ענר שפירא נולד בירושלים לשירה ומשה, הבכור מתוך שבעה ילדים.
שפירא למד בתיכון הימלפרב. לאחר סיום התיכון הצטרף למכינה קדם-צבאית העמק בכפר רופין. שפירא ניסה להתגייס לסיירת מטכ"ל אך נפצע פעמיים במהלך הגיבוש ליחידה. עקב כך נדחה גיוסו בשנה ושלושה חודשים. במהלך התקופה שהמתין לגיוסו החל שפירא, שניגן בפסנתר מגיל שש והיה חובב מוזיקה אלקטרונית, לכתוב מוזיקה ולהקליט שירים באולפן ביתי אותו בנה.
לבסוף התגייס באוגוסט 2021 לחטיבת הנח"ל. הוא סיים את הטירונות בהצטיינות וצורף לפלוגת הנ"ט של גדוד הסיור, גם שם הצטיין.
חודש לפני סיום שירותו הסדיר בצה"ל היה שפירא בחופשת שבת והגיע למסיבה ברעים. מיד עם תחילת מתקפת חמאס התקשר אליו מפקדו והזעיק אותו לבסיס סופה. בדרכו לבסיס עצר שפירא ונכנס למיגונית עקב ירי לעברו.
במיגונית מצאו מחסה כ-30 איש, שהגיעו אליה לאחר שברחו מירי רקטות מסיבי לאזור קיבוץ רעים בו התקיים פסטיבל נובה שהשתתפו בו.
על פי עדויות הניצולים, שפירא היה האחרון שנכנס אליה. מיד עם כניסתו הרגיע את הצעירים שהסתתרו במיגונית, וניסה ליצור קשר עם יחידתו ולהזמין חילוץ. לאחר זמן מה הבחין כי קולות הירי הולכים ומתקרבים אל המיגונית. שפירא הצטייד בשבר של בקבוק וניצב בפתח המיגונית על מנת לקדם מתקפה. הוא הודיע כי "אם אני לא מצליח או נפגע, שמישהו אחריי ינסה לעשות אותו דבר".
מחבלי חמאס הקיפו את המיגונית בה שהו והתבצרו הנמלטים. לאחר מכן החלו להטיל בזה אחר זה רימוני יד דרך פתח המיגונית, במטרה לפגוע ביושביה. שפירא, שעמד בצמוד לפתח המיגונית, עצר את הרימונים שהושלכו על ידי המחבלים וזרק אותם בחזרה החוצה, הרחק מהמיגונית. לאחר שבלם כך שבעה רימונים, התפוצץ הרימון השמיני בידו והרגו.
האירוע כולו צולם במצלמת שמשה של רכב שחנה במקום. הסרטון נָפוֹץ במרשתת, והגביר את החשיפה לסיפור הגבורה של שפירא, לצד עדויות הניצולים.
לאחר שנרצח, נכנסו המחבלים אל תוך המיגונית וגררו מתוכה באלימות אנשים ששרדו את המתקפה, חלקם פצועים בדרגות שונות, והעמיסו אותם על גבי טנדרים כדי לחטוף אותם לרצועת עזה לצורך עסקה עתידית עם ממשלת ישראל. בין הנחטפים היה גם חברו הטוב של שפירא, הירש גולדברג-פולין.
משפחתו של ענר שפירא: "לא היה לו זמן להיפרד, היה עסוק בהדיפת רימונים"
ענר לא הספיק להיפרד.
"הוא בכלל לא היה בתודעה של להיפרד. הוא היה בתודעה של לחימה. הוא היה כל הזמן בעשייה. שאלנו את אחד הניצולים שהיה לידו אם היה לו פחד בעיניים אבל נאמר לנו ששום דבר, הוא היה מפוקס, חדור מטרה. הוא כן אמר להם שאם יקרה לו משהו, שמישהו יחליף אותו. אבל זה לא היה מתוך תודעת פרידה".
שירה: "בן אדם שעומד בכניסה למיגונית, כמו שהוא עמד, יכול לקחת את הטלפון ולהיפרד? הוא נלחם".
