רס"ר במי'ל ולרי צ'פונוב ז"ל

טקס זכרון ראשון

פוצקי שליי
היום היה טקס זכרון של חייל הלוגיסטיקה..
טקס זכרון ראשון
60 ימים שאתה לא איתי.. 60 ימים שלא שמעתי את קולך, 60 ימים שלא חיבקתי אותך.
בפעם הראשונה ב60 ימים האלה שקצת נפל לי האסימון של מה שקורה מסביבי..
אני אשכרה בטקס זיכרון
טקס זיכרון לכבודך ולכבוד כל הנופלים ששייכים לחייל הלוגיסטיקה,
היה לי כלכך קשה לראות את השם שלך על האבן, את התמונה שלך על המסך הגדול
כלכך כאב לי שלרגע הבנתי שזאת המציאות,
שאלו החיים שלי עכשיו.
החיים החדשים שלי ושאני ממש לא אוהבת אותם..
שוב הרגשתי שכל החלומות שלנו התנפצו ושאין לי חשק לכלום.
שוב הבנתי שאני חוזרת לבית ריק ובתכלס הבית שלנו הוא כבר מזמן לא בית בשבילי..
המציאות החדשה שלי כלכך מפחידה שאני מנסה לא לחשוב על מה יהיה מחר ומה יהיה בעוד כמה שנים,
כי ברגע שאני חושבת אני פשוט נבלעת..
קצת נמאס לי מזה שכולם מסביבי חושבים שאני חזקה
לא באלי להיות כזאת..
באלי להיות כמו שהייתי פעם
באלי את החיים שלי בחזרה
באלי לחייך חיוך אמיתי של אושר ולא את החיוך המזוייף שיש לי עכשיו.
באלי להגשים את החלומות שלנו ביחד ולא לבד..
נמאס לי כל בוקר לשים מסכה על עצמי ולחליט החלטות לבד.
באלי שתהיה פה!
הייתי מוותרת על הכל בשבילך
אפילו על עצמי..
כמה שאני מתגעגעת אלייך פוצקי שלי
כמה שאתה חסר! 💔

הגעתי למקום שבו נלקח ממני החצי שלי.

אז היום, אחרי שמונה חודשים, נסעתי לכברי.
הנקודה הזאת שהרסה לי את החיים.
הגעתי למקום שבו נלקח ממני החצי שלי.
הלב שלי.

אחרי הרבה מאוד זמן של התלבטות אם להגיע, החלטתי שאני חייבת.
עם כל הקושי.
הייתי צריכה לקבל תמונה שלמה, לסגור את המעגל של הדמיונות שרצו לי בראש.

המקום הזה היה במשך תקופה ארוכה הבית השני שלו.
הבית שממנו הוא לא חזר…

נסענו, חלק מהמשפחה.
את ליאם החלטתי לא לקחת איתי.
הרגשתי שזה גדול עליה, וכנראה שגם עליי.
יום אחד, כשיבשילו הנסיבות והיא תבין קצת יותר, אני אקח גם אותה.

פוצקי שלי,
בדרך לשם הרגשתי שאתה מלווה אותי כל הדרך.
אפילו כשהגעתי בטעות לקיבוץ עצמו, ידעתי שזה לא שם.
הרגשתי את זה.
כאילו קול פנימי אומר לי:
פוצקי, זה לא פה!

החלטתי להתקשר כדי לוודא את המיקום המדויק.
התברברתי קצת, אבל בסוף הגעתי.

כשהגעתי לשער—הנשימה נעצרה לי.
פתאום קיבלתי רגליים קרות.
לרגע פחדתי שאני לא אצליח לעמוד בזה.
אבל נכנסתי.

כשהתקרבתי לכיכר—נחנקתי.
כי במקום לבוא לבקר אותך בזמן המילואים,
הגעתי לשם מסיבה אחרת…

פוצקי, גם אחרי שהייתי שם היום, אני לא מצליחה להבין.
למה? איך?
אלפי תמונות רצו לי בראש.
גם כשצפיתי במצלמות, גם אחרי הכל.
המחשבות לא הפסיקו להתרוצץ.

לא הגיע לך לסבול ככה.
לא הגיע לך למות ככה.
לא הגיע לך למות בכלל.

הגיע לך לחיות.
להגשים חלומות.
לכבוש את העולם.
להיות כאן, איתנו.

המציאות ההזויה הזאת…
החיים שלי הם לא אותם חיים,
והם גם לעולם לא יהיו.

פוצקי שלי,
דאגנו לעשות לך שם פינה יפה.
עם התמונה שלך, כדי שכולם יראו איזה חתיך היית,
איזה חיוך כובש היה לך.

כל מי שיעבור שם—יראה אותך.
ייזכר בך.
יזכור שאתה גיבור ישראל.
הגיבור הפרטי שלי.

אני אוהבת אותך!

פוצקי שלי תמיד האמנת בי ואמרת לא משנה במה אני אבחר לעסוק, אני אגיע הכי גבוהה שאפשר!
תמיד היית אומר לי ״איזו מוכשרת את פוצקי״
״איך עולים לך רעיונות כאלה״
זרמת איתי עם הכל! כל מה שרציתי,
בחיים לא שמעתי ממך לא!
ההפך רק פירגנת ואמרת שאני אצליח!
פוצקי שליי עם כמה שאני מרגישה רע עם עצמי,
חזרתי לעסק.
חזרתי לעשות את מה שאני אוהבת
למרות שקשה לי ברמות, למרות ששום דבר לא כמו פעם
וגם לא יהיה…
אבל אני פה אני אמשיך לעלות הכי גבוהה שאפשר,
בשבילך!!
וגם אותך אני משלבת בזה!
כל לקוח שנכנס לא משנה אם הזמין או לא
מקבל מדבקה וצמיד בגאווה
וככה זה יהיה תמיד !
אני אזכיר אותך בכל רגע ובכל הזדמנות!
אף אחד לא ישכח אותך!
אני אדאג שכל המדינה תדע איזה בן אדם היית,
תמיד אנציח אותך💔