הרב חנניה צ'ולק
"בשנת תשכ"ד אירע אסון נורא בסמינר 'בית יעקב' בבאר יעקב: תשע בנות טבעו למוות. הדבר אירע בטיול בנות הסמינר. הן ישבו בחוף ים תל אביב, ולפתע הגיע נחשול ענק וסחף אותן לתוך מערבולת שממנה לא יצאו", מספר הרב צ'ולק.
"כתוצאה מהאסון, התייסר מנהל הסמינר הרב משה יעקבזון זצ"ל ורוחו נשברה, עד שלא היה מסוגל לאכול ולשתות, אף שידע שהאסון היה שלא כדרך הטבע.
"כאשר ביקר אצלו ידידו הרב שלמה וולבה זצ"ל, שכנעו שאיננו אשם כלל במה שקרה, ועליו להתחיל לאכול, אך ללא הועיל. רבי שלמה וולבה התיישב לידו בסבלנות רבה במשך שעות ארוכות, ולאחר דבריו ניאות ר' משה שוב לאכול", ממשיך ר' משה לספר.
"באחד מהימים, הגיע רבי יעקב ישראל קניבסקי זצ"ל – הסטייפלער - לנחם ולעודד את מנהל הסמינר. טען לפניו רבי משה: 'מאחר שבסמינר קרו לאחרונה שני אסונות בזה אחר זה, הראשון שריפה רצינית בפנימייה, ועכשיו טביעתן של תשע בנות, אפשר לראות בכך סימן מהשמיים שעליו לסגור את הסמינר, זאת למרות שאני יודע שלא היתה כל אשמה באף אחד מהאסונות שהתרחשו'.
ענה לו הסטייפלר: 'הסמינר והחיזוק שאתה נותן מצילים את הבנות, ולולא זאת היו הבנות הולכות לאיבוד מבחינה רוחנית, וכאשר עושים דבר טוב לפי דרך התורה – אין מתחשבים בסימנים!", סיים הסטייפלער את דברי ניחומיו, ושב ואמר: "הסמינר שלך הוא דבר טוב ומוצלח, עליך להמשיך ולא להתחשב בסימנים, כי אין אנו יודעים פירושם של הסימנים".
ראה עוד > >
הרב ארז קדוסי
מסופר על אברך שלומד יום שלם בכולל שהחליט "להיכנס לקודש" למרן רבי ישראל קנייבסקי זצ"ל, ולשאול: "אני התחתנתי יש לי ילדים ברוך השם אני נמצא "באוהלה של תורה" ומעוניין לקבל הדרכה מהרב בלימוד התורה.
אחיי ורעיי, ישב איתו הרב במשך שעה ארוכה על נושא הלימוד כיצד להתעלות בקניין התורה! והנה האברך הודה לגדול הדור כשהוא עמוס בהוראות והדרכות להיות רב גדול בישראל קם והלך והנה הסטייפלר קורא לעברו לשוב ואמר: "אל תשכח לעזור בבית!"
אני רואה שהנך תלמיד חכם בן תורה מתמיד בלימוד במסירות נפש אבל אל תשכח גם את בני ביתך תשאל תמיד את רעיתך במה אוכל לעזור לך!
ענה האברך: "אבל אשתי מוכנה שאקדיש יום שלם את כל כולי למען התורה". ורבינו משיב לו בחמימות ובחיוך:" נכון זוהי מצותה וחובתה אבל חובתך, החובה שלך היא לעזור בבית!"
ראה עוד > >
יעקב גלינסקי בספרו
מסופר כי פעם בא בחור ל'סטייפלר' והתאונן בפניו: קשה לו ללמוד. קשה. מה זה קשה, לא מסוגל.
האם הסטייפלר יכול להבין אותו בכלל?! הרי היה יושב ולומד יומם ולילה, יום וליל בלי הפסקה! בביאליסטוק היו לנו סדרים שלמדנו 36 שעות בלי הפסקה, והסטייפלר אמר לי פעם בחיוכו המאיר: היודע אתה, ר' יעקב, ברכת התורה אינה ברכת המצוות, היא ברכת הנהנין. כמה הסטייפלר אהב ללמוד. ומה יענה לבחור שאין לו טעם בלימוד?!
