עדי אביטן הי"ד

אודות

בן ציפורה ויעקב. נולד בטבריה ביום ז' בטבת תש"ם (27.12.1979), שלישי בין ארבעה בנים, אח לאבי, אייל ואסף. עדי נולד יפהפה ומקסים במיוחד ולכן נבחר שמו: עדי, תכשיט. עדי גדל במשפחה חמה ומאושרת, תומכת ואוהבת והיה לילד חייכן, מאושר ובעל ביטחון עצמי רב. ילדותו היתה עטופה בחום ואהבה ומלאה חוויות וטיולים בחוג המשפחה. אופיו הדינמי של עדי ניכר כבר בהיותו בגן: זריז מעש ומחשבה ובעל כושר מנהיגות טבעי. כאשר אמו כעסה על מעשי שובבות, ידע לחייך, לחבק ולנשק, רצה לומר "אמא תעבירי אותה", כפי שנהג לומר לימים. אורנה, הגננת של עדי, מספרת שהיה "שובב בטעם", במינון הנכון, סקרן עם תעוזה, ונזכרת איך הסתייעה בו, ילד בן 3, כדי לשחרר עכברים שנלכדו במלכודת בגן. "צער בעלי חיים. אסור להרוג", אמר עדי.

עדי למד בבית-הספר היסודי 'רעות' בטבריה. בסוף לימודיו היסודיים כתבו עליו חבריו בספר המחזור: "ילד חברותי ושובב, שבענייני אש הוא פשוט כוכב, רוצה לגלות דברים חדשים ולפעמים גורם לפיצוצים מרעישים, אבל לא נשכח שהוא ילד חמוד ויפה וכך ייזכר בליבנו לעד. עדי, הוא תמיד היה ויהיה אותו ילד חמוד שאוהב לנסות הכל: אוהב בנות, אוהב לחיות ולוקח את החיים בקלות. חבר טוב לכולם, שאוהב תמיד לעזור."

עדי סיים את לימודיו בתיכון 'מקיף עמל' בגליל. בתקופת התיכון דרך כוכבו של עדי, הוא בלט בדינמיות ובפעלתנות שלו, סחף אחריו חברים למעשי קונדס ושובבות שעל-פי-רוב התקבלו בסלחנות ובחיוך. במקביל, גילה עדי אזרחות טובה כשהתנדב למשמר האזרחי ותרם לקהילה בביצוע סיורים ומחסומים. עדי היה נער חברותי, פתוח וחם. הוא יצר קשר מידי עם בנים ובנות, וליכד סביבו חבורה מגובשת. כבר בנעוריו עבד עדי כסדרן ומסריט בבית-הקולנוע 'יד שטרית'. "אני רואה סרטים והצגות וגם מקבל שכר...", נהג לומר. מקום זה הרחיב את מעגל החברים והחברות, שממשיכים לשמור על קשר עם בני המשפחה.

כבר בילדותו נמשך עדי, שהיה סקרן ופעלתן, למשחקי אש וגפרורים ולפיצוצים, ובאופן טבעי בחר לשרת בחיל-ההנדסה בעקבות אחיו הבכור, אבי. הסיפורים על הפיצוצים, המוקשים, הפעלות המטענים וההווי בפלוגה השפיעו עליו מאוד ומשכו אותו. ביולי 1998 התגייס עדי לצה"ל, והתעקש לשרת בחיל-ההנדסה הקרבית. עדי היה מהבולטים בחבורה וסחף אחריו כמה מחבריו להנדסה קרבית. עדי אהב את הפלוגה ואת השירות הצבאי. מוקף תמיד חברים, ידע לשלב בשירותו גם בילויים, טיולים והנאות ובמקביל התגלה כחייל רציני ואחראי. לעתים, ברגילות ובחופשות השבת, פגש עדי את חיילי הגדוד בטבריה והזמינם ללינה או לארוחה חמה בביתו.

