איתמר ויזל - אחיו התאום של אלקנה
כולם שואלים איך אני.
ומה קורה.
ואיך אפשר לעזור.
הלב של כולם פתוח בזכותך וזה כל כך מדהים בעיני.
למרות שאין לי תשובה אמיתית על אף אחת מהשאלות.
אני משתנה לעצמי מול העיניים ועצמי של רגע אחד אינו דומה לעצמי של הרגע שאחרי.
והכל קורה כל הזמן. כל כך מהר וכל כך לאט. כל קשת הרגשות מופיעה בתוכי בקצב מסחרר.
והלוואי שהייתי יודע איך אפשר לעזור.
הרי שום דבר שיעשו עבורי לא יחזיר אותך.
השבוע שלחו לי את הסרטונים ממצלמת האבטחה שבמקרה עמדנו מתחתיה כשהודיעו לי שנהרגת.
הסרטונים ללא סאונד אבל בחיי שאין צורך בסאונד כדי לזהות איך העולם שלי קרס לתוך עצמו באותו רגע שחגי הקצין אמר לי את המשפט ''אחיך אלקנה נהרג היום בפעילות מבצעית ברצועת עזה''
אני מתחיל ללמוד איך ללכת בעולם הזה בלעדיך.
זה לא באמת בלעדיך כי אתה כל כך פה איתי.
כל כך קיים בתוכי. כל כך חלק ממני.
מהרגע שנפרדנו, נפתח בפניי עולם שלם וחדש.
עולם הנשמות.
הרגשתי אותך כל כך חזק שלא היה אפשר להתכחש לזה.
שמעתי אותך, ראיתי אותך, דיברתי איתך ואותך ונשמתי אותך שוב ושוב.
אני שואל את עצמי הרבה בימים האחרונים עד כמה מתאים לדבר על זה.
כמה אפשר להסביר את המושג קשר נשמתי במילים.
איך אפשר לתאר חוויה כל כך רוחנית ומוחשית למי שלא חווה אותה.
אבל אני כותב על זה.
כי אי אפשר להתעלם מזה.
ואי אפשר להחביא את זה.
כי זו כנראה חלק מהדרך שלנו מעכשיו.
ויחד עם זאת, אני גם יודע בידיעה ברורה שאני נשארתי פה. בעולם הזה.
ויש לי גוף לתחזק. וחיים ומשפחה וילדים ועולם שלם שנמצא פה מסביבי.
והדרך החדשה הזאת תעבור דרך העולם הזה שלי והעולם הבא שלך.
ביחד נלמד איך לדבר את האינסוף שאתה בתוך הסוף שאני.
ביחד נלמד לתת לנשמה שלך להאיר ולזרוח מקצה העולם ועד סופו.
ביחד נחזיק ידיים ונחזק זה את זה ❤
https://www.facebook.com/search/top?q=%D7%90%D7%9C%D7%A7%D7%A0%D7%94
ראה עוד > >
יעקב מאיר
המחנך אלקנה ויזל הי"ד כשסיים עם תלמידיו את לימוד סיפור מגדל בבל.
המגדל נפל.
אבל אלקנה הגיע לשמיים.
https://www.facebook.com/search/top?q=%D7%90%D7%9C%D7%A7%D7%A0%D7%94
ראה עוד > >
יום עצוב בהר הרצל
לוויה אחר לוויה, דמעה אחר דמעה: פרידה בהר הרצל מהלוחמים שנפלו באסון ברצועה
איך מספידים בזה אחר זה את היקרים מכל, אלה שחייהם נגדעו, הגיבורים שלעולם לא ישובו? קדיש, ועוד קדיש, זרים טריים על הקברים, בכי מתפרץ, מכתבים מטלטלים המהווים את צוואת הנופלים. צלילים, ניגונים, פרידה קורעת, ובעיקר עצב שאין לו סוף: כך נראתה היממה העצובה בהר הרצל
https://www.ynet.co.il/news/article/bjjquotft
ראה עוד > >
הרב שפירא
אלקנה היה מאוד קשור אליי ובמובן מסוים היה כמו בן עבורי, דמות עדינת נפש בעוצמות נדירות שלעולם ניצבת לפני המחנה. כתוב שעם רשימת גיבורי דוד נמנה 'עדנו העצני'- וחז"ל דורשים שמדובר בדוד המלך שהיה 'מעדן עצמו כתולעת בבית המדרש ומקשה עצמו כעץ בשדה הקרב', ואין דבר שמסמל יותר את אלקנה כדמות של עדינות ורגישות ברמה יוצאת דופן ומתיקות בנויה, חיוך ממיס ומתוק, וכשהיה צריך להתמסר למדינת ישראל עשה זאת ברוממות רוח ויצא לשדה הקרב למרות שהיה פטור ממילואים בעקבות פציעה במהלך הקרבות בצוק איתן", ספד הרב שפירא.
