שלום יוחאי, בן רונית שמחה ואורי עמוס, נולד בירושלים ביום כ"ו באדר א' תשמ"ט (03.03.1989). הוא גדל בירושלים, אח למיכאל, אסתר, יאיר, שלומציון, אמיתי וישי.
שלום החל את לימודי היסוד בתלמוד תורה "מורשה" בעירו, והמשיך לישיבה התיכונית "בני צבי" בבית אל. ממנה הוא המשיך לישיבות ההסדר בירוחם ובצפת, בהן למד בשילוב עם השירות בצה"ל, בחיל הים, כלוחם בספינת "דבור".
אחרי שירותו למד שלום לימודי ארץ ישראל במכללה האקדמית "הרצוג" במגדל עוז. הוא התעניין במגוון תחומים ולאורך השנים למד היסטוריה, גאוגרפיה, הוראה, ספרות של קודש וספרות של חול ואף התעמק באסטרונומיה ובצפייה בכוכבים. שלום גם הקדיש זמן ללימודי הישרדות וכושר גופני. במקביל הוא עבד כמדריך נוער בפנימיית "בית צבי" ובהמשך עבד כמדריך טיולים ברחבי הארץ, בין היתר הדריך את טיולי "מסע ישראלי" לבני נוער.
"שלום היה מלא בתורה, באהבת הבריות ובאהבת ארץ ישראל", כתב אביו אורי, "היה חדור אידיאלים של דבקות בה', של צדק ושל שלום. הייתה לו נפש שירית ועדינה, יחד עם עצמה פיזית ואישיות איתנה. הוא התעניין בכל אדם וראה בו עולם ומלואו, דאג לחלשים ולכל מי שזקוק לעזרה. רבים מאוד חשו שהוא החבר הטוב ביותר שלהם".
והוסיף האב: "שלום תמיד היה שמח והקרין שמחה עצומה על כל סביבתו. חפץ היה להרבות טוב בעולם, מתוך הרמוניה פנימית בין הקודש לטבע".
ביום רביעי בערב אור לכ"ז בניסן, יום הזיכרון לשואה תשע"ה (15.04.2015), היפנה מחבל פלסטיני את מכוניתו אל המדרכה בצומת הגבעה הצרפתית בירושלים, אל עבר הולכי הרגל, ודרס את שלום וידידתו שהמתינו לאוטובוס. השניים נפצעו קשה והועברו לבית חולים, אך שם שלום מת כעבור זמן קצר.
בן 26 בהירצחו. שלום הובא למנוחות בבית העלמין בהר המנוחות בירושלים. הותיר הורים, ארבעה אחים ושתי אחיות.
לפני ארבע שנים החבר הכי טוב שלי, שלום, נרצח בליל יום השואה, בפיגוע בגבעה הצרפתית בירושלים.
אני רוצה לדבר על אבל, ובשביל להתחיל לדבר על אבל צריך להתחיל לדבר על זיכרון. זה גיל שבע עשרה ואת, או אתה, יושבים על מיטת הנוער שלכם עם החבר הכי טוב שלכם ואתם משחקים שחמט. ובמשחק השחמט הזה, שמתארך ומתארך, אתם רואים פתאום מוצא. אתם רואים את המהלך המושלם שיביא אתכם לשח, ואז למט, ואז לניצחון. ואתם קצת מתלבטים, מפני שזה אמנם משחק ואתם מאוד רוצים לנצח, אבל בו זמנית אתם זוכרים שהניצחון הזה הוא בעצם על החבר הכי טוב שלכם, ולמרות שזה רק משחק, אתם קצת חוששים מלנצח אותו, מפני שאתם מבינים שהניצחון הזה יגרום לו להרגיש הפסד, כלומר להרגיש רע, ואתם לא רוצים לגרום לחבר שלכם להרגיש רע.
וכאן נכנס מלכוד. מפני שלא משנה מה תעשו, תפסידו. אם תעשו את הצעד שמרגיש לכם נכון יותר, מוסרי יותר, ותוותרו על הצעד הזה, בדקות שבאות אחר כך תראו איך החבר מפרק את ההגנות שבניתם ומכה את המלך שלכם שוק על ירך. ובמקום להרגיש טוב, במקום להרגיש שעשיתם את הדבר הנכון, תרגישו את תחושת ההפסד מחלחלת לכם בעצמות. עשיתם את הדבר הנכון, אבל לא טוב לכם כמו שאמורים להרגיש אנשים שעושים את הדבר הנכון.
