רפ"ק אבגי שמעון ז"ל

אודות

ילדות ונעורים: שורשים בדימונה ואהבת האדם
שמעון נולד בבאר שבע, בן הזקונים האהוב והמפונק במשפחה ברוכת ילדים בת שבעה אחים ואחיות. את מרבית שנותיו העביר בדימונה, שם למד בבית הספר הממלכתי-דתי "שילה". לאחר שנה של לימודים בישיבה בבני ברק, חזר בגיל 15 לדימונה והמשיך את לימודיו בתיכון "הרב תחומי עמל אפלמן", שם סיים אחת-עשרה שנות לימוד.

חברי ספסל הלימודים זוכרים אותו כנער ביישן, צנוע ונחבא אל הכלים, שבלט במיוחד בזכות מידותיו הטובות ודרך הארץ שלו. כנער, השקיע שמעון את מרצו בעולם הספורט; הוא הרבה לעסוק בפיתוח הגוף ובכושר גופני, נהג לרוץ בנחישות ואהב מאוד את משחק הכדורסל. כבר אז התעצבו בו ערכים של משמעת עצמית גבוהה, התמדה וכוח רצון שליוו אותו בכל תחנות חייו.

השירות המבצעי: מלוחם בצנחנים לקצין מצטיין ומבוקש במג"ב
בנובמבר 1987 התגייס שמעון לצה"ל והחל את דרכו כלוחם בחיל הצנחנים, שם עבר טירונות וסיים קורס מפקדי כיתות (מ"כים). עם סיום הקורס, עבר לשרת כלוחם במשמר הגבול באוגדת יהודה ושומרון (איו"ש), בגזרת בית לחם. שמעון מצא במג"ב את ייעודו, ובתום שירות החובה המשיך לשירות קבע באותה יחידה, שבמסגרתה גם נשלח להשלים שתים-עשרה שנות לימוד.

רצינותו, מסירותו העמוקה והשליטה המבצעית המעולה שלו לא נעלמו מעיני מפקדיו, ובאפריל 1992 הוענקה לו תעודת הוקרה והערכה ממפקד מג"ב איו"ש. בשנת 1993 יצא לקורס קצינים בבה"ד 1, סיים בהצלחה השלמה חילית, ונקרא לשרת בחברון כקצין המבצעים (קמב"ץ) של היחידה. מפקדו, סנ"צ סלמאן גאנם, כתב עליו בסיכום הראיון:

"קצין מקצועי, בעל מוטיבציה, יכולת פיקוד ושליטה. גילה עירנות ותרם רבות בנושא הכשירות המבצעית. ממליץ על קידומו לתפקיד קצין מבצעים".

שמעון הפך לקצין מצטיין שקיבל עיטורים וציוני לשבח רבים. חבריו ליחידה סיפרו כי הוא תפקד כמפקד פלוגה מוערך שעליו סמכו פקודיו ומפקדיו בעיניים עצומות. הוא נתפס כמפקד קשוח שאינו מתפשר על המשימה, אך בעת ובעונה אחת – כחבר אמת. נחישותו המבצעית הייתה כה רבה, עד כי לאחר שחיסל מבוקש בכיר בגזרה, "הוציאו עליו חוזה" – אך הדבר לא הרתיע אותו לרגע, והוא המשיך לבצע את תפקידו באומץ לב עילאי ובאהבה גדולה לשירות.

אהבה, זוגיות והקמת משפחה
לצד הקשיים והאינטנסיביות של השירות התובעני, פרחה אהבתו הגדולה של שמעון לשולה. שמעון הלוחם הקשוח התגלה בתוך הזוגיות כנפש רומנטית, רגישה ועדינה. בתקופת החיזור נהג לכתוב לשולה מכתבים ושירי אהבה מרגשים המעידים על עומק רגשותיו:

"לשולה / את אהבתנו המתוקה / שיחת טלפון הדליקה / יום יום ושעה שעה / יחד באותה בעירה / להיות איתך, לשמוע את קולך / מה עוד צריך אם יש לי אותך... تישאר אהבתנו חרוטה לעולמים / נישאר אנו לנצח מאוהבים / שלך באהבה, שמעון".

ב-14 במרץ 1993 נישאו השניים והקימו את ביתם בדימונה. בקיץ 1994 נולדה בתם הבכורה והיחידה, שיר. שמעון החל את קורס הקצינים בגיל מבוגר יחסית, כשהוא נשוי ואב טרי, אך מעולם לא התלונן על העומס הפיזי והנפשי. שולה מספרת כי מעולם לא הביא את "מצב הרוח" של העבודה הביתה:

"הוא היה בעל נפלא, עוזר, הכול בשיתוף. הוא היה אבא מקסים לשיר. הוא שיחק איתה, טייל, האכיל וקילח".

לב רחב, ענווה וכיבוד הורים: עמוד התווך של המשפחה
למרות העבודה הסיזיפית והשוחקת בחברון, שמעון היה אדם פתוח בעל לב רחב, עניו וצנוע, שמעולם לא אהב להתפאר בהישגיו או להבליט את עצמו. הוא העריך וכיבד כל אדם באשר הוא, והיה חבר של כולם – מחצרנים ואנשים פשוטים ועד לדרגים הגבוהים ביותר. המושג "בעיה" לא היה קיים אצלו; "בכל מצב אפשר להסתדר", נהג לומר בסבלנות.