ראה עוד > >
דברים שכתב אלקנה ויזל הי"ד לאחר הלחימה בצוק איתן
וכך קרה, שכניסה לרצועה שהייתה אמורה לארוך כשעה- שעתיים לכל היותר לקחה לנו למעלה משמונה שעות.
אנו נכנסים לתוך הרצועה בדריכות רבה. טרם כניסתנו דווח לנו שיאיר וחבר נוסף נפצעו מצרור יריות ופונו לטיפול בבית החולים. התחושה הייתה שנכוונו ברותחין, אז עוד לא ידענו עד כמה...
התמקמנו ביעד והתחלנו לסדר את העמדות, לארגן את הציוד ולחפור שוחות לשינה עד שאביאל הגיע וביקש שנתאסף. ראינו שהוא מחפש את המילים ואז הוא פשוט אמר: "תראו, חשוב לי שתדעו, יאיר נהרג". הרגשתי צמרמורת, יאיר, מפקד, חבר, המבוגר האחראי אבל גם החייכן והאופטימי... ויותר מכל יאיר בשבילי זה ההוא שלמרות גילו הלא צעיר והוותק שלו בפלוגה היה מדבר איתנו הצעירים כאילו אנחנו חברים כבר שנים רבות. הרגשתי גוש עולה לי בגרון והדמעות ביקשו לצאת. אך ידעתי שעם כל הקושי שבדבר אני חייב לעצור אותן. "אלקנה", אמרתי לעצמי, "זו בשורה כואבת מאוד אבל עכשיו אתה חייב להניח בצד את כל מה שיכול להחליש אותך. עכשיו צריכים להיות חזקים וממוקדים במשימה". באותו רגע היה לי ברור שזה מה שיאיר היה רוצה שנעשה. כזה היה יאיר, אחד שדואג שלכולם יהיה טוב ורק אז חושב על עצמו. ענווה קוראים לזה.
ואכן הימים שלפנינו לא קלים. אנו מתמקמים אי שם בין חורבות הישובים אלי סיני וניסנית ונערכים לקרב הגנה שמהווה חיץ אנושי בין פירי המנהרות וירי הרקטות ובין תושבי מדינת ישראל.
הדריכות רבה. מפעם לפעם ישנן התראות על מחבלים מכיוון הים או מפירי המנהרות שבאזור הגדר ולמרות הפגזות הטנקים לעבר חוליות השיגור- הפצמ"רים המכוונים אלינו נוחתים יותר ויותר קרוב אל הסוללות שמהן אנו מתצפתים.
בצהרי היום החמישי לשהותנו ברצועה מגיע אביחי המ"פ ומבשר לנו על חילוף אפשרי במהלך היום אך כל שאר הפרטים מעורפלים: מי יחליף? מתי יגיעו? לכמה זמן? ומה הלאה? אף אחד לא יודע... רק מחכים לפקודה שתגיע.
וזמן מועט לאחר מכן- שריקה קצרה ומיד פיצוץ. אנחנו שכבר היינו מתורגלים היטב בנפילת פצמ"רים עליו במהירות על שכפ"צים וקסדות ורצנו לשכב בשוחות אך הלב החסיר פעימה. הפעם הפצמ"ר נפל ממש על הסוללה, מטרים ספורים מהעמדה של כיתה ג'...
מאוחר יותר מעדכנים אותנו שפלוגה א' תגיע להחליף אותנו ואנחנו מתחילים להתארגן. בהססנות מה אני מתחיל לדמיין מקלחת הגונה, אוכל חם ושיחת טלפון מרגיעה למשפחה אבל מזכיר לעצמי שכדאי לשמור על קור רוח ולהישאר ערני. כולנו מתפללים שהחילוף יתבצע בהקדם, ולא בגלל שאנחנו רוצים להתחפף אלא מתוך ידיעה שככל שנתקרב לשעת הדמדומים כך יגדל הסיכוי לירי פצמ"רים ולהתראות ממוקדות.