ב-30 בספטמבר 2000, ערב ראש השנה תשס"א, הגיע עדי לחופשת חג בביתו. זה היה ביקורו האחרון. איש לא ידע כי לא ישוב לראותו עוד.

בשבת, ח' בתשרי תשס"א (7.10.2000), יצאו סמ"ר עדי אביטן, סמ"ר בני אברהם וסמ"ר עומר סואעד, למשימה בגזרת הר-דב שבגבול הצפון. בשעה 12:30 קיבל צוות הסיור קריאה מהחמ"ל להגיע לנקודה 590 באזור חוות שבעא, בעקבות ההפגנות שערכו אנשי חיזבאללה באותה השבת לאורך כל הגבול הצפוני. כעבור מספר דקות הגיע צוות הסיור למקום האירוע. ב-12:40 עלה רכבו של הצוות על מטען רב-עוצמה. רק לאחר שלוש שנים וחצי נודע כי עדי, בני ועומר נפלו ונחטפו כאשר כבר לא היו בין החיים. בשעה 12:45 הבנים כבר לא היו בשטח ישראל. בצה"ל הבינו מאוחר מדי שהתבצעה חטיפה. רק לאחר 15 דקות הבחינו ברכב הפגוע ו-10 דקות אחר-כך הגיע המג"ד לג'יפ הבוער והכריז על חטיפה. חלפו עוד 20 דקות עד שהוחל בסריקות אוויריות ויבשתיות. מיד התברר כי השלושה כבר נמצאים עמוק בשטח לבנון. חולייה גדולה של אנשי חיזבאללה, כ-20 במספר, ארבה לסיור בשני רכבים שנראו כרכבי או"ם. בשלב מאוחר יותר נמצאו בשטח מדים, כומתות וסמלי האו"ם, כראייה לכך שאנשי החיזבאללה התחפשו לחיילי או"ם.

תקופה ארוכה הכחישו אנשי האו"ם כי בידיהם מידע על החטיפה. כעבור תשעה חודשים, בעקבות לחץ שהופעל בכל העולם, הודו נציגי האו"ם כי יש בידיהם מספר פריטים שנלקחו מרכבי החטיפה וקלטת המתעדת את פינוי הרכבים מהאו"ם לחיזבאללה. הוקמה מיד ועדת בדיקה של האו"ם, שגילתה כי עוד קלטת מיום החטיפה מצויה בידי האו"ם. בני המשפחות ניסו ללא הועיל לצפות בקלטות הבלתי ערוכות, ורק לאחר מאבק ציבורי ובקשות חוזרות ונשנות של מדינת ישראל, ניתן להם לצפות בקלטות הערוכות. למותר לציין שנמנעה מהם האפשרות לגעת בקלטות או לבודקן. ניסיונות רבים של המשפחות להעביר דרך הצלב האדום מכתבים, ספרי תורה, משלוחי מנות, חנוכיות ועוד נכשלו ונבלמו בנציגות הצלב האדום בלבנון.

בנובמבר 2001 הכריז צה"ל על שלושת החיילים כחללים שמקום קבורתם לא נודע. חרף הקושי שבדבר, קיבלה משפחת אביטן את ההכרזה ולא הפסיקה להאבק להחזרת עדי.

לאחר 1,210 ימים, ביום חמישי, ו' בשבט תשס"ד (29.1.2004), הוחזרו גופותיהם של שלושת החיילים החטופים בעסקת חילופי שבויים עם החיזבאללה. צה"ל ערך טקס ממלכתי מלא בהשתתפות ראשי המדינה וראשי הצבא. מדינה שלמה עצרה נשימתה עת שבו הבנים לחיקה. ביום שישי, ז' בשבט תשס"ד (30.1.2004), הובאו השלושה לקבר ישראל. עדי נטמן בבית העלמין הצבאי בטבריה והוא בן עשרים-ואחת. הותיר אחריו הורים ושלושה אחים.