הרגע שבו ענר עמד בכניסה למיגונית, כשכולם מסתתרים מאחוריו, תועד והפך לתמונה איקונית. בתמונה מבחינים בשני כיתובים על קיר המיגונית: "אזור לא מוגן" ו"אזור מוגן", והאופן שבו הם מחלקים את התמונה הופך סימבולי וממשי ומתאר את שאירע שם. משה: "זאת תמונה שקיבלנו מאיתמר, שניצל מהמיגונית, הוא הביא לנו אותה שבוע אחרי השבעה. מבחינתנו היא חזקה יותר מתיעוד הרימונים העפים. למרות שמההתחלה אמרתי שיש לנו חסד של אמת".
הוריו של גיבור ישראל ענר שפירא הציבו את תמונתו האחרונה בסלון ביתם בירושלים.
עומד זקוף כשכולם שפופים, הודף רימונים בידיים חשופות, מציל אנשים רבים שלא הכיר ברגעיו האחרונים.
אבל מה שהכי תפס אותי כאן זו דווקא שפת הגוף של ההורים עצמם, שירה ומשה. תראו את העמידה הזו:
הם לא נראים כמו 'הורים שכולים'.
הם עומדים ליד תמונת בנם כמו זוג אמנים בסטודיו, מציגים בגאווה את יצירת המופת של חייהם.
ענר שפירא ז"ל, שהציל 8 איש לפני שנרצח במסיבה ברעים, חי ונשם מוזיקה. ביום השביעי למותו הוציאה משפחתו שיר ראשון מתוך אלבום משיריו. השיר "ג'רוז" על ירושלים, עירו האהובה, נפתח במילים הכל כך מוכרות "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי".
״ענר שפירא מפלוגת עורב של הנח״ל הציל לנו את החיים. מגיע לו צל״ש. הוא היה המלאך השומר שלנו״, כך נכתב באחת מהודעות הניצולים שתיארו את הגבורה שגילה סמל ראשון ענר שפירא.
6 רימונים הצליח ענר שפירא ז"ל להדוף החוצה מתוך המיגונית אליה נמלט ממסיבת הטבע ברעים, עם 30 צעירים וצעירות ועם חברו הרש גולדברג-פולין. מיד התחיל להרגיע את האנשים במיגונית והסביר להם את תוכנית הפעולה – הוא יהדוף את הרימונים שייזרקו אליהם, ואם יקרה לו משהו, ביקש שמישהו אחר יעשה את זה אחריו, ואף הסביר איך לעשות זאת.
6 רימונים הצליח לזרוק בחזרה מתוך המיגונית ולהציל נפשות רבות שהיו איתו שם. הרימון השביעי התפוצץ, ואיתו התנפצו תקוותיו של עלם צעיר ומוכשר – לחיות, ליצור, לחלום. הרש חברו הטוב נחטף לעזה כשהוא פצוע.
בן 22 היה, חודש לפני מועד שחרורו משירות בסיירת הנח"ל, כשהגיעו המחבלים למסיבה ברעים. לאחר שחרורו תכנן לעסוק באהבת חייו – המוזיקה – אותה יצר באולפן הביתי שבבית הוריו. את "ג'רוז" כתב על ירושלים, העיר בה גדל ואותה אהב (אותה ואת קבוצת הכדורגל שלה "הפועל ירושלים).