וכך עוברת עוד שעה בהמתנה, ועוד שעה.
השמש צוללת אל האופק וכחצי שעה לפני השקיעה מתבצע החילוף. פלוגה א' תופסת עמדות ואנחנו מתרכזים בסוללה האחורית ומתחילים להסתדר בסדר תנועה. דודו, הצמד שלי, ואני מחליפים מבטים. אני נותן לו לעבור אותי ולהסתדר מלפני ושנינו מביטים שמאלה- לרמן וקמפה מרימים לנו אגודלים.
יצאנו לדרך, כמובן לא לפני שצעקנו אחד לשני לשמור על מרווחים גדולים למקרה של התקלות או ירי תלול מסלול.
שקט מסביב ותחושה גדולה של סיפוק בלב. מרחוק כבר אפשר לראות את השער הצהוב שדרכו עברנו...
ופתאום...... בום!!!
פצמ"ר נופל משמאלנו, קצת מאחורי. פחות או יותר ליד רצאבי לפי החישובים שלי... מסביבנו הכל רק חול- אין שום מקום בו אפשר לתפוס מחסה ועוד לפני שאני מספיק להתלבט אם להישכב בכל זאת או לרוץ קדימה אני שומע שריקה קצרה ומיד אחריה פיצוץ נוסף, הפעם קרוב יותר.
פתאום הכל נעשה כמו בהילוך איטי, מסביב ענן של אבק. לא ראיתי את דודו לפני או את שאר החוליה שלי ובאוזניי שמעתי רק צפצופים... טוויל הגיע מאחורי וסימן לי שגם הוא לא שומע כמעט כלום... צעקתי לו שישפר לימין וכך עשיתי גם אני, ותוך כדי שאנחנו רצים הרגשתי כאילו סלע ענקי מתנפץ מאחורי, מעדתי מהפצמ"ר השלישי ונשכבתי על החול. חשתי כאב קל במרפק של יד שמאל אך לא ייחסתי לכך חשיבות רבה. היה לי חשוב לדעת מה עם השאר אך לא שמעתי או ראיתי אף אחד מהם. כמה חבר'ה קמו והחלו להתרוצץ בין הפצועים. הכאב ביד התחיל להציק לי יותר, העפתי מבט וראיתי שהשרוול שלי קרוע וספוג בדם. הבנתי שנפצעתי גם אני. פונינו במהירות האפשרית חמישה פצועים לבתי החולים לטיפולם המסור של צוות הרופאים והאחיות עד להחלמתנו המלאה בחסדי ה'.
"אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי. ה' אֱלֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי".
במיוחד התמלאנו בתחושת רוממות מהחיבוק החם והעוטף לו זכינו מעם ישראל- אנשים ונשים, זקנים וצעירים, מהארץ ומחוצה לה, שהכריזו יחד בקול ברור, חזק ואיתן: "אנחנו עם אחד"
אחדות זו שפגשנו ושאותה רצה יאיר שנחוש ביננו- אנו רוצים לנצור בלבנו תמיד.
"אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה' אֱלֹהָיו".
ראה עוד > >
היתה לי הזכות
הרב אלקנה, זכיתי שהיית ה"מלמד" שלי.
של כיתתי ויותר מכך- שלי,
כל שהותרת ומתגלה כעת- משקף בדיוק את שהיית בחייך.
עבורי- שיעור יומיומי למחנך בעל מידות: הראש הישר, אהבת התורה, אהבת הבריות, הנתינה, הדייקנות והשאיפה להתקדם וגם הרצינות והשובבות- תמיד במינון ובמקום הנכון.
להורים היקרים גילה ובנימין שגידלו אדם מיוחד לתפארת, לאחים, לגלית האהובה ולילדים היקרים,
ליבי אתכם, הצער והאבידה גדולים מנשוא.
אני תפילה שתנוחמו משמיים.
נמשיך אי"ה לחנך את ילדינו לאורו של הרב אלקנה.
שולמית קנטרוביץ
בני דקלים
ראה עוד > >
17/05/2024
ירון גליק
מעונין לתרום גיטרה לזכר אלקנה ויזל עם הקדשה מתהילים .
ראה עוד > >