוחפת את עצמי בכוח, מצילה את עצמי מלהיכנע לחולשה ולחידלון, עד טיפת לשדי האחרונה אני יונקת את החיים, את העשיה, את הפעילות, את החברות, רק לא לתת למחלה שלי לחמוס ממני גם את זה.
בסוף היום אני מגיעה מותשת ומוצפת, כמו שיהיה כנראה כל חג עד ביאת משיח צדקנו, ועל גבי שק גדול של כאבים שאספתי במהלך היום. אני פותחת אותו וכל שברי החושך צפים לאוויר, מסתובבים סביבי, שרים את שירם הלוחש, גדלים ומתנפחים ומסתירים את עין הלבנה ואל מול כל אלה אני עומדת, מיישירה מבט ומדליקה נר. https://www.facebook.com/shira.amesalem/videos/1338522427595382
ראה עוד > >
22/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בסוכות התפרסם טור של גילי, המתעד החטיבתי של חטיבה 551 (אליה השתייך הגדוד של אביחי), בביטאון The south Florida community voice של הקהילה היהודית בפלורידה ארה״ב.
הטור סיפר על הישגי החטיבה במלחמה והוקדש, כפי שניתן לראות בתחתית העמוד האחרון, ל-3 הנופלים הראשונים של הגדוד, ביניהם אביחי.
תודה גילי 🫶
ראה עוד > >
23/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מדור עתי"ד בשיתוף מדור טיפו"ח (טיפול בחיילות הדתיות) ברבנות הצבאית מוציאים חומרי חיזוק רוח לחיילות דתיות. בין החומרים גם עלון חודשי בשם "בת חיל".
המתכון שהוצג ב"בת חיל" כסלו הוא המתכון של רותי, אימא של אביחי.
מוזמנים להכין בחג...
ראה עוד > >
24/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה רבה ל אור למשפחות שלא שוכחים את ההורים!
ראה עוד > >
25/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ביום ששי, ז' מרחשוון, 8.11.24, השתתפה שירה-אמונה בכיכר הגעגועים בפרדס חנה.
כיכר געגועים היא מיזם בינלאומי ארוך טווח המועד לחבר בין אנשים דרך המכנה המשותף העמוק של הגעגוע ולהוות תזכורת לאהבה שתמיד נשארת בלב.
תודה לגיל על התנהלותה הרגישה והמחבקת ועל נתינת המקום 🫶
ראה עוד > >
25/12/2024
בית הספר אילת השחר, ברוכין.
תלמיד שמע על אביחי מהרב שלו, הרב אסף יחזקאל, שהיה שכן של אביחי ומשפחתו בבית אולגה, והחליט להנציח אותו בחנוכיה 🫶
הלוואי שיגבר האור על החושך ושיהיה חנוכה שמח לכל בית ישראל 🕎
ראה עוד > >
26/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ליאל, חניכה של אביחי מכפר הילדים תלפיות Talpiot , נמצאת בימים אלה בשירות לאומי בקרית ביאליק. בנוסף לתמונה היפה שהיא מפיצה כל שבת והכינה גם לחנוכה, היא ובנות השירות הדפיסו לכל בית הספר:
ראה עוד > >
26/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה לרותם שמש, בת דוד של אביחי, ששלחה 🫶
ראה עוד > >
30/12/2024
שירה אמונה האחות
קראתי בשבת ספר של הרלן קובן וכמובן שחפרו שם על הסימנים שאקדח משאיר על קליע, שריטות וחריטות ופתאום בום, ממש משום מקום, אני רואה אותך יושב מולי ומסביר לי, לפרטי פרטים, דברים שלמדת בצבא או אפילו קצת לפני על רובים, אקדחים, רימונים. איך הסברת לי על הנקר שמנקר את אחורי הכדור וגורם לפיצוץ קטן ואז הקליע נורה והתרמיל נשמט, או איך הסברת לי, בהתלהבות שהתקשיתי להבין, על המנוף של הרימון בנוסף לנצרה ואיך היית מסביר, בעיניים נוצצות, מה שלמדת בצבא על ההבדל בין רובה למקלע, מסביר לי את ראשי התיבות, מדגים עם הידיים, עם הקול הצרוד, אלוקים ישמור ישבתי על הספה בשבת והתקפלתי לשתיים כי הגעגוע פתאום תפס אותי חזק חזק ולא שחרר ואני כמעט נחנקתי כמעט הפסקתי לנשום באמת, עד שהכרחתי את עצמי, כמו שאני מכריחה בצינתורים או מול בשורות רעות, פשוט הכרחתי את עצמי להוציא את כל האוויר החוצה כמו ש Ehud לימד אותי כי רק אז הריאות מצליחות להתחיל להתרחב בחזרה בלי לעשות היפר וינטלציה.
הייתי מאושפזת שבוע שעבר והרופא בישר לי בשורות נוראות ואיומות שאולי לא ישמעו לאחרים איומות ונוראות אבל לי הן היו לגמרי איומות ונוראות והסתכלתי עליו ועלו לי דמעות והוא אמר אני מצטער, אנחנו כאן לעזור כשצריך, אבל מעכשיו זה יהיה יותר קשה ואני אמרתי יו, כבר 15 שנה שאני חולה, וכל דבר כזה מכה בי שוב.
יכול להיות שעוד יומיים יהיה היום האחרון שלי בצה"ל ואני מסתובבת עם גרון חנוק ועיניים רכות שדומעות כל הזמן ולב שבור ושיער פזור כי אס"ק וגם כי אני מתחבאת בתוכו קצת, ככה אני, בורחת לתוך הרעמה כשהקרקע שוב רועדת, ויחד עם הבשורות של הרופא ויחד עם הועדה הרפואית המרתיחה של צה''ל אני לא מבינה כמה עוד המחלה הרעה הזו תיקח ממני. כמה עוד. ואיך שוב ושוב לא משנה כמה אני טובה ומצטיינת ועובדת קשה ומסורה ועובדת על עצמי לזרום עם המערכת ולבחור את המלחמות שלי ולהוציא מוצרים נהדרים, נקיים, מאירים, שמביאים בשורה לעולם- בסוף אני מסתכמת לשורה: חולה במחלה נדירה. המערכת לא רוצה להתעסק עם זה בכלל.
זה היה השבע ברכות האחרון שלכם ורגע לפני שהתפזרנו לבתים עצרתי אותך בצד לבד ואמרתי לך אפשר לדבר רגע? ואמרת לי בטח, או אולי אמרת בטח אחותי, אני לא זוכרת אבל אני זוכרת שריכזת לרגע את תשומת הלב בי למרות שהיית נשוי בדיוק שבוע, ילד מאוהב וחמוד, ואמרתי לך סליחה שאני אומרת לך ככה. סליחה. אבל שבועיים לפני החתונה שלך המצב שלי שוב החמיר ואני אצטרך לעבור השתלה של צינורית בבית החזה ישר ללב והיא תצא דרך העור ותתחבר למשאבה חיצונית ואתה, מטר שמונים על מיליון קילו של שרירים, גבר-גבר ענק שכולו שקוע בשמחה שלו, היית המום ועלו לך דמעות בעיניים וככה עם הלחלוחית, כשאני עוד מרגישה אחראית שאני מצערת אותך ותוהה אם זה היה נכון לומר לך, אתה אמרת לי יו את יודעת, זה כל כך לא הוגן, כשיש לך כוח את מוסיפה כל כך הרבה טוב בעולם. זה כל כך לא הוגן אני לא מבין מה ה' רוצה ממך ואני ניסיתי להקליל ולהגיד שזה בסדר אני לא מתה רק עוברת ניתוח ואפילו לא סיפרתי לך שלא רקדתי בחתונה כי הדיל היה שהמשאבה נצמדת אלי רק אחרי ה-7 ברכות כדי לא להרוס את השמלות ובתמורה אני לא רוקדת בחתונה כי אם אני אתאמץ ואתעלף, ככה הרופא אמר, הלב שלי יעצור עוד לפני שהאמבולנס יספיק להגיע.
רקדתי בחינה, ובאירוסים ורקדתי ורקדתי והרגשתי שאני מתנשפת אבל התעלמתי וככה יצא שרק ממש דקה לפני החתונה, כשכבר קניתי אלף שמלות לשבת חתן ולשאר האירועים, עברתי צינתור והרופא פגש אותי בפנים חמורות ואמר שאני בסכנת חיים. כמעט מיידית. ושמרתי את הסוד הזה בבטן כדי שתוכל לשמוח אבל ביום האחרון כבר לא יכולתי, הייתי חייבת לשתף וכשהתסכלת עלי עם הלחלוחית בעיניים האלה, שהיום אני רואה את אותן העיניים על הבת שלך, ואמרת אני לא מבין, אני לא מבין, כשיש לך כוח את עושה כל כך הרבה טוב, מה רוצים ממך, הרגשתי שאולי אחרי הכל, אולי אחרי כל רכבת ההרים והמורכבויות והריקוד הזה של התקרבות-ריחוק-התקרבות שיש בין אחים, עשיתי משהו אחד נכון.
פעם צבי אמר לי שזה מוזר שאומרים שהשנה הראשונה היא הכי קשה, הרי ככל שחולף הזמן עבר יותר זמן מאז שראינו את האויבים שלנו.
כואבת לי הבטן.
יורד גשם זלעפות בחוץ.
איזה מצחיקה המילה זלעפות, בטח היית עושה ממנה צחוקים, מותח אותה למטעמים ממש- ראית פעם זלעפת? נפלה לך פעם זלעפת? כן פעם הלכתי עם חברים ומצאנו זלעפות. מה זה גשם זלעפות. חחח איזו מילה מצחיקה.
יורד גשם זלעפות בחוץ ורצתי החוצה רק כדי לראות שהארכה המאולתרת למרזב שהכנתי מבקבוק מרכך כביסה ואזיקונים (היית עףףף על זה ועלי אם היית רואה את זה) מכווינה את המים ישר לדלי ואז כבר לא יכולתי להיכנס שוב הביתה כי הגשם והקור קצת עקצצו לי בעור וזה השתלב בול עם העקצוץ בלב אז עמדתי ככה, קפואה, ובהיתי בגשם. נשמתי את האוויר הקר ואמרתי איפה הילד הזה שיקח אותי החוצה יחפים ונרקוד בגשם ופתאום היה לי כל כך כבד. כל כך כבד לי האובדן שלך כל כך כבד לי להיות אחות שכולה כל כך כבד לי להיות עם עוד אחרים באמבטיה הזו של הכאב כבד לי כבד לי אז אני עומדת ככה בגשם, נותנת לקור לחלחל ולהרגיע את הכאב קצת, מסתכלת על הגשם, מרגישה אותך ממש לידי, נושמת ומתחילה קצת להירגע, עד הגל הבא...
מפתח המרחק, אחי,
פתח בי שער
של געגועים... https://www.facebook.com/shira.amesalem/videos/1043795234180298
ראה עוד > >
01/01/2025
שירה אמונה האחות
אחחח, ביחי.
לא מאמינה שלא היית במסיבת חנוכה המשפחתית, לא מאמינה שככה אנחנו חוגגים ביחד..
כל כך מתרגשת מהסיור הזה שבניתי בהקפדה (ותודה לבר ואלירן) במטרה להעביר את רוח הגבורה ולהגביר את האור. כל כך מתפללת שהכל ילך כמתוכנן. כל כך לחוצה כי הודיעו לי הבוקר שגם המח"ט יצטרף לחלק 😱
מוזמנים להצטרף אלינו (ממליצה להצטרף לקבוצה השקטה לקבלת עדכונים בזמן אמת)
ולמי שבבית- אעלה לפה ולחרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד עדכונים, תמונות וכו'.
🫶🕎
#אחיהקטן
ראה עוד > >
02/01/2025
שירה אמונה האחות
לעוד תמונות וסיפורים מהסיור הזה מוזמנים אלי לסטורי או ל חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
זאת חנוכה שמח🫶🕎
ראה עוד > >
02/01/2025
שירה אמונה האחות
8 ימים של אור
ואחריהם-
חושך
ראה עוד > >
02/01/2024
שירה אמונה האחות
אני לא מבין, הוא כותב לי, והלב שלי פועם קצת יותר מהר. כשמשתפים איתי שכול, אני בחרדת קודש. אני לא מבין איך אמורים להמשיך הלאה כשהוא לא כאן. אני לא מבין איך העולם ממשיך, איך רק אני מתבגר. אני לא מבין.
ואני בצד השני של המסך, הטלפון ביד, אני בסוף יום מזעזע אבל תהום אל תהום קוראת והלב שלי נפתח. אני לא יודעת מה לכתוב ובסוף כותבת משהו. ואין תגובה. ואני אומרת לעצמי אוף הייתי צריכה לכתוב אחרת. אולי לא. אולי הוא צריך זמן לבד.
אני רוצה לכתוב לו שהוא צעיר בעשור ממה שאני הייתי כשאיבדתי את Reuven ושזה באמת גיל צעיר מדי.
אני רוצה לומר לו ששנה זה כלום, זה פסיק, זה פסע, במסע הארוך-ארוך של חיים עם הכאב הזה.
אני רוצה לכתוב לו שלומדים, למרות שזה נראה בלתי אפשרי, לשתול פרחים מסביב לבור הזה. לומדים להיות שם בשביל המשפחה כי הם הכי קרובים אליו. לומדים להמשיך להיות בקשר איתו, פשוט בקונסטלציה אחרת. לומדים לשבת בכאב כשהוא מגיע עד שיוצא לו העוקץ ולומדים לבלוע רוק בכוח כשחונק הגעגוע
אני רוצה לומר לו שיבכה. שישב ויבכה. ולא יברח ולא יעסיק את עצמו ולא יסיח את הדעת אלא מדי פעם יתן לעצמו לשבת, להיזכר ולבכות. זה מגיע לאלה שעזבו אותנו. מגיע להם שיבכו על לכתם.
אני רוצה לומר לו ששנה זה פיקציה. אני רוצה לומר לו שלי, מתברר, לוקח כמה חודשים אחרי סוף השנה הראשונה עד שאני מתחילה בכלל לחשוב להרים את הראש. זה קרה עם ראובן וקרה עם אחי ואני שונאת להיות במציאות בה אני כותבת משפט כזה. שונאת להיות במציאות בה איבדתי חבר קרוב קרוב, סבא ואת #אחיהקטן בשנה וחצי.
בא לי לצרוח, אתם לא רואים שהמתקן הזה משוגע? תעצרו, אני רוצה לרדת.
אני רוצה להצטער איתו שהלב שלו נשבר ככה. אני רוצה לשבת איתו על סף השבר הארור. אני רוצה לתת ספייס אבל רוצה גם שידע שאם הספייס הזה חונק מדי הוא לא חייב להיות בו לבד, הוא יכול רק להושיט יד.
אני רוצה לומר שזה ממש בסדר למצוא את עצמך גם חייב שקט וגם לא יכול לסבול את השקט בו זמנית.
חלק מהשכול זה להבין שחברים, עם כל הכוונות הטובות, לא תמיד ידעו מה לומר כדי לעצור את כל הכאב השוטף. לא תמיד יהיה מי שידע איך לעצור את הגל הזה. עם הזמן לומדים שהגלים שוטפים רק אותך אבל עוזר שמישהו צועק את השם שלך מהחוף ומחכה שתגיע.
אני רוצה לומר לו שאובדן קרוב ראשון הוא תמיד קשה ומטלטל. כל האובדנים קשים אבל הראשון מחריד את אמות הסיפים בצורה שקשה להסביר.
אני רוצה לומר לו שלא יבהל מההדחקה ולא כשהיא מתפוגגת. שיאמין בעצמו שהנפש והגוף יודעים מה להציף ומתי כדי לעכל את הדבר הזה ושיתמסר. לא נאבקים במערבולת. מתמסרים.
אני רוצה לומר לו כל כך הרבה דברים אבל בסוף רק שולחת: כן, למרבה התדהמה, השמש חוזרת לזרוח כבר למחרת בבוקר.
ראה עוד > >
03/01/2025
שירה אמונה האחות
עוד ממש רגע שבת ואני חזרתי לי מטיול קטן, מסוג הטיולים שהיית כל כך אוהב ומנסה לדחוף אותנו להצטרף אליך בימי ששי של שמש ואנחנו לרוב היינו כבר עם תוכניות או עם הכנות לשבת.
חזרתי הביתה וקטפתי תפוזים מהעץ של השכנה, עישרתי ונשנשתי ואחד טפטף לי על הרצפה. לרגע אחד התבאסתי כי שטפתי וממש ניקיתי לפני שיצאתי לטיול, אבל אז נזכרתי שאמרת לי שאתה מבחינתך שוטף וזהו. מהרגע שסיימת כל לכלוך הוא כבר לשטיפה הבאה.
מכניסה שבת בחיוך, קצת מריר, אבל חיוך.
שבת שלום!
ראה עוד > >
חיים קיסוס
סיור גבורה- נרות
תודה לכולם שבאתם
גבורה היא מלשום להתגבר, להיות גדולים היום ממי שהיינו אתמול ומחר ממי שאנחנו היום.
הגיבורים שהקריבו את חייהם הותירו אחריהם רסיסים של אור שאותם אנחנו אוספים והופכים את עצמנו למראה המשקפת את הרסיסים האלה בעוצמה גדולה ככל שניתן. אל מול החושף של אויבינו, אנחנו מגבירים את האור.
הגענו היום לשדרות, עיר שרק לפני שנה ורבע ספגה יחד עם שאר ישובי הדרום פלישת מחבלים תאבי דם, צמאי הרס וחורבן, הניזונים מהטלת אימה וטרור. המכה היתה קשה ונואשת, כל מי שכאן יודע בדיוק על מה אני מדברת. ועם זאת, חזרנו לכאן היום, ראש חודש טבת, כדי להדליק אור.
חודש טבת, מלשון טוב. באמצע החורף הגשום, הקודר, הרטוב- מגיע החודש שמתחיל בחנוכה, ומושך אור מהחג המיוחד הזה. בחודש טבת הטבע אוגר כמויות של מים שעוד מעט, ממש עוד מעט, יצמיחו את הצמחים. החודש הזה מזכיר לנו להכניס פנימה כמה שיותר אור מאורו של חנוכה ולהחזיק מעמד, גם אם בחוץ סוער וקודר.
נדליק היום נרות לזכר הגבורה על סוגיה השונים. כל מי שרוצה לומר משהו מוזמן, אנחנו כאן ביחד, קבוצה קטנה שבאה לזכור את הקרבת אחינו וכמובן את אביחי שלנו שהיה כל כולו אור, שמחה וחיבורים לאחר. המטרה היא לא לשבור את רוחנו, להעציב או לדכדך. מותר לנו לבכות, כמובן, אבל גם עם לב שבור לזכור שהראש שלנו למעלה. שבחושך הגדול אנחנו נילחם באור, אותו אור שמעט ממנו מניס הרבה מהחושך. נאחז אחד בשני, נפתח את הלב, נתאחד ונתייחד סביב זכרם של אהובינו ונזכור שכל אחד הוא אור קטן וכולנו- אור איתן.
ראה עוד > >
02/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
1. גן הגבורה (תחנת המשטרה הישנה), אנדרטת מגיני העיר.
הנר הראשון מוקדש לגבורה שבערבות הדדית. האנדרטה הזו מוקדשת למגיני העיר, ביניהם גם אביחי שלנו. לא כולם גרו בשדרות, לא כולם הכירו מישהו משדרות, אך כשפרצו הפורעים הם קפצו להגן. איפה עוד בעולם תמצאו אומה שאל מול מתקפה מחרידה ופתאומית כזו לא רק שלא קופאת באימה אלא קופצת לסיוע- עם נשק, בכפכפים ומכנסיים קצרים או בהעמדת סירים כדי שלחיילים יהיה אוכל חם- כל אחד התגייס ופתח את הלב, את הכיס, את הבית.
על הבניין ממול מצוייר ציור קיר ובו ניתן להבחין במלאך עם חץ וקשת היושב על החלון של הקומה השניה. בקומה השניה של הבניין הסמוך לבניין המצויר היה צלף ישראלי שהוריד מחבל אחרי מחבל להציל חיים רבים. ציור מלאך הוא לכבודו.
ראה עוד > >
02/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
2. גן הגבורה (תחנת המשטרה הישנה)- אנדרטת הנרצחים תושבי העיר שדרות
רס"ם מור שקורי סיימה משמרת לילה כשוטרת ממש כאן, בתחנת המשטרה בשדרות, כשפרצו לעיר מחבלי נוח'בה חמושים מכף רגל ועד ראש. היא נלחמה עד הכדור האחרון כשהוריה, שגרים לא רחוק משם, שומעים את היריות ולא יכולים לסייע. לבסוף נהרגה מירי של צלף. כשנה לאחר מכן נרצח אביה, רס"ב רוני שקורי, בפיגוע ירי סמוך למחסום תרקומיה צפונית לחברון.
את הנר השני נדליק לכבוד הגבורה היונקת מהשורשים. דור אחרי דור של הנחלת ערכי ערבות הדדית, חיי שליחות, נחישות, אומץ ואחריות על הגנת העם והארץ.
ראה עוד > >
02/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
3. גן הגבורה (תחנת המשטרה הישנה)- אנדרטת הנרצחים תושבי העיר שדרות
כשאודיה ודולב סוויסה, תושבי שדרות, הבינו שפרצו מחבלים לעיר הם ניסו להימלט יחד עם שתי בנותיהן רומי (6) וליה (3). כל אחד מההורים תפס ילדה אחרת אך דולב נורה, נפצע אנושות ונפטר מפצעיו. הילדה שהיתה איתו ברחה חזרה לאימה ולאחותה. שוטר הורה לה לנסוע אחריו לתחנת המשטרה, במחשבה ששם יהיה בטוח יותר. עאמר אבו סבילה, תושב הפזורה הבדואית שהיה שם, ראה שאודיה נמצאת בהלם ומתקשה לנהוג והתנדב לנהוג עבורה. השוטר, האם ועאמר נרצחו על ידי מחבלים שאיכשהו, בדרך נס, פספסו את הבנות היושבות מאחור שהתחבאו מתחת לסדין. זמן מה לאחר מכן הגיע לאיזור איש השב"ס יאיר מאיר אבינועם ורומי, שגוננה על אחותה, שאלה אותו "אתם של ישראל?" וכך הצילה את עצמה ואת אחותה.
את הנר השלישי נדליק למען הגבורה הרואה את העתיד. גבורה הזוכרת כי חיינו הם פסע בנצח עמנו וכי מלחמתנו היא לא מתוך חרחור ריב או רדיפת מדון אלא מתוך חובתנו המוסריםת להבטיח עתיד טוב יותר לילדינו. גבורה המבינה כי את הרשעה יש לעקור מהשורש, להשמיד כליל, להכריע ולהכות מכה ניצחת על מנת שילדינו וצאצאינו יוכלו לחיות כאן בשקט, לשגשג ולצמוח. גבורה שמבינה שאין לנו ברירה אלא להמשיך, לצד הכאב, לחיות, על מנת שדור ילדינו יחיה חיים שמחים ושלמים ככל הניתן.
ראה עוד > >
02/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לאחר צפייה בסרטון על גבורת המשטרה ב-7.10 בבית המייסדים, המשכנו לגבעת קובי הנקראת גם מצפה שדרות/ אנדרטת הארבעה.
4. גבעת קובי
גבעת קובי נקראת כך על שמו של הרבש"צ (רכז ביטחון שוטף צבאי) המקומי, קובי הרוש, יליד ותושב העיר. היא מכונה כך משום שהרוש נוהג במסגרת תפקידו לעלות למקום עם קבוצות מבקרים, אנשי צבא ודיפלומטים המעוניינים לראות מקרוב את אזור הגבול.
את הנר הרביעי נקדיש לגבורה היונקת מאהבת הארץ. גבורת החיים, הממשיכים לפעול בכל המישורים ובהם המישור האזרחי דרך תמיכה בחיילים, תמיכה בעורף ובמשפחות שנותרו מאחור והסברה. חזיתות אלה הן חלק בלתי נפרד מהמאמצים המלחמתיים והן משלימות את עבודתם הקשה של הלוחמים בשטח, של תומכי הלחימה ושל החיילים העורפיים. כולנו חזית, כולנו תורמים מה שאפשר אם זו דאגה לרווחה האישית על מנת להקל את העומס האזרחי על מוקדי התמיכה והרווחה, אם זה לעזור לשכנה, לארוז עוגות לחיילים או להתפלל.
ראה עוד > >
02/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
5. 100 מאחינו שבויים ממש פה, מעבר לקו האופק. 100 חלקים מהלב הלאומי שלנו, 100 אחים שבלעדיהם אנחנו לא שלמים.
את הנר החמישי נקדיש לחטופים שלנו.
מבעד למשקפת שיש כאו ניתן לראות את צפון הרצועה (ג'באליה).
נתפלל שישובו לביתם כמה שיותר מוקדם, שהם והמשפחות יצליחו להשתקם, ושיחזיקו מעמד עד שנצליח לשחרר אותם מציפורניהם הרעות של ארגוני הטרור השונים בעזה.
ראה עוד > >
02/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
6. את הנר הששי נדליק למען הגבורה היונקת מערכי צה"ל: חתירה למגע, רעות, עבודת צוות, עמידה אל מול האיום. מוזמנים לקרוא באנדרטה את סיפור הקרב, יש גם משקפת וגם תחנה עם הסברים מוקלטים.
ראה עוד > >
02/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
7. אנדרטת נופלי גדוד 7008 במלחמת "חרבות ברזל"
את הנר השביעי נדליק לזכר הנופלים הקרובים אלינו. כמעט ואין אדם בישראל שלא מכיר לפחות נופל, חטוף או נרצח אחד. אנחנו מבטיחים לשאת ראש בגאון, גם כשליבנו שבור לרסיסים, לזכור, לתמוך אחד בשני, ללמוד את סיפורי הקרב יחד עם סיפורי הצחוק והחיוך מחייהם ולהמשיך, כמו שכתבה זלדה, לאהוב את החיים בלב נשבר.
לפני מספר חודשים, בסוף טקס חניכת האנדרטה, זרענו כאן זרעים של פרחי בר (והבאתי איתי עוד פקעות אם יש זמן ומישהו רוצה). הנר השביעי הוא לא נר שכולו עצב אלא נר מעורבב- עצב על הקרובים עלינו יחד עם היאחזות בחיים, התעקשות על המשך צמיחה, התחדשות, זריעה של יופי במקום בו נחשף כל כך הרבה כיעור אנושי.
שדה דמים היה שם קודם ועכשיו הוא שדה פרגים.
מיקום האנדרטה: https://maps.google.com/?q=31.512255,34.586326&entry=gps
ראה עוד > >
02/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
8. ציון איזור הנפילה בצומת שער הנגב
לאחר הדלקת הנרות פה בצומת, נמשיך לפינה החמה לחיילים על מנת לשמוע בקצרה מהמתנדבות. מאחר שחלק יתפזרו כבר לבתים, אני בוחרת להדליק את הנר האחרון פה, בצומת שער הנגב, כדי שתהיו חלק מהסיומת. את הנר השמיני אנו מקדישים לעורף שתומך בלי סוף בחזית. העורף והחזית הם שני צדדים של אותו מטבע- כשזה חזק ומחזק את השני, השני מתחזק ומחזק את הראשון. כשהמשפחות יודעות שהאבא, האח או הבן מטופלים על ידי מתנדבים אזרחיים, הן דואגות פחות. כשהחיילים יודעים שהעורף מחזיק מעמד ומסייעים זה לזה, הם יכולים להתרכז יותר בקרב. הנר השמיני הוא נר האחדות, הנר של "את אחי אנוכי מבקש"- שמחפש כיצד ניתן לסייע לאחר על מנת שנחזיק מעמד במלחמה הארוכה הזו, הנמשכת יותר משנה.