המשפחה הקימה לזיכרו את 'מצפה עדי' בטבריה, בנקודת נוף מרהיבה הקרובה לבית המשפחה ומשקיפה על החרמון והר דב, שם נפל ונחטף. נקודת התצפית מאפשרת לצופה להבין את הטופוגרפיה של האזור ואת מהות איתני הטבע הפועלים בו. נוף שנקשר במציאות הטרגית של נפילת וחטיפת שלושת החיילים לאחר קרב. האתר מאופיין באבן מרכזית מאזור הר דב ובשלושה סוגי אבנים שנלקחו מאזור מגוריו של כל אחד משלושת הלוחמים, בזלת מאזור הכנרת והגולן - ביתו של עדי, אבן גיר ממישור החוף - ביתו של בני, ואבן גרניט מהגליל - ביתו של עומר. המצפה מביא את סיפור החטיפה ואת המאבק להחזרת הבנים הביתה.

לזכרו של עדי הוקם אתר אינטרנט שכתובתו: www.mitspe-adi.co.il.

כותב המג"ד, סא"ל יוסי: "עדי היקר, יותר מארבע שנים עברו והכאב עדיין כבד. בשנים האחרונות הפכת עדי לחלק בלתי נפרד מתודעת העם, הרבה בזכות המאמצים הבלתי נדלים של משפחתך. מדינת ישראל וצה"ל קיימו את הבטחתם והשיבו את בנם - אותך עדי לגבולם, לקבר ישראל. כלוחם בפלוגה המבצעית היית שותף לפעילות מבצעית מן המעלה הראשונה, פעילות שהגנה באופן ישיר על חיי אזרחי המדינה בגבול הצפון. הקרבת מעצמך המון למען המדינה, ובעצם הקרבת את היקר מכל, את חייך. נהרגת על ציר חדירה המוביל ישירות לנווה אטיב.

"אני עדין זוכר את החיוך על פניכם, באחד המפגשים על גדר המערכת, כשהנכם עונים לשאלתי אם הכל בסדר בתשובה: אל תדאג המג"ד, יש לך כאן עסק עם לוחמים מפלוגה א'. היית חלק מפלוגת החוד בגזרה ואף יותר מכך, המחלקה שלך נבחרה ונשלחה למשימת הסיורים על גבול הלבנון, על המחלקה שלך הופקד למנוע חדירה ליישובי הצפון. לא זכית לראות זאת, אך חבריך עדי עמדו במשימה, אתה עדי שילמת בחייך. אתה יודע עדי, עד היום מראה הג'יפ הפגוע, המפויח והמעלה עשן חרוט בזיכרוני. לא היה לך סיכוי מול שני מטעני הרסס, הטילים והאש. הם לא העזו להילחם בך, וכל שנותר להם היה לקחתך, כשהנך מדמם למוות מרסס המטענים. כיצד נוכל לנחם את משפחתך עדי, יותר מארבע שנים עברו מאז בישרתי למשפחתך את הבשורה הנוראה. מאז הכאב לא נחלש, אך עדיין בכל ביקורי, כשבאתי לחזק הייתי יוצא מחוזק, בעיקר למראה הנחישות וההתמדה בפעולות להשבתך. משפחתך עדי היא משפחתנו, נחבקם ונאמצם לעד. אשרי הורים שכאלה הם בניהם, אשרי העם שכאלה הם לוחמיו. נוח בשלום עדי על משכבך, יהי זכרך ברוך."

