רס"ן (מיל') איתמר ספיר ז"ל

לזכר יקירנו רס״ן איתמר ספיר
אהובה של רואי ואבא למעין
בנם של רבקי ויהודה
נפל בקרב בדרום לבנון בתאריך 19/5/26 כאשר הגן על העם והארץ שכל כך אהב
נפל בעת שירות מילואים בזמן ששירת כסמ״פ בגדוד 7008
במהלך שירותו הסדיר, שירת ביחידת מגלן כלוחם, קצין ומ״פ

04/04/1999 - 19/05/2026

אודות

ילדות, נעורים ומשפחה:
איתמר ספיר נולד ביישוב עלי ביום י"ח בניסן תשנ"ט (4 באפריל 1999), בנם הבכור של רבקי ויהודה, ואח בכור לטל, ארז ויוסף.

איתמר גדל והתחנך על ערכי אהבת הארץ, התורה העם והאדם. הוא היה איש של עומק, חשיבה ויצירתיות, אדם שמונע מאהבה עמוקה - למשפחתו, לעמו, ליהדותו ולארצו. הוא ניחן בראייה רחבה, ביכולת לתכנן ולהוציא לפועל, ולא פחד ממורכבות החיים. איתמר האמין בכל ליבו כי בעזרת עבודה קשה, אמונה ומסירות ניתן לגשר על כל פער ולהתגבר על כל קושי.

בכ"א באלול תש"פ, בעת שירותו הצבאי, נישא לבחירת ליבו רואי. השניים הקימו בית חם ואוהב, וכעבור כארבע שנים נולד בנם הבכור, מעין יפתח. איתמר היה איש משפחה מסור ואוהב, אבא חם, מלמד ומעודד, אבא חולם ומאוהב, שעבורו המשפחה והבית היו מצפן ומקור כוח יומי.

שירות צבאי, פיקוד וקרבות גבורה:
ביום 31 במרץ 2019 התגייס איתמר לצה"ל ליחידת מגלן. הוא עבר מסלול פיקודי מרשים, מגוון ומלא בעשייה מבצעית:

החל את דרכו כלוחם ביחידת מגלן.

שימש כמפקד מחלקת (מ"מ) חוד של הפלחוד בגדוד 932.

כיהן כמפקד צוות (מפק"צ) בגדוד גפן בבית הספר לקצינים (בה"ד 1), שם חינך והכשיר את דור המפקדים הבא.
איתמר נהנה ממלאכת הפיקוד והחינוך, האמין כי על דורנו מוטלת אחריות רחבה, איתמר דרש סטנדרט ומשמעת ברמה גבוהה ודגל במימוש אחריות.

שימש כסגן מפקד פלגה (סמפל"ג) בפלגת אלונים ביחידת מגלן, וכמפקד פלוגה (מ"פ) בהכשרות של היחידה.

בבוקר השבעה באוקטובר 2023, בעת ששירת כסמפל"ג במגלן, קפץ עם יחידתו תחת אש לקיבוץ כפר עזה. בלחימה עיקשת ובתעוזה רבה לחם במחבלים, חילץ משפחות רבות והציל חיים רבים.

איתמר פיקד ולחם מתוך אהבה עמוקה לפקודיו ושליחות טהורה. הוא ראה לנגד עיניו בכל עת את משפחתו ואת אזרחי המדינה, ונלחם למען החיים בארץ. פקודיו ראו בו מפקד דואג, יצירתי, מעורר השראה ומלא בתובנות חיים אותן חלק עמם, ובעיקר כאיש שאפשר וכדאי לסמוך עליו וללכת אחריו לקרב.
ותיארו את איתמר כמפקד רציני שתמיד עם חיוך על הפנים.

אזרחות, מילואים ונפילה בקרב:
לאחר שחרורו משירות הקבע, החל את לימודיו האקדמיים לתואר ראשון במדעי המחשב וסטטיסטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים, לצד המשך שירות מילואים פעיל כסמ״פ בגדוד 7008 של חטיבה 551.

