רב"ט מיה ויאלובו פולו הי"ד

אור גדול יצא מהעולם יחד איתך

מיה
מלאך טהור שלי, לא חשבתי מעולם שאגיע למצב שאצטרך להפרד ממך בצורה כזאת.
לא חשבתי מעולם שאת ככה תעזבי אותי.
מי שלא יודע קוראים לי הודיה, הייתי המ״מ של מיה בהכשרה שלה.

מיה לא אשכח את הפעם הראשונה שאני ראיתי אותך
החלפנו פלוגות, קיבלת עזה והגעת למחלקה שלי.
באת אלי ואמרת לי כמה את מפחדת מהתקופה החדשה שתהיה לך עם בנות חדשות ואווירה אחרת ואני, הסתכלתי עלייך עם חיוך כי כבר ידעתי מי את הרי את ׳מיה ויאלובו׳ החיילת הכי שפיצית שאני הולכת לקבל למחלקה.
וזו הייתה תחילתה של דרך שלנו יחד, רק שלא חשבתי מעולם שככה היא תגמר.

עבר עוד יום ועוד יום, ומיה את פשוט החיילת הכי טובה שיכולתי לאחל לעצמי.
חיילת שמרימה את המחלקה שלה הכי גבוה שיש, חיילת ששם בשביל חברות שלה כל הזמן
חיילת שאני ידעתי שתגיע כל כך רחוק
כמה יכולות יש בך, כמה עוצמות
את פשוט מנהיגה מלידה.

ואז הגיע המסע הכומתה
ואני ידעתי, ידעתי שאת תהי הכומתה שלי

מיה, הייתה לי הזכות שאת הכומתה האחרונה שהענקתי לה.
אין ראויה ממך.
אני לא מאמינה שהכומתה שלי הייתה עלייך עד הרגע האחרון.
מיה, איך נפלת, איך הלכת לי.
רק לפני שבוע דיברנו אני ואת
דיברנו כמה את רוצה לצאת קצונה וכמה את מתלבטת אם לצאת ישר לקורס מכים או להשאר עוד זמן בחמ״ל
כי רצית לחוות עוד
כי רצית להגן עוד על המדינה.
והגנת. עד הנשימה האחרונה שלך.

כמה חיכינו אני ואת שנחליף סבבים כדי שנוכל להפגש, וסוף כל סוף אני פוגשת אותך
אני לא מאמינה שזו הדרך שבה אנחנו נפגשות.

מיה שלי, כולך לב
כמה תמימות ואהבה יש בך
לא יודעת איך אוכל לדבר עלייך בלשון עבר
אין לי מילים שיכולות להסביר את הקשר שנוצר ביני לבינך.
אני גאה בך, כל כך גאה בך, שלא ויתרת לעצמך.
את לימדת אותי מה זה להיות לוחמת.

מיה שלי, חברה שלי
אני רוצה להגיד לך דבר אחרון
אני הולכת לחזור לגזרה שלי בשומרון ואמשיך להגן על הגזרה והמדינה כמו שאת הגנת עליה.
ולא אוותר על אף אחד כמו שאת לא וויתרת על אף אדם.
כמה אמונה היה לך בבני אדם.
והחיות אדם לקחו לך את החיים.

כמה אהבה הייתה לך לגזרה.
כמה אהבת את נחל עוז
כמה אהבת את המדינה

כמה שאהבת את החיים

אור גדול יצא מהעולם יחד איתך
אני אמשיך את הדרך שלך, הדרך הטהורה והמדהימה שלך.
אני לא מאמינה שאת תשארי לעולם בת 19 ולא תחווי את החיים שהיית צריכה לחוות.

אני אתגעגע אלייך כל כך נפש תאומה שלי
תנוחי שם למעלה ותגני עלינו
אנחנו ננצח

אוהבת אותך
לתמיד
הודיה.