המחנכת של עדי, עדנה יצחק, כותבת: "עדי היקר, אתה קיים במחשבותי, קיים ברגשותי. אני רואה יום יום את אותן עיניים כחולות-ירוקות בצבע של שמים ביום קיץ בהיר, אותן עיניים שתמיד נבטה מהן הבנה, רגישות אין קץ ושובבות של נעורים. אותן עיניים שמבחינתי סימלו אותך, וכעת הצבע הפך לתכלת שחור, כבה מהן אותו האור. עדי, אם היתה בי תפילה, היא היתה אחת ויחידה - לראות אותך חוזר אלינו, אל מי שחוו איתך את חווית הנעורים, את חווית הצמיחה. עדי, היית ילד אמיתי, ממש כמו שצריך, כזה שעושה מעשי קונדס. לא יכולתי לכעוס עליך, עשית את זה ממש כמו שצריך. תמיד ידעת לתת בי את אותו מבט מיוחד, עם אותו חיוך משגע, ומה כבר יכולתי לעשות? הכל! רק לא לכעוס עליך. ילד אמיתי, ילד שאוהב את החיים, שתמיד מסביבו היו המון חברים וביחד מילאתם מצברים. עדי, הזיכרונות שלי ממך הם זיכרונות מיוחדים, זיכרונות חמים שיילכו עימי עד סוף הימים. תמיד תישאר אצלי ילד של החיים, ילד שנעלם לי מעבר להרים."

יועצת התיכון, איילה, מספרת: "כיתתו של עדי היתה סמוכה לחדרי. הייתי נפגשת איתו יום יום, תמיד עם חיוך, גם כשסיפר על כעס של מורה כלפיו או הוצאה מהכיתה. עיני התכלת היו נפתחות והוא, בצניעות וסומק בלחיים, היה מספר לי את כל מה שקרה בכיתה, ותמיד את האמת. עדי ידע שכאשר הוא מגיע אלי הוא מוגן ובטוח. אני נזכרת שביקשת ממני לא לבכות - ולמה? בני הבכור התגייס לצבא ולי כאמא היה די קשה. עדי, שעמד לפני גיוס בסוף השנה, ניהל איתי שיחות בנושא השירות המשמעותי בצה"ל. פוגש ביועצת בוכה ודואגת ומבקש ממנה, בטוב לב שנשקף מעיניו הכחולות ואומר: 'אל תדאגי יהיה בסדר'. ראיתי אותך 'משוגע למטרה' להגיע להנדסה קרבית כמו אבי אחיך, ואכן הגעת. בעיני היית 'איש המעשה' ואותו ביצעת, ידעתי והאמנתי שתצליח בכל מה שתרצה. חבורת הילדים בביה"ס אהבה אותך, ואתה ידעת להחזיר להם. תמיד מוקף חברים, בנים ובנות, תמיד מוכן לעזור בחיוך ובאוזן קשבת. אהבנו אותך מכל הלב - ואהבה זו נעניק לכם ההורים והמשפחה, אתם שגרמתם לו להיות תכשיט כזה, עדי כזה..."

ספד לעדי אייל אחיו: "עדי, אחי היקר מכל! עדי החייכן והיפה שלנו, עדידוש כך כיננו אותך, פשוש כך אמא ואבא כינו אותך. 3 שנים 3 חודשים 3 שבועות ו-3 ימים שהיית רחוק מאיתנו אך לא עוד. היית בידי מרצחים חסרי לב שלא בחלו בכל אמצעי להכאיב לנו, אנשים רעים שהחזיקו אותך ולא נתנו לנו לדעת מה עלה בגורלך. חיינו 1,210 ימים בציפייה ליום שבו נראה אותך חוזר הביתה. עדי, כל יום שעבר נלחמנו, נאבקנו, חלמנו ולא הרפינו לרגע, לא רצינו לדמיין שכך זה ייגמר.

"נאחזנו בשביבי התקווה כנגד כל הסיכויים, ידענו מי אתה והאמנו שאתה חזק. אבל לא ידענו מי הם וכמה הם רעים ולא-אנושיים. עדי, אנחנו מתגעגעים אליך עד מאוד ורוצים שתהיה שוב איתנו לא רק בתמונות, לא רק בלב, בזיכרונות ובשתיקה.