זה קורה גם אם תעשו את הצעד ההפוך. אם תנצחו במשחק השחמט, אתם תרגישו גאווה מהניצחון אבל גם את אותה תחושת מבוכה שאוחזת תמיד ברגעים של ניצחון. כלומר ההבנה שיש מחיר לניצחון הזה, והוא כרוך בהשפלה כלשהי של החבר, גם אם השפלה מזערית. והניצחון הזה, המתוק כל כך, נמהל באותו טעם מר שיש תמיד סביב מבוכה של מישהו אחר. ניצחתם, אבל לא טוב לכם כמו שאמורים להרגיש אחרי נצחון.
בשורה התחתונה, לא משנה מה תבחרו, הבחירה שלכם תכיל מחיר. אם תנצחו, תשלמו את המחיר המוסרי. אם תפסידו, תשלמו את המחיר האישי.
אין דרך יפה לא להפסיד במלכוד הזה.
השבוע אחר הרצח זכור לי במטושטש. הוא היה שבוע של שבעה, ושבוע נורא. אין דרך אמיתית לדבר על מוות של אדם קרוב מאוד, ואלפי הניסיונות לדבר עליו בשבעה לא מסוגלים לתפוס באמת מה קורה בו. התחושה הכי קרובה שאני יכול לתאר היא היתפסות של שריר הנפש. התחושה כאילו חלק כלשהו בנפש או בנשמה מתאבן, לפתע, בזמן ששאר החלקים ממשיכים לנוע. הם נעים והוא מאובן, ולאט לאט הם נעים מעבר לו, או ממעל לו, והחלק ההוא שנותר מאובן נקרע לאט לאט מתוך הנפש. זו תחושה אמיתית של שבר, או של קריעה. תחושה פיזית לחלוטין, ולמרות המילים האלה אני לא חושב שהצלחתי לתאר אותה כמו שצריך.
ומה שקורה אחר כך, מה שקורה אחרי השבעה, ואחרי שקמים והולכים ומנסים לחיות ולקום בשבע ורבע בבוקר ולנסוע בקו 78 לעבודה, הוא שהחלק ההוא שנקרע מתוך הנפש ממשיך להשתמר בה לאורך הזמן, כחלקיק מאובן שמרחף תמיד בתוכך. הוא יכול להיות נוכח ויכול להיות חד ויכול להיות העדר, והגעגוע יכול להיות עצוב או דוקר או קהה, הכל לפי ההקשר. וכאן, בדיוק כאן, נכנס הקונפליקט.
כי, אתם מבינים, מה שגורם לתחושה הנוראית זו לא רק ההכרה במוות. ההכרה במוות נובעת בדיוק מזה, מהזמן שממשיך לנוע בלי החבר הכי טוב שלכם. ואתם חשים בו זמנית את אותה תחושה בלתי אפשרית לנשיאה. תחושה שבה, אם אתם ממשיכים בחייכם אתם בעצם מתרחקים מהזיכרון של האיש שאהבתם, ואם אתם נשארים ונאחזים בזיכרון אתם מוותרים על חייכם אתם. לתחושה הראשונה, ההמשכיות, אנחנו קוראים 'הדחקה', ולתחושה השניה, ההיאחזות, אנחנו קוראים 'דיכאון', ושתיהן ביחד מהוות מעין קרב קטן, בזעיר אנפין, קרב בתוך הנפש שלכם, שאין ברירה אלא להפסיד בו.
מפני שמה שיקרה, אם תבחרו בהדחקה, אם תבחרו להניח רגע בצד את הזיכרון ולהמשיך הלאה בחייכם, הוא שהמשך החיים ישא בקרבו תחושה תמידית של אשמה: זה לא הוגן שאני חי והוא לא. זה לא הוגן שאני לא עושה מספיק כדי להנציח אותו. זה לא הוגן שאני לא מתעסק בו, בחבר שלי, מספיק. זה לא הוגן שאני ממשיך ככה בחיי ולא זוכר אותו מספיק. זה לא הוגן, אפילו, שבמקום לעמוד כאן ולדבר על חבר שלי, אני עומד כאן ומדבר עלי.