אני מזמין אתכם לכבד את ענר בהאזנה לשיר שהספיק להוציא בחייו הקצרים מדי, ויהי זכרו ברוך: https://www.youtube.com/watch?v=fkOk-nHdDT0
משה, אביו של ענר: "עברה שנה, אבל אנחנו עדיין בעיצומו של האירוע - אנחנו בשבעה מתמשכת בהרבה היבטים"
משה, אביו של ענר שפירא ז"ל: "אין צד פרטי, אי אפשר לנתק את האישי ממה שקורה במדינה"
בשבת השחורה של ה-7/10, ענר שפירא הפך לסוג של גיבור לאומי, כשלחם בידיים חשופות מול מחבלי החמאס במיגונים הדמים בסמוך לרעים. כיום, במרחק שנה אחרי, אביו משה מתקשה לנתק את האירועים מסביב ולשקוע באובדן האישי: "עברה שנה, אבל אנחנו עדיין בעיצומו של האירוע - אנחנו בשבעה מתמשכת בהרבה היבטים"
את השם ענר שפירא אין אחד שלא מכיר. הוא הפך, בעל כורחו, לאחד מסמלי המלחמה הארורה. והוא בכלל לא כזה. אמנם כן, הוא לוחם ללא חת, כפי שחזו כולם במיגונית המוות בשבת השחורה של שמחת תורה. הוא היה לוחם בנח"ל בחופשת שחרור, כשנקלע ביחד עם חברו הטוב הירש גולדברג-פולין ז"ל, למיגונית אחרי שבילו במסיבת הטבע 'נובה' ברעים.
הילד מארנונה, שלמד במגמת מוזיקה בבית הספר הימלפרב, הפך כאמור לגיבור על. סופרמן אנושי, אחרי שבידיים חשופות נלחם על החיים של העשרות שהצטופפו במיגונית והחזיר לא פחות מ-7 רימונים חיי שהשליכו פנימה המחבלים בני הבליעל.
העדויות על גבורתו של ענר מגיעות מכל עבר, מסוג הסיפורים שיהפכו למיתוסים ועוד ילמדו רבות על מעשיו בעתיד הקרוב והרחוק. במעשיו, כאמור, הוא הציל רבים שהצליחו לשרוד את הטבח במיגונית, כולל חברו הטוב הירש, שנפצע באורח קשה (איבד את ידו), נחטף לעזה ונרצח על ידי המחבלים במנהרות ברפיח לפני כחודש.
לא רק שמו של ענר הפך לשגור כמעט בכל בית. גם אביו, משה שפירא, הפך לדמות בולטת. הוא מרבה לפרסם קריקטורות ברשתות החברתיות, מרבה לדבר על ענר, עסוק בהנצחתו – כמו למשל השירים פרי עטו של ענר שפורסמו לפני מספר חודשים וניתן לשמוע את חלקם בפלייליסטים השונים של תחנות הרדיו – וגם לקח חלק פעיל בהפגנות למען החטופים והחטופות בעזה. בקריאה לשחרורם.
כעת, בציון שנה למתקפה הרצחנית בשמחת תורהה, שוחח "כל העיר" עם משה שפירא, שמסכם את השנה הקשה ביותר בחייו, וגם את זו הקשה ביותר של מדינת ישראל. "עברה שנה, אבל אנחנו עדיין בעיצומו של האירוע – יש לנו שבעה מתמשכת בהרבה היבטים", אומר שפירא, אדריכל במקצועו, שממשיך ומשתף את התחושות הקשות: "אנחנו עם שלם באבל, יש חטופים שלא חזרו, תושבים עקורים, מלחמה בצפון, משפחות שכולות שלא מפסיקות להתווסף מדי שבוע למעגל הגדול מדי הזה. אנחנו לא רואים את האופק. במובן הזה יש תחושה של שבעה ארוכה, אין שגרה בריאה".
וברמה האישית?
"אין צד פרטי ואין צד ציבורי. אי אפשר להתאבל באופן אישי, אי אפשר לעשות חלוקה כזאת ולנתק את האישי ממה שקורה לנו במדינה. אנחנו עדיין באירוע, אין אפשרות להסתכל על זה מהצד. אין לנו פרספקטיבה אחרת, המצב הנוכחי באמת קשה לכולם. לא מזמן קיבלנו את הבשורה הנוראית על הירצחו של הירש, חברו הטוב של ענר. הכל מתחבר אחד בשני".
***
ואכן – הסיפור של ענר והירש הוא חצי סיפור, מסיפור שלם של שני חברים טובים שרק רצו להנות במסיבה ביחד. כמעט שנה עברה מאז נפילתו של ענר ז"ל, לוחם בפלוגת עורב של סיירת הנח"ל שהיה חודש לפני שחרור, לבין הירצחו של הירש ז"ל בשבי החמאס.
