שמואל דגני ז"ל

אודות

שמואל-מולי, בן אסתר ונתן, נולד ביום י"ד באייר תשי"א (20.5.1951) בחיפה. את לימודיו היסודיים החל בבית-הספר "הבונים" בחיפה, המשיך בבית הספר "בארי", בבית-הספר התיכון עירוני ג' בנוה-שאנן וסיים את לימודיו התיכוניים בבית-הספר הריאלי בחיפה.

מולי, כפי שקראו לו חבריו ומכריו, היה חבר בתנועת הנוער "מחנות העולים". התנועה הייתה חשובה לו ביותר וערכיה היו לו קודש, גם כשהיה חניך וגם כשהיה מדריך. הוא בחר בהדרכה משום שהועיד חשיבות להקניית ערכי אהבת ארץ-ישראל כערך עליון. בתקופת חברותו בתנועה ספג את יסודות החינוך הקיבוצי ואת עקרונות העזרה ההדדית.

מולי היה תמיד סמל לאידיאליסט שאינו זונח את רעיונותיו ואת ערכיו גם בשעת משבר, ושאינו מסתפק בדיבורים בלבד אלא גם מיישם את דבריו. תמיד היה מקורי במחשבותיו ובגישתו לאנשים. הייתה במולי תודעה לאומית עמוקה- הוא רצה להכיר את העם היהודי על עברו וערכיו, להבינם ולהקנותם לצעירים ממנו. מולי היה פעיל גם בחיים החברתיים בתנועה- ידע להיות חבר לכל, לא דחה איש ומצא שפה משותפת עם כל מקורביו- בעיקר משום שתמיד היה כן ושלם עם עצמו ומשום שהייתה בו נכונות עצומה לתת ולהעניק מעצמו, הן מאישיותו והן בשיתוף בכל מה שהיה לו.

היה במולי דחף בלתי פוסק לחפש, לפעול ולהגשים, ותמיד תוך תביעה מעצמו יותר מאשר מאחרים, הוא הפגין בכך רוח חלוצית למופת, רוח שהתבטאה בכל שלבי חייו, בהליכה לפני המחנה ובהקרבה עצמית. היה למולי ידע מפתיע בידיעת הארץ, ידע שרכש מטיולים, מקריאה ומאהבה רבה לארץ ולנופה. תמיד השתדל להעביר ידע זה לחבריו, לחניכיו ולפקודיו.

מולי היה גאה מאוד בהוריו, אביו- איש הנמל, איש העבודה, שסימל לגביו את הרעיון, שיהודים יכולים לעסוק גם בעבודת כפיים בלי להתבייש בכך; ואמו, שעסקה בחינוך בנות של משפחות מצוקה, ובכך הגשימה אידיאל חינוכי.

מולי היה בעל שטחי התענינות רבים , בעל מחשבה צלולה וברורה וכושר ניתוח אנליטי. לעתים קרובות הפתיע בידיעותיו והציב קושיות מסובכות בפני מוריו. הוא אהב את הלימודים והצליח בהם, ואף חשב להצטרף לעתודה האקדמית. אולם בחפשו את האיזון בין התנועה לבין הלימודים, בין הצבא לבין הקיבוץ, החליט שלא להינתק מחבריו וקיווה ללמוד אחר-כך כחבר קיבוץ.

מולי התגייס לצה"ל במסגרת הנח"ל בספטמבר 1969 ,יצא לשנת הדרכה (חל"ת) ברעננה. אולם מכיוון שחשב, שבתרומה שהוא תורם לתנועה אין הוא ממלא את צפיות המדינה ממנו, התנדב לאחר החל"ת לשרת בחיל השריון. לאחר שסיים שתי שנות שירות בצבא החל מולי את דרכו בחיל השריון, השתלם בקורסים למפקדי טנקים, לקצינים ולקציני שריון, והיה לקצין הנח"ל הראשון שצמח בשריון.במסגרת מחויבות של שנת קצונה, הצטרף לצבא הקבע בסוף ספטמבר 1972, והוצב כמפקד מחלקת טנקים ביחידת שריון.