במהלך מלחמת "חרבות ברזל", נקרא לשירות מילואים בחזית הצפונית. ביום ג' בסיוון תשפ"ו (19 במאי 2026), נפל רב-סרן איתמר ספיר בקרב במהלך לחימה בדרום לבנון, בעת שהסתער בראש חייליו והוא בן עשרים ושבע בנופלו.

הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי ברעננה.

הותיר אחריו רעייה - רואי, בן - מעין יפתח (שהיה בן שנה ושבעה חודשים בנופלו), הורים – רבקי ויהודה, אחות – טל, שני אחים – ארז ויוסף, סבתות, סבים, דודים, דודות, חם, חמות, גיסים, גיסות, אחיינים, ואינספור חברים, פקודים ומכרים שהושפעו מחיוכו, מרוחו, מחכמתו ומאישיותו יוצאת הדופן.

משפחה

הורים:

יהודה

רבקי

זוגיות

רואי

ילדים:

מעין יפתח

אחים/יות

טל

ארז

יוסף

גלריה

סיפורים

חלק משיריו של איתמר ז"ל

כמה קשה זה להקשיב
אפילו לא לשמוע
רק להבחין בקולות.

לא ביקשתי לראות,
גם לא לשנות
רק לשמוע
גם בלי להבין את החיות.

כמה קשה זה להיות קשוב
לא להגיב
לא לדבר
לתת לגלים לעבור שוב ושוב
ושוב.

כמה קשה זה לצמצם
לא להרעיש
אבל לא לשעמם
כן להרגיש.

לשים את הלב,
לא להפנות אצבע
לדעת איך להניח את הרגל
ושאני שם עין, לתת לגוף להשתלב.

להביט,
להקשיב
להזהר לא לקטוף
להשאיר הכל כמו שהיה
ולהזהר שלא לחטוף.

לראות את המרעולים,
לזהות את הפרחים,
לשמוע את הלבבות
להקשיב למחשבות.

כמה קשה זה להקשיב
לזהות בין היער את העצים
לא ביקשתי לשמוע
רק להבין ולא להשיב

ראה עוד >

טקסט שכתב איתמר ז"ל

יבוא יום, יום שאני אוריד את הנעלים האלה, זה כנראה כבר לא יהיה פה, זה יהיה בבית שלנו, אבל זה לא יהיה סתם להוריד נעלים, אני אחזור ממלחמת הצפון הראשונה. ביום שם שאני אחזור כנראה אני אנצור בתוכי מחשבות על חברים שאינם, על לוחמים, מפקדים ואולי גם פקודים שהכרתי וכבר אינם. אני אחשוב על איך כבר בחייהם היה סימנים מקדימים למסירות הנפש שלהם, איך הם היו הכי מיוחדים, איך נפלו הטובים שבטובים. אני אחשוב על איזה מדהים זה שאני לחמתי בצבא הישראלי לאחר גלות ארוכה כל כך. אני אחשוב על המדינה המיוחדת שיש לנו. אני אחשוב "לעזאזל כמה גיבורים יש במדינה" ואני אדע שתמיד שנצטרך יהיה לנו את האנשים האלה. אני אדע שאנחנו זוכרים בשביל להמשיך, זוכרים בשביל לגדול, זוכרים ושמחים למרות העצב, כי המתים שלנו הם לא סיפור מהעבר, הם הסיבה לחיים שלנו היום. ושאני אוריד את הנעלים אחרי המלחמה אז אני אבין קצת יותר, אז אני אולי אצליח להבין מה צריך לעשות בשביל להיות כמוהם, מה צריך לעשות בשביל להיות ראוי לעקדה שלהם. עד אז, אני אנסה להבין, אנסה לחיות את הדבר הזה, אבל רק שזה יקרה אני אדע באמת.