שרון גורדני הי''ד

אודות

שרון גורדני, בנם של לימור ואייל, נולד ברחובות ביום כ"ז בשבט תשנ"ח (22.02.1998).

אח לטל, שרה ומוריה.

גדל במושב קדרון שבשפלת החוף, ונהנה מילדות קסומה מוקפת נופים וטבע.

סבתו וסבו סייעו בגידולו במשק המשפחתי עד שמלאו לו שלוש, ולאחר מכן נכנס לגן במושב, שם הכיר את החברים שליוו אותו כל חייו. היה ילד סקרן ומלא בשמחת חיים, אהב לרוץ, לרכוב על אופניים, לחפור בורות בבוץ ולהתלכלך.

בגיל שש החל לימודיו בבית הספר היסודי "בית אור" שבמושב, ונרשם לקמ"י - אומנות לחימה ישראלית, שמטרתה הגנה עצמית והתמודדות בקרב פנים אל פנים. מגיל צעיר חלם להיות חייל, ואהב לטפס על עצים כשהוא אוחז ברובה צעצוע מעץ שדודו בנה עבורו.

בשנות לימודיו בבית ספר תיכון "ברנר" בקיבוץ גבעת ברנר העדיף שרון לבלות עם חבריו מאשר לפקוד את ספסל הלימודים. סופר עליו שאותה מחברת שהייתה לו בכיתה א', שימשה אותו גם בכיתה י"ב... בשנים אלה גם הדריך בתנועת המושבים, אימץ את כלבו ג'וני, ופיתח תחביבים של צילום ונגינה.

אחותו מוריה סיפרה שאהבתו לנגינה, מילאה את ליבם של בני המשפחה והחברים בכל ערב שישי: "אני זוכרת שהייתה פעם אחת שישר אחרי ארוחת שישי, חברים שלי הגיעו אליי הביתה, ולפני זה, אני, שרון ואמא שלי ישבנו בסלון ושרנו. הם שמעו אותנו ככה לראשונה והיו בהלם איך שכולנו שרים יחד. הם אהבו את השירה שלנו ביחד".

את שירותו הצבאי עשה בחיל השריון, כטנקיסט באותו תפקיד שאביו ביצע לאורך שנים. הוא חש סיפוק מהעשייה ואהב את חבריו לצוות. במהלך השירות נפצע, נותח וחזר ליחידה. תכנן לחתום קבע, אך לא מימש את תוכניתו.

אחרי ששוחרר מהצבא עבד כברמן, כצלם אירועים וכספר, אך גם הקדיש זמן רב לתחביבים כמו הטסת רחפנים, נגרות, חקלאות וטיולים. סיפרו ש"היה אוטודידקט ותיקונאי (הנדימן)... איש של הפרטים הקטנים שהסתפר כל יומיים, גיהץ כל קמט בחולצה, הקפיד לסדר במגירה את הכוסות".

כששנת הלימודים האקדמית נפתחה, נרשם לתואר ראשון בהנדסת מכונות ב"עזריאלי - מכללה האקדמית להנדסה" שבירושלים. במהרה הפך לתלמיד מצטיין, ובשנה השנייה ללימודים הצטרף לצוות מחקר תחת שרביטו של ד"ר משה זילברמן. חבריו סיפרו שהוא זה ששכנע אותם להתחיל בלימודיהם האקדמיים, ושנהג לסייע להם להבין את חומר הלימוד. בסוף אוקטובר 2023 עמד להתחיל את שנתו הרביעית והאחרונה בתואר ראשון, ובסיומה התכוון להמשיך לתואר שני.

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים דרך גדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה – קיבוצים ומושבים - ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים – בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות, וזאת אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים לרבות אונס והתעללות. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. למעלה משלוש-מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בטרם הצליחו כוחות הביטחון להשתלט על השטח.

בבוקר זה החלה מלחמה.

בשישי בערב, שעות אחדות לפני המתקפה, הגיע שרון לפסטיבל "נובה" שבקיבוץ רעים אליו הגיעו כ-3,000 איש. הוא התרגש בעיקר מהמפגש החברתי עם שנים-עשר חברי ילדות שלו.

כשהחל ירי הטילים, ארז את מיטלטליו והחל לברוח עם אחד מחבריו. השניים הצליחו ליצור קשר עם חבר שלישי, שאסף אותם לרכבו, ונסעו צפונה עד שנתקלו ברכב משטרתי שהפנה אותם חזרה לכיוון קיבוץ עלומים. בהמלצת שוטר שנכח בכניסה לקיבוץ, הם נכנסו למיגונית, יחד עם עשרות אנשים נוספים. כשהמחבלים החלו לזרוק רימונים לתוך המיגונית הצליחו חבריו הפצועים לברוח, אולם שרון, שעמד בקצה הפנימי של המיגונית, לא הצליח לצאת, ונרצח.

שרון הוגדר כנעדר. רק בתום שישה ימים קיבלה משפחתו את הבשורה המרה שגופתו נמצאה.

בירי ב"נובה" נרצחו כ-400 איש, וכמה עשרות נחטפו לעזה.

שרון גורדני נרצח בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023) בפסטיבל "נובה" שהתקיים בשדות קיבוץ רעים. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין שבמושב קדרון, והוא בן 25. הותיר הורים ושלושה אחים.

על מצבתו נכתב: "אהוב שלנו, כמו עץ נחנו בצילך, כמו שמש השתזפנו באורה, חזק אותנו, חזק נפשינו, בוא לבקר בחלומות, רפא הגעגועים כדי שנתמלא כוחות חדשים".

ספדה אימו לימור: "הבן היפה שלי, המצחיק, החכם והמוכשר שלי... כבר לא. נרצח בידי בני עוולה, מרצחים... שבוע ימים אנחנו בסיוט מתמשך, בור שחור, ולמרות זאת לא ציפינו לחדשה האלה. שרון חי כאילו כל יום הוא היום האחרון בחייו – לימודים וזמן לחברים בניצול מקסימלי. אנחנו במצב לא קל אבל אין מקום אחר שנרצה להיות בו, אלא בבית, במדינת ישראל".

עם קבלת ההודעה על הירצחו כתבה אימו: "קיבלתי בהשאלה 'ספר' מהספרייה ל-25 שנה, ואיזה ספר מדהים זה היה. היה בו הכול בספר הזה – צחוק, שימחה, עצב, ספר שיוצר מתח, ספר שמכבד רגשית, ספר עם סיפוק. לפעמים הייתה לי הרגשה שזה ספר פנטזיה. כמה נהניתי מהספר הזה. לא יהיה עוד ספר כזה".

ספדה אחותו מוריה: "תמיד חשבתי לעצמי – איזה אח מגניב יש לי. יש לו המון חברים, ידע וכישרונות, והוא גאה בעצמו. מגיל צעיר הוא היה דמות חזקה בחיים שלי. דמות להערצה. וקיוויתי שיגיע יום שבו נוכל להיות ביחד, ושאעשה אתו הכול, אבל לצערי היום הזה לא הגיע, ועכשיו אני מבינה שהוא כבר לא יגיע".