השיבה למסגרת הצבאית, לאחר שנת הדרכה, הייתה משבר קשה ביותר, ומולי נתקשה לחזור לפתע לשגרת הצבאיות והמסדרים. למרות זאת נהנה מולי משירותו הצבאי, היה קנאי לאגרוף הברזל ואהב את הכוח שבטנק- סיבות שמשכו אותו דווקא לשריון. מולי לא היה בנוי למשמעת ולסדרים קשוחים, שכן היה פתוח, מתפרץ וחופשי. בהיותו בקורס קצינים לא היו מפקדיו בטוחים שיתאים לתפקידו, בגלל אופיו ודעותיו, אף-על-פי שהיה בעל כושר מנהיגות טבעי יוצא מהכלל.

מולי דגל במסגרת של משמעת עצמית, ולא במשמעת כפויה, וניסה אף למלא את תפקידו כמפקד ברוח זו. תמיד רצה להצדיק את מעשיו על בסיס ההגיון וההסברים. הוא בנה מערכת מיוחדת במינה עם חייליו, שבזכותה נחשב לאחד הממ"מים הטובים בגדוד. מצד אחד גילה כלפי חייליו הבנה, והם אהבוהו בשל כך; מצד שני, לא ויתר מעולם על אשר האמין בו, רק כדי לגרום שיחבבוהו.

מולי הקפיד ביותר- אך בד בבד גם חיפה על חייליו, ולא נזקק לתלונות. מולי דאג דאגה עמוקה לפקודיו. הוא שוחח עמם, הרצה לפניהם ודאג לצורכיהם ולבידורם. בסקר שערכו פסיכולוגים בקרב החיילים, כתבו כולם כי הם מוכנים ללכת אחרי מולי באש ובמים. הוא הבין היטב את משמעות המשימה הכבדה שהוטלה על כתפיו. בשל מודעות זו ולמרות התנאים הקשים בחר לעלות לרמת הגולן, שכן החליט כי שם יוכל למלא טוב יותר את תפקידו כמפקד. את עיקר תפקידו ראה בפיתוחה ובהעמקתה של היזמה האישית בקרב החיילים.

ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973) נפגע הטנק עליו פיקד מולי מטיל כתף ברמת הגולן, באזור קוניטרה ומולי נהרג.

הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בצבאי בחיפה.

השאיר אחריו הורים ואחות.

לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן והוענק לו עיטור העוז. וזה נוסח תעודת העיטור: "לאות ולעדות כי 2084334 סגן דגני שמואל ז"ל גילה גבורה במילוי תפקיד קרבי תוך חירוף נפש.

תיאור המעשה: ביום 6 באוקטובר 1973 היה סגן שמואל דגני ז"ל מ"מ טנקים באזור קו-המוצבים שברמת-הגולן. במהלך קרבות הבלימה נפגע הטנק שפיקד עליו, והוא נפגע ופונה. לאחר קבלת טיפול רפואי חזר לקרב ופיקד על מחלקת טנקים בקו המוצבים. בקרב מלא-גבורה הצליח לבלום את התקדמות השריון הסורי לעבר צומת "חמדיה". בקרב זה נפגע ונפל. בלחימתו גילה אומץ-לב, קור רוח, תושייה וכושר מנהיגות".

לאחר נופלו אמר מפקדו של מולי: "הוא היה שונה מכל הקצינים שהכרתי, ואני חושב שאיני מפריז. קודם כל התבטא הדבר ביחס למחלקתו, חייליו -ושלושת הטנקים שלו... הוא לא מכר שום דבר. הוא פשוט האמין בכל לבו, בערכים מסוימים, ואם אתה באמת ובתמים מאמין בהם, ואינך מבצע סתם כך את מה שאמר מישהו מעליך, אז- זה הולך!

עת נתבקשתי להציג בפני מישהו מחלקה שלי- הייתי מעדיף את מחלקתו של מולי, כי הוא והמפקדים שעבדו אתו היו באמת צוות מעולה: כולם ידעו מה הם עושים, ולכולם הייתה גישה זהה לחיילים: להסביר להם למה הם עושים כל דבר, להגיע עמם לידי הבנה, ולתת להם דוגמה 'עד הפסיק האחרון".

קיבוץ בית-קשת הוציא חוברת זיכרון לזכרו של מולי לאמונותיו וערכיו.