"אתה לא יכול ללמוד בכלל?", שאל הסטייפלר ברכות, בסבר פנים יפות, כשכל כולו מזדהה עם הקושי.
"לא…", השיב הבחור.
"חצי שעה?", הציע הסטייפלר.
"לא , קשה לי. העיניים כואבות. הראש מרחף. לא יכול".
"עשר דקות?", שאל-התחנן הסטייפלר על תורת ישראל. אח, המתק שבה, האור שבה.
"לא יכול. לא מסוגל, כבוד הרב. באמת", השיב הבחור.
"חמש דקות?"
הבחור היסס לרגע, "חמש דקות? נו, טוב, שיהיה. חמש דקות אני יכול".
"חמש דקות אתה יכול?!" התפעם והתרגש הסטייפלר, "הרי זה נפלא! חמש דקות הן אוצר! תלמד חמש דקות ותעשה הפסקה. תסתובב קצת. עוד חמש דקות. עוד הפסקה. תטעם משהו. עוד חמש דקות. תנוח קצת. ככה… חמש דקות ועוד חמש דקות, הרי זה אוצר בלום!"
מסיים הרב גלינסקי ואומר: "הרי זה שנאמר 'איש לפי אוכלו'. כל אחד והיכולות שלו. אי אפשר לדרוש מתלמיד אחד יכולות של אחר, אי אפשר לבקש מילד אחד מה שמתאים לאחיו, כל ילד ומה שמתאים לו".
בהזדמנות אחרת, סיפר הרב גלינסקי שהסטייפלר אמר לו כך: "הרי אתה מדבר בפני בני תורה. הם חושבים, בחלקם, שהצלחה פירושה להיות בין הראשונים בשיעור, אולי אפילו בישיבה כולה, או בכולל. תגיד להם, שכל דף גמרא, כל תוספות, כל דקה של לימוד – היא היא ההצלחה! זוהי ההצלחה בעצמה".
ראה עוד > >
הרב אשר קובלסקי
בנעוריו, היה הסטייפלער שומע ככל אדם רגיל. אלא שברבות הימים, עם נדודי משפחתו בצל הרדיפות והצרות של אותם ימים, ברחו בני המשפחה לערבות סיביר הקפואה, יחד עם בנם הסטייפלער. המקום בו מצאו מנוח לכף רגליהם, היתה עיירה קטנה ועזובה, בה התגוררו מספר מועט של משפחות יהודיות ונכריות כאחד.
העיירה היתה מרוחקת מיישוב מרכזי מרחק מאות ק"מ, ולפיכך נחשבה לטרף קל עבור שודדי דרכם מצויים. הללו חיפשו בדיוק עיירות כאלה, כאשר באישון ליל – עת הכל נמים את שנתם, היו פורצים לאחד הבתים, מרוקנים את מעט הרכוש שהיה בו, אוכלים לשובע ושותים לשוכרה, והופכים את הבית לחורבה. אם מי מבני הבית היה מעז להתנגד – אחת היתה דינו למוות, בכדי שלא יפריע לחגיגת השוד...
כדי להתמודד עם השודדים, נאלצו תושבי העיירה לעשות תורנויות שמירה בשער העיר. כך, מדי לילה התייצב על משמרתו אחד מבני העיירה, והיה מביט כל העת בדריכות על הדרך המובילה אליה. אם ראה מרחוק שיירה חשודה מתקרבת – היה זה עבורו האות לפצוח בזעקות, למען יקומו כל בני העיירה לקדם את פני הפורעים ולהניסם.
בליל שבת אחת, היה זה תורו של הסטייפלער להתייצב למשמרת. בשעה היעודה עזב את הבית הקטן ויצא אל הכפור שבחוץ. הטמפרטורה צנחה הרחק מתחת לאפס, והסטייפלער החיש את צעדיו לעמדת השמירה, שם ישנו מעיל עבה ומחמם כדבעי, אשר רק כשעטופים בו ניתן לשרוד לילה שלם בקור העז.
