סמ"ר סיון שמחה אסראף הי''ד

אודות

סיוון נולדה ב-18.5.2003 בבית החולים ברזילי באשקלון, בת לאסנת ואיציק ואחות לתאיר ויהלי, שתיוולד מספר שנים לאחר מכן. מקור שמה הוא הקרבה לחודש סיוון, ושמה השני הוא 'שמחה', על שם סבתה, אמא של אסנת.
סיוון הייתה תינוקת יפיפייה, בעלת שיער שחור גולש וחיוך רחב ששבה את לב כולם. סיוון גדלה והפכה מתינוקת לילדה מלאת אור ויופי פנימי וחיצוני, חייכנית ומלאת חן. היא הייתה חברה טובה, אחות אהובה ובת יקרה, עם חיבור מיוחד לאבא איציק ולאמא אסנת, וקשר עמוק עם הדודים והסבים שנשבו בקסמה. סיוון תמיד דאגה שלכולם סביבה יהיה טוב ולא יחסר כלום, וסחפה אחריה את כולם ובעיקר את אמה לתת יד ולעזור לכל מי שצריך, אם זה תרומות ואם זה ארוחות, או כל דבר שישמח את האחרים.
הקשר בין שלוש האחיות- תאיר סיון ויהלי היה חזק וחם, הן נהגו לעשות יחד הכל, שמרו אחת על השנייה, אם רבו- הן מיד השלימו, ובעיקר הסבו הרבה נחת להורים, שידעו שיש ביניהן חיבור חזק ומיוחד. תאיר סיפרה שתמיד הרגישה האחות המגוננת והשומרת על סיוון, שלא תיפגע, שלא יכאב לה, וגרמה לה להרגיש בטוחה איתה, והקשר ההדוק הפך אותן להרבה מעבר לאחיות- הן היו חברות נפש.
לסיוון היו הרבה תחביבים- היא אהבה לשמוע מוזיקה, קראה ספרים, התאמנה בחדר כושר, ואהבה סדר וניקיון- החדר שלה היה הכי נקי ומסודר שיש, והיא תמיד עזרה בסדר ובניקיון של הבית.
סיון הייתה תלמידה חרוצה ומשקיעה, את לימודי התיכון במקיף ד' סיימה בהצטיינות והתרגשה לקראת השירות הצבאי. יום הגיוס הביא איתו חששות, סיוון לא ידעה איזה תפקיד תקבל והתעקשה להיות מ"כית בנות, כי ידעה שזה תפקיד של משמעות והשפעה- היא ניסתה והתעקשה מול המפקדים וקציני המיון אבל בסוף לא קיבלה את התפקיד ונאמר לה שהיא הולכת להיות רכזת אמצעי תקשוב. למרות אכזבתה, סיוון החליטה שהיא לוקחת את התפקיד בשתי ידיים ועושה אותו בצורה הכי טובה שאפשר, ולמרות שלא עברה הכשרה לתפקיד, היא ביצעה את התפקיד בהצלחה רבה- השקיעה, למדה והתמידה. היא הוצבה בבסיס נחל עוז, שם הייתה אחראית על מערכות התקשורת בחמ"ל.
השירות הצבאי היה פרק מלא משמעות עבור סיוון - היא התבגרה, התחזקה והתפתחה, למדה והתמקצעה, ובעיקר נהנתה - מהדרך, מהחברה והחוויה, תמיד הייתה מוקפת חברות ומלאה בעשייה והנאה. לסיוון היו שאיפות וחלומות רבים- היא תכננה לחתום קבע ולצאת לקצונה, אך גם רצתה להתפתח וללמוד, וביקשה מאמה כשבוע לפני האסון, לרשום אותה ללימודי אנגלית.
השבת של ה-7 באוקטובר הייתה השבת האחרונה שסגרה בבסיס. היא הייתה שבועיים לפני השחרור, וההתרגשות בשבת זו הייתה גדולה, אך גם מהולה בחששות מהמתיחות הגבוהה באזור, אותה סיוון הרגישה ועליה גם התריעה, אך לא קיבלה מענה.
ביום שישי בצהריים, אביה איציק הגיע לביקור בבסיס והביא לה אוכל חם ומבושל מהבית. זו הייתה הפעם האחרונה שראה את סיון.
את מה שארע ב- 7 באוקטובר בבסיס נחל עוז, מספרת משפחתה של סיוון מחלקי עדויות ופיסות מידע שאספה, אך עם הרבה פערים וסימני שאלה. לאחר הישמע האזעקות ברחבי הארץ וגם בבית משפחת אסראף באשקלון, ניסו ליצור קשר עם סיוון אך ללא הצלחה. עם הזמן התחוור להם גודל האירוע והכאוס ששרר בבסיס ובכל האזור. בשלב מסוים התקשרה סיוון לאמה מטלפון נייד של חברה, אמרה לה שהיא אוהבת אותה וניתקה. מאותו רגע ובשלושת הימים הבאים, משפחת אסראף הייתה בתוך עננה שחורה של אי וודאות, מהולה במתח, חרדה, לחץ ומועקה אך גם שביב של תקווה, שסיוון בסדר, היא בבונקר ועוד רגע תתקשר. אך גם הרסיס האחרון של התקווה נעלם כשנציגי צה"ל הגיעו לביתם לבשר את הנורא מכל.
בבוקר ה- 7 באוקטובר, עם חדירת המחבלים לבסיס נחל עוז, נהרגה סיוון. בת 20 במותה.


"שמעתי שהלב שלך קורא לך
צמא לצאת לטרוף את העולם
זה לא תמיד פשוט וכמה זה יפה לך
לבקש להתעקש על מה שאת.."

סיוון הקדישה לאמה את השיר, באחד מסיורי הלילה שהעבירה בבסיס, ודרך השיר העבירה לה את האהבה וההערכה הרבה שרוחשת לה.
הסרטון עם השיר שמור גם במכשיר הנייד של סיוון, שנמצא בבסיס בתוך סיר, וכעת מונח על שולחן הכתיבה בחדרה של סיוון, שיישאר לעד מיותם.

למרות גילה המוקדם, לסיוון הייתה הבגרות וההבנה שחשוב שנהיה עצמנו, להתעקש על מי שאנחנו. זה מה שהוביל אותה, והאמת שלה, היפה, היא זו שתישאר איתנו לעד. עם הזיכרון שלה.

נזכור אותך סיוון
מלאת האור והיופי, עם החיוך הכובש והלב הרוגש
נזכור את הנתינה שלך, את האהבה שבך
את התום ואת ראיית הטוב שבך
לעד נזכור אותך.

סיוון אסראף. יהי זכרה ברוך.