0
1
1
"נכנס מיד לתפקיד הלוחם, דרוך וממוקד": סיפורו של לוחם הצללים נחשף אחרי מותו
רק אחרי שעמית וקס נהרג בשבת הארורה שבה נרצח גם אחיו, גילתה אשתו עינת עד כמה מסוכן היה שירותו בשב"כ. שנה וחצי לאחר שנפל בהגנה על נתיב העשרה שבו גדל ובנה בית, היא מדברת לראשונה על בעל מסור ולוחם נועז ששמר תמיד על עיניים פקוחות: "המחדלים היו מעצבנים אותו. בעיקר זה שלא לוקחים אחריות"
במשך שמונה חודשים בלבד הספיק לוחם שב"כ עמית וקס ז״ל לחיות מחוץ לצללים. אחרי 25 שנים של שירות באגף המבצעי של שירות הביטחון הכללי, הוא פרש משירות פעיל בינואר 2023 ועולם חדש נפתח בפניו. גם עבור עינת אשתו, שמונת החודשים האלה היו התחלה של עידן חדש, עמוס בתוכניות לעתיד עם הבעל שהיה נוכח-נפקד בחייה, עוד מגיל 15. הם קיוו להשלים פערים ולהגשים חלומות, אבל בעיקר להיות יחד, היא והוא, ושלושת הילדים – דניאל, טליה ואוריה.
כל כך הרבה שנים של לילות לבנים מלאי דאגה עברו על עינת, שכלל לא ידעה איפה עמית נמצא ומה הוא עושה. עד היום היא זוכרת את החיבוק המסורתי שלהם, בכל פעם שהוא יצא מהבית לעוד הקפצה מעכשיו לעכשיו. אבל דווקא באותה שבת, 7 באוקטובר, היא בכלל לא דאגה כשעמית יצא להסתער על חוליית המחבלים שחדרה למושב, עשרות מטרים מביתם.
במשך שנה וחצי סיפורו של אחד הלוחמים המובחרים ביחידה המבצעית של שב"כ לא סופר. שמו ותמונתו מותרים לפרסום, אבל חלף זמן עד שהמשפחה החליטה לדבר. עכשיו הם רוצים לספר על הלוחם שהשתתף בפעולות מסוכנות ומכריעות, ונפל בקרב על הבית.
הקשר של עמית ועינת התחיל עוד כשהיו ילדים קטנים. שניהם גדלו בחבל ימית, ויחד עם משפחותיהם עברו אחרי פינוי סיני למיקום החדש של נתיב העשרה בעוטף עזה, על דיונה גדולה דרומית לאשקלון. שניהם גדלו במשפחות חקלאיות, מלח הארץ, שלמרות השבר הגדול לאחר עקירתם מסיני, השתקמו והקימו משקים חקלאיים מפוארים.
בין השניים היחסים החלו עוד בגיל 15. "היינו קבוצת ילדים במושב, ילידי 1974, 'קבוצת סיני' היה השם שלנו. עד היום כולנו בקשר טוב", עינת מספרת. "אני זוכרת שנסענו לטיול של תנועת הנוער, עמית התיישב לידי באוטובוס ופתאום נתן לי יד. לא הבנתי בהתחלה מה הוא רוצה ממני, אבל הוא עשה את זה בכל כך עדינות, שמיד הבנתי שזה מה שאני רוצה. ככה הוא היה תמיד - כשהוא רצה משהו, הוא ידע להשיג אותו בנחישות ובעדינות".
אחד הדברים שעמית מאוד רצה היה הגיוס לשייטת 13. "הוא מאוד אהב את המים, היה כמו דג, זה היה הבית השני שלו. הוא היה ילד קטן ורזה, וזה שפתאום הלך לצבא ועבר את הגיבוש לשייטת - זה היה ממש קטע. אפילו הוא היה מופתע מזה שהוא עבר. אף פעם לא היה לו צורך להוכיח לאחרים, הוא מאוד האמין בעצמו ולא היה צריך את ההכרה מהסביבה".
אחרי השחרור מהצבא, עמית ועינת יצאו לטיול של כמה חודשים במרכז אמריקה. כשחזרו ארצה, לדירה בתל אביב, עמית כבר היה במגעים מתקדמים עם שב"כ. זמן קצר אחרי שסיים את הקורס של השירות, הוא שובץ כלוחם במרחב דרום של שב"כ, ורוב פעילותו התמקדה ברצועת עזה. באופן טבעי, השניים ארזו את החפצים וחזרו להתגורר קרוב להורים, במושב.
"בשנים הראשונות הייתי מאוד בחרדה, אם הוא לא היה עונה לי הייתי נכנסת ללחץ נוראי. באיזשהו שלב, די מוקדם יחסית, החלטתי עם עצמי שלא אוכל לשרוד ככה ובחרתי להיות בת יענה. עדיף לי לדעת כמה שפחות", עינת מספרת.