ראה עוד > >
02/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
סיום-
שיחה של תהילה, תושבת שדרות וממובילות ניהול הפינה החמה לחיילים. 🫶
תודה רבה לנציגים מהפלס"ר, למח"ט ולחפ"ק שלו שהפתיעו בביקור מעזה, לחברים, למשפחה, לתושבי שדרות ולכל המגיעים. הפכתם את חנוכה הזה למשמעותי במיוחד עבורנו.
מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. 🕎🙏
ראה עוד > >
28/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בע"ה ביום ראשון הבא, 5.1.25, יתקיים במאהל הגבורה בירושלים ערב השקת ספרו של הרב קשתיאל.
בכל פרשת שבוע בספר זה מונצח נופל אחר, אביחי מונצח בפרשת "וארא" 🫶
למעוניינים, ספרים ימכרו במקום🙏
ראה עוד > >
30/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
היי רותי מה שלומך?🫶🏽
זאת מעיין סרי, הייתי בת שירות במשפחתון אמסלם
רוצה לשתף אותך במה שעשינו השנה בסוכה, השנה הסוכה שלנו מוארת במיוחד באור של גיבורנו הקדושים והאהובים ובהם אביחי הי"ד.
יחד עם האושפיזין המסורתיים, בחרנו באושפיזין קדישין, אהובים וקרובים ללבנו, שחקוקים לעד בדברי ימיה של האומה הישראלית.
*"דֶּרֶךְ הַסִּכּוּךְ לִהְיוֹת קַל- כְּדֵי שֶׁיֵּרָאוּ מִמֶּנּוּ הַכּוֹכָבִים הַגְּדוֹלִים"*
(רמב"ם הלכות סוכה)
חג שמח❤️
ראה עוד > >
31/12/2024
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בית הספר "רועי קליין" בו לומדת מאיה, בתה של שמרית. שמרית היא בת הדוד של אביחי 🫶
ראה עוד > >
01/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הדר-חן לסרי, שגדלה עם אביחי (הוריה שכנים של ההורים של אביחי), מטיילת בארץ, מציירת ומכינה גלויות מציוריה. באחד מטיוליה ציירה ועיצבה גלויה עם משפט ההנצחה של אביחי
ראה עוד > >
02/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בבית הכנסת "תפילת חנה" הנמצא בתוך מבנה "בית אביחי" (על שם אביחי שלנו) חגיגות השבוע חנוכה עם קבוצת הילדים המגיעים לקרוא תהילים בכל שבת.
גבי אבא של אביחי קיבל גם הוא מדבקה כמו שקיבלו הילדים, ובחר להדביק אותה על הנשק שלו.
אין כמו הבל פיהם של תינוקות של בית רבן, טהור נקי וזך, לעילוי נשמתו של אביחי 🫶
ראה עוד > >
03/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ב"ה הפרויקט מתקדם לאטו ואנו זקוקים לעוד חרוזים/ כפתורים/ כלים עם הדפס מעניין שאפשר לשבור ולשבץ/ תכשיטים שבורים וכו'.
למסירה אפשר ליצור קשר עם ליאה או עם המשפחה 🙏🙏🙏
ראה עוד > >
04/01/2025
שירה אמונה האחות
שנה שלמה שרצתי, קצרת נשימה, מתעלמת מהכאבים בחזה. שיער מתבדר ברוח, כולו ענפים.
אני מתעלמת.
הנעליים נקרעו והמשכתי לרוץ, יחפה, על קוצים. כפות הרגליים מדממות.
אני מתעלמת.
השמלה שלי נקרעה והוכתמה. במקום השמלה היפה שלבשתי הפכה לקרעים סמרטוטים שמחזיקים בקושי.
אני מתעלמת.
לבסוף הגעתי לצוק, לסוף הדרך. השרירים שלי כבר לא מצייתים לי, אין בי עוד טיפה אחת של כוח, האדרנלין נטש. אני נופלת, מובסת, על ברכי ומנסה לצרוח. כבר אין בי כוח אפילו לזה. אני מתבוננת מסביב בנוף הנפרש. הוא יפהפה. אבל הוא לא קשור אלי. יופי כבר לא נוגע בי, מתברר. כלום לא נוגע. כלום לא משחרר את הלב הקפוץ הזה. אין חמלה בעולם שלי, אין רכות, אין עין טובה. יש רק כאב ואותי, נאבקת כמו דון קישוט מול שדים אין סוף, נאבקת על עוד נשימה, מתאמצת לומר עוד משפט גם כשנגמר לי האוויר, רק להצליח להחזיק את כל הקצוות, רק להחזיק את כולם סביבי, רק להחזיק עוד את העשייה. שלא יעלם לי. שלא יעלם לנו. אני כבר לא מצליחה.
אני סומך עליך שתיהי הפרויקטורית, אנחנו יודעים שאת הכי טובה בזה, אני פונה אליך כי אני יודעת שאת עושה את זה הכי טוב. מילים. כמה כוח יש להם. כמה לפעמים הן מוענקות כמחמאה, בעטיפת נייר מרשרש, אבל דוקרות את האצבעות ואת הלב, מעמיסות עוד על מה שגם ככה בקושי סוחב.
תנו לי ליפול כבר אלוקים אדירים. תנו לי כבר לחדול.
תנו לי לסיים יום בלי להציל את העולם, לזחול למיטה ושיחכה לי שם חיבוק. אני אנושית, למען ה'. גם אם קל לשכוח.
השנה השניה כאן, בועטת ומכה בי שוב ושוב כמו קיר בטון שמישהו יצק על גלגלים ודחף לעברי מראש הגבעה.
הלב שלי כל כך שבור כל הזמן, כל כך עצוב.
החלק המבהיל הוא שהתהומות האלה היו שם, הם רק קיבלו גוון אחר, כאילו חדר נוסף נפער במערה החשוכה, הטחובה, העצובה, שמדי פעם אני נופלת אליה.
אף אחד לא יכול להושיע אותי מהמערה הזו וכבר מזמן הפסקתי לצפות או לקוות שמישהו ינסה בכלל. אני נופלת, עמוק עמוק, ומתחילה להבין שאין עוד טעם.
הוא איננו
אני רק האחות
אני רק חולה
אני כבר לא אשנה את המערכת
אולי מוטב להיכנע
כבר לא יראו מעבר, כבר לא אזכה לגאולה
אולי נגיע הזמן לעצור
לסגור את הדלת
לדאוג לעצמי
לפעמים אני תוהה אם אני בכלל קיימת במציאות. אם יש אותי. אם אני חזרה כשאני נעלמת למערה שלי. רוב הזמן התשובה שאני מוצאת מבהילה.
אין נסיך, סינדרלה. אין נסיך.
אין יותר כלום.
סוף דבר הכל נשמע.
נגמר.
ראה עוד > >
07/01/2025
שירה אמונה האחות
5 לפנות בוקר ואני מתעוררת מסיוט. נחטפתי, בחלום. על ידי זוג נשוי של חברים שלי, שלא יהססו לפגוע בי כי הבן שלהם נחטף גם הוא וחייו תלויים בחיי. הם חברים שלי, אני אוהבת אותם, אבל הם מסתובבים סביבי עם אקדחים שלופים. אלה רובי מים אבל משום מה לי הם קטלניים.
אני מתעוררת ואומרת לעצמי שזה היה רק חלום.
הלב שלי לא מצליח להאט. אני תוהה אם ככה אני אמות, מהתקף לב. החזה שלי כל כך לוחץ. אני לא מצליחה להרגיע את עצמי. הצילו.
הכל כל כך רופף לאחרונה. ברגע אחד אני סוערת והודפת, רגע אחרי מתפרקת מהלבד. מה אני רוצה מעצמי. ואם אני לא יודעת את זה, איך אחרים אמורים לדעת מה אני רוצה מהם?
כבר היינו לקראת סוף היום כשהיא ניגשה אלי, המומה. בעל של חברה שלה נרצח בפיגוע היום. ישבנו על כיסאות משרד מרופדים. מבט ישר בעיניים. שתינו בוכות. כמה לב עוד יכול להישבר ה'. כמה עוד.
היא נסעה ללוויה, אני נסעתי הביתה עם 2 חברים מהבסיס. הם ישבו על הספה שנדמה שרק לפני רגע ישבת עליה אתה ואכלת קציצות עוף בצ'ילי של אימא ועזרו לי להחזיר את מכונת הכביסה למקום. אחרי שהיא "רקדה" את דרכה החוצה הבנתי פתאום שאין לי ממי לבקש את העזרה הקטנה הזו.
המשכנו משם לקולנוע. נכנסנו לסינמה סיטי וכמעט נפלתי מהרגליים. בבת אחת פלאשבק לסינמה בגלילות. היינו נוסעים לשם באוטובוס בחופש הגדול. היתה לי אז מצלמה קטנה. היינו נהנים מעצם זה שהצלחנו לצאת שלושתנו. מהעצמאות. נהנים זה מזה בגירסתנו המבוגרת, שרק התחלנו לחוות אז. תמונות שלך עושה פוזות עם הבובות בכניסה. אני מכריחה את עצמי לא לומר דבר ולנשוך שפתיים. נראה לי שלכולם נגמר הכוח לשמוע.
אני מסתובבת בין בובות מינימאוס לשלטים של גלינדה ואלפבה ונזכרת בך הרבה לפני שהפכת לבחור ישיבה, לחייל, לאבא. נזכרת בך כאח שלי, שהיינו מצטטים ביחד שוב ושוב את אסי וגורי, מסתובבים בקניון, מגלים ביחד את העולם ומשתפים בין שלושתנו את הגילויים. אני לא זוכרת כמעט זכרונות ילדות שאתה לא חלק מהם כך או כך. איך שורדים כריתת לב אלימה כל כך? איך נושמים כשהגרון חנוק? איך ממשיכים לעמוד יציב כשלקחו לשרפרף תחתיך רגל?
בכלל, נראה לי שלכולם, בכל העולם כולו, נגמר הכוח לקיום שלי, על השלכותיו.
אני מרגישה שאני נופלת, מתפוררת, נעלמת. מאז שהתחילה השנה השניה אני מבינה שהכאב כאן כדי להישאר. לעומת הגידול המרוכז שהייתי מצליחה לכתוב בעבר, עכשיו כולי גרורות מפושטות של כאב כללי, עמום, שמתיישב על בית החזה ולוחץ אותו והוא בתת מודע, באחורי ההכרה ואי אפשר כמעט לכתוב אותו החוצה, רק נותר להיאבק על אוויר למרות שבית החזה לפות כל הזמן באגרופו המבורזל.
אנחנו יושבים בסרט ואחד מאיתנו מקבל הודעה. הוא מכיר את השם שהותר לפרסום. הוא למד איתו בבית הספר. האגרוף מתהדק.
השבועות האחרונים היו קשים. כל כך הרבה מתח, חרדה, דאגה וכעס. כל כך הרבה פעולות לא חכמות מתוך הכעס הזה. כל כך התעייפתי שלא היה בי את הכוח להרים את הראש קצת מעל ולראות מה הוא מכסה ועכשיו, כשהגיע השפל והכעס התחיל לשכוך, ננעץ בי עמוק הכאב.
הערפל מתפזר ביחי, ופתאום אני מבינה שאתה אינך. מבינה את זה לעומק, עד לפילוח של הגוף שלי ל-2, מבינה את זה כמו דלי של מי קרח שנשפך עלי, מבינה את זה עד שאני מרגישה לפעמים שאני לא קיימת, שאני מתפוררת מעל פי התהום שהיא איונך, שהנה אני מתעלפת, קורסת, מאבדת אחיזה. השנה הגוף שלי כורע תחתיו ומסביר לכולם מה מרגיש לי בפנים.
אלוקים אדירים, אח שלי. אח שלי הקטן.
ביחי 💔
ראה עוד > >
05/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
כחלק מיום גיבוש ב"אלביט", הכינו העובדים מארזי הפתעות וממתקים עם מדבקה לזכר אביחי. העובדים יצאו בחנוכה להתנדב בבתי חולים ולחלק את המארחים לילדים מאושפזים
ראה עוד > >
06/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לירזי אחות של אביחי הוציאה סטיקרים לזכרו בסגנון נוסף על הסטיקרים המוכרים.
המעוניינים מוזמנים לפנות אליה לירז כלים נאים 🙏
ראה עוד > >
07/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אתמול השתתפו גבי ורותי, הוריו של אביחי, בהקרנת סרט חגיגית בבית הנשיא. הסרט הוא סרט הגמר של פרויקט בית הספר הדתי לקולנוע "מעלה" שליווה במשך שנה אימהות שכולות.
האימהות כתבו את התסריט ואף שיחקו בסרט.
אנחנו מאוד גאים באימא רותי שהשתתפה בפרויקט כולו וכמובן, גם בסרט עצמו, כחלק מאחיזה בחיים למרות הכאב הגדול.
🫶🎥🎞️🎬📹📽️🎭
ראה עוד > >
08/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בתקופת ההפגנות סביב הרפורמה המשפטית נסע אביחי ברכבת ופגש שם את דוד שלו, עמי. עמי התרגש לפגוש את האחיין החייכן וצילם אותו מהטלפון כדי לשלוח למשפחה.
זו היתה הפעם האחרונה שהתראו.
התמונה הזו מופיעה לדוֹד עמי בסלון
ראה עוד > >
09/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הדבקות בחיספין וברחבי קצרין
תודה לחניאל והלל 🫶🙏
ראה עוד > >
11/01/2025
שירה אמונה האחות
תינוקת נולדת.
היא נפלטת בחדות מהרחם החשוך, הממסך, העוטף, החמים, אל העולם.
האורות מסנוורים, הרעשים חזקים. היא המומה מהמתקפה על החושים.
הבכי שלה קורע את הדממה.
אימא מחבקת, מרגיעה.
היא נרדמת.
ילדה בת 4, אולי 5 מתעוררת בלילה. ברגליים יחפות היא מטופפת לחדר של ההורים, מעירה אותם ומספרת על מפלצות- בארון, מתחת למיטה, מחופשות לערימת בגדים מונחת על הכיסא. הן מבהילות אותה. יש להן ציפורניים חדות, עיניים אדומות, היא יכולה לשמוע את הנשימות שלהן. החושך הרע הזה מגדיל אותן. היא לא יכולה עוד לבד ולכן אזרה אומץ, יצאה מהמיטה ורצה. אימא פוקחת חצי עין, מרימה את היד ויוצרת מערה עם השמיכה. ילדה זוחלת פנימה. הנשימות השקטות של אבא והחיבוק החם של אימא מבריחות את המפלצות. הגוף שלה מתרפה, הדופק שלה שוכך, הפחד נרגע.
היא נרדמת.
ילדה בת 10 מתעוררת בבכי. היא חלמה שהייתה תאונת דרכים נוראית והיא איבדה, חלילה, את שני הוריה. היא מתעוררת ועוד לא מבינה שזה היה חלום. הפחד לופת אותה. איך תפרנס את אחיה הקטנים? מי יתן לילדה בת 10 לעבוד? מאיפה יהיה להם כסף לאוכל? איך תצליח להיות אמיצה?
המציאות, לבסוף, משיגה אותה והיא מבינה שזה היה רק חלום. היא מתרוממת בכבדות, נחלצת מהמיטה שלה, בראש המיטה הנפתחת ל-3. נזהרת לא להעיר את אחותה ואחיה הקטן שישנים צמודים אליה כמו 3 הדובים של זהבה, ויוצאת למטבח הקטנטן המרוצף ביריעת PVC אפורה. ההורים שלה מופתעים שהיא ערה כל כך מאוחר. היא מנסה לומר להם מה היא חלמה אבל הגרון חנוק לה. האימה מהחלום עוד לא השתחררה לגמרי. לבסוף היא מצליחה למלמל משהו. הם מנחמים אותה ונותנים לה לבכות עד שהפחד משתחרר והיא חוזרת למיטה.
היא נרדמת.
ילדה בת 21 חולה. היא לא ישנה טוב בלילה. היא חולמת שהיא מתה. חולמת על הלוויה שלה ועל כך שאין לאף אחד מה לומר. איזו מורשת משאירים בגיל 21?
היא נחנקת מתוך שינה. כולם קצת המומים מהאיבחון הזה אבל היא זו שלבד בלילות עם המחשבות, הפחדים, הדאגות והגוף הזה שלא מצליח לישון. היא יורדת את 10 המדרגות בין החדר שלה לחדר של אבא ואימא. היא מספרת שהיא לא מצליחה לישון ובכל פעם שהיא שוכבת היא נאבקת לנשום. אימא מתעוררת, אבא ממליץ להוסיף כרית או שתיים. היא חוזרת לחדר מובכת, היא כבר מבוגרת מכדי להעיר את ההורים. אבל היא לא הצליחה לחשוב על שום דבר אחר שיקל עליה. אימא מתעקשת לישון לידה במיטה.
היא נרדמת.
ילדה בת 30 מתעוררת. היא שוב מדממת מהאף. היא כבר יודעת מה זה אומר- בעוד כמה שעות, אם יהיה לה מזל, היא תתעלף והדימום יפסק סופסוף. יהיו לה דקות בודדות להחליף בגדים עד שהאמבולנס יגיע ויקח אותה, בפעם המי-יודע-כמה למיון תל השומר. שם היא תקבל מנות דם, תתאושש, ותחזור הביתה, עד הדימום הבא. זה קורה פעם פעמיים בשבוע כבר חודשים. שום דבר לא עוזר לזה. היא לא רוצה להעיר את ההורים שלה אבל היא עדיין מפחדת להתעלף לבד. ההורים שלה ישנים עם הטלפון דולק מתחת לכרית. הם רק 10 מדרגות ממנה אבל היא לא מצליחה לצעוק. היא בקושי מצליחה לנשום. היא מושיטה אליו יד ומתקשרת. אימא אפילו לא עונה אלא ישר מתייצבת לידה. אבא התעורר גם הוא. הראש שלה מעל הפח, הדם והכוחות עוזבים אותה טיפה אחרי טיפה. אימא מביאה לה טישו, מחליפה שקית באמצע, אוספת לה את השיער, מנקה לה את הפנים עם מגבונים למרות שהם מיד מתלכלכים שוב. אימא עוזרת לה לארוז ולהחליף בגדים. אבא נוהג מאחורי האמבולנס ויושב לידה, שוב, לילה שלם. הוא ישן בישיבה והיא מרפרפת. בכל פעם שהיא פוקחת עיניים הוא קופץ ושואל אם היא רוצה לאכול משהו. היא לא מסוגלת. הוא מפציר. בסוף היא מבקשת תפוצ'יפס. כשהוא חוזר היא בדיוק מתעלפת שוב, למרות שהיא בשכיבה על מיטת המיון. היא מפחדת להתעלף לבד אז הוא מחזיק לה את היד. היא מתעוררת ואוכלת תפוצ'יפס או שניים. הוא לא עוזב לה את היד.
היא נרדמת.
ילדה בת 31 מנסה להתעורר. למה היא כל כך עייפה. היא פוקחת בכוח את העיניים לכדי חריץ ורואה את ההורים שלה, שנראה שהזדקנו בעשור. הם שואלים אם היא יודעת איפה היא. היא לא מסוגלת לענות, היא בקושי מבינה את המילים. הכל מבולבל ומעורפל. היא שוקעת. אין לה מושג כמה זמן עבר אבל היא מצליחה להתעורר שוב. ההורים שלה אפורים מדאגה. הם שואלים שוב אם היא יודעת איפה היא. היא לא מצליחה להבין מה הם רוצים ושוקעת שוב. בפעם השלישית היא מתעוררת בקושי. היא לא מכירה את החדר. הם שואלים אם היא מבינה איפה היא. היא שואלת אם היא בסוג של מחסן. הם מספרים לה שהיא קרסה בניתוח ועכשיו היא בטיפול נמרץ. היא המומה אבל כל כך מותשת שבקושי מספיקה לבכות וישר שוקעת שוב. הצוות לא מרשה להם להישאר איתה בלילה הראשון והוא סיוט של רפרופי הכרה ומשחקי שקיעה-ציפה. היא יכולה ברגע אחד לוותר ולהימשך לשחור הזה שמשקיע אותה למטה אבל היא לא יכולה לעשות את זה להורים שלה אז היא נלחמת. ונלחמת. ושומעת את "שמש" של חנן בן ארי ואת "אל תעזבי ידיים" של עקיבא כדי לגרום לעצמה לרצות לחיות. היא לא יודעת מאיפה למצוא כוח. היא כל כך עייפה כל הזמן אבל השינה שלה טרופה.
בלילה השני הצוות מרשה לאחד ההורים שלה להישאר. היא ממשיכה במאבק להתעורר ורואה את אבא שלה שם בכל פעם שהיא פוקחת את העיניים. היא בקושי מדברת אבל מצליחה לשאול אם הוא ישאר ללילה. הוא אומר שכן.
היא נרדמת.
ילדה לא נרדמת. מאז שעברה השנה מהאסון שלקח לה את אחיה היא לא מוצאת את עצמה. היא חוזרת לישון עם הטלפון צמוד צמוד אליה, שלא תהיה לבד. אם שבת- היא צמודה לספר. אסור שתכנס שבת והיא תהיה בלי ספר. אסור. כבר שנים היא עצמאית, אוהבת את הלבד שלה. הבית הקטן שלה הוא ממלכה שהיא חוששת לעזוב. היא חולמת להתחתן אבל בתוך תוכה יודעת שיהיה לה קשה לוותר על הלבד הבטוח והנינוח שהיא בנתה לעצמה. לפעמים בלילות היא מתעוררת מסיוט. אובדן של מישהו נוסף חלילה, חלומות על קנה של רובה שמכוון לראש שלה דרך סורגי החלון, דמיונות שוב ושוב ושוב של הרגע שבו נלקח אחיה, למרות שלא היתה שם ולא סופרו לה פרטים, ריצה ברחוב ריק והבנה שאין יותר אנשים והיא נשארה לבדה בעולם כולו. החלומות האלה מטלטלים אותה, מנערים אותה, מקפיאים אותה. היא מתעוררת מהם משותקת. לא משנה כמה היא אומרת לעצמה שזה היה רק חלום, החזה שלה ממשיך לכאוב, הריאות שלה בקושי מכניסות אוויר מבעד לאגרוף הברזל, הלב החלש גם ככה שלה דוהר. היא תוהה אם ככה היא תמות בסוף, בלילה, לבדה, מלב שעצר מרוב שלא יכול היה עוד לשאת.
אף אחד לא רואה את הילדה הזו, כי היא לבושה בגוף של אישה בת 36.
לרגע היא חושבת לרוץ ואז נזכרת שהיא לבד.
היא לא נרדמת.
ראה עוד > >
14/01/2025
שירה אמונה האחות
אתמול בערב קיבלתי הודעת וואטסאפ ממישהי מתוקה מתוקה שאמרה לי שהיא מאוד נסערת לקראת החתימה על העיסקה ורצתה לשאול אותי, כאחות של, איך מתחזקים מול התחושה שהחיילים שלנו נפלו לשווא.
הקלטתי לה "פודקאסט" של הודעות קוליות ארוכות ורבות בוואטסאפ ואני מביאה לכאן את עיקרי הדברים. לא כי אני איזו חכמה גדולה אלא כי שובצתי בשירות הצבאי שלי במקום מלא אנשים מלאי רוח, תורה ואומץ ואני זוכה להתחזק מהם ו(לנסות) לחזק אחרים/ות.
אם למישהי אחת (או מישהו אחד) זה יעזור- דיינו.
אם זה מעצבן מישהו מאיזושהי סיבה- סליחה.
1. בואו רגע ניפטר מהמושג המעצבן של נפלו לשווא. אנחנו אנשים מאמינים, אנחנו זוכרים שעם הנצח לא מפחד מדרך א-ר-ו-כ-ה. זה לא שהשגנו מה שרצינו *עכשיו* לא אומר שהפסדנו או שחיילינו נהרגו סתם ח"ו. ספינות גדולות לא עושות פניות חדות. שינויים לוקחים זמן, לאורך דורות אפילו, וכל דור זז קצת קצת לכיוון השינוי המיוחל. לשווא זה בטוח לא.
2. מה אנחנו יודעים? הרשתות, המדיה, התקשורת- הכל סתם מלא בפרשנים בשקל וחצי שאין להם מושג על מאחורי הקלעים מנסחים את החרדות והפחדים שלהם יפה ושולחים לעולם החוצה, משני צידי המתרס. מה אנחנו יודעים על מאחורי הקלעים? מה אנחנו יודעים על ההישגים המודיעיניים, הצבאיים, המדיניים שהושגו? אולי ברגע שכולם יהיו פה נוכל סופסוף להציף את המנהרות במים? אולי ברגע שכולם יהיו פה נוכל לשטח את עזה? וואלה גם אני לא יודעת אבל אני כן יודעת שהתקשורת היא מעוותת מציאות מקצועית (לכל הצדדים) ושהרבה פעמים מה שנראה בעין הוא לא הכל. זוכרים איך עפנוווווו על המודיעין אחרי מבצע הביפרים והתעלפנו מכמה אנחנו מתוחכמים כשאפילו לא ידענו? אז הנה לקח- לזכור שאנחנו מאוד קטנים ולא יודעים הכל ולא למהר להספיד. נמלה שהולכת על רצפת טרצו ועולה על כתם שחור בטוחה שהכל שחור סביבה גם אם הרצפה בהירה.
קצת ענווה.
3. אני מאמינה שיש ה'. שאולי בני אדם עושים בחירות והחלטות לא טובות (וזה לגמרי מתכתב עם עיקרון הבחירה החופשית) אבל יש גם ה'. ה' הביא על אריאל שרון את האירוע המוחי שלו *אחרי* הגירוש מגוש קטיף והוא היה יכול להביא גם לפני. הגזירה נגזרה, אנחנו יכולים להתפלל, להתחנן, להדליק נרות, להרבות אחדות למרות שהכי מתבקש זה להוציא את הדאגה אחד על השני. אנחנו יכולים לבחור בלהוסיף טוב ולהתפלל על ההנהגה שלנו, להביע מחאה בעדינות ולהחזיק אחד בשני חזק אבל בסוף בשורה תחתונה- יש ה' והוא מחליט. "כל העולם כולו גשר צר מאוד"- רק אם אני מתבלבלת וחושבת שאני אחראית על הכל. מאחר ואני לא אחראית על הכל אלא רק על מה שבשליטה שלי- העיקר לא לפחד כלל ולזכור שאני עושה את המקסימום ומכאן זה ה'/ היקום/ הקארמה- מה שנוח.
4. בואו רגע נזכור שאנחנו אנשים מבוגרים ויודעים לשבת במורכבות. הצד שחושב שהעסקה הזו מחרידה מבוהל ממש אבל צריך לזכור שיש פה גם נחמה ושמחה- אחים שלנו חוזרים הביתה! הצד ש-שש אל מול העסקה הזו צריך לזכור את הכאב בצדה. העסקה הזו חלקית, היא בעצם פרס לטרור, אין כאן שמחה טהורה ונקיה אלא שמחה שמהולה בעצב. אפשר להיות בשני הצדדים האלה. חובה להיות בשני הצדדים האלה. המציאות היא עגולה, אין סיבה שהשיח עליה יהיה דו מימדי.
