סמ"ר עידו טסטה ז"ל

אודות

סמל ראשון עידו טסטה ז"ל

עידו טסטה, בנם האהוב של דלית ושי שמואל, אח לתומר ולרוני, נולד בירושלים ביום י"ז בתמוז תשס"ד (6.7.2004). כבר מילדותו ניכר היה שהוא ילד מיוחד — מלא שמחת חיים, חיוך רחב ואופטימיות שנשפכה ממנו לכל עבר.

ילדות והתבגרות

עידו גדל והתחנך בירושלים. את לימודיו החל בבית הספר היסודי ולאחר מכן המשיך לתיכון "הגימנסיה העברית" בעיר. כבר בילדותו נודע ברגישותו הרבה, בחמלה וביכולת יוצאת הדופן שלו לדאוג לאחרים. בכיתה ג' פעל כדי למנוע חרם חברתי על ילדים בכיתתו, שילב אותם בפעילויות ודאג שלא יישארו מאחור. בזכות מעשה זה קיבל אות הצטיינות על יכולתו לגשר בין צדדים שונים ולשמר את ערך החברות.

המקרה הותיר חותם עמוק במשפחתו: אימו, דלית, כתבה בהשראתו את ספר הילדים "הילד עם הלב הסגול". הספר מסתיים במילים:
"אָז חָשוּב שׁתּדְעוּ, וְשֶׁתּמיד תַּזְכְּרוּ: לֵב סָגֹל הוא לב שֶׁל חֲברות טוֹבָה, לדאוג לאַחר וּלְכֶל הַסְּביבָה. וְאִם תַּבְחִינוּ שֶׁחֲבֵר בְּצָרָה, תַהְיוּ אַתָם עִידוֹ שֶׁל אַהֲבָה."

בגן "חיבוקי", שמול בית משפחתו בשכונת חומת שמואל בירושלים, נחנכה לאחר נפילתו ספרייה לזכרו. בטקס נכח ראש עיריית ירושלים, משה ליאון, שהקריא לילדים את הספר שנכתב בהשראת עידו.

אהבת החיים והספורט

עידו נודע בחוש ההומור השנון שלו, בצחוק המדבק וביכולתו לשמח את כולם. חבריו סיפרו עליו כי "הוא היה הכי רועש בחדר גם כשהיה שותק". נוכחותו הייתה חזקה ובלתי מתאמצת, והוא תמיד ידע לרומם את רוחם של אחרים.

אהבתו הגדולה הייתה לספורט — ובמיוחד לכדורגל. עידו היה אוהד מסור של בית"ר ירושלים, לא החמיץ משחק, ליווה את הקבוצה לכל מגרש בארץ והפיץ בהתלהבות את אהבתו גם לחבריו ולמשפחתו.

שירות צבאי

ב־15.8.2022 התגייס לצה"ל, כשחלום נעוריו היה לשרת כלוחם ולהגן על המדינה שכל כך אהב. הוא שובץ בגדוד "שקד" של חטיבת "גבעתי", מתוך רצון להמשיך את דרכו של אחיו הבכור, תומר, ששירת בחטיבה תשע שנים קודם לכן.

עידו התגלה כלוחם אמיץ, מסור ואכפתי. מפקדיו סיפרו כי במסעות ובתרגילים תמיד היה הראשון להתנדב לשאת את הפק"ל הכבד או את האלונקה, ולעולם לא ביקש להתחלף. כשהתעקשו לשאול מדוע, השיב בפשטות ובתמימות: "לא קשה לי, אז למה להתחלף? שינוחו החבר'ה האחרים."

מלחמת "חרבות ברזל"

בשבת, כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023), פרצה מתקפת הפתע הקטלנית של חמאס. עידו הצטרף מיד ללחימה ונלחם חודשים ארוכים באומץ ובנחישות. חבריו סיפרו כי היה הכוח המניע בצוות, זה שנתן מוטיבציה, הרים את הרוחות ועמד תמיד בחזית, גם ברגעים הקשים ביותר.

ביום ראשון, כ"ז בניסן תשפ"ד (5.5.2024), שהה בכרם שלום כחלק מהכנות לתמרון קרקעי בעיר רפיח. מטח פצצות מרגמה שנורה מעזה פגע ישירות במקום. עידו נהרג במקום יחד עם שלושה לוחמים נוספים. הוא היה בן 19 בלבד.

עידו הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל ראשון.

דברי פרידה

אביו, שי, כתב:
"עידו, היית בחור מלא שמחת חיים, עם חיוך תמידי על פניך. אהבת הארץ וחברות אמת זרמו בעורקיך. בחרת לשרת ב'גבעתי' בהמשך לדרכו של אחיך וכשנדרשת עמדת בחזית באומץ ובתחושת שליחות. הותרת אחריך מורשת של חברות ואהבת אמת, אכפתיות ואומץ. לוחם גיבור – לא נשכח אותך לעולם."

אימו, דלית, ספדה לו:
"ילד שלנו, אהוב שלנו, זכינו בך. זכינו בילד רגיש וחכם, שנון ומלא הומור. צנוע ומסתפק במועט, מלא שמחת חיים עם עיניים צוחקות. כשקיבלת את השיבוץ לגבעתי היית כל כך מאושר. במשך כל שירותך לא שמענו ממך מילה של תלונה או חרטה. הכאב עצום, החור ענק ואין לנו מושג איך ממשיכים. אתה חלק מהלב שלנו ועכשיו הוא פצוע ומדמם. הבית בלעדיך לא יהיה אותו הדבר."

אחותו הגדולה, רוני, אמרה:
"היית האח הכי טוב בעולם. האור של הבית, מלך החבורה אצל החברים והלב של המחלקה בצבא. הכי צנוע והכי רגיש. כולם סיפרו כמה אתה שנון, מצחיק ותמיד דואג להעלות לכולם חיוך. סיפרו כמה השם שלך מתאים לאופי שלך – מעודד את כולם."