ואם תבחרו בהיאחזות, בניסיון לזכור כל הזמן, בניסיון לרדוף אחרי השבר של הלב שלכם ולאחוז בו, תגלו שאתם לא ממשיכים הלאה בחייכם. כלומר שלהיאחזות יש מחיר שהוא מעבר לכאב של הזיכרון. אתם זוכים לעשות את הצעד המוסרי יותר, אולי, את הצעד הנכון יותר, את הצעד שבו החבר ההוא שהיה חלק מכם ומהחיים שלכם לא נשכח, אלא אתם זוכרים אותו יום יום, ולצעד הזה יש מחיר בחיים שלכם, בנפש שלכם. זה מחיר שקוראים לו דיכאון, אבל הוא לא ריקנות ולא בדיוק חור שחור, אלא ההיעצרות או ההאטה של החיים שלנו בגלל משהו שנמצא או שלא נמצא מעבר להם.
השאלה הזו, שאלת ה'להחזיק' או 'לשחרר', השאלה האם לעצור את הזמן, להקפיא אותו, או להמשיך לחיות, היא בעצם שאלה אחרת, ראשונית יותר, ששואלת: מהי הדרך הטובה ביותר לנצח את המוות? האם הדרך לנצח את המוות היא באמצעות זיכרון שאוחז בעבר הקפוא ומחייה אותו שוב ושוב, או באמצעות המשכיותם של חיים אחרים? בכלל, האם יש דרך, כלשהי, לעשות משהו עם הדבר הזה?
אני לא יודע. אני נוטה לחשוב שהדרך היחידה לנצח את המוות היא באמצעות חיים אחרים. כמו שסופרים נשכחים רק כשאנשים אחרים מפסיקים לקרוא אותם. כמו שניצחון על מחלה הוא באמצעות החזרה לשגרה, וכמו שהניצחון על הנאצים הוא באמצעות ההמשכיות. אני קם בבוקר ולובש ג'ינס ומתיישב לעבודה והולך אחר כך לשתות בירה עם חברים וצוחק וזה ניצחון, זה באמת ניצחון, אבל כל הזמן יש כוכבית לניצחון הזה. יש לו מחיר.
לפעמים, כשאני מרגיש שאחד הקצוות מתחזקים אצלי מדי, שאני יותר מדי שוכח או יותר מדי בדיכאון, אני חושב על משחק השחמט ההוא. אני חושב על זה שאם הייתי מספר לשלום שהפסדתי בכוונה, הוא היה אומר, אז מה זה בעצם שווה, גזבר. מה זה בעצם שווה כל הניצחון שלי אם לא ניסית לנצח. עדיף שתנסה לנצח וזה נכון, כי הרי כל המשחק מיוסד על הניסיון של כל אחד מהצדדים לנצח, ואם אחד הצדדים לא מנסה, אז גם הניצחון של הצד השני הוא לא ניצחון באמת. מה זה בכלל שווה אם אתה לא מנסה לנצח.
אז אני מנסה, והניסיון הזה גם הוא מושך קצת זמן. אני מתקדם בחיי, והזיכרון מלווה אותי כל הזמן. אולי זו, בעצם, הדרך היחידה: להיות נתון בקונפליקט האינסופי הזה, נתון בנסיונות חוזרים ונשנים להמשיך אבל לזכור, לזכור אבל להמשיך. לשלם מחיר מהצד האחד ואז לשלם מחיר מהצד האחר, ושוב ושוב לנסות.
כמו שהבנתם, אין דרך אמיתית לנצח בקרב הזה. ניצחון בקרב האחד, במקרה הזה, פירושו שכחה, ושכחה, בקרב האחר, פירושה הפסד. נתבקשתי להגן כאן על המילה 'לנצח', והגנתי, אבל אני תוהה לעצמי:
האם יש משמעות למילה 'לנצח' כשאתה נלחם, שוב ושוב, מול עצמך?
ראה עוד > >
28/04/2022
יהודה גזבר
א.
הוא היה קומונר. למה הוא היה קומונר, זו שאלה אחרת, הרי מעולם לא היה בתנועת נוער עד הרגע הזה, ובכל זאת הוא היה קומונר. בבית אל, שם למד. והיה לו טלפון נוקיה של גרופ, וזו הייתה התקופה שבה גרופ היה הדבר הזה שחיבר בין המגזר. לכל אדם עם תפקיד במגזר היה גרופ. וגם אני הייתי קומונר, וגם לי היה אחד כזה, והיו לנו הודעות חינם אחד לשני.
מוזר לחשוב על זה היום, כמעט 17 שנים אחרי, אבל אז זה היה דבר.