למרות הדאגות הרבות, עינת לא חשבה לרגע לעצור את השירות של עמית בשב"כ. "ידעתי שזה מה שעושה לו טוב. הוא היה כל כך שלם עם מה שעשה, זה היה כל כך חשוב ומשמעותי עבורו שזו לא הייתה שאלה בכלל. הוא מימש את עצמו והרגיש גאווה גדולה להיות שם. עמית האמין תמיד שאנחנו צריכים לסמוך רק על עצמנו, ושכל אחד צריך לקחת אחריות. הוא היה אומר לי, 'אני לוקח אחריות על מה שאני יכול, והאחריות שלנו היא לדאוג שנוכל להמשיך לחיות פה ויהיה לנו ביטחון. זה התפקיד שלי, ושם אני רוצה להיות'".
ב-2005 הם הגשימו חלום ובנו את ביתם בחלקו הדרומי של המושב, צמוד לחומה שמפרידה בינו לבין רצועת עזה. "עמית היה לוחם, ואחד הדברים שהיו חשובים לו זה להגן על המדינה", מבהירה עינת. "בכל פעם שהיו סבבי הסלמה, אמא שלי אמרה לי, 'אולי תבואו לגור אצלנו בבית, במקום שהוא קצת יותר רחוק מהחומה?' אבל עמית לא רצה לשמוע על זה בכלל, הוא תמיד אמר שזה הבית שלנו ושאין לנו מקום אחר".
אבל הוא רוב הזמן היה בשירות, ואת לבד בבית, עם הילדים והמצב הביטחוני.
"בהתחלה הוא שירת במרחב דרום, אבל רוב הזמן היה באזורים אחרים ובאגף המבצעים. המשכנו בכל זאת לגור במושב, עמית התחייב שהוא זמין ולקח על עצמו את הנסיעות. הוא גם נתן לי ביטחון ותחושה שלא משנה איפה הוא או מה קורה – אנחנו במקום הראשון, ואם צריך הוא תמיד זמין. אני זוכרת, כשנסעתי ללדת את הבת האמצעית, טליה, הוא היה בפעילות בדרום ואני הייתי כבר בדרך לבית החולים. הוא לא היה זמין, אז הגעתי למנהל שלו והצלחנו להעביר את המידע שאני בדרך. עמית התקשר אליי ושאל, 'את בטוחה שאת יולדת? שאני לא אבוא סתם'. הוציאו אותו מפעילות, ואח שלו אסף אותו".
לאורך השנים עמדה בפני המשפחה האפשרות לנסוע לתפקיד בחו"ל, אבל עמית סירב בכל פעם מחדש. "הוא היה פטריוט, ולא רצה לעזוב את הארץ. הוא ראה שליחות בזה שהוא כאן, שיש לו אחריות על המדינה. הוא היה אומר, 'אם אני רוצה שדברים יקרו, אני דואג שהם יקרו ולא מחכה שמישהו אחר יעשה את זה בשבילי'. ככה הוא גם חינך את הילדים: הוא לא היה מדבר איתם או עושה להם הרצאות, הם פשוט ראו את העשייה ולמדו את זה מההתנהגות שלו, זה היה טבעי. עמית היה מעורב בכל הפעילויות במושב, בכל הזדמנות היה מלווה טיולים".
איך זה השתלב עם העבודה בשב"כ?
"לעמית הייתה יכולת מדהימה לעשות מעברים. גם אם היה חוזר באמצע הלילה, אין לי מושג מאיפה, ברגע שהוא היה נכנס - הוא היה הופך בשנייה אחת להיות אבא ובן זוג. אי-אפשר היה לראות עליו כלום. וגם ההפך, אם היו מקפיצים אותו - הוא מיד קם ונכנס לתפקיד. אני לא יודעת איך הוא הצליח לשלב את הכול, במיוחד כי עמית חי בווליום מאוד-מאוד גבוה. הוא תמיד אמר שהוא לא מחכה לפנסיה, שצריך לחיות את הרגע, לעשות דברים שאוהבים כאן ועכשיו.
"טיילנו המון בארץ, חוויות בלתי נשכחות. הוא היה לוקח אותנו לטיולים ואומר שזה בסך הכול טיול מעגלי של שני קילומטרים, קליל כזה, ותמיד זה נגמר במסע של עשרה קילומטרים. הוא גם היה מבטיח לנו שבסוף מחכה מעיין צונן ונעים, וכשהיינו מגיעים התברר שזו ביצה עם מים. אבל עמית כל כך התלהב, שהיה מוריד את הבגדים וקופץ למים בטירוף".
לצד העבודה הקשה, לעמית היה חשוב להיות אבא נוכח, "בין אם זה לבוא לאסיפות הורים או למסיבות. כמובן שהיו דברים שהתפספסו, אבל הוא היה אבא מאוד משמעותי, אבא כיפי, אבא מצחיק שעושה שטויות. כשהוא לא היה, תמיד הייתה לי עזרה. המשפחה המורחבת מאוד משמעותית עבורי, ההורים שלו וההורים שלי מאוד עזרו. אף פעם לא הרגשתי לבד", עינת אומרת.
