שירז-שירן ישמרני הי''ד

אודות

שירז-שירן ישמרני
29.12.1984 – 07.10.2023
בתם של רבקה וציון ישמרני, אחות לשרון וכרמית. בת זוגו של אדיר טמם ואמא לגושן וגילי.
נולדה בה' בטבת התשמ"ה. נרצחה בשמחת תורה, כ"ב בתשרי תשפ"ד (7 באוקטובר 2023). נקברה ביום שלישי, ב' בחשוון תשפ"ד (17 באוקטובר 2023).
הובאה למנוחת עולמים בחולון. גוש: 13, חלקה: 1א, שורה: 36.
מונצחת באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' 88.
שירז גדלה בראשון לציון, למדה בבית ספר "שלמון" וסיימה את לימודיה בתיכון "עמית עמל". היא הייתה בת הזקונים במשפחה.
בת 38 במותה.
המשפט המאפיין: "בסוף הכל מסתדר".
שירז-שירן, בתם של רבקה וציון ישמרני, גדלה בראשון לציון והייתה האחות הקטנה מתוך שלוש בנות.
אהבה את החיים והחיים אהבו אותה.
גילתה את הודו וטיילה בדרום אמריקה וצברה חוויות מוטרפות, לכל מקום שהלכה פיזרה רק טוב והייתה נוכחת. אהבתה הגדולה לים ולמים הובילו אותה ללמוד הידרותרפיה וואטסו (טכניקת טיפול במגע מתחום ההידרותרפיה, המבוססת על שיטת ה"שיאצו").
עבדה כהידרותרפיסטית במרכז מ.ט.ר.ה בחולון והרעיפה אהבה אינסופית על כל הילדים שהיו מטופליה. במקביל, עבדה במסירות במשרד עורכי דין וגם שם שימשה דמות מרכזית, אהובה על כולם. היא הייתה צנועה והגדירה את עצמה "כאב הבית", עשתה הכל בשקט האופייני לה ללא תארים מיותרים.
אהבה אנשים ואת החיים עצמם. הייתה יפה מבחוץ והכי יפה מבפנים, ילדה של טבע ושל שלום והאמינה רק בטוב ובדרך של שמחת חיים.
נפש חופשיה עם נוכחות, שקט פנימי, אנרגיות טובות וטוב לב.
את בעלה, אדיר, הכירה בזמן שעבדה בחנות משקפיים ברחוב שנקין בתל אביב, כשהוא עבד באותו רחוב. עברה להתגורר בחולון בעקבות בעלה אדיר. הם אהבו לטייל, במיוחד בהודו, ואפילו לקחו את שתי בנותיהם, גילי וגושן, להודו פעמיים.
הם היו אנשים קלילים ותמיד הייתה אווירה טובה סביבם. "היה משהו בוייב הצעיר שלהם שהיה פשוט אחרת במשפחה," סיפרה אחיינית של שירז.
הם אהבו את הים ואת הטבע, במיוחד הדרום והמדבר. הם לקחו את הילדים לקמפינג וידעו להנות מהחיים.
הזוג אהב להיות הורים והיו סבלנים עם הבנות. הם הציבו גבולות אך לא כעסו. שירז אהבה ללמוד, אך לא בצורה פורמלית. כשנולדה להם הבת הבכורה, שירז לקחה קורס הורות במכון אדלר למרות שאמרה שהיא לא צריכה את זה, כי היא רצתה לשפר את יכולותיה ההוריות. הם למדו מכולם והתייעצו עם אחרים.
פעם אחת כששירז חזרה מהודו, במכס לקחו ממנה המון מתנות שהיא הביאה לאחיינים וזה עיצבן אותה מאוד כי היא רצתה להביא מתנות למשפחה. היא תמיד הייתה מחייכת ואהבה לעשות פרצופים מצחיקים. רואים את הפרצופים המצחקים שלה בהרבה תמונות שלה. היא שמרה על קשר הדוק עם חברות ילדות ובכיף יכלה לשבת עם חברים על כוס בירה במרפסת של ביתה. למרות הקלילות שלה, היו לה מקומות שבהם פחדה והייתה לחוצה - כמו כולנו.
לשירז הייתה חמלה לאחרים וגם חמלה עצמית. היא הייתה מתקנת טעויות ומנסה להשתפר איפה שיכלה, אך בלי כעס על עצמה או אחרים. היא אהבה לשמוע את השירים של נצ'ינצ' והייתה מבשלת מעולה, במיוחד דגים. היא הייתה חוזרת מהטיולים שלה עם כל מיני מתכונים מגניבים. הבית שלה היה מלא בצמחייה ותמונות מגניבות שהראו את אופייה.
כל כך קשה להסביר מי היא ומה הייתה בשבילנו. "זה לצמצם חיים שלמים לכמה משפטים." שירז הייתה דומיננטית במפגשים משפחתיים. הייתה האור והדבק שמחבר את כולם. מרגישים את החוסר שלה מאוד וקשה לעכל את האובדן הכבד.
היה לה חלום לעבור למושב עם המון מרחב, אך החלום הזה לעולם יישאר חלום.
האחיינית שלה טל מספרת, יכולתי לישון אצלה אפילו שבוע ימים והיינו רואים סרטים ונהנים כמו חברות. היינו יוצאים למכולת בבוקר לקנות אוכל לארוחת בוקר שווה. היא הייתה דודה אבל גם חברה. אדם בלי שיפוטיות.
ב-7 באוקטובר שירז ואדיר שמו את הבנות אצל ההורים של אדיר בחולון ונסעו למסיבה בנובה. כבר מוקדם בבוקר ניתק הקשר עם שירז ואדיר כשהם עוד היו בדרך למסיבה. שירז כתבה לאחיות שלה שיש אזעקות והיא לא בטוב, אך את גודל האירוע כנראה עוד לא הבינו. הם מצאו מחסה במיגונית סמוך לשער קיבוץ "מפלסים".
את גופתו של אדיר מצאו אחרי שבוע ושל שירז שבוע לאחר מכן, אך המשפחה הבינה כבר לפני כן שהם כנראה לא בחיים. כמה ימים לפני המסיבה התאספו בני המשפחה ל"על האש" משפחתי בחול המועד סוכות וזה בעצם הפעם האחרונה שהיא ראתה את האחיות והוריה.
אחותה כרמית ספדה לה: "איך אפשר להיפרד מאישה כמוך? האמא הכי מיוחדת שאני מכירה. את אחותי הקטנה, אבל אני נשאתי את עיניי אלייך בהערצה," ספדה האחות כרמית יהודה. "בשיחה האחרונה בשבת הארורה פחדת ואני לא הצלחתי להרגיע אותך, ועל כך אני מבקשת סליחה אחותי האהובה."
שרון אחותה מספרת: "שירז הייתה האדם הכי מצחיק שהכרתי, יותר מאחות היא הייתה החברה הטובה שלי, אין יום שלא דיברנו לפחות 3 פעמים ביום ותמיד סוגרות את היום בשיחה ארוכה לתוך הלילה אחרי שכולם הלכו לישון. היא האמינה שאפשר לחיות טוב בלי הרבה כסף ורכוש, האמינה במינימליזם ובעושר פנימי ובאהבת הזולת. תמיד הייתה המרכז בכל מקום שהגיעה לא בקולניות אלא בצניעות והרבה כבוד לעצמה לסובבים אותה ולטבע. היא האמינה בלהיות כאן ועכשיו ולימדה אותנו ואת עצמה להיות 'נוכחת'.
אני עדיין מחכה שהיא תפתח את הדלת ותיכנס עם החיוך הנצחי שלה והעיניים הטובות."