שריאל בירנבוים ז"ל

אודות

שריאל מרדכי , בן דבורה ואלישע, נולד ביום י' בתמוז תש"י (25.6.1950) באורליאן שבצרפת, שם פעלו הוריו בשליחות חינוכית מירושלים במחנה מעבר לילדים עולים. כששבה משפחתו ארצה, למד בבית-הספר היסודי "דוגמא" בירושלים. הוא חגג את הבר-מצווה בקנדה, שם עסקו שנית הוריו בשליחות חינוכית. אחרי-כן סיים את לימודיו בישיבה התיכונית של תנועת "בני עקיבא" - "נתיב מאיר" בירושלים. שריאל גדל וחונך ברוח המסורת היהודית והאמונה באלוהי ישראל. הוא התגלה כעילוי בתורה; תלמיד חכם, שהקדיש את עצמו בלימוד התורה וההלכה מתוך תחושת יעוד והכרה בצו לבו. הוא השאיר אחריו אוסף גדול של סיכומים וחידושי-תורה ומחברות רבות, שבהן רעיונות שהעלה על הכתב ודברי הגות בתורה ובהלכה. אהבה עזה יקדה בו לבני נוער.

את זמנו הפנוי בעת החופשות היה מקדיש להדרכה בסניף של תנועת-הנוער "בני-עקיבא" בפרוזדור ירושלים ובריכוז קייטנות לילדים באזור חוף אשקלון. הוא התחבב על חניכיו הצעירים בזכות אישיותו הקורנת וקסמו הרב.

שריאל גויס לצה"ל בסוף יולי 1968. יחד עם חבריו שילב את לימודיו בישיבה ובאימונים ביחידות הנח"ל והצנחנים, הוא עבר קורס צניחה וזכה לענוד כנפי צנחן. אולם הוא נפצע תוך כדי אימונים וכדי שיוכל להמשיך ולמלא תפקיד של חייל-לוחם, ביקש לעבור לחיל-השריון, והוכשר כתותחן וכאיש צוות טנק. בהליכתו לשריון מצא פיצוי ותגמול נאות, על שנאלץ לפרוש מחבריו הצנחנים, בעטיה של הפציעה. שריאל יצא עם רבו וחבריו, כדי להקים את הישיבה "הר עציון" באלון שבות, במסגרת ישיבות-ההסדר. למרות תנאי המגורים הקשים, בתחילה בפחונים, ללא חימום, חשמל ומים, היה מאושר במעשיו וראה בהקמת הישיבה שליחות חשובה. בסוף יולי 1972 שוחרר שריאל מהשירות הסדיר והוצב ליחידת מילואים של חיל השריון. לאחר השחרור החליט לשלב את לימודי הקודש עם לימודי המדעים. הוא השלים שנת לימודים אחת בחוגים לכלכלה ומדע המדינה, בפקולטה למדעי-החברה באוניברסיטה העברית בירושלים. בכל תקופת לימודיו היה מופיע דרך קבע בבית- המדרש וממשיך בלימוד התורה. בד בבד עם לימודיו עסק בהדרכת בני נוער, בוגרי מכללות מתפוצות הגולה, שבאו לשנת לימודים בבית המדרש לתורה בירושלים. חניכיו מעידים עליו כי ידע לחזק את הקשר בין הנוער היהודי בגולה והנוער בארץ- ישראל. רבים מחניכיו שבו ארצה, כדי להשתקע בה, בעיקר בגלל הלהט הרב והאמונה העזה שהצליח שריאל להחדיר בהם. אחד מחניכיו כתב להוריו: "לא פגשתי בישראלים כדוגמת שריאל. הוא ידע לחזק את הקשר בין הנוער בגולה לבין הנוער בישראל. הוא קירב אותנו לא רק לארץ אלא גם לתורה. כולנו אהבנו אותו אהבה רבה, הוא היה מהמדריכים הכי פופולריים שהיו לנו בישיבה". עבודתו החינוכית גרמה לו סיפוק כה רב, עד כי החליט לכלול בתכנית הלימודים שלו גם את מדעי החינוך. הוא ידע לשלב את לימודי המדעים והתורה עם התפקידים הציבוריים שנטל על עצמו ומצא זמן לעסוק בשחייה ולהאזין למוסיקה, בעיקר לשירים וניגונים חסידיים ולפזמונים עבריים. הוא נהג לזמר זמירות השבת בלהט ובדבקות, מלהיב ומשמח את משפחתו ושכניו.

כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים עשה שריאל בבית- המדרש, הוא הגיע ליחידה שלו הישר מתפילת יום-הכיפורים. בדרכו לשדה-הקרב עסק בלימוד משניות מתוך ספר-משניות שנשא עמו בקביעות.

ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), בקרבות הבלימה ברמת-הגולן, ספג הטנק שלו פגיעה ישירה והוא נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהר-הרצל בירושלים. השאיר אחריו הורים, אח ושתי אחיות.

לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.

רבו, הרב יהודה עמיטל הספידו ביום השלושים ואמר על דמותו של שריאל: "התואר 'בן-ישיבה' הפך לחלק מישותו, שלא ניתן להיפרד ממנו. עבודת הלב שלו זו תפילה - כפי שראינוה בתפילתו האחרונה בבית-המדרש ביום הכיפורים - הייתה מרשימה וקורנת, את כל לבו שפך בתפילה זאת. יראתו שקדמה לחכמתו, אמונתו, הייתה זכה ותמימה והוא חי בה. תום ויושר אפיינו הליכותיו. אישיותו שפעה חן ונועם. היה חבר טוב ושכן טוב, צנוע, בעל מידות במלוא המשמעות. היה שייך לאותה קבוצת אישים, אשר עליהם דרשו חז"ל את הפסוק: 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'".

חבריו לישיבה הוציאו לאור חוברת לזכרו ובה דברי חברים על דמותו; אמו כתבה לזכרו קובץ בלדות וערכה לזכרו תערוכות ציורים מעשי ידיה; הוריו ומתפללי בית-הכנסת "רננים" בירושלים הקימו קופה לגמילות-חסדים הנושאת את שמו; בחוף אשקלון, במקום שהדריך את ילדי הישובים בדרום, בקייטנות. הוקם בית-כנסת הנושא את השם - "אוהל שריאל" ובו ספר-תורה, שנכתב ונתרם לזכרו על-ידי בני המשפחה.