ת התקופה הקצרה של עמית אחרי הפרישה מהשירות הפעיל, עינת מתארת בשמחה. "בחודשים הבודדים שהיו לו הוא הספיק לעשות הרבה. הוא יצא לטרק סובב מון בלאן, וכהכנה עשה את שביל הגולן; הוא הוציא רישיון סקיפר - קיבלנו את התעודה אחרי שנהרג. עשו לו גם הרבה אירועי פרישה מהשירות, וגם אנחנו, החברים מקבוצת סיני, עשינו לו מסיבה. אני שמחה שהוא הספיק להיות באירועים האלה ולשמוע מאנשים כמה הם אהבו והעריכו אותו. עמית מאוד התרגש והיה נבוך מכל האירועים האלה, אבל גם קיבל המון אהבה.
"הוא היה בעננים רק מלהיות הרבה בבית עם המשפחה. אני זוכרת שאמר לי, 'זהו, הילדים גדולים, אני יוצא לפנסיה ואנחנו מתחילים לכבוש את העולם'. היו הרבה תוכניות ויש תחושה גדולה של החמצה, שזה החלק הכי, הכי קשה".
בבוקר 7 באוקטובר עמית יצא מהבית כדי להגן על המושב, שבו גדל והקים את ביתו, בלי לחשוב פעמיים. הוא חתר למגע לעבר ביתם של בני הזוג שלומי ואיילת מולכו זכרם לברכה, עד שנפגע מירי ונהרג. "על הבוקר הוא ישר עלה על ציוד, לקח את הנשק והאקדח האישי ויצא יחד עם השכן שלנו, שמעון עמר. לצערי הוא לא הספיק לדבר איתי לפני שיצא. כשהיו מקפיצים אותו לעבודה הייתי מספיקה בדרך כלל לתת לו חיבוק ולהגיד לו שישמור על עצמו. באותו בוקר זה לא קרה. בכלל לא היה לי בראש שהוא לא חוזר.
"אני כן זוכרת שכשהסתכלתי עליו בפעם הראשונה בבוקר הזה, זה לא היה עמית שאני מכירה. בשנייה אחת הוא נכנס לתפקיד של הלוחם, היה מאוד ממוקד, מאוד דרוך. אני הייתי בטוחה שזה ייגמר מהר, שהמושב מלא בצבא ושנצא משם מהר. חשבתי שאני לא צריכה להפריע לו, אלא לתת לו לעשות את התפקיד שלו, ועוד מעט הוא יחזור. בינתיים דניאל כתבה לי 'אמא, מה קורה?' ואמרתי לה שאנחנו בסדר. במקביל, קיבלתי פתאום את כל הודעות הווטסאפ של המושב וראיתי שאנשים כותבים שהם שומעים ערבית מחוץ לבית. לא הבנתי מה קורה. ניסיתי שיהיה נחמד בממ"ד, התגנבתי למטבח והבאתי אוכל, כדי שיהיה לנו כיף. ניסיתי לייצר אווירה קלילה".
השעות חלפו ועינת שלחה הודעה לעמית – אבל הוא לא ענה ולא חזר אליה. "אני כותבת לשחר, אח שלי שגם גר במושב, שעמית לא עונה לי. שלחתי גם הודעות לחברי כיתת הכוננות ולצוות צח"י של המושב (צוות החירום היישובי - מ"צ). בדיעבד, יתברר לי שהוא הלך לכיוון מולכו יחד עם שמעון (שמעון עמר - מ"צ). שמעון חטף כדור ברגל תוך כדי לחימה, ועמית נלחם בהם עד שהם הפתיעו אותו ופגעו בו. אחרי זה, חברים שלו מהשירות סיפרו לי שלפי התחקיר הוא פעל מאוד נכון מבחינה מבצעית. ראו שהוא היה לוחם מיומן, שהספיק להילחם ולירות לעברם. אחר כך גם מצאנו את התרמילים של הכדורים שהוא ירה, והילדים עשו מזה שרשרת עם חריטה".
בינתיים, בשעות אחר הצהריים של 7 באוקטובר, מתקבלת הבשורה הקשה בבית משפחת וקס. "הגיעו אליי הביתה מהשירות, יחד עם אח שלי, והודיעו לי. אני זוכרת רק שהתיישבתי על המיטה ואמרתי 'לא, לא'. אחר כך חילצו אותנו מהמושב לאחד המתקנים של שב"כ, וכשהגעתי לשם, אחרי כל מה שעברנו באותו היום, זאת הייתה תחושה של בית".
בתחקיר הצבאי שנערך על הקרב בנתיב העשרה התגלה מחדל של ממש. בניגוד ליישובים אחרים בעוטף עזה, אל המושב שצמוד לגדר הרצועה פלשו כעשרה מחבלים. בדיעבד, כך עולה מהתחקירים, ניתן היה למנוע או לצמצם את הפגיעה במושב, אילו כוחות צה"ל וכיתת הכוננות היו פועלים במדויק יותר. התוצאות, בסופו של דבר, היו קשות. 17 תושבים נרצחו בשבילי המושב באותה שבת, בהם גם יגאל וקס ז"ל, אחיו של עמית.
https://www.ynet.co.il/news/article/yokra14340936