והתכתבנו. כל היום התכתבנו. כמו הולכים במדבר שפתאום מצאו מים. התכתבנו על שטויות. ציטטנו שירים שאהבנו. צחקנו מבדיחות משותפות. ביום ההולדת ה18 שלי הלכתי הביתה. עשו לי מסיבת הפתעה. לא ידעתי. התכתבנו כל הדרך. שעתיים של התכתבות, ובסוף הוא היה בבית שלי, זורח מאושר; כל הדרך כתבת לי ובכלל לא ידעת שאני פה.
ב.
אני חושב מה נשאר בי, שבע שנים אחרי. הזיכרון כבר הפך לזיכרון של זכרונות. לפני כמה שנים נזכרתי איך ביומולדת אחד הלכנו לעינות תלם ביחד עם שלומי. חשבתי שזה היה יום הולדת 20, וכבר סיפרתי לעצמי איך שלום לקח טרמפים מירוחם, ובאזכרה בשנה שעברה דיברתי עם שלומי והוא אמר כן, בטח, רק שזה היה ביום ההולדת ה25. הוא לקח טרמפים מבית אל, מהישיבה שהדריך בה. ממילא הוא היה משועמם באותו היום.
ומשהו בי נרתע לפתע, כי אמרתי: אולי כל הזיכרונות שיש לי הם שגויים. סיפורים שסיפרתי לעצמי. דברים שרציתי שיקרו. שהיה נכון שיקרו כמו שסיפרתי אותם. בפועל הם היו עייפים יותר, דרמטיים פחות, רגילים, חיים רגילים כמו של כולם. קצת ניסיונות, קצת התבחבשות, הומור לפרקים, להט ילדותי כשדיברו על משהו שאהב. ומה בכלל אמיתי בזיכרון הזה.
ואחר כך חשבתי: איפה בכלל אני מסתיים והוא מתחיל.
ג.
הוא אהב את בני ברדיו. הייתה תכנית כזו פעם, של בני בשן. הוא היה שמח שאני אומר 'פעם' כי הוא אהב היסטוריה, דברים ישנים מילאו אותו בחדוות האספנות. בכל אופן, הייתה תכנית כזו פעם והיו בה כל מיני פינות משונות. בשתיים עשרים ושתיים הם היו צועקים בתכנית 'שתיים עשרים ושתיים שמח לכולם!', והם היו מעלים פוליטיקאים לזמזם שירים. היה שם המון נונסנס, ושלום אהב נונסנס. מעולם לא ראיתם מישהו מתלהב משטויות כמו ששלום היה מתלהב משטויות (איך הוא אהב את 'אלבי, סיפור אבירים'!). והוא היה מתקשר לפעמים רק כדי לצעוק 'שתיים עשרים ושתיים שמח!' ולנתק.
שנים אחר כך הסתכלתי על השעון בשתיים עשרים ושתיים ורציתי להתקשר, ופתאום הרגשתי את הדבר הזה, שמחוסר שם טוב יותר אני אקרא לו ההעדר. אבל זה לא העדר. לא בדיוק.
ד.
זה כמו חלל. אין לי מילה טובה יותר לתאר את זה. כאילו מחקו בי משהו במחק, ואפילו את קווי המתאר השאירו מטושטשים. ואני מנסה להיאחז בדבר הזה שנלקח ממני ואני לא מצליח. אני יודע שמשהו בי חסר אבל אני לא יודע מה המשהו הזה שחסר. ואפילו אני לא מדבר פה על שלום, אני חושב, אלא על ההעדר שלו.
הרי מה אנחנו, אנחנו חווים כל הזמן אנשים אחרים באמצעות המפגש איתנו. בשבילי הוא היה חבר. לאחרים הוא היה אח, בן, נכד, אחיין, בן דוד, מורה, מדריך, חבר לצוות. כל אחד חווה אותו אחרת. ובאמת יש משהו שקורה רק במפגש בינינו. היה שלום שהיה רק שלי. פן מסוים בו. חלק שהואר רק כשאני פגשתי בו. ובאותה המידה היה חלק בי שהואר רק כשהוא האיר עלי.
וזה, זה החלק שאין לי. אני לא יודע אפילו להניח עליו אצבע. משהו נלקח ממני, ואין לי מושג מהו.
ה.