מיד בבואו אל עמדת השמירה, חשכו עיניו. הנכרי שקדם לו בתורנות תלה את המעיל על העץ הסמוך, וכבר הספיק להתרחק כברת דרך. עתה היה על הסטייפלער להוריד את המעיל מהעץ וללובשו, אלא שאז נזכר:
שבת! הורדת המעיל מהעץ עשויה להיות שימוש באילן, שחז"ל אסרו לעשות בשבת!
אך מאידך, מה יעשה? וכי יוכל לשרוד את הלילה בקור הנוראי הזה לולי המעיל? והרי הוא עלול לקפוא אם לא ימהר ללבוש את המעיל, התלוי כה קרוב אליו אך גם כה רחוק מהישג ידו!
עם כל דקה שחלפה, הלך הקור והתעצם. הרוח העזה הכניס את הכפור אל בין עצמותיו, והוא חש כי כוחותיו אוזלים. החל הסטייפלער מחכך את ידיו זו בזו, קופץ מרגל לרגל, מנסה לרוץ סביב עצמו, לרקוד, לקפוץ...
אך הקור אינו מרפה, רק הולך ומחריף. בהישג ידו תלוי המעיל, אך חז"ל הקדושים אסרו להורידו מהעץ!
'אולי זהו פיקוח נפש'? חכך בדעתו. 'יתכן, אמתין עד שאחוש כי הגעתי לשערי מוות ואז אוריד את המעיל מהעץ' החליט. אם מותר עתה להוריד את המעיל מהעץ, זו שאלה מורכבת, שהכפור – חזק ועוצמתי ככל שיהיה – אינו יכול להכריעה!
הקור העז לא הרפה, והרוחות הסוערות המשיכו בדרכן הסוחפת. על יד העץ הגבוה והמעיל הנח עליו בשלווה עומד עלם צעיר, איש אינו רואה, איש אינו יודע. רק הקב"ה וכל פמליא של מעלה מביטים ורואים את מסירות נפשו של הנער היהודי לשמור שבת כהלכתה, בכל פרטיה ודקדוקיה!
השעות הארוכות חולפות באיטיות מרגיזה, אך בסופן כבר החלה זריחת השמש, אור ראשון של יום השבת עולה מהאופק המרוחק. הסטייפלער מביט בשמים המתבהרים, ויוצא בריצה אל עבר בית הוריו...
על סף הדלת, הוא נופל מתעלף. בני משפחתו פותחים את הדלת, ומגלים על סיפה את בנם האהוב, שוכב כגוש קרח בפתח הבית. רחצו את גופו במים חמים, הרוו את נפשו במרק מהביל, והושיבו אותו אל מול התנור, עד שיפשיר קמעא...
כששבו אליו כוחותיו, סיפר להם הסטיילפער את כל דבר המעשה, והנה – להפתעתם – הסטייפלער שהיה רגיל לדבר בשקט ובעדינות, מספר את הסיפור בקול רם וגבוה. לאחר בדיקה נוספת התבררה האמת הקשה: אף כי הסטיילפער הצליח להחזיק מעמד בקור המקפיא, היה זה רק בזכות שחימם את ידיו ורגליו כל העת. אך לאוזניו לא היה לו פנאי - - -
לפיכך, בשל העובדה כי אוזניו קפאו, איבד הסטייפלער את היכולת לשמוע לכל ימי חייו!
האם הסטייפלער התחרט על כך? האם בדיעבד היה נוהג אחרת? ברור שלא. היה ברור לו שהוא עלול לשלם מחיר יקר לכל החיים, אך על שמירת השבת לא רצה להתפשר. כי יותר משהוא חפץ באוזניים, הוא חפץ לעשות רצון אביו שבשמיים!
בכל מחיר, בכל מקום, בכל מצב: יהודי רואה לנגד עיניו את רצון קונו כמכריעה ביותר והקובעת בכל רגע ולפני כל פעולה. נכון, לא תמיד זה קל. נכון, לפעמים אפשר למצוא פשרה. נכון, ייתכן כי הדבר דורש מאמץ עילאי – אך את זה בדיוק למדנו מהסטייפלער או – להבדיל – מצפרדעי מצרים: כשהקב"ה אומר משהו, מקיימים במסירות עילאית!
ראה עוד > >
0
0
1
