שמואל ירקוני ז"ל

אודות

שמואל, בן טובה ז"ל וצבי, נולד ביום ח' בכסלו תש"י (29.11.1949) בירושלים. הוא השלים שמונה שנות לימוד בבית-הספר היסודי "לוריא" בבירה, והמשיך בלימודים על-יסודיים בבית-הספר התיכון-מקצועי "אורט". לאחר שלוש שנות לימודים במגמה של מסגרות מכנית, החליט לסיים את לימודיו העל-יסודיים בבית- ספר תיכון עיוני. הוא למד איפוא שנתיים בבית חינוך ערב בירושלים ועמד בהצלחה בבחינות הבגרות.

שמואל היה נער רגיש ומהורהר. כשהיה כבן ארבע נפטרה אמו ממחלה ממארת, והוא גדל ללא החמימות והחסות של אהבת-אם. אביו ושתי אחיותיו ביקשו למלא את החלל שנוצר בבית, והרעיפו על הנער הרך חום וחיבה. כבר בילדותו התגלה שמוליק כמנהיג בחברתו. כוח הרצון שלו נתן אותותיו בפעלתנותו המגוונת ודרבן גם את ידידיו. בילדותו היה חבר בתנועת הצופים, ובתקופת הלימודים בבית-הספר התיכון היה פעיל במסגרת הגדנ"ע. שמוליק אהב חברת ידידים, ביקש תמיד לסייע ולעזור לכל אדם, אך חרף ידידותו ולבביותו נשאר ביישן ומכונס בתוך עצמו. הוא היה חובב ספורט, והקפיד לשמור על כושר גופני טוב. אחד מידידיו הקרובים סיפר, שהוא ושמוליק החליטו לרוץ מדי בוקר בבוקרו, עם עלות החמה, לאורך הרחוב. יומיים הגשימו את תכניתם יחד; ביום השלישי "נשבר" הוא עצמו, אך שמוליק המשיך לרוץ. אף האריך את מסלול הריצה מדי יום ביומו. גם אל עולם האמנות היה שמוליק קשוב. הוא אהב מוסיקה קלאסית, בעיקר את יצירותיהם של בטהובן וגריג, ומוסיקה קלה - שיריהם של החיפושיות. כן הרבה בקריאת ספרים ובהליכה לטיולים בכל רחבי הארץ.

שמואל גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1968 והתנדב לחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס מקצועות טנק וסיים בציון גבוה (91) ובקורס מפקדי טנקים. ידידיו לחיל אמרו עליו: "שמוליק פשוט התאהב בטנקים". ואכן, שמוליק לא הסתפק בידיעות שרכש בבית-הספר לשריון; אהבתו לטנקים התבטאה גם בקריאת חומר מקצועי רב ובחקר מבנה המערכות השונות של הכלי. למורת רוחו הייתה החלטת מפקדיו למנותו מדריך בבית-הספר לשריון. הוא רצה להיות פעיל ביחידה קרבית, ולא חדל להפציר במפקדיו שיעבירוהו מן העורף אל החזית. זמן קצר לפני מועד שחרורו מהשירות הסדיר ניאותו מפקדיו להפצרותיו והעבירו אותו ליחידת שריון שעשתה ברמת הגולן.

בראשית אוגוסט 1971 השתחרר שמואל מהשירות הסדיר בדרגת סמל. מפקדיו ורעיו לחיל העידו עליו שהיה חייל מעולה, בקי במקצועות השריון, מסור ואחראי. לאחר שחרורו הלך שמוליק ללמוד לימודים אקדמיים. תחילה למד במכינה אוניברסיטאית בירושלים, ואחר-כך היה תלמיד מן המניין בחוגים לגיאוגרפיה וללימודי אפריקה באוניברסיטה העברית. הוא למד בשקידה שנה אחת, עבר בהצלחה את בחינות השנה הראשונה והתכונן במרץ ובחריצות ללימודי השנה השנייה, אך המלחמה שמה קץ לתכניותיו.

כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, התקשר שמוליק מיד עם יחידתו. הוא לא המתין לצו הקריאה הרשמי: "מלחמה, אבא, אי-אפשר ואסור לחכות!" - קרא בהתרגשות, נפרד ויצא מן הבית. הוא נשלח לחזית הצפון ולחם שם כמפקד יחידת טנקים בקרבות הבלימה נגד הכוחות הסוריים. חבריו לקרב מספרים, ששמוליק נלחם באומץ מופלא וגילה תושייה במצבים קשים.

ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973) נפל שמוליק בקרב. תחילה הוכרז כנעדר ובמרס 1974 הוכרז כחלל. לבסוף הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל. השאיר אחריו אב שכול ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה, כתב מפקד היחידה שלו: "שמואל היה מפקד טנק מצטיין ואהוב על מפקדיו ועל פקודיו. נופלים ההולכים ראשונה".