אבל כן לדבר על שלום. על ההתלבטויות. על זה ש, נניח, לא היה לו מושג מה הוא עומד לעשות בחיים. הוא אהב אדמה, ואהב את הארץ הזו, ואהב להדריך בה, ואהב אנשים, ואהב ללמד, ואהב סיפורים ואהב היסטוריה, ולכאורה היה מתאים להיות מורה דרך או מדריך או מורה לשל"ח, אבל היה בו איזה משהו דווקאי כזה, אנטי מסגרתי, כזה שרוצה לעצבן קצת, לדחוק את הגבול. ופעם הוא אמר לי 'אני אהיה חקלאי', והיה ברור שהוא לא יהיה חקלאי, כי הוא לא היה אדם מתבודד שכזה.
כלומר לפעמים כן, לפעמים היה אורז תיק והולך יומיים מירוחם לשדה בוקר. לבדו.
אבל רוב הזמן לא. הוא לא היה שוקע בספרים ולא רואה סדרות ולא היה לו פלאפון או רשתות חברתיות מקוונות. ולכן הוא לא היה הולך להיות חקלאי, הוא היה צריך אנשים סביבו.
מה הוא היה גדל להיות? האם היינו נשארים חברים? האם הוא היה נשאר מי שהוא? עם מי הוא היה מתחתן? איך היו קוראים לילדים שלו? איפה לעזאזל הם היו גרים?
ו.
זיכרון: הבית של ההורים שלו. אנחנו במטבח, הוא מכין קפה שחור. הגיל הוא עשרים? תשע עשרה? הוא לא יודע להכין קפה שחור. אני חושב שהוא בכלל לא אוהב קפה שחור.
זיכרון: אנחנו בני 26. מצביעים בפריימרס של הליכוד. הוא מספר לי מי לדעת אחיו צריך להיות חבר כנסת ונוזף בי על זה שאני לא מצביע למי שהוא הצביע.
זיכרון: רואים סרט על המיטה בבית של ההורים שלי.
זיכרון: אני אוכל במשפחת שרקי בערב שבת. מתפלל לפני זה בבית הכנסת של אבא שלו. אנחנו הולכים בשדרות המאירי. פוגשים איזה חבר.
ח.
אני שונא את זה. שונא את הצפת הזכרונות. שונא את הניסיון לדלות אותם בכח. שונא את ההיזכרות. אני אלוף העולם בלהדחיק. אני עושה מעקפים כדי לא לעבור ברחוב גבעת שאול (תמיד אני בוכה שם ליד המרפסת), כדי לא לראות תמונות שלו, ובורח מכל הזיכרונות שלי כי אני לא מצליח להחזיק את כל הסיפור הזה. זו האמת. שבע שנים אחרי ואני עדיין לא מסוגל להיזכר בו כמו בנאדם, וכשמעלים זכרונות אני מרגיש כאילו אני מציג איזו הצגה בפני כולם אבל בפנים, בפנים אני רוצה לברוח.
ואני רוצה לצעוק. לאן הלכת לי. לא אכפת לי מכל העולם אבל למה הלכת ולמה דווקא לי. ואני רוצה לצעוק איך יכול להיות שאתה הולך כל החיים עם מישהו ופתאום הוא נעלם לך. ואני רוצה לצעוק איך יכול להיות שהלכת לפני שכל העולם ראה אותך. הלכת בשלב ההתלבטויות. ולהגיד זה לא הוגן שלא השארת כלום. כמה מילים כתובות, מעט מאוד תמונות, כמה סרטונים. זה הכל. זה לא להאמין הדבר הזה. כאילו נגוזת. רגע היית, רגע לא.
ז.
וכל הזמן אני חושב איך כל מי שפגש אותו אהב אותו. כמו מגע תלתלי זהב. כל אדם שפגש, מהרס"ר בצבא, החניכים, המורים, השכנים, המוכרים בחנות, המשפחה. כאילו היה בו איזה קסם. כתבתי פעם: אי אפשר היה שלא לאהוב אותו. אולי בתוך זה הוא התקיים. בתוך המפגשים האלה, המגעים בין האנשים שהקיפו אותו. לכן היה בן טוב כל כך. איש משפחה טוב כל כך. חבר שלא היה ולא יהיה כמוהו.
אני לא יודע, אולי אני עושה פה דרמה ממשהו שלא הייתה בו דרמה. מספר משהו שלא התקיים, שראוי היה להתקיים, אבל ככה אני הרגשתי את הדברים.
ח.
לא ידעתי שאפשר להתגעגע ככה.
