שלמה אהרוני ז"ל

אודות

שלמה, שכונה שלומי בפי כול, גדל בעיר גולפייגאן שבאיראן עד גיל שלוש, אז עלה עם בני משפחתו ארצה. תחילה השתכנו במחנה עולים בחצור הגלילית ולאחר כמה שנים עברו להתגורר בחולון. למד בעיר, החל בבית הספר היסודי "המגינים" והמשיך לתיכון "מיטרני".

בשנת 1973 התגייס לצה"ל עם תקוות גדולות לתרום ולהתקדם בסולם הדרגות. הוא שובץ כלוחם בחטיבת גולני של חיל הרגלים. חברו חנוך תיאר: "אוגוסט 73, בסיס הטירונים של גולני, מחנה שרגא. כתף אל כתף במסדרים. מיטה צמודה למיטה. נפש קשורה בנפש. שיחות נפש של נערים מתבגרים. הערצתי את קור הרוח שלך, את תחושת הגאווה והשליחות שנשאת איתך. לא התפשרת, חתרת להיות הכי טוב, שאפת להיות בחוד, למצות את הנתינה למדינה שכל כך אהבת".

בחודש נובמבר 1974, במהלך סיור לילי בגבול לבנון, נפצע שלומי בן התשע-עשרה וחצי מפליטת כדור של חייל בזחל"ם. הוא נפגע בעמוד השדרה ונותר משותק בשתי רגליו. "יש תחושות של תסכול, יש כעס ויש חששות מה הולך לקרות איתי", אמר, אבל הוסיף שמאור הפנים וההקשבה שקיבל מצוות השיקום סייעו לו לשמור על מורל גבוה, ורוחו לא נפלה. "הפציעה היא לא עניין קל", סיפר, "אבל זה גם לא סוף פסוק. אפשר לחיות חיים מלאים".

לאחר כחצי שנה של אשפוז בבית חולים השתחרר והמשיך בתהליך השיקום שכלל השתתפות בחוגי ספורט מגוונים. טניס שולחן היה המועדף עליו, עד מהרה הפך לשחקן פעיל והתמנה בהתנדבות לתפקיד רכז החוג. כחבר נבחרת ישראל בטניס שולחן הגיע להישגים מרשימים בתחרויות בארץ ובחו"ל וייצג את מדינת ישראל באליפויות אירופה, באליפויות עולם ובמשחקים הפאראלימפיים.

בד בבד למד והשלים תואר ראשון במדע המדינה ובלימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב, ולאחר מכן השתלב בלימודי אומנות במכון אבני בתל אביב במסלול ארבע שנתי. עד ראשית שנות התשעים עסק בציור ובפיסול.

בשנת 1990 הכיר את ורד, וכעבור חמישה חודשים נישאו. באותה עת החל ללמוד גרפיקה במרכז לשיקום מקצועי ליד "בית לוינשטיין" ברעננה (לימים – "מכללת גל"). לדבריו, "השינוי המשמעותי הראשון שקרה לי היה כאשר הכרתי את אשתי לעתיד. היא אמרה לי את העניין של איך אני רואה את עצמי כראש משפחה שמגדל ילדים ורוצה לתת להם דוגמה אישית או ממי הם לומדים את החיים הנורמטיביים". בהשראת דבריה החליט לפתח קריירה. לאחר הלימודים המשיך לעבוד במכללה שנים רבות כעוזר מדריך, כמדריך מקצועי וכמרכז התוכנית. במסגרת זו באו לביטוי כישוריו האומנותיים ומעלותיו כמורה מלווה וכמחנך. "עבודה זה לא רק פרנסה", אמר, "יש תחושה של העצמה, של יכולת וביטחון עצמי, תחושת סיפוק גדול".

