נולד במושב זוהר ולמד בישיבות. התגייס ב-2005 למג"ב, עבר קורס מ"כים ושירת בקבע בפלוגה כ"ה. בלט במסירותו להוריו וברוח ההתנדבות שלו. נהרג בהתהפכות ג'יפ במהלך הקפצה מבצעית בבנימין. רב-סמל ראשון שמעון היה בן 24 בנופלו, הותיר הורים ושישה אחים.
שמעון נולד ביום שלישי, י"ט באלול תשמ"ו (23.9.1986), בנם החמישי של דימונה וכמוס (עמוס) ברמי. הוא צמח במשפחה ברוכת ילדים, אח לחדה (חנה), יעקב, אליהו, מאיר, עידן ואברהם.
שורשי המשפחה שזורים בבניין הארץ: אביו, כמוס, נולד בשנת 1949 בעיר כייף שבתוניס ועלה ארצה עם הוריו ב-1957 אל מושב זוהר שבחבל לכיש. אימו, דימונה, נולדה בארץ להורים שעלו אף הם מתוניס, ונקראה על שם העיר הדרומית לבקשתה האישית של ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר. סיפור לידתו של שמעון נקשר בחלום פלאי: בעודה בהריון, חלמה דימונה כי היא נמצאת בציון התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי, ומביטה בתינוקות של בית רבן היושבים ולומדים תורה. על שם התנא, נקרא הילד שמעון.
שנות הלימוד וההצטיינות התורנית
שמעון גדל והתחנך במושב זוהר, בבית שחרת על דגלו את דרך הישר, יראת שמיים, דרך ארץ ומידות טובות. גולת הכותרת בחייו הייתה מצוות כיבוד הורים, אותה קיים ברמות נדירות ומעוררות השראה. לאביו הנכה היה כיד ימינו – סועדו, מרחיצו ומלבישו כפשוטו, ולאימו דאג ברוך כבת מסורה, משכך את כאביה ומפנק אותה.
את חינוכו התורני החל בבית הספר של החינוך העצמאי "חזון יחזקאל" במושב אלומה עד כיתה ח'. כבר בצעירותו התבלט בלימודיו בצורה יוצאת דופן: הוא נבחר כנציג האזורי במבחן הלכות ארצי שהתקיים בבני ברק, והעפיל כנציג האזור אל המבחן העולמי שנערך באשקלון. את לימודיו התיכוניים המשיך בישיבה הקטנה "שערי ציון" בבני ברק, ומשם עבר לישיבת "זוהר התורה" באשדוד, שבה שקד על תלמודו ביראת שמיים עד לגיוסו.
שירות מופת בחיל משמר הגבול
ביום י"ח באדר ב' תשס"ה (29.3.2005), בהגיעו לגיל שמונה-עשרה, התגייס שמעון לצה"ל. משאלת ליבו היחידה הייתה לשרת כלוחם בחיל משמר הגבול, ואכן, נתוניו הגבוהים הובילו אותו להגשמת החלום. הוא ביצע שירות סדיר למופת, ובחודש יולי 2008 בחר להמשיך בשירות קבע בחיל. שמעון שובץ בפלוגה כ"ה בבסיס רנטיס הסמוך לראש העין, ועבר בהצלחה קורס מ"כים וקורס סמלים.
שירותו של שמעון היה שזור ועטוף בנשיאות לב. הוא שאף תמיד להתמקצע, לצאת להשתלמויות נוספות ולרכוש הסמכות כדי לתת מעצמו יותר למען ביטחון המדינה. מפקדיו סמכו עליו בעיניים עצומות והטילו עליו משימות ואחריות מעבר לתפקידו כמ"כ, ובהם תפקידי נהג, סמל תורן וקצין רכב. הוא היה אהוב ומערך בצורה בלתי רגילה בכל גזרה בה דרך, ושמו הלך לפניו. כשהיה חוזר למושב, היה מספר על פעילותו המבצעית בהתלהבות מדבקת אך בצניעות מופלגת – "מגלה טפח ומכסה טפחיים". שבחים אלו וגאוות היחידה שלו דרבנו את אחיו הצעיר עידן ללכת בעקבותיו ולהתגייס אף הוא לשירות מלא וקבע במג"ב.
