שמריהו ויניק ז"ל

אודות

נולד ביום כ"ד בניסן תש"י (11.4.1950) בתל-עדשים. הוא למד בבית- הספר המשותף לתל-עדשים ולגניגר ואחרי-כן סיים את לימודיו בבית-הספר החקלאי "גלים" שליד עיריית חיפה. שמריהו היה תלמיד מעמיק, חרוץ ושקדן, ידע ללמוד להנאתו ואהב לקרוא והתעניין בתחומים רבים. שנות לימודיו בבית-הספר החקלאי, כך אמר, היו שנותיו היפות ביותר, ולעולם לא ישכח את הסעד הנפשי שהוריו סעדו אותו, על-מנת שיוכל להמשיך וללמוד. הוא אהב את עבודת החקלאות ובעיקר את העבודה ברפת, היה עושה את מלאכתו באמונה, ותמיד חיפש את הפתרון המבריק שיקל על העבודה. שמריהו היה רציני בגישתו לחיים, עקשן, מסתגר ועצור בעצמו, אך פיעמו בקרבו רצון עז ושאיפה חזקה להגיע להישגים. איש נעים שיחה היה, אוזנו קשובה לידידיו והוא ידע להשיא להם עצה טובה ולסייע להם במעשה. הוא היה איש מוסר, לא הלך רכיל והיה בעל-סוד נאמן, איש-אמת, ישר-דרך ובעל מצפון. בן נאמן היה, ומסור להוריו, רחש להם כבוד רב, והיה אח אוהב ודוד נערץ.

שמריהו גוייס לצה"ל בסוף אוקטובר 1968. הוא ביקש לשרת בסיירת הצנחנים אך הוצב בחטיבת "גולני". לאחר הטירונות השתלם בקורס צניחה ובקורס מ"כים, והיה בו חניך-מצטיין פלוגתי. אחרי-כן השתלם בקורס קציני חי"ר ובקורס מפקדי פלוגות חי"ר. מפקדיו כתבו עליו בחוות דעתם: "הוא קצין בעל ידע מקצועי מעולה, בעל כושר מנהיגות ושליטה, אחראי ומסור לתפקידו. הוא בוטח ביכולתו ויודע להקרין ביטחון סביבותיו, ואומץ-לב בפקודיו. הוא דואג לחייליו, אוהב אותם, מסייע להם ככל שיכול, ואהוב עליהם. הוא השקיע את כל מרצו ביחידתו, תבע מחייליו ביצוע מדויק. החדיר בהם רגשות גאווה על יחידתם. ופלוגתו הייתה הפלוגה המצטיינת בחטיבה". כאשר קיבל את הפיקוד על סיירת "גולני" היה כשיכור על האמון שנתנו בו, הוא לחם במלחמת ההתשה והשתתף בפשיטות אל תוך שטח לבנון, שנתיים נמנה עם המשרתים בצבא הקבע. על השתתפותו בפעילות מבצעית ענפה הוענק לו "אות השירות המבצעי".

כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נשלח עם יחידתו לחזית ברמת הגולן. ביום כ"ו בתשרי תשל"ד (22.10.1973) חמש שנים בדיוק לאחר שגוייס לצה"ל - נפל שמריהו בקרב במעלה החרמון. בימי המלחמה לחם בקרבות הבלימה, כדי להדוף את החיילים הסורים מרמת הגולן ובכיבוש המובלעת. הוא פרץ עם חייליו את הכיתור שכיתרו כוחות האויב את מוצב 104 וסייע לנצורים שם להחזיק מעמד שלושה ימים. עד ששוחררו מן המצור. פקודיו מספרים שמלותיו האחרונות היו: "צריך לכבוש את החרמון". הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בתל-עדשים. השאיר אחריו אם, אב, אח ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-סרן.

על שגילה בקרב אומץ לב הראוי לשמש מופת הוענק לו "עיטור המופת". וזה תיאור המעשה: "בשבוע שבין ה-13 באוקטובר 1973 ל-20 בו, ביצע רב-סרן שמריהו ויניק ז"ל, עם יחידתו גיחות וסיורים מעבר לגבול. בסיורים אלה נתקל בכוחות סורים, שבה כמה מן החיילים הסורים ופוצץ טנק סורי. הוא התמיד בסיורים לילה-לילה. בקרב ההגנה על מוצב בגזרה הצפונית ארגן את האנשים למופת, ידע לכוון במדויק את האש על ריכוזי הכוחות הסורים, שמר על עירנות החיילים, עודד אותם והגביר את ביטחונם העצמי. ב-22 באוקטובר 1973, השתתף בקרב על החרמון ושם נהרג. בהתנהגות זו גילה אומץ לב וכושר מנהיגות למופת".

מושבו הוציא לאור חוברת לזכר בני תל-עדשים שנפלו במלחמה, ושמריהו בתוכם; בעיתון חיילי ישראל, "במחנה", פורסמה רשימה לזכרו, בשם "רק לא להתחפר".