לשלומי וורד נולדו שני בנים ובת – יותם, נעמה ואביתר. הולדת ילדיו ריגשה אותו ומילאה את עולמו, והאבהות הייתה חלק משמעותי בחייו. כאב אוהב, גאה, מעורב, פעיל ואכפתי תמיד התגייס לכל מטרה וליווה את הילדים בכל פעילות. בילוי עם המשפחה כלל בין היתר טיולים בארץ ובחו"ל, משחק מטקות בחוף הים, רכיבה על אופניים, צפייה בסרטי קולנוע, אכילה בחוץ ופתירת תשבצי הגיון. אחותו לאה סיפרה: "בכל שיחה שלנו סיפרת על ברית האהבה שלך עם ורד, על יותם, נעמה ואביתר, על כל אחד מהם, כמה אושר הם מביאים לחייך, כמה מוכשרים וטובים הם. אתה מספר, והגוף שלך מתמוגג בחיוך, והעיניים נוצצות. להיות אבא ובן זוג – אלו היו משימות חייך שמילאו אותך".

גם משפחתו המורחבת הסבה לו אושר רב. בימי הולדת נהג לברך השכם בבוקר כל אחד מבני המשפחה בברכה ייחודית וכינה כל אחד מהם בכינוי חיבה מיוחד. אחיינו סיפר על הקשר הקרוב ביניהם, על האהבה ועל ההערצה אליו: "הדוד החכם, הקשוב והרגיש שאיתו אפשר לדבר על כל נושא שבעולם, הדוד אוהב הזולת שכל כולו נתינה ואהבת חינם". אחותו לאה סיפרה: "[האחיינים] מסתובבים בעולם בידיעה עמוקה שיש דוד שלומי שאוהב אותם בכל מאודו, כך, כפי שהם, ללא שיפוט וללא תנאי", וכן תיארה: "החזקת את הטוב עבור כולנו. כששאלת מה נשמע? מה שלומך? היית שם כדי להקשיב, לחבק, לתת עצה טובה ולרכך, בעיניים טובות ובמילים מנחמות ומרגיעות".

שלומי ניחן בחוסן נפשי, בחוכמת חיים, ברגישות לזולת ובצניעות. בשל התמיכה שידע לתת תיארה אותו אחותו כ"עובד סוציאלי במסווה של מורה". היה לו כישרון בציור ובצילום וידע כללי רב. אילנה, דודתה של ורד, סיפרה: "היית בעל הידע הבלתי נדלה בתחומים רבים, אלוף הטריוויה ואלוף תשבצי ההיגיון ... 'שלומי גוגל'".

באוגוסט 2016 אובחן במחלת הסרטן. הוא שמר על אופטימיות ועל חיוכו התמידי, הרגיע את בני משפחתו ואת חבריו והיה נחוש להתגבר על כל מכשול כפי שעשה כל חייו. גם כשחלה הידרדרות מהירה במצבו, הפיח תקווה באוהביו והאמין בהחלמתו.

בשנת 2017 יצא לגמלאות, וכך כתבה המנהלת שלו: "אני רוצה להודות לך על מקצועיותך ... ; על היותך איש צוות אמפתי, מעורב, שקול בדעותיך, תורם לכל דיון ושיחה, משתתף בכל פעילות חברתית, השתלמות וטיול; על התגייסותך ותרומתך בכל נושא ... ; על היותך אדם מיוחד במינו שכולם, אבל כולם, אוהבים: קשוב, פתוח, אוהב, תומך, עוזר, אדם רוחני ... ; על היותך השראה ללומדים ולצוות ... ; על כל התפקידים והמשימות שביצעת עבורנו, תמיד ברצון, בנכונות ובהתמסרות טוטלית".

למרות הפציעה המורכבת שליוותה אותו לאורך חייו בחר שלומי לחיות חיים מלאים ומעוררי השראה. הוא התנדב בפעילויות חברתיות ועזר לפצועי צה"ל ולנכים צעירים ליהנות מהחיים בצד המגבלות. בין היתר כיהן כנציג ציבור בוועדה לבחירת "מופת שיקומי" של משרד הביטחון.

בשנת 2018, כשמצבו הרפואי לא אִפשר לו להמשיך בוועדה, נבחר הוא עצמו לקבל את "אות המופת השיקומי". את האות קיבלו בני משפחתו לאחר פטירתו בשנת 2019.

שלמה (שלומי) אהרוני נפטר ביום י"ד באדר א' תשע"ט (18.2.2019). בן שישים ושלוש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין קריית שאול בתל אביב. הותיר אישה, שני בנים ובת, ארבעה אחים ואחות.