"הירש היה בן בית אצלנו", מציין משה שפירא ומוסיף, "הם היו חבורה של 5 בנים ו-2 בנות. חברים מהתיכון. כשענר נעדר תחילה, החברים שלו רצו בין הבתים וליוו אותנו. הם ממש גרו אצלנו. כשהחלו שמועות שאולי הירש נרצח, הם שוב רצו מהבית שלנו לבית של הוריו של הירש. ג'ון, אבא של הירש שלח לנו הודעה לפנות בוקר, והדבר הכי מדהים שהוא שאל, איפה נמצא אחד החברים שהיה חבר ממש טוב של ענר והירש. גם ברגעים הקשים הוא חשב על האחר. המשפחות מחוברות, היינו איתם המון בשבעה. זה אירוע שטלטל את המשפחה שלנו והחזיר אותנו אחורה".
אבי ילאו ״היום אני נלחם נגד שנאת אחים…ועל הבאר יש כיסא אחד לך וכיסא אחד להירש״
בעוד מספר ימים, ביום העשירי של חודש תשרי, יחול יום הכיפורים. ביום הזה, כפי שכולנו מכירים, אנחנו נמנעים מאכילה ושתייה ומרבים בוידוי ותפילה. על פי חז״ל זהו יום חשוב של חשבון נפש, תפילה וסליחה. יום שנועד לכפר על חטאי ועוונות העם.
על פי המסורת של בית ישראל, יהודי אתיופיה, אנחנו לא צמים ומתענים על החטאים והעוונות שלנו ביחס לאל אלא על החטא של האחים במכירת יוסף. יום הכיפורים, אסתראי, זה היום שהאחים הראו את כתונת הפסים של יוסף טבולה בדם ליעקב אביהם. מאז, במשך אלפי שנים, מדי שנה ושנה, אנחנו מנסים לכפר על שנאת האחים והמעשה הנורא שהאחים עוללו ליוסף אחיהם. על המשך הסיפור, הגלות והשיעבוד במצרים, אין צורך להרחיב.
ענר שפירא, בדומה לתפיסה של בית ישראל, מבקש להתריע ולהזהיר מפני השנאה שמקלקלת את השורה. אותה שנאה ששלחה אותנו לגלות היא זו שמתדלקת דעות קדומות ועוינות, קנאה ורגשות איבה, עימותים ואלימות ולבסוף גם לפירוק התשתית החברתית. בחלוף שנה לאסון השביעי באוקטובר כדאי שנטה אוזן לבקשתו של ענר שפירא, נחשוב על הקורבנות, נתפלל למען החטופים והשבויים, נלמד מהעבר, נשנא פחות, נאהב יותר ונבנה עתיד בטוח יותר.
למענם, למעננו!
Moments from hell: Nova Festival horrors to be shown on BBC
Harrowing documentary to screen in BBC2 Storyville slot on 26 September
The tormented faces of the young survivors of the Nova festival massacre last October stay with the viewer, long after the conclusion of Yariv Mozer’s painful and powerful film, Surviving October 7th: We Will Dance Again.
Scheduled to be screened in the prime time Storyville strand on BBC2 on September 26, the film tracks the joy of the young, peace-loving party-goers as the music festival begins. And then the sun rises on the morning of October 7, and the celebrants see what they initially think are fireworks on the horizon.
But of course, these are not fireworks, but Hamas rockets, the harbinger of pure evil.
״ענר שפירא מפלוגת עורב של הנח״ל הציל לנו את החיים. מגיע לו צל״ש. הוא היה המלאך השומר שלנו״.
כך נכתב באחת מהודעות הניצולים שתיארו את הגבורה שגילה סמל ראשון ענר שפירא בתופת המסיבה ברעים. על פי עדויות נוספות ״ענר הציל חצי מהאנשים במיגונית, כשזרק החוצה את רוב הרימונים שהושלכו אלינו״.