5. במלחמה הזו כבר היינו קרובים לעסקה מיליון פעם ובכל פעם החמאס טירפד אותה או עם דרישות הזויות או שפשוט סירב. אני קוראת לזה "הקשה ה' את לב פרעה". גם פרעה חטף מכה אחרי מכה והתעקש לא לשחרר את בני ישראל למרות שהבטיח שכן. אולי חמאס רוצים עוד מכות, אולי אנחנו עוד לא מוכנים, כך או כך אולי כדאי לשמור את הדאגה והשמחה המעורבבות בעסקה הזו לכשהיא תצא לפועל ובינתיים לפהסיק לחפור בזה ולגרום לכולנו לכסוס ציפורניים עד העצם. יש לנו מספיק מתח (כן, תקשורת, אני לגמרי כועסת עליכם איף)
6. הפחד מהעתיד מובן וידוע אבל העתיד הוא לא תמיד מה שאנחנו מנבאים/ מתכננים. מי כמוני יודעת כמה פעמים המצב הבריאותי שלי הגיע למבוי סתום וכבר התחלנו להיפרד ואז בום! נס! המציאות שברירית ומשתנה- לטוב ולמוטב. בני ישראל כל כך הופתעו מהגאולה באמצע כל השעבוד שהם אפילו לא הספיקו להתפיח את הלחם. לפעמים אנחנו מציירים בראש איזה עתיד חשוך ומפחיד. יכול להיות שאנחנו צודקים אבל גם יכול להיות שפתאום יקרה משהו והוא לא יהיה העתיד שצפינו או שיצוצו לנו כוחות או טכנולוגיות להילחם עם העתיד שצפינו ופתאום הוא לא יהיה כל כך מפחיד. יום אחרי יום.
7. אני רוצה להזכיר רגע לכולנו שיש דברים שלא חלמנו אפילו להתפלל עליהם לפני שנתיים- אחדות ברמה מדהימה (אל תאמינו לרשתות ולטלויזיה, צאו לשטח והיווכחו בעצמכם), התגייסו משוגעת של העורף לחזית, גבורה משוגעת של החזית, מטוסים שטסו פי 6 מהממוצע והחזיקו מעמד, טנקים שהיינו בטוחים שלא יחזיקו ומחזיקים כמו גדולים. סינוואר ירד, הניה ירד, נסראללה ירד, אפילו נשרף הבית של התאומות חדיד (סורי נוט סורי), העולם פתאום קולט את האיום המוסלמי קיצוני כשהוא שוטף את אירופה. תקשיבו לקולות השקטים, לא לאלה שצורחים לנו באוזן שהכל אבוד ומעפן. ממש לא אבוד ומעפן ולא רק שלא אבוד ומעפן, אני גם מסרבת ליפול לבור היאוש שמנסים להכניס אותי אליו באמירות כאלה ואחרות. המלחמה הזו מדהימה בהישגים שלה- צבאית, מדינית, חברתית.
איך אפשר לומר מול זה שהם נפלו לשווא? איך?
ראה עוד > >
15/01/2025
שירה אמונה האחות
התחלתי את היום שלי הבוקר כשהצטרפתי ליום עיבוד לחימה של החברים של אחי הקטן שמבחינתי הפכו לאחים הקטנים שלי בעצמם. הוזמנתי אז באתי ואז גיליתי שלרס"פ החדש, ילד חמוד וצעיר, יש אחות שנרצחה בנובה. עכשיו הוא אחי הקטן פעמיים.
המשכתי לאזכרה של ירון שאחיו, דניאל, קצת אימץ אותי בתחילת הדרך שלי בעמותת האחים השכולים. זה העלה כל כך הרבה זכרונות. כשיעלי אחותם סיפרה על החתונה שלה, אחרי נפילתו של ירון, בקושי נשמתי. ואז עלה המ"פ של ירון וסיפר שגם אחיו נרצח בנובה.
אלוקים אדירים ה' אתה חייב לרחם עלינו תראה מה קורה פה ואיך אנחנו מחזיקים מעמד למרות זאת. מגיע לנו פרס וחיבוק גדול.
*******************************
דברים שאמרתי היום כשנשאתי נאום קצרצר ביום העיבוד של פלס"ר 7008, הפלוגה של אחי:
כמו שאתם רואים- אני על מדים. אחרי שאביחי נפל התגייסתי לצה"ל ואני עוסקת בתחום חיזוק רוח הלחימה. אני רוצה לומר לכם שהחזית והעורף הם שני צדדים של אותו מטבע. כשהחזית חזקה העורף חזק ולהיפך.
אני רוצה להגיד לכם שאנחנו, המשפחות השכולות, מאחוריכם. אל תיפלו כשאתם חושבים עלינו. אנחנו כואבים אבל הראש שלנו למעלה. אביחי אחי חסר אבל אנחנו כל כך גאים בו, גאים בכם. אתם החזית שלנו, אנחנו העורף שלכם. בהצלחה בחזרה לשגרה. אוהבים אתכם ומאחוריכם.
דברים ש(חבל ש)לא אמרתי:
חזרה לשגרה היא תהליך. בשנה ורבע האחרונות גם אני עוברת תהליך. להבדיל מחזרה לשגרה- אני עוברת תהליך של אובדן ועיבודו אבל בסוף לכל תהליך ארוך ומורכב יש קווים דומים ואני רוצה לשתף אתכם קצת ממה שמחזיק אותי, אולי תמצאו בזה איזה שביב של חכמה.
תתמסרו. כל תהליך מעובד בגלים. זה לא ליניארי וגם לא עליות וירידות אלא קו מפותל שמסתלסל, עולה, יורד, פונה בחדות. יעברו עליכם גלים של כעס, של מרמור, של ריקנות, של היי, של אסירות תודה. יקח זמן להוריד את ההילוך מהדריכות של הקרב למציאות. תנו לגלים האלה להציף ותנו להם שמות. תגידו לעצמכם: זה בסדר, אני מרגיש ריקנות או דריכות או עצבנות או עייפות או חידלון אבל זה רק גל ואני יודע שהוא יגמר. תהיו בגלים האלה. אל תיאבקו אלא תתמסרו. רק התמסרות לגלים מובילה אל החוף לבסוף, אם נאבקים עלולים להחליש את עצמנו ולטבוע.
תחמלו. תחמלו על עצמכם, תחמלו על הסביבה, תחמלו על כל החריקות והפלטות שיש ביחסים בינאישיים שעברו את הטלטלה הזו. תחמלו על עצמכם אם אתם חסרי סבלנות, תסלחו לאחרים אם הם לא מבינים. אתם חוזרים לבנות משהו ביחד, זה מצריך למידה של שני הצדדים מחדש. אתה תלמד אותה, היא תלמד אותך. כל אחד ישתף קצת משלו, כל אחד ימצא בעצמו כוחות לתת קצת לאחר. בסוף תיפגשו שוב באמצע ואז תחזיקו ידיים ותלכו משם יחד. לא לכעוס על עצמכם. אמצו לעצמכם שיח חומל: לא נורא אם לא הצלחנו היום, בטוח נצליח מחר.
תשמחו בדברים הקטנים. גם בריבים הקטנים. כשחזרנו לריב את הריבים הקטנים, המשפחתיים, המטופשים, שיש בכל משפחה ידעתי שאנחנו מתחילים להחלים. שיצאנו מחרדת המוות המקפיאה ואנחנו מעיזים, לא יאמן, לשוב לחיות. בכל הדברים הקטנים שעלולים לגרום לכם להתגעגע לעזה- תשמחו. זה לא שהריבים והפשטות של המציאות הם אידיאל, אבל עצם החיות אותם, בבינוניות של מציאות שלא יכולה להתנהל באידיאה, מראה שהדריכות והפחד שוככים. וזה בריא.
תאהבו מלא. פשוט תאהבו מלא. תחבקו, תצחקו, תלכו לסדנאות משותפות, תרשו לילדים פעם ב ארוחת ערב שכולה ממתקים, לכו לג'ימבורי וקפצו יחד איתם לבריכת הכדורים. תחוו מלא מלא חוויות, תעשו סלפי מטומטם וקרינג'י בכל אחד מהמקומות האלה, מלאו את מלאי הזכרונו שלכם בזכרונות טובים, חיים, מלאים בצחוק מתגלגל של ילדים שמסתגלים למצב המוזר והמטורלל הזה כמו שרק ילדים יכולים. אין לכם ילדים עדיין? בשביל זה המציאו אחיינים. מלאו את המחסן בזיכרונות טובים ושמחים של הקלה ששבתם.
החיים ללא האדרנלין של עזה יכולים להיראות ריקים פתאום אבל בדיוק על זה נלחמתם, בדיוק על זה אנחנו כולנו נלחמים- על הזכות לשוב להתעצבן על יום ראשון בבוקר, על הפקקים, על הממשלה, על הילדים שלא מרימים גרביים לכביסה ועל הבוס שמציק כשאתה בסך הכל מנסה להכין קפה.
לחיי כל הימים האפורים בין הפיקים.
❤
בתמונה:
בר מתוקים שמכין סיני לזכר בן דוד שלו, איתי מאירי, בהתנדבות לימי עיבוד וכו' של חיילים.
ראה עוד > >
17/01/2025
שירה אמונה האחות
שבוע ארוך ובסופו יום חמישי ארוך
אנחנו מחליטות לקפוץ לאיקאה
אנחנו צוות טוב, מתקתקות
עוברות-בודקות-בוחרות-מעמיסות
כל אחת נכנסת לאוטו שלה, אנחנו נפרדות בחיבוק
ברקע אלי לוזון שר לי על ניאון שנכבה מזמן ברחובות
אני נוסעת הביתה והבטן שלי מתחילה להתכווץ
כל מטר שהאוטו עובר מראשון ללוד חונק אותי יותר
רק כשאני מגיעה הביתה אני מבינה שאולי קניתי שולחן סלון, אבל אין לי אח שיבוא להרכיב לי
שאולי בניתי לבד את הארונית מתחת לכיור של המקלחת אבל אין לי אח שיהיה גאה בי
שאולי סיימתי הכל ב-2 בלילה עם פציעות בידיים כי המברגה שלי כבדה אבל אין אף אחד שיבוא ויגיד לי נו מה את מוותרת לעצמך, אם זה יצא עקום תרכיבי שוב מחדש עד שזה יצא כמו שאת רוצה.
השארתי עקום.
יש לי חור בלב בצורה של אח.
בחוץ יורדים עכשיו גשמי ברכה
ואת בוכה
ואת בוכה
ראה עוד > >
18/01/2025
שירה אמונה האחות
תכתבי, נו, תכתבי. אז מה אם זה רגע לפני שבת. אז מה אם זה המון וכבר עברה השנה הראשונה ומתחילים לצקצק. תכתבי נו, עד שעולה זכרון מגובש תסתערי עליו ותכתבי אותו, תנקזי החוצה קצת מהכאב שנדמה שבשנה השניה הפך מפושט ודייר קבע וקשה יותר לחבר אותו לנקז של כתיבה.
תכתבי נו, את זה שאת שומעת את "זרעי קיץ נישאים ברוח" וישר חוזרת למטבח, בת כמה היית? אולי 20. לא יודעת. אולי יותר. עמדת ליד החלון של המטבח, אולי שטפת כלים אולי סתם ישבת על השיש כדי להיות לידי כשאני עשיתי משהו? אולי הכנו או סידרנו משהו ביחד?
השיר הזה היה ברדיו כחלק מפרסומת ואמרת לי יו איזה שיר יפה ואני אמרתי ממש! נכון? אבל חיפשתי בגוגל ואין שיר כזה הוא כנראה רק לפרסומת ואתה התבאסת ושנינו התבאסנו ושנים אחרי כשאשמע את השיר הזה אני אתהה איך פספסתי שהוא קיים למרות אותה פרסומת ומיד מיד כשהזיכרון הזה קופץ מגיע עוד זיכרון שכבר איזה זמן מחכה אבל לבד הוא לא שווה פוסט ובזיכרון הזה אנחנו כולנו כל המשפחה בקיאקים ויחד איתנו שטים, כמובן, עוד מלא אנשים שחלקם הן בנות מהחינוך החרדי ששטות כולן ביחד בסירת ראפטינג ופתאום אחת מהן נופלת וכולן צורחות את השם שלה שאולי היה ברכי ואולי היה מלכי ואולי משהו אחר בסגנון והיא כבר באמת ממש כמעט טובעת ומגיעים שני קיבוצניקים שריריים לובשים חולצות ללא שרוולים, מצוות התחזוקה של הקיאקים, ומנסים להושיע והיא תוך כדי שהיא טובעת צועקת תמות .. נפשי... עם.. פלישתים ... ולא.. אגע.. בבנים.. ואנחנו, לא נעים לומר, התגלגלנו מצחוק ואמרנו מה, אבל זה פיקוח נפש וגם מאיפה המשפט הזה ובסוף היא ניצלה, כמובן, לא זוכרת איך אבל זו נהיתה הבדיחה שלנו בבית בכל פעם שמישהו החמיר שלא לצורך או הבין את כל הרעיון של הלכה וחיי תורה הפוך ואתה, איזו נקיה ונוקבת היתה התורה שלך ואיך התגלגלתי לשרת בצה"ל בר-ב-נ-ו-ת איפה שיש כל כך הרבה תלמידי חכמים כמוך ואני רק מחפשת איך לפגוש אותך רק עוד קצת רק להגיד לך כדי שתהיה גאה בי כדי שיהיה איזה רגע לחלוק את האהבה המשותפת לתורה, למשל.
היום הרכבתי שולחן מורכב וקשה של איקאה והסתבכתי עם החלק האחרון שהצריך כוח פיזי ולרגע כאילו היית פה שוב, מרים את המיטה הכבדה כדי לעזור לי להכניס את הפוך לארגז המצעים ואומר לי את תרגישי רע אחותי, אני רגיל שמסנג'רים אותי ואני, בתור אחות גדולה, מתכווצת ומתקפלת פנימה כי שוב הפכת אתה לגדול ואתה זה שעוזר ומסייע לי והשולחן הזה היה כל כך קשה וגם הארונית למקלחת שקניתי איתו ושמעתי אותך כל הזמן אומר לי באוזן אם זה עקום תפרקי ותרכיבי שוב ובכיתי והברגתי והתגעגעתי והרכבתי ושמחתי על שמצאתי סופסוף מה היה הקטע שלנו כי פעם נוי שאלה ולא ממש ידעתי מה לומר וככה עם כל הבכי וההברגות פצעתי את עצמי ורק רציתי לשכב על כל הלוחות והקרטונים ולבכות ולבכות ולבכות עד שהבכי עצמו יהיה כל כך חזק שה' יצטרך לעשות נס או לרדת בעצמו להרכיב את השולחן אבל שמעתי אותך אומר לי לא להתפרק לי שירה-אמונה אנחנו תיכף מסיימים הנה את רואה אז מה אם הרכבת הפוך אז מה לאף אחד לא קל בהתחלה יאללה בואי ממשיכים וככה המשכתי בוכה וצוחקת כי אח שלי איתי מה יש לי לפחד עוד בורג ועוד בורג והנה איזה תותחית אין את משהו בואנה אני עף עליך אחותי אני עף עליך ופתאום כאב חד ודם ואני קולטת שיחד עם הפעלת הכוח על המברגה כמו שאמרת לי גם בכיתי בלי שליטה והברגתי לעצמי את האצבע אבל מה אכפת לי מה אכפת לי בניתי לבד את השולחן איזה תותחית אני. איזה תותחית, אחותי.
וואלה, היית עף עלי
ראה עוד > >
18/01/2025
שירה אמונה האחות
הלב חצוי, הכל כל כך מורכב.
למזלי, יותר לא יודעת מיודעת מה לומר, מה לחשוב,
רק נזכרת ברגע הזה, רגע אחרי הקצינים בדלת, שסיפרו לנו את סיפור הנפילה ולי היה חשוב לדעת רק שני דברים:
1. אם הוא סבל (לא)
2. אם חיסלו את המחבלים (כן)
ועל זה לבד אמרתי תודה.
בערב הזה חושבת גם על כל אלה שלא זכו שנקמת דם אהוביהם תגיע מיידית ורואים את הרוצחים משתחררים הביתה..
הלב... אוף.
הלב..
אין מילים.
ראה עוד > >
19/01/2025
שירה אמונה האחות
ומה אם הוא היה נפצע?
הייתי לוקחת.
עוזרת לו למצוא איזון מחדש, מוצאת לו את הפרוטזה הכי משוכללת, את עין הזכוכית הכי משכנעת, את היד התותבת הכי יקרה. הייתי עובדת מסביב לשעון ורעבה ללחם כדי לממן את זה.
ומה אם הוא לא היה זוכר איך ללכת, איך לאכול, איך לדבר?
הייתי לוקחת.
הייתי עוזבת הכל ומתמסרת. כבר הוכחתי שאני יודעת להתמסר. הייתי מרעננת את כל החומרים מלימודי התואר לריפוי בעיסוק ומלמדת אותו, צעד אחרי צעד. הייתי נשארת איתנה, לא מזיזה שריר, אל מול התקפי הזעם והתסכול. הייתי מוצאת בכוח, בציפורניים, נקודות של התקדמות להאיר עליהן. הייתי מקדישה את חיי, מקריבה אותם קורבן, על מזבח העצמאות שלו.
ומה אם הוא היה שוכח את כל מי שהוא?
הייתי לוקחת.
הייתי מזכירה לו. מדפדפת איתו בתמונות, מביאה חברים שיזכירו לו, מראה לו סרטונים, מספרת לו איך אני חוויתי אותו. הייתי יושבת איתו ומתאבלת על שהיה אך מתעקשת לבנות את שיהיה. הייתי מנגבת לו את הדמעות ומבטיחה לו שהוא לא יצעד לבד לעולם.
ומה אם הוא היה שוכח גם אותך? את כל הבדיחות שלכם, את הסלנג הפנימי, את מילות הקוד?
הייתי לוקחת.
הייתי יוצרת איתו מרחב אחאות חדש. מביאה משחקי קופסה ויצירות, ממציאה אתגרים, תחרויות, שטויות. מציעה את המצע וזורעת את הזרעים. צעד אחרי צעד היינו משקים ומטפחים זכרונות חדשים, קודים, הבנה של אחים שרק צריכים להחליף מבט, בדיחות משותפות על אחרים.
ומה אם הוא היה רק קליפה, שמבטו היה מזוגג, שהוא לא היה מוצא מנוח?
הייתי לוקחת.
הייתי מלבינה את לילותיי בצל לילותיו הלבנים, הייתי מקשיבה לו וקורסת רק כשלא היה מסתכל. הייתי מעבירה את מיטתי ליד מיטתו כדי שלא יהיה לבד כשיתעורר שטוף זיעה ומבוהל, שותלת בו זכרונות חדשים של שיקום וצמיחה ותקווה. הייתי מושיטה לו ממחטה או כתף כשהיה מצליח לשחרר בכי על שראה, על חבריו שנותרו מאחור, על תום הילדות שנסדק ולא ישוב עוד. הייתי דוחפת אותו בכוח לעזור לעצמו ונשבעת לו שעד יומי האחרון אחזיק לו את היד בתהליך. הייתי מבטלת את המכות-מתוך-שינה שחטפתי כשחנקו אותו סיוטיו ואומרת לעצמי אז מה, לפחות הוא בחיים. כל עוד הוא בחיים אפשר לתקן.
ומה אם הוא היה חי אבל לא בהכרה?
הייתי לוקחת. הייתי מקדישה לו את ימי. שרה לו כדי שיקום ויצחק על הזיופים, קוראת לו את דברי התורה הגבוהים שהוא אוהב, שוברת את הראש בסוגיה בגמרא למרות שהיא לא עולם התוכן שלי. הייתי מלווה את חבריו לבקר אותו כדי שלא יבהלו וישובו להגיע, אולי הם יצליחו לעורר אותו. הייתי מחבקת את הראש הגדול שלו, מנשקת את המצח בין המפרצים, מלטפת את הזיפים המחוספסים של אח שלי הקטן ומודה לאלוקים שיש לי גוף חם ונושם לחבק. שיש לי שביב תקווה. לפחות זה.
ומה אם היה חוזר מהשבי, אבל וחפוי, שבור והלום, זר אך מוכר?
בוודאי, בוודאי, הייתי לוקחת.
וגם את שלקח, לקח בחסד.
הוא לא סבל, לא נשארו רוצחיו לחגוג את שחרורם, נותרו בנותיו, מורשתו, חבריו, עשייתו, רסיסיו.
לא הייתי רוצה אבל אם כבר נגזר, אז ברחמים.
לוקחת.
ראה עוד > >
12/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ביום חמישי האחרון סיים הגדוד של אביחי סבב נוסף בעזה.
אחד החיילים שלח לנו את התמונה הזו, ובה קמע השמירה שהכינו משפחת איצקוביץ' מלוד לחיילים, לעילוי נשמתו של אביחי:
נגמר הסבב. יצאנו היום מעזה. מרוקן את הכיסים בפעם האחרונה.
ראה עוד > >
13/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
כתבה שפורסמה השבת ב"מקור ראשון" על פרויקט בית הספר הדתי לקולנוע "מעלה" עם אימהות שכולות, בתוכן רותי אימא של אביחי.
בסוף החודש הסרט המלא ישוחרר לרשתות החברתיות.
(קישור לטריילר בתגובות) https://www.makorrishon.co.il/magazine/dyukan/808133/
ראה עוד > >
14/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה לעליזה אדלמן וחיים מרציאנו שהדביקו באוניברסיטת בר אילן
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה קו לחיים - Kav Lachayim 🫶🏃
ראה עוד > >
19/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
במקור ראשון של פרשת "ויחי" (10-11.1.25) פורסמה כתבה על תהילה, בין המובילות של הפינה החמה לחיילים בשדרות.
היא הזכירה שם את אביחי וכמה משפט ההנצחה מסייע גם לה עם מורכבות התקופה, דווקא לצמוח ולעזור לאחרים.
תהילה היתה ההרצאה האחרונה שלנו בסיור הגבורה בחנוכה ונתנה לנו הרבה כוח והשראה. תהילה תודה שאת קיימת!
🫶🫶🫶
ראה עוד > >
20/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אושר, שהיה חניך של אביחי בתלפיות, יצא לאימון ריצה לזכר אביחי. הוא רץ באימון 30 ק"מ!
אלוף אושר, גאים בך!
ראה עוד > >
20/01/2025
שירה אמונה האחות
זה הרגיש שלא משנה כמה אני נוסעת, עדיין נשארת לי יותר משעת נהיגה. נהגתי ונהגתי ונהגתי וכבר כמעט שכחתי שאתמול היה יום שסיימתי מוכרעת וכמעט שכחתי שהבוקר הייתי צריכה להכריח את עצמי לקום כי החרדה ישבה לי על החזה וחנקה אותי בכוח וכמעט שכחתי שיצאתי לבסוף לשיבא באיחור של 40 דקות ושכשהסתכלתי במראה הפנימית ברכב ראיתי דמעה שקופה עם מסקרה שחורה חוצה לי את הפנים ואמרתי לעצמי זהו, היום זה היום שהלב שלי לא יוכל עוד לעמוד בזה. היום הוא היום שהעומס ישתק אותו. היום הוא היום בו אני אגלה שאלה לא דמיונות אלא באמת יש שם רשרושים של כל החלקים שהוא התפרק אליהם תקועים בתוך הפריקרדיום (שק הלב) ומקרקשים בכל שארית פעימה.
המשכתי לנהוג וכמעט שכחתי שכשהגעתי לבית החולים העמוס במזרח התיכון עצרה אותי מישהי בלי שום סיבה ואמרה לי "בואי אני אפנה לך את החניה שלי. תעשי סיבוב אני מחכה לך ליד האוטו" ובכך הושיעה אותי מלפחות 20 דקות ו12 סלאלומים כדי למצוא חניה.
כמעט שכחתי שהפגישה אצל הרופאה החדשה היתה פגישה מלאת צחוק ופתיחות הלב ובסופה- לא יאמן ממש!- אמרה לי הרופאה שנראה לה שבתחום שלה אין לה צורך לתת לי תרופות ואני אמרתי לה את רואה למה אני אוהבת את המחלקה שלך, כאן אני נופשת כשכבד לי במחלקת ריאות. כאן אני בריאה.
כמעט שכחתי את הסחרחורת הקלה של ההקלה כשיצאתי ממנה ואת הלב המתרחב כשנכנסתי לבית של סבתא, דרך שיח הלנטנה ששם מימי הקמת המדינה כנראה, ובזמן שהיא סיימה להתקלח אני ניגשתי ישר לארון הפינתי הזה, שכילדה הדלת הנפתחת הפינתית שלו היתה בעיני פלא הנדסי של ממש, והוצאתי אילפס (שזו מילה שלמדתי לפסיכומטרי) והנחתי בו ביצה ושני תפוחי אדמה מהמקרר ומילאתי במים רותחים מהתמי4 והנחתי על הכירה והדלקתי את הגז ופתאום התחממתי כולי באלפי זכרונות ילדות מופלאים מופלאים מהבית הקטן הזה שהקירות בו, כך נדמה לפעמים, בנויים רק מזכרונות ואז בבת אחת נבהלתי כל כך שגם סבתא תלך. מאז שאביחי יש בי פחד אימים כל הזמן שעוד מישהו ילך ושהפעם אני אאבד שליטה לגמרי והרי הסבתא הנהדרת והמיוחדת שלי, זו שאני כל כך דומה לה, כבר בת יותר מ-90. אימאלה.
את כל זה כמעט שכחתי כשנסעתי צפונה ולאחר גוש דן המצטופף בבנייניו ולא משאיר פיסה קלה לומר בה תפילת הדרך, החלו להוריק השוליים ועם כל הורקה התרפה בי איזה חלק, נחלץ ממני איזה תריז.
מאז שאחי יותר קר לי. לא רק כי חורף, הרי החורף הזה חמים כמו ימי ראשית הקיץ, אלא פנימה. בור קפוא שותה אותי, הופך אותי לאובססיבית לכל רסיס של חום. אני מאבדת היגיון, מאבדת טאקט, המודעות העצמית שלי איננה. אני רק צריכה איזה חום, משהו שיגרום לנטיף הקרח שנעוץ לי בלב להנמס, אפילו רק קצת, רק שיפסיק לכאוב.
בבסיס החמוד שלי טוב לי. אמיתי ובכנות- טוב לי. ובכל זאת קצת קשה כי אני איבדתי את העור שלי וכל משפט עלול להיות עוד נטיף קרח ואני רק מחפשת כל הזמן איזה חום.
ואת כל זה כמעט כמעט שכחתי כשהדרך הוריקה והשמש חיממה ולבסוף אחרי 3 שעות הגעתי סופסוף הביתה.
לגולן.
אפשר להוריד את השריון עכשיו, לשחרר את הבטן, לצחוק ולבכות ולהתחבק. הגעתי הביתה.
ראה עוד > >
21/01/2025
שירה אמונה האחות
כשאחי אביחי נפל הגיעה לנחם את אימא שלי צילה, חברה שלה מלימודי טכנאות שיניים, וכך חודש ביניהן הקשר אחרי 40 שנה.
אתמול נפל אביתר, בנה של החברה.
אחרי 40 שנה בהן הקשר נותק, הן ניחמו זו את זו על בניהן שנפלו בהפרש של שנה ורבע.
המציאות היא תסריטאית משוגעת.
ראה עוד > >
21/01/2025
שירה אמונה האחות
אחרי ש Reuven נפטר הלכתי לאיבוד. העצב הוריד אותי על הברכיים, הבדידות בתוך החוויה הזו כיסחה אותי.
התחלתי ללמוד אז בבר אילן, איפה שהיינו אמורים ללמוד בו זמנית, גם אם בשני קצוות של הקמפוס.
לקח לי יותר משנה עד שהייתי מוכנה לשבת ולהיפרד.
