סא״ל תומר גרינברג ז"ל

אודות

סא"ל תומר גרינברג, בן לאייזיק ועדינה, אח לזיו, בעל לאשירה ואבא לארבל, נולד וגדל בכפר סבא.
תומר למד בבית הספר אוסישקין, בחטיבת בר־לב ובתיכון הרצוג. כבר כנער בלט באחריות ובאהבת הארץ.

במרץ 2007 התגייס לחטיבת גולני, לגדוד 12, מאותו הרגע תומר והחטיבה שכל כך אהב לא נפרדו- עד מותו.
הוא עבר מסלול לוחם, קורס מ"כים וקורס קציני חי"ר, וחזר אל הגדוד כמפקד מחלקה. באותה תקופה חווה את אחד האירועים שעיצבו אותו כאדם וכמפקד, נפילתם של רס"ן אלירז פרץ, סמג"ד 12, ושל אילן סעדון, קשרו של תומר, בהיתקלות ברצועת עזה. מאז נשא איתו את זכרם ואת תחושת האחריות על האנשים שמולו, בכל תפקיד שאליו נכנס.

לאורך השנים מילא שורה של תפקידי פיקוד בחטיבה החומה: מ"פ הכשרה, מ"פ מבצעית, מפקד פלוגת עורב גולני, מ"פ בגפן, מפקד שטח 100 וסמג"ד סיירת גולני. תומר היה מפקד שגדל מתוך השטח ונשאר מחובר אליו, מכיר את החיילים בשמם, את המשפחות, את הסיפורים, ויחד עם זה תמיד רואה את התמונה הגדולה.

בקיץ 2023 קיבל את תפקיד חייו: מפקד גדוד 13 של גולני. בניגוד למקובל, הוא לא הסתפק בלקרוא חומר על הגדוד. חודשים לפני שנכנס לתפקיד ראיין מאות לוחמים ומפקדים מכל הדורות, צלל לסיפורי הקרבות מ־1948 ועד היום, ונצמד במיוחד לסיפור אחד: מפקד מחלקה שעצר בגופו נסיגה תחת אש וצעק לחייליו "גדוד 13 לא ייסוג". משם נולד המשפט שהפך לסימן ההיכר של תומר ושל הגדוד: "גדוד 13 לא יישבר לעולם."

תומר ראה בתפקיד זה את תפקיד חייו, בנאום הכניסה שלו לתפקיד התחייב בפני הגדוד:
"אני מתחייב בפניכם שזהו תפקיד חיי, אני מתחייב בפניכם לתת את כל מה שאני יודע ועוד קצת. לתת את כל מה שאני יכול ועוד קצת. לאהוב אתכם אהבת נפש ובאותה העת לקרוע לכם את הצורה ולהכין אתכם למלחמה. מתחייב אני בפניכם כי בכול יום בבוקר שאעמוד מול המראה אבחן את עצמי בצורה נוקבת האם אני ראוי לדבר האדיר הזה שהוא פיקוד עליכם. רק ימים יגידו האם הייתי ראוי או לא.
ההתחייבות השניה היא לכל עם ישראל, אך ההתחייבות הזו אינה פרטית שלי. ההתחייבות הזו היא בשם כל גדוד 13, כי הרי לא אוכל להתחייב לכזה דבר מבלי שהחבורה המופלאה הזאת של אנשי הגדוד עומדת מאחוריי. אני מתחייב בפני עם ישראל בשם גדוד 13 שלא משנה כמה תהיה קשה המשימה, כמה נפגעים יהיו, לא משנה אם המשימה תהיה בצפון, בדרום, מעל לפני הקרקע או מתחת לפני הקרקע, לא משנה אם המשימה תהיה ביום קיץ שרבי או ביום חורף סוער, ביום בהיר או בלילה חשוך- גדוד 13 לעולם אבל לעולם לא יישבר."

תומר היה מפקד ייחודי שנגע בכל אחד שהכיר אותו. הוא כמעט אף פעם לא לבש אפוד וקסדה טקטיים; עבורו, נקודת המוצא הייתה שהעיסוק הוא באנשים ובמשימה, לא במראה. הוא נכנס ראשון לבתים, ראשון לשטח, וראה בעצמו מגן לחייליו. באחד הקרבות בצפון הרצועה, כמו בכפר עזה לפני כן, הוא שוב בחר להיות זה שנמצא מקדימה.
בבוקר שבת, ז' בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, היה תומר בביתו באלמוג עם אשירה וארבל. השקט של שבת נשבר כשקיבל את הטלפון הראשון. בתוך שניות הוא עלה על מדים, הבין שזו מלחמה, ויצא מהבית.
בדרך דרומה הוא נתקל שוב ושוב בחוליות מחבלים, מתמרן תחת אש וממשיך. כשהוא מגיע לגזרת נחל עוז וכפר עזה הוא מנהל קרבות רצופים, מחלץ אזרחים מבתים, ומתפקד בו־זמנית כמפקד גדוד, כאיש קשר וכמי שנמצא בקו הראשון. בשעות אחר הצהריים מתקבל דיווח על תינוקות שבוכים בבית בכפר עזה, כשסביב הבית מחבלים. תומר אומר לאנשיו משפט שהפך לסמל: "התאומים יחיו גם אם כולנו נמות."
תומר נכנס ראשון לבית, ומחלץ את תאומי משפחת ברדיצ'בסקי, לאחר שהוריהם הדר ואיתי נרצחו. זה הוא רגע אחד מני רבים שמספרים על דמותו: מפקד שמציב את חיי האדם לפני הכול.