"עדי אחי הצעיר, מקור לגאוות כל המשפחה, למה לקחו אותך מאיתנו? כל כך רצינו שכל הסובבים אותנו שלא ממש הכירו אותך מלבד הסיפורים והתמונות יבינו סוף-סוף על מה אנו נאבקים ולמה אנחנו לא היינו מוכנים להרפות מהמאבק להשיבך הביתה. עכשיו, כשאתה פה, לא נשאיר אותך לבד לרגע ונדאג ששמך וזיכרך לא ימושו לעולמים, אנו ננציח את סיפורך בכל דרך אפשרית. אני יודע שאתה נכנסת לביתם ולליבם של אלפי אנשים ואתה חי שם בתוך כל אחד ואחת. עדי, הפכנו להיות משפחה אחרת, שיש לה את ההיסטוריה שלפני והדרך הקשה של אחרי. לעתים אנחנו בוכים, לעתים בוהים, לעתים מדמיינים ולעתים צוחקים, הכל מתערבב. אני מקווה שנמצא את הדרך והכוח להיות משפחה מלוכדת, מלאה גאווה על הזכות הגדולה שלנו שאתה חלק מאיתנו. נוח לך אהוב יקר שלנו במקום שכה אהבת. שבת הביתה, שבת לישראל, נוח לך על משכבך בשלום. עדי אביטן השם ינקום דמך ותהיה נשמתך צרורה בצרור החיים. אמן!"

אמו של עדי ספדה לו: "עדי, בן יקר שלי, לעדי שבתוכי ומסביבי, רוצה כל הזמן לספר את סיפורך ודוממת. רוצה כל הזמן להיות איתך ולידך, מתגעגעת עד למאוד. בכל נים ונים בגופי קוראת לך שתבוא, שתהיה איתנו. לא רק ברקע, לא רק בתמונות, לא רק בלב, בזיכרונות ובשתיקה. תשב עימנו לשולחן, תצעד עם אבא לתפילה, תעיר הערה צינית כלפי, תשתולל עם אבי, תשחק עם אסף ועם אייל תוכל לנהל שיחה. אח שלישי, מקור לגאווה, נושא לאהבה, למה הלכת מאיתנו?

"למה ניתק חוט חייך? ומה פשר הגזירה? היית יכול להיות אדם ואזרח כה מצליח, בכך אני בטוחה. כי הרי היה בך הכל, הכשרון, ידיים כה טובות, היופי והאהבה והחיוך הנהדר. אומרים שאתה בעולם שכולו טוב, עם החבר'ה הכי טובים. מה עברת עד שהגעת לשם... האם נדע? כולם שם שושנים שהקב"ה קטף מגן החיים לגנו, והם רבים, רבים מדי. אותי זה לא מנחם, אני רוצה אותך כאן איתנו!

"מה קורה שם אני לא יודעת, מה לא קורה כאן אני יודעת ומרגישה שהאין והחלל שהותרת רק הולך וגדל... אומנם אנחנו עצובים הרבה, בוכים, ועננה מכסה את פנינו, אבל מנסים להילחם לחיים מלאים עם הרבה רגעים של יופי ושמחה. יש לך שלושה אחים שלכל אחד מקום בכתר, שתי גיסות ורק אתה העדי המיוחד והיחיד חסר. הפכנו להיות משפחה אחרת, משפחה שונה. לעתים אנו בוכים, לעתים שמחים, עם אמונה גדולה שאתה איתנו ואנחנו איתך, לטוב ולרע. נמצא את הכוח להיות הלאה משפחה מלוכדת חיה ויותר מאמינה. ומתפללים ללא הפסק שההרג ייפסק ושאנשים צעירים יוכלו בשקט לצמוח ולגדול בארץ הזאת.

"נוח בן יקיר לי, במקום שכה אהבת, בחיבוק של רגבי האדמה - ביתך ליד הכנרת.

"היתה לי, ואולי יש לי את הזכות הגדולה, להיות אמך. בן מקסים, עדי של ממש. בן של אבא, אח של אבי, אייל ואסף, גיס של נטע ומאיה, נכד של סבתא נינה ושושנה, אהוב של בני המשפחה. שבת לישראל, שבת הביתה... יקירי, מתוק שלי. אמא."