לקחתי את עצמי לרמת הגולן, ישנתי אצל Mor Hodaya בקצרין ובימים טיילתי לבד. טיילתי וצילמתי וצילמתי וטיילתי עד שמצאתי את עצמי יושבת מתחת לתבור ענק בסוף שביל החלמוניות, שומעת מוזיקה מהטלפון ובוכה ובוכה ובוכה.
אחרי שאחי נפל.. טוב. חבל על המילים.
גם פה, אחרי יותר משנה, נסעתי לכמה ימים לגולן.
הייתי חייבת להרגיש איזשהו קלואוז'ר, משהו.
אני עוד אכתוב על מצפה עמרי, שנקרא על שם המפקד של ראובן, עמרי טל, שנפל בצוק איתן, אבל היום הגעתי למקום המדויק של אחת התמונות האהובות עלי עם אחי.
זה היה יום ראשון, הוא היה אז בתחילת השירות הצבאי שלו ואני בטיול הראשון שלי לצפון (לא נהגתי לעלות בטרמפים כמו שהוא נהג כשהיה בתיכון) עם Renana. התקשרתי להשוויץ שהנה, העזתי ולקחתי את האוטו לגולן והוא אמר רגע, גם אני בגולן. גילינו שהוא בשווארמיה בקצרין ואני בתחנת הדלק מעבר לכביש. מיד הגעתי אליו ורננה צילמה אותנו.
השווארמה כבר לא שם, השופרסל כן. אני לא מצליחה להזכר אם השופרסל היה כבר אז. יותר מעשור עבר בין התמונות האלה ועדיין מוזר לי להסתובב בגולן בלי לשלוח הודעה.
חייכתי בשביל התמונה ומיד אחרי פרצתי בבכי.
איזה געגוע, כמה הודיה על שהיה.
לא מאמינה שאני נפרדת ממך.
אחי אחי שלי.
אח שלי, הקטן🫶
ראה עוד > >
22/01/2025
שירה אמונה האחות
נכון, פרויקט #הכל_יזכור אמור לספר על אלה שאנדרטאותיהם נמצאות ממש על הדרך אבל המצפה הזה כל כך יפה מושקע, וגם לא כל כך רחוק מהדרך, שאני קצת חורגת מה"חוקים".
המצפה הזה נמצא על טיילת דרום הגולן אבל ההגעה אליו קצת טריקית. אני הגעתי אליו מהצימר של דקלה בחיספין. יוצאים מחיספין לכביש 98 פונים ימינה. צריך להסתכל ממש בתשומת לב, לעבור את אבני איתן ואת הפניה לגשור ואיפשהו באיזור שמתקרב לכפר חרוב רואים מצד ימין את מצפה סוסיתא. בשלב הזה חונים על העפר בצד הדרך.
אם הכנרת מולכם, אתם הולכים ימינה על השביל הסלול שהוא חלק מטיילת דרום רמת הגולן. בשלב מסוים תראו מצד שמאל שלט לבן קטן ובו הכוונה למצפה. נכנסים לשביל ומצד שמאל יש התפצלות למצפה עצמו.
כשפונים להתפצלות הזו שימו לב שבין השיחים בצידי הדרך יש סלעים עם ציטוטים של עמרי. במצפה עצמו יש ספסל, קצת מאחוריו יש גם שולחן קק״ל. התצפית פונה לכנרת אבל לא ממש רואים ממנה את השקיעה אלא אם כן מתאמצים להסתכל שמאלה. בין התצפית לקצה הצוק יש תעלה שכנראה שימשה בעבר לצורך צבאי (אנחנו מנחשים שסורי).
עמרי היה ספורטאי, בעיקר בכדורסל וסקי, קצין מצטיין, אדם שלא מוותר לעצמו, אח, בן ובן זוג.
עמרי היה המפקד של Reuven. הם בדיוק יצאו מהרצועה אחרי השלמת המשימה ב"צוק איתן". הלוחמים חיכו לנגמ"שים שיבואו לאסוף אותם לשטחי הכינוס כשפגעו בכוח שתי פצצות מרגמה. אחת מהן פגעה בכביש הנגמ"ש (שהיה פתוח כי הלוחמים בדיוק התחילו להכנס). הפגיעה של הפצצה בברזל הפכה את הפיצוץ לקשה הרבה יותר, בהיעדר אדמה שתספוג את ההדף. ראובן, רון, שריאל וחיילים נוספים נפצעו בגוף, חלקם גם בנפש. בין ההרוגים היה גם רס"ן עמרי טל, המפקד.
ראובן נפטר כ-8 שנים אחרי. ב-8 השנים האלה הספיק גם לכתוב מכתב למשפחתו של עמרי. משפט המכתב הזה שימש מאוחר יותר להנצחתו של ראובן אהובנו
ראה עוד > >
30/01/2025
שירה אמונה האחות
פתאום,
געגוע.
ראה עוד > >
31/01/2025
שירה אמונה האחות
לגעגוע, איך נסביר, לוקח זמן להבשיל. הוא מתוק ומריר ויש לו קיום משלו, ממשי כמעט, ישות עצמונית ששותה את האנרגיה ומזמזמת באוזניים כל הזמן. כמו אפליקציה שרצה ברקע וזוללת סוללה בלי לסייע הרבה, הוא פשוט שם. ברקע. רעש לבן לא מרעיש אבל ממסך, מסמא, מטשטש.
אני נראית אותו דבר. העולם נראה אותו דבר. יש מעקה בטיחות בצד הכביש, עדיין נוסעים בירוק עוצרים באדום, ישנם עצים בחלק מצדי הדרך. עגלות הסופר עדיין לא מכוונות פרונט, האנושות היא עדיין האנושות, על אכזבותיה ווויכוחיה, העונות חולפות, החיים קורים ואני, שנראית אותו דבר, כבר איני אני עוד ומרגישה לא פעם שאני עומדת בתוך ההמולה, שקופה, אנשים בתנועתם נמרחים סביבי ואני באמצע. קפואה. חדה. מודבקת. אני אחרת עכשיו ולכן העולם, שנראה אותו דבר, אחר גם הוא.
לגעגוע לוקח זמן להבשיל ולהפוך מהתקפים חדים שחותכים את הגוף ל-2 לשכבת עור שניה, שמעקצצת כל הזמן ואמנם מדי פעם מטפסת וחונקת ומגדישה את הריאות אך לעומת ההתחלה, בה הכל מרגיש כמו חלום רע, כשהגעגוע מבשיל הוא מציק כל הזמן ואין יותר את גלי ההדחקה וההכחשה המקלים באמצע. אומרים שזה כרוני. אומרים שזה ילך ויחמיר.
השבוע הגיע לבסיס בן של אחד הקצינים. הילד, בגובה של פחות ממטר, עם קוקו וכיפה ומוצץ וקסם שיש רק לילדים, הפתיע אותי במסדרון. בבת אחת הרגשתי את הציניות, העוקצנות, התוקפנות, ההישרדות-בבסיס-שאת-בת-כמעט-יחידה-בו נושרות ממני והלכתי לתיק שלי לחפש מדבקות. לא מצאתי והצטערתי.
בבת אחת נזכרתי כמה העבודה עם פעוטות הוציאה ממני את כל הטוב והמובחר שבי. טוב ומובחר שכבר שכחתי שיש בי. טוּב לב ועדינות וחיוכים רחבים שכבר כמעט שכחתי שהיו נפוצים בתקופה אחרת. בגלגול חיים קודם.
קיבלתי על עצמי להשתדל בלי נדר להיות קצת מרפאה בעיסוק עם פעוטות לפעמים. למצוא את דרכי בין קרחוני הכאב העצומים. לא לעשות תנועות חדות מדי כדי לא להתרסק אבל כן להיאבק יותר על שיח חומל, על קבלה פשוטה, על לשבת ליד חברה במצוקה ולשתוק כי בדיוק מה שהיא צריכה.
הגעגוע כאן כל הזמן ואני כל הזמן צריכה חיבוק ואני כל הזמן צריכה שמישהו יסתכל לי בעיניים ויגיד לי אני כאן. את לא לבד. ואני צריכה כל לילה להסתכל על השדים שלי ולהבין שהם לא הולכים לשום מקום ולהבהל ולהלחם בהם לא ממש יעזור לי ואולי כדאי לי לנסות לפתח תסמונת שטוקהולם ולהפוך אותם לחלק מהיציבות בחיי, דווקא.
אביחי אחי הטוב, על כל אינסוף הרגעים ביחד, על מליון הזכרונות המשותפים שעולים לי בראש בכל רגע נתון, על החלק שבי שלא היה אני אם לא הייתי גדלה איתו- איננו עוד בארץ החיים. אך הוא לא נקטע, הקיום שלו לא נדם, הוא עוד פה לגמרי, אוכל קציצות צ'ילי על הספה שלי, עוזר לי להכניס את הפוך לארגז המצעים, עף עלי בסלנג של מי שגדל בחדרה כשאני מצליחה לבנות שולחן מאיקיאה, גאה בי כשאני מרימה עוד פרויקט לכבוד זכרו המאיר.
אביחי הפך לקונכיה אליה אני זוחלת בסוף היום, תשושה מאינטראקציות וממחשבות ומאשמה. אביחי הוא החלק בלב שלי בו אני נמצאת כשאני רוצה להתכנס קצת, להתמסר, להתמכר, להתקרקע. אביחי הוא אח שלי. הקטן. ואין שום דבר שיבטל את זה וזה לא משנה כמה רומזים לי שהכאב שלי אולי כואב פחות.
אביחי הוא אביחי ומכל התארים וההישגים שלי אני הכי הכי גאה במה שגרם לשליש הגדוד לומר לי "כן, שירה-אמונה, כבר הבנתי את היכולות שלך"- בלהיות אחות של אמסלם.
ערב של געגוע חונק, כנראה תחילתו של גל קשוח נוסף על גבי הקשיחות היומיומית. אני אעבור את זה. אבל בינתיים-הצילו.
ראה עוד > >
21/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בית ספר תחכמוני חדרה, בו למד אביחי, הקים פינת ישיבה לזכרו בצל עץ הזית. עץ הזית, המסמל אחיזה בקרקע, יחד עם פינת הישיבה הנועדה לחיבורים ולביחד, הם בדיוק מה שמשקף את אביחי. יחד עם מורשת עתיקה היונקת מושרשים עמוקים, אביחי היה גם קליל וידע להתחבר בקלות לאחרים.
תודה לכם 🫶🫶
ראה עוד > >
22/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בכ"ז תשרי, 29.10.24, התקיים טקס התייחדות לנופלי חטיבה 551 בבסיס החטיבה בביל"ו. המשפחות עברו סיור בבסיס, עלו על משאיות צבאיות לסיבוב בבסיס, תלו על עץ לוח עם שם יקירם, הסתובבו בחדר ההנצחה וקיבלו חוברת מרגשת במיוחד. תודה לחטיבה על עיטוף בלתי נגמר🫶
ראה עוד > >
23/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לימור פרי ומשפחתה נסעו לטיול במזרח ולקחו איתם מדבקות של אביחי.
פירוט המקומות:
1+2. גמר חתימה טובה. המקום הראשון שטיילנו בו זה הנוי בויאטנם. הלכנו לבית קפה של חמש קומות ושמנו את המדבקה בכניסה שכולם ידעו שאביחי היה כאן. שמנו אותו עם כל שאר הלבבות ששלחו אנשים מכל העולם.
3. שיט בהלונג ביי
4. עמוד בתחנה בדרך לסאפה. 8 שעות באוטובוס לילה מיוחד עם לינה.
ויאטנם.
5. יצאנו במסע רגלי של 11 ק"מ בהרים בין הכפרים.
יצאנו מ Sa Pa לכפר Lao Chai. שם תפס אותנו גשם בירידה קשה.
לאורך כל הדרך החזיקו אותנו המקומיות.
אח"כ המשכנו ל Ta Van .
עכשיו במנוחה.
הסברתי למקומיות מי זה אביחי היה ומה המשפט שלו אומר, בגלל זה צילמתי את המבוגרת ביניהן, בת 58 , שצעדה לידינו בקלילות, עם המשפט ...
6. היום הגענו לנים בין. אחרי מסלול אופניים ושייט , עשינו טיפוס להר (צילמו פה את הסרט קינג קונג) .
בירידה אכלנו גלידה להרגיע את הגוף המזיע קשות .
ממולנו בריכה מדהימה ונוף להר.
השארתי את אביחי לצפות בנוף ולהנות. שימי לב מימין.
7+8. נים בין, יום האישה הויאטנמי, הוא מסתכל על הפגודה המוארת , תענוג של נוף
9. הוי הן Hoi An אביחי מסתכל על הנהר
10. אביחי עם החבר'ה במרכז הישראלי בהוי אן https://maps.app.goo.gl/jSajGx7Ugiw8xwDCA?g_st=ac
ראה עוד > >
26/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ראה עוד > >
27/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
שבט אופק של הצופים, רעננה 🫶
ראה עוד > >
28/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
משפחת איצקוביץ' מלוד נסעה לטיול בגולן ודאגה לרשת את הגולן בסטיקרים של אביחי שלנו
תודה רבה ריגשתם מאוד!
ראה עוד > >
29/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ההרשמה למרתון נפתחה לקהל הרחב.
יש לנו 10 כרטיסים למי שרוצה לרוץ, אנא עדכנו את שירה-אמונה לגבי מידות החולצות עד סוף השבוע
052-6651256
מעודדים שאינם רוצים לרוץ מוזמנים חופשי לעודד מהקהל.
במקום יהיה בע"ה גם גזיבו לחלוקת סטיקרים וכו׳.
מוזמנים🫶
ראה עוד > >
30/01/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה לבר חיים, שכתב לנו:
במקרה ראיתי בשדרות רוטשילד בתל אביב
ראה עוד > >
02/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
שלום לכולם
בע"ה ביום ששי ט"ז שבט, 14.2, ניפגש במרכז "שישניצל" בני גלים.
המרכז מכין כריכים עם שניצל ומשנע לבסיסים באיזור.
בשעה 8:15 יעצרו המתנדבים את עבודתם וישמעו על אביחי.
לאחר מכן נצטרף למתנדבים בהכנת הכריכים ולשינועם לבסיסים.
האירוע כולו יוקדש לזכרו הטוב של אביחי.
חברים, משפחה ומוקירי זכרו מוזמנים להצטרף.
לקבוצה העדכונים השקטה https://chat.whatsapp.com/Dzg23fCcyiYISPNOl7IvPv
אנא הפיצו🙏🏻
ראה עוד > >
03/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מהשבת האחרונה ב"מקור ראשון"
תודה, הרב חיים נבון 🙏
ראה עוד > >
04/02/2025
שירה אמונה האחות
בבית החזה שלי יושב סלע ובלבו, כמו הלבה בתוך כדור הארץ, יושב גחל לוחש. אומרים לי שאני אלמד לחיות עם הכוויות הקטנות שהוא משאיר מסביב בכל תזוזה שלי, שאני אלמד לנשום עם הכאת המטאור ששברה לי, כך מרגיש, את כלוב הצלעות. אומרים לי שיגיע יום שזה כבר לא ישרוף כל כך, שאני אגדל יבלות וגלדים, שהרגישות תרד.
אני מתחילה להבין שזה לא נכון.
בבית החזה שלי הכה מטאור ופער מכתש ונותר שם, מלחש בכתום-שחור וכנראה, אני מתחילה להבין לאט לאט, ישאר שם עד בוא גואל או עד יומי האחרון- הראשון מביניהם.
את השברים הרמתי, פחות או יותר. חדי העין יראו את החלקים הקטנים שיקח לי, בערך, כל החיים לאסוף. אולי אפילו יותר. אבל במרכז הגינה שבלב שלי יושב לו המטאור הזה, ותוכו לוחש, והוא מעלה עשן כל הזמן, ואני מנסה ללמוד, צעד אחרי צעד, איך מגננים סביב מטאור.
אני שותלת סביבו פרחים, זורעת זרעים של חמניות וורדים, שותלת פרעות צבעונים, נוריות, מה שבא ליד, אבל אני לא יודעת איך לנחם אותם מספיק כדי שיפרחו, למרות שהם צמודים למטאור.
החיים נחלקו ל-2 עכשיו. אולי זה ישתנה בעתיד אולי לא. כרגע החשבון הוא פשוט: אם הבאת דלי מים להשקות את הפרחים, הדלת פתוחה ותתקבל בשמחה. אם הבאת מבעיר שיהפוך את הגחל הזה לבעירה, אני לא מקבלת אותך. גם אם לך קשה, גם אם לך מורכב. בחיים שלי אין מקום לזה כרגע. לא תמיד אני יודעת מה מבעיר ומה הוא מים. גם את זה אני לומדת, לפעמים בדרך הקשה, לפעמים רק אחרי שאני נשרפת כולי והופכת לאפר אני לומדת מחדש את הגבולות. מתוך האפר, אין לי ברירה, אני נולדת מחדש, כמו עוף החול.
תנו לי מים.
ראה עוד > >
08/02/2025
שירה אמונה האחות
"...וגם אצלך בחדר
לפעמים חשוך
אתה אומר הכל בסדר
כשבעצם זה הפוך
מה נשאר?
רק אהבה, רק אהבה
אין שום דבר-
רק אהבה, רק אהבה
הכל רופף, הכל חיוור,
הכל סתמי, הכל עובר
רק אהבה,
אוי אהבה.."
ראה עוד > >
11/02/2025
שירה אמונה האחות
בע"ה ביום ששי הקרוב יש כאלה שיחגגו את הוולנטיין'ס ויש כאלה שיראו אהבה בצורה קצת אחרת...
ניפגש בבית העדות בניר גלים ב-8:15 בבוקר. כן, מוקדם רצח, אבל נשמע שם קצת על אביחי אחי הקטן אהוב לבנו ואז נצטרף להכנת כריכים עם שניצל ופיזורם לבסיסים. משם יקחו אותך הרס"פים ישר ליחידות הלוחמים בשטח.
נשמח להצטרפותכם אך יש להירשם 🙂 https://4798.tormahir.co.il/
בפוסט המצורף יש גם קישור לקבוצת העדכונים השקטה בוואטסאפ.
בואו בשלום (ואז תספיקו לחזור ולהכין את שבת 😉 )
🙏🙏🙏
ראה עוד > >
12/02/2025
שירה אמונה האחות
ונדמה שהבנתי, שאני מתחילה להתרגל לשכבה הזו של געגוע וחוסר, לגירוד הזה שיוסיף לגרד לנצח, עד סוף כל הימים או עד שנהיה ראויים ויבוא גואל.
ונדמה שהשכבה הזו, כמו דבק מגע שנצמד לעור ולא עוזב, היא דקה ובלתי נראית אך בהחלט מורגשת. ממש פיזית. העור שלי מורגש. הוא לא סתם מונח עלי כפי שהוכח מימי בריאה, אני לובשת אותו. הוא כבר שחוק ותשוש, וסדוק משכבת הגעגוע הנוגס שהתייבשה עליו, אבל אין לי עור אחר וכך בוקר אחרי בוקר, לעתים גם בלילה עצמו, לפעמים אפילו בחלומות, אני לובשת את העור הזה כי הוא כל מה שיש לי.
מה יש לומר.
כמו כשעוטים כפפות, התחושה קהתה, או יותר נכון השתנתה. אני אותה אחת, אבל לגמרי אחרת. העור שלי, השער בין עצמי לעולם החיצון, השתנה, ואיתו כל החוויה שלי בעולם. התנועות שלי שקולות יותר, מדודות. אני נזהרת לא לצאת יותר מדי מהגבולות, כמו כשלובשים ג'קט שקטן עליך והשרוולים לא מספיק ארוכים והכל לוחץ. כל הזמן הכל לוחץ.
לפעמים אני חושבת שאם אעשה תנועה חדה, כמו שהייתי עושה כשהייתי צעירה ומשוחררת, הלב הסדוק שלי ישבר לגמרי וכולם יוכלו לשמוע את הקרקושים.
לפעמים אני חושבת שאם אעשה תנועה חדה, כמו שהייתי עושה כשהייתי צעירה ויפה, העור שלי יקרע מעלי וכולם יגלו שזו שנראית חזקה כל כך בעצם עשויה רק מפירורים ועשן.
אז נזהרת.
וכואבת.
ומבינה שמעכשיו אני עם שכבת הדבק היבש הזו עלי.
אני עוד אשמח ואפרח, אחייך ואצחק בקול.
תודה לא-ל, אני חיה.
אבל עם שכבת דבק יבש על העור שלי, שאף אחד לא רואה.
ראה עוד > >
12/02/2025
שירה אמונה האחות
ואז ינון מגל - Yinon Magal פרסם את הקמפיין בערוצי הטלגרם הוואטסאפ שלו (ביקשתי מכמה אנשים, מכל קצוות הקשת, בינתיים רק הוא הסכים)
עריכה: פורסם הערב גם אצל עמית סגל Amit Segal
ראה עוד > >
13/02/2025
שירה אמונה האחות
The establishment of the "Avichai Observatory" in Moshav Yafit located in the Jordan Valley named after 1st Sergeant Major (res.) Avichai Amsalem (my younger brother), May Hashem avenge his murder.
Avichai was a bright young man full of the joys of life and possessing a clear sense of purpose.
His unique sensitivity enabled him to connect with each and every person, regardless of their backgrounds.
It was important for Avichai to be active in the community, volunteering at every opportunity . He had diverse hobbies, including travelling the length and breadth of our country and spending time with his family and friends.
Avichai fell in the line of dury in the ‘Charvot Barzel’ (Iron Sword) war during a clash with terrorists in the Sderot area, giving his life to protect the people and the country he loved so much.
In recognition of his great love for the country and his friends, we are establishing an observatory in Moshav "Yafit", nestled in the Jordan Valley.
The observatory will overlook the landscapes of the country and will be an eternal memory for Avichai and his love of people.
We would be happy and honored with your participation in the costs of this project.
thank you ❤
(link in the comments)
ראה עוד > >
13/02/2025
שירה אמונה האחות
בתוך האטרף של טיפולים-מילואים-הנצחות, אין לי הרבה רגעים של חמלה, של חום, של חיבוק.
אני מנסה לעכל, לנשום, לפרוט את זה. 135 אנשים, חלקם אנחנו לא מכירים בכלל, שבחרו לקחת חלק, לפתוח את הלב ולתרום.
מעכלת.
135 אנשים
60% מהיעד בשבוע. בשבוע!
השבוע הגיעו משאיות החול והטרקטורים
היום סיימו את התשתית ויישור הקרקע.
זו לא אני בכלל,
זה הכל האור של הילד החמוד הזה
אני רק אוספת רסיס רסיס ממה שנותר ונושפת עליו עד שהופך למדורה קטנה.
קישור במקום הקבוע, למי שרוצה להצטרף.
תודה עם ישראל. זכות להיות חלק מזה.
פשוט תודה
ראה עוד > >
13/02/2025
גל בשוקי
במהלך המלחמה, יצא לי לדבר עם בחורה בשם Shira-Emunah Amesalem וואלה אני לא מכיר אותה אישית, אמנם מידי פעם יצא לנו להתכתב, פעם אחת אפילו היה לנו שיחה טלפונית, אבל בגדול לא מי יודע מה. [לא שלא ניסיתי, תאמינו לי היא בחורה מדהימה ומקור השראה, שמחזק כל פעם מחדש לדבר איתה, אבל בורא עולם יש לו תוכניות אחרות].
בכל אופן אחיה אביחי אמסלם נפל בתשיעי באוקטובר, במהלך ניקוי העיר שדרות ממחבלים, ובמותו הוא הציל רבים אחרים. אפשר לכתוב עליו הרבה, אבל זה לא נושא השיחה מבחינתי.
הנושא הוא שירה אחותו, שמאותו יום נורא, הכאב של מותו בוער בה ברמות קשות, ונראלי שלא היה פוסט אחד שהיא העלתה עליו וקראתי, שהותיר אותי עם עיניים יבשות. היא מרגישה את לכתו וחסרונו בכל יום ויום. אבל היא הפכה את זה לפרוייקט הנצחה. אין דבר שהיא יכולה להנציח אותו והיא לא עושה. אם זה ללכת לדבר עליו בכל חור בארץ גם כשתנאי מזג האויר הכי גרועים שיש או שהיא לא מרגישה טוב, אם זה לפנות למיזמי הנצחה, אם זה כל דבר אחר אפשרי. זה פשוט מטורף.
בשבוע האחרון היא פתחה מיזם הנצחה להקמת מצפה לזכרו. והיה לי את הזכות לקחת חלק קטנטן מזה. וכתבתי לה באתר שמבחינתי ההנצחה זה לא המצפה, אלא היא בעצמה שהקדישה את עצמה להנצחת אחיה. אני לא מהמשפחות השכולות, אז אני לא מכיר מספיק את עומק הרגשות שהיא חווה, אבל אמן שהצלחתי לעשות טוב בזה, כי באמת זה דעתי, שהמצפה הוא לא העיקר, אלא כל מה שהיא עושה למענו. אין לי ספק שאביחי שם למעלה גאה בה ברמות עלל.
תודה לך שירה אמונה על הזכות שנתת לי לקחת חלק קטן בזה.
ראה עוד > >
10/02/2025
שירה מייזל
הישר מגבול לבנון ❤️
ראה עוד > >
14/02/2025
שירה אמונה האחות
קשה להסביר במילים את האווירה באוהל הענק, עשרות זוגות ידיים (אולי מאות?) של תלמידי תיכון/ ישיבה/מבוגרים/מתנדבים/חוצניקים וכו' שמתקתקים את המפעל המטורף מטורף מטורף הזה.
קשה להסביר מה זה עכשיו, אחרי, שכבר מתחילים לקבל את התמונות מהשטח.
קבוצות או יחידים שרוצים להתנדב (גיבוש עבודה/ בנות מצווה/ משפחות וכו') מוזמנים לדבר עם עדי 050-440-4700
ממליצה ממששששש
ראה עוד > >
04/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
כפר הילדים תלפיות Talpiot , בו גרה משפחתו של אביחי ושימשה משפחה עבור 12 נערות ללא רקע משפחתי, הקדיש לו לוח זיכרון ליד חדר האוכל. הלוח הוקדש גם אליאב, מדריך נוסף מהכפר שנפל גם הוא במהלך מלחמת "חרבות ברזל".
תודה שאתם זוכרים 🫶🫶🫶
ראה עוד > >
04/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חניכי וצוותי כפר הילדים תלפיות Talpiot בחדרה קיימו טקס לזכר אביחי ביום רביעי, ה' מרחשוון, 6.11.24 ולאחריו התחלקו למשפחתונים והכינו עוגיות.
למחרת חילקו את העוגיות לחיילים, לזכרו הטוב של אביחי.
המשפחה לא הצליחה להגיע אך שלחה טקסט שנקרא בטקס:
אביחי היה עולם שלם. היו בו צחוק ורצינות, שטותניקיות ובגרות, רגישות ושכלתנות, מהירות מחשבה וענווה, מצויינות ופשטות. כל אלה הם בדיוק מה שהפכו אותו לילד, אחר כך נער, אחר כך איש הכל כך מופלא שהוא היה.
אביחי היה איש של חיבורים. הוא תמיד ראה את האחרים סביבו, גם אלה שהיו קצת שקופים. הוא תמיד ידע לכבד כל אדם בלי לוותר על האמונות שלו, ולמצוא דרך להתחבר אליו גם אם הדעות שונות. הוא היה מוכשר בכל כך הרבה תחומים, וכל הזמן לימד את עצמו, כדי להצליח להתחבר כך או אחרת לכל אדם שהוא פוגש.