ב7 באוקטובר איבד תומר 42 מלוחמיו. למרות האובדן הכבד, תומר מסרב לסגת, "אתם החומה".
במחנה נחל עוז, כשהתחמושת אוזלת, אחד הלוחמים הורג מחבל עם סכין. לאחר שהתאושש מפציעתו הקשה סיפר לתומר שהמשפט "גדוד 13 לא יישבר לעולם" הוא זה שהחזיק אותו בחיים.
אחרי ימי הקרבות בעוטף, הגדוד בפיקודו של תומר היה בין הכוחות הראשונים שנכנסו לתמרון ברצועת עזה. לוחמי הגדוד בפיקודו חיסלו עשרות מחבלים, כבשו את הפרלמנט של חמאס ואת בניין המשטרה הצבאית, והשתלטו על רחבת המסדרים שממנה יצאו המחבלים לטבח. בין קרב לקרב מצא תומר זמן לדבר עם משפחות הנופלים, לחזק ולהבטיח שיגיע לחבק אותן אחרי המלחמה.

ביום כ"ט בכסלו התשפ"ד, 12 בדצמבר 2023, בקרב קשה בשג'עיה בצפון הרצועה, נפל תומר כשנכנס לאיתור בראש לוחמיו, בן 35 היה בנופלו.
בקרב שבו נהרג נפלו גם אל"מ יצחק בן בשט (44), מפקד חפ"ק מח"ט גולני; רס"ן רועי מלדסי (23), מפקד פלוגה בגדוד 13; רס"ן משה אברהם בר-און, (23), מפקד פלוגה בגדוד 51 בגולני; סרן ליאל חיו (22), מפקד מחלקה בגדוד 51; סמל ערן אלוני (19), לוחם בגדוד 51; סמל אחיה דסקל (19), לוחם בגדוד 51; רס"ן בן שלי (26), מפקד פלגת לוחמים ב-669; רס"ל רום הכט (20), לוחם ב-669.

הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, בלוויית בני משפחה, חברים, לוחמים ומפקדים שהגיעו ללוות אותו בדרכו האחרונה. מעבר להיותו מפקד נערץ, תומר היה איש משפחה במלוא מובן המילה- בעל אוהב ואבא של ארבל, שהייתה כל עולמו.

לתומר ולזיו אחיו היה עולם משותף נוסף: עולם השטח. הם קנו יחד טרקטורון וג'יפ ישן, שיפצו, צבעו, החליפו בולמים ויצאו למסעות ג'יפאים במדבר ובמורדות הארץ. בשיחה האחרונה ביניהם מתוך הרצועה כתב תומר:
"נחליף לרייזר ונטייל כל שבת, חיים פעם אחת."
אחרי נפילתו הפכו החלומות האלה לפרויקט הנצחה. זיו ומשפחתו שיפצו את הסמוראי, החליפו את הטרקטורון ברייזר כפי שחלם תומר, ועל הכלים הוטבע הכיתוב "קווים לדמותו" ותמונותיו. מסעות השטח הפכו למסעות זיכרון וחיים, שממשיכים את האהבה שלו לארץ ולאנשים.

תומר היה אדם יוצא דופן, אותנטי, נדיר בנוף. הוא נגע בלבבות של אינספור לוחמים וחיילים, וקטעי הקול שלו, ההומור, המשפטים הקצרים והמדויקים, ממשיכים ללוות מסגרות רבות בצה"ל גם אחרי נפילתו.
ברוח חייו ודמותו הוקמה עמותת "בדרכי תומר"- בית לטיפוח ערכים ע"ש סא"ל תומר גרינברג ז"ל. העמותה פועלת להעניק לחברה הישראלית מנהיגות ערכית ואותנטית, ולטפח דור של אזרחים אחראים ומחויבים, בדגש על בני נוער, חיילים ומפקדים, צעירים ואזרחים מכל חלקי החברה. היא שואפת לחזק אחריות ומחויבות, חיבור להיסטוריה הציונית ולארץ ישראל, אהבת אדם, רעות ויצירתיות – אותם ערכים שבהם חי תומר ופיקד, בחייו ובמותו.