בכל מקום אליו הגיע, השאיר שמעון חותם בל יימחה של חסד. ימי השבעה חשפו סיפורים מופלאים על אישיותו: שוטרת ששירתה עמו בהשתלמות מתנ"א סיפרה בדמעות כיצד שמעון קיפל וסידר את כל הציוד והאוהלים לבדו, וכשביקשה לעזור, סירב ואמר: "את אימא לשלושה ילדים, אני גבר ורווק ויכול להסתדר, לך צריך לדאוג שתגיעי אליהם הביתה מהר". לאורך כל אותה השתלמות, סיפר לה בגאווה על אימו הייחודית.
גם במושב זוהר היה שמעון סלע איתן לכל נצרך, מגיש עזרה ומשרה תמיד אווירה מרגיעה שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר.
השבת האחרונה ומעשה הרעות האחרון
השבת האחרונה לחייו הדגישה את גודל נשמתו. מפקד הפלוגה ארגן שבת גיבוש מיוחדת לסגל הגבוה בבסיס. ביום שישי נשלח שמעון להביא את השליש, רב-שלום, מביתו. רב-שלום ביקש משמעון להישאר עמם לשבת ולשיר יחד זמירות, אך שמעון ענה ברגישות האופיינית לו: "יודע אתה שאף אני רוצה, אבל אם אשאר, ההורים שלי יהיו השבת לבד...". השליש, שהכיר את הערכתו העצומה לאביו, השיב לו מיד: "אם זה בשביל לשמח את אבא, אתה צודק". באותו יום שישי הגיע שמעון לביתו, עזר בגינון ובסידור החצר, קילח באהבה את אביו הנכה ועיסה את רגליו כדי למנוע ניוון שרירים.
ביום שני, 7.2.2011, סיים שמעון משמרת מפרכת והלך לנוח בחדרו. בשעות הלילה, שמע לפתע לוחם מהפלוגה שאמור היה לעלות לסיור ממונע כנהג, המתלונן על חולשה ותשישות. מתוך רעות עמוקה וחוש אחריות, התנדב שמעון להחליפו ולעלות במקומו לסיור הלילי.
בסביבות השעה 24:00, כמפקד הצוות והנהג, לקח שמעון את לוחמיו למטבח ופינק אותם בארוחת "שקשוקה עם לוף" חמה, כפי שנהג לעשות תמיד. הסיור המשיך לפעול בגזרת הכפר בודרוס. לקראת השעה 04:00 לפנות בוקר (8.2.2011), התקבלה בקשר הקפצה דחופה על נגיעה בגדר המערכת וחשש חדירת מחבלים. שמעון לחץ על דוושת הגז כדי לתת מענה מבצעי מהיר. במהלך הנסיעה המהירה, באחד העיקולים החדים והחשוכים של הציר, התהפך ג'יפ הסיור. שלושה לוחמים נפצעו באורח קל, אך שמעון, ששהה בעמדת הנהג והמפקד, נפגע אנושות ונהרג במקום.
שמעון היה בן עשרים וארבע בלבד בנופלו, מטובי בניה ומפקדיה של הארץ. הוא הובא למנוחת עולמים בהשתתפות אלפים בבית העלמין במושב נגה. הותיר אחריו הורים שבורי לב, אחות וחמישה אחים. לאחר נפילתו הוענקה לו דרגת רב-סמל ראשון.
מורשתו והנצחתו
אמונתו היוקדת של שמעון, הצטיינותו בלימוד ההלכה, מסירותו העיוורת למצוות כיבוד אב ואם, והרעות העילאית שהפגין בלילה שבו מסר את נפשו, מהווים מגדלור ערכי ומוסרי לכל מכיריו וללוחמי משמר הגבול.
גן הבנים והאנדרטה במושב זוהר: משפחתו הכואבת והאוהבת של שמעון הקימה לזכרו אנדרטת אבן מרשימה במושב זוהר שבו גדל. באנדרטה זו בחרו להנציח גם את זכרם של שני חללים נוספים בני המושב. הגן הציבורי שבו ניצבת האנדרטה נקרא מאז "גן הבנים".
הנצחה ממלכתית: שמו של רס"ר שמעון ברמי ז"ל מונצח באנדרטת חללי משטרת ישראל ומשמר הגבול המרכזית בצומת עירון, באנדרטת חללי המשטרה, וכן במרכז הכפרי נהורה ובדפי היזכור הרשמיים של מערכת הביטחון.