אחרי שנה בלעדיו אנחנו עדיין המומים וכואבי םאך גם מודים על הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו- מכל המשפחות בעולם הנשמה הטובה והטהורה שלו ירדה דווקא אלינו וזכינו שהוא היה ויהיה לנצח חל קמאיתנו.
הבחירה לעשות חסד לזכרו היא בחירה מרגשת שמראה כמה אהוב הוא היה וכמה לעומק הכירו אותו- האדם עם לב הזהב, החיוך עם הרווח בשיניים והגומה האחת, האור הגדול שהיה פה וימשיך ללוות אותנו הלאה.
תודה רבה לכם, צותת וחניכי תלפיות, שהייתם לו בית ומשפחה ונתתם לו מקום. בכל אחד ואחת מכם יש מהאור הגדול שלו שממשיך לחיות גם כשהוא כבר בעולם שכולו טוב.
אנחנו בתקופה לא פשוטה של מלחמה, דאגה ואובדנים. דווקא בתקופה הזו אנחנו צריכים להוסיף אור, לעשות חסד, להיות טובים יותר, כדי שנהיה ראויים להקרבה של הנופלים את חייהם, כדי שנחיה פה חיים משמעותיים שמעוגנים בזכרם הטוב.
החזיקו אחד בשני, החזיקו מעמד
עם ישראל חי
🇮🇱🫶
תודה🫶
ראה עוד > >
05/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
משפחת דמתי מרמלה עזבו את הבית שלהם זמנית לרגל שיפוצים. רגע לפני שיצאו, הרשו ההורים לילדים לקשקש על הקירות (שגם ככה ישברו בשיפוץ..) וזה מה שהילדים בחרו לכתוב ♥️
אחד הילדים, הלומד בישיבה ביד בנימין, הדביק מדבקה בבית המדרש של הישיבה. לפני כמה חודשים גבי, אבא של אביחי, הגיע לישיבה כדי להתפלל לפני כנס שהיה לו באיזור וראה את המדבקה. בירור קצר גילה לו מי הדביק את המדבקה- הבן של משפחת דמתי!
שמחים בכם ומודים לכם ועליכם!
ראה עוד > >
06/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
טריילר לסרט שהפיקו אמהות שכולות, ביניהם רותי אימא של אביחי, במסגרת פרויקט בבית הספר "מעלה" בירושלים
אלופות!
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ערב לימוד כיתות ט'-י"ב לזכר ששת נופלים המדרשיה במלחמת "חרבות ברזל". הערב התקיים בבית המדרש "דעאל" הנמצא במתחם המדרשיה בכפר סבא.
ראה עוד > >
13/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הבדלה בבית משפחת קיסוס 🫶
תודה לחיים קיסוס ששלח🙏🍷
ראה עוד > >
16/02/2025
שירה אמונה האחות
לקח לנו קצת יותר משבוע להגיע לכמעט 75%- שזה מדהים ומרגש ואני באמת ובתמים משפשפת עיניים מול החיבוק הענק של לא פחות מ-165 אנשים שפתיו את הלב והחליטו לחבק אותנו.
עוד קצת..
קישורים איפה הקישורים מתחבאים מפני האלגוריתם הרשע 😉
ראה עוד > >
17/02/2025
שירה אמונה האחות
כשאיילת ודודו לוקחים פרויקט, מתברר, הם לוקחים אותו ברצינות גדולה מאוד.
היעד הרשמי של הגיוס הוא היעד ההתחלתי, שיספיק בע"ה להקמה בסיסית, אבל אנחנו שואפים קצת יותר גבוה כדי שאם כבר באים לראות את יופי הארץ הטובה הזו, לבוא בפינוק- עם נקודת מים, עם פחים לשמירה על הניקיון וכו'.
אישית אני רואה את המלחמה על הארץ הזו כהרבה יותר מסתם דם שנשפך על אדמה. הציניות הזו מצמררת אותי ולא כל כך מתחברת לי.
האדמה הזו היא הבית שלנו, האופי שלה- על קוציה המופלאים ועל נהרותיה המנחמים ועל מדברותיה המהרהרים- מותאם בדיוק לאופי של העם הזה, שקשיות העורף שלו היא היחידה שהצליחה להפריח פה את השממה.
הארץ הזו היא לא סתם שלנו, היא הבית. והבית, כמו הבית, הוא הדבר האחד ששווה לחיות למענו ולעתים, כשאין ברירו, גם למסור עבורו את הנפש.
אנחנו כבר ב-88% גיוס מהיעד הראשוני. אחריו בע"ה נמשיך עד יעד הבונוס. אני זקוקה לעזרה שלכם בהפצה ובתרומה ומתחננת שתכתבו לנו כמה מילים קטנות, נשיקות קטנות של שותפות גורל, הכי קרוב ללהחזיק את היד מרחוק, ודמיינו שאנחנו יושבים שם כולנו על פק"ל קפה, מצטטים את אסי וגורי או שוברים את הראש על נתיבות שלום או סתם שומעים את השקט ונהנים אחד עם השני, כמו שאביחי אהב.
דמיינו זוגות יושבים שם ורוקמים יחד עתיד, דמיינו בחורים כורעים ברך בלב הולם לקראת בניית עוד חוליה בשרשרת, דמיינו קבוצות נוער ומבוגרים נחים שם כחלק מטיול וקוראים קצת על ביחי אחי הקטן, סורקים את הברקודים לעמוד ההנצחה בפייסבוק, ערוץ הוואטסאפ או משתפים באתר השיתופי.
דמיינו אחים יושבים שם כחלק מגיבוש משפחתי. דמיינו מסיבות לסבתא, גיבוש עם אחיינים, סיום של יום ארוך- מול הנופים האלה שאין בשום מקום אחר בעולם.
עם ישראל האהוב שלי
תודה שאתם נותנים לי לשרת אתכם
תודה שאתם איתנו פה
בתמונה: המצפה בלילה. תכשיט.
ראה עוד > >
17/02/2025
שירה אמונה האחות
מצדי קחו 10₪ ותתרמו אותם שקל שקל ובכל תרומה תכתבו:
1. אנחנו איתכם
2. אנחנו מחבקים
3. אנחנו מחכים כבר
4. לבוא
5. ולטייל
6. במצפה
7. ולחיות
8. כמו
9. שהוא
10. ציווה
ראה עוד > >
18/02/2025
שירה אמונה האחות
הגענו ליעד הראשון של 50,000₪!
קשה לנו, המשפחה, להסביר כמה זה מרגש לראות את התמיכה ואת המילים שלכם עוטפים אותנו ומחבקים.
על מנת שהמצפה יהיה מאובזר כראוי, עם תאורה, עם פחים לשמירה על הניקיון, עם נקודת מים וכו', אנו זקוקים להמשך הסיוע שלכם עד להגעה ליעד המעודכן.
הכנת התשתיות כבר הסתיימה, הקרקע יושרה, אנחנו להוטים להתחיל לעבוד וכבר התחלנו לקבל הצעות מחיר.
גם אם אין ברשותכם, זה בסדר, מספיק לנו שתפיצו ותפרסמו.
גם אם יש ברשותכם מעט- מבחינתו זה המון.
תרמו בחלקים קטנים ובכל אחד מהם כתבו לנו מילים חמות, שנדע שאתם איתנו, חיים עד המקסימום כפי שאביחי ציווה לנו בנופלו.
אוהבים אתכם עם שלנו🫶
עוד מאמץ קטן ומצליחים...
תודה🇮🇱
ראה עוד > >
18/02/2025
שירה אמונהה האחות
אני יודעת, אהוביי, אני יודעת
שהלב מותש
שהנפש חרוכה
שכבר אין עוד כוח לשמוע על עוד נופל
על עוד סיפור גבורה
שכבר אי אפשר עם הדמיונות של מה היה אם הם לא היו שומרים עלינו
או מה אם היו נשארים כאן
אני יודעת, אהוביי, שכולנו מסתובבים עם תעוקה ומחנק
עם רצון שרק יגמר החלום הרע הזה
ולכן אני קוראת לכם להצטרף
*רק אם מתאים ונוח ונעים*
ואם אין איך בכסף, אז לשתף הלאה
בואו נשקיע עכשיו במקום שנוכל לנפוש בו אחרי הכל
בואו נשלח את הלחם
דמיינו לכם אתכם עומדים שם מול הנוף ושותקים
שומעים את הדממה אחרי התותחים
ונושמים
ראה עוד > >
18/02/2025
שירה אמונה האחות
דמעותיו הפכו לאבן
אבניו בכו פרחים
התגעגעתי אז באתי...
ראה עוד > >
19/02/2025
שירה אמונה האחות
לפני יומיים פנתה אלי חברה ואמרה לי שמעי, אני צריכה לשאול אותך משהו: קניתי את הספר "צוואתם של לוחמים" שהוציאו פורום הגבורה וראיתי את המשפט של אחיך, "כשאני עוזר למישהו שקשה לו- לא קשה לי", ואני לא מבינה אותו, הרי זה נשמע ממש מתנשא שלהם קשה ולו לא.
אז עצרתי רגע, ודמיינתי מה אביחי היה אומר על זה, ותכל'ס זה היה כל כך קל כי אני כל הזמן שומעת אותו וכל הזמן חושבת מה הוא היה אומר, ומצאתי מילים ואמרתי לה: אביחי לא היה מתנשא מול מי שהוא היה עוזר לו, להיפך, הוא היה יושב ומברר איתו ביחד מה מפריע ומה קשה ואז הוא, אביחי עצמו, היה מוצא כוחות לסייע. בעצם הוא היה הופך את האדם שאיתו הוא התחדד לאדם שסייע לו, לאביחי, לגדול ולהתגבר על הקשיים שלו. בעצם אביחי היה (בערך) אומר לו תודה! תודה שמצאתי בי כוחות, שחידדתי את זה גם בעצמי, שחפרתי פנימה בזכותך ועזרת לשנינו לגדול.
ביחי ❤
ראה עוד > >
20/02/2025
שירה אמונה האחות
קצת אחרי שהקצינים הגיעו אלי קיבלתי הודעת ניחומים מחברה. היא שמעה מחבר ששמע מחברים וידעה הרבה לפני. זעמתי עליה. לא הייתי מוכנה בכלל להתנחם עדיין. לא הייתי סבבה עם זה שהדבר הכי אישי שלי מפורסם בגלל החבר ההוא ששמע בבסיס ופרסם לאחרים לפני שאני ידעתי בכלל. לא היה לי סבבה שכולם יודעים לפני והיה להם זמן לעכל ואני בכלל עוד לא מוכנה בכלל בכלל להתנחם כולם כבר עטים עלי.
משפחת ביבס ביקשה, ממש ביקשה, לחכות לזיהוי הסופי ולהוריד את ההתעסקות הזו. הרגעים הכי פרטיים שלהם משודרים בתקשורת והופכים לקרנבל חמאס.
*תניחו לזה*.
תכבדו אותם בהסטת המבט מהפסטיבל התקשורתי ועשו את הדבר הנכון, להם ולכם. אל תהיו חלק מהדבר הזה, זה אינטימי וכואב גם בלי שכולם ידושו בזה.
הניחו להם. אמנם הסיכוי שהם חשופים, כך או כך, לרשתות קלוש אבל בשביל הסיכוי הקלוש הזה... רק אל תוסיפו לזה.
אני שנה וחצי אחרי והפצע הזה, שכל כך קטן ביחס לפצעים אחרים, עדיין שורף ממש וממאן להתרפא.
די.
ביום של כל כך הרבה כאב וחושך,
אפשר (למי שמתאים) להוסיף אור.
ראה עוד > >
21/02/2025
שירה אמונה האחות
אני מתה.
אני מתה.
הנה, הנה, אני תיכף מתה.
לפעמים, בלילות, אני יושבת להקשיב לשקט. אני מתפנה, רק לרגע, לשאול את עצמי מה שלומי. רק לרגע, ואז נרדמת, מותשת, בלי כוח אפילו להציב שומרים על חומות ההגנה, נזרקת מהצוק אל ארץ החלומות בה אין אפילו את חוקי הפיזיקה שיגנו עלי. לעתים אני מתעוררת חבולה מחלום. לא ידעתי בכלל שחלום יכול להשאיר חבורות כחולות על לב אבל אני מוכנה להתערב שהוא יכול, אחרת אני לא יודעת איך להסביר את מה שאני מרגישה.
בלילות, לפני השינה, אני מקשיבה ללב שלי והוא נאבק. נאבק. הוא לא מתכווץ חלק, אלא ריגידית, כאילו כל הדם שלי הסמיך והפך לדבק. כאילו יובשתי וצמקתי והכל, כל כוח החיים שנותר, אמנם עוד פועם אבל במאמץ כל כך גדול. הצילו.
אישה בורחת מבשורה וכמו אישה שברחה מבשורות מאז שהיא זוכרת את עצמה בוגרת, היא טובה בזה. היא כל כך , כל כך, טובה בזה. אבל האישה חולה, ומתנשפת, ונגמר לה האוויר והבשורה משיגה והיא נלחמת בה. היא מתחפרת בהנצחות, מתחבאת מאחורי המדים, כשהיא מגיעה לטיפולים בתל השומר זה מתפרק לה קצת וזולג החוצה. מהעיניים. מזל שזה לא קורה הרבה.
אני מתגעגעת ואני אפילו לא בטוחה בדיוק למה אבל אני מתגעגעת. הנה, מתקלפות לי הבלנדסטון ואני צריכה חדשות אבל איך יודעים איפה? ואיזה? מה הוא אהב? אני לא זוכרת אני לא יודעת ואין לי אח לשאול ואין גם רֵע.
הבשורה מתקרבת ואני מדחיקה.
חטופים חוזרים ואני מדחיקה.
תינוקות חוזרים בארון ואני מדחיקה את הכל, ממש מההתחלה, כאילו ממש בהתחלה, כשאביחי נפל, עברתי לגור בתוך קוקוס ומאז אני מסרבת לצאת. רק אני בעולמי, אבל הקירות כמו הבלנדסטון שלי מתחילים להתקלף והמים להציף ואני אנה אני באה ואין אח ואין רֵע.
אני יודעת שברגע שאעצור ואביט לעצמי בעיניים ואבין את גודל האסון, את גודל האיִן, את גודל המקריות והארעיות של הכאן ועכשיו, את המציאות העמוקה, המתבקעת, של הקלות בה מגיע האֵין, אני אפול. אני אפול והגוף שלי יתפורר למליון צעקות שיעופו כמו אבק ברוח וממני לא ישאר עוד כלום חוץ מקול ענות חלושה ואז מי יעשה? מי ינציח? מי יהיה האחות הגדולה וידאג לכל הקצוות שצריך לדאוג להם במשפחה שככה נפרמה?
זה עוד מעט קט כאן וכבר לא אוכל לזה וכבר לא אצליח וכבר לא אעמוד במתח ואם לא יהיה שם אף אחד להחזיק אני אתפורר ברוח בדיוק כמו הבלנדסטון שלי.
אני חייבת לקנות חדשות...
ראה עוד > >
14/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הצטרפנו היום למיזם "שישניצל" במושב ניר גלים.
שמחנו לחגוג איתם שנה למיזם המופלא הזה ולסייע באריזות 4,500(!) כריכים עם שניצל ללוחמים בצפון, בדרום ובאיו"ש.
גבי אבא של אביחי דיבר עליו וסיפר כמה אביחי היה איש של חסד ועשיה, התנדבות ונתינה.
אפילו מצאנו מישהו שמכירה את אביחי מתקופתו ב"תלפיות" וכיום מתנדבת במיזם ואת הגננת של יובל הליבני הי"ד, שנפל עם אביחי שלנו ❤️🩹
אחת התנדבות סיפרה שהיא מגיעה כל שבוע מכפר סבא לניר גלים ומשנעת כריכים לרס"פים בעוטף עזה על מנת שיכניסו ללוחמים בשטח.
דמעות געגוע וחזה מנופח מגאווה והודיה על השתייכות לעם הזה🫶
ראה עוד > >
15/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מאז יום ששי אנחנו מקבלים כל כך הרבה הודעות של תודה מהחיילים בשטח (בחרנו לא לשתף את התמונות והסרטונים כדי להגן על חיילינו הגיבורים).
הלב מתרחב 🫶
ראה עוד > >
16/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה לצפנת שכטר שהדביקה ולאהוד שצילם ושלח 🫶
ראה עוד > >
17/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
מוריה סנטר, מודיעין
תודה למירב 🫶
ראה עוד > >
17/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה לאלביט שלא שכחו להזכיר את זכר הנופלים גם בפתיחת אירוע חברה לעובדים.
מרגש 🫶
ראה עוד > >
18/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אתמול התקיימו הנטיעות של תנועת בני עקיבא בישראל
תודה למחוז חיפה!
ראה עוד > >
19/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
עדי פינצבסקי פירסמה פוסט בפייסבוק שמחפש דגלי נופלים לקראת הטיול השנתי של הכיתה שלה. יצרנו איתה קשר ושמחנו לגלות שהיא לומדת בתיכון בחדרה- לא רחוק מההורים של אביחי!
היא לקחה את הדגלים ויצאה עם חבריה לטיול.
מכאן כבר נביא את תגובתו של המורה לשל"ח, אביעד מונצ'ק, שהצטלם איתם בתל בית שאן:
עולם קטן.
זו כיתה שלי,
פתאום שלפו שני דגלים, הסתכלתי על השם ואמרתי להם שזה עולם קטן וללא ספק מישהו מתזמן את הכל בו.
מכל החללים הם בחרו אקראית מישהו מהפלוגה שלי..
ראה עוד > >
20/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
פלוגת "וייפר"- פלוגת נשים שהתגייסו דרך שלב בה, חגגה יחד את סיום הטירונות בערב מושקע ומרגש בקיסריה והזמינו את גבי, אבא של אביחי, לדבר על כוחה של הרוח בשירות הצבאי וכמובן על ערכיו של אביחי.
תודה לאביה סאסי על האירגון וההזמנה🫶
ראה עוד > >
22/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אביחי נפל ב9.10.23 בהיתקלות מול מחבלים בשדרות. בתקרית, בה נהרגו גם יובל הליבני וד"ר איתן נאמן, נחשפה חוליה שהתעתדה לצאת לפיגועים ברחבי ישראל לאחר מעבר הכוחות לרצועת עזה. בעקבות התקרית מצא צה''ל עוד 10 חוליות דומות. ב"ה ניצלו חיי רבים.
חברי המשפחה המתגוררים בישוב יפית שבבקעת הירדן הרימו פרויקט הקמת תצפית בישוב.
על מנת שהמצפה יהיה מאובזר כראוי עם תאורה, פחים לשמירה על הניקיון, נקודת מים וכו', אנו זקוקים לסיוע שלכם עד להגעה ליעד.
הכנת התשתיות כבר הסתיימה, הקרקע יושרה ואנחנו להוטים להתחיל לעבוד וכבר התחלנו לקבל הצעות מחיר.
גם אם אין ברשותכם לתת, נשמח שתפיצו ותפרסמו.
אוהבים אתכם עם שלנו🫶🇮🇱
עוד מאמץ קטן ומצליחים...
לתרומה מוכרת למס באשראי/ביט https://www.jgive.com/new/he/ils/donation-targets/142656
לתרומה דרך פייבוקס https://payboxapp.page.link/TqS8bnZKAZzP1kkV8
דף הקמפיין באנגלית https://www.jgive.com/new/en/usd/donation-targets/142656
תודה❤️🩹
ראה עוד > >
21/02/2025
שירה אמונה האחות
היום קניתי בלנדסטון ולא היה לי עם מי להתייעץ ולא היה לי למי לשלוח ובסוף התייעצתי עם חברה (אם אתם צריכים דברו איתי זה גם זול וגם אם 12 קונים דרכי אני מקבלת זוג חינם 😉 ) וקניתי והנה קניתי בלנדסטון ואתה, מלך הבלנדסטון של הבית, לא היית לייעץ ולא היית להתלהב ולא היית שם לומר לי מה יש לך שירה-אמונה למה הכל אצלך דרמה כולה בלנדסטון פשוט תברחי צבע ותשמחי בו. פשוט. תשמחי בו. פשוט. תשמחי.
וגם בסופר הייתי היום ונכנסתי אליו ככה, עם הרעמה שלי לא אסופה אפילו בקליפס ועם הסוואשירט XL הירוק של קו לחיים שלקחתי מהארון שלך אחרי ש ועם עיניים נפוחות מבכי כי בדיוק קניתי בלנדסטון ואמרתי לעצמי אלוקים אדירים האם אני אי פעם אעשה משהו שולי, יומיומי, שגרתי וארגיש שלא חוצץ ביני לבין כל העולם, ממש כל כולו, קיר של זכוכית?
אני אחזור? אני אחזור? אי פעם?
שמישהו יגיד לי שכן
שמישהו יגיד לי שאף פעם לא לגמרי
אני חוששת לא לקום וכל כך חוששת לשכוח
עשיתי טעות אתמול ויכולתי לשמוע אותך כועס עלי כמו שלפעמים היית כועס עלי כי אחים זה אחים אבל אין לי למי להתנצל עכשיו ואין לי עם מי לנסות ליישר את ההדורים ואם יש משהו אחד מכל אינסוף הדברים שנעקרו ממני כשהלכת זו הפשטות הזו של יאללה אחותי נמאס לי לריב. די.תפסיקי לבכות אמרתי שאני סולח יאללה אני משאיר מאחורינו.
איך אני ממשיכה לריב איתך גם כשאתה כבר
אני יושבת לפעמים לרענן את אתר הגיוס למצפה ומכריחה את עצמי לחשוב על אחרי התקופה האיומה הזו בה תינוקות נרצחים בשבי ואימא שלהם הולכת לאיבוד ולהיאחז בתמונה שלי עומדת מול השקיעה במצפה. אתה מחבק אותי בתמונה הזו ואני לא מצליחה לשכנע את המוח שלי אחרת. זהו, אני מאבדת את דעתי.
העם הזה כל כך כאוב וכואב וכועס ונפיץ ומרוט וחשוף ורגיש כבר יותר משנה וכבר כמעט כאילו לא נוח ולא נעים לבקש עזרה או חיבוק או כסף או תרומה או לפרסם אז אני לוקחת לי את סוף השבוע הזה ההפסןקה להירגע מכל ההפגזות. התמונות של מה היה אם לא היו תופסים את המטענים בבת ים לא משחררות אותי. בבת אחת חזרנו, כל הדור שלי, אחורה לנסיעה באוטובוס תוך חישוב איפה לשבת כדי שיהיה לנו הכי הרבה סיכוי להישאר בחיים אם שוב יהיה פיגוע, לחרדה הלא תיאמן אם מישהו איחר למקום שקבענו איתו, למחשבות אם ללכת בדרך הרגילה או בדרך חדשה כי היו כל כך הרבה סיפורים של "דווקא באותו יום הוא החליט ללכת לעבודה בדרך אחרת", לנסיעה לבגרויות כשברקע הרדיו פועל המדווחים על עוד אוטובוס או מסעדה או מועדון שהתפוצץ ועל עוד מעגל ועוד שמות ועוד רשימות על רשימות של קורבנות אוסלו והנה לא יאמן שעל המלחמה ועל החטופים עכשיו יש גם את זה. אבא, תרחם עלינו. בבקשה.
ועם זאת אני יודעת שאיכשהו מתישהו אני אהיה בסדר, אנחנו נהיה בסדר ואני יודעת את זה כי אנחנו העם שאל מול טנדרים של מחבלים עם RPG ומראות ומעשים שמקפיאים את הדם אנשים יצאו עם כפכפים, פיג'מה ונשק ארוך או העמידו סירים למען החיילים או רוקנו סופרים או פתחו פייבוקסים ומולנו, מול המציאות הלא תיאמן ש*זה* מה שיצא מאיתנו את מול המתקפה המחרידה הזו עומד עם שברוב טיפשותו חושב שלא נשים לב שהגופה היא לא הגופה של שירי ושכיוון לא נכון את הטיימר של הפצצה.
האויבים שלנו יודעים לנגן בול על החולשות שלנו: הפלגנות והערבות. בדיוק מהסיבה הזו הם מתחו עד הקצה את החזרת התינוקות שנרצחו, בדיוק בגלל זה הם ליבו את השנאה לראש הממשלה, הרי זו כותבת הפלגנות כבר שנתיים. האויבים שלנו עשו הכל כדי להראות לנו מי הם, לא שלא ידענו, אבל עכשיו גם העולם כולו יודע. האויבים שלנו הם פרעה וה' מקשה את לבם וכל העולם כולו רואה ומתחלחל ובסוף בסוף זה יהיה לטובתנו כי העולם יבין שאם לא אנחנו, הם ישתלטו גם עליהם, אבל עכשיו מוקדם לדבר גאולה, עכשיו- אל מול תינוקות ואישה נעדרת ועשרות הרוגים שלא יודעים שהם ניצלו בנס מהפיגוע שכמעט קרה היום- עכשיו כואבים.
נותנים לזה מקום, עד שיצא לכאב העוקץ והוא יהפוך ממשתק למניע.
ובינתיים, מחזיקים אחד בשני חזק חזק.
עם ישראל חי 🇮🇱💪
ראה עוד > >
22/02/2025
שירה אמונה האחות
להיות במקום המבקש זה לא טבעי לנו, כמשפחה, ולי כאדם פרטי.
עם כל הטלטלות שעברנו כעם בשבוע האחרון, לקחתי לעצמי את סוף השבוע חופש. הכל מעורבל לי ומסוחרר. החיים והמתים, החדשים והותיקים, הכל ביחד...
שבת יצאה, אני חוזרת לעשייה הצבאית (כן, גם במוצש) ולעשיה האחאית.
עם שמחה על חזרת החיים, לא משאירה מאחורה את מי שמסר נפשו ואת ההתעקשות להיאחז בחיים לזכרו.
אנא הפיצו 🫶
ראה עוד > >
23/02/2025
שי סימון
בנובמבר האחרון רצתי במרתון ניו יורק.
רציתי להנציח את חבריי ליחידה שנהרגו בעוטף ובעזה.
ובאלתור של הרגע האחרון, כתבתי את שמותיהם בטוש על גבי דגל היחידה.
בקיץ הקרוב, ארוץ במרתון סידני - ובזכות Shira-Emunah Amesalem , אגיע הפעם מאורגן יותר - עם דגל מודפס.
אנא עזרו לי להנציח את חבריי גם בסידני - ועל הדרך גם לעזור לעמותה שלווה המסייעת לילדים עם צרכים מיוחדים ולבני משפחותיהם.
לינק בתגובות. https://www.jgive.com/new/he/ils/donation-targets/142228
תודה רבה 🙏
ראה עוד > >
24/02/2025
חגי טורסקי
Shira-Emunah Amesalemכותבת על אחיה הגיבור שנהרג כמה ימים אחרי תחילת המלחמה
אביחי שלנו נפל ב9.10.23 בהיתקלות מול מחבלים בשדרות. בתקרית, בה נהרגו גם יובל הליבני וד"ר איתן נאמן, נחשפה חוליה שהתעתדה לצאת לפיגועים ברחבי ישראל לאחר מעבר הכוחות לרצועת עזה. בעקבות התקרית מצא צה''ל עוד 10 חוליות דומות. ב"ה ניצלו חיי רבים.
חברי המשפחה המתגוררים בישוב יפית שבבקעת הירדן הרימו פרויקט הקמת תצפית בישוב.
על מנת שהמצפה יהיה מאובזר כראוי עם תאורה, פחים לשמירה על הניקיון, נקודת מים וכו', אנו זקוקים לסיוע שלכם עד להגעה ליעד.
הכנת התשתיות כבר הסתיימה, הקרקע יושרה ואנחנו להוטים להתחיל לעבוד וכבר התחלנו לקבל הצעות מחיר.