אני כותב את זה ומרגיש איך התהום מאיימת להציף בי את הארץ. כותב ובוכה, בוכה וכותב. כי איך אפשר שלא לכתוב. איך ידעו על הדיקציה הגרועה, על המלמול, איך ידעו על הביישנות, איך ידעו על החיבה לבירות בוטיק, על ההומור, על התושייה. איך ידעו על מכנסי הדגמ"ח עם כתמי החימר, על הזקן שאף פעם לא היה מסודר. ואני בוכה, כי כמה שאספר זה לא יגיד כלום. כלום כלום. כל הסיפורים לא יגידו כלום. לא הסיפור על הטיול ברובע המוסלמי אצל הרב שמחה ממורשה ולא הסיפור על מחנה הקיץ בסוף השמינית ולא המעיין שכבר לא קיים מתחת למבשרת, המילים לא יגידו כלום וכל הזכרונות לא יגידו כלום ושום דבר לא יגיד כלום ואני מנסה לאחוז, מנסה לספר, מנסה להחזיק בכל הכח בכל מה שנשאר אבל מה, מה נשאר לי,
כלום לא נשאר לי, רק שאריות של אבק מדברי על כף היד, מתפזרות ברוח.
ט.
לפני כמה חודשים הייתי במצב נפשי לא טוב, והיו לי המון חלומות. חלקם היו סיוטים, ובאופן מפתיע חלק ניכר מהם היו מפגשים עם שלום. והופתעתי, כי חשבתי שאני מדחיק בהצלחה, אבל מה שמדחיקים ביום חוזר אלינו בלילות, וגם שלום חזר אלי.
ודיברנו, אני אפילו לא זוכר על מה דיברנו. אני זוכר איך הכל היה רגוע מאוד. סתמי מאוד. לא אמר לי שום משהו הרה גורל ואני לא אמרתי לו הנה תראה את הגדולה שלי שקרויה על שמך. ולא אמרתי לו כמה אני מתגעגע ולא אמרתי כלום. שלווה גדולה אפפה את החלומות הזה, ואפילו הקצתי מהם בנחת.
הם הלכו ממני, החלומות האלה. אולי הם עוד יחזרו. אבל מאז, בכל הזמן שאני מתגעגע אני נזכר בהם ומדבר אל שלום בקול; כל הדרך כתבתי אליך, ובכלל לא ידעתי שאתה פה.
ראה עוד > >
08/04/2021
יהודה גזבר
א.
פעם אחת הלכתי לבקר את שלום בצפת, בישיבה. עשיתי שם שבת נהדרת עם המון אנשים שלא הכרתי, ובלילה, מאוחר, הוא שאל אותי אם אני רוצה לקום לותיקין. למה שאקום לותיקין, שאלתי, והוא הביט בי מתפלא ואמר, בגלל הקידוש. ובבוקר שבת קמנו בחמש והלכנו לנו לבית כנסת קטן וחמוד מעל ישיבת ההסדר, אני ושלום (וגם בחור בשם יודל'ה, אני חושב), והתפללנו עם זקני צפת ואחר כך ישבנו לקידוש, ואכלנו קערות גדולות של צ'ולנט שנלקחו מסיר גדול שהיה שם, ושתינו ערק ושרנו שירי שבת בגרון ניחר, וכל הזקנים טפחו לו על הכתף והתעניינו בשלומו ומה השתנה מאז השבת שעברה, כאילו גם הוא חלק מהחבר'ה, אדם בן שבעים וחמש שקם לותיקין בשבת במשך חמישים השנים האחרונות.
ב.
יש חוט שנמתח בין אנשים. אני לא יודע להגיד את זה במילים אחרות, אבל יש חוט שנמתח בין אנשים, והוא רוטט כשהם נזכרים זה בזה ומסתבך, לפעמים, כשהם מסתבכים, ולפעמים הוא מתרחק ולפעמים מתקרב, וכאילו אין ביניהם כלום, הוא אדם לעצמו והוא אדם לעצמו, ובכל זאת יש ביניהם משהו.
מה אני זוכר בעצם, אני זוכר שזה היה שבועות. כיתה ה', כנראה. ליל שבועות בתלמוד תורה מורשה. חיפשתי חברותא וגם הוא חיפש חברותא. אני לא זוכר מי הציע למי ללמוד ביחד; לא היינו באותה כיתה, ומשום מה הייתה איזו איבה בין שתי הכיתות המקבילות, אבל כך יצא. וגם את זה אני לא יודע לתאר, אבל מי מכם שחווה פעם את הרגע שבו מילים שאתם אומרים מתקבלות על לב האדם האחר, ומילים שהאדם האחר מתקבלות על לבכם, יודע איזה רגע נדיר זה וכמה חסד יש בו.