נוי בת הדודה של מיה כותבת

ימי שישי הכי קשים, כל שישי ב12 זאת השעה שהייתי שולחת לך הודעה ״איפה אתם?״ שאנחנו כבר אצל סבתא מחכים לכם לצהריים. איך הכל השתנה.
הייתי רוצה קצת לספר לך על היום יום מאז שהלכת, היום מורכב מרגעים, כל רגע ביום קופץ רגש אחר, פעם אני לא מאמינה שזה קרה, פעם אני נזכרת באיזה רגע מצחיק, פתאום נזכרת בך שמה פטל בכוס חד פעמית אצל סבתא וחושבת שסבתא לא תצטרך לקנות ויטמינציק יותר, מדמיינת אותך על הספה בבית שלך עם קפוצון על הראש, רואה את בירדי הבובה שלך ושל שיה בסלקל של יונתן ובאה לצלם לך שתצחקי ואז נזכרת שאת לא פה,
נכנסת לוואצפ איתך ואומרת אולי את בכלל בספרד ואפילו לרגע אומרת לעצמי שאני אגיד לך בכלל לשנות את השיבוץ מעזה לשומרון ואז נזכרת שהמוות הוא כל כך סופי.
כלכך סופי שאפילו לא היה לנו רגע לעכל את מה שקרה, ביום שישי את חיה וקיימת וביום שבת בבוקר את כבר לא.
הפתאומיות הקיצונית הזאת ככ כואבת וחודרת לכל עצם ונים בגוף שאי אפשר להתאושש מזה.
מאז שהלכת מאיתנו, כל אחת מהמשפחה עבר אותו אחרת, אני למשל מרגישה אותך בכל מיני רגעים ביום, שיה אוהבת את השיר ״בתשרי נתן הדקל״ ואני בוכה בסוף השיר שאומרים ״והתחלנו את שירנו מהתחלה״ לא את לא תתחילי את השיר שוב וזה לא נתפס.
חברות שלי שיכנעו אותי ללכת לסיבוב בקניון, פשוט לא יכולתי ללכת שם. כל נעל, כל גרב, כל כףכף נפוח כזה שאהבת הזכיר לי אותך,
לעולם לא נדע איך היית רוצה שנמשיך, אבל דבר אחד אני יודעת שאת הקסם שלך ואת האהבה שלך לחיים- אי אפשר לשכוח ואי אפשר להפסיק.
אני מקווה שלאט לאט, טיפה טיפה, כל פעם צעד קטן אנחנו ובעיקר אמא שלך, תוכל קצת לחזור לאיזשהם חיים, להכין אוכל כלכך טעים, להרגיש אותך ברגעים קטנים, בריחות ובשירים, לחיות את החיים דרכך.
לחיות עם זה שלא תחזרי זה גדול עלינו, נשאר רק לקוות שאת יכולה לשלוח כוחות שיחזקו את מי שפה למטה.

רוני חברה של מיה מהצבא כותבת:

זאת מיה (כמו מאיה) ויאלובו פולו. מיה לנצח תהיה בת 19 ושבוע
מיה הילדה הכי מצחיקה בעולם.
אולי היא תראה לכם בהתחלה יצור קטן אבל היא יצור שאי אפשר שלא להתאהב בו
מבחינתי מיה היא החברה הכי טובה שלי מהקורס אבל אני לא היחידה שמרגישה את זה
כי מיה היא פשוט מיה. היא מטר וחצי של לב, אור ואהבה
את תמיד תישארי חקוקה אצלי בלב מיה שלי
תודה שהחזקת לי את היד כשהיה לי קשה, תודה שעודדת אותי ואמרת שאת אוהבת אותי, תודה שהבנת אותי וצחקת איתי, תודה שהיית לי לחברה הכי טובה שיכולתי לבקש
אני יודעת אנחנו לא מכירות הרבה זמן והלב שלי נשבר שנמנע מאיתנו להמשיך לצבור חוויות ביחד
אבל מיה שלי אני לא אשכח אותך אף פעם כי אי אפשר
אנציח אותך לעד מיה שלי👼🏻

מיה ויאלובו פולו, בת 19 מגבעתיים, הייתה ילדה מלאת אור שתבין הפיצה שמחה ואהבה לכל מקום אליו היא פנתה, היא אהבה את החיים ורצתה לטרוף את העולם. אבא של מיה גר בסביליה, ספרד, וספרד הייתה הבית השני שלה.
מיה חלמה ללמוד רפואה ולהיות רופאה ואם יהיה קשה מידי אז להיות אחות מיילדת.
מיה התגייסה לתפקיד תצפיתנית באפריל, תפקיד שהיא ידעה שהוא קשה ובעל משמעות והחליטה שהיא נותנת מעצמה 200% עבורו.
מיה הייתה אמורה לקבל תעודת הצטיינות בשלישי שלאחר השבת השחורה ולטוס לבקר את אבא שלה בשבוע שאחרי, במקום לבקר אותו, הוא טס ארצה לקבור את הבת שלו.
מיה נפלה שישה ימים לאחר שחגגה את יום הולדתה ה19.
חלק ממה שנוי בת הדודה של מיה כתבה לזכרה:
״ מאז שהלכת מאיתנו, כל אחת מהמשפחה עבר אותו אחרת, אני למשל מרגישה אותך בכל מיני רגעים ביום, שיה אוהבת את השיר ״בתשרי נתן הדקל״ ואני בוכה בסוף השיר שאומרים ״והתחלנו את שירנו מהתחלה״ לא את לא תתחילי את השיר שוב וזה לא נתפס.
חברות שלי שיכנעו אותי ללכת לסיבוב בקניון, פשוט לא יכולתי ללכת שם. כל נעל, כל גרב, כל כףכף נפוח כזה שאהבת הזכיר לי אותך,
לעולם לא נדע איך היית רוצה שנמשיך, אבל דבר אחד אני יודעת שאת הקסם שלך ואת האהבה שלך לחיים- אי אפשר לשכוח ואי אפשר להפסיק.״

מיה התגייסה באפריל 23, וישבה על פסקל 91. הייתה במשמרת בחמל בזמן השבת השחורה, ונפלה כגיבורה בחמל נחל עוז.

מיה הייתה ילדה מיוחדת, מלאה בשמחת חיים ומפיצה אור בכל מי שנמצא סביבה. מיה הייתה אחת ומיוחדת וקשה לחשוב שלא יהיה ממנה עוד.