גם אם אין ברשותכם לתת, נשמח שתפיצו ותפרסמו.
אוהבים אתכם עם שלנו🫶🇮🇱
עוד מאמץ קטן ומצליחים...
לתרומה מוכרת למס באשראי/ביט https://www.jgive.com/new/he/ils/donation-targets/142656
לתרומה דרך פייבוקס https://payboxapp.page.link/TqS8bnZKAZzP1kkV8
תודה🇮🇱
ראה עוד > >
24/02/2025
שירה אמונה האחות
אביחי שלנו נפל ב9.10.23 בהיתקלות מול מחבלים בשדרות. בתקרית, בה נהרגו גם יובל הליבני וד"ר איתן נאמן, נחשפה חוליה שהתעתדה לצאת לפיגועים ברחבי ישראל לאחר מעבר הכוחות לרצועת עזה. בעקבות התקרית מצא צה''ל עוד 10 חוליות דומות. ב"ה ניצלו חיי רבים.
חברי המשפחה המתגוררים בישוב יפית שבבקעת הירדן הרימו פרויקט הקמת תצפית בישוב.
על מנת שהמצפה יוקם ואף יהיה מאובזר כראוי, אנו זקוקים לסיוע שלכם עד להגעה ליעד.
הכנת התשתיות כבר הסתיימה, הקרקע יושרה, אנחנו להוטים להתחיל לעבוד וכבר התחלנו לקבל הצעות מחיר.
גם אם אין ברשותכם לתת, נשמח שתפיצו ותפרסמו.
אוהבים אתכם עם שלנו🫶🇮🇱
עוד מאמץ קטן ומצליחים...
לתרומה מוכרת למס באשראי/ביט https://www.jgive.com/new/he/ils/donation-targets/142656
דף הקמפיין באנגלית https://www.jgive.com/new/en/usd/donation-targets/142656
תודה🇮🇱
ראה עוד > >
24/02/2025
שיאה אמונה האחות
אי אפשר לברוח מזה עוד, עוד מעט כבר מרץ ואז, בסופו, כך אומרים, נקוזז ממילואים וניאלץ לחזור כל אחד לחייו, לאותה הנקודה בה הוא היה לפני המילואים. לפני המלחמה.
אבל מה איתי?
לאן אני אמורה לחזור?
הנקודה האחרונה שהייתי בה היתה כשעוד היה לי אח. וכיוון. ותכנית. ואמביציה. וסבלנות. ואותי.
הנקודה האחרונה שהייתי בה הייתה נקודה שהיה בה אותי.
ועכשיו, יותר משנה אחרי, מקלפים ממני את הגולם הזה בכוח, ואני לא בטוחה שחיזקתי מספיק את הכנפיים, ואני לא בטוחה שאני אצליח לעוף. אני בקושי מצליחה לנשום, אז לעוף? אז לעוף???
באתי לחלום, אבל מה שבוער לי זה איך אני עוברת את היום.
והכל מחכה לי אחרי המרץ הזה-
הגישוש, המחשבה, לחזור שוב לאקדמיה,
השקילה, אולי להיענות לאחת מהצעות העבודה הלא רבות שהוצעו לי. במה אני רוצה לעבוד בכלל? איך נהייתי גדולה בלי שפיצחתי מה אני רוצה להיות כשאגדל?
הזמן זורם לי בין האצבעות ואני הלומה, מעכלת, מנסה להתרפסם, להבין, להתמקם.
יותר משנה אני כותבת לצה"ל, 10 חודשים כשאני חיילת במערך המילואים. אני לא זוכרת מה הייתי לפני. אני לא זוכרת מה רציתי להיות. כל זכרון של הלפני מצופה בקיום הממשי, החי, של אחי. לאן אני אמורה להמשיך מכאן?
הבועה שהגנה עלי מתנפצת. זה סופה של כל בועה, אני יודעת הזה, הרי אני אדם שאוהב להתייחס לעצמו כאדם מדעי ורציונלו. אני יודעת את זה. אבל לא הצלחתי להעז לחשוב על היום שאחרי והנה, לפתע, הוא מעבר לפינה.
כשיתקלפו מעלי המילואים, תבעבע ללא שליטה מנגינת האין. כמה מבהיל. כמה מקל. אולי אוכל כבר ליפול כראוי. להתאבל. להתמוטט. שום דבר לא יכריח אותי לקום בבוקר. סופסוף אוכל להישמט, כמו שראוי, על אחי הקטן.
כשתינוק נולד הוא חושב שכל מה שהוא לא רואה חדל מלהתקיים. כשמתמפתחת קביעות אובייקט הוא כבר יודע שאם הוא ראה בעיניים שיש, אז יש. אז יש קיום גם אם האובייקט לא לידו, שאימא אולי הולכת אבל תחזור, שאם אבא מתחבא הוא עדיין קיים.
המוח לא מצליחה לבטל את זה. הוא לא מצליח להבין שאין. הרי היה, שנים היה. והיה לו קול וגוף וריח למשקל ונפח והוא תפס את החלל ולבש את הבגדים שלו שעכשיו בארגזים וקרא את הספרים שלו שמעלים אבק וכתב את הכתבים שלו שעוד לא העזנו לגעת בהם ונשם וצחק ועיצבן ופישל והצטיין והצליח וכשל והיה. פשוט היה.
אז איך
פתאום
אין
ועוד לכל החיים😱
אח שלי, אחי הקטן, שאני לא מצליחה עדיין להבין את האין, איננו ואני, שתמיד פרחתי מאוחר ותמיד הבנתי קצת אחרי כולם, ותמיד קודם התמסרתי לעשיה ולצמיחה ורק אז הותרתי לעצמי להישבר, פתאום מבינה.
פתאום
כאילו אתמול הוא נפל
כאילו הרגע הודיעו
הכאב הזה בלתי נסבל
מפלח אותי ל-2, מפורר אותי לאבק, מאיין לי את הקיום. אני מסתחררת ונופלת ונופלת ונופלת ונופלת.
אלוקים אדירים,
אלוקים אדירים,
אביחי נהרג.
אחי, אח שלי הקטן.
ותיכף יגמרו המילואים ולא אוכל לנוס עוד מהשדים.
אולי אם רק אתמסר אליהם, ולו קצת, הם יניחו לבית החזה שלי ויתנו לי, לבסוף, קצת לנשום.
ראה עוד > >
25/02/2025
שירה אמונה האחות
זה לא כי הוא חייל. יש הרבה חיילים שהסתערו קדימה והשאירו הכל מאחור
זה לא כי הוא נפל. לצערנו יש כל כך הרבה שמסרו את נפשם
זה לא כי זו אני. אני אני אבל יש עוד כל כך הרבה כמוני
זה לא כי מלחמה. אין באמת דרך נכונה או לא להתמודד עם מלחמה כל כך ארוכה. לעשות טוב זה חשוב אבל כל אחד והשק שלו והעיקר הוא להחזיק מעמד
זה לא כי זו מצווה. יש הרבה מצוות, כולנו מקיימים מצוות אפילו מעצם זה שנשארנו פה למרות שקשה
זה נטו כי בחושך נלחמים באור.
כי למדנו שהדרך היחידה שלנו להילחם בחושך שלהם זה להוסיף את האור שלנו. לחבב את הארץ, לייפותה, ליישב אותה, לאהוב אותה כמו שאוהבים אישה וקונים לה תכשיט. דמיינו את התכשיט היפה הזה צופה אל הרי הבקעה.
כי ככל שהם ינסו לגרש אותנו ולהטיל עלינו אימה, אנחנו נבחר להרים מולם ראש ולהיאחז בבית שלנו חזק יותר.
עוד קצת ❤
קישורים במחבוא הקבוע...
במערכת התנועה, החלק שמחבר את השריר לעצם ומסייע למוח להזיז אותה נקרא גיד. בתוך הגיד הזה יושב גופיף קטן בשם גופיף גולג'י והוא שמספר למוח מה המנח של כל מפרק. כשאני שותה קפה הוא מספר לו שהאצבעות שלי כרוכות מסביב לידית הספל, שהמרפק שלי מתכופף רק עד שהספל מגיע לשפתיים שלי, שהברך שלי מכופפת כי אני יושבת. גם אם אעצום את העיניים, עם קצת התאמות, אני אצליח לבסוף לשתות את ספל הקפה שלי.
גופיף גולג'י (הגופיף האהוב עלי, למען האמת) הוא חלק ממערכת שלמה שמובילה ליכולת לדעת בכל רגע מה המנח של הגוף, מה היכולות שלו, מה גבולות האיתגור הבטוחים לו ומתי המתיחות קצת קשות מדי, מכאיבות מדי, חדות מדי. פרופיוספציה היא יכולת שמתפתחת מילדות ומתחילה בשלב בו התינוק בוהה פתאום בידיו שעות או מכניס את בהונות הרגליים לפה וממשיכה עד לשלב שבו אפשר לנוע בחופשיות במרחב, בחיבור לגוף, בלי להיתקל בשולחן, במשקוף, בלי להפיל דברים כל הזמן.
כשהגוף עובר כריתה, זה אירוע שהוא לא מכיר. איך מלמדים גוף שמה שהוא למד כל כך הרבה שנים פתאום כבר לא? איך מבטלים לימוד שנחרת במוח סינפסה אחרי סינפסה, שעה אחרי שעה, עוד הרבה לפני שהמוח הצליח להיות מודע לעצמו?
בתהליך השיקום מאמנים את המוח מחדש. הוא לומד להפעיל את שרירי הליבה מחדש כשמרכז הכובד השתנה, הוא לומד להישען על הגדם שעל הפרוטזה, הוא לומד לתאם בין הפרוטזה, בה אין עצבים, לבין המוח דרך הגדם ולאט לאט לומד את עצמו מחדש.
אחת מהדרכים ללמוד היא ללכת מול מראה. להמשיך להתאמן שוב ושוב, עוד ועוד, מול מראה- כדי שהעיניים שרואות יעזרו למוח ללמוד את התחושות בגדם ולתרגם אותן לתנועות.
איך לב שנכרת לו שליש ממשיך לפעום?
איך חוזרים להיות אני בביטחון מלא בלי להיסחף עם הרוח כל הזמן, כמו עלה נידף?
איך לומדים לשוב לשמוח? להתרגש? לחייך עם כל השיניים האפשריות, עד העיניים ממש?
מי ילמד את המוח שלי לחיות שוב?
איך משתקמים?
היום מישהו אמר לי
שהוא רואה את המסע שלי
והרגשתי איך סינפסה אחת בודדת נוצרת לי מחדש בלב
והבנתי
שכנגד כל הסיכויים
אני משתקמת
ראה עוד > >
28/02/2025
שירה אמונה האחות
אין לי מילים להודות לה' ולעוד כל עשרות האנשים שהפכו את היום הזה, שכל כך כל כך חששתי ממנו, למדהים ומשמעותי.
(לא רצתי כמובן)
ראה עוד > >
01/03/2025
דניאל לוין
מרתון תל אביב 2025 מרתון מלא מספר 27-מרתון עם משמעות ושכולו נצחון הרוח🇮🇱
פציעה טורדנית שנמשכת כבר שנה ולא מאפשרת לי לנהל שגרת אימונים סדירה וגררה היעדרות ארוכה מתחרויות והכנה לקויה ביותר לקראת המרתון והעמידו בסימן שאלה אם בכלל אצליח לסיים מרתון מלא בצירוף שבועיים אימון מילואים אינטנסיבי בצאלים שהסתיים ערב לפני התחרות גררו החלטה להירשם רק בדקה התשעים במסגרת ריצה לזכר והנצחת נופלים בידיעה שאני מוותר מראש על תוצאה מהירה ומסתפק בסיום מרתון נוסף.
במהלך הריצה השתבשו לא מעט דברים חלקם באחריותי (פתיחה מהירה מידי בחצי הראשון) וחלקם לא (תשישות בעקבות אימון המילואים ושינה מינימלית של 3 שעות לילה לפני,הכנה וכושר לקויים עקב הפציעה,הכנה תזונתית לקויה לפני המרתון והתייבשות קלה במהלך הריצה עקב מחסור בנוזלים וכנראה יום שדברים פשוט לא התחברו) גררו התכווצויות שרירים קשות כבר החל מהקמ ה-22 והפכו את המרתון למלחמת הישרדות מאתגרת ביותר ולאחד המורכבים שחוויתי הן ברמה הפיזית והן ברמה המנטלית, גררו מפגש מוקדם במיוחד עם ה"הקיר" הידוע לשמצה ואילצו מעבר לאסטרטגיה של "מזעור נזקים" כבר בשלב מוקדם מאוד של הריצה🥴
למרות האטה בחלק השני וסיום בתוצאה שרחוקה מהיכולת שלי ,בשורה התחתונה גאה בעצמי שלא פרשתי והצלחתי לסיים אותו בריצה לכל אורכו וללא מעבר להליכה..💪
את המרתון זכיתי לרוץ לזכרו של רס"ר אביחי אמסלם הי"ד ז"ל שנפל בקרב ב9.10.23 בהיתקלות עם מחבלים במהלך קרבות הירואיים במועצה האזורית שער הנגב לטיהור האיזור ממארבים של מחבלים שפלשו לארץ.
המשמעות של הריצה, המחשבות על אביחי ויתר הנופלים והחללים, וכן להבדיל על החטופים החיים שיבדלו לחיים טובים וארוכים ב"ה סייעו לי לסיים את המרתון למרות הקשיים העצומים בדרך ואני מקדיש את המרתון למשפחתו של אביחי וליתר משפחות החללים והחטופים יהי רצון שנתבשר בבשורות טובות במהרה ב"ה ועד הנצחון המוחלט 🙏 🇮🇱
ראה עוד > >
02/03/2025
שירה אמונה האחות
אומרים שיש מצווה להרבות בשמחה בחודש אדר דווקא כי הטבע שלו הוא להביא עצב.
החורף, הקרירות הרטיבות... כנראה לאורך הדורות גרמו לאיזה דכדוך ולכן באדר מצווה *דווקא* להרבות בשמחה.
חפשו את האחיות השכולות סביבכם, הן הכי שקופות בתקופה הזו (ובכלל)... https://www.facebook.com/photo/?fbid=684075304055174&set=a.119317930530917
ראה עוד > >
02/03/2025
שירה אמונה האחות
סיפורים כל כך חזקים, הלוואי שיחזקו גם אתכם 🙏
ראה עוד > >
03/03/2025
שירה אמונה האחות
העיניים שלו כחולות וכשעמדנו רגע בחוץ, בקור, חשבתי לעצמי איזה קטע שפתאום אני צריכה להסתכל אליהן למעלה, הרי אני מכירה אותו מאז שהוא נער צעיר, מתבגר, בערך בגובה שלי.
הסיטואציה קצת הזויה. הוא איבד 2 חברים שאחד מהם הוא אחי והשני הוא הבן של מי שנפטר לפני יומיים ומהשבעה עליו יצאנו.
היה חשוב לנו ללכת, התפדחנו ללכת לבד, אז הלכנו כמה חבר'ה. וכמה טוב שהלכנו. וגם כמה מוזר. אוברדוז של אובדנים יש לי השבוע. אלוקים ישמור.
אנחנו איתכם, הוא אמר לי, אחרי ששנינו נשברנו מקור ועייפות וכבר עמדנו ללכת. לא רק סביב הנצחות, אלא בכלל, איתכם. אם את רוצה לשבת על בירה ולדבר, או על מה שזה לא יהיה שמותר לך לשתות.
אני תמיד יכולה לדבר על אביחי, עניתי. תמיד. שעות.
והוא אמר שחררי את אביחי רגע, אנחנו פה גם לדבר על מה שאת עוברת כאדם, על עצמך. סעי לחו"ל, קחי לך חופש, את צריכה את זה. ואמרתי לעצמי יו. איזה קטע. שכחתי בכלל שאני. עצמי. אדם. שכחתי. איזה קטע.
ולא אמרתי שאני מפחדת שהם ילכו לנו ולכן נאחזת חזק כל כך בחוט המקשר, למרות שהוא כבר מת יותר משנה, ורק אמרתי מה אגיד לך, תודה. פשוט תודה.
ראה עוד > >
07/03/2025
שירה אמונה האחות
לשבת בערב לזכר חבר אהוב כשאת אחות שכולה.
להיזכר שגם שנה שעברה ישבת פה כאחות שכולה.
יש דברים שאפילו אני, מלכת המילים, שמילים תמיד היו לה לעוגן ומפלט ובית, לא מצליחה לבטא.
מישהו שאני מכירה איבד כמה חברים טובים במלחמה הזו. הוא צעיר כל כך, הלב שלי נשבר כשאני חושבת על זה, כי אחרי אובדן לא חוזרים להיות אותו דבר. ממשיכים לחיות, כמובן. מסוגלים לשמוח. אבל זה אף פעם לא אותו דבר. אף פעם.
אתה חי את החיים ובלי משים הלב שלך מתחבר לאחרים ויום אחד הם נקטעים ממך. זה לא משהו שמחלים עד הסוף אף פעם.
שאלתי אותו פעם איך היה באחת האזכרות והוא סיפר לי שלא תמיד יש מקום לחברים שהם לא בדיוק ממעגל ספציפי. לא אמרתי אבל רציתי לומר שילך לאחים. שיצור איתם את הקשר. שיהיה שם בשבילם.
אנחנו משוועים לחברים שלו. אולי לא כולם, אבל אני משוועת לחברים שלו. אני אדם כותב, אני זקוקה לכל הסיפור, החברים שלו עוזרים לי לגבש את האובדן הלא יאמן הזה לנרטיב, סיפור שהופך להיות חלק מסיפור חיי אבל הוא עגול וסגור (בערך). אני לא מוכנה שהוא ישתלט לי על הכל.
3 שנים עברו.
גם אז זה היה יום ששי.
בניגוד להיות, שקמתי מוקדם, אז זה היה יום ששי אחרי שבוע עמוס ונתתי לעצמי לנמנם. כשהשעון המעורר צלצל, קמתי לסלון, לקחתי את הטלפון וחזרתי איתו למיטה. כשאני באמצע נמנום פקחתי חצי עין וסרקתי את הוואטסאפ.
בבת אחת התיישבתי ובקעה ממני צרחה שביטאה את הדבר, שבר ממש, שפילח לי את הלב, את בית החזה, את הגוף, את סיפור חיי, ל-2.
3 שנים וקשה להסביר את החוסר במילים. כל סיפור משותף מצמצם את ההוויה לפן אחד שלה. איך מסבירים לעיוור צבע? איך מסבירים לחירש הרמוניה? איך מסבירים מה היית בשבילי למי שלא היה חלק המרחב המשותף *שלנו*?
אחי הקטן נפל, רוב הזמן זה עדיין מרגיש כמו חלום מאוד מאוד רע ולפעמים אני בודדה כל כך אל מול מעגלים על מעגלים שלא ידעו לעכל ובחרו להתפייד, להיעלם, להיפגע, במקום להישאר וללמוד יחד איתי איך צועדים ולאן, ואתה כל כך חסר לי.
אני כל כך גאה שהייתי חלק משמעותי מהחיים שלך, כל כך מודה על שהיית חלק כל כך משמעותי משלי.
בלילות קשים במיוחד, כמו עכשיו, כשאני מרגישה שאני נכשלת בהכל, אני מזכירה לעצמי שהיית קורא לי גירית דבש ואומרת לעצמי הנה, מישהו פעם ראה אותי, זה אומר שמישהו עוד יראה.
אתה היית המלך הבלתי מעורער של כתיבת יומני תודה, אז הנה תודה אחת שלי:
תודה שהיית.
Reuven Magen ❤️🩹
ראה עוד > >
23/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה רבה לרב עקיבא קשתיאל ולעלי על האירגון והפקת הספר המופלא הזה.
ניכרת השקעה רבה והוצאת סולת נקיה לאורה של תורה ולזכרם של קדושים, בהם אביחי שלנו.
הספר הגיע אלינו בדיוק בפרשת "וארא", הפרשה בה מוזכר אביחי..
לרכישת הספר: https://did.li/9W7lC
ראה עוד > >
24/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תחנת האוטובוס מול שניידר
תודה לעליזה!
ראה עוד > >
25/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
רותם, בת דוד של אביחי, רצתה לתת למורים של ילדיה משהו קטן ביום ההורים של בית הספר. לאותם היה חשוב לומר להם תודה על ההשקעה שלהם בתלמידים ועל המסירות.
היא בחרה להדפיס את עטיפות השוקולד (שבמקור הודפסו להתנדבות ביום הולדתו של אביחי) ולהעניק למורים טבלאות שוקולד עטופות באורו וזכרו הטוב של אביחי.
תודה רותם אהובה שלנו, ריגשת מאוד מאוד 🫶
ראה עוד > >
26/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ממש מתרגשים להזמינכם למירוץ!
כל מי שמעוניין בחולצה (רצים ושאינם רצים) מוזמן לשלוח הודעה לשירה-אמונה 052-6651256
עד מחר ב10:00 בבוקר.
בואו בשמחה 🫶💪
ראה עוד > >
27/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לאיתן, הנכד של נירה וניסים חברי המשפחה, היה בר מצווה בכפר פינס. בסעודה שלישית, הקינוח היה מתכון עם זכרון עם תמונות הנופלים והסבר על מי הם ומה אהבו, לזכר אביחי ז"ל הייתה עוגת שמרים 🫶
ראה עוד > >
28/02/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ביום ששי זכינו, תודות לקו לחיים - Kav Lachayim , להקים דוכן ב"שדרת ההנצחה" במרתון תל אביב.
בנוסף לטקס המרגש ולתעודות ההוקרה שהקדישו "קו לחיים" לנופלי המלחמה שהתנדבו בעמותה, הם גם רצו מקצה של 5 ק"מ עם שמשוניות ועליהן שמות הנופלים וריגשו אותנו מאוד.
כמה סיפורים מעניינים ששמענו בדוכן:
1. המון המון חברים של אביחי מהסדיר (כולל תומר שהיה מפקד שלו), מהמילואים, מאלביט ואפילו גדוד 699, הגדוד המקביל לגדוד של אביחי (7008) שבאו לשים את הדברים שלהם בדוכן וסיפרו שהם היו אלה שאמורים לסרוק את השטחים הפתוחים וברגע האחרון הוחלפה המשימה לגדוד של אביחי. כולם זכרו את התקרית וסיפרו על הרגעים ששמעו עליה והבינו שאלה יכולים היו להיות הם.
2. חניכים אלופים מ"נווה מיכאל" שרצו עם המדריך שלהם רועי, לבושים בחולצות של קו לחיים. אלופי על חלל!
3. אדם מבוגר שעצר ליד הדוכן, המשיך ללכת ואז חזר וסיפר לנו שהוא רופא שיניים שטיפל בחללים בשורה. הוא אמר שהוא זוכר את "אמסלם" כי הוא הגיע עם "אברמוביץ" וזה הזכיר לו, להבדיל, את דודי אמסלם ואמנון אברמוביץ' שמתנגחים הרבה. הוא אמר שפתאום הוא הבין שבסוף כולנו שווים כולנו ביחד ונתן לו פרופורציה.
4. אדם מקסים ומתוק ששאל אם יש לנו פרויקט הנצחה באוויר וכשסיפרנו על גיוס ההמונים למצפה הוא מיד שלף כרטיס אשראי וביקש שנסייע לו לתרום כי הוא מסתבך עם הסמארטפון...
5. אנשים שלומדים בישיבה התיכונית של אביחי ולמרות שלא הכירו אותו, זכרו את השם
6. אנשים שהתאמצו כל כך לרוץ למרות שהיה קשה כי רצו לזכר אביחי ושאר הנופלים וכמובן לזכות החטופים שישובו בחיים בריאים ובמהרה בע"ה
7. מישהו שרצה עם תמונה של אבינתן אור והיתה המומה כשסיפרנו לה שיש תמונה שהוא מצולם בה וגם אביחי מופיע בה, משבוע הנשק שלהם בשיעור א בישיבת שבי חברון. צמרמורת.
8. אינסוף אנשים מהעבר של הגדוד, הורים של חיילים מהגדוד, אנשים ששמעו על אביחי בדרך כזו או אחרת וחיזקו אותנו כל כך וחיממו את הלב, כולל 3 דורות(!) של משפחה מלוד, שכנה של שירה-אמונה, אחותו של אביחי.
9. תלמידי מכינות ונערים (וילדים!) פרטיים שלקחו סטיקרים כדי לעשות בחדר קיר נופלים
10. אנשים שאנחנו לא מכירים בכלל ואפילו לא רצו רק באו לעמוד דקה להקדיש לזכרו של אביחי, הציעו חיבוק, רצו לשמוע, הזכירו לנו יחד עם כל הנ"ל שאנחנו כאן כדי לזכור אבל גם כדי לחיות, כי בדיוק על זה הם נפלו, על הזכות לחיות בארץ הזו.
🫶🇮🇱💪
ראה עוד > >
02/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
כשאביחי היה לקראת גיוס, לאחר שנותיו בישיבת "שבי חברון", הוא התנדב בכפר הנוער "נווה מיכאל" בפרדס חנה וחנך אחד מהנערים בסיכון כאח בוגר. אביחי, כמו אביחי, התחביב במהרה על כל ילדי המשפחתון ואנשי הצוות והיווה לילדים מודל לחיקוי. היה חשוב לו שהם יראו מישהו שהולך להתגייס לשירות משמעותי ויקבלו מוטיבציה להתגייס גם הם, למרות שהם היו אז רק בני 12-13...
רועי כהן, מדריך מנווה מיכאל, יצר איתנו קשר וניסה לחשוב יחד איתנו על פרויקט של "קבוצת גלבוע" (השכבה הבוגרת) להנצחתו של אביחי. סיפרנו לו שאביחי היה כל כך חי, כל כך מלא אהבה לאחר, עם לב כל כך רחב ואף חובב עבודה בעץ.
לבסוף הוחלט על בניית פינת ישיבה- שילוב של עבודה בעץ כמו שאביחי אהב ושל חיבורים וביחד.
כך הוא כתב לנו:
סיכום פעילות - בניית ישיבה בעץ לזכר החייל אביחי אמסלם
קיימנו היום פעילות משמעותית לזכרו של החייל אביחי אמסלם ז"ל, במסגרתה נבנתה פינת ישיבה מעץ שתשמש מקום למפגש, מנוחה והתחברות. הפעילות התקיימה ברוח הערכים שאביחי ייצג - אחווה, התנדבות ואהבת הארץ.
החניכים הביאו עימם רוח של עשייה ותרומה.
פינת הישיבה שנבנתה אינה רק פרויקט פיזי, אלא סמל להמשכיות, לזיכרון חי ולחיבור בין אנשים.
ותודה לשיר ודקל האלופות שכמו כל פעם הרימו את האווירה והחניכים לעשייה, בלעדיכן לא היה אותו דבר🙏🏻
נותרנו ללא מילים...
ראה עוד > >
03/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לקראת פורים הממשמש ובא-
מצאנו דרך מתוקה לזכור את אביחי, מזמינים אתכם להצטרף ולכתוב או לצרף תמונות בתגובות.
אביחי תמיד היה רואה את השקופים, את אלה שאף אחד לא שם לב אליהם. הוא היה גורם להם להאמין בעצמם בצורה שלא היתה מתנשאת מעליהם או משפילה אותם.
מצורפת פריסת קופסה ותדריך מצולם להכנה שלה.
1. הדפיסו מהקישור המצורף
2. הרכיבו לפי ההוראות
3. מלאו במה שתרצו
4. חלקו למישהו שלא מקבל:
זה יכול להיות מנקה הרחובות (כדאי לצאת מוקדם לחפש ברחוב ביום פורים כי אחר כך הם בחופש), שכנים שאתם לא בקשר איתם ביומיום, חברה מהכיתה שאף אחת לא תתן לה, חבר מהסניף שאולי יישכח וכו'.