ענר בן ה-23 גדל בארנונה. בשנתיים האחרונות התאהב ביציע, במועדון ובקהילה, והפך לבן בית בהפועל ירושלים. הכאב בלתי נתפס. יהי זכרך ברוך, כולנו מצדיעים לך.
Aner Shapira never dreamed of becoming a tragic hero. He was a creative artist, a musician, composer, and a writer starting to find his way in the world. In notebooks, on scattered pages, or in computer files – his work filled his home. But he never got to show it to the world. “If I die, publish this,” he wrote to his family, and since his heroic death on October 7, they’ve been doing just that, working to tell not just the story of Aner’s death, but also the story of his life’s work: an album of his songs was released months after his death, and another is on the way.
The young man’s head rests on the window pane. It’s raining outside, but he doesn’t see the drops pouring on the glass beside his cheek, nor does he hear the groan of wheels on broken asphalt as the bus makes the long way north. Large headphones cover his ears, and he is busy with his phone. He isn’t idly scrolling through social media posts, he’s writing. Fragments of thoughts, shards of his soul being formed into words. This is his art. His songs.
He is young, but he already has great dreams of the musician he wants to become in the future.
*
Aner Elyakim Shapira was born and raised in Jerusalem by a family with deep Zionist roots, the eldest of seven children born to Moshe and Shira.
He was born on the 17th of the Jewish month of Adar, which was also the birthday of his grandfather – Haim-Moshe Shapira, one of the leaders of the religious Zionist Mizrahi party and a signatory to Israel’s Declaration of Independence. In an unsettling coincidence, his great-grandfather was seriously injured by a grenade thrown into the Knesset building, the same month that Aner was killed by a grenade on October 7, 67 years later.
Already as a small child, Aner was creating and writing. In those early years, he wrote stories rather than songs: piles of notebooks filled with imagination and hair-raising tales of monsters and dragons, accompanied by lively illustrations. He also played classical piano from the age of six and was exposed to the works of the great composers.
A bit later on, during his early adolescence, Aner began to combine his creative imagination with his musical talent. This is when he found his way into the world of hip-hop and rap. The youth possessed a serious mind, walking this earth with a sense of justice and social awareness which burned within him. Having been exposed to entirely different types of music at home, Aner discovered that this musical genre, with its biting social commentary, fit him like a glove.
When he enlisted in the army, he dreamed of serving in the IDF’s elite Sayeret Matkal unit, but was wounded during tryouts. Twice. The injuries led to a year and a half of rehabilitation at home. During this period, he bought recording equipment, researched how to build a home studio and then proceeded to build one for himself. He started recording the texts he wrote and composed using his own voice, and also began to dream and plan how he would one day release them.
Alongside music, Aner continued to work on drawing and art, designing a logo and a visual language for himself which was meant to accompany his future music career.
On October 6, 2023, on the eve of Simchat Torah, Aner – then a soldier in the Nahal Brigade’s Orev Company, came home for holiday leave. After the family holiday dinner, he joined a group of friends, including his good friend Hersh Goldberg-Polin, and made his way to the Nova festival – a dance rave being held near Kibbutz Re’im.
When the attack began, he got a phone call from his army commander – it’s war, come quickly. Aner gathered his friends and they left the rave, but then came under heavy fire while on the road to Re’im, which would later become known as the “road of death.” Then they stopped and entered a public bomb shelter placed beside a bus stop, which already contained almost 30 other young people.
Hours later, most of these panicked young men and women were murdered. Three of them, including his good friend Hersh, who was wounded by the grenade which killed Aner, were taken captive to the Gaza Strip.
But in the meantime, as they huddled in fear in the small space, terrified at the sounds of shooting and shouting in Arabic, Aner took charge. He stood at the entrance, with a broken bottle as his improvised means of defense, and tried to calm the terrified people around him. “I’m in the army,” he said, penetrating the fog of anxiety behind him, “I spoke with my commander, and they’re on their way.”
