שי אביטל ז"ל

אודות

שי, בן חוה ושבתאי, נולד ביום כ"ה בטבת תש"י (14.1.1950) בקיבוץ גת ולמד במוסד החינוכי של הקיבוץ. בהיותו ילד מתה עליו אמו וגיזה, אמו החורגת לעתיד, לקחה על עצמה את הטיפול בו. לשי הייתה גיזה לא רק אם אלא גם חברה, ולגיזה היה שי מקור של אושר. שי היה צייר ופסל מוכשר ושחקן מלידה. "לפעמים", מספרים חבריו, "כשנחה עליו הרוח, היה מאלתר לנו קטעי פנטומימה ואנחנו היינו יושבים מרותקים". שי היה פעיל מאוד בתחומים שונים במשק. הוא שנא את הבטלה, או כפי שהתבטא, "את העיסוק בלא כלום, במיני פעולות ריקות מתוכן". כל אשר עשה, עשה בהנאה ובקלות, אומרים חבריו: "שי היה בחור ללא מגבלות, ללא חולשות, כמעט אפשר לומר - מושלם, או כמו שאנחנו כינינו אותו - סופרמן". היה לו כושר ארגון בלתי-רגיל, וכל עניין שבא לידיו טיפל בו עד הסוף. שי שנא לעשות חצאי-דברים. למעשה, היה שי אחד מעמודי-התווך של הקבוצה, אלא שלא תמיד ניתן היה להצביע ולומר "שי הוא המנהיג". הוא היה שקט, מופנם, ונמנע מכל התבלטות שהיא. היה בו צירוף תכונות של יושר, חריצות, תבונה, צניעות, ועם זאת - מידה רבה של שובבות. היה לו חוש הומור דק ושקט - אותו סוג של הומור העשוי לאניני הטעם בלבד. שי היה בחור חושב, כלומר, תמיד היה ראשו עסוק בהתבוננות מסקנתית - מעולם לא שקט על שמריו ותמיד נתון להתפתחות חושבת ויוצרת.

שי גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1968, וכרודף אתגרים מובהק החליט שאם צריך הוא להיות חייל, מוטב שיהיה טייס. את מבחני הטיס עבר שי בהצלחה ומכאן ואילך קשר את שנותיו הבאות עם חיל-האוויר - תחילה במסגרת שירות החובה וממחצית נובמבר 1970, כאיש קבע. במסמכיו של שי הטייס חוזרות ונשנות הערכות חמות של מפקדיו, נוסח: "קצין מצוין, יעיל, בעל מרץ ויזמה. בעל כושר מנהיגות. טייס מעולה. פוטנציאל מבטיח שיש לקדמו במדרגות הפיקוד". גם חבריו לטייסת מהללים ומשבחים אותו, הן כאדם והן כטייס וכמפקד. "אצל שי, כל מסדר היה מושלם. הוא היה זקוק לשלוש דקות בלבד כדי להכין אותו. שי היה חניך מצטיין קבוע אצלנו. כשהיה צריך לקבוע מי יהיה החניך המצטיין, לא היו ספקות. היה ברור, ששי יזכה בתואר. היה לו שקט נפשי וביטחון עצמי, כושר מנהיגות וידידות חסרת פשרות. שי, על מבנה גופו התמיר ועיניו בעלות החיוך העצור, היה דמות המזמינה הערצה. דבקותו במשימות ובערכים הייתה מעל ומעבר למקובל עלינו. רצונו העז וכושר התמדתו היו סוחפים אתם את כולנו". כל עת שירותו, שמר שי (אביטל, קראו לו חבריו לפלוגה) על הקשר החם עם הבית - עם גיזה, עם אביו האהוב, שברבות הימים מת ממחלה אנושה, ועם חנה. חנה הייתה האישה והאדם שמילא את כל חייו של שי. כמו שאומרת גיזה: "מהרגע שחנה נכנסה לביתנו, חשתי שהיא תהיה אורחת קבע. בינה לבין שי נוצרו קשרים חמים של אהבה וידידות שאינם שכיחים בין כל זוג וזוג". על יחסו המיוחד של שי לחנה שלו מעידים מכתביו המרובים, המצביעים גם על יכולת וכשרון הפיוט של שי: "ילדה, אני כבר טס אלייך ולא כל-כך נוסע, כי השמש - כשהיא עולה, הכוכבים מחווירים, למרות שהם כשלעצמם יפים. (כוכבים - הדברים שבבית, בגת, והשמש-?)..." שי אהב מאוד את חיי הקיבוץ ושאף לחזור למשק מיד כשיסיים את שירותו. ניסו להשפיע עליו - מפקד הכנף, ומפקד כנף אחר, כולם ניסו לשכנע אותו שיישאר בחיל-האוויר כאיש קבע ויתרום לחיל את אשר היה ביכולתו לתרום. היה ברור לכולם, ששי יגיע רחוק בכל אשר ילך. אך שי עמד בשלו ואמר שיחזור למשק. היו לו תכניות מרחיקות-לכת לגבי פיתוח ענפים בקיבוצו, ובעיקר - לגבי התרומה הרוחנית שהיה בכוחו להעניק לחברה סביבן. אך כל תכניותיו אלה נקטעו באיבן. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים ישב שי בבסיסו. בבוקר יום א', י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973) יצא שי לגיחה, כשהוא מוביל זוג מטוסים לתקיפת שיירה באזור התעלה. משהגיע שמה, פגע טיל במטוסו, המטוס התרסק באויר ושי נפל. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שבקיבוצו - גת. השאיר אחריו אם חורגת ואחות.

במכתב תנחומים שנשלח למשפחה, כתב מפקדו: "שי היה טייס משובח וקצין מצוין. מותו הוא אבדה גדולה לכולנו".

לזכרו של שי אביטל הוציא קיבוץ גת לאור חוברת ובה דברי חברים על דמותו וקטעים ממכתביו.