הרגישו חופשי לשתף, ותודה לדוד על העיצוב המתוק❤️🩹
להורדת הקובץ: https://drive.google.com/.../1ckyEYP6Gk6K7EFvacfu.../view...
פורים שמח 🙏
ראה עוד > >
03/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בחודש אדר, שהתחיל בשבת האחרונה, נהגו לתרום לזכר מצוות "מחצית השקל". יש הנוהגים לתרום דווקא למקומות של קדושה כמו בתי כנסת ובית מדרש.
בישיבה התיכונית "מדרשית נועם" בכפר סבא הוקם בית המדרש "דעאל", לזכר ששת בוגרי הישיבה שנפלו במלחמת "חרבות ברזל" וביניהם גם אביחי שלנו.
הם ישמחו מאוד לשיחות והרצאות בהתנדבות,
אפשר גם על האח/בן שנפל, מתוך מסר של העצמה וחיזוק, אך אפשר גם בנושאים אחרים כמובן.
לפרטים ותיאום אפשר לדבר עם מלאכי: 052-5554923
לתרומה לבית המדרש: https://payboxapp.page.link/MPKfE4oaGTBM7NNz8
מוזמנים להפיץ🙏
ראה עוד > >
05/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הגרפיקאית Yael Hallamish Graphics מאיירת, זו השנה השניה, גלויות לצירוף למשלוחי המנות בדמות הנופלים.
אנו שמחים בהנצחות כגון אלה, המלאות בחיות הזיכרון שמח של אביחי שלנו, שכל כולו היה חיוך ועין טובה.
שיהיה חג שמח לכל בית ישראל
ושנתינת משלוחי המנות יגבירו כמה שניתן את האחדות בינינו 🫶
לפרויקט: https://www.facebook.com/share/p/1ABLaXXaJp/
לקובץ הגלויה להדפסה: https://drive.google.com/.../1skp.../view...
ראה עוד > >
06/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אי שם באלול תשפ"ד (אוגוסט 24') פנו אלינו לוחמי מילואים עם ההודעה הבאה:
*"שירון- מורשתם של גיבורים"*
משפחות אהובות.
אנו- לוחמי מילואים, רוצים להיות שותפים בהנצחת הגיבורים שלכם.
הקמנו פרוייקט שיביא לידי ביטוי מרוחם ומורשתם של הגיבורים- לתת המשכיות והנצחה למה שהיו.
הפרוייקט מתבסס על "שירון"- שירים שאליהם היו מחוברים הגיבורים עם אקורדים שיחייו את השירים בכל מפגש חברתי.
בנוסף יהיה תמונה של הגיבור עם מעט דברים עליו, על מורשתו או/ו על החיבור שלו לשיר.
כחלק מהפרוייקט אנחנו מקימים אתר הנצחה- ומתחת כל שיר בספר יהיה ברקוד שמפנה לדף הנצחה של הגיבור באתר.
בתפילה שנאיר את אורם של יקריכם לעולם.
בערב ר"ח אדר (27.2.25), הוזמנו המשפחות לאירוע ההשקה של הספר בקריה האקדמית אונו.
האירוע היה מושקע מאוד וריגש אותנו עד עומק הלב
ראה עוד > >
10/03/2025
שירה אמונה האחות
ב"ה, מתקדמים, אבל (עוד) לא מספיק.
לי ברור שהמצפה הזה יקום, אני רואה את הלב שמניחים בפרויקט הזה כל העוסקים המלאכה ובראשם Ayelet ו- Dudu, גם יצא לי להכיר את אביחי ותאמינו לי- אי אפשר היה לעמוד בפני ההתלהבות שלו, הכריזה, הדרך שבה הוא גרם לכל רעיון- מופרך או מטופש ככל שיהיה- להישמע כמו הדבר הכי נכון, קל והגיוני לעשות.
גומה אחת בלחי ימין והחיוך הזה עם הרווח בשיניים- כל מי שהכיר אותו ליותר מ-10 דקות לא היה מסוגל להתעלם מהמטאור הגדול הזה שהגיע לכאן כאילו מכוכב אחר, זהר במלוא העוצמה, וחדל. אולי הילד חזר לכוכב שלו. זה כואב אבל איזה כיף שזכינו.
צילמתי מסך מפתיחת הקישור בדפדפן חיצוני (ולא דרך הפייסבוק) כי ככה רואים את האפשרות לתרום גם בביט.
אנחנו נשמח גם בתרומה של שקל, רק אל תשכחו לכתוב לנו כמה מילים.
וכמובן, הכי חשוב, להמשיך לשתף.
זו תקופה בה אני מרגישה שאנחנו גרים בסיר של פופקורן- כל פעם משהו אחר קופץ, מתפוצץ, מבהיל. הקשב הציבורי לא מצליח להחזיק יותר מחצי יום ולכן חשוב חשוב להמשיך לשבור את הראש איפה עוד לא פרסמנו. אנא עזרו לנו עם ההפצה הזו, אנחנו מתקדמים כל כך יפה...
ותכינו טישו בצד, כשנחנוך את המצפה תצטרכו אותו 😉
קישור בתגובות❤️🩹🇮🇱
ראה עוד > >
09/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
במגזין "פנימה" לחודש אדר התראיינה תהילה יפרח-חניה וסיפרה על החמ"ל שהיא מובילה בשדרות.
בפסקה השניה הזכירה את אביחי שלנו, שנפל על הגנת העיר 🫶🇮🇱💪 https://www.facebook.com/share/18DdfvHji4/
ראה עוד > >
10/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ב"ה, מתקדמים, אבל (עוד) לא מספיק.
לי ברור שהמצפה הזה יקום, אני רואה את הלב שמניחים בפרויקט הזה כל העוסקים המלאכה ובראשם Ayelet ו- Dudu, גם יצא לי להכיר את אביחי ותאמינו לי- אי אפשר היה לעמוד בפני ההתלהבות שלו, הכריזה, הדרך שבה הוא גרם לכל רעיון- מופרך או מטופש ככל שיהיה- להישמע כמו הדבר הכי נכון, קל והגיוני לעשות.
גומה אחת בלחי ימין והחיוך הזה עם הרווח בשיניים- כל מי שהכיר אותו ליותר מ-10 דקות לא היה מסוגל להתעלם מהמטאור הגדול הזה שהגיע לכאן כאילו מכוכב אחר, זהר במלוא העוצמה, וחדל. אולי הילד חזר לכוכב שלו. זה כואב אבל איזה כיף שזכינו.
צילמתי מסך מפתיחת הקישור בדפדפן חיצוני (ולא דרך הפייסבוק) כי ככה רואים את האפשרות לתרום גם בביט.
אנחנו נשמח גם בתרומה של שקל, רק אל תשכחו לכתוב לנו כמה מילים.
וכמובן, הכי חשוב, להמשיך לשתף.
זו תקופה בה אני מרגישה שאנחנו גרים בסיר של פופקורן- כל פעם משהו אחר קופץ, מתפוצץ, מבהיל. הקשב הציבורי לא מצליח להחזיק יותר מחצי יום ולכן חשוב חשוב להמשיך לשבור את הראש איפה עוד לא פרסמנו. אנא עזרו לנו עם ההפצה הזו, אנחנו מתקדמים כל כך יפה...
ותכינו טישו בצד, כשנחנוך את המצפה תצטרכו אותו 😉
קישור בתגובות❤️🩹🇮🇱
#מצפה_אביחי
ראה עוד > >
14/03/2025
שירה אמונה האחות
אחים שלי עבדו *חודשים* על הסוסים שלהם (גם לאביחי היה אחד) ועל ההדבקה של הג'ינס הממולא צמר גפן וסמרטוטים ונתלה משני צידי האוכף כמו רגליים של רוכב, כשהרגליים שלהם היו בעצם רגלי הסוס.
שבועות!!!
לי לא היה כל כך מצב רוח באותו הפורים אז לבשתי שמלה חגיגית ושמתי כתר ואמרתי לכולם שאני הנסיכה והם האבירים.
הם אמרו לי שהם בכלל בוקרים.
אמרתי להם שיזרמו, זה פורים...
איך מסבירים געגוע
ראה עוד > >
14/03/2025
שירה אמונה האחות
היהדות היא דרך חיים מדהימה ומיוחדת, מלאה במוסר ובטוב אבל לאורך הדורות הפכו אותה היהודים לאכזרית במיוחד כלפי רווקים מאוחרים.
פרט ליחידי סגולה (תודה עליכם לה'!), לרוב הציבור הדתי מאוד נוח להתעלם, במקרה הטוב, מהחצר האחורית שנקראת "רווקים". במקרה הפחות טוב יושבים ומסבירים לנו, כמובן לטובתנו, למה אנחנו עדיין רווקים תוך מניית כל החסרונות שלנו שחלקם אפילו לא חסרונות אלא תכונות שלא מתאימות לסוגיות הספציפית של המטיף. במקרי הביניים יש התנצלויות שאנחנו לא מכירים אף רווקים או לא טובים בלשדך כשבפועל זה בכלל לא העניין.
אני לא צריכה שתחתנו אותי, אני אשמח אם כן, אבל אני לא רוצה שתסתובבו בעולם כוססים ציפורניים אח תשדכו לי מישהו מבוגר ממני רק ב25 שנה כי "יש לו נשמה טובה".
האמת, שאני לא צריכה כלום, אבל השנה יש איזה רצף קשוח במיוחד של פורים משולש יחד עם 48 שעות תמימות (!) של פסח, החג שהכי מטרגר אותי בשנה, עוד הרבה לפני שיום הזיכרון הפך לביצה הפרטית שלי.
מתי יקומו רבנים ויפסקו שלנו מותר, למשל, לקרוא מגילה גם בלי "רוב עם הדרת מלך" כי כל פילוס דרך בין בטנים ומטפחות הוא טריגר? מתי יופצו ערכות עריכת סדר למי שעורך עם חברים בלבד, למשל? מתי כבר יפסיקו לטפס עלינו עם כל זה. זה חונק.
זה בלתי נסבל באופן כללי ובלתי נסבל עוד יותר כשאת חולה כל כך ואפילו עוד מקפידה על מסיכות ועל אכילה בשולחן נפרד ועוד לא בכלל דיברתי על השכול.
אולי בגלל הפורים-פסח-יום הזכרון- יום העצמאות- בת מצווה לאחיינית בכורה- יומולדת לאביחי אני מרגישה כבר שבועות שאני נכשלת. בכל כל כל התחומים.
כיהודי ה, כדתיה, כקולגה, כמפיקה, כחיילת, כמטופלת, כסיפור , כמפעל חיים, כאדם.
העולם נושך אותי ואפילו בשבת שבה, בניגוד מוחלט למי שאני בד"כ, נסעתי בספונטניות לרמת הגולן, הרגשתי שאני נכשלת. זו היתה שבת מופלאה ומחיית נפשות בה פגשתי נשים וגברים כמוני, רווקים, אך הרבה יותר מזה. טובי לב ועדת ורוח, אנשי תורה ובין אדם לחברו. בלי יעל, נעמה ושאול ששכנעו אותי שיש לי רשת בטחון איתם למקרה שמשהו ישתבש לא הייתי מגיעה וב"ה הגעתי, לבסוף.
אני נאבקת ללכת. קשה לי לנשום אבל הבדיקות חוזרות תקינות והרופא שלי אומר שזה רק מתח. אני נאחזת באמונה הזו בציפורניים, למרות שאני יודעת שזה לא נכון ומשהו רע מתבשל לי בגוף.
אני מורידה מעט את ימי המילואים. ב"ה החלק העמוס מאחורי, המשימה שלי מתקרבת להשלמה, אני יכולה לחזור לנשום.
אני מתקרקעת ביום החופש הראשון שלי. יושבת בתנוחת כריעה על הרצפה, העקבים היחפים שלי נטועים בה, ואני מתרכזת בנשימות.
לאט לאט הבית חוזר לקדמותו. הכלים כבר לא מחכים שבוע בכיור. הכביסה מופעלת רק פעם אחת ולא נשכחת במכונה. אני אפילו מוצאת את עצמי רוקדת לפעמים לעצמי. מעיזה קצת לשמוח.
שנה פלוס שאני בטרלול ההנצחות-מילואים-טיפולים. לא היה לי רגע לעצמי. לא זוכרת בכלל מה אני אוהבת לעשות בחופש. לאט לאט מחלחלת ההבנה הכואבת שאני לנצח אהיה אחותו, גם אם אוריד את הרגל מגז ההנצחות. ששום דבר לא יחזיר. שלנצח ישאר הבור. שמסביב לבור הזה כבר מתחילים לפרוח הפרחים.
אלוקים ישמור,
הנה אני מעיזה לחיות
ראה עוד > >
16/03/2025
שירה אמונה האחות
*אמל"ק:
תורמים 32 ש"ח למצפה ומתרימים אדם אחד נוסף, כדי שנספיק את לגייס את הכסף עד יום ההולדת של אביחי*
למי שלא מכיר- אני שירה-אמונה, אחותו הגדולה של רס"ר אביחי אמסלם הי"ד שנפל בשדרות. אביחי נהרג ביום השלישי למחלמה כשחשף עם חבריו חוליה של מחבלים שהתכוונה לצאת לפיגועים ברגע שכוחות הבטחון עוברים לעזה.
לא אלאה ביותר מדי מילים אבל כן אזמים בשמחה לעקוב אחרי ההנצחות שלו ב חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד. אנחנו משתדלים להנציח אותו כמה שיותר בחיים עצמם. פחות סלעים ואבנים, יותר מקומות לטייל, יין לחגים וחתונות, משלוחי מנות וכו'.
אני אוהבת מספרים כי הם משהו קבוע ומעגן בעולם שמשתנה כל הזמן.
אני אוהבת סימבוליות של דברים כי היא בונה קומה מעל הקיום והופכת את החיים למשמעותיים.
אז אני עושה דבר כזה:
יום ההולדת של אחי הוא כ"ד אייר, שבעה חודשים בדיוק אחרי התאריך בו מסר את נפשו למען העם והארץ. בכ"ד אייר הקרוב, קצת אחרי יום העצמאות וקצת לפני יום שחרור ירושלים, יעברו 32 שנים מאז שהפלא המתוק הזה הצטרף למשפחה. ל"ב שנים.
אני מחפשת תרומות של 32 ש"ח בלבד לפרויקט הזה, אבל גם שיתופים (למי שבוחר לתרום- לא לשכוח לכתוב לנו כמה מילים כדי שנרגיש את החיבוק...).
אנחנו זקוקים לכם עמ"י- שימו את הל"ב...
שמה פה קישור כי מאמינה בכוח השיתופים למרות הפגיעה בחשיפה: https://www.jgive.com/new/he/ils/donation-targets/142656
עם ישראל חי ❤ 🇮🇱
#מצפה_אביחי
ראה עוד > >
17/03/2025
שירה אמונה האחות
תייגו חברות, אירגונים, קהילות או אנשי משאבי אנוש 🫶
ראה עוד > >
20/03/2025
שירה אמונה האחות
מזמינים אתכם להיות חלק מאלה ש- #שמים_את_הלב.
אביחי היה אמור לחגוג השנה יום הולדת 32, אך נפל בהגנה על שדרות ביום השלישי של המלחמה.
כל שאנו מבקשים הוא לתרום 32₪ ולהתרים אחך אחד נוסף על מנת ליצור שרשרת של תרומות קטנות, נגישות (אנחנו יודעים שהעם מוצף מהמלחמה) כדי להצליח לסיים את הגיוס עד יום ההולדת שלו. https://www.jgive.com/new/he/ils/donation-targets/142656
תרמתם?
העלו צילום מסך עם ההאשטג 🙂
תודה
ראה עוד > >
22/03/2025
שירה אמונה האחות
פסח.
אני מרגישה שאני נחנקת ואם לא אעזור לעצמי אני אתחיל להתדרדר במורד תהום רעה שסופה מי ישורנו אז למרות המצב הבריאותי ההולך ומצדרשר אני מתעוררת ביום ששי ביקיצה טבעית ב8:30, מבינה שהזדקנתי קצת, ומכריחה את עצמי לצאת מהמיטה.
הגל העכור הזה ארוך האינסופי, שכחתי כבר מתי התחיל, כמעט שכחתי לזכור שמצישהו הוא יגמר. בתוך הגלים האלה אני כמהה למיטה שלי ובורחת ממנה כמו מאש. אדם חכם אמר לי פעם שבמיטה ישנים ואם לא ישנים אז לא נשארים במיטה.
קמתי.
ישנתי טוב הלילה. זה אולי הלילה הראשון או השני מאז ש שבו לא היו לי סיוטים. משהו בגוף שלי סיים את הקריז ומתחיל להיפתח לטוב שעוד יבוא ואיתו גם הלב ןאיתם גם הנפש ואני, שכבר מזמן נגמר לי האוויר, ניצלת ברגע האחרון מטביעה ואין אסירת תודה ממני. אני מגלה בי גחל בוער בעקשנות בין כל האודים התשושים, הרטובים, ונחושה בדעתי לשמור אותו. אני שולחת הודעה לאחת מהחברות שהדפתי החוצה במהלך השנה וחצי האחרונות. בקושי עניתי לה להודעות, בטח שלא הסכמתי להיפגש למרות ההפצרות, אני לא יודעת אם היא תצליח לסלוח לי. היא עונה שאין מה להתנצל. היא חיכתה שאשוב. אנחנו קובעות לשבוע הבא לבית קפה. אני מתחילה לבכות שוב. לשם שינוי הדמעות שלי לא מלוחות. דמעות של הודיה.
אני מסדרת את הארונות. לא יודעת מאיפה הכוח. אני חלשה ותשושה וחולה כל כך בשבועות האחרונים. הבדיקות מראות שזה ממש לא רק הנפש. פתאום כוח. איזה נס. איזה חסד.
כל המוצרים הכשרים לפסח מאוחסנים בארון העליון לאחר שניקיתי אותו. כל החמץ עובר לשקית, במטרה לחסלה בשבועות הקרובים. הניקיון מכניס לי כוח ואני מנקה גם את הכיריים, כל שכבות השומן הרבות שהתקשו עליהן בחודשי החידלון האחרונים שלי. אני מחליפה את המגש למרות השבת למגש אמיתי, לא חד פעמי, עשוי חרסינה ומעוטר במילים "שבת שלום" ומהרהרת באיך שבת לפעמים יכולה להביא איתה התקף חרדה לא הגיוני בהיעדר הסחות דעת ותקשורת דיגיטלית ועם זאת נרות השבת תמיד היו העוגן שלי, התקווה, המקום לבקש, לשתות ממנו אמונה. אני מסדרת אותם כבר במוצרים שבת לקראת השבת הבאה וכל השבוע מחכה כבר לרגע הקסום של ההדלקה.
עוד נס.
אני מוצאת שקית במבה כשרה לפסח בעומקי הארון. כנראה נשכחה שם ממשלוחי המנות של שנה שעברה.
הבמבה יבשה ואני עפה אחורה בזמן לתמונה מעומעמת בה אתה ואחותנו בסלון, לדעתי עוד בתקופת ספות הקטיפה הורודות שולחן העץ עם החלונות החלביים הטבועים בו, המזגן עובד ומולו, על שולחן פינת האוכל, תבנית תנור ועליה במבה, מחכה להתייבש. זו היתה תקופה קצרה של טרנד של אחד מאיתנו שהחליט שהכי טעים זה רק במבה יבשה. שנים אחרי אני אלמד שהיא במרקם כזה, בעצם, כי חדרה אליה לחות, אבל אנחנו עדיין קוראים לה במבה יבשה.
המילואים תיכף נגמרים ובדיוק מתחיל קורס ההתכוננות למבחן האישיותי. הן דורשות מאיתנו לצייר ציר זמן, לכתוב סיפורים משמעותיים, דמויות מכוננות, התבוננות פנימית שתלמד את הקורא מי ומה אנחנו. שנה שעברה לא הצלחתי במבחן הזה כי הכל היה מוצף רק באובדנך. לא זכרתי שום סיפור מהחיים שלי שלא קשור אליך. השנה אני מרגישה קצת אחרת. אני חוזרת לעצמי וחוזרת להיותי וחוזרת לזכור שיש אותי. אותי ממש. נס.
אני לא מסוגלת להישיר מבט לאובדן, לדקור את הנקודה, לשבת בו. אני חושבת על בית העלמין ביום הזיכרון ומרגישה שהאדמה נשמטת לי מתחת לרגליים. אני
יודעת שאני אאבד הכרה כי זה יותר מדי. אני גם יודעת שאני לא לבד ובין אם אלה המשפחה, החברים שלי או החברים שלך- מותר יהיה לי ליפול כי יהיה מי שיחזיק. איזה חסד.
הבית של אבא ואימא משתנה.
דלתות החדרים בקומה שלנו התחלפו, שולחים את הלוגו שעיצבת ל"מטאליקה" ואת הלוח המגנטי הכחול-ירוק שקניתי לך אל עבר הלא נודע. המטבח החום-אפור הוסר לחלוטין, כולל השיש השחור-עם-עורקים-חומים, עליו אהבנו לשבת לפני שאימא היתה צועקת עלינו לרדת כי זה יכול לשבור אותו.
הכל הופך להיות לבן, נקי, סטרילי, אולי טהור?
הזכרונות המוחשיים מתחלפים והופכים לדיירי קבע רק אצלנו בלב, בראש, בנפש. נתח נרחב מהילדות שלי נישאר מאחור ולמרות שאני שונאת פרידות אני יודעת שאין דרך אחרת להמשיך לחיות ושאין ברירה אחרת אלא לבחור להמשיך לחיות.
אני עדיין קמה כל בוקר עם דקירה, עוד לפני שאני לגמרי מתעוררת, כי אני נזכרת באובדן, אבל הדקירה הזו כבר לא לוקחת אותי בנוק-אאוט. אני מתחילה להתחזק מולה ולהשיב מלחמה, כל יום עוד קצת.
נס.
אין בעולם אדם שמכיר אותך כמו שאתה כמו אח.
מניקות התינוק לומד להתנהג מול ההורים שלו בצורה מסויימת שתתן לו מה שהוא רוצה. בזוגיות יש איזה טנגו שמכריח אותך כל הזמן לחשוב על הצד השני. האינטראקציה היחידה בה אתה פשוט מונח היא אחאות.
כשאתה עושה פרצוף מול המראה והוא יוצא מצחיק אתה רץ לחדר השני להראות לאחים שלך. כשאת מלבישה בגד ים על הראש של אחיך ועושה לו קוקיות דרך החורים, אתם רצים להראות לשאר המשפחה. כשאתה מסתקרן מעולמם של בני המין השני, כשאתה מצליח משהו אחרי מלא אימונים בישיבה ובבית, כשאתה מגיע לתובנה שקשורה לעצמך ולבית בו גדלנו- זה ישר לאחים.
זה הקשר הכי התחלתי, עמוק, קמאי שיש.
אני מתחילה להבין את זה עכשיו.
אני מתחילה להבין שאחרי שנה וחצי של השתופפות בצילך, של הנצחות, של הרצאות, דיבורים, מפגשים, הדפסות, סטיקרים, חולצות, ספרים, יינות - זה לא מה שיהפוך אותי לאחותך.
תמיד הייתי אחות של אמסלם, מגיל כמעט 5, ותמיד אהיה.
גם אם לא אשא דברי חיזוק באזכרה, גם אם אישאר מתחת לשמיכה ביום הזיכרון, גם אם איחנק עד עילפון ביום ההולדת שלך. אני תמיד אהיה אחותך ותמיד אהיה זו ששאלת שאלות לפני שהיה גוגל והקפידה לחרטט הבטחון כדי שהאחים הקטנים שלה ימשיכו לסמוך עליה, שלימדה אותך על שבלולים, על עלים ופיוניות, שכתבה לך מכתב כל כך מרגש לגיל 21 שהתחילה לבכות בעצמה, שיצאה איתך לטיולים מוזרים רק כדי להיות איתך גם שכבר גדלת ורצית להיות רק עם חברים, שהיתה שם כשהראית לנו את הטבעת איתה התכוונת להציע נישואים ושקמה משינה להיות בסלון עם מי שהפכה להיות אישתך כי היא התביישה להיות עם ההורים לבד ואתה היית בצבא.
יותר מ-30 שנה הייתי, ולנצח, לעולמים עולמים, אני אהיה-
אחות של אמסלם, אבל עכשיו הגיע הזמן גם להיות בפשטות אני- ולחיות.
נס.
תודה, אחי על שהיית ועודך.
למרגלותיך ❤️🩹
ראה עוד > >
11/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בוגרי מחזור ס"ג נפגשו השבוע לערב לימוד לקראת פורים לעילוי נשמת חבריהם למחזור שנפלו במלחמת "חרבות ברזל"- אוריאל ביבי ואביחי שלנו🫶
הם נפגשו בבית המדרש "דעאל", הממוקם במדרשיית נועם בכפר סבא, בה למדו החברים עם אביחי אוריאל הי"ד.
היה מיוחד ומרגש.
לתרומה לבית המדרש: https://payboxapp.page.link/MPKfE4oaGTBM7NNz8
ראה עוד > >
14/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה למשפחת עומר ולהדר-חן לסרי שהוסיפו את אביחי למשלוחי המנות 🫶
חג שמח!
ראה עוד > >
14/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה לחניכים מ"נווה מיכאל" שזכרו את אביחי במשלוחי המנות שלהם!
ראה עוד > >
14/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
משפחת תנעמי, שקד 🫶
ראה עוד > >
14/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ליאור ועדי בעדני 🫶🫶🫶
ראה עוד > >
16/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
טל כורך משרתת בקבע אך בנוסף גם מעצבת תכשיטים. היא בחרה להנציח נופלים על ידי עיצוב תכשיטים שמשקפים את התכונות והאופי שלהם והנציחה את אביחי בזוג עגילים המורכבים מ-3 חלקים, כפי שמוסבר בפוסט שהעלתה באינסטגרם שלה: https://www.instagram.com/p/DHB83UzMZhl/...
ראה עוד > >
17/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
רגע אחרי פורים, אנחנו עם הפנים לפסח!
על מנת לזכות באור של אביחי גם בשולחן החג, ניתן לרכוש אחר או יותר מהיינות לזכרו באתר "יין וחברים": https://wineandfriends.co.il/...
חברות ואירגונים שרוצים להזמין כמות גדולה מוזמנים לדבר עם דוד: 052-2434049
🫶🇮🇱🍷
ראה עוד > >
18/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לפני כמעט שנה פירסמנו את הפוסט הזה: https://www.facebook.com/photo.php?fbid=122156484980066165&set=pb.61551984957403.-2207520000&type=3
לפני כחודש וחצי יצרה איתנו קשר אורטל ברון, מורה באמנה, שנתקלה בפוסט והעבירה אותו מיידית לשמיניסטיות (שכבת י"ב).
השמיניסטיות בחרו בציור של אביחי כ-לוגו לקולקציית השמינית שהן הוציאו להכתרה וכתבו לנו כך:
רצינו לעדכן שהתרגשנו ממש מהפוסט שלכם והפכנו את זה ללוגו של הקולקציה של השמינית.
בכל שנה השמינית מוציאה קולקציית בגדים משלה (פוטרים, סוודרים, חולצות…) ויצא מהמם וזה לגמרי מרגש הרבה יותר שלם ומחובר עם הלוגו שאביחי הי״ד עשה.
שולחות לכן כוחות וחיבוק חם.
