0
5
6
.jpeg)
.jpg)
.jpg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
חגי - האבא הלוויה
עומר היקר , בן שלי אהוב.
אני רגע יוצא מהדף ואני מסתכל מסביב, ואני מקשיב לכל מי שדיבר, מסתכל על כל מי שנמצא.
יש אנשים שמכירים אותך יתר, עם סיפורים.
יש אנשים שמכירים אותך פחות, יש שאולי לא מכירים בכלל ועכשיו מכירים.
ואתה פשוט יכול לגעת בכולם כי בסוף מהרגע שנולדת אתה היית ילד שמסתכל החוצה, ילד שמסתכל על אנשים שמסביב, ילד שיוצר קשר עם האנשים שמסביב, שנוגע באנשים.
22 שנה, כל כך צעיר. רגע אחד בחיי האדם, אבל עולם ומלואו.
כמה רגעים מרכיבים את ה-22 שנים האלה?
מהלידה, מהחודשים הראשונים שלנו, ללמוד איך זה שיש תינוק במשפחה, מה אתה צריך כשאתה בוכה?
מתי חם לך? מתי קר לך?
דווקא סבא וסבתא רוצים להלביש אותך וצריך להפשיט אותך כי אתה רותח מחום.
מתי אתה רעב?
המון רגעים של אושר, המון רגעים של תסכול, אהבה, הקשר, שהולכים ומתפתחים הולכים וגדלים.
כמה עברנו יחד כהורים, כמשפחה?
כמה אושר וכמה קשיים.
לראות אותך גדל להיות האיש שגדלת להיות. כל כך הרבה גאווה וכל כך הרבה אושר, המון תוכנות גדולות היו בך.
המון.
ואומרים את זה- וזה סקרנות וזה עומק, וזה לב טוב, וזה אהבה, וזה חוכמה, וזה מוזיקה, וזה טיולים, וזה שיחות, וזה אינסוף אינסוף, והנדבות, ונתינה נתינה נתינה נתינה עד אינסוף.
אתמול בלילה הארוך הזה כשחשבתי
מה עומר?
אתה ילד, ילד של מילים ושל משפחה.
שתי התכונות שהכי הכי מיוחדות שלך.
אתה התחלת לדבר מגיל צעיר מאוד, שלטת, נתנו כאן דוגמאות מאיזה גיל כבר דיברת משפטים שלמים, וידעת לתאר, ושלטת בשפה לעומק.
ידעת לבטא את עצמך ידעת להגיד, ידעת לפנות לאנשים, גם לאנשים זרים ולא התביישת.
לא כל אדם של מילים יודע איך להשתמש בהם, אתה השתמשת בהם ובשנים האחרונות השתמשת בהם בחוכמה רבה.
גיל ההתבגרות היו שנים של התמודדות, שנים של אתגרים.
ואחרי.. אחרי השנים הקשות האלה אתה פרחת.
אמר מקודם המחנך אליאור שהטיסה לפולין הייתה נקודה ( רב מחנך, במכינת אלישע ) , הייתה נקודת המפתח, הייתה נקודה שבה דברים השתנו, שבה התבגרת, ומשם התחלת להשתמש במילים טובות.
ידעת להעריך, ידעת להוקיר, ידעת להגיד תודה, ידעת לפרגן, ידעת לדבר שיחות נפש עם אנשים, לתת להם פתרונות להקשיב להם.
אמרת מילים טובות, אמרת המון מילים טובות, אנשים לא משתמשים בהרבה מילים טובות, מסתפקים במילה.
אתה אמרת, מילים ומשפטים לי ולאמא, לטליה , אורי, איתי, נעמה, סבא , סבתא וכל האנשים שבאת איתם למגע- מורים , מחנכים.
לא הסתפרת במשפט, הארכת, העברת לנו את כל ההערכה שלך , את כל האהבה שלך, ידעת לדבר על קשיים, ידעת לשאול שאלות, ידעת לחקור והשתמשת במילים בחוכמה רבה.
בשיחות ובהתכתבויות בינינו היה לך חשוב להגיד כמה מדת, כמה קיבלת מאיתנו, כמה אתה מעריך.
כשאני דיברתי על היכולות שלך, כל הזמן דאגת להדגיש שהבית זה היה בסיס להכל , שמה שקיבלת בבית, מה שקיבלת מאיתנו, ושום דבר לא היה יכול להיות בלעדינו.
ידעת להגיד גם כשלא היית נוכח פיזית, כמה המשפחה חשובה לך, משפחה הקטנה והגדולה.
כמה נתת לכולם וכמה דאגת לכולם והמשפחה הייתה במוקד.
ללכת לסבא וסבתא, באחים, בדודים, בכולם.
והמשפחה..
בשלב מסוים אמרת לי שאתה מבין, כתבת לי שאתה...
מתחיל להיות קשה לך משמרות שבת במד"א כי אתה בלי המשפחה ואתה תשתדל, אתה מבין שאתה רוצה להיות יותר עם המשפחה, וכמה חשוב שמד"א- המשפחה יותר חשובה.
רצית להיות רופא.
דיברנו המון, גם סביב ההתנדבות שלך במד"א, על החשיבות..
על החשיבות של הדיבור והתקשורת בתוך הפרוצדורות הרפואיות.
עומר שלי יקר ואהוב.
אני רוצה לצאת רגע מהפרטי, ואני רוצה לצאת קצת לכללי.
והלוואי, הלוואי ונצליח להוציא בזכותך עוד קריאה.
עוד קריאה לשינוי כיוון בחברה שלנו.
לשנות את המילים בחברה שלנו, לשנות את הדיבור, להוריד את הרעל, להפסיק עם ההוא שאשם, וההוא שבוגד, וההוא שפחדן, וההוא שמנוול.
לא פעם אנחנו , אתה ואני, דיברנו על המתח שיש בין האני הפרטי ובין החברה.
בין ההגשמה והרצון הפרטי שלי כבן אדם לבין..
ודרך ההתפתחות של החברה שזה אנחנו חיים- החברה שלנו פה בארץ, של עם ישראל.
ואני קורא, ואני מבקש, והזעקה היחידה שיש לי:
בני עם ישראל, וזה מתחיל מלמעלה, מראש הממשלה, שרים, חברי כנסת, קואליציה, אופוזיציה, מפגינים, בעד, נגד, ועד לאחרוני הטוקבקיסטים.
בבקשה, אנא.
בבקשה תלמדו להשתמש במילים.
תשתמשו במילים בחוכמה, תפסיקו במילים הרעות.
אפשר וצריך להתווכח וצריך לבקר.
ואנחנו כולנו חיים כאן במדינה הזאת וכולנו רוצים בטובת המדינה הזאת.
כל אחד בדרכו שלו.
צריך להעריך את הזולת, צריך לתת לו כבוד. צריך לדעת איך לדבר.
עומר שלי, אהבה,
בבקשה!
תשתמש בכל היכולות שלך גם למעלה בשמיים, תעזור לנו שדברים ישתנו.
יש לנו עם, יש לנו מדינה, יש לנו חברה שצריך לשמור ולתקן.
עומר היית לנו ל22 שנה.
אתה נשאר איתנו, אתה תישאר איתנו בלב ואני מקווה שגם במעשים.
אני אוהב אותך המון, אבא.