He explained to them very simply, as though he was doing something entirely routine, what he was going to do: When the terrorists throw the grenades inside, I will grab them and throw them back out. If something happens to me, someone else will have to do it instead of me. A picture that was published later on shows people lying on the ground, protecting their heads with their hands, with Aner standing tall and waiting for whatever comes.
He managed to throw back seven grenades with his bare, stable hands. The eighth took his life.
Aner left behind hundreds of texts and dozens of recorded songs at various stages of completion and production. These were complex, sensitive, soul-baring texts. In them, he never spared himself or the world any criticism, but he also imbued these writings with hope and faith.
Aner never admired anyone blindly, but he greatly appreciated art itself. In his work, he drew from an enormous range of influences and inspirations. His songs, full of intelligence and wordplay, contain a heartening and amazing mixture of musical, cultural, and historical references from a range of genres and periods – Psalms alongside Jerusalem hip-hop slang, classical French composers alongside sentences like “children in the [Gaza] Perimeter, in the shelter on their butts.”
Among the songs he left behind, his parents found a simple sentence which became his will and testament: “If I die, publish this.”
The first single to be released was Jerus, just weeks after his death. This is a song entirely devoted to the city which was Aner’s great love, Jerusalem.
הסרטון המצמרר של ענר שפירא, בן זוסמן והירש גולדברג ז"ל
בסרטון שעלה לרשת לפני עשור, עת היו השלושה יחד בכיתה ז בחטיבת הביניים, הם נראים במהלך טקס אמירת משניות שהכיתה למדה בעל פה. בסרטון, נראים השלושה צמודים זה אל זה בזמן אמירת הפרקים. שלושה בוגרים נוספים איבד כאמור בית הספר במהלך המלחמה: סגן אריאל רייך, סמ"ר שחר פרידמן, סמ"ר דביר ברזני ז"ל וסמ"ר אוריה איימלק גושן ז"ל.
Inauguration à #Béziers du buste d’Aner Shapira, soldat de la brigade Nahal d’#Israel, décédé lors de l’attaque du #Hamas le 7 octobre 2023
Translated from French by
Inauguration at #Béziers of the bust of Aner Shapira, soldier of the Nahal brigade of #Israel , who died during the attack of #Hamas on October 7, 2023
בקור רוח מדהים, מנהיגות ראויה להערצה ונחישות בלתי נתפסת, ענר ז"ל הגן על ישראלים רבים בסביבותו. הוא עמד זקוף ודרוך בפתח עם סכין מאולתרת משברי בקבוק בירה, כאשר יתר אנשי המיגונית נשכבו וכך מנע את כניסת המחבלים למיגונית.
מחבלים, שפחדו להכנס, החלו לזרוק רימונים למיגונית. ענר עוד הספיק לתדרך את אנשי המיגונית כי ינסה לתפוס ולזרוק רימונים ובאם יפצע ביקש כי ימשיכו. וכך ללא חשש ובידיים חשופות הוא השליך 7 רימונים אחד אחרי השני החוצה לעבר המחבלים. הרימון ה-8 התפוצץ בידיו והוא נפל חלל.
ניצולי המיגונית ההיא סיפרו כיצד נוכחותו של ענר השרתה עליהם רוגע ברגעים האיומים ההם. הם, שחבים לו את חייהם, היו אלה שהעבירו את פרטי סיפור גבורתו. צילומים וסרטים מהשטח הוכיחו את אמיתות העדויות לכל העולם. אנחנו נמשיך ונספר ונזכור אותו לתמיד.
ידידי האמן והפסל Arik Weiss הגיע לביתנו היום עם רעיונות עיצוביים להנצחת ה7.10
אריק אמן הפיסול באותיות חשב אתמול איך להנציח את ענר והיום (יום הולדתו של אריק )
ניגש לסטודיו ופיסל את היצירה הנפלאה הזו ע+נר ובא הערב להביא לנו אותה
אריק יקר ריגשת אותנו מאוד מזל טוב לך שתמשיך להפליא ביצירותייך עוד שנים ארוכות וטובות🙏🙏
4
15
15
שתף 
מעקב אחר הדף 