מצדיעות לכם,
מחזור "גולן "
מאולפנת אמנה❤️
נותרנו ללא מילים, עם לב רחב ודמעות בעיניים.
תודה לכן מחזור "גולן"!!!
❤️🩹
ראה עוד > >
19/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בפרק של "עובדה" ששודר ב-23.1.25 (אור לכ"ד טבת תשפ"ה) צולמה גם צומת שער הנגב ועליה השמשונית שהציבו שחר ובר. השמשונית תואמת לסטיקרים דאז (מאז הוצאנו חדשים) ובה תמונתו של אביחי, פרטי נפילתו ומשפט ההנצחה.
תודה לנתנאל בן-שלו ששלח🙏
ראה עוד > >
13/03/2025
שלי מלחי
שירה אמונה, אחותו של אביחי מספרת על נפילתו בכ”ד תשרי תשפ”ד, 9.10.23, כפי שסופר למשפחה על ידי גורם לא רשמי בצה"ל:
"הכוח, בהובלת ויינברג המ"פ, שהה בשדרות כחלק מטיהור ישובי הדרום ממחבלים.
מסוק קרב דיווח להם על חיסול ארבעה מחמשת מחבלים בחוליה וחשד שהחמישי ברח לכיוון תחנת הרכבת.
הכוח איתר את המחבל וחיסל אותו ומשם המשיך לשדה הפתוח הצמוד לחניון הרכבת, להמשך הטיהור.
הכוח עלה על שביל עפר בשולי השדה, במקביל לכביש הכניסה לשדרות. באיזור המקביל לצומת שער הנגב היה תל גבוה שהפריד בין השביל לכביש ועליו הסתתרו שני מחבלים.
הכוונה של המחבלים היתה לצאת מאוחר יותר, כשכוחות הבטחון יכנסו לעזה ויעזבו את שדרות, ולפגע בתושבי ישראל אך כשהם שמעו את קולות החיילים הם חשבו שהתגלו ופתחו באש. אביחי נהרג ראשון, אחריו יובל הליבני חברו לצוות ולבסוף ד"ר איתן נאמן, הרופא שרץ לסייע להם. סשה הפרמדיק נפצע כשניסה לחלץ.
מיד הגיעו כוחות להשיב אש אך המחבלים, שהיו על התל, היו עם יתרון הגובה וזרקו רימונים ולכן לבסוף לא נותרה ברירה וטנק שהיה באיזור הוזעק לסייע.
לאחר מספר נסיונות לירות במחבלים מרחוק, הטנק נאלץ לעלות על התל ולדרוס אותם.
במותם הצילו אביחי וחבריו חיים רבים.
אנדרטת הגדוד לנופליו במלחמת "חרבות ברזל" הוקמה לימים על התל במקום הקרב.
הסיפור שמט לנו את הלסת, גם בגלל היצירתיות והגבורה של כוחותינו וגם כי יצר ההרס והרוע של אוייבינו עולה על כל דמיון."
אביחי היה בן 30 בנופלו.
הותיר הורים - רות וגבריאל, שתי אחיות - שירה-אמונה ולירז, רעיה ושתי בנות. בתו השלישית נולדה כ-3 חודשים לאחר נפילתו, אך הוא הספיק לבחור את שמה עוד בחייו.
בנוסף לאלבום שקיבלה המשפחה במסגרת המיזם ובעקבות מספר הטקסטים הגדול שכתבו חברים, מכרים ובני משפחה של אביחי נוצר הספר "סיפורי אביחי" אותו יזמו חבריו של אביחי. כל אחד מהטקסטים מתאר את האיש המיוחד, הדואג והמרגש שהיה אביחי.
יהי זכרו ברוך.
אם אתם מכירים משפחות שירצו לקבל גם כן אלבום זיכרון ללא עלות,
שלחו להם את הקישור למיזם שהקמתי ועדיין פעיל https://www.happy2help.co.il/memoryalbum
אני אמשיך לטפל בהם משם.
וכמובן תזכרו, שכל שיתוף שלכם יעזור לחשוף את המיזם לעוד אנשים.
שלי מלחי 💗 תמיד Happy2Help
Shira-Emunah Amesalem
albume אלבומי
ראה עוד > >
20/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
רגע לפני מרתון ירושלים וימי התקומה, מי שרוצה דגל ישראל עם השם של אביחי עליו -
דברו עם שירה-אמונה
052-6651256
ראה עוד > >
23/03/2025
שירה אמונה האחות
יש לי חברים שמכירים מישהו שגר בגבעת גלעד או שיכול להגיד לנו איפה נמצא השלט הזה?
אמרו לנו גבעת גלעד אבל יש מצב שמשהו עבד לא נכון בשם...
הסתדרנו תודהההה- זה רחוב ברמת גלעד 🙂 https://www.facebook.com/share/p/19BUbbqr24/
ראה עוד > >
24/03/2025
שירה אמונה האחות
ב"ה, השרשרת ממשיכה!
מזמינים אתכם להיות חלק מאלה ש- #שמים_את_הלב.
אביחי אחי היה אמור לחגוג השנה יום הולדת 32, אך נפל בהגנה על שדרות ביום השלישי של המלחמה.
כל שאנו מבקשים הוא לתרום 32₪ ולהתרים אחך אחד נוסף על מנת ליצור שרשרת של תרומות קטנות, נגישות (אנחנו יודעים שהעם מוצף מהמלחמה) כדי להצליח לסיים את הגיוס עד יום ההולדת שלו. https://www.jgive.com/new/he/ils/donation-targets/142656
תרמתם?
העלו צילום מסך עם ההאשטג 🙂
תודה
ראה עוד > >
23/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אחיה מושקוביץ, תלמיד חטיבת הביניים בישיבה התיכונית בעץ אפרים. לקראת הטיול השנתי ביקש הרב מהתלמידים להכין צ'ופרים עם משפטי נופלים מיוחדים.
אחיה בחר במשפט ההנצחה של אביחי שלנו ואף שמע מאיתנו סיפורים על אביחי כדי שיוכל לספר לחבריו.
ראה עוד > >
25/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בתמונה מופיעים נועם צדוק, קרוב משפחה של אביחי מהצד של אישתו וגלעד יפת, שאבא שלו עבד עם רותי (אימא של אביחי) שנים רבות.
כך כתב לנו גלעד:
" במהלך השמירות שלי באיזור רמת גלעד זיהיתי מדבקה על הרכב שלו, כששאלתי לגבי המדבקה סיפר לי על הקשר שלו עם אביחי"
עולם קטן 🙂
קישור לפוסט המספר על רחוב אביחי, בו נועם וטל גרים- https://www.facebook.com/share/p/19BUbbqr24/
ראה עוד > >
26/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
שלט שעבר מהספרייה הלאומית למיקום חדש סמוך לכנסת
תודה לעליזה ששלחה לנו 🫶
ראה עוד > >
27/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אתמול נערך יום הכנה ליום הזכרון בתיכון "אורט דן גורמה", בו לומדים התלמידים קולינריה בנוסף לבגרות מלאה. בשיתוף פעולה עם עמותת מתכון עם זיכרון - Taste of Memories , הכינו התלמידים מתכונים אהובים של נופלי ונרצחי "חרבות ברזל", למדו על החיילים ושוחחו עם המשפחות.
היום התחלק ל-3:
בחלק הראשון נערכו שולחנות הנצחה ברחבי החדר. על כל שולחן הניחה המשפחה סטיקרים, דגלים וכו' והתלמידים הסתובבו בין השולחנות ושמעו על האהובים שאינם איתנו מכלי ראשון.
בחלק השני עברנו למטבח שם היו ערוכות המנות של הנופלים שנבחרו במסגרת העמותה. לאביחי שלנו הוכן סלט הקישואים של למותו, שכל כך אהב.
התלמידים והמשפחות הסתובבו בחדר וטעמו המנות. זיו, התלמיד שהכין את המנה של אביחי, סיפר לנו שבהתחלה הוא חשב שזה סתם סלט אבל אחרי שטעם ראה כמה הסלט טעים ומפתיע לטובה. אנשים רבים שטעמו מהסלט הופתעו לטובה ולקחו את המתכון להכנה בפסח ובשבתות...
בנוסף לסלט הכינו הצוות לחם עם זיתי קלמטה, על מנת שיהיה בסיס לסלט עצמו והשילוב היה מנצח.
בחלק השלישי והאחרון של היום התקיים טקס בנוכחות יו"ר עמותת "מתכון עם זכרון", המפקח הארצי על הקולינריה, המפקחת האזורית, מנהלת בית הספר ואישים חשובים נוספים יחד עם רכז מגמת הקולינריה, המשפחות והתלמידים. כל משפחה קיבלה חוברת עם המתכונים כולם, בנוסף למתכון עוגת תפוזים כמחווה למשפחת ביבס.
הטקס היה נוגע, מרגש, אותנטי ומדויק לסיכום היום הנהדר הזה.
תודה ללימור מנהלת בית הספר, לעדן יו"ר עמותת "מתכון עם זכרון" ולכל מי שלקח חלק ביום המופלא הזה. מתרגשים מאוד שדור העתיד יונק את ערכיו ממי שמסרו נפשם על הגנתו.
🫶
ראה עוד > >
10/04/2025
שירה אמונה האחות
במסגרת התפקיד שלי במילואים למדתי שלכל תאריך יש את הכוח והייעוד שלו עוד מימי בריאה. כמו ש-ט' באב התברר לאורך הדורות כתאריך מועד לפורענות, כך, להבדיל, י"ד ניסן הוא תאריך המועד לגאולה: "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל". המאורעות הקובעים את החגים הם שמגלים לנו את כוחו של התאריך אך כוחו מצומד אליו, עוד מימי בריאה. (אני מקווה שהעברתי את המסר נכון תרצה).
בשעות האלה אני יושבת בתוך הנס שלי.
מחר בבוקר, לפני שנה, נכנסתי לבקו"ם לחוצה ומבוהלת. קיבלתי כל כך הרבה "לא"...
למרות שכבר חצי שנה כתבתי בהתנדבות אזרחית לצה"ל, כל הקודקודים שפגשתי בדרך לא הצליחו לשכנע את המערכת לגייס אותי למרות שניסו ככל יכולתם.
הפעם זה היה אמור להיות אחרת, בזכות כמה חוטים שמשך עבורי פיני היקר. ועדיין, צריבת הסירובים הקודמים לא חלפה ובכלל, מיהרתי מאוד לשוב הביתה ולהכשיר את המקרר.
עוד שלב עבר ועוד שלב וכולם כבר באס"ק לקראת חופשת פסח אבל הנה אני עולה לאוטובוס מלשכת הגיוס לבקו"ם, עוברת עוד תחנה ועוד תחנה ולא מגיע שום "לא". בכל תחנה החיילים צריכים להתייעץ עם המפקד, להרים טלפונים וכו' אבל איכשהו אני עוברת אותן אחת אחרי השניה.
לא קיבלתי מדים (כי יש להם רק מדי א' ומילואימניקים הולכים עם מדי ב'), לא קיבלתי חוגר (כי היה להם רק חוגר סדיר ואני התגייסתי ישירות למילואים), רק קיבלתי דיסקית ועליה המספר האישי שלי וחצי מהשם הפרטי (השמיטו לי את ה"אמונה" 🤦). שעה אחרי שיצאתי מהבקו"ם כבר נמשכתי למילואים ברבנות ומאז הכל היסטוריה.
היום, שנה אחרי, אני מתחילה לעכל את גודל הנס ואת גודל הרחמים שה' הרעיף עלי כשהכריח אותי, למעשה, למצוא איך לחזק אחרות כשאני בעצמי הלומה מהאובדן של אביחי אחי הקטן.
שנה אחרי, מציינת גיוסולדת עברי ונאלמת בניסיון למצוא מילים להודות, אני חוזה בפלא הלא יאמן הזה של גיוס ההמונים ל #מצפה_אביחי שפשוט טס תודות למשפחה המורחבת שהחליטה לדחוף בכל הקבוצות כדי לנסות להספיק לגייס הכל עד החג.
פסח תמיד היה חג מאתגר עבורי. לא אוהבת את הטרלול והניקיונות והמצות (אבל כן אוהבת קנעיידלך). השנה פתאום אני רואה, כבר שנה שניה ברציפות, את הכוחות של החג המיוחד הזה.
עתידין להיגאל.
בתמונות: בעל הנס שלא זכיתי שישמח איתי בנסי שלי אבל כן ערכו לי תמונה איתו במדים בפוטושופ ועיקרי המוצרים שלקחתי בהפקתם חלק, יחד עם עוד רבים וטובים.
תודה עמ"י, זו זכות גדולה לשרת אתכם 🇮🇱🫶
(אם אתם רוצים לקחת חלק במימון המצפה אני ממליצה לכם למהר... https://www.jgive.com/new/he/ils/donation-targets/142656)
חג שמח!
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לקראת פסח המגיע אלינו עוד שבועיים, ועוד מחובר לשבת, אנו מזכירים פה את המתכון לפרחי כרובית ממולאים בשר שהסרטנו יחד עם עמותת "אסיף" בפרויקט "מקום בשולחן".
המתכון הוא מתכון חגיגי במיוחד, מאחר והוא מעט מורכב להכנה אך אצלנו הוא סימל את החג, את האהבה שאימא השקיעה בהכנה ואת התאספות סביבו, כי העיקר הוא הביחד.
מבטיחים לכם שתלקקו את הסיר... https://asif.org/.../%D7%A4%D7%A8%D7%97%D7%99-%D7%9B%D7.../
ראה עוד > >
31/03/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
השמיניסטיות באולפנת אמית גבעת שמואל מעצבות ומעלות לסטטוס משפט הנצחה של נופל אחד בכל יום. ביום חמישי האחרון הן העלו את אביחי שלנו.
יא מרגשותתתת!
תודה לשולחת 🙏
ראה עוד > >
01/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
שי סימון, לוחם מגדוד 7008 בו שירת אביחי, רץ ביום ששי האחרון במירוץ העגור באגמון החולה כשהוא נושא איתו את דגל הגדוד ועליו שמות ששת נופלי הגדוד במלחמת "חרבות ברזל"
שי אתה כזה אדיר!!!
תודה 💪
ראה עוד > >
02/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
כתב לנו יאיר:
קורס ייעוד וייחוד (של דרג הרס"ן בצהל) העבירו משפטי גבורה, זה מה שיצא לחבר שיושב לידי, מכבדים את זכרו 🙏
ותודה לנפתלי וצוות "משלנו" על יצירת הקלפים והפצתם.
ראה עוד > >
03/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חיילי חמ"ל (חדר מלחמה) הרבצ"ר (רב צבאי ראשי), בו משרת במילואים גבי אבא של אביחי, הוציאו ספר המאגד את סיפוריהם וחוויותיהם מהמלחמה.
שירה-אמונה, אחותו של אביחי, כתבה על תחילת המלחמה מנקודת מבטה כחלק מהנצחתו.
תודה שנתתם לנו במה 🫶🇮🇱
ראה עוד > >
05/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה לכל מי שרץ אתמול עם השם של אביחי במרתון ירושלים, ריגשתם אותנו מאוד.
כל הכבוד, אלופים! 🇮🇱
ראה עוד > >
06/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בוגרי מחזור ס״ט מ-"מדרשית נעם" בשיעור קבוע לעילוי נשמת הנופלים בבית המדרש "דעאל", שהוקם לזכר נופלים המגרשיה במלחמת "חרבות ברזל".
לתרומה לבית המדרש: https://payboxapp.page.link/MPKfE4oaGTBM7NNz8
ראה עוד > >
07/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הרב חגי ולוסקי, המשרת עם גבי (אבא של אביחי) ברבנות הצבאית, הוציא הגדה של פסח מלאה בשאלות ותשובות לשולחן הסדר.
בין השאר מונצח בהגדה גם אביחי שלנו.
לרכישה (המשפחה אינה מרוויחה ממכירות ההגד
ראה עוד > >
01/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
בתקרית בה נפל אביחי שלנו נפלו גם יובל הליבני וד"ר איתן נאמן.
כתבה לנו נעה, אחות של איתן:
עולם קטן, הבת שלי בתאילנד, היא לקחה מעטפה של חיילים שנהרגו מנתב״ג כדי להדביק בכל מיני מקומות שם.
המדבקה הראשונה שהוציאה והדביקה היתה של אביחי, אפילו לא ידעה שנהרג עם איתן.
בערב הסתכלה מי החייל באינטרנט וגילתה את הקשר. בדיוק אתמול ישבתי איתכם בטקס המשפחות השכולות של חטיבת 551.
איזה עולם קטן.
שיהיה לכם חג שמח.
תודה נעה, תמיד משמח לקבל "דרישת שלום" מאביחי שלנו...
התרגשנו 🫶
ראה עוד > >
09/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
עליזה המרגשת הזמינה חולצות מהמירוץ של "תו"ם" לה ולבעלה. על החולצות מופיעים החיילים שלזכרם היה המירוץ וביניהם אביחי. בפיזיותרפיה השבועית שלה לבשה עליזה את החולצה וסיפרה לצוות על אביחי שלנו...
תודה עליזה יקרה! 🙏🇮🇱
ראה עוד > >
10/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
פדואל- המרפסת של המדינה.
תודה לצפנת 🫶
ראה עוד > >
11/04/2025
שירה אמונה האחות
לפני חודש שלחתי לרב שלי הודעה.
אני שונאת את החגים ושונאת את היהדות, כתבתי לו. ואני שונאת את זה שאני מחוייבת הלכתית, זאת אומרת אני אוהבת את זה שאני מחוייבת הלכתית אבל אני שונאת את זה שההלכה ובעיקר המנהגים כל כך מתאימים לכל מי שכיף לו להתכנס ברוב עם ולחגוג עם המשפחה. תנו לי לעשות מה שחייב ותניחו לי.
הוא כתב לי חזרה שהוא באמת מצטער לשמוע שככה אני מרגישה. הוא ראה אותי וזה מה שגרם לי להחליט להשיב "מלחמה" שערה.
ניקיתי את הארונות מיד אחרי פורים, מרגישה שעם כל שקית שאני מוציאה לתרומה אני מוציאה ממני איזו אבן.
ניקיתי פינות שבוודאות לא היה בהן חמץ אבל פיניתי וזרקתי והרגשתי שאני מסקלת את האדמה כדי לזרוע בה בהמשך.
למדתי על פסח, על הסגולות שלו.
הוזמנתי לחג למשפחה שאני כל כך אוהבת.
רצף של נסים.
לאט לאט הזדקפתי קצת והבנתי שאני יכולה לשמוח בחג הזה. החלטתי להתעקש לנסות.
הגיוס למצפה, הגיוסולדת, כל מיני נסים אחרים שהסתדרו בול- גרמו לשמחה גדולה לקראת החג. קצת מוזר כי אני הרי אחות שכולה אבל תראו מה זה, רגע טהור של שמחה שלמה.
הייתי היום בסופר וראיתי גופיה-ציצית והלב שלי נדקר אבל נדקר בגעגוע. חייכתי. אמרתי לו תודה על הד"ש לקראת החג.
עוד מעט יום הזכרון, אבל בינתיים אני רוצה לינוק כמה שיותר שמחה מהחג הזה.
כאבתי את הכאב הרגיל שכבר שכחתי שהתחיל רק לפני שנה וחצי, זקפתי ראש ועליתי לאוטו.
יאללה, היום חוגגים.
ראה עוד > >
16/04/2025
שירה אמונה האחות
ב"ה הטוב, כל כך נהנית בחג הזה...🪬🪬🪬
ועם שמחת החג הגדולה, לא שוכחת לעולם מי לימד אותי לעשן טונה בחצר מאחורי הבית...
ראה עוד > >
18/04/2025
שירה אמונה האחות
רגע לפני יום הזכרון, מוזמנים למופע שגם אני זכיתי לקחת בו חלק ולספר על אחי הקטן אביחי.
ראה עוד > >
20/04/2025
שירה אמונה האחות
תשמעו רעיון:
במעבר החד בין יום הזיכרון ליום העצמאות, תרימו כוס יין (יש שם, כמובן, גם יין על שם אביחי).
ובהרחבה-
בתפיסתי האישית יום הזיכרון הוא יום לאומי, לא יום פרטי. הימים הפרטיים של הנופלים הם האזכרות בתאריך הנפילה. ביום הזיכרון כולם יחד- כל מי שחי פה. עוד לפני שהצטרפתי למעגל השכול בעצמי השתדלתי להעביר את יום הזכרון עם משפחת כובאני האהובה. לא הכרתי אותם, פשוט היה נראה לי פשוט שאם בן נפל כשהגן עלי, אני אהיה שם איתם ביום הזה. עם השנים הפכנו למכרים ואף הרבה יותר מזה.
מפדח? יכול להיות. במקרה כזה מוזמנים לסייע במלצרות 😉
בכל מקרה, יום הזיכרון *בעיני האישיות* הוא יום שמזכיר לנו מה המחיר של לחיות פה ומחדד את השמחה של יום העצמאות. יום הזיכרון הוא הגבינה הבולגרית שהופכת את ה"אבטיח" של יום העצמאות למתוק יותר, בכך שמזכיר לנו את הנס הגדול של קיומנו ואת המחיר הכבד לאורך הדורות.
בעיני מצווה על מי שיכול לשמוח ביום העצמאות על שאנחנו, מדינה קטנטנה מוקפץ אוייבים, ביתו של עם שנרדף לאורך ההיסטוריה, שורדים ועוד משגשגים ומכים באויבינו עד חורמה.
אבל המעבר חד. הוא היה לי חד גם כשלא הייתי במעגל הראשון והוא חד אפילו יותר עכשיו ולכן, מתוך המהות הגדולה של יום העצמאות והזיכרון, אני מעלה פה רעיון- דווקא בתפר הקשה, להרים כוסית.
(סליחה אם עצבנתי מישהו, זו רק דעתי האישית)
🫶🙏🇮🇱💪
ליין של אביחי https://wineandfriends.co.il/...
Wine and Friends יין וחברים https://www.facebook.com/wineandfriendsIL/videos/1233994891522460
ראה עוד > >
21/04/2025
שירה אמונה האחות
בהמשך לתפיסתי, לפיה יום הזיכרון הוא יום לאומי ולא פרטי, מזמינה אתכם לקפוץ למאהל כשאתם בירושלים. הוא ממש מאחורי הסינמה סיטי.
יש שם אלבום שהשקענו בו המון המון כדי לספר את הסיפור של אביחי שלנו, מוזמנים ללמוד קצת מאורו 🫶🇮🇱
ראה עוד > >
22/04/2025
שירה אמונה האחות
שלום לכולם
מוזמנים לערב הזה, שגם אני אופיע בו ואקרא משהו קצר על אחי. זה ערב עם שירים שהם *לא* שירי יום הזכרון בהכרח, אלא משקפים קצת מהאחאות שלנו.
אשמח לראותכם 🙏
להרשמה (הכניסה חופשית): https://matnasyavne.tickchak.co.il/81388
ראה עוד > >
14/04/2025
שירה אמונה האחות
געגוע.
ראה עוד > >
11/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה למשפחתון אמסלם
ראה עוד > >
14/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה לחניכות של משפחתון אמסלם מתלפיות שהוציאו הגדה לזכר אביחי שלנו וחגגו איתו את החג🫶
אלופות!
ראה עוד > >
15/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
הערב ספירת העומר בסניף לוד מרכז של תנועת בני עקיבא בישראל מוקדשת לאביחי
ראה עוד > >
16/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תחנת רכבת נתניה
תודה לעליזה אדלמן🙏
ראה עוד > >
17/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תחנת ש"י עגנון/ קצנלסון, ירושלים
תודה אלון 🙏
ראה עוד > >
20/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
רגע אחרי פסח, אנחנו עם הפנים אל עבר ימי התקומה-
בר חיים משדרות הצטייד לתלות מהמרפסת, עם השם של אביחי.
ראה עוד > >
21/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
לקראת יום הזיכרון מוזמן הציבור- חברים, משפחה, מכרים, קבוצות, בתי ספר וכו'- להגיע למאהל הגבורה בירושלים (ליד בסינמה סיטי, מול חניון הלאום) ולדפדף באלבום סיפור חייו של אביחי שלנו.
תודה למיזם "אלבום אור" וללילך בוהדנה הגרפיקאית על ההשקעה ותשומת הלב בהכנת האלבום.
ראה עוד > >
21/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
המעוניינים לאסוף מדבקות להדבקה על נרות נשמה (לקראת יום הזיכרון) מוזמנים ליצור קשר ונעביר בשמחה.
רותי (אימא של אביחי)- 052-2240228
שירה-אמונה- 052-6651256
ניתן גם להוריד קובץ להדפסה של התווית מדף ה"יזכור" באתר משרד הבטחון ולהדפיס בבית. כשפותחים את האתר ממחשב מופיעה בחלק העליון אפשרות להדפסת תווית לנר: https://www.izkor.gov.il/.../en...
🫶🇮🇱🕯️
ראה עוד > >
22/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
היכל הזיכרון בהר הרצל
תודה לשושי לוי ששלחה 🫶
ראה עוד > >
23/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
אנדרטת הנעליים בבודפשט.
האנדרטה הוקמה לזכר הקהילה היהודית בבודפשט שרובה נרצחה על נהר הדנובה, שם ממוקמת האנדרטה.
תודה להילה שצילמה ושלחה.
נזכור ולא נשכח.
ראה עוד > >
26/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
תודה רבה רבה לעמיחי אמדדי על החריטה היפה שהכין לנו בהתנדבות לזכר אביחי שלנו 🫶
❤️🩹🇮🇱
ראה עוד > >
27/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
ביום חמישי האחרון, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, התחילו העבודות ב"מצפה אביחי" שיוקם בע"ה בישוב יפית בבקעת הירדן.
תחילת הקמת המצפה על אדמת ארץ ישראל, לזכר גיבור שנפל על הגנתה, דווקא ביום הזכרון לשואה ולגבורה ורגע לפני יום הזכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, מחבר את דורות הגבורה היהודית לאורך השנים ונועץ את שורשינו עמוק בקרקע הזו של הארץ המובטחת.
להמשך תמיכה במצפה, על מנת להפוך אותו לנקודה נגישה ומפנקת עבור המטיילים ולסייע בהמשך הפיתוח, ניתן לתרום כאן:
לתרומה מוכרת במס בביט/אשראי: https://www.jgive.com/new/he/ils/donation-targets/142656
לתרומה בפייבוקס : https://payboxapp.page.link/TqS8bnZKAZzP1kkV8
עוד אבנך ונבנית
🫶🇮🇱💪
הסרטון באדיבות גבי, אבא של אביחי. https://www.facebook.com/61551984957403/videos/664454179886172
ראה עוד > >
27/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
המעוניינים בדגל ישראל עם שמו של אביחי או בדגל הגדוד עם שמו, לתליה על הבית בימי התקומה, מוזמנים לדבר עם רותי אימא של אביחי ולתאם איסוף (מספר הדגלים מוגבל):
052-2240228
בתמונות: דגל ישראל עם שמו של אביחי, מתנוסס בגאון בחצר בית משפחת הלל בלוד.
ראה עוד > >
27/04/2025
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
חרבות ברזל, לב זהב- דף לזכרו של רס"ל אביחי אמסלם הי"ד
היום העביר גבי אבא של אביחי שיחות על אביחי לקראת יום הזכרון. השיחה הראשונה הועברה לתלמידות אולפנית מבשרת בבית הכנסת "תפילת חנה" בחדרה והשניה לחניכי החוג לתנ"ך של בניהולה של תמי כהן מחדרה.
תודה לכל מי שפינה מזמנו ונתן במה לספר על אביחי שלנו ❤️🩹🇮🇱💪
0
2
5
.jpg)
.jpg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