אחר כך ראה אותי חבר אחר, מהכיתה שלי, ואמר משהו כמו אני לא מבין איך אתה חבר של שלום הזה, אני לא מבין מה אתה מוצא בו, ואפילו לא עניתי, כי בזתי לו ואמרתי בליבי, הוא חבר אמיתי, מסנדל תנ"כי עד קצה תלתל. אדם לשאת אותו בליבך, איך אתה לא רואה.
אני רוצה לכתוב על הדבר הזה, הדבר שלא נמצא באדם עצמו אלא ברווח שבינו ובין האנשים שסביבו, ואני לא מצליח. איך לקרוא לזה. מה להגיד על זה.
ראה עוד > >
21/04/2021
יהודה גזבר
לבת שלי קוראים שי, ראשי התיבות של שלום יוחאי. היא לא תכיר אותך ואתה לא תכיר אותה, אבל כשהיא תגדל היא תראה את התמונה שלך בארון ותשאל אבא, מי זה, ואני אגיד לה שי, חמודה שלי, היה פה פעם אדם גדול ואיננו עוד. אני אצביע לה על החיוך ואספר לה איך גם כשהתעצבנת החיוך היה צץ. אני אצביע לה על התלתלים ואספר איך הכיפה ישבה עליהם מוזר. איך אף פעם לא הצלחת לסדר אותם. בכלל לא ניסית. אני אצביע על הזקן ואספר איך גידלת זקן רק כדי לעשות דווקא. שאף אחד לא יצליח להכניס אותך לתבניות. אני אצביע על המשקפיים ואספר איך הן היו נשברות כל הזמן. איך היית הולך עם משקפיים בנות זרוע אחת, ולא היה לך אכפת.
אני אגיד שהיה פה פעם אדם, והוא היה אוהב ונאהב, שמח ומשמח. הוא היה החבר הכי טוב שיכול היה להיות בעולם, ואיש משפחה למרות שלא הצמיח משפחה משלו. הייתה בו אמונה והיו לו רגליים על הקרקע. היו לו בדיחות גרועות, שירים משנות החמישים ואידיאלים של אומה שלמה. היה פה פעם אדם שהייתה בו רוח, כך אגיד לה, והרוח הזו עוד מנשבת בינותינו וגם בך, למרות שאי אפשר לאחוז בה במילים.
ראה עוד > >
12/04/2018
יהודה גזבר
שלשה סיפורים:
פעם אחת, כשהוא היה מדריך בבני צבי, דודה שלו הציעה לו לצאת לדייט עם מישהי, אבל הוא היה מדריך והיה צריך להיות עם החניכים שלו באותו הערב. ואז, כך הוא סיפר לי אחר כך, הוא עשה להם ערב סרט מיוחד, והושיב את כולם להקרנה, ותיאם עם אחד האברכים לעשות בייביסיטר על הילדים שלו ושלח את האברך ואשתו ליציאה זוגית, והזמין את הבחורה לשבת איתו לדייט קצוב בזמן, למשך שעתיים, בסלון של אותו אברך, כשהחניכים שלו רואים סרט והאברך עם אשתו יושבים בבית קפה.
לא יצא מזה קשר זוגי, אבל איזה סיפור יפה.
וגם: ההודעה האחרונה שלי אליו. בערך חצי שעה לפני הפיגוע. משהו כמו 'מה אתה אומר על לשדך את אביטל לנחום?' והוא כתב משהו כמו 'נדבר על זה', כי הוא היה באמצע דייט, כך הסתבר. לא דיברנו על זה, ולעולם גם לא נדבר על זה יותר.
ועוד פעם אחת: בפריימרס הקודם של הליכוד, התלבטתי איתו כל הזמן למי מצביעים ואיך מצביעים וכל זה, ואחרי ההצבעה הלכנו לאכול בתחנה המרכזית, וישבנו שם והיינו שנינו עייפים מאוד, ורק אכלנו ולא דיברנו כל כך, ומה שדיברנו היה במבוכה, והוא עלה על האוטובוס לבית אל ואני הלכתי חזרה לדירה. היו גם פעמים כאלו.