עבור משפחתו, שמעון היה עמוד התווך והמשענת הבטוחה. ערך כיבוד אב ואם והעזרה לזולת היו אצלו ערך עליון: הוא דאג לקחת את אימו החולה לטיפולים רפואיים, ביצע את כל התיקונים בבית ההורים, דאג לקניות ועזר לאביו בניהול החנות. הוא תמיד היה הראשון להתנדב לעזור לאחיו ולאחיותיו – אם בהעברת דירה, אם בהסעתם לביקורים ואם בעזרה באירועים, ותמיד מצא זמן לפנק ולהרעיף אהבה על אחייניו.

הנפילה
ביום ז' בתשרי תשנ"ז (20.9.1996), במהלך מילוי תפקידו, נגדעו חייו של שמעון באופן טרגי. שמעון נהג ברכב מבסיסו בחברון לכיוון באר שבע, ויחד עמו ברכב היו שני שוטרים מיחידתו ושני שוטרים מיחידת משמר המערה. בצומת אדוריים, דרומית לחברון, נזרקה אבן לעבר שמשת המכונית. כתוצאה מהפגיעה סטה הרכב ממסלולו והתנגש במשאית שהגיעה מהנתיב ממול. שמעון נפצע אנושות ונפטר מפצעיו באמבולנס בדרך לבית החולים, כשהוא בן 27 בלבד. חבריו לרכב נפצעו בתאונה.

לאחר נפילתו הועלה שמעון לדרגת פקד. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בדימונה, והותיר אחריו רעיה, בת, הורים, ושישה אחים ואחיות המומים וכואבים.

מילים של פרידה וגעגוע
כתבה אימו, סוזן:

"ידעתי שעל שמעון תמיד אפשר לסמוך. הוא דאג לכל הדברים... ועכשיו בן רגע היד האוהבת הזו, הבן, נהרג. נותר חלל ענק. פצע פתוח, המון, המון כאב ואין מענה ואין מזור".

רעייתו שולה ספדה לו בכאב:

"שמעון לעולם לא יחזור הביתה. הבן המסור, הנאמן, החרוץ והמצליח של משפחת איבגי איננו עוד. לא עוד אב אוהב, משתעשע עם בתו. לא עוד בעל, ידיד, שותף".

במאי 2006, לקראת יום הזיכרון, כתבה בתו שיר (במלאת לה בת מצווה):

"אבא יקר, רציתי שתדע שתמיד התפללתי לה' להתעורר מהסיוט שקוראים לו יתמות. גם ברגעים הכי שמחים בחיים עדיין יש את החלק החסר הזה, שהוא בעצם אתה... את יום ההולדת של גיל שלוש חגגתי בפעם הראשונה בלעדיך. כשהגיע הזמן לעלות לכיתה א' לא היית שם כדי לחבק אותי... השנה חגגתי בת מצווה ולא היית שם כדי לרקוד איתי. עוד לפניי אירועים רבים בחיים שבהם לא תהיה שם לידי, אבל תמיד אדע שאתה איתי... 'תמיד תישאר אצלי עמוק בלב. אני הבת היחידה שלך ותמיד תישאר אבא רק שלי'."

המצגת שהכינה שולה בחלוף עשר שנים לנפילתו מסתיימת במילים:

"כשהיית / נשארו רק סימנים קטנים של ריח / נשארו רק שרידים קלים של טעם / ומה שנותר, לא ממלא / ומה שנזכר, לא מהווה / את מה שהיית באמת / את מה שהרגשתי כל העת / כשהיית".

מפעלות הנצחה
דמותו וזכרו של פקד שמעון איבגי ז"ל ממשיכים לחיות בלבבות ובעשייה יומימית:

הנצחה בבסיס ובקהילה: על שמו נקרא בית כנסת בבסיס מג"ב ליד חברון שבו שירת. בני המשפחה מקיימים לזכרו שיעורי תורה קבועים לנשים בביתו ובבית הכנסת "אהבת אליהו" בדימונה.

תרומות קודש: המשפחה תרמה לבית הכנסת בדימונה ולבית הכנסת בבסיס מג"ב ציוד רב הכולל מזגנים, סידורי תפילה, הגדות לפסח, מגילות אסתר וכיסויים מהודרים לספר התורה.

אנדרטאות וקירות זיכרון: שמעון מונצח באנדרטה הארצית לחללי משמר הגבול בצומת עירון, באנדרטה לזכר חללי משטרת ישראל במכללת השוטרים בבית שמש, באנדרטה לזכר חללי מערכות ישראל תושבי דימונה ובקיר ההנצחה לנופלים של בית הספר "הרב תחומי עמל אפלמן" בדימונה.

אלבום דיגיטלי: באתר "גלעד לזכרם" של משטרת ישראל מונצח זכרו באלבום עשיר בתמונות, תעודות, קטעי עיתונות, הספדים ומצגת תחנות חייו.

יהי זכרו הטהור של פקד שמעון איבגי ברוך, צרור בצרור החיים וחקוק בליבנו לעד.