הלכנו לסרט ברב חן ואחר כך ישבנו לאכול במפגש השי'ח. אספתי אותו מהבית שלו ואחותו הצטרפה והקפצתי אותה לאנשהו. חגגנו ביחד יומולדת לאורך כל החיים. ישבנו בשם טוב (שכבר איננו) ושתינו בירה. אכלנו גלידה באלדו. אכלנו עוד גלידה באלדו. טיילנו ביחד בצפון. היינו בעינות תלם איזה שלש פעמים, כולל הפעם ההיא הזכורה לטוב עם שלומי, ביום הולדת 17. ביום הולדת 18 הוא התכתב איתי כל הדרך הביתה. קניתי לו מעיל בגולף על אפו ועל חמתו. טיילנו ביחד בדרום. הסתובבנו בתל אביב. באחד הטיולים במורשה הוא הוציא כיכר לחם שלימה וחילק לכל הרעבים.
ראה עוד > >
12/04/2018
יהודה גזבר
אחרי הפיגוע אנשים אמרו זה יעבור. אתה תתרגל. גם אנחנו איבדנו חברים. אנשים אמרו שהלב דרכו להתרגל לדברים. שהשגרה מיישרת הכל. אנשים אמרו שהלב מגליד, שבסוף נשארת רק צלקת. שהכאב מתקהה, כי כך דרכו של כאב. אבל הכאב לא מתקהה. הוא חד באותה המידה, ולפעמים אני חושב שעם הזמן שעובר הוא רק מחמיר. רק נוצרים פערים גדולים יותר ביני ובינו, דברים שהוא לא מכיר בי, דברים ששכחתי. יחד עם הפערים הגדולים האלה גם הפצע הולך ומתרחב.
הלב לא שוכח; על כובע הטיולים שלי רקום שלום, יושב על גמל, מנופף ביד. הלב לא שוכח; מול הפנים שלי, על לוח המודעות שמול שולחן העבודה, תמונה של שלום מחייך באמצע טיול. הלב לא שוכח; בצ'אט של הג'ימייל שלום תמיד ראשון. אני מתכתב איתו מדי פעם. זה מטופש, אני יודע, אבל מה אפשר לעשות; חצי ממני תקוע בעבר, קפוא, לא מושג. יש לי רק חצי מהזכרונות שלי, רק חצי מהשאיפות שלי, רק חצי מהבסיס היציב על האדמה הרועדת.
חצי מהלב שלי איננו.
הלב לא שוכח. השגרה היא קצת כמו טפט שמכסה על החור, אבל החור עדיין שם. הוא פעור בפנים כמו חלל שלעולם לא יוכל להתמלא. ככה אדם חי ויש לו חלל באמצע הלב, כמו בור באמצע הסלון. הוא עוקף אותו. הוא מוצא דרכים לעבור מעליו, מצדדיו, מוצא את הכלים שלא להתחיל לבכות כל הזמן, סתם כך באמצע החיים. כשהוא בוכה הוא הולך רגע לשירותים, מוציא טישיו, מקנח, אומר 'זו אלרגיה' ו'חילופי העונות', כי איך אפשר להגיד למישהו, באמצע פגישת עבודה, אני מצטער, אני בוכה כי נזכרתי בחבר שלי שנרצח לפני שלש שנים, והלב שלי עולה על גדותיו מגעגוע.
ראה עוד > >
27/04/2015
איתי
אני זוכר ששלום ליווה אותנו כמדריך באחד הטיולים השנתיים בבית הספר זה היה לפני מעל ל 13 שנים , אני זוכר את שלום טוב, אי אפשר היה לשכוח אותו, גם אחרי הטיול המשכתי לחשוב עליו, הוא היה כזה מצחיק מיוחד פרוע כזה לא שגרתי אבל שהיה צריך הוא היה מאוד ענייני . זה היה טיול קצר אבל שלום איכשהו נכנס לי ללב ולא יצא.
ראה עוד > >
05/05/2015
אור נבו
כשעוד הייתי בצבא הגעתי לבית משפחת שרקי ופגשתי בחטף את שלום, שאלתי אותו מה איתו ומה הוא עושה.
האור בעיניים כשהוא סיפר לי על ההדרכות שלו הטיולים ומסע ישראלי - והעובדה שהוא פשוט עושה את מה שהוא אוהב לעשות גרמו לי להגיד (לא אחרי מותו אלא באותו הערב) - ככה צריך לחיות וככה אני רוצה לחיות את החיים,
עם אור בעיניים, עם חיוך ענק ועם תחושה שהבן אדם נמצא במקום שלו
בלי הרבה יומרות, פשוט אוהב את את מה שהוא עושה ועושה את מה שהוא אוהב.
0
0
1
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
